מצות חינוך לקטנות

מתוך ספר רץ כצבי

מצות חינוך לקטנות

א. במשנה במסכת יומא (פ"ח מ"ד) מובא החיוב המוטל על האב לחנך את בנו הקטן כדי להרגילו לקיים את המצוות כשיגדל: "התינוקות אין מענין אותן ביום הכפורים, אבל מחנכים אותם לפני שנה ולפני שנתים, בשביל שיהיו רגילים במצות". וחיוב זה הוא מדרבנן, כדברי הגמרא (סוכה ב, ב) "קטן שאינו צריך לאמו, מדרבנן הוא דמיחייב" – לחנכו בישיבה בסוכה. ופירש רש"י: "מדרבנן, שהזקיקו להרגיל את הקטן למצוה שהוא ראוי לה, כדי שיהא מחונך ורגיל למצות".

ונחלקו הראשונים האם יש אסמכתא למצות חינוך בתורה או בכתובים.

הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכה כח) כתב: "אע"פ שאין בית דין מצווין להפריש את הקטן, מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה ופרישה, שנאמר (משלי כב, ו) חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ". והרשב"א (מגילה יט, ב) כתב: "אף קטן שהגיע לחינוך שהוא לחומרא להרגילו קודם זמנו כדי שיהא רגיל במצוות כשיגיע זמנו, וכענין שכתוב חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ". ומבואר בדבריהם שהמקור לחיוב במצות חינוך הוא מהפסוק "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ". ועל פי זה כתב החיי אדם (כלל סו אות א) שחיוב חינוך הוא "מצות עשה מדברי קבלה", כדבריו: "אם יש לו בנים קטנים יחנכם במצוות, והיא מצות עשה מדברי קבלה, כמו שכתוב חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ. ומאד הזהיר שלמה בספר משלי על חינוך הבנים".

אולם הרמב"ן כתב בביאור מצות "הקהל" (דברים לא, יב) שטעם הבאת הקטנים "לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם" הוא בגלל המצוה לחנכם: "הטף כי ישמעו וישאלו, והאבות ירגילום ויחנכו אותם. כי אין הטף הזה יונקי שדיים, אבל הם קטני השנים הקרובים להתחנך, וזהו טעם ולמדו ליראה, בעתיד". ומשמע מדבריו שיש מקור למצות החינוך בתורה במצות "הקהל".

המשך חכמה מצא מקור אחר מהתורה למצות החינוך, בפסוק (בראשית יח, יט) "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט", וז"ל: "מקור מצות חינוך במצות עשה, מקורו בזה הפסוק מאברהם אבינו שצוה את בניו בקטנם על המצוות. קרא דחֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ  שהביא הרמב"ם בסוף הלכות מאכלות אסורות [ושם לענין איסורים] הוי מדברי קבלה, אבל העיקר מאברהם". 

הגרב"ד פוברסקי, ראש ישיבת פוניבז', הביא בספרו בד קודש (פרשת וירא) את דברי המשך חכמה, וכתב: "ומבואר לפי זה  כי מצות חינוך הוא מהתורה. ואמנם כן נראה מדברי הילקוט שמעוני ריש פרשת אמור (רמז תרכז) על הכתוב בטומאת כהן לקרובים  (ויקרא כא, כ) לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו, וז"ל: ומה ת"ל לבנו ולבתו, ומה אם אחיו ואחותו שאין חייב בהם במצוות הרי הוא [כהן] מטמא להם, בנו ובתו שהוא חייב בהם במצוות אינו דין שיטמא להם, ע"כ. ומבואר להדיא שמצות חינוך מהתורה". והקשה הגרב"ד פוברסקי: "אכן צ"ע בזה, דבפשטות הדברים וכמבואר בראשונים בכמה דוכתי, הרי מצות חינוך מדרבנן, וצ"ע מדברי הילקוט הנ"ל וממה שכתב המשך חכמה הנ"ל".

 

ב. הטעם למצות חינוך הוא "בשביל שיהיו רגילים במצות", ולפיכך במושכל ראשון אין סיבה לחלק בין קטנים וקטנות, ויש חיוב לחנך גם בנות קטנות כדי להרגילן לקיים את המצוות שתהיינה חייבות בהן לכשתגדלנה. 

אולם במשנה במסכת נזיר (פ"ד מ"ו) מובא: "האיש מדיר את בנו בנזיר, ואין האשה מדרת את בנה בנזיר". האב  יכול לקבל נזירות עבור בנו ולא האם עבור בנה. ובסוגיית הגמרא (שם כט, א) הקשו, מה פשר ההבדל בין האב לאם: "איש אין אבל אשה לא, מאי טעמא". ותירץ רבי יוחנן: "הלכה היא בנזיר", ופירש רש"י: "הלכה היא בנזיר שהאיש מזיר ולא האשה", וכנראה כוונתו לדברי הרא"ש שכתב: "כך נאמרה הלכה למשה מסיני, כדי לחנכו במצות". ומבואר בדבריהם שנמסרה הלכה למשה מסיני שרק האב רשאי לקבל נזירות עבור בנו, ולא האם עבור בנה.

וריש לקיש תירץ: "כדי לחנכו במצוות". כלומר, האב מקבל נזירות עבור בנו מדין מצות חינוך. ועל כך הקשו: "אי הכי אפילו אשה נמי", מדוע רק האב רשאי לקבל נזירות עבור בנו כדי לחנכו במצוות ולא האם עבור בנה. ותירצו: "קסבר איש חייב לחנך בנו במצוות, ואין האשה חייבת לחנך את בנה". לדעת ריש לקיש חיוב חינוך מוטל רק על האב ולא על האם, ולכן רק האב רשאי לקבל נזירות עבור בנו כדי לחנכו, ולא האם שאינה מחוייבת בחינוך בנה, ובשל כך אינה מקבלת עבורו נזירות. ועל כך הקשו בגמרא: "אלא לריש לקיש אפילו בתו". מלשון המשנה "האיש מדיר את בנו בנזיר", משמע שהאב מקבל נזירות רק עבור בנו, וקשה מדוע אינו רשאי לקבל נזירות גם עבור בתו. ותירצו: "קסבר בנו חייב לחנכו, בתו אינו חייב לחנכה", וביארו התוספות: "דכך הלכה היא, בנו דשייך במצוות לכשיגדל מוטל על האב לחנכו, אבל בתו לא".

מהגמרא משמע שלדעת ריש לקיש קבלת הנזירות עבור בנו היא משום מצות חינוך, ולכן רשאי האב לקבל נזירות רק עבור בנו, שחייב במצות חינוכו, ולא עבור בתו, כי אין חיוב לחנך את בתו. אולם סיבת החילוק בין בנו לבתו המבוארת בדברי התוספות: "בנו דשייך במצוות לכשיגדל", לא מובנת, וכי אין מצוות שבנות חייבות בקיומן כשיגדלו, ומדוע אין חיוב לחנכן במצוות אלו, וצ"ע.

ומצאתי בדברי ערוך השלחן בהלכות ברכות (או"ח סי' רטו סעי' ב) שפסק להלכה כדברי ריש לקיש, שאין חיוב לחנך קטנות: "אין עונין אמן אחר תינוק בשעה שלומד הברכות לפני רבו. אבל תינוק המברך לפטור את עצמו ומבין מה שאומר והגיע לחנוך, עונים אחריו אמן. וכן ונראה לי דתינוקת שאינה בת חנוך, אין עונין אחריה אמן עד שתהא בת י"ב שנה ויום אחד". כשיטתו, פסק גם בהלכות ברכת המזון (סי' קפו סעי' ד) "הקטן כשהגיע לחינוך חייב האב לחנכו בברכת המזון מדרבנן, ובנות אינן בחינוך לברכת המזון".

אמנם שיטתו תמוהה ביותר, מדוע פסק להלכה כריש לקיש, והלא במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש, הלכה כרבי יוחנן, ומסתבר כי לדעת רבי יוחנן חייב לחנך גם קטנות, וצ"ע.

ואכן, רוב הפוסקים חלקו עליו וסברו שיש חיוב לחנך גם בנות קטנות.

 

קטנות חייבות בחינוך בכל המצוות למעט מצות נזירות

ג. התוספות במסכת נזיר (כט, א ד"ה בנו)  הקשו על דברי ריש לקיש: "והכא אמרינן בתו לא, והתם אמרינן אחד תינוק ואחד תינוקת מחנכים אותם להתענות ביום הכיפורים". דברי ריש לקיש שאין חיוב לחנך קטנות לכאורה נסתרים מדברי המשנה במסכת יומא [לעיל אות א] שמחנכים את התינוקות להתענות ביום הכיפורים, ומסתימת דברי המשנה משמע שאין הבדל בין בנים לבנות, וחייבים לחנך גם בנות להתענות ביום הכיפורים. וכתבו התוספות "וצריך לחלק בדבר", אך לא כתבו מה פשר החילוק.

דברי התוספות בנזיר הובאו במג"א (או"ח סי' שמג ס"ק א) שכתב: "ומשמע בנזיר דאין מחויב לחנך את בתו, ובתוספות בנזיר הקשו מאי שנא דביום הכיפורים מחויב לחנך בתו". וכתב במחצית השקל לבאר את דבריו: "מספקא למג"א בכוונת דברי התוספות, אי כוונתם לחלק דיום הכיפורים דהוא יום סליחה חמור משאר מצוות, ואם כן כמו דבנזיר אין האב חייב לחנך בתו, הוא הדין בכל המצוות מלבד יום הכיפורים [אין חיוב לחנך את בתו]. או דילמא איפכא, דשאני נזיר דקיל מכל המצוות, לכן אין האב חייב לחנך את בתו, אבל יום הכיפורים והוא הדין כל המצוות חמירי וחייב לחנך את בתו". את דברי התוספות שיש לחלק בין דין חינוך לנזירות לדין חינוך למצות עינוי ביום הכיפורים, ניתן לפרש בשני דרכים: [א] אין חיוב לחנך קטנות, וכפי שרואים בדין נזירות, ורק ביום הכיפורים, בגלל חומרת היום, יש חיוב לחנך את הקטנות להתענות. [ב] יש חיוב לחנך קטנות, וכפי שרואים שחייבים לחנך את הקטנות להתענות ביום הכיפורים. והסיבה שאין חיוב לחנך קטנות לנדור נזירות היא "דשאני נזיר דקיל מכל המצוות".

ומסקנת המג"א, כפי הדרך השניה בהבנת דברי התוספות: "ואפשר דכל המצוות דמי ליום הכיפורים, וצריך לחנכן. וכן הובא בילקוט שמעוני אמור [לעיל אות א]". ובמחצית השקל, כתב שדבריו מפורשים בתוספות ישנים (יומא פב, א ד"ה בן שמונה) שהקשו על ריש לקיש מדברי המשנה ביומא ותירצו: "ויש לומר דהתם לא איירי אלא דווקא לענין נזירות, אבל ודאי לענין שאר מצוות חייב לחנכה". וסיים המחצית השקל: "הרי דנפשט ספקו של המג"א, ומבואר דבכל המצות כדין יום הכיפורים דמחוייב לחנכה". 

אולם בדברי התוספות ישנים בנזיר לא נתבאר במה שונה מצות נזירות מכל המצוות, ומדוע דוקא במצוה זו אין חיוב לחנך קטנות.

 

ד. בהסבר דברי התוספות ישנים, מדוע דווקא בנזירות אין חיוב לחנך קטנות לקיום המצוה, כתב המאירי (נזיר שם) "כשם שהאיש חייב לחנך את בנו במצות בזמן הראוי לפי ענין המצוה, אף בבתו חייב לחנכה במה שראוי לה גם כן, ועל הדרך שנאמרה בהדיא בתענית יום הכפורים בחנוך שעות שבה. ומכל מקום דברים אלו כולם במצוות שיש בהן חיוב, אבל במצוות התלויות ברצונו של אדם ובנדבת לבו, כגון נזירות, אין חובת חנוך עליו, אלא אם ירצה יעשה על הדרך שביארנו". והנצי"ב (מרומי השדה, שם) הוסיף: "אמר ריש לקיש כדי לחנכה במצוות, פירוש בזהירות מצוה שאינו מוטל עליו כשיגדל, דמכל מקום הוי בכלל חינוך, ובזה קאמר דאין האשה חייבת בכך וגם אינו חייב לחנך בתו בכך. אבל אלה המצות שיהיו מחוייבים כשיגדלו פשיטא דגם האם חייבת ופשיטא דגם בבנות שייך חינוך כדתנן במסכת יומא דף פ"ב כמו שכתבו התוס' בד"ה בנו, וזה פשוט. וגם במאירי כיוון לזה, ובחינם נתקשו בזה הרבה". 

ומבואר בדברי התוספות ישנים על פי ביאורם של המאירי והנצי"ב, שיש חיוב לחנך קטנות לקיים את המצוות שתהיינה מחוייבות בהן לכשתגדלנה. ושונה מצות נזירות שאינה מצוה "חיובית" אלא מצוה "התלויה ברצונו של אדם", ולכן אין חיוב לחנך את הקטנות לקיים מצוות מסוג זה.

ברם הסבר זה לכאורה לא מבאר במה שונה קטנה מקטן, ומדוע יש חובה לחנך קטן לקיים גם "מצוות התלויות ברצונו של אדם", ואילו קטנה מחנכים רק לקיום מצוות שהן "חובה" ולא למצוות שהן "מצוות התלויות ברצונו של אדם", וצ"ע.

 

אין חיוב לחנך נשים לפרישות

ה. ונראה ביאור הדברים בהקדם תמיהת המהר"ץ חיות (נזיר שם) מדוע אכן יש מצוה לחנך את בנו לנדור נזירות: "עד כאן שייך חינוך רק באותן המצוות אשר מוטלין חובה על האדם. כגון מצוות סוכה לולב וכדומה. אבל ענין נדרים ונזירות אשר אינם חוב על האדם לנדור ולהזיר, דהרי אדרבה, אמרו הנודר כאילו בונה במה. וכיון שאין כאן מצוה המוטלת לחובה, איך נופל על זה ענין חינוך. וכי יתכן שיחנך אותו בענין אשר לא יבוא לו בודאי בעת שיגדל ואפשר שיעברו כל שנותיו ולא יתחייב במצוות התלויים בנזירות". ותירץ: "והנה ראיתי בשיטה מקובצת כאן שהביא בשם הרב ר' עזריאל, כדי לחנכו משום דנדרים סייג לפרישות, ע"כ. ואולי התעורר בזה ותירץ דמצות חינוך נופל כאן שירגיל עצמו במדת ההסתפקות כשיגדל". ומדבריו נראה כי  המיוחד במצות נזירות, שהיא מרגילה את האדם להצבת סייגים ולפרישות בעבודת ה'. ולכן יש מצוה לחנך את בנו לנדור נזירות, ואף שהנזירות אינה מצוה "חיובית" ויתכן שלא יהיה נזיר כשיגדל – עדיין יש צורך להרגילו במידת ה"פרישות".

ועל פי זה כתב הקרן אורה (נזיר שם) לחלק בין חינוך קטן לחינוך קטנה, שאין חייבים לחנכה ל"פרישות", כדבריו: "נראה דחנוך זה [בנזירות] לא דמי לשאר חינוך מצוה דצריך לחנך את הקטן לעשות איזה מצוה, דלזה צריך שיגיע לכלל דעת קצת כל חד כדינו. וחינוך דהכא הוא להפרישו מן המותרות, ולהקדישו לשמים בזהירות ופרישות. לזה אין צריך דעתו, אלא על האב מוטל לשמרו מכל טומאה, וכדאשכחן גבי שמשון ושמואל שהזירום לה' מעת הולדם. ובחינוך כזה הוא דאמרינן דאיש חייב לחנך ולא אשה, וכן בבנו חייב לחנכו ולא בתו. משום דחינוך זה אינו בדבר המחויב, אלא אזהרה יתירה להרגילו בפרישות. ולא חייבי אלא האב לבנו דוקא, אבל לא האם והבת, דנשים לאו בנות חינוך הם בזהירות ופרישות. אבל במצוה המחויבת ודאי דמחויב לחנך גם בתו וכדמשמע מהא דיומא דאחד תינוק ואחד תינוקת מחנכין אותן". 

בספר טל לישראל (פרקי חינוך לבת, עמ' 29) הוסיף הרב ויז'ונסקי בביאור דברי הקרן אורה: "מה מטרתה של פרישות. למדנו במסכת אבות (פ"ג מי"ג) נדרים סייג לפרישות. ומבאר התפארת ישראל: על ידי רדפו אחר תאוות הגופניות, אפשר שיחטא האדם. ואפילו יעשה לפניהם גדר לפרוש גם מההיתר, יש לחוש שאם על האיסור אינו חושש, מכל שכן שלא יחוש לעבור על הגדר המותר מהתורה. להכי יעץ התנא, נדרים סייג לפרישות מהתורה, עכ"ל. הפרישות היא סייג. לפני שאדם חוטא הוא צריך לשקול בדעתו האם הוא מוכן לעבור גם על הגדר וגם על האיסור עצמו, וזה ימנע ממנו לחטוא. רבינו יונה בפירושו לאבות מגביל את השימוש באמצעים הללו: אבל אין ראוי להגדיר עצמו בנדרים אלא אם כן יצרו מתגבר עליו שיוכל לידור על דרך רפואה, עכ"ל. כדרכה של רפואה, היא מועילה לחולים אך מזיקה לבריאים. לפרישות יש ערך חיובי כאשר היא מסייעת לאיש לגדור עצמו מהעבירה, אך אצל האשה לרוב היא שלילית. כך מפורש במשנה (סוטה פ"ג מ"ד) רבי יהושע אומר חסיד שוטה, ורשע ערום, ואשה פרושה – הרי אלו מבלי עולם. ומפרש שם התפארת ישראל, במתנהגת בפרישות יתרה כפי שאינו נאות לאשה". והרמב"ם כתב בפירוש המשניות בסוטה: "מבלי עולם, שאלו הדברים המפסידים מציאות האדם".

חז"ל קבעו כי אשה המתנהגת בפרישות יתירה היא בכלל "מבלי עולם", וזו איפוא הסיבה, מדוע אין לחנך קטנות לקיים מצות נזירות שהיא סייג לפרישות, משום שאין לחנך נשים לפרישות.

 

  •   •   •

הכרעת הפוסקים שיש מצות חינוך לקטנות

ו. כאמור לעיל בסוגיית הגמרא במסכת נזיר, החידוש שאין חיוב לחנך קטנות נאמר על ידי ריש לקיש. וכתב רבנו אברהם מן ההר בפירושו למסכת נזיר (שם) "ומסתברא דלרבי יוחנן בין אב ובין אם חייבים לחנך במצוות אחד לבן אחד לבת, דלריש לקיש הוא דאמרינן קסבר בתו אין מחוייב לחנכה, והלכה כרבי יוחנן" – שיש חיוב לחנך גם קטנות. 

וכן נקט האגרות משה (יו"ד ח"ב סימן קיג) בתוך דבריו: "אף שלריש לקיש איתא בנזיר כ"ט דליכא חיוב חינוך לבת, אין הלכה כן, אלא כדהיה פשוט שם לגמרא דחייב גם בחינוך בתו עד שהקשה אלא לריש לקיש אפילו בתו, וכמפורש במתני' דיומא דף פ"ב שמחנכים תינוקות להתענות ביום הכיפורים וכמפורש בגמרא שהוא תינוקות בנות". ומבואר כי דעת ריש לקיש שאין חיוב לחנך קטנות, לא נפסקה להלכה, ולדינא נפסק שיש חיוב לחנך גם בנות, כמפורש במשנה ביומא [וזאת בניגוד להכרעת ערוך השלחן [לעיל אות ב]  כדעת ריש לקיש שאין חובה לחנך קטנות]. 

וכן מסקנת המג"א המובא לעיל [אות ג] שיש חיוב לחנך קטנות לקיים מצוות. וכדבריו פסק המשנה ברורה (סי' שמג ס"ק ב) "אפילו לחנך בניו ובנותיו במצוות הוטל עליו, כדכתיב חנוך לנער על פי דרכו". 

 

הפמ"ג (פתיחה כוללת, החלק הרביעי אות טו) הביא ראיה לשיטת המגן אברהם מדברי המשנה במסכת שבת (פ"ו מ"ו) "הבנות קטנות יוצאות בחוטים", ופירש רש"י (שבת סה, א) "שמנקבות אזניהם, ואין עושין נזמים עד שיגדלו ונותנין חוטין או קסמים באזניהם שלא יסתמו אזניהם". הבנות הקטנות היו מנקבות את אזניהם, אך את הנזמים היו שמים בנקבים רק כשגדלו, ולכן עד אז היו שמות בנקבים חוטים כדי שהנקבים לא יסתמו. ונאמר במשנה כי מותר להן לצאת לרשות הרבים בשבת כשהחוטים באזניהן [מפני שאין חשש שיוציאו את החוטים מאזניהן]. ומסופר בגמרא כי שמואל לא הרשה לבנותיו לצאת בשבת לרשות הרבים כשהחוטין באזניהן, ועל כך הקשו: "והא אנן תנן הבנות יוצאות בחוטים". וכתב הפמ"ג: "ופריך משמואל, דלמא בנותיו דשמואל גדולות, וקטנות אי נמי מייתי לה לית לן בה. שמע מינה מדין חינוך חייב אף בתו, ואף דרבנן". כלומר, לכאורה קושיית הגמרא על שמואל תמוהה, כי היה ניתן ליישב ולומר שהמשנה התירה לבנות קטנות לצאת לרשות הרבים, ושמואל אסר לבנותיו הגדולות לצאת כשהחוטין באזניהם. ועל כרחך מוכח, כי גם לבנות קטנות אסור לצאת לרשות הרבים מדין חינוך

 

החיוב לחנך בנות במצוות שונות

ז. הפוסקים הזכירו את החיוב לחנך קטנות במצוות שונות: 

  • בהלכות פסח – כתב המג"א (סי' תעב ס"ק ז) לשיטתו: "קטן היודע [מה שמספרים בלילה מיציאת מצרים] אסור להאכילו [מצה בערב פסח], דלא שייך לומר לו בעבור זה, מאחר שכבר מילא כרסו ממנו, ואין חילוק בין קטן לקטנה". האיסור להאכיל קטן מצה בערב פסח, נובע מהחיוב לחנכו בליל הסדר במצות סיפור יציאת מצרים, ועל זה כתב המג"א, שאיסור זה נאמר גם על האכלת קטנה – כי גם בקטנה יש מצות חינוך.

וכן מבואר בדברי שו"ע הרב (שם סעי' כה) "ואף הקטנות שהגיעו לחינוך דינם כקטנים, וכן בשאר כל המצוות הנוהגות בלילה זה אין חילוק בין אנשים לנשים, שאף הנשים פטורות מכל מצוות עשה שהזמן גרמא בין של תורה בין של דברי סופרים, אעפ"כ חייבו אותן חכמים בכל הדברים שתקנו בלילה זה, לפי שאף הם היו באותו הנס של יציאת מצרים". 

  • בהלכות מגילה – פסק מרן המחבר (או"ח סי' תרפט סעי' ו) "מנהג טוב להביא קטנים וקטנות לשמוע מקרא מגילה". וכתב המשנה ברורה (ס"ק ג) וכיון דגם נשים חייבות [שאף הן היו באותו הנס] פשוט דגם בקטנות יש בהן משום מצות חינוך'. ובביאור הלכה (ד"ה מנהג) הוסיף: "בוודאי כוונת המחבר הוא דווקא על קטנים שהגיעו לחינוך, דהקטנים ביותר רק מבלבלים". ומפורש בדבריהם שחייבים לחנך בנות קטנות שהגיעו לגיל חינוך לשמוע את קריאת המגילה.
  • בהלכות ברכות – בשו"ת יביע אומר (ח"ב סימן יג) הביא את דברי ערוך השלחן [לעיל אות ג] שאין לענות אמן אחר ברכותיה של קטנה, וכתב ש"אין לחלק בין תינוק לתינוקת", וגם על ברכותיה של קטנה צריך לענות אמן. וכן פסק בשו"ת אור לציון (ח"ב פרק יד סימן לג) בנדון זה "ואין חילוק בכל זה בין קטן לקטנה, שאף את הבת חייב האב לחנך, וכמ"ש המג"א בסי' שמ"ג סק"א".

[בספר חינוך לישראל (עמ' עג) כתב: "ובספרים הקדושים איתא שחינוך הבנות עוד קודמת לחינוך הבנים, וכדמצינו בעת קבלת התורה שהקדים הקב"ה (שמות יט, ג) כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב – אמירה רכה לנשים עקרת הבית, ורק אחר כך וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל – דברים קשים כגידים לאנשים. ובספר מאזניים למשפט (הגר"ז סורוצקין סי' מב) כתב שבזמן הזה יש להקדים חינוך הבנות לחינוך הבנים"]. 

 

חינוך קטנות לקיים מצוות עשה שהזמן גרמן

ח. בספר קובץ הלכות הימים הנוראים (ראש השנה, פרק יא הערה ח) הובאו דברי רבי שמואל קמינצקי, ראש ישיבת פילדלפיה, שחידש "שאין דין חינוך בנות קטנות במצות תקיעת שופר, כי גם כשיגדלו אינן מחויבות". 

לדעת הגר"ש קמינצקי, החיוב לחנך קטנות נאמר רק במצוות שחייבות לקיימן, וכפי שנתבאר לעיל [אות א] שמצות חינוך נועדה "בשביל שיהיו הקטנים רגילים במצות". לפיכך במצוות עשה שהזמן גרמן שאין נשים חייבות לקיימן [כדברי המשנה במסכת קידושין פ"א מ"ז], אין מצוה לחנכן, שהרי לא יהיו חייבות במצוות אלו גם כשתגדלנה, וממילא אין כל טעם להרגילן לקיים מצוות אלו. ומטעם זה אין חיוב לחנך קטנות לשמוע קול שופר.

[והוסיף הגר"ש קמינצקי: "ואפילו להסוברים דנשים קיבלו עלייהו חובה, הא על כל פנים זהו משום שהכניסו עצמן לכך, ולא מצינו דין חינוך על זה". ודבריו מבוארים על פי מה שכתב המהרי"ל (מנהגים הלכות שופר אות א) "דרש מהר"י סג"ל, הכל חייבין בשופר בין קטנים בין גדולים. אכן נשים פטורות דמצות עשה דזמן גרמא הוא, אך שמכניסין את עצמן לחיוב. והואיל שמחייבין את עצמן, צריכין להזדרז לתקן צרכיהן הן בתכשיטין הן בתבשילין להיות פנויות לבוא לבית הכנסת ולהיות שם לשמוע קול שופר, ואל יטריחו את הציבור להמתין אחריהם". ובהמשך דבריו הוסיף: "והואיל והנשים הכניסו את עצמן בחיוב התקיעה, נכון הדבר אם יכולין בשום צד שיניחו התינוקות בבית כדי שלא יפסיקום מלשמוע קול שופר, דאין יוצאין אלא אם כן מכוונו לשמוע קול שופר מראשו ועד סוף". נמצא לפי המהרי"ל, כי נשים פטורות מהחיוב לשמוע קול שופר אך "הכניסו את עצמן" להתחייב לשמוע את התקיעות. ועל פי זה חידש הגר"ש קמינצקי, שלמרות שבזמנינו הנשים קיבלו על עצמן את מצות התקיעה בשופר כ"חובה", אך אין זה מחייב לחנכן לקיים מצוה זו בהיותן קטנות, כי מעיקר הדין הן פטורות ממצות השופר, ואין חיוב לחנך קטנות למצוות שלא יהיו חייבות בהן כשתגדלנה].

ונראה מקור לחידושו של הגר"ש קמינצקי בדברי המאירי שהובאו לעיל [אות ד] בביאור הטעם שאין חיוב לחנך את בתו למצות נזירות כי "במצוות התלויות ברצונו של אדם ובנדבת לבו, כגון נזירות, אין חובת חנוך עליו, אלא אם ירצה יעשה". ובדברי הנצי"ב [שם] שהוסיף "מצוה שאינו מוטל עליו כשיגדל אינו חייב לחנך בתו בכך". ונתבאר בדבריהם שיש חיוב לחנך קטנות רק במצוות שיהיו מחוייבות בהן לכשיגדלו, ולא למצוה שאינה מצוה "חיובית" אלא מצוה "התלויה ברצונו של אדם", כדוגמת נזירות. ועל פי דבריהם בכל מצוות עשה שהזמן גרמן, אין חיוב לחנך את הקטנות לקיימן, כי מצוות מסוג זה לא מוטל עליהן לקיימן לעתיד, וממילא אין חובה להרגילן לקיימן בהיותן קטנות.

ועוד נראה להביא מקור נוסף לחידושו של הגר"ש, מדברי המנחת חינוך (מצוה רסד אות ט) שכתב בביאור דעת הסוברים שאין חיוב לחנך קטן בדיני אבלות "דאפשר דאין חייב בחינוך אלא מצוה החיובית כגון תפילין וציצית והדומה, כי לכשיגדיל יהיה צריך לזה. על כן מחנכים אותו, כדי להרגיל אותו בגדלותו. אבל אבלות דאפשר שלא יתרמי ליה לכשיגדיל אינו חייב בחינוך". כאמור לעיל, מצות החינוך נועדה להרגיל את הקטן לקיים מצוות שיגדל. לאור זאת, ניתן לחלק ולומר שיש חיוב לחנך קטן רק למצוה שבוודאי יצטרך לקיים לכשיגדל, מה שאין כן במצות אבלות שיתכן והקטן לא יתחייב בה כשיגדל, אין חיוב לחנכו בה. ולכן גם קטנה אינה מחוייבת במצוות חינוך, במצוות שאין חיוב ודאי.

 

ט. ממוצא דברי הפוסקים דלעיל, נראה ברור שיש חיוב לחנך בנות לקיום המצוות, ושיטת ערוך השלחן [לעיל אות ב] שאין חיוב לחנך בנות לקיום המצוות, היא דעת יחיד.

ואולי אפשר לומר שערוך השולחן דייק מלשון הפסוק במשלי "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ", ממנו למדו הרמב"ם והרשב"א והחיי אדם סמך למצות חינוך, שהחובה על בנים בלבד, כמשמעות הכתוב "נער" ולא "נערה". ומצאתי מקור להסבר זה בדברי הרמב"ן במלחמות (יומא פב, א) שכתב: "ואין להחמיר על הנקבות יותר מדאי בחינוך, דעיקר חינוך לנער הוא, כדאמרינן במסכת נזיר, בנו חייב לחנכו במצוות, בתו אין חיוב לחנכה". ונראה מדבריו שדייק מלשון הכתוב "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ", שעיקר החינוך הוא לנער ולא לנערה קטנה.

וכן מצאתי בדברי שו"ת משנה הלכות (מהדורא תניינא ח"א סימן קפה) שדקדק מלשון הכתובים שנאמרו בענייני חינוך שהוזכר בהם "בן" ולא "בת", וז"ל: "ולפי שיטת הגמרא בנזיר דעל הבת ליכא חיוב [לחנכה], הגם שחייב מטעם שהיא בביתו וצריך ללמדה דעת ובינה במצוות הבורא והתורה, מכל מקום אינו בתור מצות חינוך. וקצת ראיה מלשון הכתוב (משלי א, ח) שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ, ולא בתי; (שם ב, א) בְּנִי אִם תִּקַּח אֲמָרָי וּמִצְוֹתַי תִּצְפֹּן אִתָּךְ; (שם ג, א) בְּנִי תּוֹרָתִי אַל תִּשְׁכָּח וּמִצְוֹתַי יִצֹּר לִבֶּךָ; (שם ד, א) שִׁמְעוּ בָנִים מוּסַר אָב – מדבר בלשון זכר ובן, כי עליו לחנכו, והאשה ממילא נגררת אחר הבעל".

אולם שאר הפוסקים שנקטו להלכה שיש חיוב לחנך בנות לקיום המצוות, למדו מקור למצות החינוך מהפסוק שהביא המשך חכמה "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט", ובפסוק זה מפורש החיוב לחנך לא רק את בניו אלא גם את ביתו, שהן הבנות הקטנות.

 

  •   •   •

חינוך קטנות לאמונה

י. גם לדעת ערוך השלחן שאין חיוב לחנך בנות לקיום המצוות, יוצאת מכלל זה, מצות האמונה, כדבריו בהלכות ליל הסדר (או"ח סי' תעב סעי' טו) "ויראה לי דאע"ג דבכל מקום אין הבנות בכלל חינוך, מכל מקום בליל פסח צריך לחנכן גם כן, מפני שעיקר האמונה תלוי ביציאת מצרים".

ובספרנו רץ כצבי (פסח – סימן יג) ביארנו את דבריו, על פי מה שכתב בספר החינוך (מצוה כא) בשורש מצות סיפור יציאת מצרים: "כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתינו ובאמונתינו, ועל כן אנו אומרים לעולם בברכותינו ובתפילותינו זכר ליציאת מצרים לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם, וכי יש אלוקה קדמון חפץ ויכול פועל כל הנמצאות הוא, ובידו לשנות כפי שיחפוץ בכל זמן מהזמנים, כמו שעשה במצרים ששינה טבעי העולם בשבילנו ועשה לנו אותות מחודשים גדולים ועצומים, הלא זה משתק כל כופר בחידוש העולם ומקיים אמונה בידיעת השי"ת וכי השגחתו ויכולתו בכללים ובפרטים כולם". ולצורך העברת שרשרת המסורה מדור לדור, מתייחד כל אב עם ילדיו מידי שנה בליל הפסח, להשריש בלבם ולהנחילם את עיקרי האמונה בבורא, בחידוש העולם ובהשגחת השי"ת עליו בכל רגע ורגע. 

וענין זה מודגש בדברי שו"ע הרב, שחזר על ענין החינוך במצוות ליל הסדר יותר משאר המצוות. וז"ל (סימן תעב סע' כה) "ואף הקטנים חייב אביהם לחנכם במצוות להשקותם כוסות על הסדר שיתבאר אם כבר הגיעו לחינוך (דהיינו שהגיעו לזמן שראוי לחנכם לשמוע הדברים שאומרים על הכוסות, כגון שהן יודעין מענין קדושת יו"ט ולכן ראוי לחנכם לשמוע הקידוש שאומרים על כוס ראשון, וגם יש בהן דעת להבין מה שמספרים להם מיציאת מצרים באמירת ההגדה ולכן ראוי לחנכם לשמוע ההגדה שאומרים על כוס שני. וכן חייב לחנכם לשמוע ברכת המזון שאומרים על כוס ג' וגמר ההלל והלל הגדול ונשמת שאומרים על כוס ד') ואף הקטנות שהגיעו לחינוך דינם כקטנים וכן בשאר כל המצוות הנוהגות בלילה זה". ומבואר בדבריו הדגשה יתרה בענין מצות החינוך שאנו מחוייבים בה בליל הסדר. ועוד זאת מפורש בדבריו, שגם בנות קטנות שהגיעו לגיל חינוך חייבות במצוות הנוהגות בליל הסדר. וטעמו כאמור, לילה זה הוא זמן נפלא שיש להקדישו לטובת קיום מצות חינוך הדורות הבאים על ברכי האמונה. ולכן גם בנות בכלל חיוב זה. 

ומטעם זה, אע"פ שלדעת ערוך השלחן אין חיוב לחנך בנות לקיום המצוות, מצות סיפור יציאת מצרים יוצאת מכלל זה, כי יש חיוב לחנך קטנות למצות האמונה. ולכן צריך לחנכן לקיים את מצות סיפור יציאת מצרים "מפני שעיקר האמונה תלוי ביציאת מצרים".

ומצאתי מקור לחיוב המיוחד לחנך קטנות למצוה זו, בדברי האגרות משה (יו"ד ח"ב סימן קיג) שנשאל האם אפשר לשלם שכר לימוד בנות ממעות מעשר, וכתב בתוך דבריו: "אף אליבא דריש לקיש [שאין חיוב לחנך את בתו הקטנה] הוא רק בחינוך מצוות, אבל ללמדה להאמין בה' ובתורתו ולהישמר מאיסורים, ודאי הוא מחוייב. ופשוט לענ"ד שאף בשכר מחוייב בין לבן ובין לבת. ונמצא שהוא גם כן דבר שבחובה, שאינו רשאי ליקח ממעות מעשר". 

ונראה מדבריו כי גם לשיטת ריש לקיש שאין חיוב לחנך בנות לקיום המצוות, עדיין יש חיוב לחנכן ליסודות האמונה בתורה.

 

יא. והנה בספר אשי ישראל (פרק כב הערה לו) הסתפק, האם כשם שיש מצוה ללמד קטנים לומר את פסוקי "תורה צוה לנו משה" ו"שמע ישראל", יש מצוה ללמד קטנות לומר פסוק זה, כדבריו: "יש לעיין אם צריך לחנך גם את הבנות הקטנות בזה, דאולי מה שצריך לחנך את הקטנים לומר קריאת שמע הוא מדין תלמוד תורה, ואם כן אין צורך לחנך את הבנות הקטנות בזה". 

אולם נראה לענ"ד כי חינוך הקטנים לאמירת פסוקים אלו אינו מדין תלמוד תורה אלא נועד להשריש בהם כבר מקטנות את האמונה בהשי"ת ובתורתו. ואם כן, אין כל הבדל בין בנים לבנות, ובוודאי לכולי עלמא יש חיוב לחנך גם את הקטנות למצות האמונה, ועל כן ראוי ללמדן את פסוקי "תורה צוה לנו משה" ו"שמע ישראל".

עוד נראה ליישב על פי האמור לעיל, את קושיית המנחת חינוך (מצוה ה ד"ה הנה) על דברי התוספות בפסחים (פח, א ד"ה שה) שהקשו: "ואם תאמר והיאך מאכיל פסח שלא למנויו, נהי דקטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין להפרישו, לספות לו בידים אסור". במצוות שחיטת קרבן הפסח יש חיוב להימנות עם בני החבורה האוכלים את הקרבן, ולמי שלא נמנה על הקרבן אסור לאכול ממנו. ומבואר בסוגיית הגמרא (שם) שמותר להאכיל מבשר הקרבן לבניו ובנותיו הקטנים, אפילו אם לא נמנו על החבורה. ועל כך הקשו התוספות, כיצד האב רשאי להאכיל את בניו ובנותיו הקטנים שלא נמנו על הקרבן, והרי אסור לתת לקטנים מאכל איסור. ותירצו התוספות: "ואומר ר"י דהתם ילפינן מלא תאכלום ולא אסור אלא דומיא דשרצים ונבילות, אבל כהאי גוונא דאיכא חינוך מצוה שרי". איסור "ספיה" לקטן הוא רק להאכילו דבר אסור בעצמותו כנבילות וטריפות, משא"כ קרבן פסח שבנתינת בשר הקרבן לקטן מחנכו במצוות, ולכן אין כל איסור לתת לבניו ובנותיו הקטנים לאכול מקרבן הפסח מכיון שבזה מחנכם למצוות.  והקשה המנחת חינוך על דברי התוספות: "כיון דעיקר הטעם משום חינוך מצוה, היאך שוחט אדם על ידי בניו ובנותיו הקטנים, הא בתו אינו מחויב לחנך, עיין נזיר כ"ט ע"א". כלומר, אם טעם ההיתר לתת לקטנים מקרבן הפסח הוא כי מקיים בזה מצות חינוך, עדיין אין זה מיישב מדוע מותר להאכיל את בנותיו הקטנות מבשר הקרבן, שהרי בגמרא בנזיר מבואר [בדעת ריש לקיש] שאין חיוב חינוך בקטנות.

ואכן לפי האמור לעיל מתורצת תמיהת המנחת חינוך, שכן גם לשיטתו של ריש לקיש שאין חיוב לחנך בנות לקיום המצוות, הרי יש חיוב לחנכן ליסודות האמונה, ונראה כי בהאכלת בנותיו הקטנות מבשר קרבן הפסח מקיים את המצוה לחנכן למצות האמונה "מפני שעיקר האמונה תלוי ביציאת מצרים", כמבואר לעיל בדברי ערוך השלחן שמטעם זה יש חיוב לחנך קטנות לקיים את מצות סיפור יציאת מצרים, למרות שלשיטתו אין חיוב לחנכן בשאר המצוות.

 

  •   •   •

 

מצוה "כללית" לחנך את בניו ובנותיו ללכת בדרך התורה

יב. כתב הרמב"ם בהלכות שביתת עשור (פ"ב ה"י) "קטן בן תשע שנים ובן עשר שנים מחנכים אותו לשעות. כיצד, היה רגיל לאכול בשתי שעות ביום, מאכילים אותו בשלוש, היה רגיל בשלוש מאכילים אותו בארבע, לפי כח הבן מוסיפים לענותו בשעות. בן אחת עשרה שנה, בין זכר בין נקבה, מתענה ומשלים, מדברי סופרים כדי לחנכו במצות". ומדוקדק בלשון הרמב"ם שיש שתי מצוות בחינוך הקטן לתענית ביום הכיפורים: 

[א] מצוה לחנך את הקטן להתענות שעות. [ב] מגיל אחד עשרה, יש מצוה לחנך קטנים "במצוות" להשלים את התענית.

ובביאור הדברים כתב רבנו מנוח: "ומה שכתב הרב [הרמב"ם] כאן כדי לחנכו במצוות, ולעיל נמי כתוב מחנכים אותו לשעות. בא להודיענו דתרי חינוכי הוו, כדאמרינן בגמרא (יומא פב, א) אמר רבה תרי חנוכי הוו, חד לעינוי וחד להשלמה. וחינוך השעות אינו חובה מדרבנן, אלא חובה המוטלת על כל אדם מעצמו, ללמד ולהרגיל בניו ללכת בדרכי יושר, כדכתיב חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ, וכדי להכניסם תחת כנפי השכינה, כדאמרינן (סוכה מב, א) יודע לדבר אביו מלמדו תורה צוה לנו. והחינוך הזה אינו מוטל אלא על הבנים לא על הבנות. והיינו דאמרינן בנזיר (כט, א) בנו חייב לחנכו, בתו אינו חייב לחנכה. ואע"ג דריש לקיש קאמר לה, אף הוא לא אמרה אלא בהאי חינוך ראשון בלא השלמה. אבל בחינוך שני, דהיינו כשהם בני אחת עשרה שנה שחייבים להשלים מדרבנן, שווים בו תינוק ותינוקת. שהרי השווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, והוא הדין לעונשין שהם מדברי סופרים. שאין הדין נותן להיות התינוקת פטורה להתענות במקום שהתינוק חייב להתענות, וכי מפני שהיא נקבה הרוויחה להפטר מן התענית".

בדברי רבנו מנוח התחדש שיש שני דינים במצות חינוך: [א] דין חינוך "כללי" ללמד ולהרגיל את בניו הקטנים ללכת בדרכי יושר – דין זה אינו חיוב מדרבנן, ונאמר רק על בנים ולא על בנות. [ב] דין חינוך קטן לקיים מצוות – שהוא חיוב מדברי סופרים, ונאמר הן על בנים והן על בנות.

ולפי זה ביאר רבנו מנוח את דברי הרמב"ם: "וזהו שאמר הרב כאן, מתענה ומשלים מדברי סופרים, ולמעלה כתב מחנכים אותו, ולא כתב מחנכים אותו לשעות מדברי סופרים, לפי שאין חינוך שעות מדרבנן כלל, שאין מדרבנן חיוב חינוך בלא השלמה, כלומר שיעשה המצוה כתיקונה וכמשפטה בשלמות". הרמב"ם כלל בדבריו את שני הדינים במצות חינוך, ובשל כך דקדק בלשונו לא לכתוב על החיוב לחנך קטן להתענות "שעות" ביום כיפור שזהו חיוב מדרבנן, כי חיוב זה הוא מדין החינוך ה"כללי" ללמד ולהרגיל את בניו הקטנים ללכת בדרכי יושר, שאינו חיוב מדרבנן. ורק בסיום דבריו שכתב את החיוב לחנך את הקטן "להשלים" את התענית, כתב שזהו חיוב מדברי סופרים והיינו מדין חינוך קטן לקיים מצוות  שהוא חיוב מדרבנן.

 

יג. הגרב"ד פוברסקי, ראש ישיבת פוניבז', הביא בספרו בד קודש (פרשת וירא) את דברי רבנו מנוח הנ"ל, ולמד מדבריו שיש שני דינים במצות חינוך – חיוב "כללי" לחנך קטנים להרגילם ללכת בדרכי הטוב והיושר, וחיוב "פרטי" לחנכם לקיום המצוות, אך בדבריו מבואר הפוך ממה שכתב רבנו מנוח, אך הגרב"ד הסביר כי החיוב ה"כללי" לחנך קטנים להרגילם ללכת בדרכי הטוב והיושר הוא מהתורה, וגם קטנות נכללו בחיוב זה. ובנוסף על כך יש חיוב מדרבנן לחנך קטנים וקטנות לקיום מצוות, כדי להרגילם בקיום המצוות כשיגדלו.

ועל פי זה כתב ליישב את דברי המשך חכמה [אות א] שהביא מקור למצות חינוך מהתורה מהפסוק (בראשית יח, יט) "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט", אשר לכאורה עומדים בניגוד לדברי הגמרא במסכת סוכה [אות א] שמצות חינוך היא חיוב מדרבנן: "ונראה בזה דשני עניינים נאמרו בדין חינוך, דין חינוך כללי להרגילו ללכת בדרכי הטוב והישר. ודין חינוך פרטי בקיום כל מצוה ומצוה. ומה שמבואר בילקוט שהוא מן התורה ואפילו לגבי הבת, אם אמנם דבוודאי הכוונה היא שמצוה על האב לחנך בניו ובנותיו ולהזהירם מקטנותם כפי יכולתם על קיום התורה והמצוות, אלא שהרי עדיין לא נתחייבו במצוות. ועל כרחך הכוונה היא לדין חינוך שהוא כדי להרגילם לילך בדרך הישר והטוב, ולחנכם בדברי חכמה ומוסר כדי שיקיימו המצוות כשיתחייבו בהם, ולדברי הילקוט חובה זו היא גם על בתו. וכשם שכשמחנך בניו בחול על שמירת שבת אינו מזהירם אלא שכשתבוא השבת שישמרוה, הכא נמי בכל המצוות מחנכם לקיימם כשיתחייבו בהם, ודבר זה הוא מן התורה. אמנם תקנו חכמים ענין נוסף במצות חינוך והוא בכל מצוה ומצוה, שחייבו חכמים שכבר יקיימו הקטנים מצות התורה כתיקונם בקטנותם. וענין זה הוא רק כעין סייג וגדר למצות חינוך דאורייתא הנ"ל, דבכהאי גוונא שיקיימו המצוות בפועל מקטנותם יתרגלו יותר לקיום המצוות כשיגדלו".

 

יד. גם רבי יעקב אריאל, רבה של רמת גן, הביא בשו"ת באהלה של תורה (ח"ה סימן ג) את דברי רבנו מנוח הנ"ל, ולמד מדבריו שיש שני דינים במצות חינוך – חיוב "כללי" לחנך קטנים להרגילם ללכת בדרכי הטוב והיושר, וחיוב "פרטי" לחנכם לקיום המצוות, אך ביאר באופן שונה מדברי רבנו מנוח  את שני הדינים שיש במצות חינוך.

בתחילת דבריו הביא את מה שכתב רבי אלחנן וסרמן בקונטרס דברי סופרים (סימן א אות כא) "וכן להסוברים דחיובא דרבנן בקטן שהגיע לחינוך הוא על הקטן בעצמו, ולא כדעת רש"י (ברכות מח, א) דהחיוב הוא רק על אביו. וכיון דקטן אינו בר מצוות כלל מדאורייתא, אם כן גם המצוה הזאת לשמוע לדברי חכמים אין הקטן חייב בה. י"ל דבכל המצוות ואיסורים של דבריהם, הסכימה דעתן לדעת המקום. והא דקטן פטור מכל המצוות הוא משום שכן הוא רצון ה' לפוטרו. אבל מכיון שגזרו חכמים עליו ואנו יודעין שהסכימה דעתן לדעת המקום ב"ה, ממילא חייב לעשות כדבריהם שכן הוא רצונו יתברך". 

ומדבריו למד הרב אריאל: "רצונו לומר יש דברים שהטבע האנושי מחייב אע"פ שאינם מפורשים בתורה, וקיום המצוות מדין חינוך הוא מכללם". והוסיף: "והדברים מפורשים עוד יותר במשך חכמה [לעיל אות א] שמקור מצות חנוך במצות עשה מאברהם אבינו, ועולה מדבריו שחובת חינוך היתה קיימת עוד לפני מתן תורה, כשה' הבטיח לאברהם ואעשך לגוי גדול הבין אברהם מעצמו שעליו לגדל גוי כזה, ולחנך את בני ביתו לשמור את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. אמנם התורה וחכמים הגדירו אחר כך את החיוב במצוות מדין חינוך בגדרים הלכתיים, ולפיהם יש לאב אחריות גדולה יותר על חינוך הבנים כי הם מצווים בתלמוד תורה. אולם החובה הבסיסית הטבעית של הקטן במצוות מדין חינוך במקומה עומדת, ואלמלא היא אין המשך לקיומו עם ישראל. ונפק"מ שחינוך הבנות הוא בכלל מצוה זו".

הרב אריאל סיכם את הדברים לשיטתו: "נמצא שיש שני דינים בחינוך: [א] דין טבעי הנוהג עוד מימי אברהם אבינו. דין זה מתייחס גם לחינוך הבת, וגם האם חייבת בו. [ב] מצוה מהתורה או תקנת חכמים על האבות לחנך הבנים".

 

סוף דבר: לדעת רוב הפוסקים, יש חיוב לחנך בנות קטנות לקיום מצוות. 

ונתבאר לעיל, שגם לדעת ערוך השלחן שאין חיוב לחנך קטנות לקיים מצוות, אולם:

[א] יש חיוב לחנכן ליסודות האמונה בתורה. 

[ב] יש חיוב "כללי" ללכת בדרך הישר והטוב, ולחנכן בדברי חכמה ומוסר כדי שיקיימו המצוות כשיתחייבו בהם.

[ג] מדין חינוך "טבעי" – שהטבע האנושי מחייב לחנכן לשמור את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

הדלקת הנר בליל יום הכיפורים

הדלקת הנר בליל יום הכיפורים השו"ע כתב בהלכות הדלקת נרות שבת (או"ח סי' רסג סע' א) "אחד האנשים ואחד הנשים, חייבים להיות בבתיהם נר דלוק בשבת". ונוסח הברכה הוא

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

בשר מתורבת

בשר מתורבת א. רקע מדעי ושאלות לדיון הלכתי תהליך היצור של רקמת שריר "מתורבתת" – נטילת תאי הגזע מבעלי החיים באמצעות "ביופסיה" (biopsy). והמשך תהליך

קרא עוד

מוציא מצה

א. מוציא מצה – על איזו מצה בוצע ומברך מצוה מדאורייתא לאכול כזית מצה בליל הסדר, והנה חז"ל דרשו מלשון הפסוק "לֶחֶם עֹנִי" – "מה

קרא עוד

קטן שהזיק

קטן שהזיק א. חיוב קטן בנזקיו בקטנותו וכאשר יגדיל במשנה במסכת בבא קמא נאמר "חרש שוטה וקטן פגיעתם רעה, החובל בהן חייב, והם שחבלו פטורים.

קרא עוד

ארבע כוסות

א. שתיית ארבע כוסות – התקנה והטעם במסכת פסחים מבואר החיוב לשתות ארבע כוסות, ואף שמצוה זו היא תקנת חכמים, בתלמוד ירושלמי נאמרו כמה טעמים

קרא עוד

יין מזוג במים

 א. מזיגת יין חי בסוגיות הש"ס מבואר כי שתיית יין נעשית על ידי מזיגתו במים כדי לעדן את טעמו וחריפותו. נפקא מינה לענין ברכת בורא

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.