מצלמות וידאו בהלכה

פרק א: איסור חלב נכרי בימינו

פרק ב: השגחה על חליבה באמצעות מצלמות וידאו

פרק ג: קיום מצוות ודיני תורה באמצעות מצלמות וידאו

עם התפתחות המדע והמצאת מצלמות הוידאו, המאפשרות צילום ושידור חי של התמונות, יש לדון על ההשלכות ההלכתיות הרבות הנגזרות מכך.

בחלקו הראשון של הבירור ההלכתי בענין זה, נעסוק בנדון ההשגחה על חליבה באמצעות מצלמות וידאו. לשם כך יש להקדים את יסודות האיסור לשתות חלב נכרי, ואופני ההיתר כאשר נעשית השגחה ראויה. ומתוך כך לדון בשאלה, האם מותר לשתות חלב שההשגחה עליו היתה באמצעות מצלמות וידאו.

בחלק השני, נדון בתוקפם ההלכתי של מצוות ודיני תורה שונים, המתקיימים באמצעות מצלמות וידאו.

פרק א: איסור חלב נכרי בימינו

חלב שחלבו נכרי וישראל רואהו

א. במשנה (עבודה זרה לה, ב) נאמר: "ואלו דברים של עובדי כוכבים אסורין ואין איסורן איסור הנאה, חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו". וטעם האיסור מבואר בסוגיית הגמרא, מהחשש שמא יערב הגוי מעט חלב טמא בחלב הטהור [ופעמים שלא ניתן למצוא באמצעות בדיקה, האם עירבו חלב טמא בחלב הטהור].

ובמשנה הסמוכה (לט, ב) נאמר: "ואלו מותרים באכילה, חלב שחלבו עכו"ם וישראל רואהו". ובסוגיית הגמרא אמרו: "תנינא להא דתנו רבנן, יושב ישראל בצד עדרו של עובד כוכבים, ועובד כוכבים חולב לו ומביא לו, ואינו חושש. היכי דמי, אי דליכא דבר טמא בעדרו, פשיטא [שאין איסור לשתות את החלב]. ואי דאיכא דבר טמא בעדרו, אמאי [אסור]. לעולם דאיכא דבר טמא, וכי קאי חזי ליה [כאשר הוא עומד, יכול לראות את הגוי חולב], וכי יתיב לא חזי ליה [כאשר הוא יושב, אינו יכול לראות את הגוי]. מהו דתימא, כיון דיתיב לא חזי ליה, ניחוש דלמא מייתי ומערב ביה, קמ"ל כיון דכי קאי חזי ליה, אירתותי מירתת ולא מיערב ביה". ומבואר, שאם יש חלב טמא בעדרו של הגוי, לא צריך שישראל יראה את הנכרי בכל זמן החליבה, אלא די בכך שיש לישראל אפשרות לראות את החליבה על ידי הגוי, ואז החלב מותר משום שהגוי "מירתת" מהישראל, דהיינו הגוי מפחד שמא יראהו הישראל, ולכן אינו מערב חלב טמא.

וכך נפסק להלכה בשו"ע (יו"ד סימן קטו סע' א) "חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו, אסור, שמא עירב בו חלב טמא. היה חולב בביתו וישראל יושב מבחוץ, אם ידוע שאין לו דבר טמא בעדרו, מותר, אפילו אין הישראל יכול לראותו בשעה שהוא חולב. היה לו דבר טמא בעדרו, והישראל יושב מבחוץ והעובד כוכבים חולב לצורך ישראל, אפילו אינו יכול לראותו כשהוא יושב, אם יכול לראותו כשהוא עומד, מותר, שירא שמא יעמוד ויראהו, והוא שיודע שחלב טמא אסור לישראל".

והוסיף הרמ"א: "ואפילו ישראל קטן או קטנה [בני ט' שנים, ש"ך שם ס"ק יב] מועילים, דהעובד כוכבים מרתת לפניהם". ומפורש בדבריו, שאין צורך בעד כשר שיכול לראות את הגוי שלא עירבו, להתיר את החלב משום "מירתת", אלא אפילו קטנים מועילים לכך.

אמנם בדברי הגמרא והשו"ע לא נתבאר מה הדין בעיר שכלל לא מצויה בה בהמה טמאה, ומסברא היה נראה כי במקום זה אין כל צורך להקפיד לשתות רק חלב נכרי שישראל רואהו, שהרי החשש שמא הגוי יערב בחלב הטהור חלב בהמה טמאה לא קיים במקום שאין בהמות טמאות, ובמקום שכזה לכאורה אין סיבה לאסור שתיית חלב נכרי.

איסור גבינות עכו"ם וטעמו

ב. והנה בסוגיית הגמרא במסכת עבודה זרה (לה, א) מתבאר כי "גבינות עכו"ם אסרום חכמים". ואף שחלב שאינו טהור אינו מתגבן, ואם כן לכאורה אין טעם לחשוש שמא הגבינה עשויה מחלב שאינו טהור, מכל מקום חששו חכמים שמא העמיד הגוי את הגבינה בתוך קיבה של בהמה שאינה טהורה [או אינה שחוטה] על מנת שתתגבן, וכמו שפסק הרמב"ם (מאכלות אסורות פ"ג הלכה יג) "גבינת העכו"ם מותרת, שאין חלב בהמה טמאה מתגבן. אבל בימי חכמי משנה גזרו על גבינת העכו"ם ואסרום, מפני שמעמידין אותה בעור קיבה של שחיטתן שהיא נבלה. ואם תאמר והלא עור הקיבה דבר קטן הוא עד מאד בחלב שעמד בו, ולמה לא יבטל במיעוטו, מפני שהוא המעמיד הגבינה, והואיל ודבר האסור הוא שהעמיד הרי הכל אסור כמו שיתבאר".

אך לא זו בלבד, אלא גם במקום שאין מעמידים את הגבינה על ידי קיבה אלא על ידי עשבים, בכל זאת אסרו חז"ל את אכילת גבינת העכו"ם שם, כדברי הרמב"ם (שם הלכה יד) "גבינה שמעמידין אותה העכו"ם בעשבים או במי פירות, כגון שרף התאנים, והרי הן ניכרים בגבינה, הורו מקצת הגאונים שהיא אסורה, שכבר גזרו על כל גבינת העכו"ם, בין שהעמידוה בדבר אסור בין שהעמידוה בדבר המותר, גזירה משום שמעמידין אותה בדבר האסור". וכן נפסק בשלחן ערוך (יו"ד סימן קטו סע' ב) "גבינות העובדי כוכבים אסרום מפני שמעמידים אותם בעור קיבת שחיטתם שהיא נבלה, ואפילו העמידוה בעשבים אסורה". והוסיף הרמ"א: "וכן המנהג, ואין לפרוץ גדר". וביאר הש"ך (ס"ק יט) "שכבר גזרו על כל גבינות העכו"ם, בין העמידוה בדבר האיסור בין העמידוה בדבר המותר". כלומר, איסור גבינת עכו"ם הוא בגלל גזירת חכמים, ואם כן גם במקום שנוהגים להעמיד אותה בעשבים וטעם הגזירה לא שייך, מכל מקום הגזירה במקומה עומדת, ואף שבטל הטעם לא בטלה התקנה.

ומעתה יש לשוב ולדון האם במקום שבהמה טמאה אינה מצויה ואין חשש שמא יערב חלב טמא בחלב הטהור [או במקום שהחלב הטמא יקר ולא משתלם לנכרי לערבו] – יש איסור לשתות חלב נכרי. מצד אחד יש לומר שמאחר ובטל טעם הגזירה [שהנכרי יערב חלב טמא בטהור] בטל גם האיסור. אך מצד שני, יתכן ואיסור חלב נכרי הוא גזירת חכמים, וכמו בגבינה, שהגזירה קיימת בכל ענין ומקרה [אף בעשבים], כך גם בחלב יש תמיד צורך בהשגחת יהודי בשעת החליבה.

הפוסקים נחלקו בדין זה.

איסור חלב נכרי במקום שלא מצוי חלב בהמה טמאה

ג. דעת הפרי חדש (יו"ד סימן קטו ס"ק ו) שחלב אינו דומה לגבינה, ובמקום שאין חשש שהגוי יערב, מותר לכתחילה לשתותו, וז"ל: "דלא אסרו חלב גוי אלא כשיש חשש מתערובת חלב טמא, דהא בדליכא דבר טמא בעדרו, התירו אף שאינו רואה כלל החליבה לא עומד ולא יושב. ואף כשיש דבר טמא בעדרו התירו, אף שאינו רואהו חולב, כל שיכול לראותו שאין שם חשש תערובת, משום דמירתת. ואם היה דין חלב כגבינה של גויים היה לנו לאסור כל חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, אף דליכא חשש תערובת, משום לא פלוג… הכי נמי אם חלב טמא אינו נמצא במקום אחד, או שנמצא אלא שהוא יותר ביוקר מחלב טהור, אין לאסור שם חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, אלא מותר לילך ולקנות מהגוים חלב שלהם".

והביא הפרי חדש את דברי הרדב"ז בתשובה (ח"ד סימן עה; אלף קמז) שכתב: "הדבר ברור כי הגבינה נאסרה במנין [דהיינו זו גזירה שקיימת בכל ענין], אבל לא כן בחלב שחלבו גוי שאסרו אותו משום חשש דבר טמא". ומסיים הפרי חדש: "הכלל העולה, דבעיר שלא נמצא שם חלב טמא או שהיא יותר ביוקר מחלב טהור, מותר לקנות מהעכו"ם חלב שחלבו בלא ראיית ישראל כלל. וכן מצאתי המנהג פשוט פה אמסטרדם, וכן נהגתי אני גם כן, זולת קצת יחידים הנזהרים בזה. אבל בעיר שנמצא שם חלב טמא, אף שאין לאותו עכו"ם שקונה ממנו דבר טמא בעדרו,  מכל מקום צריך לראות קודם החליבה בכלי אולי הניח שם חלב טמא. וגם צריך לראות כל החליבה מתחילה ועד סוף, או ביוצא ונכנס או בעומד שם בצד העדר, באופן שלא יוכל לילך למקום אחר להביא חלב טמא לערבו עם זה. הא לאו הכי, אפילו בדיעבד אסור".

לפנינו דעת הרדב"ז והפרי חדש, שלהבדיל מאיסור אכילת גבינת עכו"ם, שהוא גזירת חכמים שאינה בטלה גם כאשר טעמה לא קיים, איסור חלב עכו"ם אינו גזירת חכמים אלא נאסר מחשש שמא יערב הגוי דבר טמא בחלב. ולכן במקום שלא שייך חשש זה, וכגון שאין חלב טמא במקום זה או שהחלב הטמא ביוקר, אין איסור לשתות חלב נכרי.

ד. ברם פוסקים אחרים, ובראשם החתם סופר (שו"ת ח"ב יו"ד סימן קז) חלקו על הרדב"ז והפרי חדש, ולדעתם הגזירה על חלב עכו"ם אף היא גזירת חכמים כמו בגבינה, ואף בעיר שאין בה כלל בהמות טמאות, ואין כל חשש שמא יערב חלב טמא, אסור לשתות חלב שלא היה ישראל נוכח בשעה שנחלב, משום שגזירת חכמים היא, ואף במקום שבטל הטעם לא בטלה התקנה. וז"ל: "דחלב גזירה קדמונית היתה קודם שאסרו גבינה ואז אסרו החלב שאין ישראל רואהו. אע"ג דתחילת גזירתו היה משום חשש עירב דבר טמא, מכל מקום כיון שגזרו ואסרו במנין סתם, אסרו כל חלב שאין ישראל רואה החליבה, או יכול לראות אפילו ליכא חשש דבר טמא, כגון החולב לגבן מכל מקום החלב אסורה".

ומוסיף החתם סופר, כי גם הפרי חדש ששתה חלב נכרי הנ"ל, היה זה מחמת שסמך על מנהג קהילות הספרדים באמסטרדם על פי הרדב"ז, אבל בקהילות אשכנז ודאי שהדבר אסור, ולנוהגים בו איסור, יש בזה גם איסור דאורייתא של נדר: "וכתב פרי חדש שעל זה סמך בהיותו באמשטרדם אכל עמהם חלב שחלבו נכרי, ר"ל כי במדינתו מקום שיצא משם שמה שכיחי חלב גמלים, משא"כ במדינתנו. הנה מ"ש באמשטרדם רצונו שנתאכסן אצל ספרדים פורטוגזים שם, והם נוהגים היתר על פי רדב"ז הנ"ל. אך לו יהיה שיהיה דעת כהרדב"ז, ועל כל פנים איכא דעת רש"י בגמרא ותשובת רש"י ועוד פוסקים דס"ל לאסור ורמ"א וכסף משנה כתב כוותיה, ואנו נוהגים כן. אם כן אפילו הלכה כאינך פוסקים, מכל מקום כיון דיש דעה להחמיר, כבר קבלנו אבותינו עליהם כאותה דעה ואסור עלינו בני אשכנז מדינא, ואין לו התרה, ועי' מג"א סי' קנ"א ססק"ז. וקרוב בעיני נדר דאורייתא". כלומר, גם אם הלכה כדעת הפרי חדש והרדב"ז הנ"ל, מכל מקום במדינות אשכנז נהגו להחמיר כדעות החולקות שחלב שאין ישראל רואהו אסור, ואם כן הרי זה כמנהג טוב שקיבלו עליהם ויש לו דין נדר מדאורייתא.

ומסיים החתם סופר: "מעתה חלב שחלבו נכרי ואין ישראל רואהו, אסורה עלינו. אי דאורייתא אי דרבנן, כמבואר לעיל. ופורץ גדר ישכנו נחש".

ה. גם בערוך השלחן (יו"ד סימן קנו סע' ד-ו) חיזק את דעת המתנגדים לפרי חדש, ונקט למעשה כדברי החתם סופר הנ"ל: "אין לשאול דבאין דבר טמא בעדרו למה לנו שיהא הישראל יושב מבחוץ והרי אין שום חשש בזה. אמנם כתבו הראשונים דכל שהישראל לא ראה החליבה כלל והיינו שגם מבחוץ לא ישב אסרו חז"ל בכל גווני, דסתמא תנן במשנה חלב שחלבו עובדי כוכבים ואין ישראל רואהו אסור, כן כתוב במרדכי ובסמ"ק, וז"ל השערים [סי' פ"ב] חלב שחלבו ואין ישראל רואהו אפילו אין בהמה טמאה בדיר אסור דלא ליפוק חורבא מיניה ופורץ גדר ישכנו נחש כך כתב רש"י, עכ"ל. וכן כתב באיסור והיתר (סימן מה). וזהו דעת הטור ורבותינו בעלי השו"ע וגדולי האחרונים הש"ך והט"ז והב"ח והדרישה".

ובתוך דבריו התכוין במרומז לדברי הפרי חדש: "ודלא כאחד מגדולי האחרונים שהאריך בזה להקל לשתות חלב שלהם במקום שאין שם דבר טמא או שהוא רחוק המציאות שיחלובו את הטמא, או שחלב טמא ביוקר. והביא ראיה מאיזה גדולים שהקילו בכהאי גוונא. ומסיבה זו יש הרבה מתפרצים באיסור זה בדורנו בעוונותינו הרבים, כאשר ראינו ושמענו ותולים את עצמם באיזה תלמיד חכם שעשה כן. ולא ידעו ולא יבינו שחמורים דברי סופרים מדברי תורה, והתלמיד חכם שעשה כן עוונו ישא. וכיון שנפסק לאיסור בטור ושו"ע וכל גדולי אחרונים מי יוכל להעיז פניו ולמלא תאוות נפשו, ושומר נפשו ירחק את עצמו מזה".

ואף הוסיף כי למרות שבדברי חז"ל בסוגיית הגמרא מפורש שהסיבה לאסור חלב שאין ישראל רואהו היא משום החשש שמא הגוי יערב בו חלב טמא, יש גם טעמים נוספים כמוסים שלא נתגלו לנו ע"י חז"ל, ולכן אין להתיר שתיית חלב נכרי גם במקום שאין כלל חלב טמא, בשום פנים ואופן: "וליתר שאת אברר לך איך שכל דברי רבותינו הקדושים הם כגחלי אש מה שהתוודה לפני בלב נשבר בהיותי יושב על כסא הוראה בעיר פלונית שאחד מהבע"ב החשובים דשם היה נוהג היתר בדבר בהיותו חוץ לביתו בעיר הגדולה במדינה וישב תדיר בשם לעסקיו והוא ועוד אורחים בשתותם חמים בבוקר בבוקר היו קונים חלב שמן שקורין סמאנ"ט אצל חנוני אינו יהודי שכנגד אכסניא שלהם. ופעם אחת התחילו לחקור ביניהם מאין לוקח החנוני הקטן זה כל כך חלב שמן, והלך הוא להחנוני ושאלו, ואמר לו החנווני אני קונה באיטליז של בשר הרבה מוח של הבהמות וממחה אותם עם הרבה חלב ומבשלם ביחד, וזה הוא השמנונית. אז נפלו כולם על פניהם על חטאם הגדול שאכלו טרפות ובשר בחלב, והבעה"ב התוודה לפני, וצעק בקול כמה גדולים דברי חכמים. ובאמת כך מקובלני שכל גזירת חכמים לבד טעמם הנגלה יש עוד הרבה טעמים כמוסים, שלא גילו אותם והשומע ישא ברכה מאת ה' וישולם גמולו בזה ובבא [וביחוד שמעתי שבאמעריקא יש רבים מהאומות ששותים חלב חזיר מפני שמצויים שם הרבה]".

ומכל מקום מציין ערוך השלחן כי יש קולא במקום שאין כלל חלב טמא: "ורק הקילו בהשמירה דהיינו שדי בישיבה מבחוץ כמו שנתבאר, וכן די ביוצא ונכנס, ולא מיבעיא ביוצא ונכנס למקום החליבה ממש, אלא אפילו בישיבתו מבחוץ הוא יוצא ונכנס ויושב לו מבחוץ (ש"ך ס"ק ד), ודי בזה".

חלב נכרי העומד תחת פיקוח ממשלתי האוסר ערבוב חלב טמא

ו. מתוך הדברים דלעיל, דנו הפוסקים האם מותר לשתות חלב נכרי העומד תחת פיקוח ממשלתי.

במדינות רבות בעולם, על פי החוק המקומי נאסר לערבב חלב טמא עם החלב [הבא מבהמות טהורות], ובמידה ויתפסו על ידי הרשויות שעשו זאת, יוטלו עליהם קנסות, ואף רשיון העסק שלהם יופקע. ודנו הפוסקים, האם ידיעה זו שלא כדאי לערב חלב שאינו טהור די בה בכדי שלא נחשוש שעירבו חלב טמא, כי הדבר נחשב כ"מירתת", דהיינו שהגוי פוחד לערבב חלב טמא.

ולכאורה נדון זה תלוי במחלוקת הפרי חדש והחתם סופר המובאת לעיל.

וכך נראה מפשטות דברי החזון איש (יו"ד סימן מא ס"ק ד) שהסתמך למעשה על דברי הפרי חדש, שבמקום שאין חשש שהגוי יערב חלב טמא, אין צריך שישראל יראהו, וז"ל: "ואמנם בשיש פיקוח הממשלה על החלב שלא יערבו חלב טמא, והם צפויים לעונש על הזיוף, יש מקום לומר דהוי כשפחות החולבות דמירתתות [כוונתו לדברי הרמ"א המובאים (לעיל אות א) "שפחות שחולבות הבהמות בבית ישראל מותר לכתחילה"], וכיושב בצד העדר וכשהוא עומד הוא רואה, והפרי חדש כתב דאם חלב טמא ביוקר יש להתיר… וכן התירו באין בעדרו טמאה ויושב בצד העדר, וכמו שהאריך הפרי חדש. וכן מה שכתב החתם סופר מדברי השערי דורא בשם רש"י לאסור חלב המבורר שאין בו תערובות חלב טמא תמוה, שהרי כבר פירשו הפרי חדש, דהוא דוקא ביש בעיר חלב טמא והרי הופקד ביד עכו"ם החלב, וחיישינן שמא עירב חלב טמא, אבל אם אין בכל העיר לא חמורה ולא גמלה ולא חזירה ולא סוסיא לא שמענו לאסור". וסיים החזון איש: "אבל אם אין בכל העיר טמאה, הדין נותן דהוי כאין בעדרו טמאה ויושב בצד העדר, וכמו שכתב הפרי חדש".

ברם יש הטוענים כי החזון איש לא כתב את דבריו כהוראה כללית למעשה שמותר לשתות חלב עכו"ם, אלא רק כהוראה לקטנים או ליולדת, כדבריו של רבי משה שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן תמא) "יש סומכין על רבינו החזון איש שכתב (יו"ד סימן מ"א סק"ב) דבמקום שיש פיקוח ממשלה לא לערב בחלב מין אחר יש להתיר חלב עכו"ם דהוה כשפחות דמרתתות, אבל שמעתי מהגאון רבי ישראל וועלץ זצ"ל ששאל פי רבינו החזו"א זצ"ל. והשיב שאין דבריו למעשה כלל, אלא לילדים קטנים או יולדת תוך שלשים".

ובשו"ת חלקת יעקב (יו"ד סימן לה) הביא עדות כי החזון איש לא התיר כלל חלב עכו"ם, ואף לא לקטנים, ומה שכתב שיש מקום להתיר הוא רק "בדרך שקלא וטריא", אך לא להלכה למעשה: "והנה סיפר לי הרב הה"ג ר' משה סאלאווייטשיק, נכד הגר"ח מבריסק, שהוא שאל להחזון איש על זה שאומרים עליו שהתיר חלב עכו"ם. והשיב בזה הלשון מה עוד יאמרו עלי, בקרוב יאמרו עלי שאני מתיר ח"ו גם אשת איש. והעיד לפני איש מהימן ביותר, ששאל לחזון איש על השמנת (סמעטענע) של עכו"ם, ואסר לו בפירוש. וגם העיד לפני עוד איש אחר מהימן ביותר שאסר בהוראתו חלב עכו"ם אף לקטן בן ה' שנים. וכנראה מה שכתב בספרו הנ"ל, הוא רק בדרך שקלא וטריא, וכלשונו שם יש מקום לומר".

ז. הרב שטרנבוך הוסיף עוד טעם, מדוע לא ניתן להתיר שתיית חלב נכרי אפילו אם יש פיקוח ממשלתי שלא לערב חלב טמא:

"וידועים דברי הגר"א בענין מים אחרונים, שחז"ל לא גילו אלא הטעם הפשוט, אבל יש לתקנותיהם טעמים נוספים. וגם כאן בחלב עכו"ם מקובל שאין הטעם משום חשש חלב טמא לבד, אלא כנראה גם כדי להבדיל אותנו מעכו"ם. ועל יינם גזרו אף בנגיעה, ובחלב גזרו שצריך שמירה. וכן הביא הגה"ק רבי חיים מצאנז בשם חמיו הברוך טעם, שקבלה בידו איש מפי איש שזהו תקנה קדומה ולא רק מהטעם שפירשו שהוא משום חשש חלב טמא [עיין בספר כל הכתוב לחיים (אות צג) "ואמר רבינו ז"ל בזה"ל שלשה דברים קבלנו מחותני הרב הגאון מלייפניק, איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה, ואחד מהם הוא שחלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו אין הטעם שמא יערבו בו חלב טמא, כי זה הטעם גילו החכמים רק לפני העולם, רק שיש טעם כמוס בדבר שחלב שחלבו עכו"ם אסור"]. וכן כתב בערוך השלחן ס' קט"ו ס"ו שכך מקובל מגדולי הדורות, ועי"ש מעשה נורא מענין זה. ויש להקפיד מאד על אסור חלב עכו"ם. והאדמו"ר רבי יוסף יצחק מליובביץ, קבלה בידו שהשותה חלב עכו"ם פוגם אצלו באמונה, ואבות אבותינו הקפידו מאד מטעם כמוס, ודי בזה להעיר לאלו שהתירו כאן, ומוסרים הכשר למצרכים עם חלב עכו"ם מפני שיש פיקוח ממשלתי".

ומבואר בדבריו כמו שהובא לעיל בדברי ערוך השלחן [אות ה], שאף שחז"ל גילו לנו טעם אחד לאיסור חלב עכו"ם, יש טעמים נוספים לאיסור וחלקם אינם ידועים לנו, ולכן בכל מקרה אין לשתות חלב עכו"ם שאין ישראל רואהו, ואף אם הוא נתון תחת פיקוח ממשלתי.

עוד מפקפק הרב שטרנבוך בעצם הסברא שהפיקוח הממשלתי נחשב כ"מירתת", שמחמתו יש להסתמך על זה שהנכרי חושש לערב חלב טמא, וזאת מפני שהקנס הצפוי למי שנתפס על עירוב חלב טמא אין בו די בכדי להרתיע את מי שירצה לערב חלב טמא בחלב בהמה טהורה: "אבל בלאו הכי היתר זה אין בו ממש היום, שאפילו ימצאו שם חלב מעורב יקנסו אותו קנס ממון מועט כנגד הרווח התמידי שיש להם מזה, ועל כן  לא מירתת ולא נקרא בזה שמירה. והשותים גם היום חלב עכו"ם וסומכים על פיקוח ממשלתי, חסר בהם יראת שמים, ועליהם וכיוצא בהם אני קורא מי ששותה חלב עכו"ם וסומך על המכשיר, אינו ראיה שאין בו יראת שמים. אבל מי שאין לו יראת שמים, הוא שמחפש לזה היתר".

במקום שאין חשש עירוב חלב טמא – הידיעה נחשבת "כראיה"

ח. בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סימן מז) התיר רבי משה פיינשטיין לשתות חלב עכו"ם הנמצא תחת פיקוח ממשלתי ואין ישראל רואה את החליבה, גם ללא סברת הפרי חדש, שבמקום שאין חשש שהגוי יערב חלב טמא לא גזרו חכמים, אלא בגלל טעם אחר. לדעת רבי משה, במקום שידוע בבירור שהעכו"ם חושש לערב, הרי ידיעה זו גופא נחשבת כראיה ממש, ונתקיים התנאי המפורש במשנה להתיר שתיית חלב נכרי כי הישראל "רואהו", כדבריו: "ובדבר החלב של הקאמפאניעס במדינתנו אשר יש פקוח הממשלה ואם יערבו חלב בהמה טמאה יענשו וגם יסגירו את העסק שלהם שלכן ודאי מירתתי מלערב, יש טעם גדול להתיר אף בלא שיטת הפרי חדש, משום דהעיקר דידיעה ברורה הוא כראיה ממש".

רבי משה הוכיח יסוד זה מכמה סוגיות:

[א] במסכת שבועות (לד, א) הובאו דברי רבי אחא: "גמל האוחר [בועט ברגליו] בין הגמלים, ונמצא גמל הרוג בצידו, בידוע שזה הרגו". ומבואר שמחייבים את בעליו של הגמל ה"אוחר" ממון, גם ללא שני עדים שראו במו עיניהם שהגמל הרג גמלים אחרים. אלא די בכך ש"בידוע שזה הרגו" להחשיב זאת כעדות ראיה. ומכאן, שידיעה ודאית נחשבת איפוא כראיה, ואף אם לא ראה זאת במו עיניו.

[ב] במסכת מכות (ז, א) נאמר במשנה: "רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם". וטעם הדבר מבואר בסוגיא, כי הם היו מצריכים את העדים להעיד על הבועל את הערוה שראה את מעשה הביאה ממש "כמכחול בשפופרת". ועל כך הקשו: "ורבנן היכי דיינו". ופרש"י: "ורבנן דמחייבי מיתה על הערוה, היכי דייני, באיזו עדות הם הורגים הואיל ולאו הכי בדקי". כלומר, לפי רבנן שהעדים אינם צריכים לראות את מעשה הביאה עצמו, נשאלת השאלה על מה הם מעידים. ותירצו: "כשמואל, דאמר שמואל, במנאפים, משיראו כמנאפים". ופרש"י: "משינהגו ענין ניאוף ששוכבים בקירוב בשר ונוהגים כדרך תשמיש". ובמסכת בבא מציעא (צא, א) הוסיף רש"י (ד"ה במנאפים) וז"ל:  "ואין צריך לעדים שיראו כמכחול בשפופרת, דלא הזקיקתן תורה להסתכל כל כך".

ומבואר בדעת רבנן, שלמרות שהעדים אינם רואים במו עיניהם את מעשה הביאה עצמו, אלא מעידים על "שכיבה כדרך המנאפים", די בכך כדי לחייב מיתה על פי עדות זו. ולמד מכך רבי משה: "ואם כן צריך לומר שבעצם ידיעה היא כראיה גם לגבי נפשות, ולכן נהרגים במנאפים. ורק בשאר מיתות הוא גזירת הכתוב שלא ידונו על פי ידיעה, ולכן במנאפים שהיה נמצא שלא יהרגו לעולם, כדאיתא בסוף פ"ק דמכות סובר שמואל דמוכרחים לומר דבמנאפים נהרגין ע"פ ידיעה זו, ולית בהו גזירת הכתוב זה לענין ידיעה זו. אבל אם ידיעה לא היה בעצם כראיה, איך שייך לומר שיהרגו כדרך המנאפים, דהא עכ"פ לא ראו, וליכא עדים. אלא ודאי שבעצם הוא כראיה לכל דבר, רק שנתחדש דבנפשות לא ידונו על פי עדות דידיעה, ובמנאפים לא נתחדש לענין ידיעה זו".

ומבואר איפוא, כי ידיעה ודאית נחשבת כראיה, אף שאין עדים שראו במו עיניהם.

[ג] אחד משלושת הדרכים שהאשה מתקדשת היא ביאה. ומכאן הוכיח רבי משה: "ואף לעדי קיומא דקידושין, שאף שלא ראו אלא היחוד, הוא כראו הביאה ממש, ונעשית אשת איש גמורה אף לחייב מיתה להבא עליה אחֵר אח"כ, ושלא לתפוס בה קידושין אחרים". והיינו שקידושין על ידי ביאה חלים גם ללא שהעדים ראו במו עיניהם את מעשה הביאה, כדברי הרמב"ם (אישות פ"ג ה"ד) "אם קידש בביאה, אומר לה הרי את מקודשת לי בבעילה זו וכל כיוצא בזה, ומתייחד עמה בפני שני עדים ובועלה".  וכן מפורש במסכת גיטין (פא, ב) "הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה", ופירש רש"י: "כלומר, כיון דראו שנתייחדו אין צריך עדות של ביאה גדול מזה, ודאי אנן סהדי כיון דגייסי אהדדי לא פרשו זה מזה". הרי לנו, שידיעה ברורה של עדים היודעים בוודאות שאדם התייחד ובא על אשה, נחשבת כעדות וכאילו ראו זאת במו עיניהם.

[ד] ועוד הוכיח רבי משה: "וגדולה מזה איתא בתוס' יבמות (מה, ב ד"ה מי לא) בשם יש מפרשים גם לדין ראיית ב"ד לטבילת גר, עיי"ש". וכוונתו למה שכתבו התוספות בנדון טבילת גיורת: "ויש מפרשים דכיון דידוע לכל שטבלה, כאילו עומדים שם דמי". והיינו שבטבילת הגיורת הרי לא מתאפשרת נוכחות עדים הרואים את הטבילה [מטעמי צניעות]. ואף על פי כן, ודאי חלה הגירות ואנו מסתמכים על כך ש"ידוע לכל שטבלה", אף ללא ראיית עיניים.

[ה] ועוד כתב רבי משה: "וזהו גדר אנן סהדי שמצינו בהרבה מקומות". והיינו שמצינו במקומות רבים בש"ס את המושג "אנן סהדי", שפירושו: "דבר הברור לנו כל כך, שכאילו אנו עדים בדבר. ובאנן סהדי אין צורך במשפטי העדות" (ראה באנציקלופדיה תלמודית, ערך אנן סהדי). ואם כן, ידיעה ודאית צריכה להיחשב כעדות, מדין "אנן סהדי".

ט. מתוך כל ההוכחות הנ"ל, קבע רבי משה:

"ולכן בחלב שאסרו רק בחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו, יש להתיר גם בישראל יודעים ידיעה ברורה דהוי כראיה. וזה שאם יערבו יענשו ויצטרכו לסגור העסק שלהם, שהוא הרווחה של כמה אלפים והממשלה משגחת אליהם, הוא ודאי ידיעה ברורה שהיא כראיה, שלא היה בכלל איסורם. וזה הוא גם לכולי עלמא [וכוונתו גם לדעת החתם סופר ולא רק לפי הפרי חדש, כמובא לעיל אות ג-ד], דאין טעם לחלוק בזה. ולכן הרוצה לסמוך ולהקל, יש לו טעם גדול, ורשאי, וכמו שמקילים בזה הרוב בני אדם שומרי תורה, וגם הרבה רבנים, וח"ו לומר שעושין שלא כדין. אבל מכל מקום לבעלי נפש מן הראוי להחמיר, ואין בזה משום יוהרא, וכך אני נוהג להחמיר לעצמי. אבל מי שרוצה להקל, הוא עושה כדינא, ואין להחשיבו כמזלזל באיסורים".

אמנם ראוי לציין, כי בתשובה אחרת (אגרות משה יו"ד ח"ב סימן לה) כתב רבי משה כי ראוי למנהלי הישיבות לקנות עבור בני הישיבה חלב ישראל בלבד אף אם המצב הכספי של הישיבה דחוק, וז"ל: "בדבר חלב הקאמפאניעס [החברות] שבמדינתנו שבארתי בספר אגרות משה סימן מ"ז בחלק יורה דעה שליכא איסור חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו, אבל מכל מקום מן הראוי לבעלי נפש להחמיר. שמטעם זה ודאי ראוי למנהלי ישיבות קטנות שיתנו להתלמידים חלב של אלו הקאמפאניעס שמעמידין ישראל לראות החליבה, ואף שהוא ביוקר מעט, שלהישיבות עולה זה סך גדול במשך השנה, והמצב של הישיבות דחוק בשנים אלו שבשביל זה מקילים באיזו ישיבות. מכל מקום כדאי להחמיר, כי גם זה הוא מענייני חינוך ולימוד, שידעו שכדאי וראוי לבני תורה להחמיר, אף כשיש רק חשש איסור. דמזה יתבוננו לראות איך לירא מאיסורים, וכל הוצאות הישיבה הרי הוא כדי לחנך דור נאמן לה' ולתורתו, ומענייני חינוך אין לצמצם. אבל במקומות הרחוקות שאין שם קאמפאניעס מחלב שישראל רואהו, והוא דבר קשה מאד להשיג חלב שישראל רואה בשעת החליבה אף ליחידים אין להם להחמיר".

עוד ראוי לציין, את דבריו של רבי משה בתשובה נוספת (אגרות משה יו"ד ח"א סימן מו) שהסתמכות להתיר חלב נכרי בגלל "מירתת", שהנכרי חושש מלערב חלב טמא בגלל הפיקוח הממשלתי, קיימת רק בחלב שמיוצר על ידי חברות, ולא בחלב הנקנה ישירות מאיכרים בעלי רפתות: "האלו שאין נזהרין [מסתם חלב הבא על ידי נכרים] מתלמידי החכמים ויראי ה' הוא רק מחלב של הקאמפאניעס, מטעם גדול שמירתתי לערב אף משהו מצד השגחת דיני המדינה, שעונשין ע"ז, ובמירתת לא גזרו, כי הא דישראל יושב בצד עדרו של עכו"ם שמותר אף דלא חזי ליה, כיון שיכול לראותו כשיעמוד, מירתת, בע"ז דף ל"ט ועיין ברמב"ם פ"ג ממ"א הי"ז. לכן סברי דגם במירתת זה של עונש חוקי המדינה לא היה בכלל הגזרה, ולענ"ד מסתבר שהדין כמותם. אבל ליקח חלב מפארמער [כפרי] נכרי, נזהרים כל ישראל בני אשכנז, דלא כרדב"ז ופרי חדש, ועיין בחתם סופר סימן ק"ז".

נמצא דעת האגרות משה, כי בחלב נכרי של כפריים, אין להסתמך על דעת הפרי חדש, שבמקום שאין חשש שהגוי יערב חלב טמא, אין צריך שישראל יראהו. ורק חלב נכרי של חברות גדולות הנמצאות תחת פיקוח ממשלתי, מותר מעיקר הדין לשתותו, כי הידיעה הודאית שהחברות לא מערבות חלב טמא מפחד פן יתפסו על ידי הפיקוח ויענשו עונשים חמורים על כך, נחשבת כראיה, ודין חלב זה כדין "חלב שחלבו עכו"ם וישראל רואהו", המותר כמובן לשתיה. ומכל מקום ל"בעל נפש", הורה רבי משה, ש"מן הראוי להחמיר". וכן למנהלי הישיבות הורה רבי משה לקנות עבור בני הישיבה חלב ישראל בלבד, ואף אם המצב הכספי של הישיבה דחוק "שזהו מענין החינוך שכדאי וראוי לבני תורה להחמיר אף כשיש רק חשש איסור".

י. רבי יעקב ברייש, אב"ד ציריך, ערך בשו"ת חלקת יעקב (יו"ד סימן לד) מערכה מול תשובתו של רבי משה, וכתב על דברי האגרות משה: "והנה באמת אין בכל ראיותיו כדי לסתור דין המפורש בשו"ע והפוסקים עד גדולי האחרונים, והנהוג מקדמת דנא בכל תפוצות ישראל, וכמו שנברר להלן, אחרי שנדון ראשונה על מקור הדין כפי המבואר בפוסקים ובשו"ע".

לדעת החלקת יעקב אין להקל בשתיית חלב עכו"ם הנמצא תחת פיקוח ממשלתי, מחמת הסיבות הבאות:

[א] מוכח מדברי הראשונים כדעת החתם סופר שחלב עכו"ם היא גזירה ואסרו אף במקום שלא כדאי לגוי לערב.

[ב] מלבד הטעם המפורש בגמרא לאסור שתיית חלב נכרי בגלל החשש של עירוב חלב טמא, ישנם טעמים נוספים כמוסים, כדברי ערוך השלחן [לעיל אות ה] והברוך טעם [אות ז], ולכן אין להקל בשתיית חלב נכרי בשום פנים ואופן.

[ג] החלקת יעקב חלק על עיקר חידושו של רבי משה שידיעה ברורה נחשבת לראיה. ולדעתו, גם במקומות שהתורה הסתמכה על "ידיעה ודאית", זהו רק בגלל שיש מקומות שדי בכך, ואין צורך בראיה ממש, וממילא נדחו ראיותיו של האגרות משה:

ראשית, בסוגיא במסכת שבועות בדין "גמל האוחר בין הגמלים", הסיבה שמחייבים ממון היא, כי "זה לא הוי כראיה, רק ידיעה בלא ראיה, וכאמור דגם בממון ובנפשות מהני אף ידיעה בלא ראיה".

שנית, גם מדברי רבנן שאם עדים מעידים על "שכיבה כדרך המנאפים", די בכך כדי לחייב מיתה על פי עדות זו, אין ראיה. כי יש לומר שזהו דין מיוחד רק בביאה, שקבעו חז"ל שאין צורך שהעדים יראו יותר מאשר כדרך המנאפים, ולא משום שידיעה ודאית נחשבת כראיה, אלא אין צריך במקרה זה רְאִייה, וז"ל: "ולענין זנות שיהרג על זה, הבנת רז"ל בדעת תוה"ק שצריך לראות כדרך המנאפים, וזה סגי, ואין צריך לראות כמכחול בשפופרת, גם כן משום דדרכיה דרכי נועם, ולא הזקיקה תוה"ק לראות דבר כזה, ואף רק כדרך המנאפים, בידיעה זו נהרגין".

שלישית, גם מקידושי אשה בביאה ללא שהעדים ראו את מעשה הביאה במו עיניהם אין ראיה שידיעה ודאית נחשבת כראיה, כי "לענין קידושין מסתברא כשהתורה כתבה דמתקדשת בביאה, וכמובן על ידי עדים, אין כוונת התורה שהעדים יראו שוכבים זה על זה כדרך מנאפים, דזה פריצות להם ולעדים להסתכל בכך, ועל כרחך כוונת תוה"ק דסגי רק עדי יחוד, וידיעה כזו מהני".

וממילא טען החלקת יעקב, שבנידון חלב עכו"ם "דהגזירה היתה שצריך להיות רק רואהו, אם כן פשיטא דאף בהאומדנא דמרתת מפני הממשלה אסור, לא מקרי אומדנא זו כראיה".

[ד] לדעת החלקת יעקב לא ברור ש"מירתת" מפני הממשלה מהווה היתר בדין חלב עכו"ם, וזאת בנוסף על כך שמבחינת המציאות לא ברור שהחברות חוששות כל כך מהפיקוח הממשלתי, והוא מביא מעשה בענין זה:

"וסיפר לי הה"ג ר' משה סאלאווייטשיק נכד הגאון ר"ח סאלאווייטשיק, ששמע מאיש מלומד וחרדי הגר בשווייץ במקום ההרים הגבוהים, וראה בכל פעם שפחה אחת בימות הקיץ שהביאה שני כדים חלב מההרים הגבוהים למטה, ושאלה הלא מהנענוע וטלטול הדרך מגבוה לנמוך ובימות החום הלא החלב מתקלקל, וענתה שהיא נותנת בו בכל פעם מעט חלב חמורה, ואף שמחירו יותר מהטהור, אבל מועיל שלא יתקלקל החלב מהחום וטלטול הדרך, אף שגם בשווייץ יש איסור מהממשלה לערב חלב טמא, בכל זאת לא מירתתא, אי משום אמתלא דלא יתקלקל החלב, אי משום דמעט כזה מחלב טמא אי אפשר להבחין בכימיא שזהו עיקר פיקוחה של הממשלה שיכולה בכל פעם להבחין בכימיא. כמובן שאינני רוצה להעמיד יסוד על דברי השפחה הלזו, אבל מ"מ רואין אנו שעל ידי איזו סיבה יש אפשרות לערב חלב טמא אף בזמן הזה (בפרט כעת שהטכניקא והפיזיקא בעולם צעדו כל כך קדימה, שיכולין לעשות משחור לבן וגם איפכא, שמעתי שכבר יכולים היום להעמיד חלב טמא לגבינה וחמאה ע"י סיוע הכימיא) ואם נתיר כהיום חלב סתמא, למחר או למחרתיים כשיהיה באמת חששא דחלב טמא, לא יצייתו לנו ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו".

[ה] החלקת יעקב לא השיב על הראיה שהביא רבי משה מדברי התוספות ביבמות שגירות נשים חלה הגם שלא היו עדים שראו את הטבילה, כי מסתמכים על כך ש"ידוע לכל שטבלה", אף ללא ראיית עיניים. וכנראה הסתמך בזה על התירוץ האחר המובא בתוספות ביבמות, שבקבלת גירות "בעינן שלשה לקבלת המצות אבל לא לטבילה", והיינו שבאמת אין צורך בראיית הטבילה לחלות הגירות.

ומתוך כל האמור לעיל, מסקנת החלקת יעקב: "ע"כ פשיטא דפשיטא, דח"ו לן להתיר ולזלזל בדרבנן להתגאל באיסור. וכן אנו נוהגין פה במדינת שווייץ, שהקהילות מפזרים ממון רב עבור כשרות החלב, וכן במדינת אנגליא ואנטוורפן, ומסתמא גם החרדים בארה"ב יודעים להיזהר בזה".

יא. בנדון האחרון, האם יש "מירתת" מחמת החשש מפני הפיקוח הממשלתי, כתב בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב סימן שפה) שבדרום אפריקה בעלי החברות כלל אינם חוששים מלערב חלב טמא, משום שלכל היותר יקבלו קנס כספי שאינו משמעותי, וממילא אין בכך הרתעה שנוכל להסתמך עליה לומר שיש "מירתת" שהגוי פוחד מלערב חלב טמא:

"בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סימן מז) מיקל בשמירה זו מסברא שהממשלה מענישה אם מערב חומר אחר וידיעה ברורה כראייה ממש, ולכן לדעתו מעיקר הדין יש מקום להקל באיסור חלב עכו"ם בזמן הזה. והבאתי במקום אחר שעיקר יסוד האגרות משה הוא שמירתת שיסגרו העסק שלו. אבל כאן בדרום אפריקא לא נראה להקל מטעם זה, שכאן אינו מפחד ויתרץ עצמו שמתכוין לטובה שלא יחמיץ, ואפילו יקבל עונש כספי, זה לא ימנע אותו".

אמנם האגרות משה (יו"ד ח"א סימן מח) עצמו כבר דחה את הטענה שהקנס הכספי אינו משמעותי דיו כדי למנוע מהחברות לערב חלב טמא, כדבריו: "ואף שכת"ר שלח לי תשובה מפקיד השלטון, שהעונש על זה [על עירוב חלב שאינו של בהמה טהורה] הוא רק מעשרים וחמשה עד מאה דאלאר, וגם הם מקבלי שוחדא, לא נתבטלה בזה הידיעה. משום דאין להם בשביל מה לעבור ולהיענש וליתן שוחד, דאין להיות מזה רווח שימסרו נפשייהו על זה. דכיון שאסור מדיני הממשלה לערב, ודאי כשירצו ליקח פועלים לחלוב סוסים וגמלים וחזירים יצטרכו לשלם להם הון רב, וגם לשחד כל הפועלים שיש להקאמפאניע שישתקו, וגם לשחד למשגיחי הממשלה, שאף ששוחד הוא דבר המצוי, מ"מ בדבר פרסום כאצל הקאמפאניע שאין עושין בעצמן אלא ע"י פועלים הוא דבר קשה, שייראו מליקח שוחד, ואם יעלה בידו ליתן להם שוחד צריך להון רב. ונמצא שאין שייך שיהיה לו ריוח מזה, ובלא ריוח הא מפורש בגמרא שאין לחוש לעירובי בע"ז דף ל"ד קיסתא דמורייס בלומא וכו'. ובפרט לגבי מסחר של אלפים שודאי בשביל מירתת מדיני הממשלה, אף בשביל עונש קטן לא יערב. ובפרט שאם יעבור איזה פעמים ודאי יקחו ממנו הלאייסענס [רשיון עסק] שיהיה מוכרח לסגור העסק, כמו שנוהגין בהרבה דברים, שאם אין מועיל עונש ממון עונשין בלקיחת הלאייסענס, שהוא סגירת העסק. ולכן אף שאנן לא נימא דברים ואומדנות מעצמנו אבל אומדנא זו דמירתת וכן שאין לחוש לעירוב כשאין רווח הוא מפורש בגמרא והחשבון שאין ריוח זה ודאי יכולין גם אנחנו לחשוב".

ומבואר בדבריו, שאם כתוצאה מערבוב החלב הטמא לא אמור להיות רווח כספי גדול, הרי גם עונש כספי קל, גורם ל"מירתת" – פחד, מפני הפיקוח הממשלתי. ובפרט, לאור זה, שאם יתפסו את התערובת, הדבר עלול לגרום לאיבוד רשיון העסק. ומכל זה, עומד על כנו הטעם שהנכרי "מירתת" מפני הפיקוח הממשלתי, ולכן לא יערב חלב טמא.

לסיכום: נחלקו הפוסקים מה הדין בחלב במקום שבהמה טמאה אינה מצויה ואין חשש שמא יערב חלב טמא – האם כשבטל הטעם בטל האיסור, או שהאיסור הוא גזירת חכמים, כמו בגבינה, ואף שבטל הטעם לא בטלה התקנה.

לדעת הרדב"ז והפרי חדש – חלב אינו דומה לגבינה, ובמקום שאין חשש שהגוי יערב, מותר לכתחילה לשתותו. ברם לדעת פוסקים אחרים, ובראשם החתם סופר, גם טעם איסור חלב עכו"ם הוא גזירת חכמים כמו בגבינה, ואף בעיר שאין בה כלל בהמות טמאות ואין חשש שיערב בה חלב טמא, גזרו.

ובנדון שתיית חלב נכרי העומד תחת פיקוח ממשלתי האוסר ערבוב חלב טמא, כתב החזון איש  שיש מקום להקל על פי דברי הפרי חדש [אמנם יש שהעידו שהחזו"א לא אמר את הדברים אלא לחולים וקטנים ולא כהיתר גורף].

וגם לדעת האגרות משה, חלב נכרי של חברות גדולות הנמצאות תחת פיקוח ממשלתי, מותר מעיקר הדין לשתותו, כי הידיעה הודאית שהחברות לא מערבות חלב טמא מפחד פן יתפסו על ידי הפיקוח ויענשו עונשים חמורים על כך, נחשבת כראיה, ודין חלב זה כדין "חלב שחלבו עכו"ם וישראל רואהו", המותר כמובן לשתיה. ומכל מקום ל"בעל נפש", הורה רבי משה, ש"מן הראוי להחמיר". וכן למנהלי הישיבות הורה רבי משה לקנות עבור בני הישיבה חלב ישראל בלבד, ואף אם המצב הכספי של הישיבה דחוק "שזהו מענין החינוך שכדאי וראוי לבני תורה להחמיר אף כשיש רק חשש איסור".

ברם לדעת החלקת יעקב, ידיעה אף כשהיא ברורה אינה נחשבת "ראיה", ולפיכך אין להקל בשתיית חלב נכרי המיוצר בחברות העומדות תחת הפיקוח הממשלתי, בפרט שיש גם טעמים כמוסים נוספים לאסור חלב עכו"ם, המקובלים איש מפי איש עד למשה רבנו בסיני.

פרק ב

השגחה על חליבה באמצעות מצלמות וידאו

ממוצא הדברים שנתבארו לעיל בהבנת ההגדרה של "ישראל רואהו" הנדרשת לצורך היתר החלב, דנו הפוסקים בכשרות החלב שההשגחה עליו נעשית באמצעות מצלמות וידאו המותקנות ברפתות, האם ראיית החליבה באמצעות מצלמות וידאו נחשבת לצורך דיני חלב נכרי כ"ישראל רואהו", המתיר את החלב בשתיה.

א. בקובץ שערי הוראה (ח"א עמ' ק) דן רבי שמואל אליעזר שטרן, רב מערב בבני ברק: "בענין שאילתא דעלתה על שולחן מלכים, בנדון התקנת מעגל סגור של מערכת וידאו ברפתות בכדי להינצל מאיסור חלב עכו"ם, וכן לצאת מידי ספק חליבה בשבת, ולאחר החליבות בודקים את הקלטות ורואים שכל החליבה היתה מהבהמות שבעדרו ולא נחלבו בשבת, והספק הוא אי בכהאי גוונא חשיב כאילו ישראל עומד ורואהו בשעת החליבה ושרי, או לא". והוא מוסיף ומציע את צדדי הספק: "והנה הא פשיטא לי דאם עומד ישראל על מגדל גבוה ורואה עם משקפת לתוך שטח מקום החליבה, נראה דהוי שפיר כישראל עומד ורואהו, אם הגוי יודע שישראל עומד ורואהו. אבל הכא בנדון דידן אין כאן ראיה מוחשית בפועל, ואפשר דאפילו אם יביט בשעת החליבה גופא על המסך נמי לא סגי בהכי, ואין בידינו להכריע אם מידת המירתת של החולב בכהאי גוונא הוי כמירתת בראיה בפועל ממש, ויש לעיין בזה טובא".

בתחילת דבריו מחלק הרב שטרן בין איסור חליבה בשבת, שעל ידי מצלמות הוידאו ניתן לברר בוודאות שאין חשש איסור זה, לבין איסור חלב נכרי, שעדיין יש ספק אם מועילה השגחה באמצעות מצלמות וידאו: "לענין חליבה בשבת לכאורה שפיר ניתן לסמוך על כך, כיון דכל עיקרה אינה אלא לברורי מילתא בעלמא. ואם הוברר לנו שאכן המערכת הותקנה באופן שלא ניתן להפסיקה או להיסתר ממנה, שפיר דמי. אבל לענין חלב עכו"ם, הרי יש מקום לומר דמאחר וחז"ל קבעו עבורינו את אופן השמירה, שהוא על ידי ישראל שעומד ומשמר, אולי לא מהני שמירה אחרת. דהרי במה שאין בהמה טמאה בעדרו נמי היה מקום להתיר, ואפילו הכי נקטינן לחומרא".

ומכל מקום גם לענין איסור חלב נכרי, נקט הרב שטרן שניתן להסתמך על השגחה באמצעות מצלמות וידאו כאשר החלב נחלב בעדר של ישראל על ידי גוי, כדבריו: "גבי חלב עכו"ם שנחלב מבהמות של עכו"ם לא יועיל באמת כל בירור וניבעי דוקא שיהא ישראל ממונה לעמוד על המשמר ושיהא הגוי מירתת מפניו, דכך קבעו לנו חכמים את צורת ההיתר וכזה ראה וקדש. אבל בעדר של ישראל ונחלבו הבהמות על ידי גוי, בכהאי גוונא נראה לענ"ד דשפיר מצינן למיסמך על פיקוח מוסמך ואמין בכל צורה שהיא".

ובסיום דבריו הביא שנחלקו בזה פוסקי ההלכה בדורינו:  "והנה אמר לי מרן בעל שבט הלוי, שבאמת אין דעתו נוחה לסמוך רק על מכשיר הוידיאו בלבד, ולוותר לגמרי על ההשגחה בפועל, מחמת כמה טעמים [וכעין זה דעתו הגדולה גם בבדיקת המחשב לצרכי סת"ם, שעיקרה לתוספת הידור ומעלה, אבל לא לגרע את מלאכת ועבודת המגיהים]. אמנם שמעתי מרבינו הגרי"ש אלישיב, שנקט בפשיטות דזה נחשב שפיר כישראל רואהו ומהני שפיר בכל גוונא".

ב. בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ה סימן רנה) הכריע כדעת הגר"ש ואזנר, שאין לסמוך רק על השגחה הנעשית באמצעות מצלמות וידאו, אלא כתוספת שמירה אבל לא במקום משגיח הנמצא בשעת החליבה, וזאת מכמה טעמים, כדבריו:

"ואני מהסס בכך ראשית אם באנו להתיר היתר חדש בהשגחה על ידי מצלמה, צריך השגחה מעולה שבאמת מידי מוצאי שבת יסתכל המשגיח בתצלומים לברר מה היה [א] ואפילו אם באמת יקפידו על כך, הלוא עלול שיתפשט להשגיח ע"י מצלמה [ובפרט שאם אנו החרדים נתיר בהשגחה במצלמה יתפשט מהר ההיתר הלאה], ויהא אחרים שיכשלו להתיר גם בלי השגחה כראוי שיהא מי שבודק בתצלומים. [ב] וכן יש מקום לחשוש דהנה מקובל בידינו שחז"ל אסרו חלב בלי השגחה, וגילו שהטעם משום שמא יערב דבר טמא שהיה זה טעם פשוט ומובן בשעתו, אולם היו להם בעצם טעמים נוספים [כמבואר בערוך השלחן סי' קט"ו סק"ו וכן הביא הגה"ק הדברי חיים בשם חמיו הברוך טעם]. ועיין בספר הזכרונות למהר"ש אבוהב שכתב שעיקר הטעם הוא כדי להרחיק ישראל ממאכלי עכו"ם וכשם שאסרו בישול עכו"ם כדי שלא נתקרב אליהם, כמו כן גזרו שצריך שמירה בחלב שלהם, והתירו כשישראל רואה החליבה כמו שהתירו בבישול עכו"ם כשהיהודי עושה איזה פעולה בבישול. ולפי זה אפילו אם רואה הישראל החליבה במצלמה ונתברר שלא עירב חלב טמא לא מועיל, דמכל מקום כדי להתבדל מהם לא התירו רק כשישראל נמצא שם כדי לשמור. [ג] והאמת שבלאו הכי ח"ו לסמוך על השגחה במצלמה, שסיפר לי תלמיד חכם אחד שחקר המצב היטב, ונוכח שמצוי מאוד שמצלמות מתקלקלות, והעיד לפני שבדק במקום אחד שהציבו שם מצלמות ומצא שקרוב לחצי מהמצלמות לא פעלו כראוי וצריכים תיקון".

ומבוארים בדברי הרב שטרנבוך, שלושה טעמים מדוע אין להסתמך על השגחה בחליבה הנעשית באמצעות מצלמות וידאו:

[א] אם נתיר להשתמש בחלב שההשגחה עליו נעשתה באמצעות וידאו ולא על ידי משגיח באופן שמקפידים לבדוק ולפקח על תצלומי הוידאו, יבואו בעתיד להתיר שתיית חלב גם כשלא היה פיקוח הדוק על תצלומי הוידאו.

[ב] באיסור חלב נכרי נאמרו טעמים כמוסים [כמובא לעיל אות ד ואות ז] מלבד הטעם ה"נגלה" שצריך שיהיה ישראל "רואה" את החליבה, ולטעמים אלו אין פתרון אחר זולת נוכחות של ישראל בשעת החליבה.

[ג] שכיח מאד שהמצלמות מתקלקלות, ולכן מחמת המציאות קשה להסתמך על פיקוח באמצעות מצלמה בלבד.

ומתוך כך הכריע למעשה, שמצלמות הוידאו מועילות כ"שמירה נוספת" בלבד, ולא כתחליף להשגחה על ידי ישראל שיראה במו עיניו את החליבה, וז"ל: "גם במידה ויסכימו הרבנים לכך, אין להתיר אלא כשנחלב בחול כשיש משגיחים שמדינא מספיק בהם, ולזהירות יתר, שמא לא מספיק, אז נשתמש בוידיאו, ובזה נוכל אולי להתיר בלי לחשוש שיבואו להיכשל להתיר לסמוך על מצלמה בלבד. ומיהו דע שאין במצלמה שמירה נוספת אלא אם כן המפקח הבודק במצלמה יהיה יהודי שומר תורה ומצוות, ויבדוק עכ"פ לעיתים תכופות, שבזה אולי הגוי מירתת לערב גם מפני המצלמה, אבל בלאו הכי אין כאן שום תוספת שמירה על ידי המצלמה".

ג. באתר האינטרנט של חברת החלב הישראלית "תנובה", מתפרסם מאמר מקיף בנדון דידן, מאת רבי מרדכי גרוס, גאב"ד חניכי הישיבות בבני ברק, המשמש ב"ועדת כשרות מהדרין" של החברה, ובו תשובה מנומקת לשאלה: "בדבר מכוני חליבה, שהותקנו מערכות וידיאו במקום החליבה וליד הדודים, ואפשר לראות במשרדי תנובה כל אשר נעשה שם במשך עשרים וארבע שעות – האם באמצעות השגחה כזו יכול לחלוב גם עכו"ם".

בתשובתו, סבור הרב גרוס, כי ראיה באמצעות מצלמות וידאו נחשבת כ"ישראל רואהו", המתיר שתיית חלב שנחלב על ידי נכרי, וז"ל: "בנדון מערכות הוידיאו, הא ברירא שנצרך שיהיה גם על דודי המילוי, ויהיה על פעולתו בכ"ד שעות היום, ויראו עכו"ם הקרוב אליו. ובזה ידעינן שאין בכלי חלב של דבר טמא, וכמבואר ברמ"א סעיף א. ולא שייך חששא שיכסה העכו"ם מצלמת הוידאו, שהרי יודע שאם יעשה זאת ייפסל החלב. ואף דצילום הוידאו איננו רציף אלא בהפרש של כדקה בין צילום לצילום, כיון שאי אפשר להרכיב את העטינים על בהמה אחרת בזמן קצר כזה, אין לחשוש. ולמיחש דיש עמו בכלי חלב טמאה, וישפכנו למקום המילוי,  לדבר זה נצרך זמן מסויים, לפתוח ולשפוך, ואי אפשר בזמן קצר זה. וכמו כן לשפוך חלב למיכל, נצרך זמן לזה, כי פתחו מלמעלה. והנה, אי הוי כישראל רואהו, מה דרואה לאחר זמן את מעשה החליבה, לכאורה סגי בזה נמי". יחד עם זאת, סייג הרב גרוס את הדברים, וכתב: "ומלבד לדעת החתם סופר (יו"ד סי' קז), יש לומר דאסירא, כיון שאסירא גם כשברירא שליכא בו תערובת חלב טמא. אם כן אפשר, כיון דבזמן החליבה לא היה ישראל רואהו נאסר".

וכוונתו לומר, שלדעת הרדב"ז והפרי חדש [לעיל אות ג] שאיסור חלב עכו"ם אינו גזירת חכמים [כגבינת עכו"ם] אלא נאסר מחשש שמא יערב הגוי דבר טמא בחלב. ולכן במקום שלא שייך חשש זה, וכגון שאין חלב טמא במקום זה או שהחלב הטמא ביוקר, אין איסור לשתות את חלב הנכרי. ברור שכאשר יש השגחה על החליבה באמצעות מצלמות וידאו, ואין חשש תערובת חלב טמא, החלב מותר בשתיה ללא כל פקפוק. מה שאין כן לדעת החתם סופר [לעיל אות ד] שאיסור חלב עכו"ם הוא מטעם גזירת חכמים [כמו בגבינה], ואף בעיר שאין בה כלל בהמות טמאות ואין חשש שיערב בה חלב טמא, גזרו חכמים לאסור שתיית חלב נכרי – אין היתר לשתות חלב שנחלב רק כאשר הישראל רואה את החליבה באמצעות המצלמות, אלא יש צורך בנוכחות של ישראל שיראה במו עיניו את החליבה.

מכל מקום, גם הרב גרוס, סבור כדעת הרב שמואל אליעזר שטרן, שאפילו לדעת החתם סופר ניתן להסתמך על השגחה באמצעות מצלמות וידאו כאשר החלב נחלב בעדר של ישראל על ידי גוי, וכפי שכתב בהמשך דבריו: "אמנם גם אם נימא כן, אבל בבהמת ישראל ובבית ישראל – בכהאי גוונא יש לומר דגם להחתם סופר לא היתה הגזירה בכל גוונא, אלא רק היכא דשייכא חששא דחלב טמאה. ואם כן בירור דישראל רואה אחר זמן נמי מועיל" [והוא מוסיף: "ובדבר התכנית, שיהיה חיישן המסוגל לזהות את הפרות וכך יכול לפקח בעזרת רישומי המחשב אלו פרות מוכנסות לחליבה ולמנוע הכנסה של פרות לא מאושרות וכיו"ב, בכהאי גוונא נמי, דהוא הוכחה ברורה, הוי כישראל רואהו. ובזה נראה דגם לדעת החתם סופר הנ"ל שרי, כי אי אפשר שהיתה שם חליבה של בהמה טמאה. ולא דמי למירתת מחמת פיקוח ממשלה, שפיקוח הממשלה אינו מבטל את האפשרות לערב חלב טמאה. אבל צריך שיהיה בכהאי גוונא דלא שייך לבטל את המכונה של החיישן ולהכניס בהמות אחרות"].

כלומר, אפילו לדעת החתם סופר האוסר שתיית חלב נכרי גם בעיר שאין בה כלל בהמות טמאות ואין חשש שיערב בה חלב טמא, יש מקומות שבהם לא היתה כלל גזירה, כגון כשחלב נחלב בעדר של ישראל [שאין בו בהמות טמאות] ויש הוכחה ברורה שהגוי לא עירב בו חלב טמא, ולכן במקום שכזה, ניתן יהיה להסתמך גם על מצלמות וידאו שמתצלומיהם מוכח שהגוי לא עירב חלב טמא.

במישור הטכני, הוסיף הרב גרוס הנחיות על אופני הפיקוח הנדרש על מצלמות הוידאו: "ולהאי טעמא צריך שיראו הוידאו אחר החליבה, גם אם לא יודע העכו"ם שרואים אותו, וסגי גם אם יראו תצלום הוידאו אחר שיהא גבינה". כלומר, אין צריך שהמשגיח יראה את החליבה באמצעות המצלמות ב"שידור חי", אלא גם אם יראה את סרטי הצילום לאחר זמן, הגוי "מירתת" לערב חלב טמא, והרי זה נחשב כ"ישראל רואהו". אמנם במקרה של תקלה, כבר לא ניתן להסתמך לשתות חלב שההשגחה עליו היתה באמצעות המצלמות: "אם תהיה תקלה, ואף לשלש דקות, לא חשיב לרואהו, דבעינן שיראה מתחלת החליבה ועד סופו, כמבואר בפרי חדש (יו"ד סי' קטו) ובחכמת אדם (כלל סז סעיף א). ומשום דמירתת נמי ליכא, אם יודע העכו"ם על התקלה".  ועוד הוסיף הרב גרוס: "ואם לא פעל הוידאו רק בחליבה עצמה, ולא במשך היום שראו דודי החליבה – בזה יש להחמיר לכתחילה, שלא למכור או להשתמש בחלב. ומכל מקום בשעת הדחק, כשאין דבר טמא במושב או בקיבוץ, צ"ע למעשה. אבל אם בתחילת החליבה לא היה הוידאו בפעולה, בזה אין להקל, וגם אם אין בהמה טמאה שם".

ד. ולענ"ד נראה כי השאלה אם ראיית החליבה באמצעות מצלמות וידאו נחשבת לצורך דיני חלב נכרי כ"ישראל רואהו", המתיר את החלב בשתיה, תלויה במחלוקת הפוסקים שנתבארה לעיל [פרק א] בנדון שתיית חלב נכרי העומד תחת פיקוח ממשלתי האוסר ערבוב חלב טמא.

לדעת החזון איש והאגרות משה שהתירו שתיית חלב נכרי העומד תחת פיקוח ממשלתי, בהסתמך על דברי הפרי חדש שאיסור חלב עכו"ם אינו גזירת חכמים [כגבינת עכו"ם] אלא נאסר מחשש שמא יערב הגוי דבר טמא בחלב. ולכן במקום שלא שייך חשש זה, לא נאמר איסור חלב נכרי. הוא הדין והוא הטעם כאשר יש השגחה על החליבה באמצעות מצלמות וידאו, ואין חשש תערובת חלב טמא, ודאי מותר לשתות את החלב ללא כל פקפוק.

כמו כן, גם לדעת האגרות משה שחלב נכרי העומד תחת פיקוח ממשלתי מותר מעיקר הדין לשתותו, כי הידיעה הודאית שהחברות לא מערבות חלב טמא מפחד פן יתפסו על ידי הפיקוח ויענשו עונשים חמורים על כך, נחשבת כראיה – נראה שהוא הדין כאשר יש פיקוח על החליבה באמצעות מצלמות וידאו, זוהי ידיעה ודאית הנחשבת כראיה. ודין חלב זה כדין "חלב שחלבו עכו"ם וישראל רואהו", המותר כמובן לשתיה.

אלא שאם נסתמך על סברא זו בלבד, כבר הובאה לעיל הוראת האגרות משה, כי ל"בעל נפש" וכן למנהלי הישיבות "מן הראוי להחמיר" שלא לשתות חלב נכרי העומד תחת פיקוח ממשלתי. ואם כן הוא הדין בחלב שההשגחה עליו היתה באמצעות מצלמות וידאו, ראוי לבעל נפש להחמיר על עצמו.

וביותר נראה שגם לדעת החלקת יעקב הסובר כי ידיעה אף כשהיא ברורה אינה נחשבת "ראיה", ובשל כך לדעתו אין להקל בשתיית חלב נכרי המיוצר בחברות העומדות תחת הפיקוח הממשלתי, יתכן מאד שגם לדעתו, בדינו של החלב שההשגחה עליו נעשית באמצעות מצלמות וידאו, יצאו הדברים מכלל "ידיעה ברורה" וזה נחשב כראיה ממש. שכן ההסתמכות על המצלמות אינה רק בגלל ההוכחה שבדבר, אלא זוהי ראיה ממשית, ואין סיבה לחלק בין "ישראל רואהו" בשעת מעשה, לבין "ישראל רואהו" על ידי המצלמות, כי סוף כל סוף זו ראיה ממשית. ולכן באופן זה יתכן שגם החלקת יעקב היה מודה שניתן יהיה להסתמך על מצלמות הוידאו כדין "ישראל רואהו". אמנם למעשה אין זה ברור, כי אולי גם במצלמות וידאו יסבור החלקת יעקב שאין זה בגדר "ישראל רואהו", ואולי היה חושש למש"כ הגר"מ שטרנבוך שאין להסתמך כלל על השגחה על חליבה הנעשית באמצעות מצלמות וידאו, משלושת הטעמים שנתבארו [בדבריו המובאים לעיל אות ב], וצ"ע.

לסיכום: נחלקו הפוסקים מה דין חלב שהפיקוח עליו נעשה באמצעות מצלמות וידאו.

דעת הגרי"ש אלישיב, והגר"מ גרוס – שאין בחלב זה כל חשש איסור חליבה בשבת או איסור חלב נכרי.

דעת הגר"ש ואזנר והגר"מ שטרנבוך – שאין לסמוך רק על השגחה הנעשית באמצעות מצלמות וידאו, אלא כתוספת שמירה אבל לא במקום משגיח הנמצא בשעת החליבה.

דעת רבי שמואל אליעזר שטרן – שניתן להסתמך על מצלמות הוידאו להתיר את הספקות בענין חשש חליבה בשבת, וכן לענין איסור חלב נכרי כאשר החלב נחלב בעדר של ישראל על ידי גוי.

ונתבאר לעיל, כי בין לדעת המתירים [אגרות משה] ובין לדעת האוסרים [חלקת יעקב] לשתות שתיית חלב נכרי העומד תחת פיקוח ממשלתי האוסר ערבוב חלב טמא, שתיית חלב שההשגחה עליו נעשית באמצעות מצלמות וידאו המותקנות ברפתות מותרת, שכן ראיית החליבה באמצעות מצלמות וידאו נחשבת לצורך דיני חלב נכרי כ"ישראל רואהו", המתיר את החלב בשתיה.

פרק ג – קיום מצוות ודיני תורה באמצעות וידאו

לאור המבואר לעיל בענין ההשגחה על חליבה באמצעות מצלמות וידאו, נבוא לדון בהלכות נוספות הקשורות בראיה – האם כאשר נצרכת ראיה, פירושו של דבר שרק ראיה מוחשית בעיניים נחשבת לראיה, או שראיה באמצעות מערכת וידאו מספקת, כדלקמן.

קידוש לבנה וברכה על ראיית מלך

א. בשו"ע  (או"ח סי' רכד סע' ו-ט) נפסק: "הרואה חכמי ישראל, אומר בא"י אלקינו מלך העולם שחלק מחכמתו ליריאיו. הרואה חכמי אומות העולם עובדי כוכבים שחכמים בחכמות העולם, אומר בא"י אמ"ה שנתן מחכמתו לבשר ודם. על מלכי ישראל אומר בא"י אמ"ה שחלק מכבודו ליראיו, ועל מלכי עובדי כוכבים אומר, ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם".  ובהלכה הסמוכה: "מצוה להשתדל לראות מלכים, אפילו מלכי אומות העולם". ונשאלת השאלה, כאשר אדם רואה מלך או חכם באמצעות מערכת וידאו, האם צריך לברך את הברכות הנ"ל, או שאין זו "ראיה" שעליה תקנו חז"ל את הברכות.

בשו"ת יחוה דעת (ח"ב סימן כח) הכריע שאין לברך, ודימה זאת לאדם הרואה את הלבנה באופן בלתי ישיר, שאינו מברך: "ודע שהרואה את המלך בטלויזיא, אינו מברך עליו ברכת המלכים, שהרי זה דומה למה שכתב הגאון רבי שמואל אבוהב בשו"ת דבר שמואל (סימן רמב), שהרואה את הלבנה מתוך מראה (ראי) של זכוכית, אינו מברך עליה, וראיה לזה מהגמרא ראש השנה (כד, ב) ראינוהו במים או בעששית אינה חשובה ראיה, ע"ש. וכן כתב מרן החיד"א בברכי יוסף חשן משפט (סימן לה ס"ק יא). וכן כתב בשו"ת שמע אברהם פלאג'י (סימן מו). ובספר פתח הדביר (סימן רכד סק"י) נשאל ברואה את המלך דרך מראה של אספקלריא (ראי), והביא שנסתפק בזה הגאון רבי יהודה שמואל אשכנזי בתשובה כתיבת יד, והעלה שאין לברך מספק. וכן העלה בשו"ת בצל החכמה (ח"ב סימן יח), וכן פסק בשו"ת באר משה שם, וכן עיקר".

ובשו"ת בצל החכמה (שם) הוסיף בביאור הדברים: "דוקא בהך שראו הלבנה במים או בעששית, וכן בעדים שראו בראי אדם עובר עבירה, שאין אנו דנין בכל אלו על הראיה כדבר נפרד לעצמו, אלא אנו דנין אם לקדש את החודש בזמנו או לעברו, ואם לענוש לפלוני כדרך שעונשין לעובר עבירה או שלא לענשו, וזה תלוי כמובן, אם נראית הלבנה בזמנו, ואם עבר פלוני אותה עבירה באמת, וזאת עלינו לברר עפ"י עדים. נמצא אין ראית העדים בזה אלא לשם בירור, וכן בכל דבר שיגמר על פי בית דין על יסוד הגדת עדים, ובכל אלה שפיר מקום לומר שלא הקפידה תורה שיראו העדים עצם הדבר שמעידים עליו, דכל שראו אותו ראיה ברורה שאין להסתפק בטעות וכהך שראו במראה אדם עובר עבירה והכירו הכל בפירוש, סגי, דגם זה חשיב בירור. ועיי' שבועות (לג, ב – לד, א) דאפילו ידיעה בלא ראיה כלל מהני ולר' אחא אפילו בדיני נפשות, יעו"ש בתוס' (לד, א ד"ה דאי) דמשכח"ל כן גם לרבנן ע"ש.

אמנם כל זה לענין עדות, משא"כ לענין ברכות הראיה שתקנו חז"ל לברך על ראיית דברים מיוחדים, כגון ראית מלך, הרים, גבעות, ימים ונהרות ועוד, אי אפשר לברך רק כשרואה עצם הדבר עליו הוא מברך. כי ראיה זו אינה כדי לברר מציאות הדבר, שהרי מציאות הדבר ואמיתותו ברור לו בלאו הכי, ואפילו הכי אינו מברך עד שיראהו. ואם כן מה יוסיף תת לו אם יראה את הים בראי, הרי מכל מקום עדיין אינו רואהו בעצמותו, ואיך יברך, כנלענ"ד נכון בס"ד. גם להמבואר במג"א (סי' רכד סק"ו) שאפילו סומא שיודע שהמלך עובר מברך כדמשמע בגמרא (ברכות נח, א) מעובדא דרב ששת [שהיה סומא, ובירך כאשר שמע שהמלך הגיע], הרי דגם בזה סגי בידיעה בלי ראיה. פשוט דהתם מיירי שמרגיש בכבוד המלך בחוש השמיעה במקום חוש הראיה, כמבואר במהרש"א בחידוש אגדה (שם ד"ה חזי), אבל כל שאינו רואה את המלך עצמו וגם אינו מרגיש בעצם כבודו רק על ידי אמצעי, וכגון על ידי ראיה במראה, אינו מברך".

היסוד המבואר בדבריו הוא, שיש הבדל בין ראיה שנועדה לבירור מציאות, ובין ראיה שעיקר תכליתה הוא עצם הראיה. והיינו, שבראיה שנועדה לבירור המציאות, וכגון בעדות, אם המציאות ברורה אפילו ללא ראיה ברורה, די בכך. מה שאין כן בברכות הראיה שנתקנו על ראיית הדבר בעצמותו על ידי החושים באופן ישיר ובלתי אמצעי, שם עיקר התכלית הוא עצם הראיה. ולכן כאשר אינו רואה את הלבנה במו עיניו אלא על ידי מראה או באמצעות מערכת וידאו, וכן כאשר רואה מלך או חכם באמצעות מצלמות וידאו או בטלוויזיה [ואפילו ימצֵא בחדר הסמוך למלך או החכם] – מכל מקום הרי אינו רואה אותו בחושיו באופן ישיר, אלא את צילום דמותו, ועל כך לא נתקנה ברכה.

ברכת שהחיינו על ראיית חברו או פרי חדש או על לידת בתו

ב. בשו"ע (או"ח סי' רכה סע' א) נפסק: "הרואה את חברו לאחר שלשים יום, אומר שהחיינו". וכן: "הרואה פרי חדש מתחדש משנה לשנה, מברך שהחיינו" (שם סע' ג). ועל פי זה פסק המשנה ברורה (סי' רכג ס"ב) "אם נולדה בת, נראה לי פשוט דבפעם ראשון כשרואה אותה מברך ברכת שהחיינו, דמי גרע ממי שרואה את חברו לאחר ל' יום ושמח בראייתו דמברך שהחיינו כדלקמן בסימן רכ"ה ס"א".

וכתב ידידי רבי מרדכי גרוס (קונטרס הכל יודוך, פרק ד סע' טו) וז"ל: "אם ראתה את העובר קודם הלידה באולטרא סאונד, גם כן יש לברך שהחיינו בראיה הראשונה אחר הלידה". והטעם לכך: "כיון שלא נולדה עדיין לא חשיבא לראיה. ומסתבר דגם ברואה בוידאו אחר הלידה, אין מברכים ברכת שהחיינו, כמבואר במחברים בברכה על ראיית מלכים, שצריך לראותו בעצמו ולא על ידי מכשירים. ועל כן כשרואה אחר כך את הבת, חשיבא ללא ראה קודם, ומברך ברכת שהחיינו. ואף אם חשבינן שראה קודם, מכל מקום הוי תוספת שמחה כשרואה פנים אל פנים. ואפשר שגם ברואה על ידי מראה אין לברך שהחיינו. אמנם ברואה דרך חלון ברירא דמברכים, כמבואר הכי בברכת רואה את חברו בברכי יוסף (סי' רכד; הובאו דבריו בשערי תשובה שם סק"א)".

גם כאן, פשוט לרב גרוס, שחיוב ברכת שהחיינו על ראיית חברו או פרי חדש וכן לאחר לידת בתו, הוא רק בראיה ישירה בעצמו במו עיניו. ולכן ראיה באמצעות וידאו איננה נחשבת כראיה המחייבת ברכה[1].

צירוף לתפילה ולזימון

ג. בהלכות זימון פסק השו"ע (או"ח סי' קצה סע' א) "שתי חבורות שאוכלות בבית אחד או בשני בתים, אם מקצתם רואים אלו את אלו, מצטרפות לזימון". ועל פי זה הביא המשנה ברורה (סי' נה ס"ק נז) לענין צירוף למנין: "ברואים זה את זה, אפילו בשני בתים ממש, מצטרפים, דומיא דזימון לקמן בסי' קצ"ה. ויש מחמירים אפילו ברואים, ובמקום הדחק אפשר שיש להקל".

ומעתה יש לדון, האם כאשר שתי החבורות יושבות בשני בתים נפרדים, ורואים אלו את אלו באמצעות מערכת וידאו, ניתן יהיה לצרפם לזימון ולתפילה. ובפרט על פי המבואר בשו"ע בהלכות זימון, בהמשך ההלכה המובאת לעיל: "ואם יש שַמָּש אחד לשתי החבורות, הוא מצרפם". וכן בביאור הלכה (שם ד"ה שתי חבורות) שהטעם שמצטרפים לזימון כאשר רואים אלו את אלו "כשנכנסו מתחלה לכך, משום דהוי כהסבו יחד" – ומדוע צירוף באמצעות על ידי וידאו אינו נחשב "כהסבו ביחד", או כ"שַמָּש" המצרף לזימון.

אמנם לדינא פסק בכף החיים (או"ח סי' קצה סע' א) שאם רואים אלו את אלו דרך מראה, אינם מצטרפים לזימון: "אבל אם דרך מראה (שקורין איספיז"ו בלע"ז) חזו שתי חבורות אהדדי, לא מצטרפי יעו"ש". ולפי המבואר לעיל בדברי הפוסקים שהשוו ראיה באמצעות הוידאו לראיה על ידי מראה, נראה איפוא, שאי אפשר לצרף חבורות לזימון או עשרה אנשים למנין, באמצעות הוידאו.

ביקור חולים וניחום אבלים

ד. בשו"ת מנחת יצחק (ח"ב סימן פד) דן בשאלה "אם יוצאים מצות ביקור חולים בדיבור עם החולה על ידי הטלפון", וכתב בתוך דבריו: "ומה שנוגע לענין טעליווישען, שכתב כב', זה פשיטא דהוי רק כמו בבואה במראה מלוטש, דבודאי לא עלה על דעת שום אדם דיחייב בברכה ברואה מלך בטעליווישען. ועיין בתשובת בית יצחק (אבן העזר ח"ב במפתחות סי' יג) דכתב שם, דאם יצא אל הפועל מכונת טעלעפאט או טעלעסקאפ, אשר יוכל לראות גם צורת המדבר על פי פאטאגראפיע, אז יהיה ביותר ניקל, להתיר עשיית שליח לקבלה ע"י המכונה הנ"ל, עכ"ל. הרי אז כבר דברו מחדשות הטעלעווישען, ודייק שליח לקבלה, משום דשליח לקבלה מהני אף שלא בפניו, עיי"ש בגוף התשובה (אות ה). אולם בנוגע לנדון דידן שפיר צדקו דברי כב', דאם יתפתח הטעליווישען לשימוש יחידים כמו הטלפון כהיום [התשובה נכתבה בשנת תשט"ו] ויהיה יכולת לראות החולה ולספר עמו, כידבר איש אל רעהו פנים בפנים, בודאי אין צריכים שיראה כל דבר על שיערו האמיתי, ואין נפקא מינה אם הוי ליה כל דין ראיה. ומה מאד נכון הכרעת כב' למעשה, דבפעם הראשונה, בודאי צריכים לבקר בעצמו את החולה, שלא על ידי טלפון. דבדיבור על ידי הטלפון, הוא ממשש באפילה ולפעמים דיבורו עוד עליו למעמסה, ורק אחרי שראהו פנים אל פנים ובקי במצב החולה, אז כלפי מה שאמרו רז"ל אפילו מאה פעמים ביום, אז בכל פעם שחוקר על ידי טלפון להתוודע מצב החולה, מקיים בזה מצות ביקור חולים".

ומבואר בדבריו שיש להבדיל בין ברכה על ראיית מלך או חכם, שהברכה היא על ראיה בעצמו, ולכן אין מברכים בראיה באמצעות וידאו. לבין מצות ביקור חולים שאין דין "לראות" את החולה, אלא לדעת מה מצבו. ומשום כך באופן עקרוני ניתן לקיים את המצוה גם על ידי טלפון או וידאו, אמנם למעשה צריך בפעם הראשונה לבקר את החולה בעצמו, מכיון שרק בביקור פנים אל פנים ניתן לעמוד על מצבו המדוייק של החולה, ולמלא את צרכיו.

ומסקנת המנחת יצחק: "דאף דקיום המצוה בשלימות לא הוי רק בהליכתו לבקר בפועל, דאז שייכים כל הענינים הנאמרים במצות ביקור חולים, שאיתא בש"ס ופוסקים (עיין טור ושו"ע יו"ד סימן שלה) מכל מקום באם אי אפשר לקיים כולם, מקיים גם כן  המצוה בכל פרט ופרט, ויש הרבה ענינים שאפשר לעשות לטובת החולה על ידי דיבורו עמו ועם בני ביתו על ידי הטלפון".

והנה רבי יצחק הוטנר (פחד יצחק, אגרות וכתבים, לג) חילק בין קיום מצות ביקור חולים ומצות ניחום אבלים על ידי הטלפון: "בגוף החקירה, בוודאי שהצדק הוא כהחלטתו של כת"ר כי כל עזרה המוגשת לחולה בתורת חולה נכללת היא במצות ביקור חולים, ואין הענין תלוי אלא באומדנא של מילי דעלמא אם יש בפעולה הנידונית משום הקלה לחליו של אדם. ולא עוד אלא שנראה כי תרגומה של המילה "ביקור" בביטוי "ביקור חולים" איננו "וויזיט" בלע"ז אלא שתרגומו הוא מלשון בקורת תהיה, כלומר, העיון במצבו של החולה. וכדרך שאמרו גבי קרבנות "טעון ביקור". ובמובן זה של ביקור חולים אין שום הבדל יסודי בין שיחה טלפונית או התעסקות באופן אחר, כי הכל כלול בחובת העיון לשם עזרה במצבו של החולה, כל זה ברור בלי שום פקפוק". ומתבארת דעתו של רבי יצחק הוטנר שאפשר לקיים מצות ביקור חולים באמצעות שיחת טלפון "בלי שום פקפוק", ומשמע שלדעתו מתקיימת המצוה בכל חלקיה. ולפי דבריו מסתבר, שבוודאי הוא הדין לקיום מצות ביקור חולים באמצעות וידאו.

אולם לגבי מצות תנחומי אבלים, שם אדרבה, דעתו היתה שאין המצוה מתקיימת על ידי שיחה טלפונית. והטעים את דבריו: "ואמינא טעמא דידי, הנה בתנחומי אבלים לאחר הקבורה יש דין של עומדים בשורה והאבל מתנחם דרך הילוכו. ודכירנא שראיתי בספרי רבותינו חותרים למצוא טעם לקפידא על תנחומים בדרך זה דוקא. ונראה בזה על פי מה דאמרינן בכתובות דף ס"ט מנין לאבל שמיסב בראש שנאמר אשכון כמלך בגדוד כאשר אבלים ינחם. ולמדים אנו מזה שמצות תנחומי אבלים איננה בהבעת דברי התנחומין גרידא, אלא שיש דין קביעות של מסיבת נחמה. וכמדומה שכן הוא לשון רבותינו הראשונים בשבת שהעם הבאים לבית האבל לנחמו מקיפין אותו. ומהשתא נראה דמכיון דמסיבה של קביעות איננה שייכת אלא בבית דוקא. וחובת תנחומי אבלים חלה תיכף לאחר הקבורה שהיא בשדה, לכן בכדי שתהיה מסיבה וגם בשדה תקנו דין שורה. שגם בשדה יש מקום שיהיה ניכר כי האבל הוא בראש העם. וממילא יוצא לנו כי שיחה טלפונית איננה מצטרפת לקביעות של מסיבה ועל כן אין יוצאים מצות ניחום אבלים כתיקונה על ידי שיחה טלפונית". וכמובן, לפי זה, גם מצות ניחום אבלים לא תוכל להתקיים באמצעות וידאו.

קבלת עדות "בפניו" באמצעות וידאו

ה. בשו"ע (חו"מ סימן כח סע' טו) נפסק: "אין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין ואם קבלו, אין דנין על פיו". ונשאלת השאלה, האם בזמנינו שניתן להעיד ובעל דין יראה את העדות באמצעות וידאו, תחשב העדות כ"בפני בעל דין", או שבעל דין צריך להיות נוכח בעצמו בבית הדין בשעת גביית העדות.

ויתכן שנדון זה תלוי בטעמים מדוע אין מקבלין עדים שלא בפני הבעל דין. לדעת רש"י (בבא בתרא כח, ב) הטעם הוא בכדי שבעלי הדין ידעו שקיימת נגדם עדות ויוכלו להזימה באם היא אינה נכונה: "כיון דהעדאה לחייבו ממון על נגיחותיו היא באה ולהעמיד שורו בחזקת מועד בעינן בפני בעלים, שידעו לטעון ולהכחיש העדים ולהביא אחרים להזימן". ולפי טעם זה יתכן שאף אם לא יהיו נוכחים בשעת קבלת העדות אלא ישמעו אותה על ידי וידיאו די בכך.

ברם בשו"ת הרשב"א (ח"ב סימן שעו) כתב שגזירת הכתוב היא שאין מקבלים עדים שלא בפני בעלי דין, ואין זה תלוי בטעם כלל: "שאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין, גזרת הכתוב היא, ולא משום דחוששין לעדיה. דאטו משה ואהרן, מי חיישי להו, ואפילו מהן ומכיוצא בהן, אין מקבלין שלא בפני בעל דין, דכתב והועד בבעליו". ולפי דעת הרשב"א לכאורה לא יהיה ניתן לקבל עדות שלא בפניו של בעל הדין ממש.

תצלומי וידאו כבירור עדות באיסורים ועגונות

ו.  בדיני התורה כאשר מועילה עדות של עד אחד, כגון איסורים או עדות להתיר אשה עגונה, יש לדון האם גם מועילה ידיעה באמצעות תצלומי וידיאו. ונראה כי הדבר תלוי ביסוד גדר העדות של עד אחד.

לדעת רבי שמעון שקאפ (מובא בספר הזכרון וזאת ליהודה, עמ' שצו) גם לעד אחד יש גדר של עדות, כדבריו: "נראה דבר ברור כי נאמנות עד אחד באיסורין הוא בגדר עדות, וכדרך שהאמינה תורה שני עדים בממון ודבר שבערוה, כמו כן האמינה תורה עד אחד באיסורין". אולם בדברי הנודע ביהודה (תנינא חו"מ סימן ד) מפורש כי עד אחד אינו מתורת עדות אלא נאמנות בעלמא: "עד אחד הנאמן באיסורין, לאו מתורת עדות הוא, שהרי אשה וקרוב ובעל דבר בעצמו נאמנין". כלומר, מהעובדה שבמקום שצריך עד אחד נאמנת גם אשה או עדים פסולים, מוכח שאין זה מגדרי "עדות", שהרי עדים אלו אינם כשרים – ובהכרח שזהו רק דין נאמנות.

[חקירה זו, האם עד אחד באיסורים הוא גדר של נאמנות או של עדות, מובאת גם בחדושי הגר"ח (סטנסיל, עמ' קיט) וכתב נפקא מינה, האם יש בעד אחד דין של אין חוזר ומגיד, שזה לכאורה דין בעדות. ועוד כתב הגר"ח (שם עמ' נה) לחלק בין עד כשר לבין עדות אשה "דבעד כשר תורת עדות בהגדתו שהאמינתו התורה והרי הוא כשנים, מה שאין כן בנשים דרק תורת נאמנות להם"].

מסתבר לפי דברי הנודע ביהודה, שבמקום שדרושה נאמנות בלבד, גם ידיעה ברורה המושגת על ידי מצלמת הוידיאו תועיל, ולא גרע מעד אחד שאף לו אין תורת עדות. ויתכן שגם עדות שאינה ישירה אלא צילום של העדות, תועיל לגבי איסורים, וכמבואר לעיל שאם יש מצלמות המשגיחות על החליבה, אין חשש חלב נכרי, כי ההתבוננות במצלמות היא הוכחה וידיעה מספקת ומועילה כעד אחד.

ברם לפי רבי שמעון שקאפ, מאחר ונאמנות עד אחד היא בגדר עדות, כשם שבמקום שצריך שני עדים לא מועילה ידיעה ברורה, כך גם לא יועילו מצלמות וידאו, משום שיש כאן גזירת הכתוב שצריך עדות דווקא ולא מספקת ידיעה, ופשוט שגם במקום שהצריכה התורה עד אחד לא יועילו מצלמות. ולפי זה מסתבר שגם לא יקבלו עדות של עד אחד, כאשר אין הוא מעיד באופן ישיר בבית הדין אלא עדותו מועברת דרך מערכת וידיאו, משום שעדות צריכה להתקבל בפני בית דין ובאופן כזה אינו נחשב כמעיד בפני בית הדין.

בענין זה קראתי בעתון משפחה (באנגלית, סיון תש"ע) כי לאחר שדנו הסורים את המרגל הישראלי שנתפס בדמשק, אלי כהן, למיתה בתליה. ביקש הרב ניסים אנדיבו כהן, רבה הראשי של קהילת יהודי דמשק, מהשלטונות שהוצאתו להורג תצולם במצלמות הטלוויזיה, כדי שאשתו לא תישאר עגונה. והוא אף הוסיף וביקש שגם לאחר יציאת הנשמה תתעכב המצלמה על פניו, כדי שיהיה בכך הוכחה לפטירתו, ולהתרת אשתו מכבלי עגינותה. והדברים מתאימים עם המבואר לעיל, שצילום מוות באמצעות מצלמות, נחשב כראיה להתרת עגונה[2].

לסיכום:

בדין קידוש לבנה וברכה על ראיית מלך – בשו"ת בצל החכמה ויחוה דעת הכריעו שאין לברך, כי עיקר תכלית ברכות אלו הוא בעצם ראיית הדבר בעצמותו על ידי החושים באופן ישיר ובלתי אמצעי, דבר שלא מתקיים בראייה באמצעות וידאו.

וגם  בדין ברכת שהחיינו על ראיית חברו או פרי חדש או על לידת בתו, פסק הגר"מ גרוס, שהחיוב הוא רק בראיה ישירה בעצמו במו עיניו, ולפיכך ראיה באמצעות וידאו איננה נחשבת כראיה המחייבת ברכה.

כמו כן, מסתבר שלא מועיל צירוף לתפילה ולזימון באמצעות מערכת וידאו, שכן גם צירוף על ידי מראה לא מועיל.

ולענין ביקור חולים באמצעות וידאו, לדעת המנחת יצחק באופן עקרוני ניתן לקיים את המצוה גם על ידי טלפון או וידאו, אמנם למעשה צריך בפעם הראשונה לבקר את החולה בעצמו, מכיון שרק בביקור פנים אל פנים ניתן לעמוד על מצבו המדוייק של החולה, ולמלא את צרכיו. ולפי רבי יצחק הוטנר שאפשר לקיים מצות ביקור חולים באמצעות שיחת טלפון, נתבאר כי בוודאי הוא הדין לקיום מצות ביקור חולים באמצעות וידאו.

אך מצות תנחומי אבלים, גם לדעת הרב הוטנר אי אפשר לקיים באמצעות טלפון [והוא הדין וידאו] כי "המצוה איננה בהבעת דברי התנחומין גרידא, אלא שיש דין קביעות של מסיבת נחמה".

ובנדון קבלת עדות "בפניו" באמצעות וידאו, נתבאר כי יתכן והדבר תלוי בטעמים מדוע אין מקבלין עדים שלא בפני הבעל דין.

וכן בענין תצלומי וידאו כבירור עדות באיסורים ועגונות, נתבאר כי יש לתלות נדון זה ביסוד גדר העדות של עד אחד, כמבואר לעיל.

•  •  •

להשלמת היריעה בבירור קיום מצוות ודיני תורה באמצעות מצלמות וידאו, הנני מצרף את המשא ומתן דלקמן:

איסור ייחוד כאשר יש מצלמות וידאו

לכבוד ידידי הרב צבי שליט"א

שמעתי מש"ב הרב חנוך אלבק שליט"א בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל וכמדומני שגם בשם הגר"נ קרליץ שליט"א, שהתירו ייחוד במקום מכוסה מצלמות, כגון מקומות עבודה וכדו' המצולמים 24/7.

בברכת חודש טוב

יהונתן גרילק

•  •  •

בס"ד, כ"ב אדר תשע"ז

כבוד ידידי

הרב יהונתן גרילק שליט"א

אחדשה"ט, ועל מה שכתבת במכתבך, אענה ואומר שכל נידון דברינו לא היה אלא במקום שיש דין עדות, או שיש דין של ראייה וכדו', שבזה יש לדון אם מצלמת וידאו יכולה לשמש כעדות וכו', ואם היכן שנאמרה 'ראייה' מחוייבת ראייה מוחשית וכו'. אולם בנידון 'ייחוד' הלוא מצינו שהתירו אפילו שמירה כל שהיא, שהרי התירו ייחוד בפני קטנים מגיל שש ועד גיל תשע שהילד גדול מספיק לזהות מעשה איסור, אך קטן מספיק להיות חסין מהשתתפות במעשה איסור.

וא"כ הוא הדין שיש מקום להתיר במקום שיש מצלמות 24/7 שתיחשב לשמירה לענין ייחוד.

אסיים בברכה שתזכו להגדיל תורה ולהאדירה, ובידידות

צבי רייזמן, לוס אנג'לס

•  •  •

קנין 'מעמד שלושתם' ודין יאוש באבידה במקום שיש מצלמות וידאו

ב"ה, ט"ו בשבט תשע"ז

לכבוד ידיד בית אבא, הרב צבי רייזמן שליט"א מחבר הספרים החשובים רץ כצבי

אחרי מבוא השלום והברכה

א. מלבד העניינים שנידונו, יש עוד לדון לענין 'מעמד שלשתן', אם מועיל לומר זאת שלא במעמד כולם בפועל ממש, אלא ע"י וידאו. וכעין זה דנו האחרונים לגבי אמירה בטלפון, ודעת הדבר יהושע (ח"ד סי' נ) להתיר, ואילו במנחת אשר (גיטין סי' יט אות ג, ועיין לו עוד בפרשת וירא, ועיקר דבריו שם לגבי ביקור חולים ע"י טלפון ועיקר דעתו שגמ"ח אולי יש בזה, אך לא ביקור חולים) דעתו להחמיר שלא מהני, דאין כאן 'מעמד', ודי לן בזה דהוי מילתא דלית בה טעמא שנוסיף עוד מה שלא נזכר בהדיא, עי"ש.

ומסתבר שע"י וידאו, לפי הדבר יהושע ודאי שנוכל להתיר, והוא כל שכן מטלפון, משא"כ לפי המנחת אשר, גם זה לא יהא טוב, דגם זה אינו בגדר 'מעמד', וגם מצד שאין לו בו אלא חידושו, אין לנו להכשירו.

ב. עוד יש לדון מענין לענין, לענין מציאת אבידה במקום שיש וידאו, והוא נוגע טובא כאשר כמעט כל החנויות הגדולות מרושתות במצלמות ובמעגל סגור, וא"כ יש מקום גדול לומר שהמאבד אינו מתייאש גם כשאין לו סימן. והוא לכאורה דבר המסתבר, שהרי אינו ענין של הלכה אלא ענין של מציאות, ובודאי מסתבר שעד כמה שיוכל לראות היכן נפל, וביד מי החפץ, שאינו מתייאש.

ג. אך יש עוד לדון לגבי 'קנין חצר' שיש מעלה מיוחדת בחצר המשתמרת, כמו"כ יש מעלה מיוחדת של עומד בצד שדהו, האם כאשר יש 'מעגל סגור' נחשב המקום, כמקום המשתמר, וכעומד בצד שדהו [והרחבנו בזה בחידושינו על פרק השואל (יזכנו השי"ת להוציאם לאורה), והיא מיוסדת על שאלה שנשאלתי ע"י אחד ה'פועלים' בישיבתינו הק'].

בכל חותמי ברכה

מרדכי ארי' יאמניק

•  •  •

בס"ד, כ"ב אדר תשע"ז

כבוד ידידי

הרב מרדכי אריה יאמניק שליט"א, ר"מ בישיבת שפתי צדיק ומח"ס אוצר התוספות

שלום וברכה

במה שדנת לענין מציאת אבידה בחנות המצולמת במעגל סגור ומרושתת במצלמות כל שעות היממה, והוא נוגע טובא כאשר כמעט כל החנויות הגדולות מרושתות במצלמות ובמעגל סגור, וא"כ יש מקום גדול לומר שהמאבד אינו מתייאש גם כשאין לו סימן, ע"כ תורף דבריך.

גם אם כנים הדברים, יש לצדד ולומר, שכל זה באופן שאין שם רוב עכו"ם, אבל אם יש שם רוב עכו"ם הרי מבואר ברמ"א סי' ר"א שבאופן כזה אין חיוב להחזיר אפילו אם יש בו סימן. וידוע שנחלקו הפוסקים, האם גם ברוב חילונים הדין כן.

ומלבד זה יש לדון, האם באופן כזה יהא החפץ נקנה לבעל החנות מדין חצרו של אדם קונה לו, או שיהא החפץ של המוצא. שיש להסתפק עוד, האם נוכחות המצלמות הופכות את החנות לחצר המשתמרת.

ואסיים בברכה שתזכו להגדיל תורה ולהאדירה

בברכה ובידידות

צבי רייזמן, לוס אנג'לס

•  •  •

ברכת האילנות באמצעות וידאו

כבוד ידידנו המושלם טובא איש עסקים וגדול בתורה

מוה"ר צבי רייזמן שליט"א

שבוע טוב

רציתי רק לשאול – כהמשך לדברי מעכ"ת שליט"א, האם לגבי "ברכת האילנות" גם יועיל אם יראה ע"י מצלמות וידיאו בחודש ניסן – אם גם יוכל לברך ע"י זה. אשמח אם מעכ"ת שליט"א יאיר עינינו בענין זה.

הרבה בריאות, אושר, שמחה, ובשורות טובות, שפע ברכה והצלחה

הרב ישראל רוט

•  •  •

בס"ד, כ"ה אדר תשע"ז

כבוד ידידי

הרב ישראל רוט שליט"א

חקר משפט – נתיבות המשפט

שלום וברכה

במענה לשאלתך, האם מברכים ברכת האילנות כשרואה האילנות ע"י מצלמות וידיאו, הוא דבר בעתו כאשר עומדים אנו כעת סמוך ונראה לחודש ניסן שבו מברכים את ברכת האילנות.

נראה לי בפשטות שנידון זה דומה לגמרי למה שכתב שו"ת "בצל החכמה" לענין קידוש לבנה וברכה על ראיית מלך וכל כיוצא בזה שהברכה היא על עצם ראיית הדבר בעצמותו על ידי החושים באופן ישיר ובלתי אמצעי, דבר שלא מתקיים באמצעות ראייה באמצעות וידיאו.

ומענין לענין באותו ענין, ראה מה שכתבתי בספרנו רץ כצבי (במעגלי השנה חלק ב סימן ג) בנידון מי שנמצא לבד בביתו ומדליק את הנרות ואחרים צופים בהדלקה באמצעות שידור חי  [בתוכנת SKYPE] או בכל אמצעי תקשורת אחר, שיש לדון: [א] האם יכול לברך את ברכת "הרואה" שנתקנה למי שרואה נרות חנוכה. [ב] האם נחשב הדבר לפרסומי ניסא ורשאי להדליק בברכה לדעת המג"א שאין להדליק בברכה אלא אם כן אחרים נמצאים בביתו ורואים את ההדלקה.

ושם תליתי גם את נידון זה ביסודו של שו"ת "בצל החכמה" שיש הבדל בין ראיה שנועדה לבירור מציאות לבין ראיה שעיקר תכליתה הוא עצם הראיה. וא"כ לענין ברכת "הרואה" צריך ראיה מוחשית, אולם לענין פרסומי ניסא יכול להתקיים גם דרך וידיאו ובאמצעות שידור חי.

ואסיים בברכה שתזכו להגדיל תורה ולהאדירה, ובידידות

צבי רייזמן, לוס אנג'לס

•  •  •

צירוף למנין באמצעות מצלמות וידאו

בס"ד, ב' מנחם אב ה'תש"ע

לכבוד

אחד ומיוחד מתומכי תורה ואיהו גופא ת"ח

ה"ה הרה"ג ר"צ רייזמן בן הרה"ג ר"ה רייזמן

מח"ס רץ כצבי

שלום רב

הנה כבר ציין כת"ר בשאלתו, שיש בה יותר ממחצית תשובה, כי בפוסקים צירוף למנין הינו או בהיות המתפללים ברשות אחת, או שסגי בראיית מתפללים אלו את אלו. וכבר ציינו דעת רבינו בזה בשו"ת ישא יוסף (סע' טו) וצירוף מתפללים בעזרת נשים, נדמה שלדעת מרן [הגרי"ש אלישיב] (שליט"א) מועיל הוא, ועזרת נשים הינה חלק מבית הכנסת, וניתן לדמות ללשון הרשב"א (שו"ת סימן צו) "אבל התיבה עם היותה גבוהה ורחבה ובעלת מחיצות, לא לתשמיש בפני עצמה עומדת, אלא לתשמיש בית הכנסת".

והנה כב' דן בצירוף מנין ע"י מצלמות וידאו, ובזה הבנתי ממרן [הגרי"ש אלישיב] (שליט"א) כמו שכבר כתבתי לכם, כי ודאי שאי אפשר להחשיב מנין, אפילו לאותם שאינם מצריכים שיהיו כל המתפללים ברשות אחת. דהתם הראיה חשיבא ראיה, אולם בנדון דידן נקטו הפוסקים שקול הרמקול אינו חשוב קול, וראיית וידאו אינה חשיבא ראיה לצורך כן [ושונה הדבר מדין קול באשה לאותם שאוסרים ברמקול], דזו ראיית תמונה ולא ראיית האיש המצטרף עמו לתפילה, ואף לא קולו.

ובתוספת דברים, ברור שצירוף המנין הוא בהיות המנין ביחד, אלא שנחלקו הפוסקים מהו ה"ביחד", והאם אפשר להחשיב ביחד גם בהיותם ברשויות אחרות ברואים אלו את אלו, כמו שביקש הרשב"א ללמוד בדרך אפשר מברכת הזימון, שגם זה נחשב כאילו הן ברשות אחת, וז"ל הרשב"א: "עוד אני אומר שאםשר לומר שכל שרואים אלו את אלו כאילו הן בבית אחד דמי". ונדמה שזה היסוד, שגם אם מצרפים שתי רשויות, היינו במקום שאפשר לומר "כאילו הן בבית אחד דמי", אבל ודאי שכאשר נמצאים המתפללים בריחוק מקום, לא יעלה על הדעת שיחשבו מצורפים למנין.

והנני חותם בידידות ובברכה

יוסף אפרתי

בית מדרש גבוה להלכה בהתיישבות

[1] על דברי הגר"מ גרוס, העיר רבי ברוך וידסלבסקי:

ההוראה לברך שהחיינו בעת שרואים את הילדה לראשונה אף שראוה לפני הלידה באולטרא סאונד, בנימוק שראייה באולטרא סאונד אינה ראייה הלכתית, לענ"ד א"צ להגיע לזה. אף אם הייתה זו ראייה הלכתית, כמו מי שרואה לאחר שלשים יום את חברו מברך, כיוון ששוב זוכה לראותו לאחר כל הרפתקי דעדו עלה בשלשים יום, ודאי לאחר שעוברת הלידה עם כל הסיכונים ויוצאת הבת בריאה ושלימה יש לברך.

ומלבד זה הרי לא רואים בכלל דמות וצלם לפני הלידה אלא איזה גוש שהרופא אומר שזה ילד או ילדה, לכן ודאי זה אין צריך לפנים שמי שנוהג לברך על לידת בת שהחיינו יברך אף שבררו קודם וראו דמות מעין בת.

והסתפקתי על ברכת הטוב והמיטיב שמברכים בלידת בן, כאן הברכה אינה מיסוד 'רואה את חברו לאחר שלשים יום', אלא מדין הודאה ושמחה בעת שנודע לו הבשורה טובה שיש לו בן זכר, ואם כן היה מקום לומר שאם נודע לו (אף בלא שייקרא ראיה) שיש לו כבר בן זכר, אולי יברך אז. אכן לא מסתבר שיברך אז כי השמחה עדיין אינה מושלמת, צריך עוד חסדים של לידה כתקנה, ואולי זו גם סיבה לברך בשעת הלידה אף שידע מוקדם.

והשבתי לו:

מה שכתבת בענין ברכת  שהחיינו, יש מקום לחזק את דבריך מדברי הב"ח (או"ח סימן כט), שברכת שהחיינו אפשר לברך גם במקום שמסופק בדבר, וזה לשונו: "דברכת שהחיינו הבאה על שמחת לבו של אדם יכול לברך אע"פ שאינו ודאי דחייב לברך, דאינו עובר על לא תשא אם הוא שמח ומברך לו יתעלה על שהחייהו וקיימו עד הזמן הזה".

מכאן יסוד גדול שברכת שהחיינו באה על שמחת הלב בכל זמן שהוא, ובוודאי שאין לך שמחת הלב גדולה מלידת הבת והוא העת הנכון לברכה.

[2] על דברים אלו העיר רבי מרדכי אריה יאמניק, ר"מ בישיבת שפתי צדיק, חצור הגלילית:

מסתבר ביותר שלא הוצרכו לראיה זו [מהצילומים בטלויזיה] אלא לסניף בעלמא, שהרי מבואר בגיטין כח: שהיוצא ליהרג בב"ד של גוים, כיון שגמיר דינא לקטלא, מיקטל קטלי, ואף שלא ראו ההריגה, יש להחזיקו כמת. ואף שנפסק להלכה כשיטה השניה שם, היא שיטת רב יוסף, שרק בבית דין של ישראל הוא כן משא"כ בבית דין של גוים, כיון שפעמים שלוקחים שוחד ולא ממיתים.

מ"מ הסברא נותנת שבכה"ג כמו עובדא דהתם, עבור כל שוחד שבעולם לא יסכימו שלא להורגו, ובפרט שכמה וכמה טצדקי ותחנונים ושוחד ביקשו לתת להם, ומיאנו מלקבל, אלא ביקשו להוציאו קבל עם ועדה, למען ישמעו וייראו, ולמען ינקמו את נקמתם, ולכך בראיה כל דהו דוידאו גם יהא סגי. ואין מזה ראיה למקום אחר, ובפרט כיום שידוע שניתן לעשות כל מיני שינויים ועיצובים, עד שאין ניכר כלל שנעשה שינוי וצירוף תמונות.