מקוואות במקום שאין גשמים

מקוואות משלג ומקרח טבעי או קרח מלאכותי

תקציר השיעור

מקוואות במקום שאין גשמים

משלג ומקרח טבעי או קרח מלאכותי

א. במקום שאי אפשר לעשות מקוה ממי גשמים, דנו לאורך הדורות, תנאים ואמוראים, ראשונים ואחרונים – האם וכיצד ניתן לעשות מקוה משלג, קרח טבעי שהגליד מעצמו, או  קרח מלאכותי שנעשה ממים שאובים שהוקפאו במכונה.

מאחר והבאת השלג והקרח נעשית באמצעות בני אדם וכלים, יש לכאורה לחשוש:

[א] לפסול "שאובים" – בהעברת השלג והקרח בכלים. [ב] "הויית" המקוה היא "על ידי טומאה" – בכלים טמאים. [ג] המקוה נעשה מכוח "תפיסת יד אדם" – שהביא שלג.

ב. דברי המשנה במסכת מקוואות: "השלג והברד והכפור והגליד, מעלין [משלימים את המקוה לשיעור ארבעים סאה] ולא פוסלים [בשלושה לוגין]", ומחלוקת הפוסקים להלכה האם שלג, ברד וכפור שהם שאובים פוסלים מקווה לפני שהופשרו.

ג. דברי התוספתא ומחלוקת הפוסקים האם מותר לטבול במקווה שכולו שלג.

ד. הכרעת הפוסקים למעשה בנדון עשיית מקוה משלג או מקרח טבעי.

ה. החששות לפסול "שאובים" בשעת הפשרת השלג [שפיכת מים חמים על השלג • הנחת השלג על טסים מחוממים של ברזל • חימום החדר שהבור נמצא כדי שהשלג ינמס].

ו. סדר עשיית מקוה משלג או מקרח טבעי באופן המהודר ביותר:

כלים שיש בהם נקבים • הובלת השלג או הקרח במשאיות קירור • המשכת השלג שלושה טפחים על גבי הקרקע למקוה ובאמצעות "כבש".

ז. מה עדיף: מקוה ממי גשמים או משלג  מקוה משלג או קרח טבעי.

•   •   •

ח. בתוספתא מובא: "מקוה שאוב שהגליד [קפא] טהור משום מים שאובים, נמחה [הופשר], כשר להקוות עליו, וכן נפסק בשו"ע. ממוצא הדברים דנו הפוסקים האם מותר לטבול במקוה שאוב שמימיו קפאו ואחר כך הופשרו.

ט. מחלוקת הפוסקים האם לכתחילה מותר לעשות מקוה מקרח מלאכותי, ומה הדין בשעת דחק כשיש חשש מכשול אם לא יעשו מקוה באופן זה [האם יש חיוב להוציא ממון רב כדי לעשות מקוה מקרח טבעי ולא מקרח מלאכותי].

מקוואות במקום שאין גשמים

מקוואות במקומות שאין גשמים[*]

משלג ומקרח טבעי או קרח מלאכותי

 

א. במקום שאי אפשר לעשות מקוה ממי גשמים, דנו לאורך הדורות, תנאים ואמוראים, ראשונים ואחרונים – האם וכיצד ניתן לעשות מקוה משלג, קרח טבעי שהגליד מעצמו, או קרח מלאכותי שנעשה ממים שאובים שהוקפאו במכונה. אופן עשיית המקוה משלג הוא, שלוקחים שלג בשיעור ארבעים סאה [ראה בטבלה (1) המידות בליטרים], ונותנים אותו בבור עד שיפשיר למים. אמנם מאחר והבאת השלג נעשית באמצעות בני אדם וכלים, יש לחשוש:

[א] לפסול "שאובים" בהעברת השלג והקרח בכלים אל המקוה. [ב] "הויית" המקוה היא "על ידי טומאה", דהיינו השלג מועבר אל המקוה בדרך כלל באמצעות כלים טמאים. [ג] המקוה נעשה מכוח "תפיסת יד אדם" – שהביא שלג.

רבותינו הראשונים והאחרונים והפוסקים דנו בהרחבה בפרטי עשיית מקוה משלג או קרח, וליבנו את הדרכים לעשות מקוואות באמצעות שלג או קרח, כדי לתת מענה גם למקומות שאין בהם גשמים ויש בהם צורך דחוף למקוה.

 

ב. עשיית מקוה משלג וקרח כבר נזכרה במשנה במסכת מקוואות (1) "השלג והברד והכפור והגליד, מעלין [משלימים את המקוה לשיעור ארבעים סאה] ולא פוסלים [בשלושה לוגין]", ובמשנה מובאת עדותם של אנשי מידבא משמו של רבי ישמעאל שאמר להם "צאו והביאו שלג ועשו מקוה בתחילה" [התוספות יום טוב (1) הזכיר את תירוצו של הראב"ד לקושיא "כיון דחשיב ליה מים [דמעלים את המקוה] מאי טעמא לא פסלי בשאובים". ותירץ: "דמקוה מים הוא דאיתקש למעיין, מה מעיין בידי שמים, אף מקוה בידי שמים, אבל בשאר משקין לא איתקש"].

אלא שבביאור דברי המשנה נחלקו רבותינו הראשונים, וממחלוקתם הסתעף דיון גדול בפוסקים הלכה למעשה, האם

שלג, ברד וכפור שהם שאובים פוסלים מקווה לפני שהופשרו.

לדעת הרמב"ם (2), הרא"ש (2) והראב"ד בבעלי הנפש, השלג והברד והקרח לא פוסלים את המקווה [ואף מעלים אותו]. אולם רבנו זרחיה הלוי [הרז"ה] בהשגותיו על ספר בעלי הנפש (2) כתב שהם פוסלים את המקווה, כמפורש בסוף דבריו: "שדינו כדין המים בין לפסול בין להכשיר". ואת המשנה שכתבה: "אלו מעלין ולא פוסלין", הסביר הרז"ה, שמדובר דווקא כשהם אינם שאובים [ואף שאנשי מידבא העידו שרבי ישמעאל אמר להם לצאת ולהביא שלג ולעשות מקווה, הסביר הרז"ה, שמדובר שמשכו את השלג בידיהם והוליכו אותו על הקרקע מבלי לשאוב אותם].

להלכה – ראה בדברי הבית יוסף (3) שסיכם את השיטות, ובשו"ע (4) סע' ל) פסק כדעת הרמב"ם וסיעתו: "אין שאיבה פוסלת אלא במים, אבל השלג והברד והכפור והמלח והטיט שהוא עב קצת, אפילו יש בו רכות שיכולים להריקו מכלי אל כלי – אין שאיבה פוסלת בהם, שאם שאב מאלו למקוה החסר, לא פסלוהו".

 

ג. בדברי הפוסקים מצאנו מחלוקת נוספת, אשר יש לה משמעות לנדון עשיית מקוה משלג וקרח – האם מותר לטבול בשלג או בקרח  לפני שהופשרו.

הבית יוסף (3) ל,א) הביא את דברי התוספתא במקוואות "עגולי שלג המשוקעים במקוה הרי אלו מעלין, ורבי יהודה אומר אין מעלין", ולאחר מכן (4) ל,ב) הביא את מחלוקת הפוסקים האם מותר לטבול במקווה שכולו שלג, ברד או כפור שאובים, לפני שהופשרו. לדעת הראב"ד, ה"ר אליעזר מביה"ם, רבנו שמחה, [רמב"ם ורא"ש, להבנת הש"ך (5)  ס"ק עא] – אסור לעשות את כל המקווה משלג שאוב שאינו מופשר [ומותר רק להשלים רוב מקווה ע"י שלג שאינו מופשר], ומותר לעשות מקווה שלם משלג ולטבול בו לאחר שהוא מופשר. אולם לדעת רבנו שמריה, מותר.

להלכה כתב הבית יסף (4) "דברי רבינו שמריה נראים בעיני, ומכל מקום אין להקל לעשות מעשה באיסורא דאורייתא נגד ה"ר אליעזר ורבינו שמחה". אך משמע מהשו"ע (5) שפסק להקל בזה כרבנו שמריה וסיעתו: "ולא עוד, אלא אפילו עשה כל המקוה משלג או כפור או ברד שהביאו בכלי ועשה מהן מקוה – כשר".

אך הרמ"א הכריע כדעת ה"ר אליעזר מביה"ם וסיעתו: "ויש מחמירים לטבול בכל אלה, עד שנימוחו ונעשו מים, וטוב להחמיר לכתחילה". וכן דעת הש"ך (5) ס"ק עא) להחמיר "כתב שלא מועילה טבילה אם השלג לא הופשר.

סיכום השיטות – בתשובת החתם סופר (8) ובספר שירת הים (6)-(7).

 

הכרעת הפוסקים למעשה בנדון עשיית מקוה משלג או מקרח טבעי

ד. בשו"ת צמח צדק הביא בשם זקנו האדמו"ר על התניא (9) "שהתיר לעשות מקוה בתחילה על ידי שהוציאו המים מהמקוה, והביאו שלג, והכניסו לתוך המקוה הריקנית, ואחר כך חיממו המרחץ עד שנתפשר ונמס השלג והיה למים מ' סאה". והנה בתוך דבריו הקצרים רמז לחששות לפסול "שאובים" בשעת הפשרת השלג, ונרחיב מעט בזה.

הפתחי תשובה (4) ס"ק כא) הביא מדברי שו"ת תולדות יצחק, שכתב כי אין לשפוך מים רותחים על השלג כדי להמיסו, על פי מה שהכריע הש"ך (5) כדעת הפוסקים שאסור לטבול בשלג לפני שהופשר, ולפי זה נמצא כי השלג לפני הפשרתו "נחשב כאילו עצים ואבנים מונחים במקוה", וממילא המים הרותחים ששופכים למקוה [כדי להפשיר את השלג] הם ג' לוגין מים שאובים הפוסלים את המקוה. ועל כן העצה להפשרת השלג היא בהנחתו על טסים מחוממים של ברזל "וזולת זה אין להתיר בשום אופן". עצה זו להפשיר את השלג באמצעות טסי ברזל מלובן מפורשת גם בתשובות החתם סופר (8) סימן ר; (9) סימן ריג), ברם הבן איש בתשובת רב פעלים (11) "פקפק" בהיתר זה, וכתב "דוודאי חשיב זה הווייתו על ידי אדם, דהא לסברת הראב"ד ודעימיה בעודו שלג אסור לטבול בו, דלא מקרי מים, והכי קיימא לן להלכה, ועל ידי שהוא מפשירו בהנחת ברזל, נמצא הוא עושהו מים להיות מוכשר בטבילה", עי"ש.

ואכן המעיין בדברי הצמח צדק (9), ימצא שלא סמך להפשיר את השלג אלא כש"חיממו המרחץ עד שנמס השלג".

עוד מבואר בדברי החתם סופר (9) שיש לחשוש בשעה שמעבירים את השלג בתוך כלי, שמא יפשיר קצת מהשלג ויתהווו מים שיפסלו את המקוה מדין "שאובים". חשש זה הוזכר גם בדברי החזון איש (10) סימן קלח ד"ה ומטעם) שכתב: "ומטעם אחר יש לפסול בארצינו, דהגליד שמביאים תמיד יש עליו משקה טופח על פניו מחמת החום, והוו מים גמורים, וכשבאים למקוה מיד אדם, פוסלים בג' לוגין". ולכן כתב החתם סופר: "וראוי למלאות השלג בסלים של נצרים נקובים שהמים זבים מהם, שלא יתקבצו ג' לוגין בשולי הכלי מהפשרתה שלג".

וראה בהרחבה בספר מקוה המים (14) שקיבץ מדברי האחרונים כיצד לעשות מקוה משלג, והדרכים למניעת חשש פסול "שאובים", וחשש "הויה על ידי דבר המקבל טומאה", ו"תפיסת יד אדם", באופנים השונים של המשכת השלג ג' טפחים על גבי הקרקע למקוה ובאמצעות "כבש" העשוי גל של אבנים ועפר, או נסר חדש של עץ. ובסיכום הדרכים להפשרת שלג או קרח טבעי, ללא חשש "שאובים".

  • סדר עשיית מקוה משלג או מקרח טבעי באופן המהודר ביותר – סיכום מפורט בספר מקוה מים (15)-(16). וראה שם כיצד תתבצע הובלת השלג או הקרח במשאיות קירור.

מה עדיף – מקוה ממי גשמים או משלג; מקוה משלג או קרח טבעי – מקוה המים (17).

  • • •

טבילה במקוה שנעשה מקרח מלאכותי

ה. הבית יוסף (4) סע' לא) הביא את דברי התוספתא: "מקוה שאוב שהגליד [קפא] טהור משום מים שאובים, נמחה [הופשר], כשר להקוות עליו, ואת הבנת הרא"ש בדבריו: "דכשר להקוות דקתני, פירושו כשר לטבול בו, שהוא מקוה כשר". וכן פסק בשו"ע (5) סע' לא) "מקוה שאוב שהגליד ["שהקריש מימיו מחמת הקור" (ש"ך ס"ק עג)] – טהור משום מים שאובים. נימוחו, כשר להקוות [דינו כמי גשמים שמותר לטבול בו (ש"ך ס"ק עד)]". ומפורש איפוא, כי מותר לטבול במקוה שאוב שמימיו קפאו ואחר כך הופשרו.

אולם בהמשך דבריו, הביא הבית יוסף את הבנת הסמ"ג בדברי השאילתות, שאסור לטבול במקוה שאוב שמימיו קפאו ואחר כך הופשרו. והכוונה בדברי התוספתא הנ"ל, שהמים השאובים שקפאו והופשרו דינם כדין מים שאובים שהומשכו, היינו שלא פוסלים את המקווה אך לא מטבילים בהם.

ממוצא הדברים חלקו הפוסקים האם לכתחילה מותר לעשות מקוה מקרח מלאכותי, ומה הדין בשעת דחק כשיש חשש מכשול אם לא יעשו מקוה באופן זה. ואכן, במקום דחק גדול שאין ברירה אחרת, צידדו כמה פוסקים להקל לסמוך על מקוה כזו, ובהם: האחיעזר (10) על פי שו"ת דברי מלכיאל, ובשו"ת רב פעלים (11), וכן קבע להלכה הראי"ה קוק בשו"ת דעת כהן (12). מאידך, פוסקים רבים אסרו מקוה מקרח מלאכותי, ובהם: רבי דוד מקרלין, המובא בדעת כהן (12) ובשו"ת הר צבי (13) שפסק כן בשם הגידולי טהרה ולחם ושמלה, וכתב שאין להיכנס בפרצה דחוקה במקום שיש גדולי עולם האוסרים". ולאחר שהביא את דברי הראי"ה קוק שהתיר, סיים: "עם כל זאת, לדעתי אין להתיר לכתחילה, אבל מ"מ אין חיוב להודיע ולהכריז על אלו שכבר עשו כן". וגם דעת החזון איש (10) לאיסור, והיקל רק בשעת דחק כדי שלא יבואו לידי מכשול". ואילו האגרות משה (12) אסר מכל וכל, ואף כתב "אין להשגיח על הוצאות" כדי לעשות מקוה מקרח טבעי ולא מקרח מלאכותי.

[*] השיעור נערך על פי סיכום שיטות הראשונים בנדון דידן המובא בספר שירת הים על הלכות מקוואות, מאת הרב הלל מרצבך.

ועל פי המבואר בהרחבה בספר מקוה מים, בירורי הלכה בענין בנין מקוואות בזמנינו, מאת הרב ירמיהו כץ, ירושלים תשס"ב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

לקבלת תוכן
איכותי למייל

שיעורי עולמות

השתנות הטבעים

א. בשו"ע נפסק על פי סוגיית הגמרא שמותר להרוג כינים בשבת, מכיון שאינם נוצרים מפריה ורביה ככל בעלי החיים, ועל

קרא עוד

קושר ומתיר

א. אלו קשרים אסור לקשור בשבת – סוגיית הגמרא בסוגיית הגמרא הובאו מקורות סותרים בנדון קשירה בשבת, כאשר בחלק מהמקורות

קרא עוד

קנין כסף

א. אמר רבי יוחנן: "דבר תורה מעות קונות, ומפני מה אמרו [חכמים] משיכה קונה, גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
רץ כצבי

ברית מילה בפורים

ברית מילה בפורים כתב הרמ"א (או"ח סימן תרצג סע' ד) וז"ל: "כשיש מילה בפורים, מלין התינוק קודם קריאת המגילה" (מהרי"ל ומנהגים). וביאר המג"א (ס"ק ג)

קרא עוד

קריאת המגילה מבעוד יום

קריאת המגילה מבעוד יום בשנות השואה, היו מקומות שנאסר על היהודים לצאת מפתח ביתם לאחר השעה שמונה בערב. בפרוס ימי הפורים בשנת תש"ב, נשאל רבי

קרא עוד

טיסה ביום תענית

טיסה ביום תענית בחודש תמוז תשע"א ביקר כ"ק אדמו"ר ממודז'יץ שליט"א בלוס אנג'לס, וטיסתו חזרה לישראל נקבעה לשעה אחת בצהריים [לפי השעון המקומי] בעיצומו של

קרא עוד

קבלת שבת בטעות

קבלת שבת בטעות בהדלקת נרות חנוכה עירוב תבשילין ומנהגי אבלות – א – בטור (או"ח סימן תרעט) מובא מחלוקת הראשונים אימתי מדליקים נרות חנוכה בערב

קרא עוד

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.