מקום קבורתה של גיורת שהיתה בתהליך גירות ונהרגה במלחמה

פרק א: קבורת נכרים בבית קברות יהודי

פרק ב: נכרי הנמצא בתהליך גיור – דין גר תושב בזמן הזה

אחת הנרצחות בטבח שהתרחש בבוקר שמחת תורה במסיבת הטבע בקיבוץ רֵעִים, היתה עוֹלָה מחבר העמים, שהיתה באמצע תהליך גיור אך לא זכתה להשלימו. לאחר שזוהתה, נטמנה מחוץ לגדר בית העלמין היהודי בבית שאן, שבה נקברים אינם יהודים. בעקבות מחאות בני המשפחה בדיון שנערך בוועדת הכנסת, החליטה המועצה הדתית והרב המקומי, להנמיך את הגדר המפרידה בין בית העלמין היהודי לחלקה שבה נטמנה הנרצחת, ולכסות אותה בצמחייה.

מקרה זה מצטרף למקרים אחרים של חיילי צה"ל שאינם יהודים, שנהרגו במהלך פעילות צבאית, ולאחר מותם ביקשו להיקבר לצד חיילים יהודים בבתי העלמין הצבאיים.

מאז ומעולם, ולאורך כל שנות הגלות, הקפידו מאד בכל קהילות ישראל, לא לקבור בבית הקברות היהודי מי שאינו בן ברית. יחד עם זאת, במקרים שלפנינו, יש לברר האם הדין שונה, כאשר הנכרי נרצח במהלך התקפה על יהודים, וככל הנראה כי חשבו שהוא יהודי.

בתוך כך יש לפנינו דיון נוסף – מה מעמדו ההלכתי של נכרי שהתחיל תהליך גיור אך לא זכה לסיימו טרם מותו – האם יש לו דין 'גר תושב', ונפקא מינה לקוברו בין יהודים.

פרק א

קבורת נכרים בבית קברות יהודי

א. במסכת גיטין (סא, א) תנו רבנן: "מבקרים חולי נכרים עם חולי ישראל, וקוברים מתי נכרים עם מתי ישראל, מפני דרכי שלום. ופירש רש"י: "עם מתי ישראל, לא בקברי ישראל, אלא מתעסקין בהם אם מצאום הרוגים עם ישראל". ומפורש בדבריו כי מותר לעסוק בקבורת המתים הנכרים "מפני דרכי שלום", אך אין היתר לקוברם עם ישראל.

הר"ן (כח, ב בדפי הרי"ף) הביא את דבריו, והוסיף בהם ביאור: "לא שיהו קוברים אותן אצל ישראל, דהא אין קוברים רשע אצל צדיק, אלא לומר שמתעסקין עמהם". ומבואר בדבריו כי דין זה שאין לקבור נכרי "אצל ישראל", נלמד מההלכה ש"אין קוברים רשע אצל צדיק". וכוונתו לדברי המשנה בסנהדרין (פ"ו מ"ה) "לא היו קוברים אותו [את מי שהומת במיתת בית דין] בקברות אבותיו, אלא שתי בתי קברות היו מתוקנים לבית דין, אחת לנהרגים ולנחנקים ואחת לנסקלים ולנשרפים".

בגמרא (שם מז, א) נתבאר טעם דין זה: "וכל כך למה, לפי שאין קוברים רשע אצל צדיק, דאמר רבי אחא בר חנינא מנין שאין קוברים רשע אצל צדיק, שנאמר (מלכים ב יג, כא) "וַיְהִי הֵם קֹבְרִים אִישׁ וְהִנֵּה רָאוּ אֶת הַגְּדוּד וַיַּשְׁלִיכוּ אֶת הָאִישׁ בְּקֶבֶר אֱלִישָׁע וַיֵּלֶךְ וַיִּגַּע הָאִישׁ בְּעַצְמוֹת אֱלִישָׁע וַיְחִי וַיָּקָם עַל רַגְלָיו". ופירש רש"י: "אותו הנקבר נביא השקר היה, וכשמת לאחר ימים קברוהו אצל אלישע, ולא הוכשר אצל המקום שיקבר אצלו, והחייהו".

בהמשך הסוגיא נתבאר מדוע לא קברו את הנסקלים ואת הנשרפים אצל הנהרגים והנחנקים: "וכשם שאין קוברים רשע אצל צדיק, כך אין קוברים רשע חמור אצל רשע קל". ולתמיהה "וליתקון ארבע קברות", השיבו: "שני קברות גמרא גמירי לה", ופירש רש"י: "הלכה למשה מסיני".

להלכה נפסק בשלחן ערוך (יו"ד סי' שסב סע' ה) "אין קוברים רשע אצל צדיק, אפילו רשע חמור אצל רשע קל. וכן אין קוברים צדיק וכשר ובינוני, אצל חסיד מופלג".

וכאמור בדברי הר"ן, מההלכה "שאין קוברים רשע אצל צדיק", נלמד שאין קוברים נכרים "אצל ישראל".

אין קוברים רשע אצל צדיק – איסור או מנהג

ב. בשו"ת חתם סופר (יו"ד סימן שמא) למד מדברי רש"י הנ"ל, כי דין "אין קוברים רשע אצל צדיק איסורא דאורייתא, מהלכה למשה מסיני, כפירוש רש"י במתניתין. ופשוט דהלכה למשה מסיני הולכים בספיקו להחמיר כמו בכל איסורא דאורייתא, וכדמוכח גם כן בקידושין בסוגיא דחדש (לט, א) דמסיק כך נאמרה הלכה ספיקו מותר, משמע לולי ההלכה שכך נאמרה הוה מחמרינן בספיקא, והוא פשוט" [החתם סופר תמה, מדוע הרמב"ם לא הזכיר בשום מקום את האיסור לקבור רשע אצל צדיק ונכרי אצל ישראל. וכתב כי סבר שזהו דין מיוחד בהרוגי בית דין, כדבריו: "אמנם הרמב"ם השמיט הך דאין קוברים רשע אצל צדיק, נראה דס"ל דגזירת הכתוב הוא דווקא בהרוגי בית דין, אבל שארי רשעים נקברים אצל צדיקים. אבל יחיד הוא, וכל הפוסקים ס"ל אין קוברים רשע אצל צדיק].

הראי"ה קוק כתב בשו"ת דעת כהן (סימן רא) כי דין זה הנלמד מפסוקים בנביא, הוא מ"דברי קבלה", אשר חומרתן כדין תורה: "וכל אלו העניינים מדברי קבלה אנו למדין אותם בסנהדרין שם מקרא באלישע. ודברי קבלה לדעת הרבה מהראשונים כדברי תורה הם, ודברי תורה אינם נדחים מפני דרכי שלום ומפני איבה. ואם כן הדין של אין קוברים רשע אצל צדיק, שנחשב מהתורה מפני שהוא מדברי קבלה. ואפילו אם היה כאן משום איבה ודרכי שלום, גם כן לא היה נדחה". ועל פי זה כתב: "מעיקר הדין הנה בוודאי לא יעלה שום אדם ליתן לנכרים מקום קבר בקרבת מקום של קברי ישראל".

מאידך גיסא, מהרי"ל כתב בהלכות שמחות (סע' י): "מאי דנהיגי עלמא שלא לקבור רשע אצל צדיק, ילפינן מאלישע כדאיתא פרק נגמר הדין (סנהדרין שם). וטעמא, משום דְאֵל הצדיק מגלים מה שנגזר מאחורי הפרגוד, כדאיתא פרק מי שמתו, ומתי שהרשע סמוך לו מונעים מלגלות לו". ומשמע מדבריו שבקבורת רשע אצל צדיק אין איסור מעיקר הדין אלא זהו "מנהג העולם".

יתכן כי מטעם זה כתב רבי שלום משאש, רבה של ירושלים בשו"ת שמש ומגן (ח"ג סימן לז) "בענין קבורת צדיק אצל רשע, אם יש יכולת בידינו להעמיד הדת על תלה ודאי הוא הנכון. אבל אם אין בידינו מה לעשות, כבר כתבתי בתבואות שמ"ש (יו"ד סימן סט) דהא דאין קוברים רשע אצל צדיק הוא רק לכתחילה, ובמקום דאי אפשר הוי בדיעבד כידוע, ודי לחכימא ברמיזא".

מתוך הדברים האלו למדנו כי יש מחלוקת האם "אין קוברים רשע אצל צדיק", הוא איסור מדאורייתא, או מדברי קבלה שחומרתן דאורייתא, או שאין כלל איסור אלא זהו מנהג שנהגו.

הסדרים לקבורת נכרים וספקות בבתי העלמין

ג. בשו"ת מלמד להועיל (ח"ב, יו"ד סימן קכז) סיכם בקצרה את המקורות לאיסור קבורת נכרים בבתי קברות של יהודים: "דבר ידוע שאין קוברים נכרי אצל ישראל, דהא בכל תפוצות ישראל מעולם היה להם לבני ישראל בית הקברות מיוחד. ואף דדבר זה פשוט ואינו נצרך לראיה, מכל מקום כיון דהמחדשים והמהרסים מתעקשים לומר דאין בזה עוון אשר חטא, לקבור נכרי בבית הקברות ישראל, אברר דין זה קצת בראיות. הנה כבר אמרה הגיורת הצדקת רות אל נעמי (רות א, יז) בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר, ואיתא שם בתרגום, אמרה נעמי אית לנא בית קבורתא [יש לנו בתי קברות] אמרת רות ותמן אהא קבירא [ושם תהא קבורתי], וע' מדרש רבה שם וביבמות (מז, ב) דאמרה נעמי ב' קברים נמסרו לבית דין, דהיינו לא מבעיא דאית לנא בית קבורתא שאין קוברים שם נכרים, אלא אפילו בישראל עצמן ב' קברות נמסרו לבית דין, משום דאין קוברים רשע אצל צדיק כדאיתא בסנהדרין ובשו"ע יו"ד סי' שס"ב. והא דאין קוברים נכרי בבית הקברות ישראל מוכח בהדי' מדברי הראשונים במס' גיטין (סא, א) דעל הא דקוברים מתי נכרים עם מתי ישראל מפני דרכי שלום, פירש"י לא בקבר ישראל אלא מתעסקין בהם אם מצאום הרוגים עם ישראל. וכן כתב הריטב"א וזה לשונו, ולא בקבורת ישראל חס ושלום. ולדין זה מסכים הטור בסי' שס"ז וגם שאר ראשונים". וסיים: "הרי דהוא דבר פשוט שאין בו שום ספק לכל הפוסקים, שאין קוברים נכרים בבית הקברות של ישראל. והחברה שעושין זה עושים עוון פלילי, וגוזלים מהחיים והמתים".

וכן מתבאר בדברי הציץ אליעזר (חלק טז סימן לו) שהאריך בנושא זה, וסיכם את דעות הפוסקים בעניין: "דבר ברור ופשוט הוא שאין להרשות בשום פנים קבורת עכו"ם בבית קברות יהודי, ואין לשנות כלל ועיקר מהמקובל והנהוג בזה מדור דור, ואשר יסודו מהררי קודש, ואי משום מה אי אפשר למנוע זה יש לקיים "ויט ישראל מעליו" ולהגביל את ההר הישראלי ולקדשו על ידי סידור מחיצות מפרידות מכל צד".

בחודש חשון תשנ"ז, פרסמו הרבנים הראשיים דאז, הרב ישראל מאיר לאו והראשון לציון הרב אליהו בקשי דורון, את ההנחיות הבאות שנתקבלו לאחר ישיבת מועצת הרבנות הראשית, במענה לשאלות שהתעוררו בעקבות ריבוי הנכרים והספק נכרים במדינת ישראל:

[א] בבתי העלמין של מתי ישראל יש להקפיד לקבור יהודים בלבד, ואין לקבור שם מי שאינו בן ברית או ספק.

[ב] חברות הקדישא חייבות לדאוג גם לקבורת נכרים החיים בתוכנו המבקשים את שירותי הקבורה, אם רצונם בכך. אולם יש לקוברם בחלקה נפרדת, המיועדת לנכרים או לספקות.

[ג] בכל בית עלמין יוקצה שטח נפרד לקבורת נכרים. השטח יהיה בריחוק שמונה אמות, גדור כראוי ויוכנו בו מראש שורות קבורה בדרך נאותה, ויקברו המתים בכבוד הראוי [רצוי להפריד בשורות, בין הספקות לבין הנכרים הוודאיים].

מידת ההרחקה

ד. בשיעור ההרחקה של קברי הנכרים מקברי ישראל, הביא הראשון לציון הרב אליהו בקשי דורון (תחומין, כרך יז עמ' 128) את מה שכתב בשו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' ג) לדון מדברי גליון מהרש"א (יו"ד סי' שסב) שמוחרם צריך להרחיק קברו שיעור שמונה אמות – ששיעור 'תפוסת' הקבר ארבע אמות, ויש להרחיק שלא תיגע תפוסת הקבר בקבר הצדיק. ולפ"ז דן גם בעניני ההרחקה של רשע מצדיק. וחילק, שחומרא זו נאמרה רק במוחרם, אבל אצל רשע יש להקל בריחוק ד' אמות בתוספת מחיצה, כמו בקריאת שמע".

בהמשך דבריו כתב הרב בקשי דורון: "בדין טומאת כהנים, על הכהן להתרחק מהמת ד' אמות, אבל אם יש מחיצה מפסקת בגובה עשרה טפחים או חריץ בעומק עשרה טפחים, די בהרחקת ארבעה טפחים. על פי זה יש הסוברים שמספיקה מחיצה חיצונית, ואין צורך להרחיק ארבע אמות. מקור להיתר זה הוא בדברי ספר חסידים (סי' תשה) מעשה בחכם צדיק, שקברוהו אצל אדם שאינו הגון. בא הצדיק בחלום אצל כל בני העיר והתרעם לאמר: הרעותם לי, כי קברתוני אצל בית הכסא שריחו רע, וקשה לי מאוד העשן שלו. ושמו אבנים בין קבר הצדיק לקבר הרשע כמחיצה, ומשם והלאה לא בא אליהם בחלום עוד. אולם בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סימן מד) הוכיח שאין קוברים רשע אצל צדיק גם אם יש מחיצה מפסקת, משום ששכנות עם הרשע יש בה כדי להזיק לצדיק, ולא רק משום המראה החיצוני".

וסיים: "ואם כי אפשר לסמוך על גדולי האחרונים בשעת הדחק, במקום שכבר נעשה מעשה ואי אפשר להרחיק, שאז ניתן להסתפק במחיצות, מכל מקום ברור שלכתחילה נכון להחמיר ולהרחיק את החלקה הקבועה לנכרים בריחוק של שמונה אמות, כשגדר חי מפריד ביניהם. ומה טוב שיעמיקו גם גדר בעומק עשרה טפחים ביציקת בטון, שודאי מפריד בין הדבקים. ועכ"פ גם ריחוק של שמונה אמות מהני בדיעבד. ויותר מכך אין להרחיק ולהטריח שלא לצורך, ובוודאי שאין להרחיק מאות מטרים".

כיוצא בזה הביא רבי יצחק יוסף בשו"ת הראשון לציון (ח"א יו"ד סימן כח) מדברי רבי שלמה קלוגר בספרו טוב טעם ודעת (מהד"ג ח"ב סימן רנג) שכתב: "מתעסקין בקבורת נכרים אבל ח"ו זה אצל זה ממש, וכל שאין הבדל בין זה לזה נקרא יחד. והתורה אמרה והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש לבין קודש הקדשים, ומוכח שאפילו אם כולו קודש, אם זה מקודש מזה צריך הבדל מחיצה, ובלא זה הוי כמעורבים. ק"ו בין הקודש ובין הטומאה, שצריך מחיצה ממש בין הקברות". וסיים: "מסקנת הדברים שיש להרחיק קברי גוים מקברי ישראל מחוץ לשטח בית הקברות כארבע מטר וגם לבנות מחיצה בניהם בגובה 80 ס"מ".

קבורת נכרים שנמצאו הרוגים יחד עם יהודים

ה. כתב הרמב"ם (מלכים פ"י הי"ב) "צוו חכמים לבקר חוליהם ולקבור מתיהם עם מתי ישראל, מפני דרכי שלום". וכתב הב"ח (יו"ד סי' קנא סע' יא) בביאור דבריו: "מה שכתב עם מתי ישראל, לאו לדיוקא קאמר, דבלא מתי ישראל לא יקבור. דודאי אפילו בלא מתי ישראל נמי קוברים וכן מבקרים חוליהם, אפילו אין שם חולי ישראל. אלא ודאי בעל כרחך דהיתירא אתי לאשמעינן, דאם מצאם הרוגים עם ישראל, יכול לקבור מתיהם בקברי ישראל. ואע"ג דאין ספק שאין קוברים גוי אצל ישראל, דאפילו ישראל רשע אין קוברים אצל צדיק, כל שכן גוי אצל ישראל, וכדכתב הר"ן סוף פרק הניזקין [הובא לעיל אות א]. מכל מקום יכול הוא לקבור מתי גוים עם מתי ישראל בחצר אחד מפני דרכי שלום, כיון שמצאם הרוגים יחד".

בדברי הב"ח התחדש, כי יש להבדיל בין קבורת נכרים, שנאסרה עם ישראל. לבין קבורת נכרים שנמצאו הרוגים יחד עם ישראלים – שמותר לקוברם בחצר אחד, דהיינו באותו בית קברות בהם קבורים גם ישראלים – "מפני דרכי שלום". וכתב בשו"ת מלמד להועיל [בהמשך דבריו המובאים לעיל] "אף הב"ח שמקיל, לא התיר אלא במצאם הרוגים ביחד, ואף בזה לא התיר אלא בחצר אחד ולא זה אצל זה".

הרב הרצוג (פסקים וכתבים ח"ה, יו"ד סי' קכג, עמ' תכה) הוסיף וביאר כי יסוד היתרו של הב"ח להתיר קבורת נכרים עם ישראל בחצר אחת, נובעת מכך שסבר שאיסור קבורת רשע אצל צדיק אינו אלא מדרבנן, ולכן ניתן להתירו מפני דרכי שלום: "ההלכה דאין קוברים צדיק אצל רשע אינו אלא מדרבנן, ושני בתי קברות הלכתא בלא טעמא, ומאלישע אין ראיה אלא שאסור לקבור את הרשע בקבר הצדיק באופן שתהיה נגיעה ממש. ומדאתאן להכא שאין בזה איסור תורה, שוב מובנים דברי הב"ח, דמפני דרכי שלום התירו לקוברם יחד".

פרק ב

נכרי הנמצא בתהליך גיור – דין גר תושב בזמן הזה

ו. הרב ישראל רוזן, תיאר בקצרה במאמרו בתחומין (כרך כח (תשס"ח) עמ' 285) את תהליך הגיור הנערך היום בבתי הדין הרבניים המיוחדים לגיור במדינת ישראל:

"לאחר השלמת לימודי אולפן הגיור [במשך קרוב לשנה], קשר עם קהילה ועם משפחה מאמצת וראיון מקדים עם נציג בית הדין העומד על אמונתו ואורח חייו – מתייצב המועמד לגיור בפני בית הדין. בית הדין תוהה על קנקנו ועומד על טיבו, וכמובן חוקר ודורש למניעיו, לאמונתו ולאורחות חייו. כאשר בית הדין משתכנע שהניצב בפניו ראוי לגיור, נערך מעין טקס קצר הקרוי בפינו 'מעמד קבלת המצוות'. המתגייר קם על רגליו ונשאל שוב האם הוא מוכן לקבל עליו עול תורה ומצוות ולהכריז מעין "נעשה ונשמע" כבמעמד הר סיני. לאחר תשובתו החיובית, הוא מצהיר על כך בנוסח הבא: אני מקבל על עצמי לשמור ולקיים את כל מצוות התורה, ואת כל מצוות החכמים, ואת כל המנהגים הכשרים של עם ישראל. ואני מאמין בה' אחד. שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. לאחר מכן נשלח המתגייר למילה ולטבילה, המתבצעים בהפרש זמן. גם אצל נשים, הטבילה מתבצעת כעבור ימים או שבועות (בעיקר מסיבות לוגיסטיות). גבר החייב במילה משתהה פרק זמן ניכר עד הטבילה, שכן ניתוח המילה מצריך החלמה עד שאפשר לטבול, כך שתמיד חולפים לפחות שבועות אחדים מקבלת המצוות בבית הדין עד לטבילה, שהיא סיום הגירות".

נמצאנו למדים, כי בין קבלת המצוות הראשונה והעיקרית, בבית הדין, ועד השלמת התהליך בטבילה, חולף זמן ניכר. ונשאלת השאלה, מה מעמדו של ה"גר" בזמן שאורך תהליך הגיור – האם דינו כנכרי לכל דבר וענין, ועד שלא הסתיים התהליך לגמרי מותר לו לעבור על איסורי תורה ודרבנן ככל העולה על רוחו. וכמו כן, ובנדון דידן, הרי הוא כנכרי שלא נקבר בבית קברות יהודי. או שיש לו מעמד אחר, ויש להגדיר מהו מעמד הלכתי זה.

דין גר תושב ובזמן הזה

ז. בסוגיית הגמרא במסכת עבודה זרה (סד, ב) מבואר כי "גר תושב" הוא נכרי שקיבל עליו שבע מצוות בני נח, כפי שנפסק בדברי הרמב"ם (מלכים פ"ח הי"א) "כל המקבל שבע מצוות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת, אין זה גר תושב, ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם". ונקרא בשם "גר תושב", היות ולאחר שקיבל עליו את המצוות הנ"ל מותר להושיבו בארץ ישראל, כמבואר בדברי הרמב"ם (עבודה זרה פ"י ה"ו) "בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח עובדי כוכבים בינינו, ואפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה, לא יעבור בארצנו, אלא עד שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח, שנאמר לא ישבו בארצך אפילו לפי שעה, ואם קבל עליו שבע מצות הרי זה גר תושב".

והנה במסכת כריתות (ט, א) נחלקו האם מותר לגר תושב לעשות מלאכה בשבת: "תנו רבנן, גר תושב מותר לעשות מלאכה בשבת לעצמו כישראל בחולו של מועד. רבי עקיבא אומר, כישראל ביום טוב. רבי יוסי אומר, גר תושב עושה בשבת לעצמו כישראל בחול. רבי שמעון אומר, אחד גר תושב ואחד [עובד כוכבים] עבד ואמה התושבים, עושים מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול" – וכשיטתו פסק הרמב"ם (שבת פ"כ הלכה יד) "עבדים שלא מלו ולא טבלו אלא קיבלו עליהן שבע מצות שנצטוו בני נח בלבד, הרי הן כגר תושב, ומותרים לעשות מלאכה בשבת לעצמן בפרהסיא כישראל בחול".

אמנם בביאור הלכה (סי' דש סע' ג ד"ה אינו יהודי) כתב: "דגר תושב גופא אם רצה לקבל עליו בעת תחילת גירותו עוד מצוות מלבד השבע, גם כן חלה קבלתו, שמחוייב אחר כך לקיים. אלא דמה דנקטו שבע, רבותא אשמועינן, דאף ששבע מצות מחוייב לקיים כל בן נח ומאי רבותייהו, אפילו הכי חלה הקבלה ובכלל גר תושב הוא לענין שמצווים להחיותו. וכל שכן אם קבל עליו יתר מצוות, בוודאי מהני".

בנוסף דנו הראשונים, האם דין גר תושב נאמר בזמן הזה. הרמב"ם כתב בהמשך דבריו שם: "ואין מקבלים גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג". וכן פסק בהלכות עבודה זרה (שם) "ואין מקבלים גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג, אבל שלא בזמן היובל אין מקבלים אלא גר צדק בלבד". אולם הראב"ד (שם) כתב: "אמר אברהם, איני משוה לו בישיבת הארץ". כלומר, לדעתו לעניין ישיבה בארץ ישראל יש דין גר תושב גם בזמן הזה [מחלוקתם הובאה במשנה ברורה, סי' דש ס"ק כד]. וכתב הכסף משנה שם: "ולדעת רבינו [הרמב"ם] נראה לומר דאין הכי נמי שאם מעצמו קיבל עליו שבע מצות, שאין מונעים אותו מישיבת הארץ, ולא בא לומר אלא שאין בית דין מקבלים אותו". ומבואר בדברי הראב"ד, וכן הוא בדעת הרמב"ם לפי הכסף משנה, כי נכרים המקיימים שבע מצוות בני נח, דינם כגר תושב גם בזמן הזה.

גר תושב – האם יש בו "מקצת גיור"

ח. ידידי רבי אשר וייס, אב"ד דרכי הוראה, חקר בספרו מנחת אשר (בראשית סימן ז) ביסוד דין גר תושב: "האם זה חלות כמו גרות גמורה, ודומיא דגר צדק שנעשה כישראל לכל דבר ומתחייב בכל דיני התורה ואינו יכול לחזור בו, כמו כן בגר תושב אם מקבל עליו לשמור ז' מצוות בני נח נהפך מנכרי לגר תושב ואינו יכול שוב לחזור בו. או שמא זה שם ותואר בלבד, דכל זמן שמקיים ז' מצוות בן נח נקרא בשם גר תושב, וברגע שפרק מעליו עול מצותיו, פקע מיניה דין גר תושב ונעשה כשאר בני נח. דאין דין גר תושב חלות ושינוי בגוף האדם אלא דין מסויים התלוי באופן התנהגותו בלבד".

וכתב: "והנה הגרי"ז על הרמב"ם (מכתבים) מצדד כהצד השני דמשעה שפרק מעליו עול מצוותיו פקע מיניה שם גר תושב ונעשה כשאר בני נח, אולם ראיתי להגר"י כהנמן מפוניבז' (בקונטרס שהוציאו לאור מדברי תורתו) דנקט כצד הראשון, דגר תושב הוי חלות ואינו יכול לחזור בו לאחר שקיבל לקיים ז' מצוותיו והוי כעין גירות לחצאין. וכעין זה מצינו בסנהדרין (נח, ב) דעבד מותר באמו ובבתו משום שיצא מכלל כותי ולכלל ישראל לא בא, ואפשר דהוא הדין בגר תושב – יצא מכלל נכרי ולכלל ישראל לא בא, עד שיקבל עליו כל מצוות התורה. ודייק מדברי הרמב"ם (פי"ד מהלכות איסורי ביאה) שכלל באותו הפרק דיני גר צדק וגר תושב, וחזינן שדין אחד להם ביסוד גדרם אלא שגר צדק הוא גר גמור וגר תושב הוא גר לחצאין".

בהמשך דבריו הביא ראיה כי "יש חלות גרות בגר תושב", מפירושו של רבנו גרשום (כריתות, י, ב) שכתב בתוך דבריו: "כיון שיש בו מקצת גירות, אינו עושה כל מלאכה בשבת אלא אם כן אין לו מה יאכל או דבר האבד". וכתב רבי ישראל זאב גוסטמאן (קונטרסי שיעורים, בבא מציעא סימן יב אות י) "כוונתו דגר תושב יצא מכלל עכו"ם, שהרי קצת גירות בו, אבל לא בא לכלל ישראל, דהא אין בו אלא קצת גירות. ולכך אין לו ההלכה דעכו"ם ששבת חייב מיתה, וגם אין בו איסור מלאכת שבת כישראל".

אולם המנחת אשר דחה את ההוכחה מדברי רבנו גרשום, וביאר שכוונתו "לגירות מדרבנן, ואין מזה ראיה כלל לעצם גדר גר תושב". וכתב: "לענ"ד נראה דגר תושב אינו גר לחצאין, ואין בו חלות של גרות כלל, אלא הוא נכרי גמור שקיבל על עצמו הנהגה מסוימת לקיים שבע מצוות בני נח. ומדויק כן מדברי הרמב"ם שכתב (מלכים פ"ח ה"י) שנצטוינו מפי משה על פי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל כל מצוות שנצטווה נח, וכל מי שלא קיבל יהרג. ואם נאמר דכל גר תושב יש בו חלות גרות, אם כן בשעה שיד ישראל תקיפה לא יהיה מושג של נכרי בעולם, אלא או ישראל או גר תושב שהוא גר לחצאין, ואין זה נראה כלל". ולאחר שהביא לכך עוד ראיות, סיכם: "משום כל הנ"ל נראה דאין חלות גרות בגר תושב, וכשאר נכרי הוי. אלא חלוק הוא באופן הנהגתו שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז ושאר מצוות בני נח. ומשום כך צריכים אנו לנהוג כלפיו ביחס שונה, כמו הדין שאתה מצווה להחיותו, שאין נוהג בשאר נכרים, וכן גוי שהרג בשגגה גולה, אך אין זה מדין גרות לחצאין".

מל ולא טבל – האם רשאי לחלל שבת

ט. במסכת סנהדרין (נח, ב) אמר ריש לקיש: "נכרי ששבת חייב מיתה".

בשו"ת בנין ציון (סימן צא) כתב: "חקרתי בשאר מקומות שמקבלים גרים, ונאמר לי שגם שם מעולם לא הקפידו על זה שלא ישמור הגר שבת קודם הטבילה. ונראה לענ"ד דאף שעדיין לא נכנס לכלל ישראל גמור עד שטבל, מכל מקום משעה שנכנס לברית מילה, כבר נבדל מכלל בן נח. ואם כן גם גר זה שמל ולא טבל, דמי לזה שנכנס לברית, ועל ידי זה נבדל משאר האומות. ולכן לא בלבד שמותר לגר כזה לקיים שבת, אלא אפשר לצדד גם כן שחובה עליו לקיים". ומבואר בדבריו שעוד בטרם הושלם תהליך הגיור לגמרי בטבילה, כבר משעת ברית המילה, יצא הגר מכלל אומות העולם.

וכן מתבאר בשו"ת אבני נזר (יו"ד סי' שנא) כי לאחר ברית המילה הגר כבר אינו "נכרי" שאסור לו לשבות, אלא אדרבה, נאסר עליו לחלל שבת: "סבור הייתי לחדש ולומר דאף דאינו גר עד שימול ויטבול, מכל מקום במצות שבת שבמרה נצטוו בני ישראל, וזה היה קודם טבילה שהיה בשעת מתן תורה כדי לקבל הזאה. ובזוה"ק (פרשת בא דף מ,א) אימתי אתפרעו בשעתא דכתיב שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. הנה כי תיכף שנגמר מילה שלהם נצטוו על השבת. על כן לדורות נמי, תיכף לאחר מילה מצווה על השבת".

וכן כתב בציץ אליעזר (ח"י סי' כה אות ב) "מל ולא טבל דמילתו לשם יהדות, ואע"פ שלא נגמר גירותו, מכל מקום כבר התחיל ונכנס קצת בדת יהודית שאינו צריך אלא טבילה. ואחרי שכבר התחילה יהדותו איך יחלל יהדותו".

ויש מקור לדבריהם במה שכתב בספר חסידים (סי' תרצ) "גר שבא להתגייר, וכבר קבל עליו כל המצוות, מצוות עשה לעשות וכל מצוות לא-תעשה שלא לעשות, ומבקש שימולו אותו. והיה אחד מאכילו נבילות וטריפות, כי אמר כל זמן שלא נמול ולא טבל הרי הוא כמו נכרי. אמר לו חברו, זה לענין ישראל שאם נגע ביינו אסור לשתות, אבל כבר קיבל כל המצוות עליו, איך יתכן להאכילו נבילות וטריפות".

ולכאורה יש להוכיח מכאן כי נכרי הנמצא באמצע תהליך הגירות ועדיין לא סיימו – לאחר המילה וקודם הטבילה "נבדל מבני נח", ו"כבר התחילה יהדותו", ולכן כבר אי אפשר להאכילו נבלות וטריפות, ככל נכרי.

• • •

קבורת מתגייר בהליך גיור בקבר ישראל

י. בשו"ת צרור הכסף (יו"ד סימן יח) "מעשה היה בשפחה גויה שהיתה חולה וחילה פני אדוניה לגייר אותה, והלכו שם בית דין, וקבלה דת יהודית ומתה בלא טבילה. ועם כל זה עשו לה תכריכין וארון וחזן הכנסת וקברוה תוך קברי ישראל".

הרב הרצוג (פסקים וכתבים ח"ה, יו"ד סי' קכג, עמ' תכז) דן, האם מותר לקבור בן שנולד מישראל ונכרית שמל ולא טבל, בין קברי ישראל. ותמה על דברי שו"ת צרור הכסף: "הדבר צע"ג, שלו יהא שהיא חסידה גמורה מחסידי אומות העולם, ויש לה גם דין גר תושב, שהרי קיבלה עליה יהדות בפני בית דין, ובדיעבד יש לומר שאם קיבלו גר תושב היום הרי הוא גר תושב גמור, אבל על כל פנים קדושת ישראל אין בה".

ויישב את דבריו בדוחק: "ואולי לענין קבורה לא נגעו אלא משום צדיק ורשע, וסתם עכו"ם לגבי סתם ישראל כרשע לגבי צדיק. אבל בצדיקים עצמם לא חילקו לענין קבורה, וקוברים צדיק שאינו כל כך במדריגה גבוהה אצל גדול ממנו בצדקות. ובאופן זה יש לישב קצת, אף שאין לה קדושת ישראל, מכיון שהיא בחזקת צדקת, כיון שהיא עומדת לבוא לחסות תחת כנפי השכינה ונאנסה, אין קפידא לקוברה בתוך קברות ישראל. ואפשר [שמה שהתירו לקוברה] תוך קברות ישראל לאו דווקא, אלא בריחוק מקום, אם לא ד' אמות, עכ"פ ששה טפחים".

על פי דבריהם כתב הרב בניהו ברונר (תחומין, כרך לז (תשעז) עמ' 324) "כל מי שנמצא בהליך גיור משמעותי, ועבר את רוב תקופת הלימוד הנדרשת בזמן הזה, יצא מכלל גויות, ואם ח"ו נפטר ניתן לקברו בקבר ישראל. הלימוד עצמו מהווה גילוי דעת לרצון לשמור תורה ומצוות גם אם לא עמד בפני בית דין וקיבל על עצמו מצוות. הימצאותו בתהליך מהווה אמירה ברורה על כך, ובנוסף, בדרך כלל במהלך תקופת הלימוד מתחיל תהליך של שמירת תורה ומצוות, שמירת שבת, כשרות, תפילות ועוד. פעולות אלו מעידות על רצונו של הגר לחיים יהודיים. זו ההגדרה של "גר המתגייר". ניתן להוסיף שעל פי זה נראה שגם בחייו, דיני אונאת הגר יהיו תקפים לגבי כל מי שנמצא בהליך משמעותי של גיור, ואכמ"ל".

סוף דבר

ממוצא הדברים שנתבארו לעיל נראה כי קבורת נכרים שנהרגו בהתקפת מרצחי החמאס בשמחת תורה, הוא הנדון האמור בדברי הב"ח [אות ה] "דאם מצאם הרוגים עם ישראל, יכול הוא לקבור מתי גוים עם מתי ישראל בחצר אחד מפני דרכי שלום, כיון שמצאם הרוגים יחד". אמנם כפי שכתב המלמד להועיל [שם] "אף הב"ח שמקיל, לא התיר אלא במצאם הרוגים ביחד, ואף בזה לא התיר אלא בחצר אחד ולא זה אצל זה". לכן צריך להפריד בין קברו של הנכרי לקברי ישראל, בהרחקה או במחיצה.

אמנם כאשר הנכרי התחיל תהליך גיור אך לא זכה לסיימו בטרם מותו, יתכן שכבר "נבדל מבני נח" ו"כבר התחילה יהדותו", ולכן אין לדונו כנכרי גמור להרחיקו מקברי ישראל כנהוג בבתי העלמין לקוברם בחלקה אחרת או במרחק שמונה אמות ומחיצה בת עשרה טפחים. ודי בהרחקה מועטת של ששה טפחים [כדברי הגרי"א הרצוג], או כפי שנהגו במקרה שהבאנו בפתיחה, שהסירו את הגדר המפרידה בין בית העלמין היהודי לחלקה שבה נטמנה הנרצחת, הנמיכו את חומת הבטון וכיסו אותה בצמחייה.