מכירת הבכורה על פי כל תנאי ההלכה
א. האור החיים הקדוש ביאר בהרחבה בפרשתנו (בראשית כה, לא-לג) את פרשת מכירת הבכורה, כיצד יש למכירה זו קיום על פי ההלכה, שהרי קיימא לן (יבמות צג, א) "אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם", על פי דברי הגמרא (בבא מציעא טז, א) בדין צייד עני שאין לו מה יאכל, שאם אמר מה שיעלה במצודתי היום [מן הים] מכור לך, תיקנו חז"ל שממכרו קיים "משום כדי חייו" – שמא צריך הוא למכור דבר זה עבור מזונות למחייתו עתה: "ונראה כי להיות כי בכורה זו שקונה ממנו יש בה פרטים שאינם במציאות אלא במות אביו, והם דברים שלא באו לעולם, וכפי תורתינו הקדושה, אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. לזה נתחכם לומר כַיּוֹם, כדי שתתקיים המכירה. והוא על פי מה שאמרו במסכת בבא מציעא, ופסקוהו הפוסקים (חו"מ סי' ריא ס"ב) הצייד עני שאין לו מה יאכל, שאמר מה שיעלה במצודתי היום [מן הים] מכור לך, ממכרו קיים. והטעם, משום כדי חייו. והוא אומרו מִכְרָה כַיּוֹם, פירוש, כדין כַיּוֹם. שהרי עייף היה, ומשום כדי חייו ממכרו ממכר, הגם שהוא דבר שלא בא לעולם. וזולת מציאות זה, אין דין שיכול לזכות במכר הבכורה. והצדיק עֵשָׂו דברי יעקב באומרו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת, ואין לך תקנת משום כדי חייו גדולה מזו".
בהמשך דבריו דן האור החיים הקדוש, מדוע ביקש יעקב אבינו מעשו שישבע על המכירה: "ויאמר הִשָּׁבְעָה לִּי, טעם שהוצרך לשבועה, להיות כי יש בבכורה פרטים שהם דברים שאין בהם ממש. כמו הכבוד והמעלה, שעליהם הקפיד יעקב לעבודת בית אלקינו שהיא בבכורות. וכפי תורתינו הקדושה, אין אדם מקנה לא במכר ולא במתנה דבר שאין בו ממש, כידוע. לזה נתחכם לזכות בדבר על ידי שבועה, וכן היא הסכמת פוסקי התורה. כי השבועה חלה בין על דבר שיש בו ממש, ובין על דבר שאין בו ממש, והוא אומרו הִשָּׁבְעָה לִּי"[1].
ויש להבין מדוע נצרך יעקב אבינו לדקדק במכירת הבכורה שתתבצע על פי כל פרטי ודקדוקי ההלכה – והרי זה היה קודם שניתנה התורה.
האבות קיימו את התורה קודם שניתנה – ואפילו מצוות מדרבנן
ב. בפשטות התשובה היא, דברי חז"ל הידועים במסכת קידושין (פ"ד מי"ד) כי האבות קיימו את התורה לפני שניתנה: "מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא נתנה, שנאמר עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי". וכיוצא בזה מובא במסכת יומא (כח, ב) "אמר רב קיים אברהם אבינו כל התורה כולה, שנאמר (בראשית כו, ה) עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי. אמר רבא ואיתימא רב אשי, קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר תוֹרֹתָי, אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה".
וכן מבואר בדברי הרמב"ן בפרשת תולדות (בראשית כו, ה) "והנראה אלי מדעת רבותינו שלמד אברהם אבינו התורה כולה ברוח הקודש ועסק בה ובטעמי מצוותיה וסודותיה, ושמר אותה כולה כמי שאינו מצווה ועושה. וביוסף דרשו (ב"ר צב, ד) שהיה משמר את השבת אפילו במצרים, מפני שהיא שקולה כנגד כל המצוות, לפי שהיא עדות על חידוש העולם, והיה עושה כן ללמד את בניו אמונת בריאת העולם, להוציא מלבם כוונת עבודה זרה ודעות המצרים"[2].
ומצאנו גם בדברי האור החיים הקדוש (בראשית מט, ג), שכתב בענין זה: "והנכון בעיני הוא כי האבות קיבלו התורה משֵׁם, שקיבל מנח, שקיבל מחנוך, שקיבל מאדם הראשון, אשר למדה מפי הגבורה, דכתיב (איוב כח, כז) אז ראה וגו' ויאמר לאדם, ושבאמצעותה צווהו לעבוד גן עדן, וכמו שפירשתי (לעיל ב, טו) בפסוק לעבדה ולשמרה. אך לא נצטווה אלא על ז' מצוות, שאם יעבור עליהם יהרג. אבל שאר התורה, קרוב לשכר אם יעשה, ורחוק מן ההפסד אם לא יקיים. וכדרך שיש לנו גם אחר נתינת התורה, שיש מצוות שאם יעשה אותם האדם יטול שכר, ואם לאו אין לו עונש עליהם. כמו כן היה מיום ברא אלקים אדם בכל התורה, חוץ מז' מצוות. והאבות לצד חביבותם בה' וחשקם באושר עליון, קיימו הכל כאומרו (לעיל כו, ה) עקב אשר שמע וגו', ואמרו ז"ל (יומא כח, ב) קיים אברהם אבינו אפילו עירוב תבשילין. ואת בניו הקים תחתיו, להרוויח תועלת המצוות ועסק התורה. אבל במקום שהיו רואים תועלת דבר ההצלחה להם, כמו שתאמר יעקב כשהרגיש בהצלחתו בנישואי ב' האחיות, העלים עין מרווח הנמשך מקיום המצוה ההיא, כיון שאין לו עונש אם לא יקיימנה, כל עוד שלא ניתנה תורה. ומה גם אם נאמר שהיו עושים על פי הדיבור, כי האבות נביאים היו, וה' אמר להם לעשות כן".
ויתכן שכוונתו במה שכתב שהאבות קיימו את התורה "להרוויח תועלת המצוות ועסק התורה", למה שכתב הגר"ח מוולוזי'ן, בספרו נפש החיים (שער א פרק כא) "והאדם הישר העובד אמיתי לא יפנה דעתו ומחשבתו בעת עבודתו לו יתברך שמו, אפילו כדי לעלות ולטהר גופו ונפשו. אלא שיעלה טוהר מחשבתו וכוונתו ופנה למעלה לתיקון וטהרת העולמות הקדושים. וזו היתה גם כל ענין עבודתם של האבות וכל הצדיקים הראשונים. שקיימו את התורה קודם נתינתה. מצד השגתם בטוהר שכלם התיקונים הנוראים הנעשים בכל מצוה בעולמות וכוחות העליונים ותחתונים, ופגמים הגדולים והחורבן והההריסה ח"ו שיגרמו בהם אם לא יקיימום"[3].
- • •
בפירושי האור החיים הקדוש, נתבארו במקומות נוספים הנהגותיהם של האבות והאמהות, שנזהרו מאיסורים שנתפרשו בתורה ומגזירות של חכמים:
- אברהם אבינו נזהר מאיסור פת עכו"ם ובסתם יינם – כדברי האור החיים הקדוש בפרשת לך לך (בראשית יד, יח), מדוע העניק מלך סדום את הלחם והיין לאברהם אבינו על ידי שֵׁם בן נח: "עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל, קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שהם תיקוני רבנן. ולזה הודיענו הכתוב, כי אברהם שר וגדול ומכובד בעיני הכל היה, וכשיצא לקראתו מלך סדום, מן הסתם יקביל פניו בתשורת לחם לו ולעבדיו ואנשי מלחמתו. ולצד כי אברהם יפרוש ממאכלם, מהלחם משום פת של נכרים, והיין משום סתם יינם. לזה נתחכם ונשתדל מלך סדום שיעשה תשורת האכילה על יד נאמן, שהוא שֵׁם, ומידו של שם לידו של אברהם. וחידוש השמיענו הכתוב שאפילו לחם ויין שאינן אלא מדרבנן, הקפיד אברהם, ומכל שכן שאר דברים שיש בהם חשש איסור תורה".
- רבקה אמנו נזהרת מאיסור רכילות ומקיימת מצות לא תעמוד על דם רעך – כדברי האור החיים הקדוש בפרשתנו (בראשית כז, מו), בביאור דבריה של רבקה אמנו "קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת", וזה לשונו: "שלא רצתה לגלות הדבר ליצחק משום איסור רכילות ואמרה סיבה אחרת. אבל מה שגילתה ליעקב, אדרבה, קיימה מצות לא תעמוד על דם רעך".
- השבטים נזהרים מטומאת עבודה זרה מדרבנן – כדברי האור החיים הקדוש בפרשת וישלח בביאור הכתוב (בראשית לה, ב) "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכֲכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם", וזה לשונו: "ואם תאמר למה יחוש להחלפת בגדים, והלא אין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה. ובגדים אלו, לו יהיה שנגעו בעבודה זרה עצמה, אינם נעשים אב הטומאה, ואינם מטמאים אדם. יראה כיון שמצינו קריאת שֵׁם לעבודה זרה מתים, דכתיב (תהלים קו, כח) ויאכלו זבחי מתים, ומצינו שאמרה תורה (במדבר יט, טז) חרב הרי הוא כחלל, וכתב הרמב"ם (הלכות טומאת מת פ"ה ה"ג) וז"ל, והוא הדין לשאר כלים וכו' ובגדים, ע"כ. אם כן נעשו הבגדים כטומאת עבודה זרה עצמה, לזה יצו הצדיק להחליף הבגדים".
ומבואר במסקנת הסוגיא במסכת שבת (פג, ב) שטומאת עבודה זרה מדבריהם, וכפי שפסק הרמב"ם (הלכות אבות הטומאה פ"ו ה"א). וכנראה מטעם זה דקדק האור החיים הקדוש לומר "לזה יצו הצדיק להחליף בגדיהם", להורות שיעקב אבינו קיים "בצידקותו" כל התורה, לרבות דינים מדרבנן.
האבות מקיימים את משפטי התורה קודם שניתנה על כל פרטיהם ודקדוקיהם
ג. האבות הקדושים קיימו קודם מתן תורה לא רק מצוות ואיסורים, אלא גם דקדקו לקיים את משפטי התורה, על כל פרטיהם. וכדרך שביאר האור החיים הקדוש את מכירת הבכורה על פי ההלכה [לעיל אות א], כן ביאר פרשיות נוספות בתורה. הדברים נתפרשו בהרחבה ובפלפולא דאורייתא על ידי רבנו, ועל כן נציין אליהם בקצרה[4]:
- הגר "שפחת מילוג" [דינה ודין בניה] – כמפורט בדברי אור החיים הקדוש בפרשת לך לך (בראשית טז, ה), בביאור טענת שרה על אברהם אבינו "חמסי עליך", על פי שיטות רבותינו הראשונים "בנדון הבא על שפחתו עשאה בת חורין"[5].
- אברהם אבינו קונה את מערת המכפלה בקניינים המועילים על פי ההלכה – כמבואר בהרחבה בדברי אור החיים הקדוש בפרשת חיי שרה (בראשית כג, ט)[6], ובפרשת ויחי (בראשית מט, לב)[7].
- יעקב אבינו מקדש את נשיו על פי ההלכה [דין "מקדש במלווה"] – כדברי האור החיים הקדוש בפרשת ויצא (בראשית כט, כא)[8].
- יעקב אבינו מדקדק בדיני שומרים – כדברי האור החיים הקדוש בפרשת ויצא (בראשית לא, לט)[9].
ומעתה יש לבאר את עומק טעמם של האבות שפעלו את כל פעולותיהם גם במשפטי הממון על פי התורה.
דין האבות קודם מתן תורה – כדין בני נח או כדין ישראל
ד. ונראה ביאור הדברים, על פי מחלוקת חז"ל ורבותינו הראשונים, מה היה דינם של האבות קודם מתן תורה – כדין בני נח או כדין ישראל, אשר נתבארה בהרחבה בספר פרשת דרכים (דרך האתרים דרוש ראשון), לבעל ה'משנה למלך' על הרמב"ם: "ממדבר קדמות אשא עיני בחקירה אחת עמדו עליה המפרשים ז"ל מערכה מול מערכה, אם קודם מתן תורה, מאחר שנימול אברהם וקיים כל המצוות ואפילו עירובי תבשילין כמו שאמרו רז"ל, אם יצאו מכלל בני נח לגמרי ואפילו להקל, או לא".
הפרשת דרכים הביא את דברי מהר"ש יפה, שהקשה על דברי המדרש (פרשת ויגש פרשה צג סימן ו) "א"ר סימון אמר לו בנימוסות שלנו כתוב ואם אין לו ונמכר בגניבתו, וזה יש לו לשלם", שהרי "קיימא לן דבן נח נהרג על שוה פרוטה ולא ניתן להשבון, ומי הוציאם מדין זה כל שלא ניתנה תורה עדיין". ותירץ: "שבני ישראל יצאו מדין בני נח אף להקל משנבדל אברהם במילה".
ומאידך הביא את דברי הרא"ם (פרשת שמות) בענין מילת בניו של משה רבנו: "קשה היאך הותר לעבור על מצות עשה דמילה משום סכנת הולד, והלא עדיין לא ניתנה תורה, דכתיב בה וחי בהם ולא שימות בהם, עד שיתיר במקום סכנה. ואע"פ שאברהם אבינו קיים כל התורה כולה כדאיתא ביומא כו', ומסתמא מסר אותה לבניו אחריו, כמו שדרשו גבי וירא את העגלות שהיה עוסק בפרשת עגלה ערופה כשפירש ממנו. הוה מצי להחמיר על עצמו לקיים גם המצוות שאינן מכלל השבע מצוות, אבל להתיר המילה שנצטוה עליה במקום סכנה שעדיין לא ניתנה תורה להתיר במקום סכנה, מי מצי להקל, ע"כ. מבואר מדבריו, דס"ל דמה שקיימו כל התורה הוא דוקא להחמיר עליהם, אבל לא להקל מעליהם ממה שחייבים בן נח. אלמא דס"ל, דלא יצאו מכלל בן נח להקל".
וכתב הפרשת דרכים כי בהגדרת מעמדם של האבות קודם שניתנה התורה, נחלקו רבותינו הראשונים: "שוב ראיתי שדבר זה הוא מחלוקת קדום בין אבות העולם, הובא ברמב"ן ז"ל פרשת אמור (ויקרא כד, י) בענין מגדף, דכתיב ביה בתוך בני ישראל, ודרשו בתורת כהנים מלמד שנתגייר. והקשה הרמב"ן, דלמאי אצטריך שנתגייר, הא קיימא לן דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כמוה. וכתב שחכמי צרפת אמרו, כי טעם הגירות היה מפני שהיה קודם מתן תורה, והיה משפטו לילך אחר הזכר ממה שנאמר באומות הלך אחר הזכר, וכאשר נולד זה לא מלו אותו כי מצרי היה כדינו, אבל כשגדל נתגייר לדעתו ונימול. והרמב"ן השיב עליהם וזה לשונו, ואין דעתי כן כי מעת שבא אברהם בברית היו ישראל ובגוים לא יתחשבו, וכמ"ש בעשו ודילמא ישראל מומר שאני. ומה שאמרו שנתגייר, הוא שנכנס לברית מילה וטבילה והרצאת דמים בשעת מתן תורה ככל ישראל, יעו"ש. הרי מבואר שדעת חכמי צרפת הוא כדעת הרא"ם ז"ל, שקודם מתן תורה לא יצאו מכלל בני נח להקל ולפיכך הוצרך להתגייר משום דקיימא לן באומות הלך אחר הזכר. אך הרמב"ן אזיל לשיטת הר"ש יפה, שהאבות יצאו מכלל בני נח אף להקל. באופן שמחלוקת זה נפתח בגדולים ונסתיים בגדולים, דתלמודא דידן אזיל בשיטת הרמב"ן ומהר"ש יפה [שהאבות יצאו מכלל בני נח ודינם כישראל], והמדרש אזיל בשיטת חכמי צרפת והרא"ם [שלא יצאו מכלל דיני בני נח]".
מעתה נראה לבאר את דברי האור החיים הקדוש, שהאבות דקדקו לכוין את כל מעשיהם, ובכלל זה את כל משפטי התורה וקנייניה, ויתר חלקי השלחן ערוך, כי החמירו על עצמם לדון כישראל לכל דבריהם, ומשום כך דקדקו במשפטי התורה על פי ההלכה המחייבת את ישראל.
מלך סדום, אבימלך ולבן עושים מעשיהם על פי דיני "חושן משפט" ו"יורה דעה"
ה. אלא שמהלך הדברים שנתבאר, מעלה ארוכה לפירושי האור החיים הקדוש, אודות האבות והאמהות והשבטים. אבל מה נענה ונאמר על מעשיהם של:
- מלך סדום – אשר נשא ונתן עם אברהם אבינו בדיני "המציל מן הגיס", כפי שפירש האור החיים הקדוש בפרשת וירא (בראשית יד, כא)[10].
- אבימלך מלך פלשתים – השביע את יצחק אבינו בשבועה שיש לה תוקף על פי ההלכה, כדברי האור החיים הקדוש בפרשת תולדות (בראשית כו, כו-כח)[11].
- לבן הרמאי – מַתְנֶה עם יעקב אבינו תנאים הנכונים על פי ההלכה, כמבואר בדברי האור החיים הקדוש בפרשת ויצא (בראשית כט, טו)[12].
קודם מתן תורה התחייבו כל בני האדם בדברים שהשכל מחייב
ו. ונראה ביאור הדברים, בהקדם מה שכתב רבנו נסים גאון בהקדמתו לש"ס כי "כל המצוות התלויים בסברא ובאובנתא דליבא, הכל מתחייבים בהן מן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ".
מטעם זה ביאר הרמב"ן (בראשית ו, ב), מדוע נענשו בני דור המבול בעונשים כל כך חמורים: "וסיפר הכתוב החמס, ואמר עוד מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ, להכניס הנשואות לאחרים. אבל לא הזכיר הכתוב האיסור בהם בפירוש. ולא נגזר עליהם העונש רק על החמס, לפי שהוא ענין מושכל איננו צריך לתורה".
וכן מתבאר בדברי הרמב"ן בביאור הפסוקים (בראשית ו, יא- יג) "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס, וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ", וזה לשונו: "חמס הוא הגזל והעושק. ונתן לנח הטעם בחמס, ולא הזכיר השחתת הדרך, כי החמס הוא החטא הידוע והמפורסם. ורבותינו אמרו (סנהדרין קח, א) שעליו נחתם גזר דינם. והטעם, מפני שהוא מצוה מושכלת, אין להם בה צורך לנביא מזהיר. ועוד, שהוא רע לשמים ולבריות".
מטעם זה ביאר הרמב"ן (בראשית יט, ח) את עונשם של אנשי סדום: "ועל דעת רבותינו (סנהדרין קט, א) היו בהם [באנשי סדום] כל מדות רעות, אבל נגמר דינם על אותו העוון מפני שלא החזיקו יד עני ואביון, כי היו תדירים באותו עוון יותר מכולם, וגם כי כל העמים עושים צדקות עם ריעיהם ועם ענייהם, לא היה בכל הגוים כסדום לאכזריות".
בני דור המבול ואנשי סדום נענשו איפוא בכליון מוחלט, מפני שהתנהגות שלא על פי מה שהשכל מחייב מטבע הנהגת הצדק והיושר המושרשים באדם, מורה על השחתה חסרת תקנה בנפש. והם הם דברי רבנו נסים גאון ש"כל המצוות התלויים בסברא ובאובנתא דליבא, הכל מתחייבים בהן מן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ".
יסודות אלו מפורשים גם בדברי האור החיים הקדוש (בראשית ו, יא), בביאור דברי המדרש (ב"ר לא, ה) על מעשיהם של בני דור המבול: "אחד היה מביא קופה תורמוסים וכל אחד לוקח תורמוס אחד ואינו יכול להוציאו בדיינים". וכתב האור החיים הקדוש: "כבר קדמו ראשונים והקשו, דבן נח נהרג על פחות משוה פרוטה. ולי נראה כי המדרש מגלה כי מלבד שביטלו עיקר תורת שבע מצוות, עוד להם שהיו חומסים מתורת האדם השכלית. כי הגוזל פרוטה הוא דבר שהיו תובעים אותו, ולא פחות משוה פרוטה, והיו מתחכמים לגזול באופן שלא יתבעו אותם".
וכן בדבריו בפרשת חיי שרה (בראשית כג, ד) בביאור דברי אברהם אבינו לבני חת "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי", וזה לשונו: "טעם טענתו גר ותושב, על פי מה שכתב רמב"ם (הלכות זכיה ומתנה פ"ג הי"א) וז"ל, יכול ליתן מתנת חנם לגר תושב מפני שאתה מצווה להחיותו, דכתיב (ויקרא כג, ד) גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ, ע"כ. ויש לך לדעת כי כל תורתנו הקדושה היא שכליות ובפרט בענייני ההנהגה הארצית. וכמו שאנו מתנהגים בגר היושב עמנו, כמו כן יתחייב שכליות יושבי הארץ להנהיג ביניהם להחיות אדם שהוא גר ותושב עמהם, ולתת לו מתנת חנם. והיא טענת אברהם גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי, ודקדק לומר גֵּר ולא הספיק לומר תוֹשָׁב, המכוון לומר שהגם שאני גֵּר ואיני מכם, אף על פי כן הריני תוֹשָׁב".
וכן מבואר בדברי אור החיים הקדוש בפרשת בא (שמות י, כד), בביאור דבריו של פרעה "וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם" – שדקדק במשפטי ה"תנאים" כדת וכדין: "טעם שלא הסמיך ההולכים יחד ואחר כך המוצגים, על זה הדרך לְכוּ עִבְדוּ וגו' גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם. אולי שנתחכם הרשע להקדים התנאי קודם למעשה, וזה שיעור דבריו: לְכוּ עִבְדוּ כדברי הראשונים, שהגברים הם העובדים ולא הטף, רק אם תעשו תנאי זה שצאנכם וגו' יוצג, בתנאי זה גם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם. וזולת התנאי לא ילכו אלא העובדים שהם הגברים, ולא הטף. ואם היה מקדים המעשה לומר טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם, ואחר כך יאמר רַק צֹאנְכֶם, המעשה קיים והתנאי בטל. ואולי שגם בין הגוים יקפידו על דיוק זה להיות דברי סברא, והם דברים הרגילים במקח וממכר".
הרי לנו מפורש בדבריו כי חובת הקיום של "משפטי התנאים" אפילו מצדו של פרעה הרשע, נובעת מכך שהם "דברי סברא". והוא הדין כל משפטי הממון של התורה, יש לומר כי נכללו באותם הדברים שהם "סברא ואובנתא דליבא, הכל מתחייבים בהן מן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ". ועל כן כל באי עולם נתחייבו בקיומם, ולא רק האבות.
ונראה להוסיף תבלין בדברים, על פי יסודו של רבי שמעון שקופ (שערי ישר, שער ה פרק א), כי גם משפטי הממון של התורה תלויים במשפטי השכל האנושי: "וביאור ענין זה הוא לענ"ד על פי הקדמה כללית, דכל דיני המשפטים של דיני ממונות בין איש לרעהו, אינם כדרך כל מצוות התורה. דבכל המצוות הוא מה שהזהירה לנו תורה בעשה ולא תעשה, חיוב קיומם עלינו הוא העיקר לקיים מצוות ה'. ובדיני ממונות אינו כן, דקודם שחל עלינו מצוות ה' לשלם או להשיב, צריך שיוקדם עלינו חיוב משפטי, דהרי אף אם קטן הוא הגוזל דאינו בר מצוות, מכל מקום מוטל על בית דין להציל עשוק מיד עושקו לכוף את הקטן להחזיר החפץ הגזול לבעליו. ועוד כלל עיקרי בזה, דהיכא שאנו דנים על איזה זכות וקנין של אדם באיזה חפץ או שעבוד ממון, אין אנו דנים כלל על ענין שמירת איזו מצוה, אלא ענין מציאות למי קנוי הדבר, ומי ומי ראוי על פי תורת המשפטים להחזיק את החפץ. ולפי זה מה דאמרו חז"ל כללי ההלכות בספיקו של ממון, ודאי שמצאו כן על פי הכרעת השכל שעל פי תורת המשפטים הדין נותן כן, שבמחליף פרה בחמור וילדה וספק מתי נולד, דאם נמצא הולד בשעת לידת הספק ברשות של אחד מהם יהיה כן שיהיו ברשותו, ואם קיימא באגם אזלינן בתר מרא קמא. והנה הלאו של איסור גזל הוא שלא יגזול איש מחברו דבר שעל פי תורת המשפטים הוא של חברו".
על פי יסוד זה תירץ הגר"ש את קושיית האחרונים, מדוע נקטינן "ספק ממונא לקולא", ולא אמרינן בזה ספק איסור גזל לחומרא: "לפי זה נלענ"ד ברור דספק גזל אסור מהתורה ככל ספק איסור תורה, אלא דספק גזל הוא דבר רחוק מן המציאות. דבכל ספק ממון הורו לנו חכמים איזה משפט על פי תורת המשפטים, וכיון שאיכא בזה איזה דין משפטי, כבר ליכא ספק איסור גזל, אלא או שהוא ודאי גזל או שהוא ודאי היתר. דאם יתפוס התובע במקום שנפסק הדין דלא מהני תפיסה, הוא גזל ודאי, ובמקום דמהני תפיסה הוא ודאי היתר. וספק גזל היכא דליכא בזה שום משפט דיני ממונות, כגון לגזול מאיש שהוא ספק נכרי ספק ישראל למאן דאמר גזל נכרי מותר, בכהאי גוונא יהיו ספק איסור ככל איסורי תורה, דבכהאי גוונא אינו ענין כלל לדיני המשפטים".
ולפי זה מבואר היטב מדוע יש לדקדק בכל משפטי הממון עוד קודם מתן תורה, לפי שכל מה שהוא "סברא" ונובע מ"משפטי השכל", נתחייבו בו הכל, מיום בריאת האדם.
נדרים ושבועות קודם מתן תורה – "מצוה המושכלת"
ז. עוד זאת מצינו קודם מתן תורה שנזהרו בשבועה, על פרטיה והלכותיה, כמבואר בפרשיות התורה, דברי חז"ל ובפירוש אור החיים הקדוש [לעיל אות א] – מדוע נשבע עשו לקיים את מכירת הבכורה, ובביאור שבועת אבימלך ויצחק [לעיל אות ה].
וכן מתבאר בפרשת ויחי, שיעקב אבינו השביע את יוסף (בראשית מז, כט) "שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם", וביאר האור החיים הקדוש שם, כי השבועה נעשתה "באופן המועיל", שלא יוכל יוסף למסור "מודעה" לבטלה, וכן שלא תהיה לשבועה זו התרה[13].
ועוד מצינו בדברי האור החיים הקדוש בפרשת ויחי (בראשית מז, לא) שפירש את הפסוק "וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה", וזה לשונו: "יאמר הִשָּׁבְעָה לִי לדעתי, כדי שלא יבטל השבועה בלבו, ועיקר השבועה בלב, ועשה יעקב כן לבטחון לכל צדדי הספק שיהיו בדבר".
ויש להבין – הרי לכאורה קיום שבועה אינו נכלל בז' מצוות בני נח, ומדוע איפוא נזהרו לקיים שבועתם כהלכה.
והתשובה מפורשת בדברי המשנה למלך (הלכות מלכים פרק י הלכה ז) שביאר את תוקף החיוב לקיים שבועה קודם מתן תורה "כי השבועה היא מצוה מושכלת: "ויש פנים לזה דבשבועה מיהא חייבים העכו"ם לקיים שבועתם, ממה שראינו לאבותינו הקדושים אברהם ויצחק, שהשביעו לאבימלך מלך פלשתים. ובאברהם כתיב (בראשית כא, לא) כי שם נשבעו שניהם. וביצחק כתיב (שם כו, לא) וישבעו איש לאחיו. וחלילה להאמין שבסיבתם ישבע אבימלך בעבודה זרה, דאיכא איסורא משום ושם אלהים אחרים לא תזכירו. ואם איתא דבני נח אינם מוזהרים לקיים שבועתם, מה תועלת יש להם בשבועת אבימלך. וממה שהשביע יוסף את אחיו לא קשה ולא מידי, דפשיטא שהשבטים היו מקיימים כל התורה כולה עד שלא ניתנה, וכל שכן שבועה שהיא מצוה מושכלת שלא להישבע בשמו לשקר, דפשיטא שהיו מקיימים שבועתם".
ודבריו מוטעמים לפי המבואר לעיל, כי מאז בריאת האדם נתחייבו לקיים כל מה שתלוי "בסברא ובאובנתא דלבא", ובכלל זה הלכות שבועות. ועל כן שפיר קיימו האבות הקדושים, וכן אבימלך, עשו ופרעה, את כל הדינים שנתבארו לעיל, אשר יסודם בסברא ובשכל הישר.
[1] עוד ביאר האור החיים הקדוש, היאך חלה המכירה על פי הלכה, למרות שעשו מכר הבכורה לאונסו: "הצדיקה התורה המכירה שקיימת היא בידו, מטעמים שכתבנו. והגם שלא מכר אלא לאונסו, והגם שמכר דבר שוה מאה מנה במנה. וזה לך לשון מהר"י קארו (שו"ע חו"מ סי' רכט סע' ז) אם מכר מפני דוחקו וזלזל במכירתו יותר מכדי שהדעת טועה, שניכר שמפני דוחקו הוצרך לזלזל, אינו יכול לחזור בו דידע ומחל, עכ"ל. ומעתה הגם שמכר דבר מופלג הערך בלגימה אחת של נזיד, ממכרו מכר. כמו שגילה הוא דעתו באומרו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת, ואין לך דוחק גדול מזה. והנה זולת המצאה זו, לא היה מציאות ליעקב לזכות בבכורה מיד עשו".
[2] בהמשך דבריו חידש הרמב"ן כי האבות קיימו את התורה קודם שניתנה, רק בארץ ישראל, ואכמ"ל בדבריו.
[3] וביאר לפי זה היאך נשא יעקב אבינו ב' אחיות.
[4] תקצר היריעה מלבאר ולהתעמק בפרטי דברי האור החיים אשר יובאו בהערות דלקמן, והרי זה בבחינת "תן לחכם ויחכם עוד", ואכמ"ל.
[5] וזה לשונו: "כי בראות שרה כי הגר מזלזלת בכבודה, רגזה ורעשה היתכן כי שפחה תקל גבירתה. ומן הסתם אברהם הרגיש בדבר, ממה שמתרעמת שרה עליו קודם הודעת הדבר אליו. והגם שאמרה אחר כך אין זו דרך הודעה אלא דברי התרעומת, והידיעה כבר הכירה שידע. ודנה בזה [שרה] ב' חילוקי דינים: האחד, שאברהם גילה בפירוש שבא עליה לשם אישות, או הגם שבא עליה סתם חושבת הגר שהיא בת חורין ודעתה כהרי"ף. והשני, הוא שחשבה בדעתה הגר שיצתה לחירות מדין שאמרו בגיטין שכתבנו בסמוך, עבד שנשא את בת חורין בפני רבו יצא לחירות, וכן להיפך שפחה שנשאת לבן חורין עשאתה גבירתה בת חורין, ובזה פקע עבדות מהגר. ולזה צעקה בפני אברהם כי עליו תלונתה ולא על הגר, כי הגר כפי הדין שחושבת בדעתה אין להאשימה, אבל חמסי עליך שאתה מסכים על דעתה שלא כפי הדין".
[6] וזה לשונו: "וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ וגו'. דקדק לומר לשון מתנה, הגם שנוטל ממנו דמיה כאומרו בכסף מלא, גם דקדק לומר בתוככם. הנה נתחכם אברהם לקנות המערה בסדר שאין אחריו ערעור, ולהיות שרבותינו ז"ל אמרו (זוהר ח"א דף קכח) שעפרון מימיו לא ראה במערה זולת החושך והבהלה, ואם כן יכול הוא לבוא בטענה כשידע שהמערה יקרת הערך, ואפילו לעולם חוזר הוא ואין זכות המערה מתקיים ביד אברהם לעולם. והגם שאין אונאה לקרקעות, חש אברהם לסברת הירושלמי שכתבו התוספות (קידושין מב, ב ד"ה ה"ג) שיש להם אונאה בחצי דמיהם, ודווקא אונאת שתות אין להם.
עוד יש לחוש שמא יערערו אחר המכר מדין המיצר, או שיצא אחר כך שטר שעבוד על הקרקע ההוא ויטרפוהו מיד אברהם. לזה נתחכם לתקן כל זה, ואמר לשון מתנה ומכר. הכוונה בזה, שיעשה אופן שיש בו שניהם, והוא החליפין שיש בו מכר ויש בו מתנה, שיכול להחליף מחט בגמל ואין בהם אונאה בשום אופן. ודין חליפין ישנו בקרקע ובמטלטלין, אבל לא במטבעות. לזה אמרו ז"ל בבכורות (נ, ב) וז"ל, אמר רבי חנינא כל שקל שכתוב בתורה סלעים וכו' חוץ משקלים האמורים בעפרון שהם קנטרין עובר לסוחר פרקמטיא נפקת וכו', עכ"ל. ומעתה לא נשאר מקום לעפרון לבוא בטענה, ולחששת מיצר גם לחששת שעבוד, עשה כל בני העיר סרסורים בדבר. וממילא בטלו טענת בר מצרא, גם נתגלה כי לא היה עליה שעבוד שהיה הדבר באזני כל באי שער עירו".
[7] כדבריו על הפסוק "מִקְנֵה הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ מֵאֵת בְּנֵי חֵת", וזה לשונו: "אחר שרמז להם הקנאת זכות המערה לו לבדו, חזר על פרט אחד שישנו בערעור על המערה והם בני חת שיכולים לערער מדינא דבר מצרא, ויוציאנה מידם. והגם שכפי הדין אין דין המיצר בלוקח מן הנכרי, זה דווקא אם המערער ישראל, והטעם כמו שאמרו בש"ס (בבא מציעא קח, ב) דאמר ליה אריה אברחי לך ממצרך. אבל במציאות שלפנינו אין טעם זה צודק, והנכרים יטענו דין המיצר להוציא מיד בני יעקב. ולערך טענת מיצר לא יספיק מה שקבר אברהם ושרה ויצחק ורבקה וכו', וכמו שכתב רמב"ם (הלכות שכנים פי"ג ה"ז) שבין בנה בין חפר וקלקל, הרי הוא כשליח ומנכה לו אם קלקל. לזה אמר מִקְנֵה הַשָּׂדֶה מֵאֵת בְּנֵי חֵת, באופן שאין להם דין בר מצרא, ועיין מה שכתבתי בפרשת חיי שרה".
[8] וזה לשונו: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ. טעם אומרו וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ, והוא לשון בלתי נכון לצדיקו של עולם, יתבאר על דרך מה שכתב הרמב"ם (פ"ה מהלכות אישות ה"ה) הרי את מקודשת לי במלאכה זו שאעשה עמך ועשה אינה מקודשת וכו' ונמצא השכר כולו מלוה אצלה, והמקדש במלוה אינה מקודשת, ע"כ. לזה אמר הָבָה אֶת אִשְׁתִּי וגו', והטעם לפי שלא קניתי אותה במה שעבדתי, וצריך אני לקנותה בביאה, שהאשה נקנית בביאה (קידושין ב, א). והוא אומרו וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ כי בעבודה לא קנה, שהיה מלוה, והמקדש במלוה אינה מקודשת (שם ו, ב).
או יאמר על זה הדרך, הלא תמצא שאמרה רחל הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו, וכתב הרמב"ם (פ"ז מהל' מכירה ה"ד) בדין לוקח עבדים וקרקעות במלוה אע"פ שאין הדמים במציאות קנה, ע"כ. והוא אומרו הָבָה אֶת אִשְׁתִּי, פירוש כבר היא אשתי, כי אני סובר כהרמב"ם, ומציאות שלפנינו דין מכר יש בו, וכבר זכיתי בה. והגם שאין הדמים בעין, ומה שאני אומר לך "הבה" לא לגמור הקנאה שכבר קנויה היא, אלא לבא עליה כדרך כל הארץ, והוא אומרו וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ, לשלול מדעתו לבל יחשוב שעדיין לא קנאה.
[9] על הפסוק "טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה", וזה לשונו: "קשה איך יוצדק לומר בדבר שנטרף לשון הבאה. עוד, למה כפל לומר אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה, אם הוא היה משלמה מה מקום לבקשה מידו. אכן כוונת יעקב היא לומר, בין דבר שהוא חייב בו כפי הדין בין דבר שהוא פטור, לקח ממנו לבן – ודקדק לומר טְרֵפָה כנגד זאב, ודקדק לומר לֹא הֵבֵאתִי, כנגד דריסת ארי. וכמו כן תמצא בלשון חכמים במסכת בבא מציעא (צג, א) וז"ל, תנו רבנן שומר שהניח עדרו ובא לעיר ובא ארי ודרס זאב וטרף, ע"כ. אמרו לשון טריפה בזאב, כי טורף ובורח לצד שמפחד, מה שאין כן הארי שבמקום שמוצאה דורסה שם ואוכלה ומניח שם עור ופרש. וכמו כן רמז יעקב שני עניינים, באומרו טְרֵפָה כנגד זאב, לֹא הֵבֵאתִי כנגד ארי שמניח עור ופרש שמניח בדרוסה. ואמר אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה, כנגד גדר שהוא חייב בו שהוא טריפת זאב, כגון זאב אחד שאינו אונס וחייב שומר שכר (שם צג, ב). ואמר מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה, כנגד גדר ב', שהיא דריסת ארי, שאין חיוב על יעקב לשלם שהוא אונס ופטור.
ואומרו גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה, נתכוין גם כן בענין נזקי בני אדם, שהיה משלם בין מה שהוא חייב השומר שכר בין מה שאינו חייב, והוא אומרו גנובתי יום וגנובתי לילה, פירוש גנובתי הגניבה לי היתה נוגעת גם בצד הפטור".
[10] על הפסוק "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ", וזה לשונו: "צריך לדעת לאיזה ענין הוא אומר לו וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ, הלא לקוח הוא אצלו. ולא היה לו לומר אלא דבר שהוא שואל ממנו, שיתן לו בתורת מתנה. כי מאומרו קַח לָךְ מגיד כי צריך הוא להסכים שיקחנו, וזה מנוגד לאומרו תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ.
אכן יתבאר בענין על דרך מה שאמרו ז"ל בפרק הגוזל ומאכיל (ב"ק קטז, ב), וזה לשונם, תנו רבנן שיירא שהיתה מהלכת ועמד עליה גייס וטרפה ועמד אחד והציל הציל לאמצע, ואם אמר אני מציל לעצמי הציל לעצמו. ומפרש רב אשי, כשיכולים להציל בני השיירא ע"י הדחק. לזה אם הציל סתם, לאמצע. פירוש, כל אחד יכיר את שלו ויטלנו, וכמו שפירש רש"י, ואם אמר לעצמי אני מציל ושמעו בני השיירא ושתקו, גילו דעתם דאייאוש ולא מסרו עצמן ולעצמו הציל, ע"כ. וסבר מלך סדום, שהוא לא נתייאש ועודנו עומד להציל וישכיר גייסות עליו. וכשהלך אברהם להציל, הגם שיאמר שגילה דעתו שלעצמו מציל, אינו מועיל. וצריך שישמע מלך סדום דבריו ויסכים, וזולת זה לאמצע הציל ולא יטול אלא מה שהוא שלו, שהוא לוט ורכושו. ותמצא שמלך סדום היה מחזיק עצמו במדרגה גדולה, שכן אמרו במדרש (ב"ר מג, ה) וז"ל, ויצא מלך סדום וגו', התחיל מכשכש בזנבו אתה ירדת לכבשן האש וניצלת, ואני ירדתי לחמר וניצלתי, ע"כ. הרי שהחזיק עצמו בבעל היכולת" [עי"ש בכל דברי האור החיים הקדוש].
[11] על הפסוקים שם: "וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם, וַיֹּאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ", וזה לשונו: "אכן כוונת הכתוב היא לתרץ מה שיקשה לנו למה הוצרך אבימלך לחזור אחר יצחק לכרות לו ברית ללא צורך, כי כבר נשבע לו אברהם (לעיל כא, כג) אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי, ומה מיחוש היה לו לאבימלך בשבועת אברהם שהוצרך לשבועת יצחק. אשר על כן בא הכתוב ואמר מִגְּרָר, פירוש מטעם גרר יש מקום לחוש לביטול ברית אברהם, והוצרכו לחזק ברית עם יצחק. והוא על דרך מה שאמרו בנדרים (סה, א) וז"ל, תניא המודר הנאה מחברו אין מתירים לו אלא בפניו. וכתבו הגהות מיימוניות (פ"ו מהלכות שבועות ה"ז) וז"ל, ואמר ר"י דדווקא לכתחילה צריך בענין זה בפניו, אבל לא בדיעבד וכו'. ולכתחילה לא אמרו אלא באדם העושה לו טובה, כגון משה שנתן לו יתרו בתו וכו', וצדקיהו שהוציאו נבוכדנצר ממאסר וכו'. אבל באדם אחר, אפילו לכתחילה, כדמוכח בפרק אלו נאמרין (סוטה לו, ב) [דא"ל פרעה ליוסף זיל איתשיל אשבועתא שהשביעך אביך] וכו', ע"כ. הנה מוכח כפי זה שיכול הנשבע על דעת חברו לעשות התרה, אפילו לכתחילה, אפילו שלא בפניו. ואין צריך לומר דיעבד, כל שלא קבל הנאה ממנו" [עי"ש בכל דברי האור החיים הקדוש].
[12] על הפסוק "וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ", וזה לשונו: "כי לא בא אלא להמעיט שכרו של יעקב, והוא על דרך מה שכתב הרמב"ם (הלכות שלוחין ושותפין פ"ו ופ"ח), שכל שלא התנה הרועה עם בעל הבית, יטול שכרו בחלק הפקדון שליש הרווח, ובעגלים וסייחים שני שלישים. לזה חש לבן, כי טעמו של יעקב שלא בירר שדעתו ליטול שליש בגדולים ושני שלישים בעגלים, ויחרד הרמאי על הדבר. והן אמת אם היה יעקב כאחד הסכלים, לא יקפיד עליו שנתכוון לזה אז, או שיתן דעתו אחר כך, ויעלים לבן עיניו ממנו לעובדו חנם. אלא למה שקדם לו, שהודיע שיערים גם הוא עם הערום, לזה רצה לגלות. והוא אומרו הֲכִי אָחִי אַתָּה, ערום כמותי, כדרך אומרו אחי אביה הוא, וכמו שנודע לו ממעשיו אשר סיפר לו. וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם, פירוש היאמן שתעבוד חנם, הא ודאי שתבוא בטענה לבסוף ותקח מה שראוי לקחת במשפט. לזה אני רוצה שתגלה דעתך, הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ, וכל תנאי שבממון קיים". וכן מתבאר בדברי האור החיים הקדוש (בראשית כט, כט) וזה לשונו: "וַיִּתֵּן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתוֹ לָהּ לְשִׁפְחָה. דקדק לומר תיבת לָהּ, לומר שלה היא השפחה, שהתנה עמה שאין זכות לבעלה בה. על דרך מה שכתב הרמב"ם (הלכות אישות פכ"ב הכ"ז) הנותן מתנה לאשה על מנת שאין לבעלה זכות בה [וכו'], אין הבעל אוכל פירות [מתנה זו, ע"כ], כי כל מה שיש לדרוש בלבן לגנאי דרשינן". וראה במה שנתבארו הדברים לעיל בפרשת חיי שרה מאמר תיקון המדות – יסוד התורה [אות ח].
[13] כדבריו: "חש יעקב למסירת מודעה על הדבר, ויקדים שבועה לבטל שבועה זו, וישבע לו שבועה שאין בה סמיכות דעת. ומה גם לדבריהם ז"ל (תנחומא פרשה ג) שאמרו שאמר לו יעקב אם לא ישבע לו הרי הוא מת מדאגה, ורמוזה באומרו (שם פסוק ל) וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וגו'. אם כן יוסף לצד הכרח הדברים, ישבע אחר שיקדים שבועה לשבועתו. לזה אמר אליו שִׂים נָא, פירוש עתה תיכף ומיד, ומנע ממנו הזמן, שבו ימסור מודעה לבטל שבועה זו" [וראה גם בפירוש האור החיים הקדוש (שם נ, ה) שהזכיר ביאור זה].
ובהמשך דבריו הוסיף: "עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך וְעָשִׂיתָ וגו', פירוש מה שכבר עשית עמדי יהיה של אמת, פירוש חסד הגמול, כי מה שנותן לו שכם הוא למה שעתיד לעשות לטרוח בקבורתו לא לתגמול העובר. ובזה ידוייק ג"כ תיבת "ועשית" בתוספת וא"ו גם לשון עבר, תוספת וא"ו שיוסיף להטיב עמו, במה שיחשוב החסד שכבר עשה שהוא של אמת, ולא יקבל הטבה ממנו בעדו, ובזה תהיה ההטבה הבאה מושלמת מהמשביע. והוא נשבע על דעת חברו בשביל טובה שעשה לו שאין לו התרה, ונתחכם יעקב לבל יתיר יוסף השבועה אחר מותו".
