א. נוי סוכה – המצווה וטעמיה
מנהג ישראל לעטר את הסוכה בנוי וקישוטים, הוזכר בכמה סוגיות בש"ס:
- במסכת שבת (1א) נלמד מהפסוק "זה א-לי ואנוהו", כי יש להתנאות במצוות "עשה לפניו סוכה נאה וכו'".
- במסכת סוכה (1ב) הובאה ברייתא: "סיככה כהלכתה ועיטרה בקרמין ובסדינין המצוירין, ותלה בה אגוזין שקדים אפרסקין ורימונים, פרכילי ענבים ועטרות של שבולין, יינות שמנים וסלתות, אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב האחרון של חג, ואם התנה עליהם הכל לפי תנאו".
גם הפוסקים הזכירו מנהג זה, והמהרי"ל (1ד) כתב את המנהג בלשון חיוב "וחייב לנאותה".
בדברי הגמרא (1ב) מבואר כי סדין הנפרס תחת הסכך על מנת לנאות את הסוכה, אינו פוסל את הסכך. הרשב"א (1ג) תמה על כך: "אי לנאותה כשרה, נמצא זה מסכך בסדינים, ופסולת גורן ויקב הנתון למעלה [דהיינו הסכך הכשר], אינו מעלה ואינו מוריד". ותירץ, כי יסוד המנהג לנאות את הסוכה הוא בדרשת הגמרא (סוכה כו, א) "בסוכות תשבו – תשבו כעין תדורו", וכשם שבבית האדם יש תקרה קבועה, והציורים והעיטורים שתחתיה טפלים לה, כך גם בסוכה, התקרה היא הסכך, ותחתיה נותנים עיטורים וקישוטים, והם טפלים לה, כיון שמטרתם ותכליתם "להתנאות ולהנעים עליו ישיבת סוכה דמצוה".
גם מהר"י וויל (2א) כתב, כי מקור המצוה לנאות את הסוכה, הוא מדרשת הגמרא "תשבו כעין תדורו".
בגליוני הש"ס (2ב; הערה 183) תמה על דברי המהר"י וויל, וזה לשונו: "צריך עיון, דחיוב הנוי הוא כמו בכל המצוות, משום זה א-לי ואנוהו". תמיהה זו, מדוע נוי הסוכה נלמד מ"תשבו כעין תדורו" ולא מ"זה א-לי ואנוהו", כמובן קשה גם על הרשב"א, וצ"ע.
בעיקר המצוה לייפות את הסוכה ב"נוי", האם היא מהתורה או מדרבנן, מצאנו בדברי החתם סופר (2ב) שדן, האם מותר לקחת אתרוג התלוי בסוכה לנוי, ולקיים בו מצות נטילת ד' מינים, או אסור משום מוקצה וביזוי מצוה. ובתוך דבריו הזכיר את הנדון האם נוי מצוה הוא מדאורייתא או מדרבנן. והנה אם נאמר שחיוב "נוי" סוכה יסודו במצות הידור הכללית הנלמדת מהפסוק "זה א-לי ואנוהו", נחלקו רבותינו הראשונים, האם זהו חיוב מדאורייתא או מדרבנן, ודבריהם סוכמו בקצרה בספר יקח מצוות (2ג) – לדעת רבנו חננאל מצות "זה א-לי ואנוהו" המחייבת להדר ולנאות את המצוות, היא מדאורייתא, ולדעת הרא"ש היא מדרבנן.
ולקמן יבואר, לשיטת הסוברים שהחיוב הוא מדין "תשבו כעין תדורו", האם החיוב מדאורייתא או מדרבנן, וצ"ע.
ב. איסור הנאה מנוי סוכה – סוגיות הגמרא, ודברי הראשונים
בכמה סוגיות בש"ס מבואר, כי אסור להנות מנוי הסוכה, וכן אסור לטלטלו, אלא אם כן בשעת תלייתו בעל הסוכה התנה תנאי ואמר שאינו בודל ממנו [שיוכל להשתמש בו כשירצה], וכפי שהתבארו פרטי התנאי במסכת ביצה (4א).
רבותינו הראשונים כתבו כי בסוגיות הגמרא מבוארים שני טעמים לאיסור הנאה מנוי הסוכה:
[א] משום ביזוי מצוה (כך מבואר בשבת דף כב, א; 3א). [ב] משום מוקצה מחמת מצוה (כך מבואר בדף מה, א; 3ב).
בדבריהם, מצינו כמה ביאורים, מדוע נצרכים שני הטעמים:
- תוספות (3א; ד"ה סוכה) ביארו כי מטעם "ביזוי מצוה" נלמד לאסור גם בחול המועד, שלא שייך בו איסור מוקצה, וטעם "מוקצה מחמת מצוה" נצרך כדי לאסור גם באופן שהנוי נפל מהסוכה, ושוב אין פה ביזוי.
- תוספות ישנים (שם; אות א) ביארו בתירוצם הראשון, כי טעם "מוקצה" נצרך כדי לאסור גם ביום טוב האחרון, שלא שייך בו ביזוי.
- בתירוצם השני, ביארו כי הכל הוא טעם אחד "אתקצי למצוותו משום ביזוי מצוה".
- הרא"ש (4ב) תירץ כי טעם "מוקצה" שייך רק במצוות שהן חיוב, כגון לולב או הדס, אך בנוי מצוה שאינו חיוב, לא שייך טעם זה, אלא הוא אסור רק משום טעם "ביזוי מצוה". אך לאחר שלא משתמשים בנוי משום ביזוי מצוה, ממילא הוא הוקצה למצוותו, ולכן אסור להשתמש בו אף בחול המועד, ואף לאחר שנפל.
בסוף דבריו כתב הרא"ש, כי אם לפני בין השמשות התנה ואמר "איני בודל מהן כל בין השמשות", מותר להסתפק מהם אפילו בעודם תלויים, וכן מותר לטלטלם ביום טוב. וסיים דבריו "וכן הייתי נוהג להתנות ולסלקם בעת הגשמים".
בספר תשובות והנהגות (5א) חקר מהו ה"ביזוי מצוה" בשימוש בנוי סוכה – האם הסוכה עצמה מתבזה, שמסירים את נויה וקישוטיה, או שהנוי מתבזה, שמבטלים אותו ממצוותו. נפקא מינה, כאשר מסיר נוי מהסוכה, ומחזיר מייד נוי אחר כמותו. וראה בדבריו, שביאר בכך את דברי הרא"ש, בעניין ביזוי המצווה השייך בנוי הסוכה.
ג. נוי סוכה – מגוף קיום מצות ישיבה בסוכה או חיוב מהדין הכללי "התנאה לפניו במצוות"
בדברי הרשב"א (1ג) מבואר כי דין נוי סוכה נלמד מהכתוב "בסוכות תשבו – כעין תדורו". והבאנו לעיל [אות א] את קושיית גיליוני הש"ס, מדוע דין זה נלמד מ"תשבו כעין תדורו" ולא מ"זה א-לי ואנוהו" האמור בכל המצוות.
בביאור הדבר, כתב הרב ז'ולטי (5ב), כי מצוות "זה א-לי ואנוהו" מחייבת לעשות את המצוות בנוי, אך אין הנוי נעשה חלק מגוף המצוה. אמנם בסוכה יש דין מיוחד, שנוי הסוכה נעשה חלק מגוף הסוכה, מפני שמתקיים בכך דין "תשבו כעין תדורו". בכך יש לבאר מדוע מצינו כי מנהג ישראל להדר באופן מיוחד בנוי סוכה, יותר מנוי שאר המצוות. ואף לשיטות [לעיל אות א] שכל חיוב "נוי" – הידור במצוות הוא מדרבנן, החיוב בנוי סוכה הוא מדאורייתא, כיון שהנוי נעשה חלק מגוף הסוכה.
והנה התוספות (3א; ד"ה סוכה תניא) תמהו, כיצד הקשו בגמרא במסכת ביצה מדין נוי הסוכה שמועיל בו תנאי, על דין עצי הסוכה שלא מועיל בהם תנאי, והרי לכאורה רק עצי הסוכה נאסרו משום מוקצה, ואילו נוי הסוכה לא נאסר משום מוקצה, אלא רק משום ביזוי מצוה. על פי המבואר לעיל כי נוי סוכה הוא מגוף מצות הסוכה, כתב הרב ז'ולטי, ליישב את תמיהת התוספות, שהרי אכן דין נוי הסוכה צריך להיות כדין עצי הסוכה עצמם.
ביאורים נוספים מדוע נוי הסוכה נלמד גם מ"תשבו כעין תדורו" וגם מ"זה א-לי ואנוהו":
- בספר הסוכה (6א) ביאר כי מ"תשבו כעין תדורו" נלמד הדין שצריך להביא את הריהוט היפה, וכן את הכלים היפים לסוכה, וכפי שאדם מביאם כל השנה אל ביתו. אך הדין לקשט את הסוכה, אף בקישוטים שאדם לא רגיל לקשט בהם את ביתו, נלמד מ"זה א-לי ואנוהו".
- בספר יקח מצוות (6ב) ביאר כי מ"זה א-לי ואנוהו" אפשר ללמוד רק את ייפוי גוף הסוכה, כלומר ייפוי הסכך והדפנות, אך בהוספת קישוטים וסדינים נאים, גוף המצווה לא מתייפה, אלא שהישיבה בסוכה עריבה יותר באופן זה, ולפיכך דין זה ניתן ללמוד רק מ"תשבו כעין תדורו".
ד. נוי סוכה, ואיסור הנאה ממנו – פסק הלכה
איסור ההנאה מנוי הסוכה, איסור טלטולם בשבת וביום טוב, ודין התנאי המתיר להנות, נפסק בדברי השלחן ערוך (6ג). וראה ברמ"א האם גם בזמננו נוהגים להתנות, והאם מותר להוריד את הנוי מפני הגשמים, והחילוק בין נוי התלוי על הדפנות לנוי התלוי על הסכך.
למעשה, הכריע המשנה ברורה (ס"ק כד), כי לכתחילה טוב להתנות ולומר לפני בין השמשות "איני בודל מהן כל בין השמשות של שמונה ימים". ואם לא התנה ורוצה להסיר את הקישוטים מחשש גניבה, יש להקל להסיר את הקישוטים החשובים והיקרים, מפני ש"אנן סהדי" שלא תלאן כדי שיישארו שם תמיד, ולפיכך קישוטים אלו כלל לא הוקצו.
אמנם השלחן ערוך הרב (7ב) התיר משום ה"אנן סהדי" הנ"ל, להסיר את הנוי החשוב, אפילו כשאין חשש גשמים או גנבים. אך נראה שבקישוטים פשוטים וזולים, לא שייך "אנן סהדי" זה.
בספר אוצר מנהגי חב"ד (7ג) כתב כי אין מנהג חב"ד לתלות קישוטים בסוכה, וטעם הדבר הוא מפני "שנוי הסוכה צריך להיות בגוף הסוכה, ולא באמצעות דברים חיצוניים".
ה. מה נכלל בנוי סוכה הנאסר בהנאה
בספר שלחן שלמה (8א) כתב כי איסור ההנאה לא חל רק על הקישוטים, אלא "הוא הדין בכל דבר שמכניס לנוי סוכה, דינא הכי". וראה בספר הסוכה (8ג), האם פרחים המונחים על שולחן הסוכה לשם נוי, נאסרים משום נוי הסוכה, או שאינם נאסרים מכיון שאינם מחוברים לסוכה [בסוף דבריו כתב שאין הוכחה מדברי השלחן שלמה הנ"ל, כי יתכן שכוונתו רק על סוגי נוי שונים הנתלים על דפנות הסוכה], ולמעשה כתב כי לדעת הרמ"א (7א) שאין קדושה בנוי התלוי על הדפנות, כל שכן שאין קדושה בנוי שאינו מחובר לסוכה כלל, ולפיכך המיקל בזה יש לו על מה לסמוך.
- בספר פני השלחן (9) דן בהרחבה האם מותר לפרק ולהסיר בחול המועד מנורות או מאווררים התלויים בסוכה, כדי להשתמש בהם בביתו. ולמעשה כתב לחלק בין מנורות נאות המשמשות גם לנוי הסוכה, שנאסרו בהנאה, למנורות רגילות ופשוטות, וכן מאווררים ומזגנים רגילים, וכן רמקול התלוי בסוכה, שאין דינם כנוי סוכה, ואינם נאסרו בהנאה, ומותר להוציאם מהסוכה כדי להשתמש בהם במקום אחר.
- בספר חוט שני (8א) כתב כי פמוטים יפים שהונחו בסוכה, לא נאסרו משום נוי סוכה, מפני שאין להם שייכות עם הסוכה, והרי זה כאדם העומד בסוכה עם נוי בידו.
- רבי שלמה זלמן אויערבך (10א) דן האם גם הסיכות והנעצים המשמשים את נוי הסוכה, נאסרו בהנאה, מפני שהם נחשבים כגוף אחד עם הנוי, או שכיון שהם "תשמיש דתשמיש", לא נאסרו. אמנם בעניין מיני בשמים שהוקצו לסוכה לשם ריח, סבר כי דינם כשאר נוי סוכה [ובהערה שם נכתב "צ"ע וכו', כיון שהנוי הוא הריח ולא גוף הבושם"].
ו. נוי הסוכה הנמצא תחת סכך פסול, דופן עקומה, או בחלק הנמצא חוץ לסוכה
בסוגיית הגמרא (1ב) מבואר כי אפשר לפרש בדברי הברייתא "סיככה כהלכתה ועיטרה בקרמים ובסדינים המצויירים", כי הסדינים נפרשו "מן הצד". ופירש רש"י: "מן הצד – לדפנות". הפני יהושע פירש את דברי הגמרא באופן אחר, וממוצא דבריו למדו הפוסקים הלכות באיסור הנאה מנוי הסוכה.
- נוי הנמצא תחת הדופן העקומה – הפני יהושע (בביאורו השני) חידש כי גם נוי זה נאסר בהנאה. אמנם רבי שלמה זלמן אויערבך (10ג) הסתפק שמא אין דינו כן, משום שיש לדמותו ללולב ארוך יותר מד' טפחים [השיעור הנצרך], שעל אף שאורכו הגבוה נחשב נוי מצוה, מותר לחותכו מלמטה, "מפני שסוף סוף, הוא מיותר, ואין זה מגוף המצוה". • עוד הסתפק בדין חדר שחלקו מקורה וחלקו משמש לסוכה, האם דברי הנוי המונחים בחלק המקורה, נאסרו כדין נוי סוכה. ולמעשה הכריע כי אין דינם כנוי.
- נוי שהיה תלוי על הדפנות, לפני שהניחו את הסכך – כגון תמונות התלויות בבית במשך כל השנה, ובסוכות פותח את הגג מעליהן. דעת הפני יהושע (בתירוצו הראשון) שאין נוי זה נאסר, וסיים ב"צריך עיון לדינא".
ז. נוי הסוכה ואיסור ההנאה ממנו – סיכום הלכות ומנהגים
ראה בפסקי תשובות (11, 12, 13א), סיכום הלכה למעשה בנדונים הבאים:
- פרטי דיני איסור הנאה ושימוש בנוי סוכה, ושמירה על כבודן • נוסח התנאי, מי רשאי להתנות וזמן אמירת התנאי • איסור "בל תשחית" בתליית נוי העלול להתקלקל, כגון פירות או פירות שביעית [ותחיבת מחטים בהם].
- מחלוקת הפוסקים בדין הורדת קישוטי סוכה על מנת שלא להשתמש בהם או לתלותם בסוכה אחרת • נוי שהיה תלוי על הסכך, לתלותו על הדפנות • חידושו של רבי שלמה זלמן אויערבך – התנאי נצרך רק כדי להסיר את הקישוטים בשבת וביום טוב, אך בחול המועד, מותר להסירם מחשש גשמים או גנבים, אף ללא תנאי • זהירות מחילול שבת ויום טוב בהסרת הקישוטים • תליית פרוכת ארון הקודש בסוכה • קישוטים המיוצרים לשם חגי הנוצרים ולעבודה זרה.
- האגרות משה (13ב) דן האם יש מצוה לעטר את הסוכה גם בקישוטים שלא רגילים לתלות בבית.
- בספר עובדות והנהגות לבית בריסק (13ג) מסופר כי רבי חיים מבריסק היה נוהג לומר כי יש ענין להרבות בנוי סוכה, לא רק משום "זה א-לי ואנוהו", אלא גם משום "תשבו כעין תדורו". אמנם בסוכת בנו הגרי"ז, לא תלו קישוטים, משום שחששו מאיסור מוקצה.
- דברי השל"ה בענין נוי סוכה "ראוי לעשות כן, וכל המרבה הרי זה משובח" • שמירת כבוד הקישוטים לאחר סוכות.
