נטילת תרופות בשבת (ב)

א. אכילה ושתיה של מיני רפואות לאדם בריא

בדברי המשנה (1א) מתבאר כי חז"ל גזרו לא לאכול בשבת מאכלים המשמשים לרפואה, מחשש שמא יבוא לשחוק סממנים – לטחון את חומרי הגלם של התרופה, ויעבור על איסור דאורייתא של מלאכת טוחן.

רבותינו הראשונים נחלקו ביסודה של גזירה זו:

• לדעת רש"י (1ב) – יסוד הגזירה הוא מחשש שמא יטעו ויחשבו שמותר לשחוק סממנים לרפואה בשבת.
• לדעת הרא"ש (1ג) – יסוד הגזירה הוא שמא מתוך בהלת האדם על בריאותו, יבוא לשחוק סממנים בשבת.

עוד מבואר במשנה, כי על אף האיסור לשחוק סממנים, מותר לאכול "מאכל בריאים", אף על פי שהוא מרפא. וכן מותר לשתות "מי דקלים [מין תרופה] לצמאו". ופירש הרע"ב: "לצמאו, אם אינו חולה".

ואכן, הטור (1ד) פסק: "כל שאינו מאכל ומשקה בריאים [כלומר, דברים שבדרך כלל נועדו לרפואה], אסור לאכלו ולשתותו לרפואה. אבל אם אוכל ושותה לרעבו ולצמאו, ואין לו חלי, שרי". הפוסקים חלקו בפירוש דברי הטור:

• הבית יוסף (שם) כתב כי דברי הטור "לרעבו ולצמאו" הם לאו דווקא. כלומר, ההיתר לאדם בריא ליטול תרופות אינו מוגבל בתנאי שלוקחם לשם רעב או צימאון וכדומה, אלא ההיתר קיים אפילו אם לוקחם לשם רפואה. וכדעה זו פסק השלחן ערוך (2א) הלכה למעשה: "כל שאינו מאכל ומשקה בריאים, אסור לאכלו ולשתותו לרפואה וכו', אם אין לו שום מיחוש, מותר". ומבואר כי ההיתר לאדם שאין לו שום מיחוש [כלומר, אדם בריא] לא נאמר רק באופן שלוקח את התרופות לרעבונו ולצמאו, אלא אפילו אם לוקחם לשם רפואה, מותר.
• אולם המגן אברהם (שם; ס"ק מג) פירש את דברי הטור כפשוטם, ופסק כי ההיתר לאדם בריא לקחת תרופות נאמר דווקא כשלוקחם לרעבו ולצמאו, אך "אם עושה לרפואה, אסור אף על פי שהוא בריא".

המגן אברהם הוכיח את שיטתו מדברי הגמרא במסכת שבת (3א) שנפסקו בשלחן ערוך (3ב) בנדון האיסור לשהות ב"מים הרעים" שבים הגדול ובְּיָמָה של סדום, כיון שמוכח שמעשה זה נועד לרפואה. ומאחר שבפשטות מדובר שם על אדם בריא [בהמשך דבריו המגן אברהם הוכיח כי מדובר בבריא] – מוכח כי גם לבריא אסור לעשות מעשי רפואה וליטול תרופות.

ב. מאכלים לצורך שימור הבריאות הגוף או חיזוקו

ויש לעיין בעיקר מחלוקתם של הבית יוסף והמגן אברהם בנדון אכילת ושתית מיני רפואה לאדם בריא בשבת, שלא לשם רעבונו או צמאו – לשם מה אדם בריא נוטל תרופות לשם רפואה בשבת.

בספר פסקי תשובות (4ב) כתב כי בדברי הפוסקים מצינו שלושה דרכים בהבנת דברי הבית יוסף המגן אברהם – מדוע אדם בריא עושה דברים לרפואה:

[א] כדי שיתחזקו כוחותיו עוד יותר מגדר הרגיל</p>

[ב] כדי לשמר את בריאות גופו [ובלעדי התרופות, הוא ייחלש עם הזמן].

[ג] מרגיש תשישות מסוימת, אך עדיין אינה בגדר "מיחוש", ורוצה לחזק מזגו ובריאותו.

יעויין היטב בלשונותיהם של הפרי מגדים (2א, ס"ק מג; 3ב, ס"ק מט), מחצית השקל (2א, ס"ק מג), שלחן ערוך הרב (3ג), והמשנה ברורה (2ב, ס"ק קכ) – וראה בספר פסקי תשובות (4ב, הערות 492-494) כיצד פירשו הפוסקים הנ"ל את דברי המגן אברהם.

גם בשו"ת אגרות משה (4א) דן בדברי המגן אברהם, וחילק כאמור, בין "בריא שהוא חלש בטבעו ורוצה להתחזק ביותר" – שבזה נחלקו הבית יוסף והמגן אברהם, אך אם אוכל את התרופות "רק שלא יתחלש ויגרע מכפי שהוא עתה" – מותר גם לדעת המגן אברהם. וראה בהמשך דבריו שתלה זאת במחלוקת הפרי מגדים ומחצית השקל, ובספר פתיחת האגרות (4ד) ביאר ראייתו מדברי הפרי מגדים.

יש לציין כי בערוך השולחן (4ג) כתב כי הבית יוסף והמגן אברהם כלל לא נחלקו, וראה עוד מה שכתב על כך בספר שלמי יהונתן (5ב; אות ב).

ג. ביאור מחלוקת הפוסקים – בגדרי איסור רפואה בשבת משום גזירת שחיקת סממנים

ויש לעיין מהו יסוד מחלוקתם של הבית יוסף והמגן אברהם, ונראה לבאר בב' אופנים:

[א] במנחת אשר (5ג) וביסודי הלכה (5ד) חקרו בעיקר גזירת שחיקת סממנים – האם אסרו לחולה [גברא] לעסוק ברפואה, או שאסרו את הרפואה עצמה [חפצא]. ונראה כי הבית יוסף סבר שהאיסור הוא ב"גברא", וממילא על אדם בריא כלל לא גזרו, והמגן אברהם סבר שהאיסור הוא ב"חפצא", וממילא כל פעולה רפואית אסורה, אפילו לבריא.

[ב] בספר שלמי יהונתן (5ב) ביאר כי הבית יוסף והמגן אברהם נחלקו במחלוקת הראשונים שהובאה לעיל [אות א] מהו יסוד גזירת שחיקת סממנים – הבית יוסף סבר כדעת הרא"ש, שיסוד הגזירה הוא שמא מתוך בהלת האדם על בריאותו, יבוא לשחוק סממנים בשבת, וממילא נמצא כי הגזירה לא אמורה על אדם בריא, שהרי הוא אינו בהול על בריאותו [וכפי שהעיר האגלי טל (5א) על דעת המגן אברהם]. והמגן אברהם סבר כדעת רש"י, שיסוד הגזירה הוא שמא יטעו ויחשבו שמותר לשחוק סממנים לרפואה בשבת, וממילא נמצא כי הגזירה שייכת גם בבריא.

ד. ויטמינים ותוספי תזונה לחיזוק הגוף

ממוצא מחלוקת הבית יוסף והמגן אברהם, ודברי הפוסקים בהבנתם, דנו הפוסקים האם ובאלו אופנים מותר ליטול ויטמינים בשבת, ובנדון זה מצינו דעות מן הקצה אל הקצה:

• לדעת האגרות משה (6א) יש להחמיר כדעת המגן אברהם, אולם כפי שכבר ביאר בדבריו (4א) – יש להחמיר רק בנטילת הויטמינים שתפקידם לרפא את החלשים והתשושים. אולם רוב הויטמינים אין תפקידם לרפא אלא לחזק את גוף האדם ובריאותו [כעין התועלת הקיימת באכילת בשר וירקות וכדומה], ומותר לקחתם בשבת.
• בשמירת שבת כהלכתה (6ב) אסר ליטול ויטמינים בשבת, אפילו אם הוא רגיל לקחתם מידי יום. אולם אם הם משמשים כתחליפי מזון [ולא לחיזוק המזג], מותר לקחתם, משום שאז אינם מוגדרים כ"תרופה" אלא כ"מאכל".
• בחזון עובדיה (7א) פסק כדעת הבית יוסף, להתיר לבריא ליטול ויטמינים לחיזוק מזגו ובריאותו. ובהערה שם צירף את סברת הפוסקים כי בזמננו, שאין הציבור בקיא בהכנת התרופות, לא שייכת כלל גזירת שחיקת סממנים.
• בשו"ת אור לציון (6ג) התיר ליטול ויטמינים בשבת, גם לצורך חיזוק המזג. ובהערה הוסיף כי ההיתר קיים גם לדעת המגן אברהם, מפני שויטמינים אינם מוגדים כתרופות אלא כמאכל בריאים "שהרי אנשים בריאים הרגילים לאכול רק דברים טבעיים [טבעוניים] אוכלים את זה".
• בחוט שני (6ה) אסר ליטול ויטמינים בשבת, וכתב כי האיסור כולל גם תחליפי מזון שאינם בצורת מאכל או משקה [מפני שאז אינם "מאכל בריאים"], כדורי ברזל [וראה מה שכתב בדין מעוברת], וכן ויטמינים המעוררים את התיאבון, אם אינם בצורת מאכל או משקה.
• רבי יעקב קמינצקי (6ד) כתב לחלק בין ויטמינים כשרים, שמותר לקחתם בשבת, מפני שהם כתחליפי מזון והרי הם מאכל בריאים. ובין ויטמינים שאינם כשרים, שאסור לקחתם בשבת, מפני שרק החולים לוקחים אותם, וממילא אינם מאכל בריאים אלא תרופות.
• בספר פסקי תשובות (7ב) סיכם: "הרוצה לחשוש לכל הדעות, ימנע מלקחת בשבת כל סוגי תרופות הרגעה וחיזוקים, כדורי ברזל ושאר תוספות תזונה למיניהן; ובכלל זה כל סוגי הויטמינים בכלל צורותיהן ומיניהן וכו'. ורק חולים שהינם בגדר 'חולה שאין בו סכנה' [נפל למשכב או נחלה כל גופו], רשאים לקחתם לכתחילה, וכן תינוקות וקשישים, מעוברות ומניקות, כאשר הרופא ממליץ לקחתן יום יום, גם בשבת.

אמנם המיקל בכל הנ"ל כאשר הוא בריא לחלוטין ואין נוטלן אלא לתוספת חיזוק והרגעה או בשביל למנוע מחלה וחולשה, יש לו על מי לסמוך. ואם יוכל לקחתן בשינוי, על ידי שיערבב אותם במאכל או במשקה, שפיר טפי" [וראה בהמשך דבריו, מה שכתב על תחליפי מזון, ובפרט אותם העשויים כעין מאכל או משקה, כגון דייסה וכדומה].

ה. תרופות להפרעות קשב וריכוז

בשו"ת אבני דרך (8א) דן, האם מותר לתת בשבת ריטלין לילד הסובל מקשיי קשב וריכוז, על מנת שיוכל להתרכז בלימודו: "מצד אחד, אין לאדם הלוקחו מיחוש או כאב, וזה נועד לאדם בריא החפץ להתרכז. מצד שני, נראה שזה מוגדר כמחזק מזגו". בתשובתו התיר לתת לילד את הריטלין מכמה טעמים:

[א] לצורך מצות לימוד תורה. [ב] כיום איננו בקיאים בשחיקת סממנים. [ג] אין מטרתה לרפא, וכפי שיש מהפוסקים שהתירו לקחת משככי כאבים. [ד] מצות חינוך הילד לתפילה וללימוד ולהתנהגות נאותה.

וראה בספר וישמע משה (8ב) שהביא את הוראות הגרי"ש אלישיב, הגר"ח קניבסקי ורבנים נוספים בנדון זה.

רקע מציאותי רפואי (ADD, ADHD), הגדרת הסובל מקשב וריכוז – האם דינו כחולה או כבריא המכוון לרפואה ולחיזוק מזגו, וסיכום הלכה למעשה – ראה במאמרו של רבי יוסף צוברי (9).

ו. נטילת תרופות בשינוי – קלי צום

בשלחן ערוך (10א) כתב: "שורה אדם קילורין [תרופה] מערב שבת, ונותן על גב העין בשבת". כלומר, מותר להכין תרופה לעין מערב שבת, ולהניחה על העין בשבת. בטעם ההיתר כתב רש"י (הובא במשנה ברורה שם ס"ק סט) מפני שלחולה עצמו אין חשש שיכשל בשחיקת סממנים, כי עצם שריית התרופה בערב שבת משמשת כ"היכר". ואף שאנשים אחרים רואים אותו נותן את התרופה על עיניו בשבת [והרי להם אין היכר, שכן הם אינם יודעים שהוא השרה אותה מערב שבת], אין בכך איסור, מפני שהם סבורים שזוהי סתם רחיצה ולא נתינת תרופה.

ממוצא הדברים, נתנו הפוסקים עצה לאדם הסובל מחולי מועט [באופן שלא הגיע לגדר 'חולה שאין בו סכנה' שהותר לו לקחת תרופות] ליטול תרופה בשבת, על ידי שיערב אותה מערב שבת במשקה או במאכל באופן שלא יהיו ניכרים, ובשבת ישתה את המשקה או יאכל את המאכל, וכך הוא כלל לא ייראה כנוטל תרופה.

• סיכום דיני נטילת תרופה על ידי עירובה במאכל בערב שבת – ארחות שבת (12א).

על פי זה יש לברר, האם מותר ליטול "קלי צום" בערב תשעה באב שחל בשבת – ויש לדון מצד ב' נדונים:

[א] מדין איסור נטילת תרופות בשבת. [ב] מדין איסור הכנה משבת לחול.

בספר אמרי שפר (10ב) הסתפק האם "קלי צום" מוגדר כמאכל בריאים או כתרופה, ותלה זאת במחלוקת הפוסקים שהובאה לעיל [אות ד] בהגדרת ויטמינים. בהמשך דבריו דן בסברות נוספות מדוע אין בנטילת קלי צום משום איסור נטילת תרופות בשבת: [א] נטילת תרופות כדי למנוע חולי שאין בו סכנה. [ב] צורך מצוה. [ג] כדורי "קלי צום" אינם תרופה אלא תחליפי מזון. [ד] כדורי "קלי צום" אינם תרופה, ותועלתם הינה פסיכולוגית בלבד. [ה] היתר ע"י עירוב הכדור במאכל או במשקה. [ו] כשמערבים תרופה באוכל, התרופה בטילה ברוב האוכל, מדין ביטול ברוב, ולדבריו מותר לערב את התרופה אפילו בשבת עצמה.

בנדון איסור הכנה משבת לחול בנטילת "קלי צום", יש לדון להתיר משום כמה סברות:

[א] פעולת הכדור קיימת כבר בשבת עצמה. [ב] כאשר מערב את הכדור במאכל או במשקה, אין הדבר נראה כ"הכנה". [ג] היתר משום "הפסד הגוף". [ד] לקיחת קלי צום בשבת, אינו תחליף ללקיחה בחול.

בסוף דבריו, הביא את הכרעת רבי עמרם פריד בנדון זה, להלכה ולמעשה: "לכתחילה יש לערב את הקלי צום לפני שבת בתוך מאכל או משקה באופן שלא יהיה ניכר".

ז. התעמלות ומאסאז' בשבת

במשנה במסכת שבת (12ב) מפורש האיסור להתעמל בשבת: "סכין וממשמשין אבל לא מתעמלין ולא מתגררין". ומבואר בפירש רש"י (על הגמרא, שם) שאסור לעשות תנועות גוף בכח [התעמלות], או בכלי המיוחד לכך [מגררת], משום 'עובדין דחול'. אולם הרמב"ם (12ג) פירש את האיסור להתעמל בשבת משום שההתעמלות גורמת לזיעה שהיא מעשה "רפואה" האסור בשבת, משום גזירת שחיקת סממנים.

השלחן ערוך (12ד) פסק "אין מתעמלין וכו' כדי שייגע ויזיע", ופירש המשנה ברורה (שם ס"ק קל) שכוונתו להכריע כשיטת הרמב"ם "כדי שייגע ויזיע, והיא בכלל רפואה". בהמשך דבריו, כתב המשנה ברורה כי לדברי המגן אברהם [שנדונו לעיל בהרחבה], שאסר לבריא לעשות רפואות כדי לחזק מזגו, אין להקל לבריא לעשות התעמלות בשבת.

בספר רץ כצבי (13) הביא מדברי שו"ת שרידי אש שכתב על פי דברי המגן אברהם והכרעת המשנה ברורה הנ"ל, שאין להקל "לשפשף ליגיעי הכח להשיב כוחם", לאסור לעשות בשבת מאסאז', והתיר רק במקום צער [וראה מה שכתב בנדון זה, הלכה למעשה]. בהמשך דבריו דן האם מותר ללכת ולרוץ בשבת למטרות בריאות, להתעמל לתענוג, להתעמל כאשר אין כוונתו להזיע, וסיכום דין התעמלות וריצה בשבת הלכה למעשה.

[להשלמת היריעה בנושא זה, ראה בשיעור 'עולמות' – התעמלות ו'עובדין דחול' בשבת].