נטילת תרופות בשבת

א. איסור נטילת תרופות בשבת גזירה משום שחיקת סממנים – סוגיית הגמרא

בדברי המשנה במסכת שבת (1א) וכן בסוגיית הגמרא (1ב) מתבאר, כי חז"ל גזרו שלא לאכול בשבת מאכלים המשמשים לרפואה מחשש שמא יבוא לשחוק סממנים – לטחון את חומרי הגלם של התרופה, ויעבור על איסור דאורייתא של מלאכת טוחן, וכמפורש ברש"י (1ב; ד"ה גזירה). ויש לבאר על מי ובאיזה מקרה נאמרה גזירה זו.

ב. דרגות החולי השונות

בדברי השלחן ערוך (1ג,1ד) מפורש כי איסור זה של רפואה בשבת נאמר רק לסובל ממיחושים [כאבים], אך מי שהגיע למצב של "חולי שאין בו סכנה", מותר לו להתרפאות בשבת, כמבואר בדברי המשנה ברורה (1ג ס"ק א; 1ד ס"ק קיח וס"ק קכא).

בגדר "חולה שאין בו סכנה", כתבו הרמ"א (1ד) והמשנה ברורה (שם ס"ק קיח; 1ג ס"ק א) שהוא באופן שנפל למשכב, או שחולה כל גופו.

בספר חוט שני (2ג) כתב כי אדם שיש לו כאבים [אפילו כשהם רק במקום מסוים בגופו] שמחמתם אינו יכול לתפקד ולעשות את הנצרך לעשות בדרך כלל, מוגדר כ"חולה כל גופו" המותר בנטילת תרופות בשבת. כמו כן, המרגיש "שבור" ממצבו הבריאותי ומחמת כך אינו יכול לתפקד, נחשב חולה שאין בו סכנה, למרות שמבחינה גופנית-פיזית יכול להתאמץ ולתפקד. עוד כתב, כי אין צריך שהאדם "יפול למשכב" למעשה, אלא גם מי שמתאמץ ומתגבר לתפקד, אם במצבו הרגיל היה צריך לשכב מחמת חוליו – דינו כ"חולה שאין בו סכנה".

בשו"ת ציץ אליעזר (2ד) הוסיף כי כל אדם שיש לו חום נחשב כ"חולה כל גופו".

בספר שמירת שבת כהלכתה (2א) סיכם את האופנים בהם אדם מוגדר כ"חולה שאין בו סכנה": (א) מי שנפל למשכב מחמת חוליו. (ב) הסובל מחום למעלה מן הרגיל אצלו, ואפילו לא נפל למשכב, אבל כרגיל אין יוצאים מפתח הבית מחמת מחלה זו. (ג) הסובל מכאב עד שנחלש כל גופו, ואפילו לא נפל למשכב, כגון הסובל ממיגרנה. (ד) המתהלך כבריא, אבל עלול ליפול למשכב אם לא יקבל טיפול בעוד מועד [גם אם לא נשקפת כל סכנה לחייו], כגון חולה קצרת [אסטמה], סכרת או דלקת-פרקים.

בהמשך (2ב) דבריו סיכם מה מוגדר מיחושים: בכל הכאבים יש להבדיל בין כאב קל, ובין כאב חזק יותר כזה הגורם לכואבו לשכב במיטה או המחליש את כל גופו, וסיווגם תלוי במזגו של כל אחד ואחד. הכואב כאב קל [כגון כאב-שיניים, כאב-גרון, כאב-ראש, וכן נזלת ושיעול] אסור לו לקחת שום תרופה, כגון גלולות או טיפות. והכואב כאב חזק יותר ובעטיו שוכב או נחלש כל גופו, כגון כאב-ראש חזק, יש לו דין של חולה שאין בו סכנה, ומותר לו לקחת תרופות".

ג. תקנות שבטל טעמן בזמן הזה – יסודות הסוגיא ודברי הפוסקים

לעיל נתבאר כי נאסר לעסוק ברפואה בשבת גזירה שמא יבוא לידי שחיקת סממנים. הפוסקים דנו, האם יש תוקף לגזירה זו גם בזמננו, שרוב רובן של התרופות נרכשות בבתי מרקחת ומיוצרות בייצור תעשייתי, ויסודם בבירור השאלה – האם ואימתי אפשר להתיר תקנה או גזירה שבזמן הזה בטל טעמה, וכיצד הדברים עולים בקנה אחד עם הצורך ב"מנין" אחר כדי לבטל תקנות קודמות של חז"ל.

בנדון זה כבר הרחבנו את היריעה, בשיעורי עולמות בעניין משקים שנתגלו (שיעור תרמ"ב), ובעניין איסור השמעת קול בשבת (ב) – גזירה שמא יתקן כלי שיר (שיעור תט"ו), ונביא להלן בקצרה את עיקרי הדברים:

במשנה במסכת עדויות (3א) מפורש "אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין", ובסוגיית הגמרא במסכת ביצה (3ב) מבואר שבכדי לבטל תקנת חכמים, צריך מנין אחר [של חכמים] לבטלה.

והנה במשנה במסכת תרומות (3ג) מפורש האיסור לשתות משקין שנתגלו מחשש שמא שתה מהם נחש. אולם בתוספות בביצה (3ד) מפורש, שכיום נהגו להתיר משקין מגולים. וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך (4א) "משקים שנתגלו, אסרום חכמים דחיישינן שמא שתה נחש מהם והטיל בהם ארס. ועכשיו שאין נחשים מצויים בינינו, מותר". בטעם ההיתר כתבו הגר"א (על גליון השו"ע שם) והקרבן נתנאל על הרא"ש (4ב) שאין צורך במנין אחר להתירו משום שמעיקר התקנה היתה רק במקומות שמצויים נחשים, אבל במקום שאין נחשים מצויים לא ניתקן כלל.

סוגיא נוספת בנדון זה, מצינו בדברי הגמרא במסכת ביצה (4ג) באיסור להשמיע קול ולרקוד בשבת, מחשש שמא יתקן כלי שיר. וכתבו התוספות (שם; ד"ה תנן) "ומיהו לדידן שרי, דדווקא בימיהן שהיו בקיאים לעשות כלי שיר שייך למגזר, אבל לדידן אין אנו בקיאים לעשות כלי שיר ולא שייך למגזר", ודבריו נפסקו להלכה ברמ"א (4ד).

סיכום: בשו"ת תורת חסד (5א) סיכם את דברי רבותינו הראשונים – אימתי ניתן להתיר תקנה שנתבטל טעמה:

• כאשר לכתחילה הגזירה לא כללה אופנים שבהם לא שייך הטעם, וכמבואר לעיל בנדון גילוי.
• כשטעם האיסור ידוע ומבורר, ויתכן שזהו טעם התוספות בנדון החשש שיתקן כלי שיר.
• כאשר האיסור אינו תקנה אלא גזירה, אין לאסור כשטעם הגזירה לא שייך.

ד. נטילת תרופות בזמן הזה – דברי הפוסקים

ממוצא הדברים, דן רבי אברהם חיים נאה בספרו קצות השלחן (5ב) להתיר ליטול תרופות בשבת, מפני שנטילתן נאסרה מחשש שיבוא לשחוק סממנים [ויעבור על איסור טוחן], ולכן בזמן הזה שאיננו בקיאים בשחיקת סממנים, אין לחוש לזה. אולם בהמשך דבריו פקפק הקצות השולחן בהיתר זה מחמת שני טעמים:

• על פי דברי התורת חסד (5א) שהביא מתשובת הרא"ש לחלק בין מקום שטעמם האיסור ידוע, שבזה אומרים "בטל הטעם בטל האיסור". אך במקום שאין טעם האיסור ידוע כל כך, בזה אף כשבטל הטעם לא בטל האיסור". ולפי דברים אלו כתב הקצות השולחן: "גם איסור רפואה בשבת יש לומר דאין הטעם ידוע שאסרו משום שחיקת סמנים, וצריך מנין אחר להתירו".
• מפני שעדיין יש מקומות בעולם בהם נוהגים האנשים לשחוק בעצמם את הסממנים, וממילא הטעם לא בטל לגמרי, ואם כן יש לומר כי הגזירה במקומה עומדת.

מסקנת הקצות השלחן למעשה היא שאין להסתמך רק על הסברא שבטלה הגזירה כי בטל טעמה, אלא לצרף אותה כ"סניף" להקל במקום ספיקות, או כאשר יש ספק האם מדובר ב"מיחוש" בלבד, או בחולשה שהיא בגדר "חלה כל גופו". בספר רץ כצבי (6) הביא מדברי החלקת יעקב והחזון עובדיה שהכריעו כדעת קצות השולחן.

בהמשך דבריו, הביא שם, טעמים נוספים להקל בנטילת תרופות בזמננו:

• בשו"ת ציץ אליעזר דן להתיר נטילת תרופות שבדרך כלל מייצרים אותן בבתי החרושת, היות והן נחשבות כרפואות "שאין עושים בסמנים כדי שנחוש לשחיקה", ולדעת הט"ז מותר לרפא בשבת מחלות שאין הדרך לרפאן באמצעות שחיקת סממנים.
• רבי יהושע נויבירט כתב, כי כל הרפואות שלנו היום נעשו מחומר טחון, ומכיוון שנפסק ברמ"א (סימן שכא סעיף יב) ש"אין טוחן אחר טוחן", שוב אין סיבה לאסור בימינו מחשש שמא ישחק סממנים. עוד כתב הרב נויבירט, כי "בדרך כלל הרפואות שלנו טעונות בישול בבית החרושת ולא שחיקה, ומנין לנו לעשות גזירה חדשה שמא יבוא לבשל רפואות". אולם הציץ אליעזר פקפק בטעם ההיתר הנ"ל, כמבואר בסוף דברי הרץ כצבי.

ה. נטילת תרופות לצורך שיכוך כאבים

ממוצא הדברים דנו הפוסקים האם מותר ליטול בשבת משככי כאבים, כאשר יש "מיחוש" – כאב ראש, כאב גרון, כאב בטן, או כל כאב שאינו גורם לחולשה בכל הגוף או לצורך במנוחה ["נפל למשכב"]. כדוגמת: כדורי אספירין, אקמול, אופטלגין, נורופן, אדוויל, טיילנול וכיוצא בזה.

מדברי השמירת שבת כהלכתה (2ב) משמע כי אין לחלק בין משככי כאבים לשאר תרופות: "הכואב כאב קל [כגון כאב שיניים, כאב גרון, כאב ראש, וכן נזלת ושיעול] אסור לו לקחת שום תרופה, כגון גלולות או טיפות", וכן "החש בראשו והוא מתחזק והולך כבריא, וגם אין לו חום למעלה מהרגיל אצלו אסור לו לקחת כל תרופה". ורק כאשר "כואב כאב חזק יותר ובעטיו הוא שוכב או נחלש כל גופו, כגון כאב ראש חזק, הרי יש לו דין של חולה שאין בו סכנה, ומותר לו לקחת תרופות".

אולם בשו"ת באר משה (7א) כתב שהעידו לפניו על רבי יונתן שטייף שהתיר ליטול אספירין בשבת, אף כשהאדם סובל מכאב ראש קל או מהצטננות ללא חום גבוה [כלומר, אינו בגדר "חולה שאין בו סכנה"]. טעם ההיתר הוא "לפי שהאספירין נעשה עתה בזמן הזה למאכל בריאים, שאין בית שאינו מוכן ומזומן צלוחית מלא אספירין לגדולים וכן לקטנים, ובמקום צער קטן כל אחד בולע כדור אספירין. והרבה בני אדם בולעים גם סתם, כדי שלא יצטננו או כדי שיוכלו לישון" ולמעשה הסיק להתיר נטילת אספירין ע"י קצת שינוי. אולם בתשובה מאוחרת יותר (7ב) משמע כי יש להתיר זאת לגמרי [בסוף דבריו דן הבאר משה, האם גם בזמננו, שנודע שהאספירין מזיק לחלק מהאנשים, יש להתיר את נטילתו או לא].

בביאור ההיתר של רבי יונתן שטייף, כתב רבי גדליה אוברלנדר (7ג) "כיון שעל כל דבר קטן לוקחים כדורים אלו, אם כן יש לכל אחד, אפילו לבריאים, כדורים אלו כבר מלפני השבת, ושוב אין בזה חשש שחיקת סממנים".

אמנם הגר"ע יוסף (8א) הביא את דעת המתירים ליטול אספירין או אקמול בשבת אפילו כאשר יש מיחושים בלבד, והכריע "לסמוך עליהם להקל במצטער הרבה". ולדעתו, רבי יונתן שטייף התיר זאת משום "שסמך סמיכה בכל כוחו על הטעם שבזמן הזה לא שייך הטעם של גזירת חז"ל שיבוא לשחוק סממנים".

בשו"ת תשובות והנהגות (7ד) הביא מדברי ספר נשמת שבת, כי יש מתירים ליטול אקמול בשבת כאשר יש כאב ראש, וטעם ההיתר: "מפני שאקמול אינו מרפא רק משקיט הייסורים ויש לומר שכהאי גוונא לא גזרו" [וראה כעין סברה זו בספר מסורת משה (7ה) בשם רבי משה פינשטיין]. ולמעשה הכריע שאין להתיר משום סברה זו בלבד, אלא יטול את האקמול בשינוי. ובשם רבי יעקב ישראל קניבסקי נמסר כי הסובל מ"מיחוש חזק [כאב גדול]" דינו כ"נפל למשכב" המותר ליטול תרופות בשבת אף ללא שינוי.

ו. תרופות הניטלות ברצף

מובא בספר החיים (8ב) כי "העולם" נוהג להתיר נטילת תרופות בשבת, אם כבר התחיל ליטול לפני שבת, וצריך ליטלם במשך זמן [בזמננו הדבר מצוי בכדורי אנטיביוטיקה]. את טעם ההיתר, ביאר רבי שלמה קלוגר, על פי דברי השלחן ערוך (9א) שאסר להחזיר רטיה שנפלה מהמכה בשבת, מחשש שמא ימרח את המשחה. ומשמע כי משום 'שחיקת סממנים' אין איסור – מכיון שהמשחה כבר היתה שם מאתמול. ומבואר שברפואה שהתחילה מאתמול, לא גזרו מחשש שחיקת סממנים.

גם החזון איש (9ב) התיר ליטול תרופה שצריך ליטלה ברציפות במשך כמה ימים [אפילו כאשר די ליטלה פחות משבעה ימים]. ובטעם ההיתר ביאר בספר ארחות רבנו (9ב) משום שעצם העובדה שצריך ליטול את התרופה במשך כמה ימים, מוכיחה שהצורך לקחתה הוא בגדר מחלה ולא רק בגדר מיחוש.

טעם נוסף להיתר זה, כתב במנחת אשר (9ה) על פי היסוד "דרכיה דרכי נועם", כי "ודאי לא התכוונו חז"ל לגזור חולי מתמיד על האדם שלא יוכל למצוא מזור למכתו [אף שאינו אלא מיחוש בלעמא]".

וראה בשמירת שבת כהלכתה (9ב) שפסק כי הנצרך ליטול תרופות במשך כמה ימים רצופים, ושבת ביניהם, יש המקלים לו לקחת גם בשבת. ובהערה (שם; הערה עז) הביא כי רבי שלמה זלמן אויערבך, סייג את ההיתר רק כאשר עצם איחור הרפואה תגרום לו נזק, עיין שם בדבריו.

לעומת זאת בשו"ת אגרות משה (9ג) אסר נטילת תרופות ברציפות וכתב כי "לא מובן צד ספק ההיתר בזה".

ז. נטילת תרופות בשבת – נסיבות נוספות להקל

רבי משה צוריאל (10) ליקט מדברי הפוסקים כמה וכמה קולות וסברות נוספות להקל בעניין לקיחת תרופות בשבת:

(א) מאכל בריאים. (ב) נפל למשכב, או שנחלש כל גופו. (ג) צער גדול. (ד) מצטער הרבה. (ה) נטילת תרופות ברצף. (ו) כדורי שינה, תרופות הרגעה וכדורים הורמונליים. (ז) משככי כאבים. (ח) כאב באיבר שהנשמה תלויה בו. (ט) חום. (י) נטילת תרופות בשינוי. (יא) בימינו התרופות לא טעונות טחינה אלא בישול. (יב) התרופות כבר נטחנו, ו"אין טוחן אחר טוחן".

ח. נטילת תרופות בשבת – הלכה למעשה

סיכום: חוקי חיים (11ב, 12א), ארחות שבת (13) בנדון: היתרים בלקיחת תרופות בשבת • ערבוב התרופה במאכל או בשתיה • תרופות למחלות נפוצות [אלרגיה, צרבת, תרופות נפשיות, קשב וריכוז ועוד] • דלקת עיניים ודלקת אוזניים • יישור שיניים, ועוד.

שַׁבָּת הִיא מִלִזְּעוֹק וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבוֹא הַשְׁתָּא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב. וְנֹאמַר אָמֵן