נישואין פיקטיביים 

מתוך ספר רץ כצבי

נישואין פיקטיביים 

הראי"ה קוק נשאל (הובא בשו"ת הר צבי, אבן העזר סימן כט) "עובדא דהווה באלו החלוצים שכדי לקבל תעודת מסע [פספורט] וזכות כניסה לארץ ישראל, נרשמים לאיש ואשה, ויש רבנים שאינם נותנים תעודת נישואין רק בתנאי שיעשו חופה וקידושין. והווה עובדא שעשו כן, והם במחשבתם שזה אינו אלא כדי לקבל פספורט משותף כדי להיכנס לארץ, ולא היתה דעתם כלל לשם נישואין, נתפרדו תיכף איש לדרכו, והיא נישאה לאיש. ואחר כך נודע הדבר שנעשה חופה וקידושין קודם כניסתן לארץ, וחיפשו אחרי המקדש ונמצא, ונתן גט פיטורין כדת. ונשאל אם היא מותרת לבעלה, או שאסורה מטעם כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל [כדברי המשנה במסכת סוטה (פ"ה ה"א), שאשת איש שנבעלה לאדם זר אסורה הן על בעלה והן על הבועל, ודין זה נלמד מפסוקים כמבואר במשנה שם]. ויש לעיין בזה כפי מה שנסתפקתי בעצמי מכבר בנישואין כאלה, אם יש לחוש להם, אחרי שהדבר ידוע לכל כי הם אינם מכוונים כלל לשם קידושין, והוא אינו מתכוין לקדשה, והיא אין דעתה כלל להתקדש לו, ובעיניהם אינו אלא צחוק בעלמא, אם יש בזה מקום לחוש".

שאלה זו היא אחת מיני שאלות רבות שהתעוררו במשך השנים, כאשר זכויות מעבר ממדינה אחת לשניה ניתנו לבני זוג, ולצורך כך זוגות לא מעטים נישאו על ידי רב בחופה וקידושין ובנוכחות עדים כשרים [שאלה זו היתה מצויה מאד בשנים שקדמו להקמת מדינת ישראל, כאשר מי שקיבל אשרת כניסה לארץ ישראל היה רשאי להביא עמו בן או בת זוג, ורבים נישאו זה לזו  רק כדי לזכות ולעלות לארץ]. 

ודנו הפוסקים האם נישואין "פיקטיביים" שלא נועדו למטרת חיי אישות [אלא להשגת אשרות מעבר או אישורי כניסה למדינות שונות], אינם תקפים להלכה, כי יש להתחשב בדעתם של בני הזוג, שמעולם לא היתה להינשא זה לזו. או שהנישואין תקפים, מאחר ונעשו בנוכחות עדים וסודרו על ידי רב כדת וכדין, ואם לאחר שתבוא האשה לארץ החדשה תרצה להינשא לאדם אחר, תצטרך גט מבעלה הראשון. ובמידה ותינשא לאדם אחר ללא גט ויוולדו לה ילדים, הם יהיו ממזרים. וכמו כן תאסר, הן על הבעל הראשון והן על הבעל השני, מדין "כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל".

 

א. בתוספתא (כתובות ה, א) מסופר על רבי טרפון שהיה כהן [כדברי הגמרא בבכורות נא, ב] ו"קידש שלש מאות נשים להאכילן בתרומה, שהיו שני בצורת". כידוע, תבואה ופירות של תרומה נמכרו בזול יותר, מחמת הביקוש המועט שהיה להם. וכאשר היו שני בצורת והיה קושי רב למצוא מזון לאכול, קידש רבי טרפון שלוש מאות נשים, על מנת לאפשר להן לאכול בתרומה, ובכך להקל מעליהן את הקושי במציאת אוכל למחייתן. 

ובתלמוד ירושלמי (יבמות פרק ד הלכה יב) הוסיפו כי במעשה זה של רבי טרפון היתה "הערמה", והיינו שלא היתה כוונה אמיתית במעשה הקידושין להינשא לנשים אלו:  "וכי רבי טרפון אביהן של כל ישראל לא הערים, קידש שלש מאות נשים בימי רעבון, על מנת להאכילן בתרומה". מסתבר כי רבי טרפון לא קידש את כל אותן שלוש מאות הנשים כדי להינשא להן ולחיות עימן חיי אישות, אלא רק לאפשר להן לאכול בתרומה. ולמרות זאת, נשים אלו נחשבו כנשותיו, ואכלו תרומה כדין אשת כהן. ומוכח כי גם קידושין שלא נועדו למטרת נישואין וחיי אישות אלא למטרה אחרת [אכילת תרומה] – הינם קידושין גמורים, והמתקדשת נחשבת אשת איש לכל דבר. ואם המקדש כהן, מותרת לאכול תרומה כדין אשת כהן.

ומכאן הסיק בשו"ת מהרש"ם (ח"ב סימן ח) כי ב"נישואין פיקטיביים" – קידושין שלא נעשו למטרת נישואין וחיי אישות, אלא בכדי לקבל רשות מגורים מהממשלה, הקידושין תקפים להלכה.

המהרש"ם נשאל על נשים אלמנות שנגזר עליהם על ידי הממשלה להיות מגורשות ממקום מגוריהם "תוך חמשים פרסאות הסמוכים לגבול", ומצאו "עצה" לגזירה זו, בכך שהאלמנות ינשאו בנישואין המוכרים על ידי השלטונות "לזקנים הדרים בתוך הגבול, ברשות הממשלה, ועל ידי זה יהיה גם להם רשות לדור שם". וכך אמנם נעשה: "ועשו חופה וקידושין על פי רב הממשלה, אבל לא הכניסה הבעל לרשותו, ולא היה חופה ראוי לביאה כלל, כי עשו כן רק לפנים". ונשאל המהרש"ם: "האם [נשים אלו שנישאו בנישואין "פיקטיביים" שנועדו רק למטרת רשות המגורים במקום] מחויבות להתאבל על בעליהן הזקנים שמתו".

המהרש"ם הוכיח מקידושי רבי טרפון לשלוש מאות הנשים, שהנשים האלמנות שנישאו לזקנים, מקודשות, ודינן כאשת איש: "הגם דנחשבת אשת איש, כדאשכחן בירושלמי פ"ד דיבמות הי"ב שהערים רבי טרפון וקידש שלש מאות נשים בערמה בימי רעבון, כדי להאכילן תרומה. הרי דקידשן בערמה אדעתא שלא לדור עמהם כלל, ואפילו הכי הוי ליה רשות לאכול בתרומה. ובעל כרחך דמכל מקום הוי קידושין גמורים, וגם צ"ל שהוי ליה דין נשואות, שהרי ארוסה אינה אוכלת בתרומה, ואף שלא היה הנישואין אדעתא לבעול" [אמנם לענין חיוב אבלות, המהרש"ם פסק שנשים אלו לא היו צריכות להתאבל על בעליהן: "דכיון דמעיקרא נעשה רק לפנים, ומעולם לא נקשרו זה עם זו, ואין לב של זו דוה על זה", דינה כ"ארוסה" בלבד, שאינה מתאבלת על בעלה].

 

אין הולכים בענין קידושין אחר "אומדנא דמוכח"

ב. אולם לכאורה יש לתמוה על דברי הירושלמי, מדוע הנשים שקידש רבי טרפון נחשבו כנשותיו ואכלו תרומה, והרי נחלקו בסוגיית הגמרא במסכת בבא בתרא (קמו, ב) האם "אזלינן בתר אומדנא". כלומר, האם ניתן לקבוע את מציאות המעשים על ידי הערכת נסיבותיהם, או לא. אולם ב"אומדנא דמוכח" – דברים שמצד עצמם ניכר שנעשו בכוונה מסויימת, לכולי עלמא "אזלינן בתר אומדנא" [כגון הכותב כל נכסיו לאחֵר ולא ידע שהיה לו בן, ושוב נודע שהיה לו בן, שמבטלים את צוואתו הראשונה כי יש "אומדנא דמוכח" שאילו היה יודע בשעת כתיבת הצוואה שיש לו בן, לא היה כותב את נכשיו לאחֵר]. ואם כן כאשר קידש רבי טרפון את שלוש מאות הנשים בשנות הרעבון כדי לאפשר לנשים לאכול בתרומה, הרי כבר יש "אומדנא דמוכח" שהקידושין נעשו ב"הערמה" ולא היו קידושין גמורים. וכמו כן בנדון של המהרש"ם בקידושי האלמנות לזקנים, גם כן יש "אומדנא דמוכח" שהקידושין נעשו כדי לקבל רשות מגורים מהממשלה, ולא מתוך מטרה אמיתית לקידושין גמורים – ומדוע איפוא, נחשבת המקודשת כאשת איש והנישואין תקפים.

בכדי ליישב תמיהה זו, נעיין בדברי התשובות מיימוניות (נדפס בסוף ספר נשים, סימן א) בנדון "ראובן שקידש לאה וזרק לה קידושיה לתוך חיקה, ונענעה בגדיה להשליך הקידושין ממנה תוך כדי דיבור", שפסק כי האשה מקודשת, למרות שזרקה מעליה את החפץ שהתקדשה בו, כי היא לא אמרה מפורשות בשעת קבלת הקידושין שאינה מעוניינת בחפץ ובקידושין: "אף על גב דבתר דנפל לתוך חיקה שדיתנהו, איכא למימר דמעיקרה קבלה לשם קידושין, וכי שדיתנהו בתר הכי מיהדר קא הדרא בה [לחזור בה], וכיון דקיבלה כבר לשם קידושין תו לא מציא הדרא". ואף על פי שלאחר הקידושין טענה האשה כי מעולם לא היה בלבה להתקדש, טענה זו היא "דברים שבלב, ודברים שבלב אינם דברים" (קידושין מט, ב). 

ומוסיף: "ואף על גב דאיכא למימר דאנן סהדי דלא נתכוונה אלא להתלוצץ וכל כי האי גוונא, אזלינן שפיר בתר מחשבה, כגון גבי מברחת (כתובות עט, א), וכרבי שמעון בן מנסיא (ב"ב קמו, ב) שכתב כל נכסיו לאחר ולא ידע שהיה לו בן ושוב נודע שהיה לו בן, וההיא דמרובה (פ, א) שאמרו חכמים לא נתכוונה זו אלא להגון לה וכיוצא בהן רבות בתלמוד דאזלינן בתר אומדן דעתא. גבי קידושין משום חומרא דאשת איש לא נסמוך על אומדן דעתא, לומר לא היה בלבה כך ודאי. וליכא אומדן דעתא דמוכח, כיון דאיכא נמי למימר איתתא בכל דהו ניחא לה".

מדבריו נמצאנו למדים, שאף על פי שהיה מקום לומר שעצם העובדה שהאשה נענעה את בגדיה להשליך את החפץ שהתקדשה בו מהווה "אומדנא דמוכח" שלא התכוונה לקידושין. אולם בהלכות קידושין לא סומכים על "אומדנא דמוכח", משום חומר איסור אשת איש. כי גם במקום שיש לכאורה "אומדנא דמוכח" שאינה מעוניינת בקידושין, חוששים שמא בכל זאת האשה התרצתה להתקדש, כדברי חז"ל (קידושין ז, א) "איתתא ניחא לה בכל דהו, כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו" [לאשה נח להתרצות לקידושין אפילו בתמורה לקבלת הנאה כל שהיא, מכיון שטוב לה לחיות עם בן זוג "ואפילו אינו לה אלא לצוות בעלמא", רש"י שם].

וכדבריו פסק הרמ"א  בשו"ע אבן העזר (סימן מב סע' א) "אין הולכים בענין קידושין אחר אומדנות והוכחות המוכיחות שלא כיוונה לשם קדושין". והטעם לכך כתב בביאור הגר"א (שם) "דאמרינן איתתא בכל דהו ניחא לה", שלמרות ה"אומדנא דמוכח" האשה נתרצתה בקידושין.

ומעתה ברור כי כאשר רבי טרפון קידש את שלוש מאות הנשים, אפילו שהיתה לכאורה "אומדנא דמוכח" שהקידושין נעשו ב"הערמה" לאפשר לנשים לאכול בתרומה, ולא מתוך מטרה אמיתית לקידושין גמורים. וכן בקידושי האלמנות לזקנים, לכאורה היתה "אומדנא דמוכח" שהקידושין נעשו בכדי לקבל רשות מגורים מהממשלה, ולא מתוך מטרה אמיתית לקידושין גמורים – נפסק להלכה כדברי התשובות מיימוניות והרמ"א "אין הולכים בענין קידושין אחר אומדנות והוכחות המוכיחות שלא כיוונה לשם קדושין", וה"נישואין הפיקטיביים" תקפים, והמקודשת נחשבת כאשת איש. ולכן אי אפשר להקשות גם בנדון דידן, מדוע אין כאן "אומדנא דמוכח" שלא רצו בקידושין, כי בקידושין דין "אומדנא" אינו מתקבל כלל וכלל.

 

נישאה "פיקטיבית" ולאחר מכן נשאה בשנית – האם מותרת לבעלה השני

ג. רבי דוד שפרבר, אב"ד בראשוב, דן בשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"א סימן קל) בתוקפם של "נישואין פיקטיביים" במעשה שהיה "בדבר בחור ובתולה בנסעם לארץ ישראל סידרו להם קידושין בחופה וברכות כדי שיתקבלו לנסוע יחדו, ודעתם היתה להתפרד בארץ ישראל בזמן הזה, וכן עשו שמה כפי דברי העלמה בשובה לחו"ל, ונשאת לאיש אחר בלי גט פיטורין מהראשון" – ונשאלה השאלה האם כתוצאה מ"הנישואין הפיקטיביים", דין האשה כ"אשת איש", וללא גט היא אסורה לבעל השני מדין "כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל".

בתחילת דבריו הביא האפרקסתא דעניא את מסקנת המהרש"ם מקידושי רבי טרפון לשלוש מאות הנשים, שלקידושי "הערמה" ללא מטרת נישואין יש תוקף על פי ההלכה. אך דחה את הדמיון בין הנדונים, וכתב שיש לחלק בין המעשה עם רבי טרפון שהיה מעוניין שקידושיו יחולו כדי שהנשים תוכלנה לאכול בתרומה, לבין נדון המהרש"ם ונדון דידן, שהאיש והאשה אינם מעוניינים בקידושי אמת, ורצונם רק בתעודה ממשלתית שתאפשר להם אישור כניסה לארץ ישראל, וכתב: "דעתיה דרבי טרפון הוי לקדשן שתהיינה נשיו, מה שאין כן בעובדא דמהרש"ם ז"ל שכל הסדרי קידושין לא היו אלא למראה עיני הממשלה להינצל מגזירה האכזרית, ומעולם לא היה דעת האיש לקדש ולא דעת האשה להתקדש, יש לומר דלית בזה חשש קידושין אלא חשש ברכה לבטלה, וממילא לכאורה גם בנדון דידן כן הוא". 

ברם למעשה פסק האפרקסתא דעניא, שאין לסמוך על סברת החילוק להתיר אשה מחשש איסור אשת איש, ללא גט: "מכל מקום וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה להתיר בלא גט". 

ומבואר בדבריו שנקט להלכה כדעת המהרש"ם, להחמיר ולהחשיב קידושין שלא נעשו למטרת חיי אישות, כקידושין גמורים, והמתקדשת נחשבת כאשת איש האסורה לכל העולם ללא גט מבעלה הראשון. ואם נישאה לאדם אחר, נאסרה עליו מדין "כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל", וצריכה לצאת ממנו.

 

  •   •   •

תוקפם של "נישואין פיקטיביים" כאשר יש הוכחה מהמעשה עצמו שאין כוונת קידושין

ד. כאמור, הרמ"א פסק בהחלטיות כדברי התשובות מיימוניות "אין הולכים בענין קידושין אחר אומדנות והוכחות המוכיחות שלא כיוונה לשם קידושין", אולם בשו"ת חתם סופר (אבן העזר ח"א סימן קד) נפסק שאם יש הוכחה מהמעשה עצמו שאין כוונת קידושין, מסתמכים על "אומדנא דמוכח" גם בקידושין, והאשה אינה מקודשת.

החתם סופר נשאל על מעשה שהיה "בקיבוץ נערים יחדיו ביום שבת קודש ואחד מהם היה לו טבעת שלקח מבית שכנו כשואל שלא מדעת בעלים, ואמר לריבה אחת אני רוצה לקדש אותך, ותושיט לו אצבעה ואמר לה הרי את מקודשת לי. ועד אחד מן הנערים שהיה שם שמע וידע". ובתשובתו הביא החתם סופר את דברי הב"ח (אבן העזר שם) שנקט בדברי התשובות מיימוניות שאין הולכים בקידושין אחר אומדנא, נאמרו רק כאשר יש שני עדים על הקידושין. אבל כאשר יש רק עד אחד, המקדש נאמן לומר שכוונתו היתה לשחוק, במיגו שהיה יכול להכחיש את העד. והקשה החלקת מחוקק (שם ס"ק ד) על הב"ח: "כשם שבשני עדים טענת השטאה [דהיינו שהמקדש יטען שכל כוונתו היתה לשָטות בעדים, ומעולם לא התכוון לקידושין] לאו כלום הוא, דדברים שבלב אינם דברים, הוא הדין עד אחד". כלומר, כאשר היו קידושין בנוכחות שני עדים, ברור לכל שהמקדש לא יהיה נאמן בטענה שכוונתו היתה לשחוק ולא לקידושין, היות וקיימא לן "דברים שבלב אינם דברים". ואם כן הוא הדין כאשר היה נוכח עד אחד בשעת הקידושין, מדוע שהמקדש לא יהיה נאמן לומר שהתכוין לשחוק ולא לקידושין, היות וקיימא לן "דברים שבלב אינם דברים".

וכתב החתם סופר: "והנלע"ד להכריע כשהמקדש טוען כוונתי להשטאה הוי ליה דברים שבלב, וכקושית חלקת מחוקק. אך כשהאשה טוענת השטאה, מהני. והטעם, דהא דדברים שבלב אינם דברים היינו כשאין המעשה בעצמו מורה על כוונת הלב, אבל היכי שהמעשה בעצמו מורה על דברים שבלב, אז הוה דברים". ומבואר בדבריו, שאם יש הוכחה מהמעשה עצמו שאין כוונת קידושין, הרי שהדברים אינם בגדר "דברים שבלב שאינם דברים", אלא מתחשבים בנסיבות, והקידושין אינם חלים. 

לפי זה חידש החתם סופר כי "אשה המתקדשת בעד אחד, הסברא נוטה שכוונתה היה לשטות [ולא לקידושין]. דמי פתי יסור הנה, תתקדש לאיש ותאסר עצמה לכולי עלמא, היכי שהבעל יכול להכחיש העד ויפטור משאר כסות ועונה, והיא תתעגן לעולם, דהרי נפשה יודעת שנתקדשה. ועל כרחך לא נתכוונה אלא להשטאה, וכיון שהענין מורה על ככה, תו לא הוה דברים שבלב". כאשר בשעת הקידושין היה נוכח רק עד אחד, אילו יכחיש הבעל את דברי העד, הוא לא יהיה מחוייב לאשה בשאר כסות ועונה והיא תתעגן לעולם. ולכן כאשר בשעת הקידושין היה נוכח רק עד אחד, מתוך המעשה ניכר שכלל לא התכוונה להתקדש, שהרי אם תודה בקידושין עדיין יכול המקדש להתכחש אליהם, והיא תשאר עגונה לעולם "ועל כרחך לא נתכוונה אלא להשטאה". ונמצא שבמקרה זה יש הוכחה מהמעשה עצמו שאין כוונת קידושין, ולכן הדברים אינם בגדר "דברים שבלב שאינם דברים", אלא מתחשבים בנסיבות, והקידושין אינם חלים. 

 

ה. על פי סברת החתם סופר דן האגרות משה (אבן העזר ח"א סימן קמח) "בדבר עגונה שאמרה שלא היו קידושין אלא לרמות להשיג תעודת נסיעה, ונודע שהיה לבעל אח, האם צריכה ממנו חליצה", וכתב כי "אף לסברת החתם סופר בטעם הב"ח, יש לומר סברא זו גם בנתקדשה לפני שני עדים אדעתא ללכת לאמעריקא, ששם לא יהיו העדים ויוכל להכחישה ותתעגן לעולם". לפי החתם סופר, קידושי אשה בעד אחד נחשבים כהוכחה מהמעשה עצמו שאין כוונתה לקידושין, מכיון שהבעל יוכל להכחיש את העד, ולכן ודאי שלא התכוונה להתקדש. ואם כן הוא הדין כשהיו קידושין בנוכחות שני עדים, אבל בשעת הקידושין היתה דעת בני הזוג לנסוע למדינה אחרת שבה לא יהיו עדי הקידושין, והבעל יוכל להכחיש את הקידושין, ודאי שהאשה לא התכוונה להתקדש, ויש הוכחה מהמעשה עצמו שאין כוונתה לקידושין, והקידושין אינם חלים.

אולם לדינא כתב האגרות משה: "מכל מקום מסתבר שלא שייך זה אלא בידעו העדים שתיכף אחר הקידושין נוסעת לאמעריקא, שאז המעשה בעצמו מורה להו על כוונת הלב של האשה, כהא דלפני עד אחד שידוע שיכול להכחישו. אבל בלא ידעו העדים שנוסעת לאמעריקא שלא מוכח כלום מהמעשה על כוונתה, הוי זה דברים שבלב, אף שאיגלאי אחר כך כשנסעה לאמעריקא שהיתה כוונתה להשטות כיון דעכ"פ בעת הקידושין לא היה ידוע".

ולמדנו מדבריו שאם מעשה הקידושין לא מוכיח על כוונת הלב של האשה, אין מסתמכים על "אומדנא" בקידושין, וכוונת האשה היא בגדר "דברים שבלב", ולכן לנישואין הללו יש תוקף, ותצטרך גט מבעלה וחליצה מהאח. ורק אם מעצם המעשה יש הוכחה לעדים שאין כל כוונה לקידושין, וכגון "בידעו העדים שתיכף אחר הקידושין נוסעת לאמעריקא, שאז המעשה בעצמו מורה להו על כוונת הלב של האשה, כהא דלפני עד אחד שידוע שיכול להכחישו" – הקידושין אינם חלים.

 

ו. האגרות משה חזר על דבריו בתשובה נוספת (אבן העזר ח"ד סימן קיב) בנדון "אחד שקידש ממש בחופה וקידושין כדין תורה בשביל רשיון כניסה לאיזה מדינה", וכתב: "אף שאמרה לפני הכל ואף לפני הרב והעדים שמה שהיא נישאת לזה הוא מפני שרוצה להיכנס למדינה ההיא, אין זה ענין מודעא ולא ידיעה כלל ממנה שאינה מתכוונת לקידושין אלא להערים". והסיבה לכך היא: "דוודאי אפשר להתרצות להינשא למי שלא היתה רוצה להינשא בלא זה. וכמו שהרבה אנשים נושאין נשים מחמת שיש להם ממון, וכן הרבה נשים נישאות לעשירים, אף שבלא הממון לא היו נושאין אשה כזו ואיש כזה. כמו כן אפשר שתתרצה להינשא לזה מצד רצונה להיות במדינה ההיא, והוא כנדוניא ועשירות שמתרצין בשביל זה. ולכן אין סיפור הדברים להעדים ולכולי עלמא כלום. ורק אם אמרה היא וגם הוא לפני העדים ולפני כל הנמצאים שם, שידעו שאין ברצון שניהם שיחולו הקידושין, ועושים זה רק כדי להטעות את המדינה ההיא, ואי אפשר להם להשיג מי שיתנו כתב חתום שהיה מעשה חופה וקידושין אלא כשיעשו ממש המעשה אף שהוא רק לטכס [צערעמאניע] בעלמא, שלכן עושים זה, אבל לא היא ולא הוא רוצים בהקידושין והנישואין. אז נראה שאינה מקודשת, כיון שהעדים וכל העומדים שם יודעים ברור שהוא רק מעשה טכס בעלמא להערמה". 

ומבואר שגם אם האשה אומרת לרב המסדר קידושין ולעדים שכוונתה להתקדש רק בכדי לקבל את אשרת הכניסה למדינה, עדיין אין בכך הוכחה מעצם המעשה שאין כוונתה להתקדש. כי יתכן שיש בלבה רצון לקידושין, מחמת טובת ההנאה שקיבלה מהמקדש שבזכות הקידושין יכולה להיכנס למחוז חפצה, וזהו "כנדוניא ועשירות" שגורמים לה להתרצות בקידושין". ונותרה על מקומה הכרעת הרמ"א "אין הולכים בענין קידושין אחר אומדנות והוכחות המוכיחות שלא כיוונה לשם קדושין", והאשה מקודשת כיון שהאומדנא נשארה בגדר "דברים שבלב".

על פי זה ביאר האגרות משה [בהמשך דבריו] את פסק המהרש"ם שהאלמנות שנישאו לזקנים נחשבו כנשותיהם: "כיון דנעשו הקידושין בלא הודעה מתחילה, אף אם היה זה מחמת שהיו יראים להודיע, הם קידושין גמורים. אף שהוא לזקנים הרבה מהן, דלא מסתבר שיתרצו לינשא להם, מכל מקום הרי בשביל להשאר שם נתרצו, ואף אם הזקנים אינם ראויים כבר לבעול, נמי הם קידושין, דהרי אפשר בשביל זה שישארו שם עדיפא להו גם מתשמיש. ואם היה הנידון לענין אם צריכה גט, היה לן להורות שצריכה גט". 

וכן קידושי הנשים של רבי טרפון חלו, שהרי ודאי התכוון לקדשן, שאילולא כן לא היה מותר להן לאכול בתרומה, ואינו דומה ל"נישואין פיקטיביים" שמטרתם "להערים" על המדינה: "ולא מובן לי מה שהביא כתר"ה מה שקידש ר' טרפון שלוש מאות נשים בשנת רעבון להאכילן בתרומה, וכמובן שגם נשאן בחופה, דארוסה אינה אוכלת בתרומה. דלא שייך לענין עובדא זו כלל, דלהאכיל תרומה צריך לקדשה ולישא ממש, וליכא הערמה כלפי שמיא, ומה שייך זה לענין להיכנס לאיזה מדינה ששייך להערים את הממשלה".  

ורק במעשה שיש בו הוכחה מצד עצמו שאין בו כוונת קידושין, והיינו שניכר לעדים בבירור שבני הזוג נישאו רק על מנת לקבל אשרת כניסה למדינה, אין הקידושין חלים. כגון "אם אמרה היא וגם הוא לפני העדים ולפני כל הנמצאים שם, שידעו שאין ברצון שניהם שיחולו הקידושין, ועושים זה רק כדי להטעות את המדינה ההיא", ואין להם דרך אחרת להשיג את תעודת הכניסה. ואז "כיון שהעדים וכל העומדים שם יודעים ברור שהוא רק מעשה טכס בעלמא להערמה, יועיל. מאחר שהעדים יודעים שאין זה מעשה קידושין". 

בסיום תשובתו הוסיף האגרות משה (אבן העזר ח"א סימן קמח), שגם אם העדים אינם מכירים מהמעשה עצמו שלא היתה בו כוונה לקידושין, אבל האשה אומרת להם קודם לקידושין שאין בדעתה להתקדש אלא לצורך השגת אשרת כניסה בלבד, זוהי "מסירת מודעה", המבטלת את הקידושין מעיקרם: "אבל אם אמרה לפני אנשים אף אחרים שתקבל קידושין רק לצורך השגת התעודה אז שיטת הנודע ביהודה תנינא אבן העזר סימן ע"ה שהוא כמסירת מודעא, אף שלא בלשון מסירת מודעה, ואין צריך על זה אונס. עיין שם שחידש עוד יותר, דאף כשאמר זה לפני אחד מהני, דנאמן כיון דלא איתחזק איסורא, דיש לה אדרבה חזקת פנויה. ואף אם אינם לפנינו, מכל מקום נאמנת היא, דהא כל הקידושין לא ידעינן אלא על פיה והפה שאסר הוא הפה שהתיר".

  •   •   •

"אומדנא" בקידושין כאשר האומדנא קודמת למעשה

ח. רבי צבי פסח פראנק, רבה של ירושלים, נשאל בשו"ת הר צבי (אבן העזר סימן כט) במעשה שהיה "בבתולה שהיתה מוכרחת להשיג רשיון מהממשלה כדי שתוכל להישאר בארץ, ולשם זה קיבלה קידושין מתושב הארץ, ואחר כך סידרו לה גט. ולבסוף נזדמן לה שידוך הגון עם כהן, והשאלה באה אם היתה צריכה גט לקידושין שבעיקר נעשו רק לשם רישיון מהממשלה שלא יגרשוה מן הארץ, ועכשיו אחרי שקבלה הגט אם נאסרה לכהן. כמו כן נתברר שהטבעת לא היתה של המקדש".

ובתשובתו חידש הגרצ"פ שדברי הרמ"א "אין הולכים בענין קידושין אחר אומדנות והוכחות המוכיחות שלא כיוונה לשם קדושין", לא נאמרו אלא "באומדנא הבאה לאחר מכאן אבל ברגע של שעת קידושין לא היה שום אומדנא, דומיא דמיירי הרמ"א [לעיל אות ב], שבתחילה אמרה קדשני, ואחרי הקידושין זרקה תיכף, ואם כן האומדנא באה אחרי הקידושין והוי דברים שבלב. ואף שהיה תוך כדי דיבור, הרי בקידושין מחמרינן אף בתוך כדי דיבור, וכמבואר בתשובת מהר"ם שהובא בבית יוסף. ואם כן בנדון דידן שהיה ידוע מעיקרא שכל עשיית הקידושין סודר רק למטרה להשגת רישיון, לא שייך כאן דאין הולכים בתר אומדנא בקידושין, דלא היה כאן קידושין כלל אלא הערמה בעלמא. וכעין זה כתב הרעק"א בתשובותיו (תנינא סוף סימן נה) בקידושין שנעשו לשם שחוק, וז"ל, וכי נימא במודיעים לכל שלפלוני ולפלונית יעשו שחוק כמין קאמעדיא ענין קידושין ונישואים בעדים, וכי יש חשש קידושין אחר כך". 

הגרצ"פ נקט להלכה, כי דברי הרמ"א "אין הולכים בענין קידושין אחר אומדנות", נאמרו רק כאשר בשעת מעשה הקידושין לא היתה כל אומדנא והוכחה שהאשה לא מעוניינת להתקדש, ורק לאחר המעשה, בתוך כדי דיבור גילתה שלא רצתה להתקדש [וכגון, כשניערה מגופה את החפץ שנתנו לה לשם קידושין]. ולכן משום "חומרא דאשת איש" אנו חוששים שנתרצתה לקידושין. 

ברם, כאשר קודם למעשה הקידושין יש הוכחה שכל כוונת הקידושין "להערמה", כגון ב"נישואין פיקטיביים" להשגת אשרת כניסה לארץ ישראל, אפשר לסמוך על "אומדנא דמוכח" שלא היתה כל כוונה לקידושין במעשה זה, ואינה מקודשת, וכמובן אינה צריכה גט כלל.

 

  •   •   •

"נישואין פיקטיביים" דינם כנישואים ללא עדים

ט. רבי אליהו אהרן מלייקובסקי, רב בחארקוב ולאחר מכן אב"ד בתל אביב, דן בשו"ת אהלי אהרן (ח"ב סימן ח) במעשה שהובא לפני הרבנות הראשית בתל אביב בשנת תר"ץ, באשה שנישאה בחופה וקידושין  להשגת אישור כניסה לארץ, ולאחר מכן נישאה לאיש אחר, ונשאלה השאלה האם היא מותרת לבעלה השני. וקבע להלכה, שהאשה לא מקודשת לראשון, כי נישואין פיקטיביים נחשבים כקידושין ללא עדים. 

והסיבה לכך היא, שמקרה זה לא גרוע יותר מעדים המסופקים אם הלשון שאמר המקדש לאשה הוא לשון המועיל בקידושין, ואז אין עדותם נחשבת כלל. ואי לכך כשהעדים יודעים שהקידושין לא נעשו למטרת אישות אלא רק בכדי להראותם כנשואים בפני הרשויות, אין הקידושין חלים, וז"ל: "שלא דווקא במקום שלא היו עדים כלל בשעת קידושין שאינה מקודשת. אלא אפילו אם היו עדים בשעת הקידושין, אלא שהעדים היו מסופקים אם הלשון שאמר המקדש לאשה היה לשון של קידושין, כאין עדים בדבר דמי. ואם כן מכל שכן בנדון דידן, דהעדים מעידים לפנינו שהם וכן כל מי שעמד שם בשעת הקידושין ידעו בבירור שקידושין לא היו לשם אישות, רק שעשו כן לפנים בשביל היתר הכניסה לארץ ישראל, וכל סידור החופה והקידושין נעשו רק כדי לצאת ידי חובת חוק הכניסה, וכן העיד לפנינו הש"ץ שסידר אז החופה וקידושין ביניהם, אפילו אם המקדש  והמתקדשת אומרים לנו שכיוונו לשם קידושין גמורים מכיוון שהעדים לא ידעי מה שבליבם הוי כמי שאין עדים בדבר ואינה מקודשת". 

ומסקנתו: "שהקידושין בנדון דידן לא היו קידושין כלל, והאשה לא היתה מקודשת ליה, אפילו אם המקדש והמתקדשת היו אומרים שכוונתם היתה לשם קידושין ואישות ממש, משום דהקידושין שלהם היו בלא עדים, כי העדים לא ידעו מה שבלבם. ומכל שכן אחרי שהמתקדשים אומרים שלא כוונו כלל לשם קידושין, רק כדי לצאת ידי חובת החוק לכניסתם לארץ ישראל".

אמנם האגרות משה (אבן העזר ח"ד סימן קיב) הביא את פסק האהלי אהרן, ונראה שחלק עליו, ולדעתו בנדון האהלי אהרן היתה "רק ידיעה בעלמא שצורך קידושין הוא בשביל זה, שזה אינו כלום, דוודאי אפשר שנתרצית להינשא לו ממש, וכן הוא רצה לקדשה ממש". ורק כאשר היתה מסירת מודעה קודם הקידושין, אינה מקודשת.

  •   •   •

י. סוף דבר

נחלקו הפוסקים בשאלת תוקפם של "נישואין פיקטיביים" – קידושין שלא נועדו למטרת חיי אישות אלא להשגת אשרות מעבר או אישורי כניסה למדינות שונות [שהתאפשרו רק אודות לרישום בני הזוג כנשואים].

  • המהרש"ם ואפרקסתא דעניא, הוכיחו ממעשהו של רבי טרפון שקידש שלוש מאות נשים ב"הערמה" שגם ב"נישואין פיקטיביים" לצורך קבלת אישורי כניסה או רשות מגורים מהממשלה, הנישואין תקפים, והמקודשת נחשבת כאשת איש, וכדברי הרמ"א ש"אין הולכים בענין קידושין אחר אומדנות והוכחות המוכיחות שלא כיוונה לשם קדושין".
  • ברם לדעת ההר צבי והאגרות משה [בהמשך דבריו המובאים לעיל] אין ראיה מקידושי רבי טרפון שלא הערים כלל, אלא רצה לקדשן בכדי שיוכלו לאכול תרומה, לנדון "נישואין פיקטיביים" שנועדו למראית עין בלבד, ועדיין יש לדון האם אינם תקפים להלכה, כי לא היה בדעת בני הזוג להינשא אלא רק להירשם כנשואים. או שהנישואין תקפים, מאחר ונעשו בנוכחות עדים וסודרו על ידי רב כדת וכדין, והאשה נחשבת כאשת איש, ואם ברצונה להינשא לאחר, תזדקק לגט מבעלה הראשון.
  • ונתבאר בדברי החתם סופר והאגרות משה שאם יש הוכחה מהמעשה עצמו שאין כוונת קידושין, הדברים אינם בגדר "דברים שבלב שאינם דברים", והקידושין אינם חלים. אבל כשמעשה הקידושין לא מוכיח על כוונת הלב של האשה, אין מסתמכים על "אומדנא" בקידושין, וכוונת האשה נשארה בגדר "דברים שבלב", ויש לנישואין הפיקטיביים תוקף, והמתקדשת אשת איש לכל דבר.
  • נוסף על כך, נקט האגרות משה, שגם אם העדים אינם מכירים מהמעשה עצמו שלא היתה בו כוונה לקידושין, אבל האשה אומרת להם קודם לקידושין שאין בדעתה להתקדש אלא לצורך השגת אשרת כניסה בלבד, זוהי "מסירת מודעה", המבטלת את הקידושין מעיקרם.

צדדים נוספים שנאמרו בפוסקים מדוע אין תוקף ל"נישואין פיקטיביים:

  • הגרצ"פ פראנק חידש כי דברי הרמ"א ש"אין הולכים בענין קידושין אחר אומדנות", לא נאמרו כאשר קודם למעשה קידושין יש הוכחה שכל כוונת הקידושין "להערמה". ולכן ב"נישואין פיקטיביים" להשגת אשרת כניסה או מגורים, כשהיה ברור קודם מעשה הקידושין שכל כוונת הקידושין "להערמה", אפשר להסתמך על "אומדנא דמוכח" שלא היתה כל כוונה לקידושין במעשה זה.
  • בדברי שו"ת אהלי אהרן נתחדש כי ב"נישואין פיקטיביים" כשהיה ידוע לעדים שהקידושין לא נעשו למטרת אישות אלא רק כדי שיוכלו להציג עצמם כנשואים בעיני הרשויות "הוי כמי שאין עדים בדבר, ואינה מקודשת".
  •   •   •

והנה ידועים דברי חז"ל (יבמות צ, ב) "מאן דמקדש, אדעתא דרבנן מקדש", אשר משמעותם ההלכתית היא, שכל מעשה הקידושין אינו תלוי בכוחו ורצונו של המקדש אלא רק בכוחם של חכמים המחליטים וקובעים האם יש תוקף למעשה הקידושין. ומטעם זה אומרים בשעת הקידושין "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל" (רש"י, יבמות שם), וכפי שהביא הרמ"א להלכה (אבן העזר סי כו סע' א) "ויש אומרים שיש לומר לה [בשעה שמקדש אותה בכסף] כדת משה וישראל, וכן נוהגים לכתחילה". 

ועל כן נראה לענ"ד, שמאחר ונדון תוקפם של "נישואין פיקטיביים", אינו מוכרע, ונחלקו הפוסקים בדבר, יש לתלות את דעתו של המקדש בקידושין "פיקטיביים" בדעת החכמים שהכריעו שאין לקידושין אלו תוקף, ולכן אין לחשוש כלל לקידושיו, ואינה צריכה גט כלל.

 

וראה להלן בשיעור בנדון "נישואין אזרחיים", במה שנתבאר בענף ג'  האם גט שניתן לזוג שהתחתן בנישואין "פיקטיביים" שסודרו על ידי רב בחופה וקידושין ובנוכחות עדים כשרים [להשגת אשרות מעבר או אישורי כניסה למדינות שונות בלבד] – פוסל את האשה לכהונה. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

ברכת הרואה נר חנוכה

ברכת הרואה נר חנוכה במצות הדלקת נר חנוכה מוצאים אנו דין מחודש, שאין לו אח ורע בקיום מצוות אחרות: לא רק העושה את מעשה המצוה – הדלקת

קרא עוד

הפסק בברכות

הפסק בברכות א. נתחבטו גדולי הפוסקים בדורינו בשאלה האם לפי מנהגנו שהנשים מברכות שהחיינו בשעת הדלקת נרות יו"ט, יכולה האשה לענות אמן על ברכת שהחיינו

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

ארבע כוסות

א. שתיית ארבע כוסות – התקנה והטעם במסכת פסחים מבואר החיוב לשתות ארבע כוסות, ואף שמצוה זו היא תקנת חכמים, בתלמוד ירושלמי נאמרו כמה טעמים

קרא עוד

יין מזוג במים

 א. מזיגת יין חי בסוגיות הש"ס מבואר כי שתיית יין נעשית על ידי מזיגתו במים כדי לעדן את טעמו וחריפותו. נפקא מינה לענין ברכת בורא

קרא עוד

קטן שהזיק

קטן שהזיק א. חיוב קטן בנזקיו בקטנותו וכאשר יגדיל במשנה במסכת בבא קמא נאמר "חרש שוטה וקטן פגיעתם רעה, החובל בהן חייב, והם שחבלו פטורים.

קרא עוד

מוציא מצה

א. מוציא מצה – על איזו מצה בוצע ומברך מצוה מדאורייתא לאכול כזית מצה בליל הסדר, והנה חז"ל דרשו מלשון הפסוק "לֶחֶם עֹנִי" – "מה

קרא עוד

בשר מתורבת

בשר מתורבת א. רקע מדעי ושאלות לדיון הלכתי תהליך היצור של רקמת שריר "מתורבתת" – נטילת תאי הגזע מבעלי החיים באמצעות "ביופסיה" (biopsy). והמשך תהליך

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.