נישואי גיורת לכהן שאמו אומרת שנבעלה לנכרי קודם נישואיה 

מתוך ספר רץ כצבי

נישואי גיורת לכהן שאמו אומרת שנבעלה לנכרי קודם נישואיה 

שיעור זה יסודו ב'מעשה שהיה' בארצות הברית בחורף תשס"ו (2006). 

בנו של אחד מידידַי, תלמיד ישיבת 'רבנו יצחק אלחנן' בניו יורק, סיפר לי כי אחד מחבריו שהוא כהן, הכיר גיורת ורצה להינשא לה. כאשר ביקש הכהן מרב בית הכנסת שבו התפלל לסדר לו חופה וקידושין, אמר לו הרב כי הנישואין אסורים על פי ההלכה. 

הבחור הכהן שאל רב אחר, והוא התיר את הנישואין. לאחר שנקבע מועד לחתונה, ביקש הבחור לעלות לתורה בשבת שלפני החתונה ['אויפרוף'] בבית הכנסת שבו הוא מתפלל, אך רב בית הכנסת סירב, ובשל כך נערכה השמחה בבית כנסת אחר, המרוחק ממקום מגוריו של החתן.

חבריו של החתן עמדו נבוכים ולא ידעו האם מותר להם להשתתף בשמחת העליה לתורה ובשמחת נישואי החתן. מצד אחד, רב בית הכנסת, וראשי ישיבת 'רבנו יצחק אלחנן', מחו בתוקף על ה'היתר' שניתן לכהן להינשא לגיורת. מצד שני, חברי החתן ביקשו לשמוח בשמחתו.

בשיעור שמסר בביתי אחד הרבנים מניו יורק אשר הכיר את הסיפור, אמר הרב כי ההיתר התבסס על כך שסבתו של הכהן – אֵם אביו, שהתה בתקופת מלחמת העולם השניה במחנות הריכוז, ועל כן דינה כשבויה האסורה לכהונה, שכל יוצאי חלציה הם חללים – המותרים להינשא לגיורת. 

בשיעור אותו רב ציין, כי מלבד הבעייתיות שבעצם פסיקה זו – לאסור את הסבתא לכהונה. במעשה דנן, אחיו של הבחור נושא כפיים ונוהג בכהונה, ואם נקבע שהסבתא נאסרה על בעלה הכהן וכל צאצאיה חללים, לכאורה גם אחיו של הבחור וכל ילדיו אינם כהנים ועליהם להפסיק לישא כפיים.

לאור עובדות אלו, עסקנו בלימוד ובירור שאלה זו, להלכה ולא למעשה.

 

פרק א: איסור זונה, חללה, שבויה וגיורת – לכהן

גדר זונה האמורה בתורה

א. בפרשת אמור נאמר לכהנים "אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ (ויקרא כא, ז).

רבותינו הראשונים נחלקו בשאלה מי היא ה"זונה" האמורה בתורה. הרמב"ם (איסורי ביאה פרק יח הלכה א) כתב: "מפי השמועה למדנו שהזונה האמורה בתורה היא כל שאינה בת ישראל, או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להנשא לו איסור השווה לכל, או שנבעלה לחלל אף על פי שהיא מותרת להינשא לו". ועוד כתב (שם, הלכה ב) "הבא על הפנויה, אפילו היתה קְדֵשָׁה שהפקירה עצמה לכל, אף על פי שהיא במלקות, לא נעשית זונה, ולא נפסלה מן הכהונה שהרי אינה אסורה להינשא לו. אבל הנבעלת לאחד מאיסורי לאוין השווים בכל ואין מיוחדים בכהנים, או מאיסורי עשה, ואין צריך לומר למי שהיא אסורה לו משום ערוה, או לעכו"ם ועבד, הואיל והיא אסורה לו להינשא, הרי זו זונה". לפי הרמב"ם, "זונה" היא רק מי שנבעלה למי שאסור עליה בחיוב כרת או בחיוב לאו השווים בכל ואין מיוחדים בכהנים.

אולם הראב"ד השיג על הרמב"ם וכתב: "ליתנהו להני כללי, שאין זונה אלא מחייבי כריתות או מעכו"ם ועבד שאין בהן קידושין". וכן כתבו התוספות ביבמות (סא, א ד"ה שנבעלה) "ואי אפשר לומר כן, דמחייבי לאוין דתפסי בה קידושין, לא הוי זונה, אלא מחייבי כריתות".

 

דין בני כהן וזונה

ב. במסכת קידושין (עז, א) מפורש כי בנים או בנות שנולדו מכהן ו"זונה" הם "חללים", כאמור בתורה (ויקרא כא, טו) "וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשׁוֹ". ולמדו חז"ל מלשון הכתוב "זרעו", שלא רק הבן חלל אלא גם הבת.

וכן נפסק בשלחן ערוך (אבן העזר סימן ז סע' יב) "איזו היא חללה, זו שנולדה מאיסורי כהונה, כגון כהן הדיוט שבא על הזונה או על הגרושה, וכהן גדול שבא עליהן או על האלמנה, או שנשא בעולה ובא עליה, הרי אלו נתחללו לעולם. ואם הוליד ממנה, בין זה שחיללה בין אחר, הולד, בין שהוא זכר בין שהוא נקבה, חלל, והיא עצמה נתחללה בביאתו משהערה בה, בין שבא עליה בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, והוא שיהיה כהן מבן ט' שנים ויום אחד ולמעלה, והנבעלת מבת ג' שנים ויום א' ומעלה". 

עוד כתב השלחן ערוך (שם סע' טז) "חלל שנשא כשרה, הולד ממנה חלל. וכן בן בנו, כולם חללים עד סוף כל הדורות. ואם ילדה בת, אסורה לכהונה. אבל אם נשאת אותה הבת לישראל וילדה ממנו בת, אותה הבת כשרה לכהונה, שישראל שנשא חללה הולד כשר".

 

איסור גיורת ומשוחררת לכהן

ג. לעיל הובאו הפסוקים בפרשת אמור בהם נתפרשו הנשים האסורות לכהונה: זֹנָה וַחֲלָלָה וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה, ויש לברר מה דינה של הגיורת, האם מותרת לכהונה.

במשנה במסכת יבמות (פ"ו מ"ה): "כהן הדיוט לא ישא אילונית – אלא א"כ יש לו אשה ובנים; רבי יהודה אומר: אף על פי שיש לו אשה ובנים לא ישא אילונית, שהיא זונה האמורה בתורה. וחכמים אומרים, אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות". והלכה כדעת חכמים, כפי שפסק הרמב"ם (איסורי ביאה פרק יח הלכה ג) "וכן הגיורת והמשוחררת, אפילו נתגיירה ונשתחררה פחותה מבת שלש שנים, הואיל ואינה בת ישראל, הרי זו זונה ואסורה לכהן". מסתימת דבריהם נראה כי גיורת אסורה לכהן משום שהיא זונה האסורה לו מהתורה, כמפורש בדברי התוספות (יבמות סא, א ד"ה אין) "אפילו נתגיירה פחותה מבת ג' שנים אסורה מטעם זונה, וטעמא לפי שבאה מן העובדי כוכבים השטופים בזימה". וכן כתב הרא"ש (יבמות פ"ו סימן ו) "ואף על פי שלא נבעלה קרויה זונה, לפי שהגוים שטופי זמה הם ובניהם ילדי זנונים המה".

אולם הראב"ד (שם) כתב כי גיורת "אינה [אסורה לכהונה] משום זונה, אלא משום דכתיב (יחזקאל מד, כב) וְאַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה לֹא יִקְחוּ לָהֶם לְנָשִׁים, כִּי אִם בְּתוּלֹת מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל", והכי איתא בקידושין (עח, א)". ומשמע שאיסור גיורת לכהן אינו מהתורה אלא מדברי קבלה [והתוספות ביבמות, נקטו שגיורת אסורה לכהונה מהתורה, והפסוק בספר יחזקאל אינו אלא אסמכתא: "ואתא יחזקאל ואסמכה אקראי"]. 

הרשב"א (ס, ב, ד"ה אמר רשב"י) הביא אף הוא את הפסוק ביחזקאל כמקור לאיסור גיורת לכהן, אך כתב שאיסור זה הוא מהתורה, והפסוק ביחזקאל אינו המקור לדין זה, אלא גילוי שכך הוא הדין: "דהא אמרינן בהדיא בפרק עשרה יוחסין דבפירושא דקרא פליגי. א"ר יוחנן וכולן מקרא אחד דרשו ואלמנה וגרושה לא יקחו להם לנשים כי אם בתולות מזרע בית ישראל. ר' שמעון בן יוחאי סבר משנזרעו בתוליה מישראל, אלמא בגזרת הכתוב תליא מלתא ובפירושא דקרא פליגי ולא בגזרת זונות דרבנן. ואף על גב דדברי קבלה הן, דאורייתא נינהו, אלא דאתא יחזקאל וגלי, וכדאמרינן בעלמא (מועד קטן ה, א) הא עד דאתא יחזקאל מאן אמרה אלא דאורייתא ואתא יחזקאל ופירשה".

השלחן ערוך (אבן העזר סי' ו סעיף ח) פסק להלכה כדעת הרמב"ם שגיורת אסורה משום זונה: "וכן הגיורת והמשוחררת, אפילו נתגיירה ונשתחררה פחותה מבת שלש שנים, הואיל ואינה בת ישראל, הרי זו זונה ואסורה לכהן".

 

בני כהן וגיורת

ד. הנפקא מינה ממחלוקת הראשונים האם גיורת אסורה לכהונה משום זונה או מדברי קבלה, היא האם יש מלקות על ביאה זו, שכן איסור זונה הוא איסור לאו שעונשו מלקות, בעוד שעל איסור מדברי קבלה אין מלקות. נפקא מינה נוספת, מה דינם של בני כהן וגיורת – האם נתחללו מקדושת הכהונה, או לא. לדעת הרמב"ם (איסורי ביאה פי"ט ה"ו) שאיסורה משום זונה, בניה חללים "וכן כהן הבא על הגיורת והמשוחררת חללה וזרעו ממנה חללים", וכתב שם המגיד משנה: "ואפילו לדברי מי שסובר שאסורין [משום דכתיב בתולות מזרע בית ישראל], מכל מקום כיון שאיסור המיוחד בכהונה, אפשר שהוולד חלל מהן כמו משאר איסורי כהונה". ואילו המנחת חינוך (מצוה רסז) כתב "אבל להראב"ד שהוא רק דברי קבלה מקרא דיחזקאל בתולת בת ישראל, אם כן הוולד אינו חלל אלא מדרבנן". והוסיף המנחת חינוך: "ואפשר דאפילו מדרבנן אינו חלל, כי הוא איסור חדש ולא מטעם זונה, ואפשר דלא גרם שיחלל כלל, וצ"ע".

על סמך דברים אלו בשו"ת תרומת הגורן (סימן כג) כשנשאל אודות "כהן הנשוי לגיורת ויש לו בנים ממנה, האם מותר לאפשר לבנים לישא כפיים ולעלות לתורה ככהנים, שאם נאסור עליהם יש חשש שיעזבו את דרך התורה", השיב: "אפשר בדיעבד לסמוך על המנחת חינוך ועל דעת הראב"ד, ולא למחות בידם מלעלות לדוכן. וכן מותר לקרוא להם ראשון לתורה, שאין בזה איסור מן התורה או מדרבנן, אלא תקנת חז"ל שכהן קורא ראשון מפני דרכי שלום, כמו ששנינו במסכת גיטין (נט, א), ובזה בודאי שאפשר לסמוך על שיטת הראב"ד ורש"י".

אולם האגרות משה (אבן העזר ח"ד סימן טז ד"ה שאלה השלישית) כתב להיפך: "בדבר בנים שנולדו מגיורת שנישאת לכהן, הבנים הם חללים והבנות הם חללות, הבנים דינם כזרים ואין להם שום מעלה דכהונה, ואין לקרוא לתורה אותם אלא כישראל ואף לא כלוי, ואסורים לעלות לדוכן, וכשרים לישא אפילו כהנות, והבנות הם חללות שאסורות לינשא לכהנים". האגרות משה קבע בפסקנות, כי בנות ובנות שנולדו מכהן וגיורת הינם חללים גמורים. יודגש כי גם לדברי תרומת הגורן, ההיתר הוא רק שלא למחות בידם לעלות לדוכן, וכן לאפשר להם לקבל עליה ככהנים היות ו"אין בזה איסור מן התורה או מדרבנן, אלא תקנת חז"ל", אך ודאי שאין בכך היתר לעצם הנישואין של גיורת לכהן אף בדיעבד.

 

דין שבויה לכהן

ה. במסכת כתובות (כב, א) מבואר דין שבויה: "אמרה נשביתי וטהורה אני, נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואם יש עדים שנשבית, והיא אומרת טהורה אני, אינה נאמנת. ואם משנישאת באו עדים, הרי זו לא תצא". ופירש רש"י: "נאמנת ומותרת לכהן". כלומר, כשאין עדים שנשבתה והיא זו שאומרת "טהורה אני", נאמנת. אך אם היו עדים שנשבתה, גם אם אמרה "טהורה אני", נאסרה לכהונה, וכפי שביאר המאירי (שם) "האשה שאמרה נשביתי לבין הגויים, וסתם שבאים מתעללים בשבויות שלהם, אלא שהיא אומרת טהורה אני, ר"ל שלא התעלל בי, נאמנת ומותרת לכהן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ויתבאר בגמרא שאפילו היה שם עד אחד שהיא שבויה. הא אם נודע על ידי עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני, אינה נאמנת עד שיעיד לה אחר שהיא טהורה". וכן נפסק להלכה בשו"ע (אבן העזר סי' ז סע' א) "שבויה שנשבית והיא בת ג' שנים ויום אחד או יותר, אסורה לכהן מפני שהיא ספק זונה, שמא נבעלה לעכו"ם".

מאחר ונפסק בשו"ע ששבויה היא "ספק זונה", משמעות הדבר כפי שמפורש בשו"ע בהמשך שם (סע' כ) "כהן שבא על ספק זונה, הרי זו ספק חללה, וולדה ספק חלל, ונותנים עליו חומרי כהנים וחומרי ישראל; אינו אוכל בתרומה ואינו מטמא למתים, ונושא אשה הראויה לכהן, ואם אכל או נטמא או נשא גרושה, מכין אותו מכת מרדות. והוא הדין בחלל של דבריהם. אבל חלל של תורה דודאי, הרי הוא כזר ונושא גרושה ומטמא למתים שנאמר (ויקרא כא, א) אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן, אע"פ שהם בני אהרן, עד שיהיו בכיהונם". 

 

  • •  •

היתר נשים שהיו במחנות השמדה לבעליהן

ו. תשובות רבות נכתבו בשנים שלאחר שואת יהדות אירופה, בדיני היתר נשים שהיו במחנות השמדה לבעליהן. נציין לאחת מהן: בשו"ת מנחת יצחק (חלק א סימן פז) דן בשנת תש"ו "בדבר אותן הנשים שבאו בחזרה ממחנה הריכוז, אם דינם כשבויה לאוסרם לכהנים, בין לענין נשי הכהנים, ובין לענין להינשא לכתחילה לכהן".

בתשובתו כתב: "מצאנו תקנה גם להתירם לכהנים, על פי המבואר בתרומת הדשן (סימן רפא), ורמז לזה בחלקת מחוקק (אבן העזר סי' יא ס"ק כא), דהיכא שדתם להמית המאנס את הבתולה, מותרת אפילו לכהן. ואם כן בנדון דידן שהיה עונש על כל מי שיש לו שייכות בזה עם בנות ישראל, באין חילוק אם תמיר [את דתה] אם לאו, ואף דלא הוי להו עונש מיתה, מכל מקום היו מעבירים אותם ממשרתם ועוד שאר עונשים. וגם היה להם לחרפה אם היה יוצא עליהם אפילו כנדנוד חשש כמלוא נימא בזה, וממילא שייך מירתת [דהיינו, לנאצים ימ"ש היה "פחד" שיוודע לממונים עליהם שבעלו נשים יהודיות], וכמו שכתב מהרי"ק (שורש קס), קל וחומר מיין נסך דכל היכא דאיכא למימר דעובד כוכבים מירתת, לא חיישינן למידי, ואפילו לענין איסור נבילה כדמוכח (בריש פ"א דחולין דף ג'), וכל שכן באיסור שבויה הקל".

סברא זו מבוארת גם בשו"ת חלקת יעקב (אבן העזר סימן מ) "בדבר השאלה דאתא לקדמנא בבחור כהן ששידך בתולה שהיתה במחנות ריכוז האיומות תחת יד הגרמנים ימ"ש, ורוצים לינשא, אם יש בזה חשש דשבויה דאסורה לכהן", וכתב החלקת יעקב: "הנה לכאורה יש היתר ברור, כיון דבנחבשה על ידי ממון מותרת אף לכהונה מטעם הפסד ממון, חזינן דאף רק משום הפסד ממון יראים [השובים] לנפשם לאונסן, אם כן כל שכן בנדון דידן דהארורים הגרמנים בגאון עוזם אסרו ביאת גרמנים עם "גזעם הנבחר" ולטמא את עצמו "בגזע השפל והנמוך" באיזו ביאות שהיא, ונוסף לזה עשו כל טצדקי האפשרי ובלתי אפשרי לנוול ולבזות נשים הישראליות בעיני הרשעים האלו, מעשים בזויים שאי אפשר להעלותם על הכתב ואין להם שום דמיון כלל עם מה דמבואר בקידושין דף י"ג בשבויה הקילו משום דמנוולה נפשה, ואם כן ממילא אין צריכים לחשוש, ומותרות לכהונה [וידוע דאותן הנשים והבתולות שהופקרו בכוונה עבור החיילים על מערכת המלחמה, הרגו אחר כך בכוונה שלא ישארו זרעם ימ"ש בבטן ישראל].

 

סניף נוסף להיתר לכהנים – יחוס כהנים בזמן הזה

ז. המנחת יצחק הביא בהמשך דבריו סניף נוסף להתיר לכהונה נשים ששהו בשנות הזעם במחנות הריכוז.

הרחבנו את היריעה בנושא זה בספרנו רץ כצבי (אבן העזר ח"א סימן יא פרק ב), ונחזור על עיקרי השיטות בקצרה.

מאז שבעוונותינו הרבים נחרב בית המקדש ואין סנהדרין, נחשבים הכהנים ל'כהני חזקה', דהיינו שהוחזקו ככהנים למרות שאין להם כתב יחוס, כדברי הגמרא בכתובות (כד, ב) "תניא רבי יוסי אומר, גדולה חזקה", ופירש רש"י: "שאין בית דין יכולים להוציא דבר מחזקתו". וכמבואר בדברי הרמב"ם (שם הלכה א) "כל כהנים בזמן הזה בחזקה הם כהנים ואין אוכלין אלא בקדשי הגבול, והוא שתהיה תרומה של דבריהם אבל תרומה של תורה וחלה של תורה אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס". 

ההשלכות ההלכתיות לכך שהכהנים בזמנינו הם כהני חזקה ולא כהנים מיוחסים, נתבארו בשו"ת מהרשד"ם (אבן העזר סימן רלה) שנקט להלכה שהם בגדר ספק כהנים וחידש על פי זה חידוש גדול לדינא, להתיר לכהן שבויה שספק אם נבעלה מצד "ספק ספיקא". ומעשה שהיה כך היה: אשה שבויה שהעידה עליה אשה אחרת ששמעה מפי שבויה שנשבית עמה שהיא טהורה, ונשאל המהרשד"ם האם שבויה זו יכולה להינשא לכהן, שהרי כל שבויה אסורה לכהן מדרבנן "דכיון דנשבית לבין העכו"ם והם פרוצים בעריות כולנו עדים שנבעלה" (רש"י כתובות יג, ב), והשאלה היא אם נוכל לסמוך על העדות הנ"ל שהשבויה לא נטמאה. 

המהרשד"ם השיב שאמנם ספק אם אפשר לסמוך על עדות אשה המעידה ששמעה משבויה אחרת שאשה זו לא נטמאה, ומכח עדות זו בלבד לא נוכל להתירה, אולם ניתן לצרף לספק זה את הספק הנוסף שיש בחזקת הכהנים בזמן הזה, ולהתיר אשה זו מדין "ספק ספיקא", על פי מה שכתב הריב"ש (סימן צד) כי "כהנים שבדורינו שאין להם כתב היחס אלא מפני חזקתן נהגו היום לקרוא ראשון בתורה". ולפי זה: "הרי שכהנים בזמנינו אינם כהנים ודאי אלא ספק. ואם כן אחר שאיסור זה דשבויה אינו אלא איסור דרבנן וכמ"ש הרמב"ם, אם כן די לנו להחמיר במה שהוא אסור ודאי, אבל בענין ספק כזה ראוי לנו לומר ספק דרבנן לקולא. עוד דהוי ספק ספיקא מתהפך, ספק כהן ספק ישראל. ואם תמצי לומר כהן, ספק מותר ספק אסור. ויש לנו לומר גם כן שבויה זו, ספק אסורה לכהן ספק מותרת לכהן. ואם תמצי לומר אסורה לכהן, שמא זה אינו כהן אלא ישראל". 

בספרנו רץ כצבי (שם) הבאנו את דברי השבות יעקב (חלק א סימן צג); האלף לך שלמה (אבן העזר סימן לח); גליון מהרש"א (יו"ד סימן שעב סע' א) שצירפו כ"סניף" את הספק שיש בייחוסם של הכהנים, במקרה שיש ספק נוסף, או באיסורים דרבנן, כל אחד לשיטתו, כפי שנתבאר שם.

ממוצא דברי המהרשד"ם, הוסיף המנחת יצחק צירוף להתיר במקום שיש סיבות נוספות להקל: "נודע דעת המהרשד"ם דכל כהני זמנינו הוי להו כהנים מספק ומותרים בשבויה דרבנן, כיון דאין להם כתב יחוס לכהונה, רק מכח חזקה, וכמו שכתב הריב"ש. אם כן הוי ספק ספיקא". ואף שפוסקים רבים חלקו על המהרשד"ם "על כל פנים חזי לאצטרופי לכל הני טעמי שכתבתי למעלה להקל, ובפרט אם יש לחוש לקלקול באיסורים חמורים על ידי זה וכמבואר בדרכי משה (אבן העזר סי' יג ס"ק יג)". כלומר, כאשר מתעורר ספק אחד שיש בו פתח להיתר, יש להוסיף לו ספק נוסף – דעת המהרשד"ם שיש ספק על חזקת כהני זמנינו, ולהתיר אשת כהן שנשבתה לבעלה.

וכן נקט להלכה בשו"ת ארץ טובה (סימן סא) "על דבר הכהן בשכונתו שאשתו חזרה לו בשלום אחרי שנות נדודים במחנה ברגן בלזן בגרמניה, ששם היא עבדה כמה שנים במחנה בתור גויה פולנית, כפי התעודות מזוייפות שהיו לה. והבעל הוא יהודי דתי, בן תורה. מה שיש לדון להיתר, על פי דעת המהרשד"ם, לפי דעת הריב"ש דכהנים בזמן הזה, כיון שאין להם כתב ייחוס, אינם כהנים וודאיים, ממילא מותרים בשבויה, דהוה רק ספק נטמאה, ויש כאן ספק ספיקא להיתר, שמא לא נטמאה ושמא אינו כהן. והכא נמי, כיון שאיסור שבויה הוה רק בגדר חומרא בעלמא, מצרפים זה לספק".

[כפי שהזכרנו לעיל, תשובות רבות נכתבו בשנים שלאחר שואת יהדות אירופה, בדיני היתר נשים שהיו במחנות ההשמדה לבעליהן. בחלק מהתשובות דנו הפוסקים בהיתר הנשים לבעליהן הכהנים, ומפאת אריכות הדברים, ומה גם שיש בכל אחד מהמקרים סיבות ונסיבות להיתר מצד גופו של מקרה, לא עסקנו בנושא זה].

 

לסיכום: הפוסקים קבעו בבירור כי הנשים ששהו בתקופת מלחמת העולם השניה במחנות הריכוז, הותרו לכהונה, ולפיכך משנישאו לכהנים, כל יוצאי חלציהן הם כהנים שנאסר עליהם להינשא לגיורת. 

ומעתה, בנדון דידן, צדקו המפקפקים על הרב שסידר קידושין לבחור הכהן עם הגיורת, בהסתמך על כך שסבתו של הכהן – אֵם אביו, היתה שבויה במחנות הריכוז, וכל יוצאי חלציה חללים. 

 

פרק ב: נבעלה לנכרי ונישאה אחר כך לכהן

מאחר ולא מצאנו פתח להתיר לבחור הכהן להינשא לגיורת, ולא הצלחנו להבין על מה הסתמך הרב המתיר את הנישואין. השגתי את מספר הטלפון של הרב, ולאחר שדיברנו בטלפון, נפגשנו בניו יורק.

בשיחתי עמו הופתעתי לשמוע, כי ההיתר כלל וכלל לא התבסס על היותה של הסבתא שבויה במחנות ההשמדה, אלא על המידע שהגיע לרב כי אמו של הבחור הכהן, סיפרה כי כאשר בצעירותה למדה באחת מהאוניברסיטאות בארצות הברית [בשנות השישים], זינתה עם נכרי. לאחר שהכירה את בעלה, חזרה בתשובה ולא סיפרה דבר לבעלה. עתה, לאחר שבנה הכהן הכיר את הגיורת ורצה להינשא לה, בעקבות השיחה עם הרב, והשאלות ששאל אותה, חשפה את הסוד הכמוס ששמרה בלבה כל השנים. הבעל הצהיר כי אינו מאמין לה, ומשום כך פסק הרב שמותר להם להמשיך ולחיות ביחד. אך ביחס לבן שביקש להינשא לגיורת, קבע הרב שהוא יכול לסמוך על דבריה של האם, ולהחשיבו חלל המותר לגיורת, וזאת בכדי למנוע ממנו מלהינשא בנישואין שאינם על פי ההלכה [עוד ציין הרב שפרסום טעם ההיתר מחמת הסבתא שהיתה במחנות היה בכדי לא לפגוע באם הבחור שביקשה שהסיבה האמיתית לא תיוודע].

דבריו של הרב הזכירו לי שאלה דומה מק"ק סידני באוסטרליה ששמעתי מידידי הרב יוני הוכמן, בנדון נערה נכריה שהתגיירה כדת וכדין, וביקשה להינשא לכהן מבני המקום. המרא דאתרא ניסה להשפיע עליהם שלא להינשא, שהרי גיורת אסורה לכהן, ומשלא עלתה בידו וערך בדיקה האם הבחור כהן על פי ההלכה, שמע מאמו של הבחור [שמוצאה ממשפחה רפורמית] שלפני נישואיה היה לה חבר גוי כחצי שנה, ואף קיימה עמו יחסים. לבקשת הרב, נמסר לו מספר טלפון של נכרי שידע מקיום היחסים, ובשיחה עמו, הוא אישר את הדברים. התברר כי גם בעלה הכהן, אבי הבחור, ידע מכך. לאור עדויות אלו, שאל המרא דאתרא את ידידי רבי אשר וייס, האם מותר להשיא את הגיורת לבחור, מאחר והתברר שאינו כהן אלא "חלל". 

 

זינתה תחת בעלה – דינה לישראל ולכהונה

ח. בשלחן ערוך (אבן העזר סי' קעח סע' ט) נפסק: "לא קינא לה, ובא עד אחד ואמר לו זינתה, והיא שותקת. אם הוא נאמן בעיניו ודעתו סומכת עליו כשנים, יוציא ויתן כתובה. ואם לאו, מותרת לו". וכתב הרמ"א: "והוא הדין אם היא עצמה אומרת לו שזינתה, כמו שנתבאר לעיל סי' קט"ו סעיף ו". כוונתו לפסק השו"ע שם: "אין עדים שזינתה, אלא שהיא אומרת שזינתה, אין חוששים לדבר זה לאוסרה, דשמא עיניה נתנה באחר. אבל איבדה כתובתה, עיקר ותוספת ומה שאינו בעין ממה שהכניסה לו. ואם היה מאמינה ודעתו סומכת על דבריה, הרי זה חייב להוציאה, אבל אין כופין אותו להוציאה".

וכן הדין באשת כהן שזינתה תחת בעלה [ואין עדים על הזנות] – תלוי אם בעלה מאמינה, או לא, כפי שפסק הנודע ביהודה (קמא, אבן העזר סימן עא) בנדון "על דבר האשה שבעת חוליה התוודית על עונה שזינתה באונס שבא איש אחד שהיה מתאכסן בביתה ואנסה, ונסתפק מעלתו אם לכוף בעלה לגרשה", וכתב בתוך דבריו: "אפילו היתה אשת כהן, שאפילו באונס אסורה, מכל מקום לא מפיה אנו חיים, ואנו אומרים נתנה עיניה באחר ושקורי משקרא". ומפורש איפוא, כי אשת כהן שאמרה לבעלה שזינתה תחתיו, ובעלה לא מאמין לה, מותרת לו ללא כל חשש.

על פי האמור דן בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יט סימן לז) במעשה שהיה ב"אשה בעלת תשובה שאמרה שזינתה עם עכו"ם לפני נישואיה, ואחרי שחזרה בתשובה נישאת לכהן ולא ידעה שיש בזה איסור, ועכשיו לפני החגים נתגלה לה שלפי דבריה תהא אסורה לכהן, ועדיין לא גילתה לבעלה. והנה לכאורה ברור שאם אין הבעל מאמין לה שיהיו כמה צדדים להקל, אלא שיש חשש שיאמין לדבריה. והנדון לפנינו, האם יש איזה היתר שלא תגלה לו, שמכיון שאין להם בנים והם שבורי הרוח, המצב עלול לגרום תוצאות נפשיות חמורות על שניהם, והוי מקום הדחק גדול ממש". 

הציץ אליעזר הכריע כי "אין להצריך את האשה להודיע לבעל, ומותרת להמשיך לחיות אתו, ומהנימוקים דלקמן:

[א] על פי דין אין לנו להאמין לדבריה כעת שזינתה עם עכו"ם לפני נישואיה אל בעלה, ואפילו אם נראה למראית עין ולשמיעת אוזן שאומרת זאת דרך וידוי מתוך שהיא בעלת תשובה ומתוך שנודע לה רק לאחר מכן שיש איסור בנישואיה לכהן, כי אפ"ה, מתוך זה שרק ה' הוא שרואה ללבב, אמרינן אנן שיתכן שהכל מעושה ואומרת זאת מתוך שעיניה נתנה באחר, כדברי המשנה והגמרא בנדרים (צ, ב). 

[ב] מה יועיל אם תגלה לבעלה, מכיון שעל פי דין תורה אין הבעל מחוייב להאמינה, וכך יורו לו אם יבוא לשאול על כך, וזה יגרום איפוא רק לסיבוכים ומשברים בחיים המשותפים שלהם. וכפי שכותב כת"ר כי "המצב עלול לגרום תוצאות נפשיות חמורות על שניהם". 

[ג] אפילו אם הבעל יאמר שמאמין לה, אפילו הכי אנו לא נוכל לכופה לקבל גט, וכדנפסק ברמ"א (סי' קעח סעיף ט) דיש אומרים דבזמן הזה שיש חרם רבנו גרשם שלא לגרש אשה בעל כרחה, אינו נאמן לומר שמאמינה, או שמאמין לדברי העד, דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת ואומר שמאמינה אף על פי שאינו מאמין, ומנדין אותו על שאומר שמאמינה וגרם לבטל חרם דרבנו גרשם, עכ"ל. והבעל בעצמו ירתע מכך.

[ד] נדוננו עוד עדיפא מנידון אשת איש שזינתה תחת בעלה, באשר שהמדובר הא הוא לא באיסור אשת איש שזינתה שהוא איסור השוה לכל לישראלים כלכהנים, אלא המדובר באיסור כהונה בלבד, ובזה שהבעל הוא כהן והיא אומרת לפנינו שזינתה עם עכו"ם לפני נישואיה אתו, כי יוצא לנו שנוסף להאמור לעיל, יש לנו בזה גם שיטת הר"א ממיץ ודעימיה דס"ל שהיא אינה מוזהרת על כך מלהינשא לכהן, ויוצא לנו איפוא שאם לא תגלה לבעלה שניהם לא יעברו על איסור, היא, מפני שאיננה מוזהרת מלחיות עם כהן, והוא, מפני שאיננו מחויב להאמינה גם אם תגלה לו מזה.

[ה] בהיות לפנינו כל הנזכר לעיל בצדדא דהתירא, תו אפשר על מקרה כזה לצרף לסניף בעלמא גם שיטת המהרשד"ם ודעימיה דסברי דכהנים בזמן הזה כהני ספק נינהו".

ומעתה בנדון דידן, מאחר ואבי הבחור הכהן לא האמין למה שאשתו סיפרה שהיתה עם נכרי קודם נישואיה, התיר לו הרב המסדר קידושין להמשיך ולחיות עם אשתו. אך יש לדון על בנה, האם אנו מאמינים לאשה שזינתה, ובשל כך קובעים שבנה חלל.

 

נאמנות אדם לפסול עצמו בכדי למנוע חטא

ט. ידידי רבי משה שטרנבוך, נשאל בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ד סימן רפא) אודות "בת שהיתה פרוצה ועכשיו זה כשנה היא בעלת תשובה ונזהרת בקלה כבחמורה, ונתארסה עם כהן, ואומרת שעכו"ם מאיס לה וטוענת ברי שמעולם לא זינתה עמהם, ואף שבהיותה חילונית לא חשבה שזנות אסור, מכל מקום מיאנה בעכו"ם ונבעלה רק לישראל. ולדברי השואל כבר התארסו ועומדים לפני נישואין, והוא שעת הדחק גדול מאד". לאחר שדן בהרחבה בנדון, הסיק הרב שטרנבוך שהיא אסורה לכהן "דלא נוכל להקל, ואף שקשה להם להיפרד, חייבים להעמיד הדין על תילו ולבטל השידוך". עם זאת, בהמשך דבריו צידד הרב שטרנבוך להיתר "דיש לברר אולי אמו של הכהן זינתה עם עכו"ם, דבאופן זה הבן אינו כהן, ושוב אין כאן איסור. ודבר זה מצוי מאד, ויש לבדוק ולברר הדברים היטב, דמיירי הכא בבעל תשובה הוא ואביו, דמעולם לא החזיקו עצמם ככהנים". 

ואף שאם תאמר שהיא נבעלה לעכו"ם הרי היא משימה עצמה רשע וקיימא לן "אין אדם משים עצמו רשע" התשובה לשאלה זו נמצאת ביסוד המבואר בתוספות במסכת בבא מציעא (ג, ב ד"ה מה אם ירצה), על האמור בגמרא (שם) שאם העידו ב' עדים "אכלת חֵלֶב, אם ירצה לומר מזיד הייתי, ייפטר". והקשו התוספות: "ואם תאמר, והאיך נאמן לומר מזיד הייתי, הא אין אדם משים עצמו רשע, כדאמר בפ"ק דסנהדרין (ט, ב) גבי פלוני רבעני לרצוני. ויש לומר, דאין נאמן לפסול עצמו, אבל הכא עושה תשובה, ואינו רוצה להביא חולין לעזרה". ומבואר מדבריהם, כי למרות הכלל הידוע ש"אין אדם משים עצמו רשע", אך אם באמירה זו שהוא 'רשע' יש חזרה בתשובה ומניעת חטא [כגון, שלא יביא חולין לעזרה, שהרי אם באמת לא אכל חֵלֶב, נמצא שהקרבן שיקריב על פי עדות העדים הוא חולין בעזרה] אז הוא בוודאי נאמן.

על פי דברי התוספות בבבא מציעא, חידש ידידי רבי משה שטרנבוך "דאין שייך אין אדם משים עצמו רשע, שהרי באה לומר שהיא אסורה לכהונה, והוה כמו שבאה למנוע חולין בעזרה, כמבואר כל זה בבבא מציעא (ג, ב תוס' ד"ה מה), ואם כן הדבר, אזי הבן אינו כהן ויכול לישא את בעלת התשובה. אבל דבר זה צריך דרישה וחקירה ובירור מקיף בהלכה זו". כלומר, בנדון דידן, אמו של הבחור הכהן "משימה עצמה רשע", אולם מכיון שעל פי דבריה היא "מונעת חטא" מבניה שלא ינהגו ככהנים ויעלו לדוכן לשאת כפיים בברכה, שפיר נאמנת לקבוע בדבריה שבניה חללים.

לפי חידוש זה יתכן ונוכל לחלק ולומר שאביו הכהן של הבחור, שאינו מאמין לאשתו שזינתה, רשאי להמשיך לחיות עמה. ובד בבד, אנו מאמינים לאשה שאומרת שזינתה, ועל סמך דבריה נקבע שבנה חלל המותר להינשא לגיורת. אולם גם הרב שטרנבוך לא התיר למעשה, כפי שכתב בסוף התשובה: "אבל דבר זה צריך דרישה וחקירה ובירור מקיף בהלכה זו". 

 

פסלות הבנים מכח אמירת האם כאשר בעלה מאמין לה

י. במקרה שהבעל מאמין לאשה שנבעלה לנכרי, נחלקו הפוסקים האם יוכל לפסול את בניו לכהונה.

בשו"ע (אבן העזר סי' ו סע' יג) נפסק: "אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי, אף על פי שהיא מותרת לבעלה כמו שנתבאר, הרי היא אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה, שהרי הודית שהיתה זונה, שאסרה עצמה ונעשית כחתיכה דאיסורא". וכתב הבית שמואל (שם ס"ק כז) "נראה אם נישאת לכהן, בניה כשירים, דאינה נאמנת לפסול בניה. דדווקא לאב נתנה התורה נאמנות ולא לאם. ואם האב אומר דמאמין לדבריה, יכול לעשות לבניו חללים, כמו שנאמן לומר בן גרושה היא". ומבואר בדבריו שכל זמן שהבעל לא מאמין לאשה שזינתה, היא לא יכולה לפסול את בניה. ורק אם בעלה מאמין לה, הוא זה שקובע כי בניו חללים. בשב שמעתתא (שמעתתא ב פרק כ) הוסיף ביאור בדברי הב"ש, שגדר הנאמנות הוא מדין "יכיר" שנתנה התורה לאב על בנו: "כי היכי דבעל דבר עצמו היכא דמאמין לאחד וסומך דעתו עליו, הוי ליה כאלו ידע והודה בעצמו ושויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, אע"ג דהוא עצמו אינו יודע, אבל כשסומך דעתו במה שמגיד לו אחר, הוי ליה כהודה מעצמו. והוא הדין באב לגבי בנו, אע"ג דאינו יודע בעצמו, כשסומך דעתו על אחר ומאמין לדבריו, הוי ליה כיודע ומגיד בעצמו, והוי ליה תורת יכיר בזה, דיכירנו לאחרים על ידי סמיכת דעתו לאחר. וכן מבואר בדברי הבית שמואל (סי' ו ס"ק כז), באשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי דמותרת לבעלה ואחר מיתת בעלה אסורה לכהן שהרי הודית שזינתה, וכתב הבית שמואל וזה לשונו, נראה אם נשאת לכהן בניה כשרים דאינה נאמנת לפסול בניה, ודוקא לאב נתנה תורה נאמנות ולא לאם, ואם האב אומר שמאמין לדבריה יכול לעשות לבניו חללים כמו שנאמן לומר בן גרושה הוא, עכ"ל. ומבואר דבתורת יכיר אע"ג דאב אינו יודע בעצמו אלא שמאמין לאחר וסומך דעתו עליו ודומה לו לאמת, נאמן בזה לעשות הבן לחלל על ידי זה, והוי ליה יכיר יכירנו לאחרים".

אולם הבית מאיר (אבן העזר סי' ו סע' יג) כתב על דברי הבית שמואל: "ומה בכך, היכן מצינו שנתנה תורה נאמנות על ידי יכיר במה שבעצמו אינו יודע ומאמין לאשתו". לדעת הבית מאיר, אפילו כשהבעל מאמין לאשה, לא ניתן לפסול את צאצאיהם על פי דבריה.

יש עוד להאריך בנאמנות האב במקרה זה, אך כאמור לעיל, בנדון דידן, האב אינו מאמין לה. ועל כן גם לדעת הבית שמואל אינה נאמנת.

 

האם בן מחוייב להאמין לאמו שאומרת שזינתה 

יא. כאשר שוחחתי עם הרב שהתיר את נישואי הבחור עם הגיורת בשל היותו חלל, שאלתיו: האם אחיו של הבחור שמתנהג ככהן ועולה לדוכן לשאת כפיים, יצטרך לחדול מכך, שהרי אם נקבל את הקביעה שאמו נבעלה לנכרי כל צאצאיה חללים, ולא רק הבחור דנן חלל אלא גם אחיו, ולכאורה אסור לו לישא כפיים ולנהוג בכהונה.

הרב השיב לי על אתר, כי אחיו של הבחור אינו מחוייב להאמין לאמו, ורשאי להמשיך לנהוג בכהונה. 

תשובה זו עוררה בי תהיות, אם אכן האם נאמנת הרי שהיא פוסלת את כל האחים, ומה איפוא המקור לחלק ולומר בדבר שהוא קולא [להתחתן עם פסולות לכהונה], ולא חומרא, שכל אחד ואחד מהאחים יכול להחליט האם הוא מאמין לאמו, או לא.

 

סוף דבר: אשת כהן שסיפרה שנבעלה לנכרי קודם נישואיה, ובעלה לא מאמין לה, מותרת לו ללא כל חשש. אך אם הוא מאמין לה, היא נאסרת עליו. 

ובאשר לקביעת חללות על סמך אמירתה, כאשר הבעל מאמין לאשתו שנבעלה לנכרי, והוא זה שקובע שבניו חללים מדין 'יכיר', נחלקו הפוסקים: לדעת הבית שמואל והשב שמעתתא, הבעל נאמן ועושה את ילדיו חללים. אולם לדעת הבית מאיר, אמירת האב שבניו חללים על סמך שמאמין לאשתו שנבעלה לנכרי לא פוסלת את הבנים. ולכן בנדון דידן, לא עלה בידי להעלות מזור ותרופה לחתן דנן, ואיני יודע על מה סמך הרב "המתיר" בהוראתו, וצ"ע.

עם סיום כתיבת השיעור בחודש אייר תשע"ט, ולאור המסקנא שלא עלה בידינו דבר ברור להתיר, העברתי עותק לרב שהתיר את הנישואין. בשיחה טלפונית שקיימתי עמו בתאריך כ"ד אייר תשע"ט אמר הרב, כי בשעתו הסתמך על תשובה של האגרות משה (אבן העזר ח"ד סימן יב), שבן יכול להאמין לאמו אם הוא סומך עליה גם לקולא. כלומר, הוא רשאי להאמין לאמו כדי לפסול עצמו מכהונה ולישא גיורת, ונאמנות זו מתירה רק לו, אך אם אחיו לא מאמין לאמו, הוא רשאי להמשיך ולנהוג ככהן ובכלל זה לעלות לדוכן לשאת כפיים.

 

נאמנות אשה המעידה על עצמה שנטמאה להתיר לנכדה הכהן להינשא לגיורת

יב. משקיבלתי מהרב את המקור לפסק שלו – תשובת האגרות משה (אבן העזר ח"ד סימן יב), עיינתי בה הדק היטב.

רבי משה נשאל האם ניתן להאמין לאשה שמעידה "כמסיחה לפי תומה", לאחר שכבר יש לה נכדים ובעודה נשואה לבעלה, שלפני החתונה זינתה עם נכרי. ומעשה שהיה כך היה: "אחד שהוא ממשפחת רעפארמער [רפורמים] שאביו ואמו היו עבריינים ומומרים על כל התורה, שבנו כשנגלה מדייטשלאנד [גרמניה] נעשה לבעל תשובה והחזיק עצמו לכהן, באשר שזקנו אבי אביו התפלל בביהכ"נ בעיר קטנה סמוך לקעניגסבערג והחזיקוהו לכהן, ועל המצבה שלו עשו ציור ידיים, שהוא סימן שהיה כהן ונשא כפיו ויש לו צילום מהמצבה. ועתה כשנגדל בנו רוצה לישא גיורת, ומחו בו באשר שאביו מתנהג ככהן, אבל באשר שאביו ואמו היו רעפארמער ומומרים לכל מצות התורה, נעשה ספק דאולי זינתה אמו עם נכרים הפוסלים לכהונה קודם שניסת לו, שאם כן הוא חלל. וגם אשתו אמרה ששמעה מפי חמותה, איך שקודם שניסת לבעלה זינתה עם הרבה אנשים, ולא חששה לזה, וגם בעלה לא חשש לזה, באשר גם הוא היה נואף. ואף אחר החתונה זינה עם אחרות והיה לו גם בן מאחת. ונקראה חמותה אצל הבית דין רבקה כץ, וביקשו אותה שתספר כל הקורות אתה מימי נעוריה, ועל בתי הספר שביקרה ועל החברים שהיו לה. ובתוך הדברים אמרה שהיו לה גם חברים נכרים, ועם נכרי אחד ששמו היה פריץ, היו לה יחסים מאד אינטימיים, וגם נבעלה לו פעם אחת. וגם סיפרה שהוריה וכל החוג שלה היו יהודים רעפארמער, ולא היה אכפת לה אם היתה ניסת לנכרי, וכמו שהבת שלה ניסת פעמיים לנכרים. והיה ניכר לשלשתכם, שהוא כל הבית דין, שאין לה שום הבנה לאיזה צורך שואלים אותה. והוספתם לבקש שתשבע להשיב האמת, וחזרתם אחר השבועה לשאול עוד הפעם, וחזרה על דבריה שנבעלה בלילה אחת מהנכרי שנקרא פריץ, ובעלה שידע מזה לא הגיב כלום, מאחר שהוא גם כן חי חיי פריצות כאלה, ולא שמרו שום דבר מדיני התורה, כמבואר בהכתב קבלת דבריה ששלחתם אלי". 

התשובה לשאלה זו לכאורה מפורשת במשנה במסכת נדרים (פרק יא משנה יב) "בראשונה היו אומרים, שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה: האומרת טמאה אני לך, שמים ביני לבינך, ונטולה אני מן היהודים. חזרו לומר, שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה. האומרת טמאה אני לך, תביא ראיה לדבריה". הרי שמסקנת המשנה כי אשה האומרת שנבעלה לנכרי ובשל כך היא אסורה לבעלה, צריכה להביא ראיה לדבריה ואינה נאמנת משום שאנו חוששים שמא עיניה נתנה באחר. 

למרות זאת, בנדון דידן הכריע רבי משה להיתר. ראשית כל, כי לדעת הר"ן והנמוקי יוסף (נדרים צ, ב) הסיבה שב"ראשונה" האמינו לאשה זו שאומרת שנטמאה היא משום "דאיכא אומדנא דנשים לא יאמרו לגנות עצמן", ולכך נאמנת. וגם הראשונים שביארו את הסיבה ש"בראשונה" היא יוצאת מבעלה משום "שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא", סברו ששייכת אומדנא זו "דנשים לא יאמרו לגנות עצמן", ומה שבמשנה "אחרונה" [מסקנת המשנה] לא האמינו לה, הוא מחשש שמא נתנה עיניה באחר, דהיינו, כנגד האומדנא שלא תזלזל בעצמה עומדת תאווה גדולה שתקיף יצרה להינשא לאחר. אך במקום שלא שייך הטעם של "תקיף יצרה להינשא לאחר", כגון שאמרה שנטמאה בכדי לפסול את נכדה מכהונה זו אינה סיבה מספקת לחשוש שתגנה את עצמה ולכך אין סיבה שלא להאמינה: "ולכן מסתבר דאף למשנה אחרונה שנתקלקלו הדורות שבשביל עיניה נתנה באחר איכא דמזלזלי בנפשייהו לומר שהיא טמאה אף שהוא גנאי ובזיון הוא רק בשביל תאווה גדולה כזו שתקיף יצרה להינשא להאחר, אבל לא בשביל איזה רצון קטן. שלכן אף שליכא דין נאמנות לאם לפסול בניה, דדין יכיר לא נאמר אלא על האב, מכל מקום יש להאמינה מצד האומדנא דגמרא שכו"ע מוכרחים לסבור כן, וגם שהוא מסקנת הר"ן בנאמנות דטמאה אני לך למשנה ראשונה. אומדנא זו היא ברורה דהא תנן דיוצאה ונוטלת כתובתה הרי הועיל זה אף להוציא ממון, ואם כן יש להועיל אומדנא זו לפסול הבן מכהונה אפילו בסתם נשי שיש להם חזקת כשרות. וכל שכן בבנות הרעפארמער הידועים לעוברים על כל התורה כולה ובתוכם גם על זנות בלא שום חלוק בין יהודים לנכרים שאין להן ממילא גם חזקת כשרות לכהנים דהרי פרוצות בעריות כעכו"ם שיש להאמינה באומדנא זו".

רבי משה הוסיף כי אף שנאמנותן של הנשים היא משום "דנשים לא יאמרו לגנות עצמן", וכיום יש נשים פרוצות שלא רואות זאת כגנות, אך היות ויש נשים רבות שאף שאינן שומרות תורה ומצוות רואות זאת כגנות, הרי יש כאן לכל הפחות ספק שמא היא מאותן נשים, ומאחר ומסתבר שהיא אינה יודעת שעל ידי עדותה זו תתיר את נכדה להינשא לגיורת, היא נאמנת: "ואף אם נימא שבדור פרוץ הזה יש פרוצות כאלו שאין חושבות זה לגנאי, שלכן אף בשביל רצון קטן יש לחוש שתשקר, ודאי עכ"פ יש הרבה נשים אף מאינן שומרות תורה שחושבות זה לגנאי. ובפרט אלו שלא היו פרוצות לזנות חושבות זה לגנאי. על כל פנים ספק לכל הפחות איכא, דאם היא מהנשים החושבות לגנאי איכא האומדנא הגדולה שלא תשקר להאמינה שזינתה מעכו"ם לפסול הבן מכהונה. ולכן מאחר שבלשון הבית דין נאמר וכנראה לא ידעה הענין שיש בעדות שלה, שאם כן לא היה שום טעם שיהיה לה רצון לשקר, שהרי לא ידעה שבזה יהיה נכדה מותר לישא את הגיורת. ובלא שום רצון וצורך לשקר, ודאי אף המרשיעות ביותר לא יאמרו על עצמן אף גנאי קטן. שלכן אף אם נימא שנדמה להבית דין שלא ידעה שנוגע השקר שלה לנכדה, אף שוודאי מסתבר שלא ידעה דכי דין זה שנבעלה לנכרי פסולה לכהונה ונעשו הבנים חללים הוא דין מפורסם גם אצל הנשים, דודאי רוב בני אדם שלא למדו בישיבות אינם יודעים זה, וכל שכן נשים שלא שייך שידעו זה. אך אף אם נחוש קצת, לא עדיף מספק, שלכן כיון שיש ספק על כל פנים לאומדנא הגדולה שלא ישקרו, אף כשאיכא להן צורך כזה, לא גרע מספק ספיקא, ויש להאמינה שנבעלה לנכרי פריץ קודם שניסת לבעלה שהיה כהן, ונעשו הבנים חללים".

רבי משה סיים את תשובתו, כי דברי אשה המעידה "כמסיחה לפי תומה" מצטרפים להיתר במקום שיש בו שני ספקות: "בעובדא זו איכא נמי תרי ספקי, אחד הא דלא תאמר על עצמה דבר גנאי אף כשהוא לצורך, ושני שכנראה להבית דין שלא ידעה שאיכא צורך, שלכן ודאי לא תאמר גנאי על עצמה. ונוסף גם זה שכיון שלא ידעה שהוא לצורך היא מסיח לפי תומו, שגם כן הוא ספק להאמינה אף בלא ענין גנאי. שלכן יש להאמינה שנבעלה להנכרי, והיו בניה מבעלה הכהן חללים". ומתוך כך רבי משה הכריע למעשה: "דיברתי בטעלעפאן עם בנה שנעשה בעל תשובה והחזיק עצמו בכהונה, שנקרא לתורה ראשון ונושא כפיו, ושאלתיו אם יש לחוש לדברי אמו שמא משקרת, ואמר שהוא מכיר את אמו שאף שאינה שומרת תורה לעולם אינה משקרת וכל דבריה אמת. ואם כן נפסל הוא מכהונה, וצריך להפסיק מלישא כפיו ולא יקראו אותו לתורה במקום כהן, כי הוא חלל, ובנו רשאי לישא נשים פסולות לכהונה כי הוא חלל, שלכן רשאי לישא הגיורת אם נתגיירה כדין והיא שומרת תורה".

הנה כי כן מתשובתו של האגרות משה יוצא, שהאומרת שנבעלה לנכרי קודם נישואיה לכהן, נאמנת לפסול את בניה מכהונה על פי עדותה, רק כאשר היא בגדר "מסיח לפי תומו" ו"לא ידעה שהוא לצורך" – דהיינו שהיא לא מודעת לכך שעדותה על שנבעלה לנכרי נועדה להתיר לצאצאיה להינשא לפסולות לכהונה.

 

סוף דבר: במעשה שבו אנו דנים, אילו אמו של הבחור הכהן היתה מספרת שנבעלה לנכרי בגדר "מסיח לפי תומו", וללא כל ידיעה שבדבריה היא "מכשירה" את נישואיו לגיורת, אכן ניתן היה להסתמך על תשובת האגרות משה. 

אולם לפי הידוע לי, עדותה ניתנה כתשובה לשאלות שנשאלה כדי למצוא היתר לבנה להינשא לגיורת, ואם כן אין זה בגדר "מסיח לפי תומו" ואין לה נאמנות בדבריה, וצ"ע. 

זאת ועוד, יש לעיין בנדון תשובתו של האגרות משה, מה הדין כאשר בן אחד מאמין לאמו ובן אחר אומר שהיא חשודה לשקר ואינו מאמין לה – האם כל אחד ינהג באופן שונה, או שאינה נאמנת בכלל, או שנאמנת לשני האחים כאחד ואין לחלק ביניהם, וצ"ע. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

כשרות ויסקי שעבר עליו הפסח

כשרות ויסקי שעבר עליו הפסח תהליך יצור משקה ה'ויסקי' מורכב משלושה שלבים עיקריים: • הלתָתָה – מַשְרים את השעורים במים למשך כמה ימים, ולאחר ההשריה שוטחים את

קרא עוד

נר חנוכה או הלל

נר חנוכה או הלל נר חנוכה או אמירת הלל – מה עדיף [ובדין אין מעבירין על המצוות] א. בספר נשמת אברהם (או"ח סימן תרפג סע' א)

קרא עוד

תקנות חז"ל זכר למקדש

תקנות חז"ל "זכר למקדש" ודיני מצות "כורך" א. בשו"ע או"ח (סימן תעה סע' א) בהלכות ליל הסדר, כתב המחבר: "ואחר כך נוטל מצה שלישית ובוצע ממנה,

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

בשר מתורבת

בשר מתורבת א. רקע מדעי ושאלות לדיון הלכתי תהליך היצור של רקמת שריר "מתורבתת" – נטילת תאי הגזע מבעלי החיים באמצעות "ביופסיה" (biopsy). והמשך תהליך

קרא עוד

קטן שהזיק

קטן שהזיק א. חיוב קטן בנזקיו בקטנותו וכאשר יגדיל במשנה במסכת בבא קמא נאמר "חרש שוטה וקטן פגיעתם רעה, החובל בהן חייב, והם שחבלו פטורים.

קרא עוד

מוציא מצה

א. מוציא מצה – על איזו מצה בוצע ומברך מצוה מדאורייתא לאכול כזית מצה בליל הסדר, והנה חז"ל דרשו מלשון הפסוק "לֶחֶם עֹנִי" – "מה

קרא עוד

יין מזוג במים

 א. מזיגת יין חי בסוגיות הש"ס מבואר כי שתיית יין נעשית על ידי מזיגתו במים כדי לעדן את טעמו וחריפותו. נפקא מינה לענין ברכת בורא

קרא עוד

ארבע כוסות

א. שתיית ארבע כוסות – התקנה והטעם במסכת פסחים מבואר החיוב לשתות ארבע כוסות, ואף שמצוה זו היא תקנת חכמים, בתלמוד ירושלמי נאמרו כמה טעמים

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.