נכרית שהוציאה ביציות והתגיירה

מתוך ספר רץ כצבי

נכרית שהוציאה ביציות והתגיירה

פתיחה

ידידי רבי אילן סיגלמן, ראש מכון פוע"ה בארה"ב, נדרש לאחרונה להשיב על השאלה הבאה:

בחור ישיבה [לשעבר] בגיל ארבעים הכיר בחורה הנמצאת בהליכי גיור, וברצונו להינשא לה. הבחורה, גם היא בשנות הארבעים לחייה, כבר הקפיאה מספר שנים קודם לכן ביציות, כדי לא להחמיץ את ההזדמנות להקים משפחה כאשר תמצא את זיווגה. ואכן, בגילה המתקדם כיום, סיכוייה להוליד בהריון טבעי כמעט אפסיים, ועליה להזדקק לביציות שהקפיאה בגיל צעיר יותר. הבחור, מעוניין להינשא לה לאחר שתתגייר, אך מתנה זאת בכך שלא יחייבו את הילדים בגיור, שכן אם נאמר שנולדו מביציות של נכריה ויש לגיירם, יתברר למפרע שהנולדים אינם מתייחסים אחריו, והם לא נחשבים כילדים שלו, ובמקרה כזה הוא לא מעוניין להינשא לה.

שאלה דומה נשאלתי גם מידידי רבי מתתיהו דייטש, רבה של שכונת רמת שלמה בירושלים: מה הדין כאשר יהודי וגיורת שהקפיאה ביציות קודם שהתגיירה, נישאו זה לזה, ולאחר מכן הופרו הביציות בזרע הבעל והוחזרו לרחמה, ולבסוף נולדו להם ילדים מביציות אלו – האם נדון את הביציות כביציות של נכריה ונחייב את הילדים גיור, או שנחשיב את הגיור שלה כגיור המועיל גם לנולדים והם לא יצטרכו גיור מהסיבות שיבוארו לקמן.

במאמר זה לא נדון בשאלת הייחוס של הנולדים מביצית של נכריה ויולדת יהודיה, אשר נחלקו בזה פוסקי הדור האחרון – האם בעלת הביצית היא האם או שהאשה שברחמה היו ההריון והלידה נחשבת כאם, כמבואר בהרחבה בפרקי המבוא לספרנו רץ כצבי – פוריות ח"א.

הנדון הוא רק לשיטתם של הפוסקים הסבורים שבעלת הביצית היא האם [או על כל פנים יש ספק שמא בעלת הביצית היא האם], ולפיכך מחייבים גיור בתרומת ביצית מנכריה, והשאלה היא מה הדין כאשר הוקפאו הביציות של הנכריה ולאחר שנתגיירה הוחזרו לרחמה הביציות המופרות – האם הנולדים מביציות אלו חייבים בגיור מאחר ובזמן הגיור לא היו בגופה, או שמאחר ונתגיירה, אף שביציותיה היו מחוץ לגוף בשעת הגיור, מכל מקום הגיור חל אף על ביציות אלו והנולדים מהם אינם חייבים בגיור.

למיטב ידיעתי, שאלה זו לא נידונה עד היום בספרי הפוסקים, ולמען האמת קשה מאד להכריעה בראיות ברורות – היות ומציאות שכזו לא היתה קיימת בדורות שעברו, וצריך לדמות מילתא למילתא ולפסוק מסברא בעלמא. 

מסיבה זו, הצעתי את צדדי הספק לפני רבנים ומורי הוראה בחודש אדר א' תשע"ט, להחכים וללמוד, על מנת לברר דבר ה' זו הלכה. בכך, לעניות דעתי, ייחודיותו של המאמר שלפנינו, המבוסס על תלמוד תורה דרבים, התשובות שנקבצו ובאו באמתחתי, המונחות עתה ברשות הכלל, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.

לפניכם המכתב ששלחתי:

שלום וברכה

הנני פונה למעכ"ת לשמוע חוות דעת-תורה בנדון דלקמן. 

אציין כי עסקתי בנושא זה מחמת שנשאלתי שאלה זו מספר פעמים בתקופה האחרונה. מע"כ יודע כי אינני רב ומורה הוראה, אך תורה היא וללמוד אני צריך.

גיורת שהקפיאה ביציות לפני הגיור, נישאה ליהודי, וכעת ברצונם להשתמש בביציות אלו להפרייה – האם דין הביציות כדין ביציות של נכריה [שהרי הוצאו לפני שנתגיירה] והוולד יצטרך לעבור גיור, או שמא מאחר ובעלת הביציות התגיירה, אף שהביציות לא היו חלק מגופה בשעת הגיור, מכל מקום עתה הביציות הן של יהודיה ומשכך אין הוולד צריך לעבור גיור. 

מחד גיסא, בזמן הגיור הביציות היו מחוץ לגופה, ואם כן לא חל עליהן הגיור.

מאידך גיסא, יתכן ואין לכך כל משמעות, מאחר וכיום היא יהודיה וככל יהודיה שעושה הפרייה חוץ גופית, והגיור חל עליה ולא על כל איבר ואיבר, וכשם שאם קיבל אדם תרומת לב מגוי אנחנו לא אומרים לו שהוא צריך לעבור גיור חלקי, כך גם בביציות אלו.

אציין לשאלה נוספת שנשאלתי באותו עניין: מועמדת לגיור הנמצאת בתהליך של הקפאת ביציות, האם צריך להורות לה להמתין עד שתתגייר, או שבכל מקרה הוולד לא יצטרך גיור.

מכיון שמדובר באשה בגיל מתקדם, הזמן שעובר קריטי ויכול לפגוע בסיכויי הפוריות שלה.

השאלה בזה כפולה: האם הוולד יצטרך גיור, ואם כן, האם יש לדונו כקטן שנולד לגבי אמו ולא יתייחס אחריה.

אשמח לתשובת מע"כ, ואברך ברכת הדיוט, תזכו להמשיך בכל מפעליכם בבריות גופא ונהורא מעליא לאורך ימים ושנים. 

צבי רייזמן

 

ביצית נכריה שהוכנסה לרחם יהודיה – הוולד אינו חייב גיור 

א. בדיני יוחסין – נחלקו הפוסקים מי היא האם, בעלת הביצית או היולדת שברחמה התפתח וממנה נולד העוּבָּר. אולם בהלכות גירות יש להסתפק האם חיוב הגיור של הנולד מביצית נכריה שהוכנסה לרחם יהודיה, תלוי בשאלת היחוס, מי היא האם, בעלת הביצית או היולדת.

יסוד הספק הוא, יתכן שגם אם בעלת הביצית היא האם, מכל מקום עוּבָּר נקרא רק משעת כניסתו לרחם האשה, והיות ובעת זו נכנס לרחם של יהודיה, העוּבָּר מקבל את הדינים של בעלת הרחם היהודיה, ולכשיוולד הרי הוא יהודי גמור ואין כל צורך לגיירו. לכאורה דומה הדבר ליהודי שהושתל בו לב של נכרי, אשר אין ספק שלא נחייבו בגיור בגלל הלב המושתל בו, כי ברור שהלב בטל לגופו של היהודי 'הנתרם' והוא נעשה חלק ממנו. ואף בנדון דידן, אמנם בזמן הגירות, הביציות של הנכריה היו מחוץ לגופה בשעה שהתגיירה, אולם בשעה שהביציות מוכנסות לגופה הרי היא כבר מגויירת ונחשבת כיהודיה לכל דבר, ולכן הביציות בטלות לגופה והנולדים לכאורה לא חייבים בגיור.

אם סברא זו נכונה, לא רק כשהוציאו ביציות מנכריה והחזירו אותן לרחמה לאחר שנתגיירה לא נזדקק לגיור, אלא בכל תרומת ביצית מנכריה שהוכנסה לרחם של יהודיה, הביצית בטלה לגופה של היהודיה, והנולד גם כן אינו חייב בגיור. 

ידידי רבי רפאל שלמה דיכובסקי, דיין בבית הדין הגדול בירושלים, נקט כן, במכתבו אלי:

ב"ה יב באדר ב תשעט

לרבי צבי שליט"א

אנסה להתיחס לשאלתו, שאלת חכם. 

אציין, כי אין לענין המחודש של פונדקאות והשאלות הנובעות מכך, גילוי מפורש בש"ס ובפוסקים. כל הראיות למיניהן הן בבחינת דימוי מילתא למילתא, ובקלות ניתן לחלק ביניהן.

כבר זמן רב הגעתי למסקנה, כי בעלת הביצית היא האם האמיתית, ולא האם הפונדקאית. זו גם דעתם של רבים מגדולי הפוסקים, כולל הגרי"ש אלישיב זצ"ל. מצד שני לא ניתן להתעלם מדברי הרמב"ם הידועים (הלכות טריפות פרק י יא-יג) ומדברי החזון איש (יורה דעה סימן ה), שחז"ל קבעו את ההלכות לפי המצב הרפואי שהיה בזמנם (2000 שנות תורה), וכיון שאין לנו תורה אחרת, לכן עומדות ההלכות בעינן, למרות השינוי במצב הרפואה. על כן יש לקבוע את הטריפות לפי מה שקבעו חז"ל באותה עת, אע"פ שלפי תנאי הרפואה הנוכחיים, אין בכך טריפות.

על כן הייתי מגיע למסקנה הלכתית משולבת ביחס לאם פונדקאית. מצד אחד האם הפונדקאית נראית לעין כאם האמיתית, וחז"ל לא התחשבו בחומר הגנטי של העוּבָּר (עיין חולין דף ע. הדביק שני רחמים וכו'). מצד שני, לפי ידיעתנו הברורה, בעלת החומר הגנטי היא האם האמיתית.

לא מצאתי מקום להבדיל בין השתלת עוּבָּר בגיל חדשיים שלושה – אם יתאפשר הדבר מבחינה רפואית – ברחם של אם פונדקאית, ובין השתלת עוּבָּר בגיל של מספר ימים. קשה מאוד ליחס לאם הפונדקאית קשר אמהות, אם ישתילו בקרבה עוּבָּר בן מספר חדשים. הוא הדין והוא הטעם בהשתלת עוּבָּר בן מספר ימים.

לכן מבחינה הלכתית יש מקום ל"פלגינן".. האם האמיתית היא בעלת החומר הגנטי

אולם מבחינת הלכות לידה וגירות, יש מקום לתת מעמד לאם היולדת.

לכן, היות והאם היולדת תקבל את הביצית המופרית לאחר גיורה, והעוּבָּר יוולד לאם יהודיה, יש מקום לראות את העוּבָּר כיהודי גם ללא גירות. אינני חושב שיש משמעות למה שהביצית שייכת לאם היולדת, כיון שביצית זו הוצאה ממנה לפני גיורה, ולאחר שהוצאה ממנה אין לה קשר עם האם והיא גוף בפני עצמו.

בברכת פורים שמח ומרבים בשמחה:

רפאל שלמה דיכובסקי

 

לדעתו של הרב דיכובסקי, קביעת יחוס היהדות ודיני גרות לא תלויים בקביעת יחוס האמהות. ואף אם בעלת הביצית נחשבת כאם, אך עדיין הביצית של הנכריה שהוכנסה לרחם של יהודיה, בטלה לגוף היולדת היהודיה, והנולדים הינם יהודים ולא יצטרכו לגירות כלל וכלל [ולהלן אות ג ננסה למצוא סימוכין לחלוקה בין קביעת יחוס היהדות ודיני גרות לקביעת יחוס האמהות, בדברי הגר"ח סולובייצ'יק, אך מטעם אחר].

במאמר המוסגר, אציין לתשובתו של הגר"ש ואזנר (שבט הלוי חלק יא סימן רלו) שהובאה בסימן ג בענין גיור הנולד מתרומת ביצית מנכריה במשפחה שאינה שומרת תורה ומצוות, ולענ"ד נראה מדבריו שהכרעתו שבתרומת ביצית מנכריה אין צורך בגירות, יסודה בהלכות גירות, ואף אם יש ספק בנולד מתרומת ביצית מי האם, ודאי אין צורך בגירות. וראה בשיעור שם במכתבו של רבי שמואל אליעזר שטרן, תלמידו המובהק של הגר"ש ואזנר, שלא הסכים עמי.

 

עוּבָּר קודם ארבעים יום בטל לגוף אמו היהודיה ואינו נצרך גיור

ב. גם ידידי רבי מרדכי לינזר, סבור שקביעת יחוס היהדות ודיני גרות אינם תלויים בקביעת יחוס האמהות. ולכן ביצית של נכריה שהוכנסה לרחמה של יהודיה, בטלה לגופה, והנולדים אינם חייבים גיור. אך לדעתו, הדבר נכון רק בארבעים הימים הראשונים ליצירה, שהוולד מוגדר כ"מיא [מים] בעלמא",ָ כדברי הגמרא במסכת יבמות (סט, ב) "בת כהן שנישאת לישראל ומת, אמר רב חסדא טובלת ואוכלת עד ארבעים, דאי לא מיעברא – הא לא מיעברא, ואי מיעברא עד ארבעים מיא בעלמא היא". ולכן בדרך כלל, בתרומת ביציות, הן מוכנסות לרחם האשה בתוך ארבעים הימים הראשונים של ההריון. בשל כך, ביצית של נכריה שהוכנסה לרחמה של יהודיה, בטלה לגופה, והנולדים אינם חייבים בגיור. אבל אם הביציות היו מוכנסות לאחר ארבעים יום, לדעתו יש חובת גיור.

עם זאת מסיום דבריו נראה, שהלכה למעשה הרעיון של ביטול הביצית לאם היולדת אינה מוסכמת על הפוסקים.

 

אור לז' אדר ב' תשע"ט

לכבוד ידידי הנעלה רבי צבי רייזמן שליט"א

 

קבלתי מכתבו בנידון גיורת שהקפיאה ביציות קודם גירותה ונישאה ליהודי, וכעת רוצה להשתמש בביציות אלו להפרייה, האם נחשבת כמו ביציות של נכריה [דדעת הרבה פוסקים שצריכים גירות לכל הפחות מספק], או דהוי כביציות של ישראלית, שהגירות שלה שייכות גם לביציות. וביקש כת"ר שאגיד חוות דעתי בנידון חמור זה, ובאמת שעוד לא הגעתי להוראה, ובפרט בנושאים חמורים כאלו, אמנם ארשום מה שנראה לי בזה, ומינה ומינה רווחא שמעתתא.

כת"ר כתב בתוך הדברים שאם משתילים אבר של גוי לתוך יהודי, פשיטא שאותו אבר אין צריך גירות, שהאבר בטל לגבי הגוף, ויש לומר שגם ביציות אלו אינן צריכות לעבור גירות. אמנם אם צדקו הדברים, הרי הוא הדין בכל הפרייה שאשה יהודיה מקבלת ביצית מאשה נכרית, הרי הביציות בטלות לגבי גוף הישראלית, וממילא הוו כישראלית עצמה, וזה כנגד דעת הרבה פוסקים דבכהאי גוונא הולד צריך גירות לכל הפחות מספק.

ובאמת דלענ"ד הדבר תלוי מתי מכניסים הביצית לתוך רחם האשה, שאם מכניסים ביצית לבד [טרם הזרעת הביצית], פשיטא כביעתא בכותחא כסברת כת"ר שהביצית בטלה לגוף. אלא אפילו אם מכניסים ביצית שנזרעה כבר, נראה שאם לא עברו ארבעים יום מזמן הזריעה, מסתבר מאד שבטל לגוף, שהוולד הוא מיא בעלמא ואין בו תורת ולד כלל לשום דין שבתורה [עי' בכורות כא: ויבמות סט: ומשנה למלך פ"ב טומאת מת, ועוד הרבה], ואם כן הוי כמו השתלת איבר אפילו מגוי, שהאיבר בטל לגוף לגמרי. [ועי' אגרות משה יו"ד ח"א סי' רל ענף ח' שהתיר להשתיל אבר לכהן, ולא יטמא בזה בטומאת מת, משום שאבר בטל לגוף].

אבל אם הכניסו הביצית אחרי ארבעים יום, שכבר יש לו תורת 'ולד', מסתבר ששוב לא אמרינן שהוא בטל לגוף, שהרי הכא ליכא למימר שבטל לגוף של האמא, שהרי הוא גוף בפני עצמו ואינו ממש כחלק מאמו [ואולי זה תלוי במחלוקת אם עוּבָּר ירך אמו, ואכמ"ל]. 

אמנם כפי הנראה שהפוסקים נחלקו בכל גווני [ועוד לא זכיתי לראות דבריהם בפנים בקובץ תורני 'תחומין', שאין ספר זה תחת ידי], ויש אומרים שבכל גווני הביצית לא מתבטלת לגוף האשה, אלא הולד מתייחס אחרי 'בעלת הביצית', ואם כן גם בכהאי גוונא שהביצית של האשה הזו בעצמה, גם כן צריכים לדון על הביצית כשלעצמה, והיא שייכת לאשה נכרית, וממילא לא תתבטל לגוף האשה היהודיה.

אשמח לשמוע מהי דעת פוסקי וגדולי דורינו בנידון זה.

והנני מברכו שיצטרך ללמוד וללמד לשמור ולעשות, ולגדל חיילים לתורה, ולכל מילי דמיטב.

מרדכי לינזר

 

מעוברת שהתגיירה בארבעים הימים הראשונים של ההריון – העוּבָּר לא צריך גיור

ג. כהמשך לדברי הרב לינזר שבתוך ארבעים הימים הראשונים של יצירת הוולד, ביצית של נכריה שהוכנסה לרחמה של יהודיה, בטלה לגופה, והנולדים אינם חייבים גיור – אציין לחידושו של הגר"ח סולובייציק, שמעוברת שהתגיירה בארבעים הימים הראשונים של ההריון – אין צורך לגייר את העוּבָּר.

במסכת יבמות (צז, ב) מובא כי "שני אחים תאומים גרים [שנתגיירו], לא חולצין ולא מייבמין [אחד לשני], ואין חייבין משום אשת אח [כיוון שאינם אחים, וקיימא לן (יבמות כב, א) "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי"]. היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה [שנתעברה אמם קודם שהתגיירה, וילדה אותם לאחר הגיור] לא חולצין ולא מייבמין [כיון שגר אינו נחשב בנו של אביו, ויבום תלוי באחים מהאב], אבל חייבין משום אשת אח [מכיון שהם אחים מהאם, שהרי לידתם היתה בקדושה]".

תוספות (יבמות מז, ב ד"ה מטבילין) וכן הרמב"ן והרשב"א (יבמות שם) הקשו על הדין המבואר במסכת יבמות (עח, א) "אמר רבא, נכרית מעוברת שנתגיירה [דהיינו 'הורתו' שלא בקדושה ו'לידתו' בקדושה] – בנה אין צריך טבילה", משום ד"שאני עוּבָּר, דהיינו רביתיה" – כך הוא דרך גידולו של העוּבָּר להיות במעי אמו, ולפיכך טבילתה מועילה לו, משום שהוא חלק ממנה. והנה סדר הגירות הוא ברית מילה ואחר כך טבילה, ואם כן קשה כיצד מועילה טבילת המעוברת לעובר לשם גרות בזמן שעדיין לא מל. 

רבי אלחנן וסרמן (קובץ הערות, יבמות סימן עג אות יב) הביא את קושיית הגר"ח סולובייצ'יק על תירוצו של הרמב"ן על קושיית התוספות: "היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה חייבין משום אחין מן האם, והיינו נכרית מעוברת שנתגיירה והולידה תאומים. ובסוף פרק החולץ (מז, ב) הקשו בתוספות (ד"ה מטבילין) דהא אינו גר עד שימול ויטבול. ותירץ הרמב"ן דהסדר אינו מעכב, ואם טבל ואחר כך מל, אם כן הוי גר. ולפי זה אינו גר בלידתו עד שימול. והקשה כ"ק מו"ר הגר"ח הלוי מבריסק, דאם כן למה חייבים משום אחים מן האם". כלומר, מדוע שני אחים תאומים ש"הורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה" חייבים משום אשת אח, והרי גירותם חלה רק לאחר הלידה, ואם כן הם לא אחים, שהרי "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי".

הגר"ח תירץ: "ויש לומר דאיירי שנתגיירה אמם בתוך ארבעים יום, דאכתי מיא בעלמא נינהו (סט, ב), ואין צריך גירות בפני עצמן לכו"ע". מעוברת שהתגיירה בתוך ארבעים הימים הראשונים של יצירת הוולד שבמעיה, העובר אינו חייב בגיור, היות והוא חלק בלתי נפרד מאמו, וכאחד מאיבריה, וגירותה כוללת גם אותו וברור שאינו צריך גיור כשיוולד. ולכן כאשר אמם של האחים התאומים התגיירה בתוך ארבעים הימים הראשונים, הרי הם נחשבים אחים מחמת אמם, ולכן חייבים משום אשת אח ואינם צריכים גיור לכשיוולדו.

מדברי הגר"ח ניתן לכאורה להסיק, שכשם שמעוברת שהתגיירה בתוך ארבעים יום, העובר הוא 'מיא בעלמא' ונחשב חלק מגופה ואין צורך בגיור לאחר הלידה, כך גם בתרומת ביצית מנכריה שמחזירים את העובר לרחמה בתוך ארבעים הימים הראשונים, הוא בטל לגופה, וכשהתגיירה העובר נחשב כחלק ממנה ואין צורך בגיור לאחר הלידה. 

אלא שלאחר עיון נוסף, יתכן לחלק ולומר, שדברי הגר"ח נאמרו על אשה שהתגיירה לאחר שהביצית התבטלה בגופה, [מה שאין כן בנדון דידן, הגירות היא קודם שהוכנסה הביצית לגוף האשה], והיות והעוּבָּר הוכנס לרחם האשה כאשר היה פחות מארבעים יום, הוא בטל לגופה של האשה, ומתגייר עמה כחלק ממנה. ברם בנדון דידן שמכניסים את הביצית לרחם היולדת לאחר שהאשה נתגיירה, יתכן והוולד יצטרך גיור, וצ"ע.

 

רק ביצית שנלקחה והוחזרה לאותה אשה – בטלה לגופה

ד. ידידי רבי דוד קאהן, רב בית המדרש 'גבול יעבץ' בברוקלין, כתב:

בס"ד

כבוד ידי"נ הרב צבי שליט"א

אחדשה"ט. איני יכול לומר שהטרדות עברו, אבל מכתבך מונח לפני ודורש תשובה.

אודות הגיורת שהקפיאה ביציות לפני הגיור. זו בעיה חריפה ומעניינת. והנה אודות ביצית נכריה מי האם, הביא בעל ציץ אליעזר ראיה מסוטה (מג, ב) ילדה שסיבכה בזקנה. אמנם מסתבר מאד שאם קיבלה השתלת שחלה דלכולי עלמא הוי חלק מגופה, והפוסקים הביאו ראיה שכהן רשאי לקבל ממת קרנית דבטל לגופו, וראיה מנדה (ע, ב). ומסתבר דכיוון דהביצה באה מגופה בטילה לה, אמנם צריכים ראיה לזה.

באהבה ויקר

דוד קאהן

 

למיטב הבנתי, לדעת הגר"ד קאהן, בנדון דידן, שהביצית נלקחה והוחזרה לאותה אשה שהתגיירה, מסתבר שכאשר מחזירים אותה לרחמה היא בטילה לגופה והוולד לא יצטרך גיור. אבל עדיין לא ברור האם בכל תרומת ביצית של נכריה שהושתלה ברחם יהודיה, העובר יתבטל לגופה ולא יצטרך גיור.

עם זאת הגר"ד סיים את דבריו בהסתייגות ש"צריכים ראיה לזה".

מעין סברא זו כתב ידידי הרב אליהו לוין, ראש כולל, לייקווד (את דבריו העביר הרב משה רויד, לייקווד), שעל אף שודאי שאין גרות חלה על ביצית שהוצאה מהאשה, עם זאת אם החזירו את הביצית לאחר הגיור והשתילו אותה באותה אשה עצמה הרי יש מקום לומר שהיא כביצית ישראל: "והנה אם הופרית הביצה והושתלה באשה אחרת, אז ודאי שהביצית יחוסה יחוס נכרי אף על פי שבעלת הביצה נתגיירה אחר כך, שהרי כל השייכות של אותה ביצה לאשה המקורית, זה משום שלפני שניטלה מאותה אשה היא היתה שייכת לה ואז האשה היתה נכרית, וודאי שהגירות של האשה מתיחס לאשה של אחר כך ולא לאשה שהיתה לפני שניטלה הביצה ממנה, ואם נחתך אבר מן החי מנכרי שאין האבר מטמא באהל כדין אין עכו"ם מטמא באהל, נראה שאפילו אם נתגייר הנכרי, אין משתנה דינו של אותו אבר לטמאות באהל כדין מתי ישראל, והוא הדין אם הופרית הביצה לאחר שהנכרית נתגיירה, כך יחוסה שהיא נכרית.

השאלה יותר מסובכת אם ביצה זו שניטלה מנכרית ואחר שנתגיירה הושתלה ביצה זו בחזרה בגופה, שאז יש מקום לומר שביצה זו מתאימה לאשה זו שהרי ממנה נלקחה, ועתה כשהוחזרה לאשה זו, היא חוזרת להיות חלק מגוף האשה הגיורת וממילא יחוסה חוזר להיות יחוס ישראל. דהגירות אינה חלה על האיברים של האשה שנטבלו במים, אלא הגירות חלה בהאישות של האשה, וכשהוחזרה ביצה זו למקום שניטלה ואינה גוף זר בתוכה, היא חוזרת להיות כאשה עצמה. 

[וכן יש לעיין באבר מן החי שמטמא כמת שהושתל בחזרה באותו אדם שנלקח ממנו, האם האבר חוזר להיות אבר חי וחלק של אדם חי שפוקע ממנו שם מת].

 

איברים בטלים לגוף המושתל – ביצית לא בטלה לגופה של האשה שהוכנסה אליה

ה. בשעת הלימוד עם בני החבורה, הצגתי את השאלות שנכתבו בפתיחת השיעור והתפתח דיון סוער סביב השאלה האם יש הבדל בין ביצית לבין איבר אחר שהוצא מהגוף, ואפרט:

בנדון דידן, שאבו ביציות מאשה נכריה, לאחר מכן היא התגיירה בעוד שהביציות מחוץ לגופה, ולאחר הגירות הפרו את הביציות והחזירו אותן לגופה. נדון דומה יכול להיות עם איברים מסויימים מהגוף, לדוגמא כליה שהוציאו מנכרי, ולאחר שהתגייר החזירו לגופו את הכליה [וכיוצא בזה בכל איבר אחר] – ובזה לכאורה פשוט שאף לאיברים שהיו בשעת הגיור מחוץ לגופו, אין צורך ב'גיור' בפני עצמם. יתר על כן, גם אם ישתילו לב של נכרי ביהודי, ודאי שלב זה אינו צריך לעבור תהליך גיור. והסיבה היא, שהגיור אינו חל על הגוף, אלא על האדם, וככל שאדם זה הוא יהודי, כל גופו הוא גוף של יהודי. ולכן גם אם נשתיל בו לב של נכרי, היות וכיום לב זה הוא חלק מגופו של יהודי, אין צורך כלל בגיור, משום שכאמור הגיור אינו חל על איברים. 

ומעתה לכאורה הוא הדין בביצית, בשלב שעדיין לא הופרתה, היא ככל תא אחר מהגוף, ואף שבעתיד תהפוך לעוּבָּר, מכל מקום כעת עדיין לא הופרתה ואין לה חיות משל עצמה, ומדוע שלא יחול עליה הגיור, וכשם שחל על כל איבר אחר שלא היה חלק מהגוף בשעת הגיור כך גם יחול הגיור על הביצית. וגם אם נאמר שבזמן שהביצית מחוץ לגוף היא מנותקת ולא חלים עליה דינים של הגוף, מכל מקום לאחר שהחזירו את הביצית לגוף, אין הביצית נחשבת כגורם חיצוני לחלוטין שהשתילו בגוף האשה, אלא זו ביצית שלה שהוחזרה לגופה, ועל כן מן הראוי שתקבל את דיניה של האשה.

את צדו השני של המטבע הציג רבי מיכאל בלייכר, אב"ד חיפה בתשובתו אלי:

לכב' הרב רייזמן שליט"א

לענ"ד אין להשוות ביצית ללב שהושתל מגוי. מכיון שהלב בטל לגופו של היהודי שהרי הוא מתחבר אליו לעולם, אבל הביצית מתפתחת לעובר ועומדת לצאת מן הגוף של האשה כאשר היא יולדת. 

ואם לא נחלק חילוק זה, אם כן נאמר שגם אם יהודיה קבלה תרומת ביצית מגויה, הביצית בטלה לגופה, ואין הולד צריך גיור, וזה לא שמענו. 

אלא שיש טוענים שאזלינן בתר האם היולדת, אבל לפי זה מתייתרת כל השאלה שהעלה כת"ר. 

בברכה

מיכאל בלייכר

 

הרב בלייכר סבור שאין להשוות בין השתלת איברים לתרומת ביצית, משום שאיבר מושתל בגוף על מנת שישאר בגוף, ובשל כך ניתן לומר שהוא בטל לגוף ונחשב לחלק בלתי נפרד ממנו. אולם ביצית מוכנסת לרחם, על דעת שבבוא הזמן תהפוך לוולד שיצא מגופה של המעוברת ויהיה בעתיד בריה לעצמה, ולכן אינה בטלה לגוף האשה שהוכנסה אליה.

ואם נאמר שלמרות זאת הביצית בטלה לגוף האשה, היות וסוף סוף כיום היא חלק מגופה, אם כן בכל מקרה של תרומת ביצית של 'נתרמת' יהודיה מנכריה, נבוא ונאמר שהיא מתבטלת לגוף ואינה צריכה גיור – "זה לא שמענו". כלומר, מרבית הפוסקים מצריכים גיור במקרה שכזה. 

 

הגרות לא חלה על הביצית בזמן הימצאותה מחוץ לגוף האשה 

ו. גם לדעת ידידי רבי אברהם צבי שיינפלד, דיין בבית הדין הגדול בירושלים, אין להשוות בין השתלת איברים לתרומת ביצית. כמו כן, לדעתו לא מסתבר שגרות חלה על ביציות בזמן שהן מחוץ לגוף האשה: 

לכבוד

רבי צבי רייזמן שליט"א

שלום וכטו"ס

אשר לשאלתך בענין גיורת שהקפיאה ביציות לפני הגיור, נראה לי שמידי ספיקא לא נפקינן.

שהרי לשיטות שהולכים אחרי האם הפונדקאית, הוולד בכל מקרה יחשב יהודי כי האם היולדת יהודיה [גיורת]. ולסוברים שהולכים אחרי התורמת בעלת הביצית, לכאורה פשוט שהביצית שהוצאה לפני הגיור דינה כבאה מתורמת נכריה, והוולד צריך גיור גמור.

לענ"ד פשוט שהגיור לא מועיל למה שאינו בגוף המתגיירת בשעת הגיור. 

והסברא שהבאת מתרומת אבר (לב) כבר עסקנו בה בעבר, ואינה מועילה לסוברים שהולכים לפי תורמת הביצית.

ולכן גם השאלה השניה לגבי מועמדת לגיור, האם תמתין עם התהליך עד לאחר הגיור, לפי שיטות אלה אם הוצאת הביציות יהיה לפני הגיור הולד יהיה צריך גיור, ויהיה נידון כקטן שנולד לגבי אמו, ולא יתייחס אחריה. 

עוד יש להעיר, כי בשאלה הראשונה שהאשה כבר התגיירה לאחר הקפאת הביציות, יש לדון לפי ספקו של הדגול מרבבה, יו"ד סי' רע"ח ס"ו, שמעוברת שהתגיירה ובית הדין לא ידעו שהיא מעוברת, האם מועיל הגיור של האם לעובר. והאריך בזה הרב יוסף גולדברג שליט"א, בקובץ שורת הדין כרך י"א עמ' קמז. ומסקנתו להקל מטעם דעובר ירך אמו, עיי"ש. וכן דעת ערוך השולחן יו"ד סימן רע"ח ס' יא. וכן מצאתי בספר ישרש יעקב, יבמות דף ע"ח ע"א.

אכן אם הביציות לא היו בגוף המתגיירת בעת הגיור אין שום סברא לומר עובר ירך אמו לכו"ע, ובוודאי לא יועיל הגיור לביציות כשבית דין לא ידעו על כך. ואף אם ידעו (כגון באופן השני ששאלת), נלע"ד שלא שייך גיור במה שנמצא חוץ מגוף האם. לכן ודאי שעדיף לעשות את הגיור לפני הקפאת הביציות. 

גם במקרה הראשון, נראה שיש עדיפות מבחינת ההלכה, להשתמש בביציות שהוקפאו, כי מבחינה ביולוגית הוא בנה של המתגיירת ויש לזה צדדים בהלכה ואכמ"ל בזה.

בברכת פורים שמח והצלחה בכל אשר תפנה

א.צ. שיינפלד

 

ז. גם ידידי רבי מרדכי רלב"ג, אב"ד ירושלים, קובע בהחלט שגרות האשה לא מועילה לביציות בזמן שהן מחוץ לגופה:

בס"ד יום שני א דר"ח אייר תשע"ט

לכבוד ידידי הר"ר צבי רייזמן שליט"א

לאחד"ש ברצוני לציין כי רק אתמול ראיתי את מכתבך, ובשל הזמן הרב מאז ששלחת לי את המכתב ובשל קוצר הזמן שברשותי והטרדות הרבות, אענה למכתבך בקצרה.

תשובתי היא במקרה של שאלתך היא חד משמעית, שאין גירות האם מועילה לביצית בזמן שהביצית אינה נמצאת בגופה.

הראיה לכך היא, מהסוגיה ביבמות (עח, א) הדנה בנכרית מעוברת שהתגיירה שבנה אין צריך טבילה. ומבארת שם הגמרא שאע"פ שגופה של האם חוצץ בין המקווה לוולד מכל מקום מועילה טבילת האם לוולד "שאני עובר דהיינו רביתיה" (שזהו דרך גדילתו וממילא אין האם נחשבת לחציצה של המקווה ביחס לוולד).

למדנו מסוגית הגמרא שאע"פ שהוולד בתוך מעי אימו, עדיין צריך הוולד טבילה ולא אומרים כסברתך שיש להשוות בין הוולד הנמצא ברחם אימו לבין לב מושתל בגיורת. וכתב הרמב"ן (יבמות מז, ב ד"ה מטבילין) שאותו וולד צריך למול אותו מדין גירות כדי להשלים את הליך הגיור שלו. ולא מועיל הגיור של אימו כדי לפטור אותו מגירות.

אמנם יש להבדיל בין וולד הנמצא במעי אימו הנחשב לישות בפני עצמה, לבין ביצית שאינה מופרית שהיא איבר אחד מאברי גוף האשה ואינו ישות בפני עצמו. אולם לנידון דידן אין סברה לחלק ביניהם, אלא כל שאינו חלק מגוף המתגייר בזמן הגיור לא מועיל הגיור לגביו.

יעויין בספרי אבני משפט (סימן א) שהארכתי להוכיח שסוגיה זו אזלא למאן דאמר שסובר עובר לאו ירך אימו. ובאמת למאן דאמר הסובר שעובר ירך אימו מועילה גירות האם לוולד המצוי ברחמה של אמו וכפי שכתבת שאין הבדל בין לב שהושתל בגוף המתגיירת לבין ביצית שהופרתה בגופה וברחמה של המתגיירת, וממילא הוא הדין בנידון הסוגיה שם במעוברת שנתגיירה שיועיל גיור האם לוולד ללא צורך של גיור נפרד לוולד בפני עצמו. אולם סברה ונדון זה שייכים דווקא במקרה שהוולד או הביצית המופרית נמצאים בגופה של הפונדקאית (נושאת הוולד או הביצית המופרית), שאז מסתבר שלמאן דאמר הסובר עובר ירך אימו שהוולד או הביצית המופרית נחשבים לחלק מגוף האם וכמו אחד מאבריה. אולם בנדון שאלתך שהביצית אינה נמצאת בגופה של המתגיירת בזמן הגיור, אין להחשיב את הביצית ל"ירך אמו" ולא יועיל הגיור לביצית.

לגבי הדוגמא שהבאת מיהודי שקיבל תרומת לב מגוי, אין הדוגמא דומה לנדון. 

מעמד של גוי או יהודי שייך באדם ולא שייך באיבר, ולכן אין צורך לגייר לב של גוי. דווקא ביצית מופרית הנחשבת לישות עצמאית, ולאחר ארבעים יום של התפתחות העובר יש איסור רציחה על איבוד הוולד, כפי שכתב באגרות משה, יש צורך בגיור לוולד הנוצר מאותה ביצית אם בעלת הביצית היא גויה, ואין להשוות בין ביצית מופרית לבין איבר אחר בגוף.

לגבי השאלה השניה האם יש לאשה בגיל מתקדם ומועמדת לגיור הנמצאת בתהליך של הקפאת ביציות, להורות לה להמתין עד לאחר שתתגייר.

תשובתי היא, כי לגבי הצורך לגיור, כפי שכתבתי לעיל, לא יהיה מנוס מלגייר את הוולד שייוולד לאחר מכן, אם המועמדת לגיור תקפיא את הביציות קודם הגיור. אולם אם יש חשש ששהות עד לאחר הגיור ימנע ממנה פרי בטן בעתיד, אין איסור להקפיא את הביציות בעודה גויה ולהשתיל בגופה את הביצית לאחר שתופרה, לאחר שתתגייר. במקרה זה הוולד יצטרך לעבור גיור. אולם הצעתי היא שהאשה שתקפיא ביציות קודם גיורה, ולאחר שתתגייר תבדוק את מצבה, אם תוכל להשתמש בביציות חדשות שנוצרו בגופה לאחר שתתגייר עדיף שתשתמש בהן ואז לא יהיה צורך בגיור לוולד שנוצר מביצית של אם יהודיה לאחר שהתגיירה ונולד לאם יהודיה לאחר שנתגיירה שדינו כיהודי כשר ורשאי להתחתן עם כל אחת מבנות ישראל. אולם אם תצטרך להשתמש בביציות שנלקחו ממנה קודם שהתגיירה, הולד שיוולד לאחר שנתגיירה יצטרך לעבור הליך גיור. 

החותם בידידות ובהוקרה

מרדכי רלב"ג

 

לדעת הרב רלב"ג "כל שאינו חלק מגוף המתגייר בזמן הגיור לא מועיל הגיור לגביו". 

ולענ"ד נראה כי דבריו הם בבחינת סברא בלבד. שהרי כפי שכתבנו לעיל, לו יצוייר שיוציאו לאדם נכרי כליה, והוא יתגייר ולאחר מכן יחזירו את הכליה לגופו – פשוט שאין צורך בגיור מחדש, שהרי אפילו אם ישתילו בגופו של יהודי כליה של נכרי אין צורך בגיור, ואם כן במה שונה ביצית מכליה או כל איבר אחר, ואילו תהיה אפשרות להחזיר את הביצית לגוף האשה ללא הפרייה, וכי במקרה זה נאמר שלא חלה עליה הגירות, ומהו איפוא ההבדל בין ביצית לכל תא אחר בגוף. ואף אם הביצית הופרתה, מכל מקום אין לה דין עובר כל זמן שלא נקלטה ונשתרשה ברחם. אלא אם נאמר כסברתו של הרב בלייכר שהיות ובבוא הזמן תצא מן הגוף היא לא יכולה להיחשב כבטילה לגוף. אולם לכאורה ממאן דאמר "עובר ירך אמו" אנו רואים שאף שעובר זה עתיד לצאת מן הרחם מכל מקום הוא נחשב כחלק מהגוף, וצ"ע. 

 

ח. ביקשתי מידידי רבי אהרן גולדברג להיכנס לשאול את אביו, רבי זלמן נחמיה גולדברג, דיין בבית הדין הגדול בירושלים, מה דעתו בנדון דידן. הגרז"נ השיב, שהגיור של האשה לא יועיל להיחשב גיור עבור הביציות שמחוץ לגוף, ולדעתו יש להחמיר וצריך גיור לאחר הלידה.

לאחר זמן, בשהותי בישראל בחודש תמוז תשע"ט, נכנסתי אל מעונו של הגרז"נ בירושלים, ושאלתי שוב האם ניתן להסתמך על חידושו של הגר"ח [לעיל אות ג] גם בנדון דידן, ולומר שאם המעוברת התגיירה בארבעים הימים הראשונים ליצירת הוולד, הביציות בטלות לגופה ולא נצטרך גיור לאחר הלידה. והשיב הגרז"נ, כי זו דעת יחיד, ואי אפשר להסתמך עליה לדינא, ולכן לדעתו יש צורך בגירות לאחר הלידה. 

 

ראיות מסוגיות הש"ס האם גירות המעוברת מועילה לביציות שהוצאו ממנה

ט. כפי שהזכרתי בפתיחה, שאלה זו לא נידונה עד היום בספרי הפוסקים, כי מציאות כזו לא היתה עדיין בדורות שעברו. ולכן קשה להכריעה בראיות ברורות. 

ידידי רבי אי"ש אפל העביר לי את מכתבו של רבי אהרן הס, המביא ראיות לנדון דידן. הנני מביא את דבריו ככתבם וכלשונם, מבלי להיכנס לגופן של ראיות, והבוחר יבחר: 

 

לכבוד הרב בעל רץ כצבי שליט"א 

נראה שיש ב' אופנים להבין השאלה למה זה שונה מכל ביצה מנכרית בתוך יהודיה: 

א) דכיון דנתגיירה האשה, נתגיירו כל אבריה, ואפי' אם היא חוץ לגופה. [וכנראה זה הוא שאלת מע"כ].

ב) דכיון שהביצה היא מגופה שייך להיות נטפל לגופה, מה שאין כן אם הביצה היא מאשה אחרת א"א להיות נטפל לגופה. (ובוודאי זה מיירי רק בחלק שיש חשיבות בפני עצמו, כמו הביצה שעתיד להיות ולד בפני עצמו, אבל חלק אחר, כמו הלב והחוטם וודאי הוא נטפל לגופה ואין צריך טבילה להיות יהודי).

והנה בנידון א' נראה שיש ב' ראיות דגירות של האם אינו מהני לביצתה:

א) איתא בגמרא (גיטין כ"א) דאי אפשר לכתוב גט על ידו של עבד, ועל קרן של פרה, וכתבה הגמרא "בשלמא יד דעבד לא אפשר למקצייה וכו'.." וכתב רש"י וז"ל, דשייך במצות ואינו רשאי לחבל בו וכו', עכ"ל. מבואר מדברי רש"י, דאי היה רשאי לחבל בו ולקצוץ ידו של העבד, היה אפשר לגרש בו. ויל"ע בזה, דכיון דהעבד יצא לחירות, נתגייר העבד, ואם כל אבריו נתגיירו ממילא אפי' אינו מחובר לגופו, אם כן ידו הוי ישראל וא"א להיות בעלים עליו . ומבואר בגמ' (גיטין כ.,וכ"א.) דצריך ליתן לה הגט [הרי מבואר דצריך להיות שלו], וע"ע בתוס' (כ"ב: ד"ה והא). וכן מפורש בשו"ע (ק"כ א), וע"ע בסדר הגט (אות י"ג) דצריך לעשות הגבהה על הגט. שמע מינה דגירות של גופו לא מהני לאבריו אחר שנקצצו. ומה שידו נאסר בהנאה, אין זה סיבה שלא לגרש עמו, דהרי אפשר לכתוב גט על איסורי הנאה, ורק אינו יכול לגרש אם הוא צריך שריפה (רמ"א קכ"ד א). 

אבל עיין בתורתן של הראשונים (לייטנר) כאן בדף כ"א שכתב דכל הראוי לקבורה כקבור וג"כ אינו ראוי להיות גט לא רק מצד הא דהוא אסור בהנאה, ועיין באגר"מ (יו"ד ח"א סי' ר"ל) שכתב דחיוב קבורה לאבר מן החי הוא דין דאורייתא (ולא כמו שרצה לצדד לחלוק עליו בתשובות והנהגות ח"ד (כמדומה ואולי) סי' רפ"ח).

ב) איתא בגמרא (יבמות מ"ב.) דגר וגיורת צריכין להמתין ג' חדשים, וביארה הגמ', להבחין בין זרעו שנזרע בקדושה לזרעו שנזרע שלא בקדושה. והנה הא דהבחנה הוי ג' חדשים ישל"ע, דהא אפשר להיות נקלט עד ג' ימים. ועיין בהמהרש"א מהדורא בתרא (יבמות סוף ל"ז.) דכתב דהג' חדשים הוי עם הג' ימים של קליטת הזרע. דהיינו, דמצד ההבחנה אין צריך אלא ג' חדשים חסר ג' ימים, והג' ימים נוספים הוא משום דשמא עדיין לא נקלט הזרע. 

ואם כן, אם בנדון דידן נאמר דכשנתגיירה האשה נתגיירה ביצתה עמה, ה"ה כשנתגייר איש נתגייר הזרע שלו עמו. ואם כן למה צריך גר וגיורת להמתין ג' חדשים עם הג' ימים, הא אם לא נקלט הזרע ונתגייר הרי זרעו נתגייר עמו, ואם כן הוי זרע שנזרע בקדושה. ש"מ דגירות של האשה לא מהני לביצתה.

ועל נידון ב' יש לפלפל טובא:

א) מה הדין בכהן שנקצץ אצבעו ל"א (ע"פ הפסוק איכה, ועיין רש"י שם), אם מותר לחברו חזרה לגופו, הרי אסור ליטמא. לפום ריהטא איני רואה היתר לחברו מעיקרא, והשאלה רק הוי אחר שחבור לגופו בטל לגופו כיון דהוי מגופו, וכנידון דידן, או צריך לחזור ולקצות, ח"ו. וי"ל דמותר להשאיר שם אפי' מאדם אחר, מאחר שכבר בטל לגופו.

ואולי יש להתיר לחבור לגופו לכתחילה, דעיין תוס' (ב"מ קי"ד: ד"ה אמר) דכתבו, דהא דהיה מותר לאליהו להחיות המת אפי' אם היה כהן, משום דהיה בטוח שהיה מחיה אותו, ולכן מותר משום פקוח נפש. ועי' ברבינו פרץ (שם) שכתב דלא מת ממש אלא נתעלף, וכתב דאפי' למאן דאמר כהן אסור לטמא לגוסס, היה מותר דכיון דעתיד לחיות כאילו לא מת, עיי"ש. וישל"ע לפי ר"פ אם סברא זה 'דכיון דעתיד לחיות כאילו לא מת', קאי ג"כ באוקמתא דלא מת ממש, או הוי תי' בפנ"ע. ואפי' את"ל דרק מיירי בגוסס, י"ל דאבר זה לא הוי מת ממש, דאי היה מת ממש, לא היה אפשר לחברו עוד לגופו, אלא דינו כגוסס.

ואם כן כיון דאבר זה עתיד לחיות, הוי כאילו לא מת ומותר לטמא אפי' לכתחילה (לפי ר"פ ועיי"ש שיש לו עוד תי'). אמנם יש לומר דרק אפשר לומר כאילו לא מת אם הוא חיות אחד, דהיינו מגופו, אבל מגופו של אחר הוי חיות שני, א"ד ל"ש דכל חיות אחד הוא [ואם כשאדם מת וחיה הוי אדם אחר (עיין בזה במה שהאריך בזה מרן הגרח"ק בשיח השדה בענין אשתו של אליהו ומה שהביא שם ראיה בשם אביו מהרמב"ן בספר המצוות והדברים עתיקים) אם כן מוכח מר"פ דלא שנא].

ועיין באגר"מ הנ"ל (יו"ד ח"א סי' ר"ל) שהתיר לחבר לגופו, עיי"ש טעמו.

ויש עוד להאריך בנידון ב' אבל אין כאן המקום שזה לא היה עיקר שאלת מע"כ.

 

ונראה לענ"ד להוסיף ולומר שגם אם ניתן לדמות מילתא למילתא ולהביא ראיה מידו של עבד ומזרעו של נכרי שנתגייר תוך ג' ימים, מכל מקום בשני מקרים אלו, אינם אמורים לחזור לגוף לאחר שפירשו, ולכן יש מקום להניח שהם לא ישמשו את האדם המתגייר יותר, ולא יהוו חלק ממנו גם בעתיד, ואי לכך אינם חלק מהגוף. מה שאין כן בביצית המוצאת מן הגוף באופן זמני על מנת להחזירה, יש יותר מקום לומר שהיא נשארת כחלק מהגוף גם בזמן שהיא מחוצה לו. 

 

האם ניתן להטביל את הביצית בפני עצמה

י. בנדון דידן עלה רעיון נוסף – להטביל את הביצית בנפרד מהאשה. כלומר, בזמן שהנכרית טובלת לגירותה, נטביל את הביצית במקווה לשם גרות. רעיון זה כמובן אינו מעשי בגלל הסטריליות הרפואית הנדרשת לטיפול בביצית. לכן הנדון בזה נכתב לפלפולא דאורייתא, אלא אם כן יבוא יום וימצא פתרון לכך.

במשנה במסכת כלים (פרק יט משנה א) מובא: "המפרק את המטה להטבילה, טהור". ופירש הרע"ב: "אף על פי שמיטהרת כשהיא שלימה, פעמים שהיא גדולה ואינה יכולה להיכנס למקוה וצריך לפרקה". כאשר צריך להטביל במקווה מיטה שלא נכנסת במים מחמת גודלה, מותר לפרקה ולהטבילה חלקים חלקים, ולאחר מכן לחברה בחזרה מחדש. ממשנה זו לכאורה ראיה, שנוכל להטביל את הביצית בנפרד, ובמקביל לטבילת האשה – וכשם שחלקי המיטה המפורקים נטהרים כל אחד בנפרד ולאחר מכן מתחברים, כך גם נטביל את האשה ואת הביצית בנפרד, ולאחר תחזור הביצית לאשה. 

אלא שיש להשיב ולומר שגם אם בדיני טומאה וטהרה היה ניתן להטביל את הביציות בנפרד, בנדון דידן הנושא הוא לא רק דין הטבילה, אם היא מועילה, אלא השאלה היא חלות הגרות. בכדי לטהר את המיטה יש להטבילה, וכאשר היא גדולה מותר לפרקה לחלקים ולהטביל כל חלק בנפרד. אולם ביצית שנמצאת מחוץ לגוף, אם היא לא חלק מהאשה, מה תועיל הטבילה של הביצית. 

 

הקשר בין האשה לביציות שהוצאו ממנה

יא. לאחר עיון נוסף נראה לעניות דעתי, שקשה לומר כי ביצית היא ישות עצמאית לחלוטין שאינה חלק מהאשה כשהיא מחוץ לגופה. שאם נאמר כן, נמצא שאין משמעות כלל לתרומת ביצית אם היא מיהודיה או מנכריה, שהרי בכל מקרה הביצית כבר לא בגוף האשה. 

זאת ועוד, בהשתלת יד, לב או כל איבר אחר של נכרי בגופו של יהודי, ברור שאין צורך לגייר את היד או הלב, כי כל בר דעת מבין שהיד היא לא 'יהודיה' או 'נכריה', אלא חתיכת בשר שחלו עליה הדינים של הגוף שאליו היא מחוברת. ואם נשווה זאת לביצית, הרי שצדקו דברי הסוברים שאם נחזיר את הביצית לגוף יהודיה, היא בטלה לגופה והנולד יהודי. 

ועל כל פנים ודאי שקודם לארבעים יום, אין לביצית מעמד 'עצמאי', אלא היא חלק מגופה של האשה, ולפיכך היא בטלה לגופה.

לפיכך נראה שגם כשהביצית מחוץ לגוף האשה, היא עדיין שייכת לאשה שממנה הוצאה ויש ביניהן קשר. משל למה הדבר דומה, אדם שהתגייר ללא יד או כליה, ולאחר הגיור היד או הכליה הושתלו בחזרה בגופו, וכי יעלה על הדעת לגיירו בשנית עם היד או הכליה. מסיבה זו נראה איפוא, שהגיור של האשה יועיל גם לוולד שנולד מהביציות שהוצאו מגופה קודם הגיור, וצ"ע.

 

הגיור של המעוברת לא חל על ביציות שהוצאו ממנה

יב. ידידי רבי שמואל אליעזר שטרן, ראש ישיבת חוג חתם סופר, רב מערב בני ברק, כיבדני במכתבו בנדון דידן:

 

בס"ד, אדר תשע"ט

כבוד ידידינו ומכובדינו הדגול מרבבה, רב הפעלים וכביר המעשה לתורה ולחסד

מוה"ר רבי צבי רייזמן שליט"א

אחר דרישת שלומו ושלו' תורתו באהבה רבה, הנני בזה להשיבו על מכתבו האחרון בענין ביציות שהוקפאו מגויה לפני גירותה, וכעת רוצים להפרותה לאחר הגירות, האם אזלינן בתר שעת נטילת הביצית ודין העובר כגוי גמור וצריך גירות, או אזלינן בתר השתא שבעלת הביצית התגיירה וממילא נימא דגם הביצית נידונית כאמה, עכ"ד.

והנה לענ"ד פשוט כביעתא בכותחא, דמאז הוצאת הביצית מרחמה של האם נותק הקשר עם האם ודינה כביצית מאשה גויה אחרת ולא יועיל מאומה מה שיחזירוה לרחמה של הגיורת, ואפילו אם נאמר דלענין יחוס היא מתייחסת אחר האם [אם היה שייך יחוס בגויים], אבל הגירות שנעשה לאחר הוצאת הביצית לא יתכן שתחול על הביצית שהיא בשעת הגירות מחוץ לאם.

וכיון שהגירות אינה חלה על העובר והוא יצטרך גיור לאחר יציאתו לאויר העולם, אם כן לכאורה פשוט לענ"ד שהוא כקטן שנולד לכל דבר ואין לו כל קשר עם האם הזאת, אעפ"י שהוא נולד מהביצית שלה וגדל במעיה.

[ובזכרוני שהפרי מגדים דן בענין יין שנקרש האם בטל דין יין ממנו לענין קידוש ואפילו לענין בורא פרי הגפן, אמנם אינו ענין לנידון שלפניו, דביצית שהוקפאה בודאי אין נפקע ממנה מאומה, ורק בדבר לח ונוזלי שנהפך למוצק יש מקום לדון האם נתבטל ונהיה פנים חדשות והדבר פשוט].

ואחתום בכל חותמי ברכות שבמקדש, ובברכת מרבין בשמחה לו ולכל אשר לו. 

שמואל אליעזר שטרן

 

לדעת הרב שטרן, מחד גיסא, בהלכות גירות, הגיור של האשה אינו מועיל לביציות שהוציאו מגופה, כי ברגע שהביצית הוצאה מהגוף, נותק הקשר בין האם והביצית. מאידך גיסא, בדיני יחוס, יש קשר בין הביצית לאשה, ויתכן שהביצית יכולה להתייחס אחר אמה הביולוגית על אף שהוצאה ממנה. 

 

יג. הרב שטרן דן האם ביצית שהוקפאה משנה את מעמדה, על פי ספקו של הפרי מגדים (או"ח, פתיחה להלכות ברכות, אות יא סוף התנאי השני) בנדון "יין הקרוש בקור וכדומה, מהו מברך, אם פרי הגפן או פרי העץ, וצ"ע כעת". 

רבי יצחק זילברשטיין (חשוקי חמד יומא דף עו עמ' ב) הוסיף והסתפק "האם אפשר לעשות קידוש על יין קרוש". והביא ראיה מדברי המשנה במסכת טהרות (פ"ג מ"ב) בהלכות טומאה, שיין נחשב למשקה גם לאחר שנקרש: "הנה במשנה בטהרות מבואר שיין נחשב למשקה לענין טומאה אפילו כשנקרש", ודחה הרב זילברשטיין: "אך הר"ש שם מבאר על פי התוספתא, שכוונת המשנה היא רק לענין שאם חזר ונימוח לא בטל ממנו שם יין, אבל כל זמן שהוא קרוש אין דינו כמשקה לענין טומאה". מבואר בדבריו שגם אם נגדיר דבר נוזלי שקפא כ'פנים חדשות' ודינו שונה, עם זאת לאחר שחזר והופשר הוא חוזר לדינו הראשון. 

כך גם בנדון חלה קפואה, דנו הפוסקים האם יש לה דין לחם, ומצטרפת ל'לחם משנה', וכתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סימן לא) שראוי להחמיר לכתחילה לא להשתמש בחלה קפואה כלחם משנה: "אשר שאל בענין לחם משנה בענין השכיח היום, שלוקחים החלות מהמקרר והמה קרושים, קשים כאבן, ואינם ראויים לאכילה, אם שייך לצרף זה ללחם משנה, וכבודו צידד בזה להקל. דרכי להחמיר בזה, דכיון דנקרא לחם משנה ולדעת קצת ראשונים באמת צריך לבצוע על שניהם, ממילא בעינן שיהיה ראוי לאכילה ממש. ולא מהני כאן סברת עומד להפשיר שכתב כבודו, דמה יושיענו זה, דהשתא מיהת בשעת סעודה ראויים לאכילה בעינן. ולא ראיתי ראיה מכרעת בדבריו. ואע"פ שידעתי מקילים בזה, ראוי להחמיר לכתחילה". וכן משמע מדברי הגרש"ז אויערבך המובאים בספר שלחן שלמה (סי' רעד סע' א) "לענין צירוף לחם קפוא שהוצא עכשיו מתא ההקפאה ללחם משנה יתכן דבשעה שהלחם קשה כאבן ולא ראוי לאכילה אינו יכול להצטרף ללחם משנה. ולא דמי למצה בערב פסח שחל להיות בשבת, דאע"ג דאין אוכלים את המצה עכ"פ גם עכשיו היא אוכל. אך אם בדעתו להאריך בסעודתו עד שיהא ראוי למאכל, אפשר דחשיב כרותח שצריכים להמתין עד שיצטנן". אולם המנחת יצחק (ח"ט סימן מב) כתב שמכל מקום יש "שֵׁם" לחם על לחם קפוא, כי אפשר לתקנו שיהיה ראוי לאכילה, ולכן ניתן לצרפו ל"לחם משנה", כדבריו: "אמנם נראה דבכעין נדון דידן דראוי לאכילה בלי שום תקון, ורק מחמת קרירות אי אפשר לאכלו, אשר כעבור קצת זמן יסור קרירותו מעצמו, וגם עכשיו אפשר על ידי חמימותו אצל האש באופן המותר בשבת. הרי אף דבשעת אכילה בש"ק לצאת לחם משנה עדיין לא נעשה ראוי לאכילה, מכל מקום כיון שאפשר לתקנו באופן שראוי לאכילה אחר כך, קרוי ראוי לאכילה, ומצטרף ללחם משנה".

מתבאר שכל הנדון בחלה קפואה הוא על הזמן שאינה ראויה למאכל, והשאלה היא האם יש עליה תורת לחם, אך בוודאי שלאחר הפשרתה לית מאן דפליג שחוזרת לדינה הראשון.

ומעתה בנדון דידן, גם ביצית של אשה שהוקפאה, ובזמן היותה קפואה אינה ראויה להפרייה, פשוט וברור שהיות והשימוש בה להפרייה הינו רק לאחר שמפשירים אותה, הרי שאין כל משמעות להקפאה – והיא חוזרת לדינה הראשון כאילו לא הוקפאה.

 

יד. כמו כן, נתכבדתי במכתבו של רבי מרדכי טנדלר, נכדו חביבו של רבי משה פיינשטיין:

 

בס"ד, י" ניסן תשע"ט

לידידי וחביבי הגאון מוהר"ר צבי שליט"א

ברכת שלום וברכה וכט"ס

 

אחדשה"ט, נתכבדתי לקבל המכתב מכת"ר. 

לפי שיטת מורי סבי זצוק"ל, כל ביצה שבא לגוף אשה, נעשית חלק מגופה. וגם אם באה מנכריה, אין הוולד זקוק לגירות. 

לאלו שמחמירים, פשוט ומובן שמצד היהדות של המתנדבת, מחמת גירות, לא משנה חלות הביצה, כביצית נכריה.

לפי מ"ס [מורי סבי] במקרה שני, אין צורך לחכות. לאלו שסוברים אחרת יש שיקול. ולכאורה אם חוששים שיעבור זמן אין ברירה, ואחר כך יגיירו הוולד. 

בהוקרה ובידידות נאמנה

מרדכי טנדלר

 

טו. להשלמת היריעה, הנני מצרף בזה, תשובה שעדיין לא ראתה אור, של ידידי רבי אשר וייס, גאב"ד דרכי הוראה בירושלים, ומחבר שו"ת מנחת אשר.

הנני במענה לשאלה שנשאל מהרבנים ביוסטון טקסס, בגיורת הרוצה לעשות שימוש בביצית מופרית מלפני גירותה. והשאלה כפולה ומכופלת, האם העובר הזה צריך גירות, ואם אכן נפסוק דצריך גירות האם בידה לטבול לשם גירות של העובר וכהא דמעוברת שנתגיירה בנה אינו צריך טבילה ואין כאן חציצה משום דהיינו רביתיה כמבואר ביבמות (ע"ח ע"ב).

ורואה אני בזה ספק גדול, האם נאמר דמכיון שהביצית הוצאה מגופה ואף הופרתה בהיותה נכריה, ע"כ צריך גירות. או שמא מכיון שעובר זה לא בא לעולם בגוף אשה אלא בצלחת פטרי, ותחילת יצירתו במעבדה, לא שייך לגביו דין ישראל או דין גוי כלל, וכאשר ישתילו אותו ברחמה בהיותה גיורת ובת ישראל דין העובר כדינה, וכאילו עכשיו נכנסה להריון ונתעברה.

ושאלה זו היא מן השאלות שאין בהם הכרעה בסברא, דמחד גיסא נראה ברור דהביצית המופרית אין דינה כעובר, ואין איסור להשמידה ואין לחלל שבת בהצלתה, דאין דינה כדין עובר שאסור מהתורה להפילה, דאין עובר אלא בבטן אמו. אך מאידך גיסא נקטו גדולי הדור לגבי השאלה בתרומת ביצית, האם אזלינן לגבי אמהות בתר בעלת הביצית או בתר בעלת הרחם שהעובר מתפתח וגדל ברחמה דיש להחמיר לשני הצדדים, ומשום כך פסקו שבין אם תורמת הביצית היא נכריה ובין אם בעלת הרחם היא נוכריה, שהתינוק צריך גירות.

ואף לי הקטן נראה, דאע"פ שמסתבר לי עד למאד שבעלת הביצית היא האם לפי ההלכה, מכל מקום מכיון שאין לנו כל ראיה לכאן או לכאן יש להחמיר לשני הצדדים. אך מכל מקום לענ"ד אין הכרח שהתינוק צריך גירות אם תורמת הביצית היא נכריה, דדין יהדות או היפוכה אינו תלוי בביצית ואף לא בביצית מופרת כל עוד אין בה תורת עובר. ולפיכך יש מקום להסתפק דכיון דכאשר הביצית השתרשה ברחם של אם יהודיה דינה כדין ישראל.

אך מ"מ מידי ספק לא יצאנו, והנסתרות לה' אלוקינו ויש להחמיר שצריך גירות.

ונדון לגבי השאלה, האם האם יכולה לטבול לשם גירות של העובר.

לכאורה פשוט דאכן מהני דהלא מעוברת שנתגיירה בנה אי"צ טבילה ואין כאן חציצה משום דהיינו רביתיה, הרי דפשיטא לן דיש גירות לעובר ולא דנו אלא מצד חציצה ואמרו דאין כאן חציצה משום שזה דרכו וטבעו של העובר שגדל בבטן אמו, וא"כ מה לן אם גם האם מתגיירת בטבילה זו או שבת ישראל היא מקודם.

וכך כתב להדיא באור שמח (פט"ו מאיסורי ביאה ה"ג) לגבי עכו"ם ועבד שבא על בת ישראל, לפי השיטות שהולד צריך גירות דמ"מ מהני טבילת האם לגייר את העובר, עי"ש.

אך באמת יש לעיין בזה לפי דברי הגרעק"א בכתובות (י"א ע"א) בסוגיא דגר קטן, שהקשה איך מהני טבילת האם לגייר את הבת דהלא המזכה לעובר לא קנה וכל מה דמהני גירות בקטן אינו אלא משום דזכין לאדם שלא בפניו, וכתב הגרעק"א דכיון שגם האם מתגיירת בטבילה זו מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, ועי"ש מה שהביא בשם בנו הג"ר שלמה. ולפי זה באמת לא מהני אלא כאשר גם האם מתגיירת, ולא כאשר האם נתגיירה מקודם או כאשר מדובר בבת ישראל.

אך באמת נראה עיקר להלכה כדברי התוס' בסנהדרין (ס"ח ע"א) דלא מדין זכין ממש מהני, דהלא אין כאן זכיית ממון שנדון בה מדין זכין לאדם שלא בפניו. אלא דכשם שבממון אמרו זכין לאדם ואין חבין לאדם, כך גם בגירות אילולי שקבעו חז"ל דזכות הוא לקטן להתגייר, לא היה מהני לגיירו כיון שאין לו דעת.

אך לא אכחד דמדברי התוס' בכתובות שם אכן משמע דהוי מדין זכין לאדם ממש, שהרי כתבו דמהני זכין לקטן עכ"פ מדרבנן ולפיכך מהני גירות בקטן, והקשו ממה דלא מהני זכין בגוי, ותירצו שע"י הגירות נכנס הוא לכלל ישראל שוב מהני בו גירות, ומכל דבריהם משמע דאכן מדובר בדין זכין לאדם שלא בפניו.

אך עדיין דברי הגרעק"א חידוש ושערי תירוצים לא ננעלו, ולולי דבריו הוי אמינא דכשם שאמרו (ב"ב קמ"ב ע"ב) דאף דהמזכה לעובר לא קנה, אבא לגבי ברא דעתו קרובה וגמר ומקנה, הכי נמי בנדון דידן, כאשר האם זוכה לעובר שבמעיה.

סוף דבר, נראה עיקר לענ"ד דאכן מהני שתטבול לשם גירות העובר, אך מ"מ מהסס אני בזה, משום שבפתחי תשובה (סימן רס"ח סק"ו) הביא בשם תפארת למשה דאם לא נתגיירה האם לא מהני הגירות לעובר, ובתפארת למשה לא פירש דבריו וכתב שהאריך בזה בספרו לאבן העזר, ואין הספר תחת ידי לדון בטעמו ונימוקו. 

ואפשר דלא מיירי אלא בגויה שטובלת כדי לגייר את העובר והיא עומדת בגויותה וכל כהאי גוונא אף בקטן אין מגיירין אותו, אך אפשר דאכן כוונתו דלא מהני גירות העובר אלא בהדי גירות האם, אם משום סברת הגרעק"א דאין זכיה לעובר, ואם משום דבעצם לא שייך גירות בעובר שאינו נפש ואינו בכלל אדם אלא שהגירות חלה עליו אגב אמו, ולפי זה אכן לא יהני בנידון דידן.

ומשום כל זה נבוך אנכי בהלכה זו, וכבר גליתי את דעתי בתשובות רבות דאין ליכנס לספיקות בדיני גירות כאשר כל היהדות מוטלת על כפות המאזניים, ומשום כך נראה דיש לגייר את העובר לכשיבוא לעולם.

אשר זעליג וייס

 

 

יהודי ונכריה שהקפיאו עוּבָּר (Embrio) ונתגיירה – האם הוולד חייב בגיור

טז. בנוסף לנדונים דלעיל, יש לברר מה הדין כאשר יהודי ונכריה הקפיאו עוּבָּר ונתגיירה, האם הוולד חייב בגיור.

בשונה מנכריה שהקפיאה ביצית קודם הפרייתה, ולאחר הגיור הפרו את הביצית בזרע בעלה, והיתה סברא לומר שהביצית היא חלק ממנה והגרות שלה משפיעה על הביצית – כאשר קודם הגיור נעשתה כבר הפריית ביצית וזרע ונוצר עוּבָּר, שבו שותפים האשה ובעלה כבר קשה יותר לומר שיש לגרות שלה השפעה על הביצית.

ידידי רבי יהורם אולמאן אב"ד סידני, אוסטרליה, במענה לשאלתי, עסק גם בנושא זה:

 

י"ב אד"ש תשע"ט

 

כבוד ידידי הדגול, מגדולי מרביצי תורה, הרב צבי רייזמן שליט"א

שלום וברכה!

אחדהש"ט הראוי וכמשפט, יקרת מכתבו קבלתי וממהר אני להשיבו מה שנלענ"ד.

טיפלתי בשאלה דומה לפני כמה שנים: אשה בפיטסבורג התקשרה אלי ונפשה בשאלתה. האישה אינה יהודיה מלידה והיתה נשואה ליהודי, בשלב כלשהו חלתה במחלה ממארת, ולפני טיפולי הכימותרפיה עברה טיפול IVF (– הפריה חוץ גופית) והקפיאה עובר. לאחר שהתרפאה ממחלתה, ת"ל, עברה גיור כהלכה ע"י בית דין מוכר. ועתה היא שואלת אם וכאשר תהרה בביצית שהוקפאה לפני הגירות ותוליד, מה מעמדו של הוולד? 

הדרכתי את בני הזוג בתהליך דלהלן: לערוך את הפשרת העובר והשתלתו תחת השגחה (כדי שלא יתחלף בעובר אחר). ואם בע"ה תהרה ותלד אז לאחר התאמת הילוד להוריו באמצעות בדיקת DNA (שאת מטרתה אסביר להלן) נסדר לילוד טבילה בלא ברכה בפני ב"ד. וכמובן אם מדובר על זכר – אחרי ברית מילה בפני שלשה אנשים כשרים. ואכן האשה הצליחה להרות וילדה בת, וסידרנו לה טבילת גירות בפני בית דין לזכותה, הן משום שבית דין מזכין לאדם וכו', הן בזכות ההורים הביולוגים (עיין שו"ת חת"ס יו"ד סי' רנג), והן בגלל הסברא שהיא בעצם יהודיה משתי סיבות אפשריות: שיטת הפוסקים המחשיבים את האם היולדת כקובעת את יחוס הוולד. ואף לפי השיטה החולקת – מצד הספק, מהסברא שהביא כת"ר שגיור האם שינה גם את המעמד של הביציות. מסיבה זו ביקשנו עריכת בדיקות DNA, כדי לוודא את יחס הוולד לאמו, ובכך יש בכדי לגַבות את הספק בדרישת הגיור.

ואם יטען הטוען ששונה המקרה הנ"ל המדבר על עובר שהוקפה והושתל ואילו שאלת כת"ר עוסקת בביציות, נשיב שמ"מ לשיטת הפוסקים המחשיבים את בעלת הביצית כאמא לגבי יחוס הוולד, הרי מעמד היהדות או הגויות כבר נקבע בביצית לפני הפרייתה, דלדידהו הסיבה שהעובר יהודי היא בגלל 'יהדות' הביצית.

לדעת הרב אולמאן, מסתבר כי קביעת יהדותה של הביצית היא לפי זמן הוצאתה מהגוף: 

ולגופו של דבר, קיימת סברא חזקה לפסוק שהיהדות של הביצית (וממילא יהדות העובר) תלויה ביהדות של בעלת הביצית בזמן הוצאת הביצית מגופה, ולא משנה מה יארע לאותה אשה לאחר שהוצאה ממנה הביצית. והרי אם נניח שגירותה של בעלת הביציות תשנה את מעמדן של הביציות שהוצאו ממנה בגיותה, א"כ בכל פעם שמשתמשים בביציות מתורמת גויה ומוציאים אותן לאחר זמן למטרת ההפריה, הלא אם התורמת תחליט להתגייר גירותה תשנה את המעמד של הביציות והעוברים, ואין זה דומה לאבר אחר שבוודאי נגרר אחרי המושתל, משא"כ כאן שהביצית היא דבר בפני עצמו שיוצא ממנו אדם שלם. על כן יש סברא עכ"פ מספק שגירות האם לא תועיל לביצית.

 

עם זאת, הרב אולמאן מציין, כי למרות שמחמת הספק יש לגייר את הילד, מכל מקום אפילו במקרה רגיל של תרומת ביצית מנכריה, בכתיבת שם האב והאם בכתובה, אפשר להקל ולכתוב את שמות ההורים, ולא כמו שכותבים בגרים "בן אברהם אבינו", וקל וחומר בנדון דידן: 

לגבי השאלה האחרונה בדבר המעמד של הוולד לאחר גיור כזה – במקרה שאחת האימהות (בעלת הביצית או היולדת) יהודיה והשני' לא, אנו לא מורים לכתוב בכתובה וכדו' בן/בת אברהם אבינו (וכ"ש לגבי עלי' לתורה שיש להקל בכל מקרה). עאכו"כ בנידון דידן שיש כו"כ ספקות שאפשר לייחס לגמרי להורים. ובמקום צורך יש מקום לדון להתירה לכהונה.

בברכת חג פורים שמח

ידידו עוז המעריכו ומעריצו

יהורם אולמאן, סידני

 

סוף דבר

יתכנו שני הסברים אפשריים מדוע יכולה גירות הנכריה להועיל לביציות שהוצאו ממנה:

א. בשעה שהביצית היתה מחוץ לאשה אמנם לא חלה עליה הגירות של אמה הנכריה, אך לאחר שהוחזרה לגוף האשה, הביצית בטלה לגופה, ועתה היא חלק מגופה של יהודיה, ועל כן לאחר הלידה אין צורך בגיור. 

ב. הגירות תועיל משום שאף בזמן הגיור הביצית היא חלק מהאשה המתגיירת, ולמרות שהיא נמצאת מחוץ לגופה.

מכל מקום להלכה למעשה, רוב הרבנים המשיבים נקטו שהוולד צריך גיור.

 

 

לאחר סיום כתיבת השיעור נתכבדתי במכתבו של הרב אליהו אבירז'ל ראש אבות בתי הדין הרבניים בירושלים ומחבר שו"ת 'דברת אליהו' י' חלקים.

 

ב"ה ב' שבט תש"פ

לכבוד ידידי הרב הגאון מעו"מ חובר חיבורים מחכים

הרב צבי רייזמן שליט"א רב ומו"צ בק"ק לוס אנג'לס.

שלום רב לכבוד ולסובבים הודו.

אחרי ש"ש טו"ב הנני מאשר קבלת מכתבו בו אריה נעשה שואל והוא באשה לפני גיורה הקפיאה ביציות ועתה אחרי הגיור השתמשה, או רוצה להשתמש האם הנולד מביציות אלו צריך גיור או ישראל גמור הוא.

תשובה: הנה בספר בראשית פרק ל, פסוק כ"א כתב התנא הקדוש רבי יונתן בן עוזיאל ושמיע מן קדם ה' צלותא דלאה ואתחלפו עוברים במעיהון והוה יהיב יוסף במעיה דרחל ודינה במעהא דלאה ע"כ ובפרשת וישלח נאמר דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב והרי תחילת ההריון היה אצל רחל ולמה קורא לה בת דינה אלא ודאי שהולכים אחרי ההריון שם מתפתח העובר ולא אחר בעלת הביצית. נדה לא ע"א בשם מפענח רזא. עיין שם.

ובשו"ת ציץ אליעזר חלק י"ט סימן מ ובספר נשמת אברהם אהע"ז סימן א. משמו. הילוד מתייחס אחרי האשה המולידתו ולא לאשה ממנה נלקח הביצית. וכן הוא דעת הגר"ז גולדברג תחומין חלק ה עומד 248. וכן הוא דעת הגאון הרב שאול ישראלי בשו"ת חוות בנימין ח"ג סימן ק"ח אות ה. שהיחוס נקבע אחרי מי שבמעיה יקלט ויגדל וממנה נולד אח"כ. וכן הוא בשו"ת תשובות והנהגות ח"ב סימן תרפ"ט כי האשה היולדת היא האם עיין שם.

הרי מבואר שאשה שקיבלה ביצית מחברתה והרתה מהביצית דעת גדולי הוראה שהאשה שגידלה במעיה את הביצית היא האם ולא בעלת הביצית.

ב

והנה לדברי הריב"ז לא מצאנו סתירא באף מקום וקיימ"ל עובר ירך אימו כתובות י"א ושכן היא דעת הרשב"א והובא בב"י סימן ע"ט ביו"ד. והרדב"ז סימן קפ"ח והגר"א אהע"ז סימן ד. ס"ק י"ב.

ולכן מעוברת שהתגיירה כשהיא מעוברת וכו' וילדה בן ביום שבת נימול בשבת לשמונה ללידתו שהרי היא אימו לכל דבר.

ולפ"ז פסק בשו"ת שבט הלוי סימן רלו שאם לקחו ביצית מגויה ושתלו באשה יהודיה אין צריך גיור לולד דעובר ירך אימו בכל התורה הרי ביטול גמור לאימו ועלתה לו טבילה ואין חיוב בגיור.

ולפ"ז אם אפילו לקחו ביצית מגויה אחרת לגמרי ושתלו אותו ביהודיה הולד אינו צריך גיור ק"ו בביצית שלה כאשר הייתה גויה. ועתה היא יהודיה כשרה דודאי אין צריך גיור וזה עתה יצא ספר מכנס הדיינים תשע"ז ושם בעמוד 515 הביא שכן היא דעת הגר"מ אליהו זצ"ל שילד שנולד מתרומת ביצית של גויה בבטן יהודיה שהוא יהודי גמור.

ואעפ"י שיש מי שכתב ששמע שהגרי"ע זצ"ל סב"ל דאזלינן אחרי בעלת הביצית עיין בשו"ת שמע שלמה ח"ח סימן א. שכן שמע ועיין לבנו הרשל"צ הגר"י שליט"א בספר ראשון לציון ח"א חאהע"ז סימן ו. דמספקא ליה שמועה זו עיין שם.

וא"כ לאור שגדולי פוסקי הדור דעתם ברורה שהולכים אחר ההריון והיא האם ולא בעלת הביצית ולכן הולד יהודי דמה לי זרע גוי אצל יהודיה או ביצית של גויה אצל יהודיה דהולד יהודי וק"ו ביצית שלה שהוחזרה אליה אחרי הגיור דהנולד הוא יהודי לכל.

ג

והנה נשאלתי בימים אלו באותה גיורת מעוברת שילדה ובטבילתה הייתה מעוברת בבת זו. ועתה הבת הגיעה לפרק האשה נשאת האם מותרת לינשא לכהן הואיל ועובר ירך אימו הרי היא יהודיה גמורה. או הואיל והייתה בבטן אימה כשנתגיירה אימה דין גיורת יש לה ואסורה לכהן.

ומצאנו להריטב"א יבמות דף מ"ז עב. דהקשה אהא דאמרינן מעוברת שטבלה אין בנה צריך טבילה עיין יבמות ע"ח ופסקה הרמב"ם פרק י"ג מאיסורי ביאה הלכה ז'. ובשו"ע יו"ד סימן רס"ח סעיף ו'. דאין מועלת טבילת האם לולד אם הוא זכר הרי הלכה היא להקדים מילת הגר לטבילתו. ותירץ וז"ל דשאני התם כשהוא במעי אימו אינו בן מילה והרי הוא כנקבה דסגי ליה בטבילה וכשנולד מלין אותו אינו אלא כישראל שהוא ערל דבלאו הכי ישראל הוא ע"כ. הרי מפורש דגיורת שטבלה כשהיא מעוברת הולד ישראל גמור הוא ולא גר ולכן הסדר לא מעכב עיין שם.

והדברים מפורשים לאחד גדול מן קמאי הוא ספר השכול לרבינו יצחק אב"ד נרבונא רבו של הראב"ד בהלכות גרים סימן לט. וז"ל נכרית מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה והרי הוא ישראל גמור. ואינו יכול למחות כשיגדיל.

ע"כ הרי מפור"ש שהוא ישראל גמור ולא גר. ודו"ק

המורם מכל האמור גיורת שלפני גיורה הקפיאה ביצית ועכשיו אחרי הגיור השתילה הביצית בגופה הנולד הרי הוא ישראל גמור וק"ו מהנ"ל.

בכבוד רב,

אליהו אברז'ל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

תוספת שבת ויום טוב

בירור בגדרי תוספת שבת ויום טוב תפילת ערבית וקידוש בליל שבועות א. כתב הט"ז (או"ח סי' רצא ס"ק ו) וז"ל: "כתב בספר חסידים (סימן רסט)

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

הכשרת כבד

א. דם בכבד – מקור האיסור וטעמיו התורה אסרה לאכול דם, אולם בדברי הגמרא מבואר כי מותר לאכול כבד אף על פי שכולו דם, ורבותינו

קרא עוד

הפסד מרובה

 א. הפסד מרובה – מקורות ביטול כלי מהיכנו במקום הפסד מרובה • "כדאי הוא היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק" • "התורה חסה על ממונן של

קרא עוד

גדרי ספק פיקוח נפש

א. ספק פיקוח נפש דוחה שבת – סוגיות הגמרא בדברי הגמרא במסכת יומא מבואר כי גם ספק פיקוח נפש מתיר חילול שבת, ואף שסיכוי ההצלה

קרא עוד

גבינת וחמאת נכרים

 א. האיסור באכילת גבינת נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה במסכת עבודה זרה הגבינה נמנית בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. ואף שנאסר חלב נכרי מחשש

קרא עוד

חלב ואבקת חלב נכרי

 א. האיסור בשתיית חלב נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה בעבודה זרה נמנה החלב בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. בסוגיית הגמרא נתבאר הטעם לכך, מהחשש

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.