נענועים בלולב

תקציר השיעור

נענועים בלולב – הלכה ומנהג

א. חיוב נענועים בלולב – מקור הדין וטעמיו

הסיבה שהלולב צריך להיות יותר גבוה בטפח מההדסים והערבות – כדי לנענע בו • טעם מצות הנענועים – דברי הגמרא והמדרש המובא בדברי הרא"ש.

ב. חיוב הנענועים – מהתורה או מדרבנן

בדברי הגמרא מפורש כי יוצא ידי חובת קיום מצות נטילת לולב בהגבהתו, גם ללא נענועו. משמע לכאורה, כי אין זו מצוה מהתורה, וכן יש ללמוד מדברי הרא"ש בביאורו לשיטות באופן הנענועים.

מאידך, מהמבואר כי שיעור הלולב נועד לנענוע, משמע שהחיוב מהתורה, וצריך עיון בגדר החיוב.

ג. עיקר מצות הנענועים – באמירת ההלל או בשעת הברכה על נטילת הלולב

מחלוקת רבותינו הראשונים האם החובה לנענע את הלולב היא רק בהלל או גם בהלל וגם בשעת הברכה על נטילת הלולב, ויש לבאר מהו יסוד מחלוקתם.

ד. הנענועים – מצוה בפני עצמה או חלק ממצות נטילת הלולב

ביאור מחלוקת הראשונים האם עיקר מצות נטילת הלולב – בהלל או גם בברכה, על פי החקירה בעיקר גדר מצות הנעננועים האם זו מצוה בפני עצמה או חלק ממצות נטילת הלולב.

קיום מצות הנטילה כהלכתה בסמוך לאמירת הלל, ללא הפסקה ביניהם • הנענועים בהלל באותו לולב שמקיים בו את מצות הנטילה.

ה. זמן נטילת הלולב – קודם התפילה או באמירת ההלל

ביאור המנהגים השונים על פי המחלוקת ביסוד בגדר הנענועים.

ו. דין "לכם" בקיום מצות הנענועים בהלל

קיום דין "לכם" [המחייב שהלולב שיוצאים בו ידי חובת המצוה יהיה של הנוטלו] – בלולב שבו מקיים את מצות הנטילה ובלולב שעמו אומרים את ההלל [שאלה מצויה למבקש מחברו לולב בעת אמירת ההלל כדי לנענע בו] • שכח לברך ברכת שהחיינו בשעת הנטילה, האם יברך קודם ההלל.

ז. אמירת ההלל עם הלולב והאתרוג בשתי ידיים

נפקא מינה נוספת במחלוקת מהו עיקר מצות הנענועים – האם צריך להיזהר לא ליטול את הלולב והאתרוג ביד אחת בעת אמירת ההלל.

ח. סדר הנענועים – הלכה ומנהגים

מספר הנענועים וקיום "הולכה" ו"הבאה" כהלכה • סדר הנענועים • היכן היחיד ושליח הציבור מנענעים בהלל • כיצד מחזיקים את הלולב • להיכן יכוון את פניו בשעת הנענוע • דיני ומנהגי אמירת הפסוקים ושם השם בשעת הנענועים • קהל שמקצתם מנענעים כשיטת מרן השלחן ערוך ומקצתם כשיטת האר"י, והמתפללים לצד צפון או דרום – כיצד ינהגו • חיבור הלולב והאתרוג בשעת הנענועים.

ט. כוונות הנענועים

הכוונה הפשוטה ההכרחית • הכרת טובה על חסדי השי"ת • תרגול עבודת הנענועים כאנשי המלחמה.

נענועים בלולב

א. חיוב נענועים בלולב – מקור הדין וטעמיו

חיוב הנענועים בלולב מפורש בדברי המשנה במסכת סוכה (1ב) "כל לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו כשר". כמו כן מבואר בגמרא (1ג) כי הסיבה שהלולב צריך להיות יותר גבוה בטפח מההדסים והערבות היא, כדי לנענע בו.

במשנה במסכת סוכה (1ד) מבואר כי הזמן שבו מנענעים את הלולב הוא באמירת ההלל: "והיכן היו מנענעים, בהודו לה' תחילה וסוף ובאנא ה' הושיעה נא, דברי בית הלל. ובית שמאי אומרים, אף באנא ה' הצליחה נא". וביארו התוספות (1ד; ד"ה בהודו) "וטעמא דבית הלל, אע"פ שאין אנא ה' הושיעה נא תחילת הפרק ולא סוף הפרק מנענעים, משום דכתיב (1ה; דברי הימים א טז, לג) אָז יְרַנְּנוּ עֲצֵי הַיָּעַר מִלִּפְנֵי ה' כִּי בָא לִשְׁפּוֹט אֶת הָאָרֶץ. וכתיב בתריה (שם פסוק לד) הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וכתיב נמי בתריה (שם פסוק לה) וְאִמְרוּ הוֹשִׁיעֵנוּ אֱלֹקֵי יִשְׁעֵנוּ. והיינו ירננו, שמנענעים את הלולב, ומשבחים בהודו ובאנא ה' הושיעה נא".

בטעם הנענועים – נאמרו בגמרא (1ד) שני הסברים: "אמר רבי יוחנן, מוליך ומביא למי שהארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו" [רש"י: "מצוה זו אנו עושים לשמו, כן מראה בהנפתו"]. במערבא מתנו הכי אמר רבי חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי ברבי חנינא, מוליך ומביא, כדי לעצור רוחות רעות. מעלה ומוריד, כדי לעצור טללים רעים" [הסבר המחלוקת בין הטעמים ראה ברשימות שיעורים (2ב)]. הרא"ש (2ג) הביא טעם נוסף למצות הנענועים בשם המדרש: "לפי שבראש השנה באים לדין ישראל ואומות העולם ואין יודעים מי יצא זכאי ומי יצא חייב, נתן הקב"ה מצוה זו לישראל שיהיו שמחים בלולביהם, כאדם היוצא מלפני השופט זכאי שהוא שמח. והיינו דכתיב אָז יְרַנְּנוּ עֲצֵי הַיָּעַר מִלִּפְנֵי ה' כִּי בָא לִשְׁפּוֹט אֶת הָאָרֶץ. כלומר, ירננו בעצי היער, כאשר יצאו מלפני ה' זכאים, כשבאין לשפוט את הארץ. ובמה ירננו, בהודו ובהושיעה נא", וראה במה שכתב בענין זה הלבוש (2ד).

ב. חיוב הנענועים – מהתורה או מדרבנן

בדברי הגמרא (3א) מפורש כי יוצא ידי חובת קיום מצות נטילת לולב בהגבהתו, גם ללא נענועו. משמע לכאורה, כי אין זו מצוה מהתורה, וכן יש ללמוד ממה שכתב הרא"ש (3ב) בביאורו לשיטות באופן הנענועים "ואע"ג דנענוע זה מדרבנן משום חביבות המצוה", וכן הביא בשם בעל העיטור: "כיון דנענוע מדרבנן הוא לקולא אמרינן".

מאידך גיסא, מהמבואר בגמרא לעיל (1ג) כי שיעור הלולב נועד לנענוע, משמע שהחיוב מהתורה, שהרי כידוע כל "שיעורי" התורה הם "הלכה למשה מסיני", וראה במה שכתב במנחת אשר (3ג) בגדר החיוב.

ג. עיקר מצות הנענועים – באמירת ההלל או בשעת הברכה על נטילת הלולב

והנה כאמור לעיל [אות א] במשנה נתבאר כי זמן נענוע הלולב הוא בעת אמירת ההלל. ויש לדון האם החובה לנענע את הלולב היא רק בהלל או גם בהלל וגם בשעת הברכה על נטילת הלולב, ומצאנו בזה מחלוקת הראשונים.

• החיוב גם בשעת הברכה – התוספות (1ד; שם ד"ה בהודו) כתבו: "ובשעת ברכה לא מצינו אם חייב לנענע בתחילת נטילה, אלא מדאמרינן בפירקין (שם מב, א) קטן היודע לנענע חייב בלולב, משמע דמנענע בתחילת הברכה, אע"פ שאינו יודע לקרות הלל. וכן כתב הרא"ש (2ב). ומבואר כי יש לנענע את הלולב גם בשעת הברכה על נטילתו.

• עיקר המצוה לנענע בשעת הברכה – כן מפורש בדברי הר"ן (4א), וכן דעת הראבי"ה המובא ברא"ש (2ב) "דעיקר הנענוע דינו נראה בעיני שהוא בשעת הברכה, אבל נענוע דמתניתין בהודו ובאנא ה' הושיעה נא הוא נענוע בעלמא".

• עיקר הנענועים בשעת ההלל – ידועה ההלכה (פסחים ז, ב) "כל המצוות מברך עליהן עובר [קודם] לעשייתן". והקשו תוספות (4ב; ד"ה בעידנא) "כיון דנפק [בעידנא דאגבהה] היאך יברך, והלא צריך לברך עובר לעשייתו". מכיון שבזמן הגבהת הלולב ונטילתו, יצא מעיקר הדין ידי חובת מצות "ולקחתכם לכם", יש לתמוה כיצד אפשר לברך לאחר מכן את הברכה "אשר קידשנו וכו' על נטילת לולב", הרי אין זה "עובר" קודם לעשיית המצוה. ותירץ ר"י: "אף על גב דנפק, אכתי עוסק במצוה, שצריך לנענע בקריאת הלל". כלומר, היות וגם לאחר הברכה עדיין הוא עסוק בקיום מצות הנטילה בזמן הנענועים באמירת ההלל, הרי זה בגדר "עובר לעשייתן". ומכך שהתוספות לא כתבו שנחשב עוסק בקיום המצוה בגלל שצריך לנענע בנטילה שעושה בשעת הברכה, משמע כי עיקר מצות הנענועים היא בשעת ההלל [עם זאת, בתוספות במסכת סוכה (4ד) מפורש כי ברכת הלולב היא "עובר לעשייתן" משום "דלא גמרה מצוותו עד אחר הנענוע", ונראה כי מדובר על הנענוע בשעת הברכה ולא באמירת ההלל].

הרמב"ם (4ד) כתב: "משיגביה ארבעה מינים אלו, בין שהגביהם כאחת, בין בזה אחר זה, בין בימין בין בשמאל, יצא. ומצוה כהלכתה, שיגביה אגודה של שלשה מינים בימין ואתרוג בשמאל, ויוליך ויביא ויעלה ויוריד, וינענע הלולב שלשה פעמים בכל רוח ורוח. והיכן מוליך ומביא – בשעת קריאת ההלל, בהודו לה' כי טוב תחילה וסוף ובאנא ה' הושיעה נא". ולא מוזכר בדבריו, שצריך לנענע בשעת הברכה על נטילת הלולב. ונראה איפוא, כי לדעתו, עיקר קיום מצות נטילת ארבעת המינים כהלכתה הוא בנענוע הלולב בשעת אמירת ההלל ולא בשעת הברכה.

להלכה נפסק בשלחן ערוך (5א; סי' תרנא סע' ח) "ינענע בשעה שמברך, וכן ינענע בהודו לה' וכו' וכן באנא ה' הושיעא נא". וכתב המשנה ברורה (ס"ק לז) "בשעה שמברך, אפילו שלא נוטל בשעת הלל מנענע לכל הרוחות, ואף על פי שיחזור ויטלנו בשעת ההלל". אמנם עיקר המצוה היא בשעת אמירת ההלל, כדבריו (5ב; סי' תרנב סע' א) "ומכל מקום זריזין מקדימין למצוות ונוטלין אותו בבוקר, שמצוותו מעלות השחר, ועיקר מצותו בשעת ההלל". וכתב המשנה ברורה (ס"ק ד) "כדי לנענע בהודו ובהושיעא נא".

מכל מקום כתב הרמ"א (5ג; שם סע' יא) "וכל הנענועים אינם מעכבים, ובאיזה דרך שנענע יצא בדיעבד". וכתב המשנה ברורה (ס"ק מט) "ואף אם לא נענע כלל, גם כן יצא, דהנענועים אינם מעכבים, ומדאגבהה לאתרוג נפק בה, מכל מקום שם טוב וליטלו ולנענע, מה שאין כן בזה".

ויש לבאר מהו יסוד המחלוקת, האם עיקר מצות הנענועים הוא באמירת ההלל או בשעת הברכה על נטילת הלולב.

ד. הנענועים – מצוה בפני עצמה או חלק ממצות נטילת הלולב

ונראה כי נחלקו בגדר מצות הנענועים, האם זו מצוה בפני עצמה או חלק ממצות נטילת לולב, ונפקא מינא רבתה בזה כפי שיבואר לקמן בהרחבה.

בספר סוכת הלויים (6) הביא מדברי הגרי"ז סולובייצ'יק מבריסק, שדייק מלשון הרמב"ם (4ד) שכתב "ומצוה כהלכתה", כי "מצות הנענועים לא הוי קיום בפני עצמו אלא הוא שייך לעיקר המצוה של נטילת לולב, דע"י הנענועים מתקיים המצוה דנטילת לולב כהלכתה, ולא די בנטילת לולב לחוד בכדי לקיים המצוה כהלכתה. ועוד יותר משמע מהרמב"ם (בהלכה י) שגם הנענועים בהלל הם חלק ממצות הנטילה, שהרי כתב שמצוה כהלכתה שיגביה ויוליך ויביא וכו', והיכן מוליך ומביא בשעת קריאת ההלל. הרי שאף הנענועים שמנענע בהלל הוא בכלל המצוה כהלכתה של נטילת לולב". לפי זה חידש הגרי"ז "שצריכים לנענע בשעת אמירת ההלל דווקא באותו לולב שבירך עליו". כיוצא בזה ביאר הגרי"ד סולובייצ'יק בשם אביו רבי משה (7א) "לפי תוספות, הנענועים בעת הברכה לחוד והנענועים בעת ההלל לחוד. הקיום של נענועים בזמן ההלל מהווים קיום מצות אָז יְרַנְּנוּ, ואינן חלק ממצות ולקחתם. ברם לפי הרמב"ם, קוראים הלל ומנענעים עם ארבעת המינים מיד אחרי הנטילה. יוצא שלרמב"ם ההלל והנענועים מהווים חלות קיום במצות הלקיחה".

לאור הגדרה זו, כתב הגרי"ד כי "לפי הרמב"ם חייבים לברך ליטול את הלולב ומיד לקרוא הלל, ולא להפסיק בין הברכה והלקיחה והלל" – משום שחלק מקיום מצות נטילת ד' מינים הוא הנענועים בשעת אמירת ההלל, ולכן אין להפסיק כלל בין הברכה לאמירת ההלל. לעומת זאת "לפי בעלי התוספות, אין קפידא לצרף ברכת הלולב להלל. ובאמת ישנם שני מנהגים בזה, ומנהג של הגר"מ זצ"ל היה להקפיד לצרף הנטילה והלל, כפי פסק הרמב"ם".

וכן מבואר בדברי רבי צבי פסח בספרו מקראי קודש (7ב) בשם הגר"ד בהר"ן "שיש להיזהר של להשיח בין ברכת הלולב עד אחרי ההלל. משום שהברכה על נטילת לולב תהא קאי גם על הנענועים שבהלל". וכתב על זה הגרצ"פ: "ולכאורה זה תלוי, אם נאמר שהנענועים שבהלל הם עיקר, יש קפידא שלא להשיח. כמו שיש קפידא שלא להשיח בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד, לסוברים שתקיעות דמעומד הן עיקר, כדי שהברכה תהא קאי על התקיעות דמעומד. הוא הדין לענין ברכת הלולב, יש קפידא שלא להפסיק, כדי שהברכה תהא קאי גם על הנענועים שבהלל, וכמבואר בתוספות פסחים (4ב). אבל אם נאמר שהעיקר הם הנענועים שבשעת הברכה, הם דומים לתקיעות דמיושב, לדעת הראשונים דס"ל שהן העיקר, שמותר להשיח בין אלו לאלו, משום שהעיקר הן התקיעות דמיושב".

ה. זמן נטילת הלולב – קודם התפילה או באמירת ההלל

הטור והשלחן ערוך (8א; סי' תרמד סע' א) כתבו: "שחרית, אחר חזרת תפילה, נוטלים הלולב ומברכים על נטילת לולב, ושהחיינו וגומרים ההלל". ומבואר כי הזמן הראוי ליטול את הלולב הוא לאחר תפילת שחרית, סמוך לאמירת ההלל – וכמבואר לשיטתם לעיל (5ב; סי' תרנב סע' א) כי "עיקר מצות לולב" הוא "בשעת הלל".

אולם לדעת השל"ה (הובא במגן אברהם; 8ב) "יברך תחילה בסוכה על הלולב [דהיינו קודם התפילה] ואחר כך יעשה הנענועים בבית הכנסת".

שורש מנהגים אלו תלוי במחלוקת הראשונים, האם עיקר מצות הנענועים הוא באמירת ההלל או בשעת הברכה על נטילת הלולב, כפי שביאר הגרי"ד (הררי קדם; 8ג) "דלהרמב"ם לכתחילה צריך לברך על הלולב קודם הלל, כדי שיוכל להשלים את המצוה בנענועים בהלל. אך לדעת התוספות, אין הנענועים בהלל שייכים לגוף מצות הלולב וברכתו. ויש נענועים בפני עצמם לשם מצות לולב בשעת הברכה".

וכן ביאר במקראי קודש (8ד) "לדעת הטור והשו"ע שיש ליטול את הלולב ולברך עליו לפני קריאת הלל, הנענועים שבהלל הם העיקר. ולכן יש להסמיך את הנטילה והברכה לנענועים שבהלל שאומרים בבית הכנסת בציבור, ויש בזה גם ענין לעצם מצות הנטילה, שכבוד המצוה היא כשעושים אותה רבים כאחד. ולדעת הנוהגים ליטול את הלולב קודם התפילה, עיקר הנענועים הם בשעת ברכת הלולב, וממילא יש לברך קודם התפילה. ובסוכה, שיש בזה מעלת הסוכה וגם זריזים מקדימים למצוות, וגם שמוסיף בזה זמן לאחיזת הלולב".

ו. דין "לכם" בקיום מצות הנענועים בהלל

ביום טוב ראשון של סוכות יש דין "לכם" המחייב שהלולב שיוצאים בו ידי חובת המצוה יהיה של הנוטלו, ומשום כך לא יוצאים ידי חובה בלולב שאול. הגרי"ד סולובייצ'יק (7א), נקט כי חיוב "לכם" בלולב שבו אומרים את ההלל [שאלה מצויה למי שמבקש מחברו את לולבו בעת אמירת ההלל] – תלוי במחלוקת הראשונים היכן עיקר קיום מצות הנענועים.

להלכה בנדון זה, בספר הליכות שלמה (9א) כתב: "הנענועים בשעת נטילת הלולב, נראה שנוהג בהם דין "לכם". ובנענועים שבהלל יש להסתפק בזה, דלכאורה היה נראה דאף אי נקטינן דעיקר הנענועים הם בשעה ההלל [עיין ברמב"ם פ"ז מלולב הלכה ט-י], מכל מקום אינו צריך שיהיה קנוי לו אז, דסוף סוף לא אמר רחמנא לכם, אלא במצות לקיחה ומדאגבהה נפיק ביה, ומהיכי תיתי שיתקנו חכמים גם בהלל דבעינן לכם. אך אפשר ללולב שאינו שלו הריהו ביום טוב ראשון כלולב פסול שאינו כשר גם לנענועים, הואיל ואי אפשר לקיים בו מצות היום, וצ"ע. ומשמיה דהגרי"ז מטו דדינא דלכם נאמר גם על הנענועים דהלל".

עוד כתב בספר הליכות שלמה (שם סע' כ) "שכח ולא בירך שהחיינו בשעת נטילת הלולב, יברך לפני ההלל, על הנענועים שבהלל. מכיון שגם הנענועים שבהלל הם מעיקר המצוה, ואם כן נראה פשוט שיכול לברך שהחיינו גם עליהם". לפנינו עוד נפקא מינה במחלוקת היכן עיקר קיום מצות הנענועים: לשיטת הסוברים שהנענועים בהלל הם עיקר המצוה, רשאי לברך קודם הלל, שהרי עדיין נמצא בתוך זמן קיום מצות נטילת ד' מינים. אולם אם קיום המצוה בברכה, לכאורה רשאי לברך שהחיינו רק בשעת הברכה, אבל לא לאחר מכן, כי מעשה המצוה כבר נגמר.

ז. אמירת ההלל עם הלולב והאתרוג בשתי ידיים

נפקא מינה נוספת במחלוקת מהו עיקר מצות הנענועים היא, בנדון החזקת הלולב והאתרוג ביד אחת בשעת אמירת ההלל, כפי שכתב בספר שלמי תודה (9ב), כי לשיטה שעיקר קיום המצוה בהלל, יש להקפיד לא להחזיקם ביד אחת.

ח. סדר הנענועים – הלכה ומנהגים

בדברי תוספות (1ד ד"ה כדי) והרא"ש (3ב) הובאו עיקרי השיטות באופן הנענועים.

להלכה, ראה בדברי השלחן ערוך והמשנה ברורה (10) ובספר ארבעת המינים (11) ובספר פסקי תשובות (12), מנהגים רבים בנדון: מספר הנענועים וקיום "הולכה" ו"הבאה" כהלכה • סדר הנענועים • היכן היחיד ושליח הציבור מנענעים בהלל • כיצד מחזיקים את הלולב • להיכן יכוון את פניו בשעת הנענוע • דיני ומנהגי אמירת הפסוקים ושם השם בשעת הנענועים • קהל שמקצתם מנענעים כשיטת מרן השלחן ערוך ומקצתם כשיטת האר"י, והמתפללים לצד צפון או דרום – כיצד ינהגו • חיבור הלולב והאתרוג בשעת הנענועים.

ט. כוונות הנענועים

ראה בספר יסוד ושורש העבודה (13א) ובספר פניני רבי יחזקאל אברמסקי (13ג) מהי הכוונה הפשוטה ההכרחית בנענועים, וכן הכוונה שיש בזה הכרת טובה על חסדי השי"ת. וראה בספר הצדיק רבי יוסף זונדל מסלנט (13ג) הנהגתו המופלאה להתרגל בעבודת הנענועים כאנשי המלחמה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

לקבלת תוכן
איכותי למייל

שיעורי עולמות

הנכדים והסבא

הנכדים והסבא החיוב בכבוד זקנו וזקנתו א. המקורות לחיוב בכבוד זקנו מדברי רש"י בשם המדרש "חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו",

קרא עוד

הגדרת אילן וירק

הגדרת אילן וירק – לדיני ברכות וערלה א. במסכת ברכות נקבע שמברכים בורא פרי העץ רק "היכא דכי שקלת ליה לפירי

קרא עוד

לחם משנה

א. אמר רב אבא: "בשבת חייב אדם לבצוע על ב' ככרות, מאי טעמא, לחם משנה כתיב. דין זה הובא בש"ס

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
רץ כצבי

חזקה במצות תקיעת שופר

חזקה במצות תקיעת שופר מעשה שהיה בראובן שהוא, "בעל תוקע" קבוע לתקוע בראש השנה, שהיה רגיל לתקוע גם בחודש אלול במנין הראשון בכל יום בבוקר.

קרא עוד

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.