נר איש וביתו

מתוך ספר רץ כצבי

נר איש וביתו

א.

בהלכות חנוכה (שו"ע סימן תרעה סעיף ג) הביא מרן המחבר את דעת בעל העיטור המכשיר הדלקת נר חנוכה על ידי קטן שהגיע לחינוך כדי להוציא את בני הבית ידי חובה, ופסק: "אשה מדלקת נר חנוכה שאף היא חייבת בה, אבל אם הדליקה חרש שוטה וקטן לא עשה כלום, ואע"פ שהניחה גדול. ויש מי שאומר בקטן שהגיע לחינוך מותר". לעומת זאת, בהלכות מגילה (שו"ע סימן תרפט סעיף ב) פסק המחבר ללא עוררין: "אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא יצא ובלבד שישמע ממי שהוא חייב בקריאתה, לפיכך אם היה הקורא חרש או קטן או שוטה השומע ממנו לא יצא".

והקשה המג"א (סימן תרפט ס"ק ד) שדברי השו"ע סותרים, שמחד גיסא הביא בהלכות חנוכה את דעת האומר שקטן יכול להדליק נר חנוכה עבור גדול, ואילו בהלכות מגילה נפסק בסתמא כדעת האוסרים על קטן להוציא גדול ידי חובת קריאת המגילה, וסיים המג"א "ודוחק לחלק בין מגילה לנר חנוכה, וגם בר"ן שם משמע דמדמי להדדי בזה". ואמנם פסק המשנ"ב בהלכות חנוכה (סימן תרעה ס"ק יג) בשם אחרונים: "הנה לפי מה שסתם המחבר (סימן תרפט סע' ב) משמע דלמעשה אין לסמוך שיהיה הקטן יכול להוציא בהדלקתו לגדולים". ונראה להלן, שלכאורה יש לחלק בין דיני הדלקת נר חנוכה לדיני קריאת המגילה.

ב.

בשו"ע (או"ח סימן תרעט סע' א) נפסק: "בערב שבת מדליקין נר חנוכה תחילה ואחר כך נר שבת". ודנו הפוסקים מה הדין כאשר שכחו והדליקו קודם נרות שבת, האם מותר להדליק לאחר מכן נרות חנוכה. וכתב המג"א (שם ס"ק א) וז"ל: "ובדיעבד אם הדליק של שבת ולא קיבל עליו שבת במחשבתו יכול להדליק אחר כך (לבוש). ונ"ל דבאשה המדלקת, כיון שהמנהג שמקבלת שבת בהדלקתה (כמ"ש סימן רסג ס"י) אם כן לא תדליק שוב של חנוכה אלא תאמר לאחר להדליק". ומפורש כי גם מי שאינו יכול להדליק נרות חנוכה מאחר וכבר קיבל את השבת, יכול לומר לאחר שידליק את הנרות, ועל ידי כך יצא ידי חובה.

והקשה הפמ"ג (אשל אברהם ס"ק א) "יש להקשות לכאורה, דקיימא לן (נזיר יב, ב) כל דאיהו לא מצי עשה לא משויא שליח, ואם כן אם קיבל שבת בפירוש צ"ע איך יאמר לאחר להדליק בשבילו דנראה מטעם שליחות והא איהו כבר קיבל שבת". ומכל מקום מסייג הפמ"ג את קושייתו בענין הברכות: "והנה ב' ברכות, שהחיינו ונסים, ובליל ב' נסים, יוכל לברך בעצמו כמו הרואה כבסימן תרע"ו ס"ג". כלומר, השאלה היא איך המשלח שקיבל שבת ושלח שליח שידליק נרות יכול לברך "להדליק נר חנוכה". אמנם ברכת "שעשה נסים לאבותינו" [בכל הלילות] וברכת שהחיינו [בלילה הראשון] ודאי יכול לברך כדין הרואה נר חנוכה שמברך ברכות אלו.

על כל פנים מתרץ הפמ"ג את קושייתו על המג"א, כיצד ניתן לברך ברכת "להדליק", בדברים הבאים: "וי"ל דלאו שליחות ממש הוה כיון שממונו הוא ואחר מעשה קוף עביד, ומכל מקום ברכות איך מברך אחר ואף שומע כעונה צ"ע". וצריך להבין את תירוצו.

ג.

כתב המג"א (סימן תרעו ס"ק ב) וז"ל: "כתב הב"ח, מצאתי כתוב, אדם שהדליק יכול להדליק לאשה ולברך, וכגון שעומדת אצלו בשעת הברכה. אבל בענין אחר אין לברך, כיון שהמצוה מוטלת על גוף האדם".

והקשו על כך האחרונים מדבריו הידועים של התוספות רי"ד בקידושין (מב, ב ד"ה שאני) שמצוה המוטלת על גוף האדם אי אפשר לקיימה על ידי שליח [כגון הנחת תפילין וישיבת סוכה "שחייבו המקום לעשות המצוה בגופו איך יפטר הוא על ידי שלוחו והוא לא יעשה כלום"]. ואם כן קשה כיצד תועיל שליחות למצות הדלקת נר חנוכה לדעת הב"ח והמג"א הסוברים שזו מצוה המוטלת על גוף האדם.

ומחומר קושיה זו כתב בשו"ת יד יצחק (סימן רמו) "אלא על כרחך דהוא רק מטעם דקיימא לן דכל המצוות אע"פ שיצא מוציא לאחרים והוא מטעם ערבות, כמו שכתב הרא"ש בברכות (כ, ב) כנודע, והכא נמי כן, ולכן באמת הדין דהאשה צריכה לעמוד שם בשעת הדלקה, כמו שכתב המג"א (הנ"ל בשם הב"ח), וממילא אין זה ענין לשליחות כלל".

ולפי זה תירץ היד יצחק את קושיית הפרי מגדים כיצד אדם שקיבל שבת יכול למנות שליח להדליק נרות חנוכה, והרי "דכל מידי דאיהו לא מצי עביד שלוחו לא מצי עביד", כי לפי האמור "הדלקת האחר אינה מטעם שליחות, שנחיל על כך את הכלל דכל מילתא וכו', אלא הדלקת האחר מועילה מטעם אע"פ שיצא מוציא ומדין ערבות". ויתכן שלדברים אלו נתכוין הפמ"ג עצמו, במה שכתב בקצרה בתירוצו: "וי"ל דלאו שליחות ממש הוה כיון שממונו הוא ואחר מעשה קוף עביד". כלומר, אין צורך בדין "שליחות" כדי לגרום למי שקיבל את השבת לצאת ידי חובה, אלא הדבר מועיל מדין "ערבות".

אך תירוץ זה תמוה, מדוע לפי זה לא יוכל אדם להניח תפילין עבור חברו מדין "ערבות".

ועוד יש לעיין במה שהעיר המהרש"ם (אורחות חיים החדש, סי' תרעג אות יא) שלפי דברי הפרי מגדים הנ"ל שכתב שאין צריך שליחות להדלקת נר חנוכה ו"אחר מעשה קוף עביד", נמצא שיכול לצאת ידי חובת הדלקת נר חנוכה גם אם עכו"ם הדליק עבורו, כי מאחר ואין צורך לדין שליחות, גם עכו"ם יכול להדליק ויחשב כ"מעשה קוף". אך לפי דברי שו"ת יד יצחק, שהסיבה שמועילה הדלקת נרות היא מדין "ערבות" וללא דין "שליחות", והרי דין "ערבות" כמובן איננו שייך לעכו"ם, נמצא שבוודאי אין העכו"ם יכול להדליק נר חנוכה עבורו, וצ"ע.

 *  *  *

ד.

ונראה בביאור הדברים, דיש לברר מהו גדר חיוב הדלקת נר חנוכה, האם זהו חיוב על הגברא להדליק נר חנוכה בביתו, וכפשטות לשונו של הב"ח המובא לעיל "שהמצוה מוטלת על גוף האדם". או שאין זה חיוב מעשה על הגברא, אלא חיוב על הבית שכל אחד צריך שיהיה נר חנוכה דולק בביתו [וכדוגמת חיוב מזוזה שהוא חיוב על הבית שתהיה בו מזוזה].

בפני יהושע (שבת כא, ב ד"ה בגמרא) דייק מלשון הגמרא "תנו רבנן מצות חנוכה נר איש וביתו", שייתור הלשון "וביתו" מורה על גדר חיוב נר חנוכה שהוא דין על הבית, וכך כתב: "נראה דמה שנשתנה מצוה זו משאר מצות שהן חובת הגוף שהיה חיוב על כל יחיד ויחיד, דקיימא לן נמי (קידושין מא, א) מצוה בו יותר מבשלוחו, אלא דשאני הכא שאין עיקר המצוה אלא בסמוך לרשות הרבים שהוא משום פרסומי ניסא, משום כך הטילו חובת מצוה זו כאילו היא חובת הבית, ועדיין צ"ע".

ולכאורה מלשונו של הרמב"ם (הלכות חנוכה פרק ד הלכה א) שכתב: "כמה נרות הוא מדליק בחנוכה, מצותה [ללא ההידור] שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד" – מפורש שגדר מצות הדלקת נר חנוכה הוא חיוב על הבית. ומפורש כן גם בדברי הביאור הלכה (סימן תרעה סע' ג ד"ה אשה) שכתב בסוף דבריו: "ועיקר החיוב מונח על הבית".

וכן מוזכר בשפת אמת על מסכת שבת (כא, ב ד"ה בגמרא) וז"ל: "ויש לעיין אי המצוה נר אחד בבית כמו מזוזה וכמו נר שבת, דכל שהדליק לשם שבת אף שהדליק מי שהיה די. ולפי זה אפשר דגם ב' בעלי בתים הדרים בבית אחד די להם בנר אחד. והא דאושפיזא משתתף בפריטי י"ל שהוא כדי לעשות בממונו אבל מדינא יוצא".

ה.

בשו"ת הררי קדם (סימן קסא) כתב שנחלקו ראשונים, האם חיוב נר חנוכה מוטל על הגברא או שהוא חיוב על הבית.

בשבלי הלקט (סי' קפה) כתב: "ובעל הדברות כתב, שמעינן מינה [מאכסנאי] אנשים הדרים בחצר אחת משתתפין בשמן ויוצאים כולם בנר אחד". וכן הביא הטור (סימן תרעז) בשם רב שר שלום גאון וז"ל: "כתב רב שר שלום, אנשים הרבה הדרים בחצר אחת, שורת הדין שמשתתפין כולן בשמן ויוצאים כולם בנר אחד". אולם במגיד משנה (הלכות חנוכה פרק ד הלכה ד) כתב: "היכי משכחת לה נר שיש לו שני פיות עולה לשני בני אדם… אי נמי כגון שני בני אדם הנכנסים בפתח אחד, והם חלוקים בעיסתן ואינן סמוכין על שלחן אחד, שכל אחד צריך להדליק, כך נ"ל". ומבואר בזה מחלוקת הראשונים מה דינם של שני בני אדם הדרים בחצר אחת, האם יכולים להדליק נר אחד. לדעת בעל העיטור ורב שר שלום די בנר אחד מדין נר איש וביתו, אולם לפי הרב המגיד כל אחד ואחד צריך להדליק נר בעצמו.

ובביאור מחלוקתם כתב ההררי קדם: "ונראה שנחלקו בגדר מצות נ"ח נר איש וביתו, האם חיוב נר חנוכה ביסודו הוא חיוב דרמי על הגברא והדין דנר איש וביתו הוא חיוב דרמי על הגברא, שחייבו את כל הבני בית הסמוכים על שלחן אחד שהם "איש וביתו", להדליק נר אחד כחד גברא, והקילו גם באכסנאי שע"י השתתפות בפרוטה יחשב כאחד מבני הבית, והוו כגברא אחד לענין חנוכה "איש וביתו", אבל הבית עצמו והחצר אינם אלא מקום ההדלקה ואינם גוף המחייב בנ"ח. ואם כן בשני בני אדם הדרים בחצר אחת והם חלוקים בעיסתם, שהם שני אנשים חלוקים לגמרי, פשיטא שכל אחד מהם מחוייב בנ"ח לבדו, ואין בהן דין נר איש וביתו, וזהו שיטת המגיד משנה.

אולם בעל העיטור ורב שר שלום גאון ס"ל, דיסוד החיוב דנר חנוכה הוא חיוב דרמי על הבית, דכל בית ובית חייב בהדלקה, והדין דנר איש וביתו נובע מזה גופא דאין כאן אלא בית אחד. ואשר ע"כ גם בשני בני אדם החלוקים בעיסתם, סוף סוף אין להם אלא בית אחד וחיוב הדלקה אחת, ונוהג בהם הדין דנר איש וביתו, דנ"ח הוי כמזוזה לגמרי, וכשם שלא שייך לחייב בית אחד בשתי מזוזות, כך לא שייך לחייב בית אחד בשני נרות חנוכה".

ו.

לאור האמור לעיל שגדר חיוב נר חנוכה הוא דין על הבית, מיישב החכם צבי (תוספות חדשים סימן יג) את קושית המג"א [לעיל אות א], וז"ל: "שאלת לפרש לך מה בין חנוכה שפסק דקטן שהגיע לחינוך מוציא את הגדול, לפורים שפסק הוא ז"ל ככל שאר הפוסקים וכת"ק דר"י שאף שהגיע לחינוך אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. תשובה, סבירא ליה דבחנוכה כיון דלאו אקרקפתא דגברא מוטל חיוב ההדלקה, אלא אחד מכל בני הבית מדליק בפתח החצר ושוב אין שום חיוב על שום אחד מכל בני הבית, אף על פי שלא שמעו הברכה ולא ראו ההדלקה. ועדיפא מיניה אמר רב זירא, כיון דנסיבנא אמינא תו לא צריכנא, דהא דמדלקי עלי בגו ביתאי, אמטו להכי סגי בקטן שהגיע לחינוך המדליק בפתח החצר. אבל בקריאת המגילה המוטל על כל אחד ואחד לקרות או לשמוע המגילה, אין קטן אף שהגיע לחינוך מוציא את הרבים, וחילוק זה מתקבל על הדעת נ"ל".

כדברי החכם צבי, כתב גם הגר"ש רוזובסקי (זכרון שמואל סימן יט אות ד) ובדבריו יש תוספת הסבר: "ונראה דיש מקום לומר דשאני נר חנוכה ממגילה, דהנה בנר חנוכה יש לומר דאין החיוב דוקא על הבעל הבית שיעשה מעשה הדלקה בעצמו, אלא דהוא חיוב על הבית שיודלק בו ע"י אחד מבני הבית נר חנוכה, וכלשון הרמב"ם "ומצותה שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד" (ואולי אפילו על ידי אחד שאינו מבני הבית, דהחיוב הוא שיודלק בהבית). ואם אחד מדליק אין זה מדין דמוציא אחרים ידי חובה, אלא דמכל מקום צריך שיהיה המדליק בר חיובא, דאי לאו הכי אין על זה שם הדלקת נר חנוכה כלל… ולפי זה י"ל דרק במגילה דהקורא צריך להוציא את השומע, בזה קטן שהגיע לחינוך שהוא תרי דרבנן אינו מוציא גדול שהוא חד דרבנן, אבל לענין נר חנוכה דאין בזה משום מוציא אחרים ידי חובה, אבל בעינן שיהא ע"ז שם הדלקת נר חנוכה, בזה אין נפק"מ בין חד דרבנן לתרי דרבנן, ועל כן הביא המחבר דיש מי שאומר דקטן שהגיע לחינוך יכול להדליק".

וכשנדייק בדבריו, מתבאר כי גדר חיוב ההדלקה, אמנם הוא דין על הבית, מכל מקום צריך שיהיה על ההדלקה "שם הדלקת נר חנוכה". ועוד חידש הגר"ש כי יתכן וקיום חיוב זה נעשה "אפילו על ידי אחד שאינו מבני הבית, דהחיוב הוא שיודלק בהבית" [ואילו מדברי החכם צבי משמע שרק אחד מבני הבית יכול להדליק ולא אחר, וצ"ב].

והנה פסק השו"ע (או"ח סימן תרעז סעיף ב) "קטן שהגיע לחינוך צריך להדליק". ולא מובן מדוע כתב מרן המחבר באופן מיוחד שבמצות נר חנוכה חיוב קטן הוא מ"שהגיע לחינוך", הדגשה שלא מצינו כמותה במצוות אחרות. וכתב המג"א שם: "קטן, אפשר דמיירי שיש לו בית", וגם דבריו עדיין לא מוסברים.

ואמנם לפי דרכם של החכם צבי והגר"ש רוזובסקי, שיסוד חיוב נר חנוכה הוא דין על הבית, שכך חייבו חכמים שבכל בית ובית ידליקו נר חנוכה, נראה שכוונת השו"ע לומר שכאן חיוב הקטן אינו רק מעצם דין החינוך, אלא בגלל שיסוד החיוב חל על הבית מתקנת חז"ל להדליק נר חנוכה בכל בית ובית [כלשון הרמב"ם הנ"ל], וכמו שביאר המג"א שכוונת השו"ע שלקטן יש בית, ולכן דין זה שייך רק בקטן שהגיע לחינוך, כי אם עדיין לא הגיע לחינוך אין בהדלקה זו "שם הדלקת נר חנוכה", ואין זה נחשב שבבית זה הודלקו נרות.

ז.

ומיושבת קושיית הפמ"ג, כיצד יכול אדם שכבר קיבל שבת לומר לאדם אחר שידליק עבורו נרות חנוכה והרי כל מילתא דאיהו לא מצי עביד גם שלוחו לא מצי מיעבד. שהרי לפי המבואר לעיל, שגדר חיוב הדלקת נר חנוכה הוא על הבית, יש לומר שהכלל דכל מילתא דאיהו לא מצי עביד גם שלוחו לא מצי למיעבד, נאמר רק במצוות המוטלות על גוף האדם שאם הוא לא מצי למיעבד חיובו, גם שלוחו לא מצי עביד. אך במצות נר חנוכה, שיסוד החיוב הוא על הבית, פשוט וברור שיכול לצאת ידי חובה גם אם מישהו אחר מדליק בבית, שהרי סוף כל סוף הודלק בבית זה נר חנוכה, ונפטר הבית מחיובו.

והנה דנו הראשונים בענין נוסח הברכה בהדלקת נר חנוכה, לפי הכלל שקבע הר"ן (פסחים ז, ב) שעל מצוה שאפשר לעשות על ידי שליח מברכים "על", ועל מצוה שצריך לעשות דווקא בעצמו מברכים בלמ"ד להדליק – ונשאלה השאלה מדוע מברך "להדליק נר חנוכה", והרי אפשר להדליק נר חנוכה גם על ידי שליח. ותירץ הרא"ש "דכיון דהדרך להדליק בעצמו משום חביבות המצוה, חשוב כאי אפשר על ידי שליח". והרמב"ן תירץ: "דשאני התם גבי הדלקת נרות דההדלקה היא מצוה". ודברי הרמב"ן לא מובנים, וכי מה בכך שהמצוה היא מעשה ההדלקה, עדיין אין זה שונה מכל יתר המצוות שמברכים "על" מכיון שאפשר לקיימם על ידי שליח.

ולפי המבואר לעיל נראה שכוונת הרמב"ן לומר, שהדלקת נר חנוכה שונה מיתר המצוות, מכיון שאין המצוה מוטלת על גוף האדם [שצריך בעצמו לקיים את המצוה] וכאשר אחר מדליק עבורו זהו מדין "שליחות", אלא מאחר ויסוד המצוה הוא חיוב הבית, ממילא כאשר אחר מדליק את נר החנוכה מתקיימת המצוה. ונמצא כי המצוה היא בהדלקה בבית, ולא בחיוב הדלקה המוטל על הגברא, ואין זה שייך כלל לדין שליחות ולכן נחשב שעושה מעשה המצוה בעצמו, ושפיר צריך לברך "להדליק" ולא "על הדלקת".

ודמי בזה למצות מזוזה, שבוודאי הדר בבית מקיים את המצוה גם אם מישהו אחר קבע את המזוזה, ומברך "לקבוע מזוזה". ומובן שהסיבה היא, שכל הקובע את המזוזה גם אם אינו בעל הבית, אינו עושה בזה שליחותו של בעל הבית, אלא פוטר את הבית מחיוב המזוזה – ושוב הרי זה כחילוקו של הר"ן שהמצוה איננה נחשבת כמצוה שנעשית על ידי שליח כיון שקיומה אינו מדין שליחות, אלא מדין חובת הבית וכאמור. כן הוא גם במצות הדלקת נר חנוכה, מכיון ש"ההדלקה היא המצוה", כדברי הרמב"ן, הרי שבהדלקה בבית התקיימה המצוה כי יש בבית נרות חנוכה, ואין זה שייך לדיני שליחות, וממילא חזר למקומו חילוקו של הר"ן שהמצוה איננה נחשבת כמצוה שנעשית על ידי שליח כיון שקיומה אינו מדין שליחות, ומברך "להדליק".

ח.

בדין אכסנאי [אדם המתארח באכסניה בימי החנוכה] מבואר בגמרא שאם מדליקים עליו בביתו, אין צריך להדליק במקום שהוא נמצא שם, ונפסק כן להלכה בשו"ע (סי' תרעז). ובאופן שרוצה להחמיר על עצמו ולהדליק בפני עצמו, נחלקו הפוסקים:

כתב הט"ז (סימן תרעז ס"ק א) וז"ל: תרומת הדשן (סימן קא) כתב, דאכסנאי [אדם המתארח באכסניה בימי החנוכה] שהוא נשוי שרוצה להדליק בברכה חוץ לביתו, כתב גדול אחד דרשאי לעשות כן דאע"ג דאמרינן בגמרא כיון דנסיבנא אמינא השתא ודאי לא צריכא היינו דלא מחוייב אבל אי בעי מצי להדליק לא הוי ברכה לבטלה דהוה בכלל המהדרין. וגדול אחד כתב שהואיל ולא צריך פטור נקרא הדיוט אם יעשנה וכל שכן דהוי ברכה לבטלה כיון דלא אשכחן מהדרין זה בתלמוד, ומסיק בתרומת הדשן דשפיר נקרא בכלל המהדרין דכי היכי שיש דכי היכי שיש הידור בנר לכל אחד בבית אחד הכי נמי יש הידור בנר לאיש ונר לאשתו בשני מקומות".

ואכן פסק הרמ"א (שם סע' ג) כדעת תרומת הדשן שמדליק ומברך. אולם לדעת הב"י והמהרש"ל (הובא בט"ז הנ"ל) והפרי חדש, אינו יכול לומר "איני רוצה לצאת בשל אשתי", וידליק בלא ברכה [וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ט"ז) שמן הראוי לחוש לדבריהם].

והקשה הט"ז על המהרש"ל מדוע שונה הדלקת נר חנוכה משאר ברכות הרשות, שיכול האדם להחליט אם רצונו לצאת בברכת חברו, ואם לאו יכול לברך בעצמו "וכל שכן הוא, כיון דאינו אצל אשתו ואינו שומע הברכה, שיוכל לומר איני יוצא בברכת אשתי", ויברך לעצמו.

ובביאור מחלוקתם, ויישוב קושית הט"ז על המהרש"ל, כתב מורי ורבי הגאון רבי אברהם פרבשטיין, ראש ישיבת חברון, בספרו כנסת אברהם (סימן ט) על פי יסוד הדברים המבואר לעיל: "ונראה דיש לומר בזה בדעת המהרש"ל, דסבר דמאי דאמרו חז"ל דחיובא אינו אלא נר איש וביתו, אין הכוונה בזה דכל אחד ואחד מבני הבית אית ליה חיוב הדלקה בפני עצמו והבעה"ב מוציאו בהדלקתו ובברכתו, אלא דכן הוא עיקר החיוב מתחילתו דעל כל הבית מוטל חיוב של הדלקה אחת. ומהאי טעמא לא דמי לכל הני דוכתי שהביא הט"ז דהרשות נתונה לו לומר שאינו יוצא בברכת חברו (בהמוציא, יוצר, וברכת המזון), דהתם הוא מחוייב בברכה מצד עצמו, וכששומע הברכה מחברו היינו דחברו מוציאו ידי הברכה, וכיון שהוא צריך לצאת בברכת חברו, שפיר מצי למימר דאינו רוצה לצאת על ידו. אבל הכא כיון שהחיוב מתחילתו הוא נר אחד לכל בית, הרי נמצא דאין הגדר בזה שאשתו מוציאתו בהדלקתה ואין צריך בזה שיתכוין לצאת ואשתו תכוין להוציאו וכשאר מצוות דעלמא, אלא כך היתה התקנה מתחילתה דאיש וביתו מחוייבים בנר אחד ואין כאן גדרים של מוציא ויוצא".

ט.

בשו"ת שבט הלוי (חלק ד סימן סו) ובשו"ת יחוה דעת (חלק ג סימן נא) דנו בשאלה: "האם האיש יכול למנות לכתחילה את אשתו בתור שליח להדלקת נרות חנוכה בצאת הכוכבים, כשהוא נאלץ להעדר מביתו עד לשעה מאוחרת בלילה. או שעליו בכל אופן לקיים מצוה בו יותר מבשלוחו", וידליק מאוחר בלילה לאחר עיקר זמן ההדלקה.

ומסקנת הגר"ע יוסף: "לפיכך אם רואה בעל הבית שלא יוכל בשום אופן להתפנות מעסקיו וללכת להדליק נרות חנוכה, בפרט אם נוסע מבעוד יום מקיר העיר וחוצה, ולא ישוב לביתו עד שעה מאוחרת בלילה, טוב ונכון שימנה את אשתו שתהיה שלוחו להדליק עם צאת הכוכבים, שהוא כרבע שעה אחר שקיעת השמש, ובזה יקיים המצוה בזמנה. ואף על פי שהלכה רווחת (בקידושין מא, א) מצוה בו יותר מבשלוחו, זהו כשהמצוה נעשית באותו מצב בו או בשלוחו, אבל כאן שהמצוה נעשית על ידי שליח בזמנה ובעתה כתקנת חז"ל, הכי עדיף טפי ממה שידליק נרות חנוכה בעצמו לאחר הזמן, שאז הוא נכנס בסלע המחלוקת של הפוסקים, ובפרט במקום שיש אומרים דהוי חשש ברכה שאינה צריכה, וכיוצא בזה כתב הגאון רבי יוסף חיים בשו"ת רב פעלים חלק ב (חלק יורה דעה סימן לה)".

ואילו בשו"ת שבט הלוי כתב: "במה שנסתפק מה עדיף, אם להדליק בזמנו על ידי שליח או מאוחר בלילה על ידי עצמו… יראה דסוגיא דעלמא יותר נוטה להדליק על ידי עצמו אפילו אחר כך כל שהוא עדיין בגדר ברכה".

אך לפי המבואר לעיל שעיקר חיוב הדלקת נר חנוכה הוא חיוב על הבית ואינו מוטל על גוף האדם, לכאורה אין כל מקום לדון כאן מצד ההלכה של "מצוה בו יותר מבשלוחו", שכן אין כאן שייכות לדיני שליחות, ומי שמדליק בזמן מיד בצאת הכוכבים אינו שליח של בעל הבית לפוטרו מהחיוב מדין שליחות, אלא פוטר את בעל הבית מחיוב הדלקת נר חנוכה על ידי שהדליק בבית ועל ידי זה נפטר הבית מחיוב הדלקת נר חנוכה. ושוב אין כל ספק האם עדיף שתתקיים המצוה על ידי מתחייב המצוה בעצמו באיחור או על ידי שלוחו בזמן, כי פשיטא שכל מי שידליק בזמן פוטר את בעל הבית מחיובו, ועדיף לכל הדעות.

י.

למרות המבואר לעיל שחיוב הדלקת נר חנוכה הוא חובת הבית, כתב בשו"ת מנחת שלמה (חלק ב סימן נא אות ג) שאין החיוב מוטל רק על הבית, וז"ל: "אף שנתבאר לעיל שמצות נר חנוכה עשאוה כחובת הבית, מכל מקום יש בה גם חובת גברא, ואינו דומה למזוזה שלאחר שקבעו בבית את המזוזה ממילא נפטרים לגמרי כל דיירי הבית, ואף אם קבעה אדם שאינו מבני הבית ושלא בשליחות בעה"ב, יצאו בני הבית ידי חובתן והבית נפטר מחובת המזוזה, ואילו בנר חנוכה שהדליקו אחד שלא מבני הבית שלא בשליחות בעה"ב פשיטא דלא עשה כלום ולא יצאו, וזהו משום דחכמים הטילו המצוה "גם" כחובת גברא של האדם שזה מוטל אקרקפתא דגברא".

ובסגנון דומה כתב הגר"א פרבשטין (בתוך דבריו שהובאו לעיל אות ח) "ומכל מקום לא דמי חיובא דנר חנוכה לחיובא דמזוזה ובדיקת חמץ, דהתם שורש החיוב הוא כלפי הבית, ועל בעה"ב רמי לקיים החיוב דהבית. אכן בנר חנוכה שורש החיוב הוא על הגברא דהוא מחוייב בהדלקת נר חנוכה אלא שחיובו הוא שיתקיים בביתו הדלקת נר חנוכה, ומהאי טעמא בעינן דווקא הדלקה דבר חיובא".

והנה דברים אלו ודאי אינם עולים בקנה אחד עם מה שכתב החכם צבי (הובא לעיל אות ו) במפורש "דבחנוכה כיון דלאו אקרקפתא דגברא מוטל חיוב ההדלקה". וכמו כן, השפת אמת (הובא לעיל אות ד) כתב שגדר "המצוה נר אחד בבית כמו מזוזה", ולא חילק בין חיוב מזוזה לחיוב נר חנוכה.

ונראה ראיה לגדר זה בחובת קיום מצות ההדלקה מדברי התוספות במסכת סוכה (מו, א ד"ה הרואה) שכתבו על דברי הגמרא: "הרואה נר של חנוכה צריך לברך", וז"ל: "בשאר מצות כגון אלולב וסוכה לא תקינו לברך לרואה אלא גבי נר חנוכה משום חביבות הנס, וגם משום כמה בני אדם שאין להם בתים ואין בידם לקיים המצוה".

והנה אם נאמר שמצות הדלקת נר חנוכה עיקרה ויסודה וחיובה מוטל רק על הבית ותו לא, לכאורה דברי התוספות אינם מובנים כלל במה שכתבו בתירוץ השני, שתיקנו ברכת הרואה משום אותם בני אדם שאין להם בתים, דמה בכך שאין להם בתים, הרי כשאין להם בית ממילא אין להם חיוב הדלקת נר חנוכה ומדוע שיתקנו להם חיוב ברכת הרואה באופן מיוחד שאינו דומה כלל לעיקר התקנה. וכמו שלא תיקנו בענין מצות מזוזה ומעקה וכדומה למי שאין לו בית, כמו כן מדוע שיתקנו ברכת הרואה אם כל עיקר יסוד החיוב אינו אלא על הבית.

אולם אם נאמר שגדר מצות הדלקת נר חנוכה כולל הן חובת הבית והן חובת הגוף, דברי התוספות מבוארים היטב. כי גם אם עיקר חובת המצוה היא על הבית, מכל מקום חיוב זה הוא על הגברא, ולכן משום אותם אנשים שאין להם בתים ואין בכוחם לקיים במצות הדלקת נר חנוכה את חובת הבית, תקנו להם ברכת הרואה, שבזה יצאו עכ"פ ידי חובת הגוף שהם כן חייבים בה ואינם יכולים לקיים, ושפיר תיקנו להם לברך ברכת הרואה.

ומעתה יתכן שגם הב"ח ששיטתו שהדלקת נר חנוכה מוטלת על קרקפתא דגברא (כמובא לעיל אות ג) מודה שיש ביסוד גדר מצות הדלקת נר חנוכה שילוב בין חובת הבית וחובת הגוף. דהנה פסק השו"ע (או"ח תרעו סע' ב) שאם לא הדליק בלילה ראשון ובירך מדין רואה ברכת "על הניסים" ו"שהחיינו", כשמדליק בלילה השני והשלישי, אינו חוזר ומברך "שהחיינו". וכתב המג"א בשם הב"ח: "מי שאשתו הדליקה עליו בלילה הראשון [ולא בירך ברכות מדין הרואה] צריך לברך בלילה השני שהחיינו, משום דאשתו אינה פוטרת גופו אלא ביתו". הרי לנו בדברי הב"ח שני יסודות אלו בגדר חיוב הדלקת נר חנוכה – גופו וביתו. ולכן כל מה שפוטרת האשה בהדלקתה בבית זהו רק את חיוב "ביתו", אבל חיוב "גופו" שריר וקיים, ומשום כך יברך שהחיינו בלילה השני על חיוב גופו שעדיין לא יצא בו ידי חובה.

ענף ב

הבית והגדרתו: במזוזה, עירובין, נר חנוכה ועוד

ממסקנת המבואר לעיל, שחיוב נר חנוכה "נר איש וביתו" מצריך בית לשם קיום המצוה. דנו הפוסקים, מה דין הדלקת נרות במקומות פתוחים [כגון: מדבר, אוהל בשדה, רחבה בלתי מקורה, רכבת, מכונית או מטוס] – אשר לכאורה אינם מוגדרים כ"בית". וכן יש לדון האם אדם מחוסר בית [homeless person] מחוייב בהדלקת נרות.

לשם כך יש לברר מהי הגדרת "בית" בהלכה, בכלל, ולענין הדלקת נר חנוכה, בפרט.

יא.

במסכת סוכה (ג, א) מובא: "תנו רבנן, בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המזוזה, ומן המעקה, ואינו מטמא בנגעים, ואינו נחלט בבתי ערי חומה, ואין חוזרין עליו מעורכי המלחמה". ובטעם הדבר אמרו שם: "אי אית ביה ד' אמות על ד' אמות דיירי ביה אינשי ואי לא לא דיירי ביה אינשי".

ולמדנו מכאן, שבית שיש בו ד' אמות על ד' אמות ראוי לדירת אדם והוא בכלל בית, ושאין בו שיעור זה אינו ראוי לדירת אדם ואינו בכלל בית. ולפיכך בכל מקום שנאמר בתורה בית, אין בית כזה בכלל, ולכן בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות פטור מן המזוזה, לפי שבמזוזה נאמר: על מזוזות ביתך, וכל שאינו בכלל בית, אינו חייב במזוזה. וכן בחיוב מעקה, שנאמר בו: כי תבנה בית חדש, אינו חייב אלא בבית שיש בו ד' אמות על ד' אמות. וכן בטומאת נגעי בית, שנאמר בו: ובא אשר לו הבית, ובמכירת בתי ערי חומה, שנאמר: כי ימכר בית מושב עיר חומה, ובחזרה מעורכי המלחמה, זה שבנה בית חדש, שנאמר: מי האיש אשר בנה בית חדש, בכל אלה אין חשוב בית אלא אם כן יש בו ד' אמות על ד' אמות.

כמו כן בטבל, שכל זמן שלא ראה פני הבית אינו מתחייב במעשר, שנאמר: בערתי הקדש מן הבית, כשאין בבית ד' אמות אינו טובל. וכן נערה המאורסה שזינתה שנסקלת על פתח בית אביה, אין בית פחות מד' אמות בכלל.

גם בדינים שהצריכו חכמים "בית", צריך שיהיה בו ד' אמות על ד' אמות, כדי שיהיה ראוי לדירה, כפי שמובא בהמשך הברייתא שם: "ואין מערבין בו, ואין משתתפין בו, ואין מניחין בו עירוב, ואין עושין אותו עיבור בין שתי עיירות". כלומר, בית שאין בו ד' אמות אינו צריך להשתתף עם שאר בני החצר בפת לעירובי חצרות, לפי שאינו ראוי לדירה, והדר בו אינו אוסר את הטלטול על בני החצר, שאין רשותו כלום. וכן אם בית כזה פתוח לחצר שבמבוי, אינו צריך ליתן לשיתוף המבוי. וכן אין מניחים בבית כזה את העירוב, שהבית שמניחים בו את העירוב צריך שיהיה ראוי לדירה, שיהיה נחשב כאילו כל בני החצר דרים בתוכו, ולכן בית שאינו ראוי לדירה אין מניחים בו את העירוב. וכן אין עושים אותו עיבור בין שתי עיירות, שאם היה בית פחות מד' אמות בין שתי עיירות, בתוך שבעים אמה ושני שליש אמה לזו ושבעים אמה ושני שליש לזו, כיון שאינו ראוי לדירה אינו מצרפן להיות כעיר אחת, לענין מדידת אלפיים אמה לתחום שבת, כדרך שבית שיש בו ד' אמות מצרפן.

ואף בלשון בני אדם, אין בית פחות מד' אמות על ד' אמות בכלל, ולכן "הנודר מן הבית מותר לישב בו אם אין בו ד' אמות על אמות" (ירושלמי מעשרות פ"ג ה"ג).

ומעתה יש לדון לאור המבואר לעיל שחיוב נר חנוכה "נר איש וביתו" מצריך בית כדי להחיל את חיוב המצוה, האם גם הגדרת "בית" המחייב הדלקת נר חנוכה הוא ד' אמות על ד' אמות, כהגדרת "בית" בכל המקומות הנ"ל.

יב.

בשו"ת מהרש"ם (ח"א סימן קמו) נשאל האם יש חיוב הדלקת נר חנוכה ברכבת, וכתב המהרש"ם: "לא מצאתי הדבר מבואר, אבל הלא מי ששילם בעד נסיעת כל הלילה הוי כשכר לו בית דירה לאכול ולישון שם וחייב בנר חנוכה. ומה שכתב רש"י (שבת כג, א ד"ה הרואה) ביושב בספינה [שמברך שעשה ניסים כברכת הרואה, ומבואר בדבריו שאינו מדליק בעצמו בספינה], יש לומר שהיו אז ספינות פתוחות בלא קירוי והרוח מנשב ולא היה בגדר בית כלל. ואף שהרכבת אינה עומדת במקום אחד ורכוב כמהלך דמי, לא נמצא בשום מקום שיהיה צריך בית קבוע למה שמצותו בשביל פרסומי ניסא, כן נראה לענ"ד מסברא".

ומבואר בדברי המהרש"ם, שכדי להתחייב בהדלקת נר חנוכה, אמנם צריך שיהיה בית, ולכן במקום פתוח לגמרי, כגון ספינה פתוחה שאין בה כל קירוי, כיון שאין זה כלל בית, אין חיוב הדלקת נר חנוכה. אך יחד עם זאת, אין צורך בבית קבוע, ולכן אפילו ברכבת יש חיוב להדליק.

וכפי שלמד מדברי המהרש"ם בספר מועדים וזמנים (ח"ב ליקוטים לסימן קמג) "לפי זה, חיילים באימונים ששוהים לפעמים כמה ימים מחוץ לבית וישנים בשדות או באהלים פטורים מנר חנוכה, והיינו משום שישנים בלי קירוי".

וגם בספר מקראי קודש (חנוכה סימן יח) דן בענין הדלקת נר חנוכה בספינה וברכבת, וכתב בתוך דבריו: "ובעיקר הדבר שבספינות שלנו אפשר להדליק נר חנוכה, מצאתי בשו"ת מהרש"ם שפסק כן לענין רכבת, אלא שלדעתו שם אין צריך בית קבוע לנר חנוכה".

נמצאנו למדים שני חידושי דינים לפי המהרש"ם:

[א] חיוב נר חנוכה תלוי בבית, וכשאין כלל בית אין חיוב. ולכן במקום פתוח לגמרי, מכיון שאין זה כלל בית, אין חיוב הדלקת נר חנוכה.

[ב] למרות שחיוב נר חנוכה תלוי בבית, אין צורך בבית קבוע. וממילא, בספינה וברכבת יש חיוב להדליק.

אלא שלפי זה צריך להבין, מדוע שונה הגדרת "בית" לענין חיוב הדלקת נר חנוכה, מהגדרת "בית" בכל מקום, וכפי שהבאנו לעיל לענין חיוב מזוזה, עירובין ועוד, הגדרת בית היא מקום שיש בו ד' אמות על ד' אמות. ואילו בנר חנוכה, לא מצאנו שהגדרת "בית" שמוטל עליו חיוב נר חנוכה הוא בית שיש בו ד' אמות על ד' אמות.

יג.

ואכן, לדעת הגרצ"פ פרנק (מקראי קודש הנ"ל) יש להשוות את הגדרת ה"בית" בחנוכה, להגדרתו לענין מזוזה ועירובין.

בתחילת דבריו דן הגרצ"פ בהגדרת דין "בית" במזוזה ועירובין, ומביא שלמרות שיש מכנה משותף בין מזוזה ועירובי חצרות שהם חיוב על "בית", ברם קיים ביניהם שוני לענין בית שבספינה: לענין מזוזה פסק הרמב"ם בהלכות מזוזה (פ"ו ה"ט) והמחבר בשו"ע (יו"ד סימן רפו סע' א), שבית בספינה פטור מן המזוזה, וביאר הרמב"ם שהטעם משום שאינה עשויה לדירת קבע. ואילו לענין עירובי חצרות פסק הרמ"א (או"ח סימן שסו סע' ב) שבתים שבספינה צריכים עירובי חצרות כדי להתיר את הטלטול מבית לבית ומבתים לספינה. ונשאלת השאלה, מה החילוק בין מזוזה לעירובי חצרות.

וכתב על כך הגרצ"פ: "והנה בערוך השלחן (יו"ד סימן רפו סע' כו) כתב, שבית בספינה פטור ממזוזה רק כשעשו בית עראי בספינה "אבל בספינות שלנו שיש בהם בתים קבועים, וגם בספינות ההולכות על הנהרות שיש בכל ספינה בית קבוע וקורין לה קיוט"א, חייבת במזוזה, שהרי היא דירה קבועה. ולפי זה יש לומר, שאין בענין זה חילוק בין מזוזה לעירובי חצרות, ודברי הרמ"א בעירובי חצרות נאמרו בספינות שלנו שיש בהם בתים קבועים, וכן משמע במשנ"ב (סי' שסו ס"ק יג) שכתב על דברי הרמ"א: בתים שבספינה, ששייכים לאנשים מיוחדים, והטעם דלא גרע מיושבי אוהלים וכו' שצריכין עירובי חצרות שאף כאן הבתים קבועים להם לכל משך נסיעתם על הים".

ומתוך כך מסיק המקראי קודש: "ולפי זה גם לענין חנוכה גדר הבית הוא כגדר הבית של מזוזה ועירובי חצרות, שצריכים בית קבוע. ולענין ספינה יש חילוק בין ספינה שעשו שם בית ארעי, ולספינה כזו כוונת רש"י דאין מדליקין שם נרות חנוכה. אבל בספינות שלנו שיש בתים קבועים יש להם דין בית לענין נרות חנוכה" [והוא מציין, שאמנם לפי המהרש"ם גם כן צריך להדליק נר חנוכה בספינה, אולם זה בגלל שאין צריך בית קבוע לנר חנוכה, ואילו לפי דבריו של הגרצ"פ, בספינות שלנו אפשר להדליק נר חנוכה בגלל שהגדרתן "בית קבוע"].

יד.

והנה במסכת יומא (י, ב) איתא: "סוכת חג בחג, רבי יהודה מחייב בעירוב, במזוזה ובמעשר, וחכמים פוטרים". ומבואר אליבא דרבי יהודה שבימי חג הסוכות אם לא עירבה הסוכה עם בני החצר, אסור להם לטלטל כדין כל בית שאוסר על כל בני החצר לטלטל אם לא השתתף בעירוב. ומשמע שלפי חכמים החולקים על רבי שהסוכה אינה חשובה כדירה לקביעת חיוב מזוזה, כמו כן גם לענין עירוב אין הסוכה אוסרת על בני החצר לטלטל בה. וכן פסק המג"א (או"ח סי' שע ס"ק ב) שסוכת החג אינה אוסרת על בני החצר. הרי לנו שאין הבדל בין דיני מזוזה להלכות עירובין לענין הגדרת הבית, ואותו "בית" שחייב במזוזה הוא ה"בית" שאוסר טלטול בדיני עירוב.

ומעתה הקשה רעק"א (גליון שו"ע שסו סע' ב) על דברי הרמ"א (שם) מדוע פסק ש"בתים שבספינה צריכים עירוב", שכן על פי הנ"ל שהגדרת "בית" שוה בין מזוזה לעירובין, ומאחר ובהלכות מזוזה נפסק בשו"ע (יו"ד סי' רפו סע' יא) ש"סוכת החג בחג והבית שבספינה והחנויות שבשווקים פטורים ממזוזה", מפני "שהם דירת ארעי" (ש"ך שם ס"ק כא) – היה צריך להיות הדין שגם לענין עירוב, בית שבספינה נחשב לדירת ארעי, ואינו אוסר על בני החצר ולכן גם אינו צריך עירוב, ומהו ההבדל בין מזוזה לעירוב, ונשאר רעק"א על דברי הרמ"א ב"צ"ע לדינא".

וכתב רבי יוסף כהן, אב"ד בירושלים, בהגהות הררי בשדה (המודפסות בשולי ספר מקראי קודש) שלפי דברי הגרצ"פ יוצא שלמעשה אין חילוק בין מזוזה לעירובי חצרות. כי אין הכי נמי, ובאמת גם בית שבספינה, כאשר אינו בית קבוע, אינו חייב בעירוב, ולאידך גיסא, בית קבוע בספינה חייב במזוזה. כלומר, עיקר הגדרת בית נקבעת לפי קביעותו – לכל ההשלכות ההלכתיות: מזוזה, עירובין, וכאמור לעיל בדברי המקראי קודש – בנר חנוכה. ולפי זה שפיר מיושבת קושיית רעק"א, שהרי מדובר בשני סוגי בתים שבספינה.

אולם בשו"ת בית יצחק (או"ח סימן מט; הובא בקצרה בדעת תורה למהרש"ם סי' שסו סע' ב) תירץ את קושיית רעק"א באופן אחר, ותוכן דבריו, שיש חילוק גדול בין עירוב למזוזה: חיוב מזוזה הוא "חובת הדר", ולכן כשאין האדם דר בבית בקביעות אינו חייב במזוזה, אף שבגוף הבית אין שום חסרון [כגון חניות שבשווקים וכדומה, שאין דרים שם בקביעות]. משא"כ לגבי עירוב, אם הבית מתוקן כהלכתו, אע"פ שאינו דר שם רק שבת אחת בלבד, אעפ"כ צריך לערב. והדמיון בגמרא ביומא בין עירוב למזוזה היה רק ענין "סוכת חג בחג", שהחסרון בגוף הבית, כי בעינן "דירת ארעי" [אליבא דרבנן]. אבל כאשר אין חסרון בגוף הבית, אלא שאין דרך לדור בו בקביעות, יש הבדל בין מזוזה [שאין באופן זה חובת הדר בבית שכזה] לבין עירובין [שבית שאין בו חסרון בעצמותו, נחשב כבית האוסר על בני החצר לטלטל בחצר].

ומבואר כדבריו בספר חזון יחזקאל על התוספתא (בהשמטות לפרק יא) וז"ל: "ויש ליישב ולומר שדווקא לגבי סוכה שהיא מצד עצמה בית ארעי הוקש שפיר דין עירוב למזוזה, וכיון שסוכת החג פטורה ממזוזה, משום שהיא מצד עצמה דירת ארעי ולא חשובה בית, לכן לגבי עירוב אינה חשובה בית והרי היא כחצר ופטורה מן העירוב, ולא עדיפא מאם קבע לו מקום לאכול בבית שער או באכסדרא או במרפסת, שאינו אוסר עליו, לפי שאינו מקום דירה (עי' ברמב"ם בהלכות עירובין פ"ד ה"ח ובשו"ע או"ח ריש סי' שע). משא"כ בבית שבספינה שהבית מצד עצמו הוא בית קבוע, רק שאין דרך בני אדם לדור שם דירת קבע, לכן לגבי חיוב מזוזה שהוא חובת הדר, אין הדר חייב במזוזה עד שידור בבית דירת קבע. אבל חיוב עירוב שהוא מחמת חילוק רשויות, ודין הוא שאסור להוציא מבית המיוחד לדירת יחיד, לחצר של רבים, כיון שאין תשמישן שוה, ובית שבספינה כיון שהבית מצד עצמו הוא בית קבוע ומיוחד לדירה ותשמישו חלוק משאר חלקי הספינה, לכן כל הדר שם אפילו דירת ארעי חייב בעירוב".

ומעתה יש לדון לפי חילוק זה בין מזוזה לעירובי חצרות – בנדון דידן, הגדרת "בית" לענין נר חנוכה, שבודאי דומה חיובו לעירובין שהקובע הוא הבית מצד עצמו, ורק במזוזה ההגדרה תלויה ב"חובת הדר", ולכן מצד הדר אין בית שבספינה מוגדר כדירת קבע למרות שמצד עצמו הבית שבספינה נחשב לקבוע. אמנם בכל מה שאינו מוגדר כ"בית", הושוו מזוזה ועירובין, וגם נר חנוכה שווה להם בזה [כי רק לענין מה שמזוזה חובת הדר אין הגדרת "בית" קובעת].

נמצא איפוא, שחיוב נר חנוכה תלוי בקביעות הבית. אולם עדיין לא נתברר האם גם לענין חיוב הדלקת נר חנוכה, הגדרת ה"בית" היא כבכל המקומות האחרים [מזוזה, עירובין, מעקה, בתי ערי חומה ועוד] – מקום שיש בו ד' אמות על ד' אמות.

טו.

כתב בשו"ת מנחת שלמה (תנינא, סימן נח) שלפי חידושם של האחרונים ש"הטילו חובת מצות נר חנוכה כאילו היא חובת הבית", יש לדון במקרים הבאים:

"בבית שאינו מקורה – אע"ג דלענין שבת חשיב רשות היחיד, מכל מקום כיון שאינו קרוי בית אין מקום כזה ראוי לקיים בו מצות נר חנוכה. וכל שכן שיש להסתפק בבית שאין תוכו י' טפחים – אשר גם לענין שבת אין זה קרוי רה"י, או בית שאינו יכול לעמוד ברוח מצויה – דאפשר דחשיב כמדליק בחוץ במקום שאין עליו שם בית. גם הרי אמרו בסוכה ג' ע"א, ת"ר בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות פטור מן המזוזה ומן המעקה ואינו מטמא בנגעים ואינו נחלט בבתי ערי חומה ואין חוזרים עליו מעורכי המלחמה, ואף לענין מילי דרבנן אמרו אין מערבים בו ואין משתתפים בו ואין מניחים בו עירוב ומותר להוציא מבית זה לחצר משותפת לפי שאין קרוי בית… וכיון שכן יש לדון הואיל וגם בנר חנוכה צריך בית למה לא הזכירו זאת בין הדברים הצריכים דוקא בית של ד' אמות".

ודן הגרש"ז בשורשי הדברים, מדוע אמנם יש צורך בבית של ד' אמות על ד' אמות בדברים שהוזכרו במסכת סוכה. והביא את דברי הערוך לנר (סוכה שם) שכתב "דבשלמא לענין מעקה ונגעים ואפילו לענין עירוב, יש סברא להצריך בית של ד' אמות מפני שרגילין לדור שם, אבל מה סברא יש בזה לענין סקילתה [היינו ההלכה שהזכרנו לעיל, שנערה המאורסה שזינתה שנסקלת על פתח בית אביה, אין בית פחות מד' אמות בכלל]. אך יתכן שגם בזה יש מקום לומר דדוקא אם נתגדלה בבית שראוי לדור בו אומרים לו ראו גידולים שגידלתם, משא"כ אם אין הבית חשוב לא רצתה התורה לבזות את האב" [וגם דן שם לענין הלאו ד"לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו", האם יש צורך בבית שיש בו ד"א דוקא].

וכתב הגרש"ז: "וגם מה דכתב דיש בזה סברא צ"ע, דבאמת לא מובן כל כך בסברא גם לענין מעקה ונגעים ובתי ערי חומה טעם החילוק בין בית שיש בו ד' אמות לשאין בו, וגם לענין עירוב אינו מובן, דסוף סוף הוא מוציא מחדר זה שלו לחצר המשותפת לרבים ונראה כמוציא מרה"י לרה"ר. ועכ"פ הרי התוס' כתבו בפירוש דגם לענין פתח בית אב צריך דוקא בית של ד"א על ד"א, וכיון שכן צ"ע מה טעם לא אמרו שצריכים בית של ד"א גם לענין נר חנוכה".

ומתוך כך חידש הגרש"ז לדינא: "ונראה דאין הכי נמי, בית שאין בו ד"א על ד"א אינו קרוי דירת קבע, אבל שפיר חשיב דירת ארעי, וכדאמרו בגמ' סוכה הנ"ל דע"כ לא קאמרי רבנן אלא לענין סוכה דדירת ארעי היא וכו'. ולכן חושבני שדוקא בדינים או מצוות הנוהגים תמיד בכל השנה ומצינו בלשון התורה או חכמים שאמרו בו לשון בית מצריכים שיהא דוקא בית של ד"א שרגילים לדור בו תמיד, משא"כ לענין מצות נר חנוכה שנוהגת רק ח' ימים ואשר לח' ימים רגילים לדור גם בדירה ארעית, לא בעינן שיהא דוקא בית חשוב של ד"א הרגילים לדור בו תמיד".

והוא מביא "קצת ראיה" לדבריו מדין אכסנאי: "דהרי פשוט הוא שאין יוצאים ידי חובת הדלקה בבית של אחר וכן בהדלקה שבבית הכנסת, וכתב הגר"א הטעם משום דאמרו "איש וביתו" ואין זה ביתו, ואפילו הכי באכסנאי מהני ההשתתפות עם בעל הבית, והטעם בזה שההשתתפות מחשיבה אותו כאחד מבני הבית וסגי בזה להחשב ביתו אע"פ שכל היותו שם הוא דרך ארעי, והכי נמי גם בכל עיקר דין בית, סגי במה שהוא דירת ארעי ואין צריך ד"א על ד"א".

מבואר איפוא בדברי המנחת שלמה, שאכן שונה הגדרת חיוב "בית" לענין נר חנוכה, מדינים אחרים, ובאמת אין צורך שיהיה בית קבוע של ד' אמות על ד' אמות, כי כל מהות קיומה של המצוה הוא ארעי, והיא הדלקה במשך שמונה ימים בלבד, ולכן אין צורך בבית שהדרך לדור בו בקביעות – וגם בית "ארעי", מחייב הדלקת נרות.

על פי הגדרה זו, קבע הגרש"ז את ההלכות הבאות בחיוב נר חנוכה:

"ועיין ב"י (סי' תרעז) דמשמע דחייב להדליק בספינה עי"ש (ומש"כ רש"י (שבת כג, א ד"ה הרואה וכו') או ליושב בספינה, יש לפרש דמיירי כשאינו מקורה ואין זה בית). ולפי זה אפשר שאם הוא קבוע באותו מעת לעת בספינה ורכבת ואוירון מניחו שם על השלחן, ועי' שו"ת מהרש"ם (ח"ד סי' קמ"ו). אבל מכל מקום לענין הספק בבית שאינו מקורה, או בית שאין תוכו י' טפחים, וכן אם הוא פחות מז' על ז' דאינו חשוב אפילו כדירת ארעי, אפשר דהוי כמדליק בחוץ ולא כמדליק בבית. אמנם יתכן דמה שנזכר בית הכוונה רק להדליק את הנר ברשות המיוחדת לו בלבד ולאפוקי ברחוב או בבית הכנסת, ולכן אפשר שגם מקום אשר אין עליו אפי' שם דירת ארעי אלא רשות בלבד מהני, ובפרט לשיטת הב"י הנ"ל".

וכן מובא בשמו להלכה בספר הליכות שלמה (מועדים ח"א פרק יג) וז"ל: "בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות, או שאין מחיצותיו מגיעות תוך ג' טפחים מעל הקרקע, חייבים בו בהדלקת נר חנוכה. אבל אם אינו מקורה או שאינו גבוה עשרה טפחים או אינו רחב ז' על ז' טפחים, יש להסתפק אם נוהגת בו מצות נר חנוכה, ולכן ידליק בלא ברכה".

טז.

כאמור לעיל, מאחר וחיוב נר חנוכה הטילוהו על "בית", ממילא כאשר אדם נמצא בשטח פתוח, לכל הדעות אין זה "בית", ואין עליו חיוב הדלקת נר חנוכה, וכפי שהבאנו לעיל (אות יב) את דברי המועדים וזמנים, שחיילים השוהים בשדה פתוח פטורים מנר חנוכה.

וכן מבואר בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סימן יד אות ה) שכתב: "מי שאין לו בית כלל וישן בחוץ, כגון שנמצא במדבר [ונדון זה הוא כנראה גם באדם מחוסר בית – homeless person] וגם כשאירע שלא היה בביתו והיה בדרך כל הלילה ואין לו מי שידליק בביתו, משמע מרש"י (שבת כג, א ד"ה הרואה) שכתב שברכת הראיה הוא כשהוא יושב בספינה, והט"ז (סימן תרע ס"ק ג) כתב שהוא דווקא כשלא ידליק כל הלילה, ואם היה חייב להדליק אף בחוץ ובספינה, מאי טעמא אינו מדליק שם. ואם כוונת רש"י שאין להם בספינה נר להדליק, היה לרש"י להזכיר זה, וגם אם הכוונה שאין שם נרות לא היה לו לומר אלא מי שאין לו נרות, שלכן משמע שאינו מצד אונס, אלא משום שאף שאיכא נרות ליכא חיוב שלא בבית".

וכן מובא בספר עלהו לא יבול (הלכות חנוכה) שהגרש"ז אויערבך נשאל: "היוצא לטיול בחנוכה וישן בשדה תחת כיפת השמים ויש ביכולתו להדליק באופן שהם לא יכבו במשך חצי שעה – האם מחוייב להדליקם, והאם צריך לברך על ההדלקה". והשיב: "אין מצות נר חנוכה בשדה. יש מקום להסתפק לגבי בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות אם חייבים בו בנר חנוכה, ובענין זה ההלכה היא שחייבים בנר חנוכה. אבל כשנמצאים בלי בית כלל, פשיטא שאין מדליקים בברכה, וגם אין שום "ענין" להדליק בלי ברכה. ומשום הכי אין ראוי לצאת לטיול כזה בימי החנוכה, שהרי חז"ל חייבו למכור כסותו ולחזור על הפתחים בשביל נר חנוכה, וכיצד יפרוק אדם מעצמו מצוה זו בצאתו לטיול".

אולם לפי זה יוצא כי חיילים הנמצאים בשדה פתוח, אך מגוריהם באהלים, יכולים להדליק בפתח האהל, שכן במבנה זה יש קירוי, ולפי הגדרת הגרש"ז, זהו בגדר "דירת ארעי" שמחוייבים בה בהדלקת נ"ח.

וכך אמנם מביא רבי יוסף כהן בהגהות הררי בשדה שלפי דברי המהרש"ם גדר בית לענין נר חנוכה הוא "שיהיה מקורה ומוגן מגשמים ורוח, אבל לא נמצא בשום מקום שצריך בית קבוע". והוא מוסיף: "ובשנה זו, חנוכה תשל"ד, נתעוררה השאלה על החיילים הנמצאים בחזית לענין נרות חנוכה. ואמרתי, שאלו הנמצאים באהל מקורה ומוגן מגשמים יכולים להדליק, אבל אלה הנמצאים בשדות בלא קירוי והרוח מנשבת שם, אינם בגדר בית כלל ואין להדליק שם".

דברים דומים כתב ידידי הרב אברהם אבידן, ראש ישיבת שעלבים, בספרו חג ומועד במחנה (עמ' שלג), לאחר שהביא את דברי המהרש"ם, כתב: "ונראה שיש מי שחולק על המהרש"ם, בשו"ת בית שערים (סימן שסב) כתב וז"ל, נראה דבהדלקת נ"ח יש ב' חיובים, חיוב גופו להדליק נ"ח אפילו כשהוא יחיד במדבר, וחיוב ביתו, ע"כ. וממה שכתב שיש גם חיוב אישי לאדם הנמצא במדבר, משמע שניתן למלא אחר חיוב זה גם בהדלקה שלא בבית אלא במדבר. להלכה, שמעתי מהגרי"ש אלישיב שליט"א, שאין לברך על נר חנוכה אלא בבית שיש לחוש לשיטת המהרש"ם. לכן חיילים החונים על פני השדה או באהלי סיירים דלא חשיבי בית, אין להם לברך על נר חנוכה. כמו כן שמעתי מהגרי"ש, שיש להסתפק אם אהל גדול פרוץ נחשב לבית לענין נ"ח, שכן יש צד לומר כי אף שהוא פרוץ בכל מקום, כיון שנוהגים לדור בתוכו, ייחשב כבית לענין זה. למעשה, אין לברך אלא כשהאהל סגור, אבל כלי רכב או רק"מ הסגורים ויש להם תקרה, יש לברך בתוכם. וכן כשחונים בשדה אימונים וכדומה, ובונים מבנה של תקרה ושלוש מחיצות באופן ארעי חשיב נמי כבית, ויש לברך בהם על הדלקת נר חנוכה".

נפק"מ נוספת מתוך הגדרת "בית" לענין נר חנוכה, יש לדון בהדלקת נר חנוכה במטוס.

וראיתי את דבריו של ידידי הרב אשר וייס, בעל המנחת אשר (קובץ דרכי הוראה, חנוכה תשס"ו, עמ' צא) שכתב בענין הדלקת נר חנוכה במטוס: "אף דהמהרש"ם פסק דיש להדליק ולברך ברכבת, אין זה משום שלא צריך "בית" למצות נ"ח, אלא דס"ל דגם רכבת הוי כבית כיון ששכר בו מקום, שהרי כתב שם דבספינה פתוחה פטור מנ"ח דלא הוי בכלל בית, וזה שלא כמסקנת הציץ אליעזר שיש מצוה להדליק בשדה פתוח, עי"ש. וכיון שכן יש לעיין אם מטוס הוי בכלל בית, ומסתבר דגרע אף מרכבת, ומ"מ לא ברירא לי דבר זה. ובפרט במטוס שאינו רשות הרבים ולא מקום הילוך וכל השהות בו ארעי ומאולץ מעצם טבעו, מסופקני טובא אם אפשר לברך בו על נ"ח. ושמחתי בראותי בקובץ מבקשי תורה (כסלו תשנ"ו) בשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל, שאין לברך על הדלקת נ"ח במטוס".

ואכן גם בשמו של הגרי"ש אלישיב מובא בקובץ מבקשי תורה (לג, ה; קונטרס שלמי אליעזר) "שפסק המהרש"ם מדובר בזמנם שהיו נוסעים ברכבת ג' ימים, אבל בזמנינו שנוסעים לילה אחד אין להדליק נ"ח ברכבת או במטוס".

יז.

בספר שם דרך על מסכת שבת (סימן כה) הביא מורי ורבי הגרש"ז ברוידא את דברי האחרונים שחיוב נר חנוכה מוטל על הבית, ולאחר מכן הוסיף לומר שגם בהדלקת נר חנוכה בבית כנסת יש את דיני ההדלקה של "בית", וכך כתב:

"מסתבר שגדר חיוב הדלקת נר חנוכה בבית כנסת מצד המנהג, אינו לחייב הדלקה גם בלא בית, אלא שגם סוג בית זה של בית הכנסת חייב בהדלקה מהטעם ע"ש הנס שנעשה במקדש ועושים כן במקדש מעט לפרסם הנס שכולם מתקבצים שם. אך לעולם בעינן "בית", ד"בית" הוי בכלל צורת המצוה ויסוד חיובה. ולפי זה מנין קבוע במקום שאינו בית, כגון בשדה, או ברחבת הכותל המערבי, אינו נחשב כבית כנסת לענין חיוב הדלקה מצד המנהג, והוי ברכה לבטלה, דאינו כלל מצורת המצוה וגדרה, משא"כ בית כנסת, שגם לפי המנהג עדיין צורת המצוה קיימת".

ומתבאר איפוא כי יסוד חיוב הדלקת נר חנוכה הוא על הבית, ולכן רק במקום שאפשר להגדירו כצורת בית, כגון רכבת אליבא דהמהרש"ם, שייך לחייבו בהדלקת נר. אך בכל מקום אחר שאינו בית, כגון בשדה או ברחבת הכותל המערבי אין להדליק ולברך.

ומכל מקום על דברי הגרש"ז ברוידא הגיב הגר"מ שטרנבוך בספרו מועדים וזמנים (שם) וכתב: "ונראה שכל זה [דבעינן בית] הוא בחיוב הדלקה של כל אחד ואחד בביתו, אבל כשמדליקים בברכה בבית הכנסת, יסודה לפרסם הנס במקום כינוס רבים שבאים להתפלל, ובזה אפילו אם אין בית ג"כ מדליקין בברכה. וזה דלא כמו ששמעתי בשם חכם אחד שליט"א שפירסם כנגד המנהג להדליק בברכה אצל הכותל המערבי, דכיון שאין שם בית זהו ברכה לבטלה. ולענ"ד מאחר שמתפללים שם היום בקביעות, ומנהג הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת הוא במקום תפילה וכינוס, על כן מדליקים שם בברכה לפירסומי ניסא, ואין לחוש כלל".

אלא שמסיים המועדים וזמנים: "מיהו יש להדליק שם לשם מצוה ולא בצורת טקס שהוא זר למנהגי ישראל". ומסתבר כדבריו, שהדלקת בית הכנסת אינה מגדר חובת הבית כיסוד תקנת חז"ל, אלא זו הנהגה חדשה לגמרי, והדלקה זו אכן יסודה הוא חיוב הגוף ולא חיוב הבית, שבכל מקום בית תפלה שמתאספים שם נתחייבו המתאספים וחל עליהם עצמם חובת פרסומי ניסא להדליק נר חנוכה ובברכה, ולפי זה שפיר יתכן להדליק בברכה ברחבת הכותל המערבי, וכפי שנהוג בזמנינו.

יח.

עם זאת, למרות חבל הפוסקים שהבאנו לעיל, שגמרו ונמנו איש איש בדבריו ובראיותיו, שאין כל חיוב הדלקת נר חנוכה במקום פתוח לגמרי [מדבר או שדה] מכיון שאין זה בית, יש פוסקים המחייבים הדלקת נרות גם במקומות אלו.

בשו"ת ציץ אליעזר (חלק טו סימן כט-ל) הביא את דברי הב"ח (הובא לעיל פרק א אות ג) ש"אדם שהדליק יכול להדליק לאשה ולברך, וכגון שעומדת אצלו בשעת הברכה. אבל בענין אחר אין לברך, כיון שהמצוה מוטלת על גוף האדם". וכתב הציץ אליעזר: "ולדעתי נראה להסביר דכוונת הב"ח היא כזאת, כי חיוב הדלקת נר חנוכה הוא חיוב מוטל אקרקפתא דגברא מבלי שיהא קשור בחפצא. ושונה היא מצוה זו בזה גם ממצות מזוזה, דמצות מזוזה אע"פ שחובת הדר היא, אבל החיוב קשור עם החפצא, דהיינו עם שיעור בית שדר בו ובעינן שיהא על זה שם בית, ובלי זה ליכא חובת נדר. משא"כ מצות הדלקת נ"ח דהמצוה קשורה רק עם גוף האדם שנמצא חייב להדליק".

ולאור זאת הוא פוסק: "על פי האמור מובן דדעתי נוטה בנדון שאלתנו, שמחויבים להדליק נ"ח גם כשישנים תחת כיפת השמים, כל אחד ואחד על יד מיטתו ופתחו, או ישתתפו בפריטי וידליקו במשותף, ומכל שכן שחייבים להדליק ובברכה כשהם ישנים באהל פתוח".

ולפי דעתו נראה שגם על אדם מחוסר בית [homeless person] יש חיוב הדלקת נר חנוכה, ואין להקשות מדברי התוס' במסכת סוכה (המובא לעיל סוף פרק א) שכתבו שכל מי שאין לו בית פטור מנר חנוכה, כי שם יש לומר שנחשב כאילו הרחוב הוא ביתו, אך למעשה עדיין צ"ע בדין זה.

ומכל מקום גם בערוך השלחן (סימן תרעז סע' ה) מפורש שיש חיוב הדלקת נר חנוכה גם ללא בית, וז"ל: "ונראה לענ"ד דעתה שרוב הנסיעות במסילות הברזל וקשה להדליק שם כידוע, יכול לסמוך בפשיטות על ביתו שמדליקין שם. אמנם הלוא לא יראה נרות חנוכה, ולכן טוב שידליק נר אחד בעגלה שיושב שם ולברך עליו, דבנר אחד יכול לעשות שלא יקפידו הנוסעים, ומוטב שלא להיות מהמהדרין ולקיים עיקר המצוה משלא יראה נר חנוכה כלל. וכל שכן מי שאין לו בית, שמחוייב מדינא להדליק שם אם לא יבוא באותו לילה באיזה מקום".

גם בשו"ת אז נדברו (חלק ז סימן סז) הביא את דברי המהרש"ם, וכתב: "אמנם בעיקר מה שמבואר בהנ"ל דעכ"פ צריך שיהא לו איזה צורת דירה, בתקרה ומחיצות להגן מפני הרוח והגשם, והבין דברי רש"י בפרק במה מדליקין דספינה פטורה משום דאז לא היה לספינה תקרה, לא נראה כן. וכוונת רש"י דבספינה אין לו במה להדליק אבל אין הפירוש שאינו יכול להדליק, וכן כתבו התוס' בסוכה (מו, א) ד"ה הרואה בשאר מצות וכו' וגם משום שיש כמה בני אדם שאין להם בתים ואין בידם לקיים המצוה וכו' עכ"ל. הרי שלא כתבו שפטורים אלא שאין בידם לקיים המצוה, היינו שחסר להם כלים וכד' ואין יכולים להדליק, עיי"ש, אבל אין זאת אומרת שצריכים בית דוקא, דמי שהוא נמצא במדבר גם כן מחוייב להדליק אע"פ שאין לו בית. וגם ביררתי כן להלכה בספרי אז נדברו ח"ו (עמ' קלז בהערה) שגם ספינה פתוחה בלי תקרה נמי חייב בנ"ח. וכעת ראיתי שמביאים בספר ילקוט מעם לועז שכתב בפשיטות דספינה חייב בנ"ח (והוא היה המגיה והמסדר של המשנה למלך) ומסתמא בזמנם היו הספינות פתוחות".

ומשמע מדברים אלו שאדם מחוסר בית [homeless person] מחוייב גם הוא בהדלקת נר חנוכה למרות שאין לו "בית".

אולם כפי שהובא לעיל, על דברי רש"י הנ"ל, כבר כתב האגרות משה שלא מסתבר לפרש כן, וגם בעיקר הגדרת "בית" בחיוב נר חנוכה, הסכמת רוב מנין ובנין רבותינו הפוסקים שבמקום פתוח לחלוטין, אין חיוב הדלקת נר חנוכה.

סוף דבר, לאור חידושם של האחרונים שחיוב נר חנוכה "נר איש וביתו" מצריך בית לשם קיום המצוה. דנו הפוסקים, האם במקומות פתוחים [מדבר, אוהל בשדה, רחבה בלתי מקורה] אשר לכאורה אינם מוגדרים כ"בית", יש חיוב הדלקת נר חנוכה.

יחד עם זאת, נתבאר כי שונה הגדרת "בית" בנר חנוכה, ממקומות אחרים בהלכה שבהם "בית" פירושו מקום קבוע שיש בו ד' אמות על ד' אמות, ואילו חיוב נר חנוכה קיים גם במבנה שאין בו ד' אמות על ד' אמות, וכמבואר לעיל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

ספקות בקריאת המגילה

ספקות בקריאת המגילה בדברי הרמב"ם (מגילה פ"א ה"א) והשו"ע מפורש שחיוב קריאת המגילה הוא "תקנת נביאים", ופסק השו"ע (או"ח סי' תרצו סעי' ז) שלדברי קבלה

קרא עוד

בדיני כריכת מצה ומרור

בדיני כריכת מצה ומרור בגמרא בפסחים (קטו, א) איתא: "אמר רב משרשיא בריה דרב נתן הכי אמר הלל משמיה דגמרא, לא ניכרוך איניש מצה ומרור

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

הפסד מרובה

 א. הפסד מרובה – מקורות ביטול כלי מהיכנו במקום הפסד מרובה • "כדאי הוא היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק" • "התורה חסה על ממונן של

קרא עוד

חלב ואבקת חלב נכרי

 א. האיסור בשתיית חלב נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה בעבודה זרה נמנה החלב בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. בסוגיית הגמרא נתבאר הטעם לכך, מהחשש

קרא עוד

הכשרת כבד

א. דם בכבד – מקור האיסור וטעמיו התורה אסרה לאכול דם, אולם בדברי הגמרא מבואר כי מותר לאכול כבד אף על פי שכולו דם, ורבותינו

קרא עוד

גבינת וחמאת נכרים

 א. האיסור באכילת גבינת נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה במסכת עבודה זרה הגבינה נמנית בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. ואף שנאסר חלב נכרי מחשש

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.