נשיאת כפים בחוץ לארץ ביום חול, בשבת וביום טוב

מתוך ספר רץ כצבי

נשיאת כפים בחוץ לארץ ביום חול, בשבת וביום טוב

כידוע מנהג האשכנזים בחוץ לארץ הוא כהכרעת הרמ”א (או”ח סימן קכח סע’ מד) שאין נושאים כפים אלא ביום טוב. ומעשה שהיה בקיץ ה’ תשנ”ח כאשר הגאון רבי חיים פנחס שיינברג שליט”א ראש ישיבת תורה אור בירושלים, היה בעירנו לוס אנג’לס, כשביקר בבית כנסת אשכנזי, הורה לשאת כפים בשבת בתפילת שחרית ובמוסף, ובאו כהנים רבים מבתי כנסת סמוכים לשאת כפים. ואז נתתי את לבי לברר הלכה זו, כי כבר ימים רבים מאז שאינני דר בארץ ישראל תהיתי מדוע נהגו בחוץ לארץ שלא כמנהג ארץ ישראל, ולכאורה מבטלים מצות עשה מדאורייתא של נשיאת כפים.

פרק א – נשיאת כפים בשבת וביום טוב

כתב הרמ”א (או”ח סימן קכח סע’ מד) וז”ל: “נהגו בכל מדינות אלו שאין נושאין כפים אלא ביו”ט”. ובמשנה ברורה (ס”ק קסד) כתב: “בכל מדינות אלו, ובארץ ישראל ובכל מלכות מצרים המנהג לישא כפים בכל יום, והפוסקים קלסו למנהגם בזה”. וכוונתו למש”כ הבית יוסף: “וישר כוחם של בני ארץ ישראל וכל מלכות מצרים שנושאין כפיהם בכל יום וכו’ וכן ראוי ונכון לנהוג בכל מקום”.

המקור להשתלשלות המנהג שאין נשיאת כפים בחוץ לארץ בשבת, כתב בשו”ת בית אפרים (או”ח סימן ו) וז”ל: “בתחילה אבאר לו, כי המנהג שאנחנו נוהגין היום שלא ישאו כהנים כפיהם כי אם ביו”ט, ויש מקומות שנהגו אף בשבתות הוא מנהג קדום יותר מן חמשה מאות שנה, כמבואר בספר תשב”ץ קטן שחיבר תלמידו של מהר”מ מרוטנבורג רבו של הרא”ש. וכ”כ בכל בו (סי’ קכה) וז”ל ואין המנהג עתה לעשות נ”כ אלא בשבתות ויו”ט, ואפשר כי נמנעו מפני טורח ציבור עכ”ל. ואחריהם החזיקו מהרי”ל שהיה רבם של כל גדולי מדינות אשכנז, והאגור והד”מ ובשו”ע בהג”ה”.

אמנם המג”א (סימן קכח ס”ק ע) והט”ז (שם ס”ק לז) פקפקו בטעם המנהג שלא לישא כפים בשבת, ובמג”א הביא בשם הרמ”ע מפאנו (שו”ת סימן צה) “דמנהג גרוע הוא”. וכן סובר בשו”ע הרב (סימן קכ”ח סע’ נז) לאחר שהביא כמה טעמים למנהג זה, כתב: “וכל טעמים אלו הם ליישב המנהג אף שאין בהם כדאי לבטל מ”ע של תורה וכו’. אבל מ”מ יישר כוחם של בני א”י וסביבותיהם שנושאים כפיהם בכל יום כתיקון חכמים, ומקיימים ג’ מ”ע בכל יום”.

ובאמת דעת הגר”א היתה שחייבים הכהנים לשאת כפיהם כל יום גם בחוץ לארץ, ואף רצה הגר”א להנהיג כן בבית מדרשו, אלא שלא עלתה בידו – כפי שכתב הג”ר דוד לוריא בספר עליות אליהו (עמ’ כב, ב הערה א) בשם הג”ר חיים מוולוזין, וז”ל:

“כמה פעמים השתוקק הגר”א להנהיג בביהמ”ד שלו גם בחול שישאו הכהנים כפיהם בכל יום ולא ערב לבו לעשות מעשה, עד שפעם אחת החליט בדעתו שלמחר ישאו הכהנים כפיהם, והנה באותו היום שחשב זה, נתפס בבית האסורים ע”פ עלילות שוא, שנתגלגל מענין המחלוקת בין הרב והקהל דוילנא, כנודע, ולכן אף כשיצא חופשי מבית האסורים לא רצה עוד לקבוע המנהג הזה”.

אף הגר”ח מוולוז’ין התכון להנהיג נשיאת כפים בכל יום, אך לא אסתייעא מילתא, שכן בערבו של אותו יום, בו רצה לחדש מנהג זה, פרצה שריפה בבית הכנסת, כפי שהביא בעליות אליהו (שם).

וכן הביא גם בשו”ת משיב דבר לרבנו הנצי”ב (ח”ב סי’ קד): “ובזכרוני ששמעתי כמדומה מחותני הגאון מהרי”ץ הגאב”ד דוולוז’ין זצ”ל שפעם א’ הסכים רבינו הגר”א ז”ל להנהיג נ”כ בכל יום בבית מדרשו. ועכבוהו מן השמים ונלקח לבית האסורים בעת המחלוקת הנוראה בוילנא ל”ע. ואח”כ חו”ז הגאון אביר הרועים מוהר”ח ז”ל הסכים ביום אחד שביום המחרת יצוה לישא כפים, ובאותו לילה נשרף חצי העיר ובה”כ שבעיר וראו והתבוננו שיש בזה איזה דבר סוד בסתרי השפעת הברכה היורד ע”י ברכת כהנים בחול, ואין אתנו יודע עד מה”.

בתחילת ספר “בית יוסף חדש” (ירושלים תרל”ו) נדפס מכתב מהג”ר שמואל העליר מצפת הכותב אל הג”ר עקיבא יוסף שלזינגר, ששמע מפי הגאון בעל פאת השולחן, שהעיד ששמע כמה פעמים מפי הגר”א “שהיה הולך מעיר לעיר והיה מתבטל מתורה ותפילה לו היה בידו לתקן לטובת הכלל נשיאת כפים בכל יום”.

גם על הרב בעל התניא מסופר, שאמר שהיה רוצה להחזירה, שתהיה קיום מ”ע זו של ברכת כהנים כל יום גם בחול, ומ”מ לא עשה זאת להלכה ולמעשה וצ”ע בזה.

וכך גם כתב ערוך השולחן (ס”ק סד) “והנה ודאי אין שום טעם נכון למנהגינו לבטל מ”ע דברכת כהנים כל השנה כולה וכתבו דמנהג גרוע הוא, אבל מה נעשה וכאילו בת קול יצא שלא להניח לנו לישא כפים בכל השנה כולה. ומקובלני ששני גדולי הדור בדורות שלפנינו כל אחד במקומו רצה להנהיג נשיאת כפים בכל יום וכשהגבילו יום המוגבל לזה נתבלבל הענין ולא עלה להם, ואמרו שרואים כי מן השמים נגזרה כן”.

ב.

טעמים רבים נתבארו בדברי הפוסקים ליישב מנהגם של ישראל בחוץ לארץ שלא לשאת כפים בשבת אלא רק ביום טוב. הרי לפנינו כמה מהם:

א. טעם האגור המובא בדברי הב”י (או”ח סוף סימן קכח) וז”ל: “כתב האגור שנשאל מהר”י מולין למה אין הכהנים נושאים כפיהם בכל יום, מאחר שהיא מצוות עשה, והשיב מפני שמנהג הכהנים לטבול מקודם כמו שכתוב בהגהות מיימוניות, ובכל יום קשה להם לטבול בחורף, ולכן עלה המנהג דוקא ביו”ט, וגם מטעם ביטול מלאכה, וכשהכהן אינו נקרא אינו עובר, עכ”ל האגור”. ולכן נושאים כפיים רק ביו”ט.

ובט”ז כתב: “וחלק הב”י ע”ז שלא הוזכר בגמרא טבילה לנשיאת כפים, ואם נהגו להחמיר ולטבול, למה יבטלו בשביל זה ג’ עשה בכל יום וכו’. ורבים מהכהנים פורשים מנשותיהם בי”ט בשביל הדוכן ושיבוש הוא בעייני, דאם חוששין לטומאת קרי ולהחמיר על עצמם, היה להם לטבול קודם, דהרי כבר יש עליו טומאת קרי, ותו דבא בא”י ובכל מלכות מצרים נושאים כפיהם כל ימות השנה וכי יפרשו לעולם מנשותיהם, וע”כ נראה שאין טעם להם, וכ”ש אם נזדמנה טבילת מצוה שאין לבטל המצוה בשביל זה שאין לו יסוד ועיקר”.

ב. הרמ”א בדרכי משה וכן בהג”ה בשו”ע מבאר שהטעם הוא, מכיון שטרודים בפרנסתם ואינם שרויים בשמחה, וכתיב “וטוב לב הוא יברך”, לכן נושאים כפיים רק ביו”ט שאז הלב פנוי ושרוי בשמחה.

וז”ל הרמ”א בדרכי משה: “מחמת ביטול מלאכה לעם שבאלו הארצות, שהכהנים והעם טרודין במחייתן בגלותן. ואין להם לפרנס בני ביתם כי אם הלחם אשר ילקטו בזיעת אפם דבר יום ביומו וכו’, ואינם שרויים בשמחה, ולכן אין נושאין כפיהם ביום שיש בו ביטול מלאכה לעם. ואף בשבת אין נושאין כפיהם מפני שטרודים במחשבתן והרהורם על מעשה ידיהם שעברו ושעתידים להיות וינוח גופם קצת מעמלם. ואינם שרויים כ”כ בשמחה כמו ביו”ט שנאמר בו ושמחת בחגך. ולכן נשתרבב המנהג שלא לישא כפים כי אם ביו”ט, כן נ”ל”.

וכן כתב הרמ”א בקצרה בהגהותיו על דברי המחבר בשו”ע (שם סע’ מד) וז”ל: “נהגו בכל מדינות אלו שאין נושאין כפים אלא ביו”ט משום שאז שרויים בשמחת יו”ט, וטוב לב הוא יברך, משא”כ בשאר ימים, אפילו בשבתות השנה, שטרודים בהרהורים על מחיית ועל ביטול מלאכתם, ואפילו ביו”ט, אין נושאין כפים אלא בתפילת מוסף שיוצאים אז מב”ה וישמחו בשמחת יו”ט”.

ואמנם לאור טעם זה, מצאתי בספר שערי יצחק מהגר”י פלקסר (הלכות יו”ט שני סוף כלל טז) שביאר את הטעם לנשיאת כפים בארץ ישראל בכל יום, על פי דברי הזוה”ק (פרשת במדבר קיח, א) “כתוב אחד אומר עבדו את ה’ בשמחה, כתוב אחד אומר עבדו את ה’ ביראה וגילו ברעדה, מה בין האי להאי, אלא כאן בזמנא דישראל שראן בארעא קדישא כאן בזמנא דישראל שראן בארעא אחרא”. והיינו שהשמחה היא כאשר עם ישראל שרוי באדמתו, ולכן נושאים כפים בארץ ישראל בכל יום, כיון שעצם ההמצאות בה היא שמחה.

ג. טעם נוסף מוזכר בדברי הכל בו המובא בראשית הדברים: “ואין המנהג עתה לעשות נ”כ אלא בשבתות ויו”ט, ואפשר כי נמנעו מפני טורח ציבור”.

ד. בשו”ת חתם סופר (או”ח סי’ כב) כתב הטעם, כיון שנשיאת כפיים היא “עבודה” והתפילה במקום עבודה “ואין ספק כשאין עבודה רצויה והיא פגול ח”ו, גם ברכת כהנים לא תחול על המתברכים אז, והיות בעוונותינו הרבים כל ימות החול טרודים על המחיה והכלכלה, ורוב התפילות בלי כוונה וטרדה מרובה, ותפילה בלא כוונה כקרבן שאינו רצוי, ע”כ מברכים ביו”ט שהעולם פנויים ומכוונים בתפילתם”.

על טעם זה כתב הגאון ר’ שלמה הכהן מוילנא בספרו בנין שלמה (ח”א סימן ו) וז”ל: “מי תלה ברכת כהנים בתפילה והלא ברכת כהנים בגבולין ג”כ נראה שהיא מ”ע מן התורה, דהלא בקרא סתמא כתיב כה תברכו את בני ישראל וגו’, והוי ככל המצוות הכתובות בתורה, ונוהגות בכל מקום ובכל זמן. [ויש להעיר, שכן כתב הרמב”ם במנין המצוות שלפני ספרו היד החזקה (מצוה כ”ו) “לברך הכהנים את ישראל שנאמר כה תברכו את בני ישראל”, ולא הזכיר שדווקא במקדש בשעת עבודה הוא מצות עשה]. דלא מיבעיא לשיטת רוב המפרשים דתפילה הוא דרבנן, ואנשי כנסת הגדולה, הוא דתיקנו מצות תפילה, וא”כ כל ימי בית ראשון וגלות בבל היו כהנים נושאים כפיהם בכל יום בגבולין בלא תפילה כלל, ואפילו לדעת הרמב”ם דס”ל דתפילה מ”ע מן התורה היא ומ”מ הרי כתב בעצמו (הלכות תפילה פרק א הלכה ב), דתפילה מיוחדת לציבור לא, וגלות בבל היה כל אחד מתפלל בעצמו כפי יכולתו ובכל עת שירצה. וא”כ א”א לומר כלל דנשיאת כפים בגבולין עיקר חיובה וזמנה בעת התפילה דוקא, דהלא מה”ת ליכא זמן לתפילה כלל.

ה. עוד טעם כתב בספר נתיבות לשבת להגאון בעל הפלאה (אבן העזר סימן ב סע’ א) על פי המבואר במסכת כתובות (כד, ב) שמייחסים אדם ככהן אם עולה לדוכן לשאת כפיו מכיון ש”אי לאו כהן הוא כולי האי לא מחציף נפשיה” [אם אינו כהן אינו מרהיב בנפשו לעלות לדוכן]. ואם כן כל זה דוקא ביו”ט כאשר הרבים מצויים בבית הכנסת שאז יש את החזקה “דלא מחציף אינש נפשיה”, אבל ביום חול ובשבת שהרבים לא מצויים כביום טוב, אין נותנים לו לעלות לדוכן כיון שאין את החזקה “דלא מחציף אינש נפשיה”.

ו. טעם נוסף מבואר בשו”ת ובחרת בחיים (סימן לז) על פי דברי הגמרא (סוטה דף לח, ב) “אמר ריב”ל מנין שהקב”ה מתאוה לברכת כהנים שנאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם”. והיינו, שע”י שהכהנים מברכים את ישראל זה גורם השפעת ברכה מצד הקב”ה עליהם. והנה במועדים מברך הקב”ה את בנ”י, כמו שאומרים בתפילת יו”ט “והשיאנו ה’ אלקינו את את ברכת מועדיך לחיים”. ולכן צריכים אז את הברכת כהנים כדי שתחול על ידי זה גם ברכת הקב”ה על ישראל [ולפי זה מבאר שם שמברכים הכהנים דוקא במוסף של יו”ט ולא בשחרית, מכיון שענין השפעת הברכה הוא במוסף על ידי ביהמ”ק והקרבנות].

ז. הגאון מבוטאטש בהגהותיו אשל אברהם על השו”ע (סי’ קכח) כתב טעם, בגלל שהיה מנהג להטיל ורד לתוך המים שבהם נטלו הכהנים ידיהם, ולכן דוקא ביו”ט יש צד לומר שמותר לעשות זאת, כיון “דריח זה אינו כמוגמר והוא מעין אוכל נפש” משא”כ בשבת שדבר זה אסור [ביצה דף כ”ג ע”א פרש”י בד”ה דקמוליד ריחא: “שנכנס בחרס שלא היה בו ריח ואסור מדרבנן שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה”].

אמנם כבר דחה זאת בעצמו בדבריו שם: “גם שהאחרונים כתבו, דלא שייך אולודי ריחא כלל בזה, גם הרי בדורות אלו אין נוהגים עוד כלל להטיל ורד להמים בכל קהלות קודש ששמענו מנהגם”.

ח. טעם נוסף ומחודש כתב האשל אברהם (שם בתוך דבריו) “שלא לישא כפים בשבת קודש הוא מצד נטילת ידים הקודם, שיש בו חשש שמא יעביר ד’ אמות ברשות הרבים מים או כלי, כיון דצריך להיות תיכף לנטילת ידיים ברכת כהנים. וביום כיפור קודש כיון שיש הוה אמינא בש”ס שאין עירוב והוצאה ליו”כ. צריך לומר שהיה אז מנהג עם בני ישראל לישא כפים בו, ושלא לחשוש שמא יעבירנו, דאם לא כן לא היו מסופקים. ואולי היינו מטעם שביו”כ קודש עסוקים בתפילה מוטל שיהיו הידים נקיים ומשומרים גם מהיסח הדעת מנטילת ידיים שחרית והלאה, שבנטילת ידים שבביתו אין חשש שמא יעבירנו. מה שאין כן בציבור, דבהילי וטרידי וכל אחד ואחד מהיר לטובת ציבור ובבית הכנסת הק’ אין מים מצויים. ואם חל יו”כ בשבת קודש הטעם שכתב המ”א ז”ל, משום טבילה הי’ ראוי לנשיאת כפים, ולהנ”ל גם כן, כן הוא. ואולי בלא פלוג הוא כבשבת קודש דעלמא. ויו”כ הוא כיום טוב קודש כנ”ל”.

וכבר הקשו הפוסקים על חידוש גדול זה, וז”ל הגאון ממונקאטש בשו”ת מנחת אליעזר (ח”ב סי’ לה): “ונפלאתי לומר כלל שחדשו בימינו גזירה דשמא יעבירנו במקום שלא נמצא בתלמוד לענין נשיאת כפים, כי באמת לדידן דפסקינן דרה”ר דידן כרמלית כשאין עוברים ששים ריבוא, ואיך נגזור עוד גזירה לגזירה שלא מצינו לחז”ל, ובמגילה ושופר במקום שנמצא לחז”ל אין לזוז חלילה, אבל לחדש עוד בימי הפוסקים האחרונים, ולומר שמטעם זה הנהיגו המנהג בנשיאת כפים מטעם שמא יעבירנו זה בודאי לא ניתן להאמר כלל”.

ועוד כתב בענין זה המנחת אליעזר (ח”ג סימן נו): “והוא פלא, ויתמה כל עובר איך שייך להוסיף גזירות בימינו מה שלא מצינו, והבו דלא לוסיף עלה על שמא יעבירנו במקום שגזרו חז”ל, הגם שרק דין כרמלית בימינו לפי”ד התוס’ והפוסקים דפסקינן כותייהו, מ”מ כיון שגזרו חז”ל כן הוא לנו תורת אמת ולעד קיימת, אבל לא להוסיף גזירות ובכרמלית שלנו”.

ובשו”ת לחם שלמה (או”ח סימן עג ס”ק ב) הביא ג”כ הדברים הנ”ל וכתב: “ולעד”ה קשה לומר הכי, שבדורות אחרונים חידשו גזירה אשר לא נזכר בתלמוד, ובפרט לרוב הפוסקים דבזה”ז אין לנו רשות הרבים ורה”ר דידן דין כרמלית יש לו לפי שאין ששים ריבוא בוקעין בו, מהיכי תיתי לגזור גזירה לגזירה, ובשופר ולולב ומגילה דכבר גזרו בעת שהיה רה”ר, ע”כ נשאר הגזירה גם עכשיו, אבל ליגזר אנן מהיכא תיתי”.

ט. טעם חדש כתב בזה הגאון המהרש”ם בדעת תורה (סימן קסו) ובתשובותיו (חלק ח’ סימן כה) שאין עולין לדוכן בשבת “דכשעולים לדוכן הכהנים אומרים לציבור וישמרך, והמג”א מביא בסי’ רס”ז בשם הזוה”ק דרבים א”צ שמירה בשבת ובפרט ביו”ט שחל בשבת, וזה טעם נכון וחדש בעהשי”ת”, ולכן רק ביו”ט שחל ביום חול נושאים כפים.

ובתשובותיו (שם סימן כו) בתוך דברים שהשיב על מה שהקשו על טעמו המחודש הוסיף: “ומ”ש עוד עמ”ש בתשובתי דבשבת א”צ שמירה ותמה דא”כ ביו”ט ג”כ הא אין אומרים שומר עמו וכו’, המעיין בזוה”ק (פרשת ויקהל) שהובא במג”א (שם) ימצא מפורש דקאי על שבת לבד שנתוסף נשמה יתירה (משא”כ ביו”ט ליכא נשמה יתירה כמ”ש התוס’ בפרק ע”פ) וכל רוחין בישין מסתלקין ולכן לא בעינן לצלאת על נטירו וכו’. וגם מ”ש דלשון וישמרך הוא לשון יחיד ליתא, דהא אין מברכין רק בציבור ולציבור, וכל ישראל נקראים בל’ יחיד כדאי’ במכות (כג, ב) כולהו ישראל קרי להו בלשון יחיד דכתיב ישראל נושע”.

י. הגאון בעל נחלה לישראל הלכה למשה (הלכה מב) ביאר טעם נוסף מדוע אין נשיאות כפים בשבת, שבשבת אין צריך לברך את ישראל, וכמו שכתוב בזוהר “דכל ברכאין דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין”, כלומר השבת אינה צריכה ברכה מכיון שהיא מבורכת ועומדת [ומטעם זה לא ירד המן בשבת] ולכן “לא שייך לברך ברכת כהנים בש”ק כי ברוך הוא”.

יא. בשו”ת פרי השדה (ח”א סימן טו) מבאר על פי מה שמצינו בהרבה מקומות דגזרו גזירה משום מהרה יבנה ביהמ”ק [במסכת ר”ה שגזרו על יום הנף שאסור כולו], והנה מי שאינו כהן ועובד בשבת עבודה במקדש פשיטא שחייב מיתה. ואם כן יש לומר, שמכיון שבזמן הזה הכהנים אינם מיוחסים, יש לחוש שאם היה נושא כפיו בשבת יעבוד עבודה גם אחר שיבנה ביהמ”ק בשבת ויבוא לידי חיוב סקילה, ולכן נמנעו מלישא כפים בשבת לפי שהיא דוגמת עבודה במקדש.

ומוסיף בפרי שדה, שלפי טעם זה לכאורה יקשה שגם ביו”ט נגזור שלא ישאו כפים, דהא גם ביו”ט אסור בעבודה. ותירץ שני תירוצים: “האחד דבאיסור סקילה גזרו והיינו בשבת, משא”כ יו”ט דאיסור לאו לא גזרו. ועוד, כיון דעיקר נשיאת כפים היה בשעת שמחה ביו”ט, ואם יגזרו גם ביו”ט שלא לישא כפים תתבטל כל המצוה, לא רצו לגזור לבטל כל המצוה כמ”ש במג”א (סי’ תקפח ס”ק ד) לענין תקיעת שופר, שלא גזרו משום שמא יתקן כלי שיר, דא”כ יתבטל מצות תקיעת שופר לגמרי. משא”כ מה שנמנעים רק בשבת מנשיאת כפים, כיון שמקיימים המצוה עכ”פ ביו”ט, שפיר גזרו בשבת לחודא, דלמא אינו כהן ויעבוד אח”כ גם במקדש עבודה בשבת ויבוא לידי חיוב סקילה. כנ”ל ליישב עכ”פ קצת המנהג ללמד זכות על ישראל שנוהגים כך, ודי בזה בדבר מה שכבר ערערו גדולים, ונמצא לנו עכ”פ קצת טעם להצדיק אותם על מה שנהגו כך”, עכ”ד.

יב. טעם חדש כתב בשו”ת ארץ צבי (ח”א סימן ל) על פי דברי הגמרא (עירובין סה, א) “יכולני לפטור כל העולם מדין תפילה, משום (ישעיה נא, א) שכורת ולא מיין, ושכור פטור מתפילה” [פרש”י: “לטעון על כל ישראל לפני הקב”ה דבר שיפטרו כולן מדינא לע”ל לומר שהן שיכורים ואין נתפשין על עונם”]. ולכן הכהנים פטורים מנשיאת כפים, שהרי שיכור אסור לישא את כפיו, “וכיון דעיקר שכרות הגלות הוא מחמת בלבול הדעת, א”כ ביו”ט שהוא זמן שמחת הלב, מסתלק בלבול הדעת של הגלות ואפשר לישא כפיים.

יג. טעם נוסף כתב הג”ר בצלאל הכהן מוילנא בספרו ראשית ביכורים: “עיקר האי מנהגא דידן שלא לישא כפים רק במוסף דיו”ט לבד יש לו יסוד גדול בש”ס ובספרי ומד”ר פר’ נשא ג”כ בזה. דבסוטה ל”ח יליף ר’ יונתן מקרא וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וכו’ (בפר’ שמיני) דברכת כהנים הוא בנשיאת כפים דוקא, ושלא לישא כפים רק בזמן דאיכא חטאת ועולה ושלמים ביחד, והיינו בתפילת מוסף דיו”ט דוקא, דאז איכא חטאת ציבור ג”כ, וכן בשלמים יש לומר דשלמי חגיגה ושמחה שכל אחד מישראל היה מחוייב להביא ביו”ט הוה ליה כמו שלמי ציבור לזה, וחג דאמרי במוסף רומז לחגיגה כנודע, ומשום הכי לא נהגינן לישא כפים רק במוסף דיו”ט לבד, ואתי שפיר גם במוסף דר”ה ויוה”כ יש בהם חטאת ועולה עכ”פ, אבל בשבת ליכא חטאת.

ובשו”ת בנין שלמה (ח”א סימן י) מעיר על דברי אחיו: “הנה מדברי המשנה למלך פי”ד מהל’ תפילה נראה להדיא דביאר כוונת הגמרא הנ”ל, דאין כוונת ר’ יונתן להקשות דלא ינהוג מ”ע דברכת כהנים רק בכה”ג ובראש חודש ועבודת ציבור, דפשוט דמ”ע דנ”כ הוא דבר הנוהג בכל יום, ועוד דגם בגבולין הוא מה”ת ובגבולין הא ליכא קרבן. ואולי כונת מר אחי ז”ל לומר, דמ”מ לברך בנ”כ אין לנו רק במקום דאיכא חטאת עולה ושלמים, וכיון דהכהנים מברכין בנ”כ דוקא, ממילא לא נהגו לברך רק ביו”ט, דאיכא חטאת ושלמים, וגם בר”ה ויו”כ דליכא שלמים מ”מ איכא חטאת, וכן השיב לי על פה בפירוש דכן הוא כוונתו”.

יד. טעם נוסף הביא הגאון בעל הבית אפרים (או”ח סימן ו), כיון שהכהנים כיום אינם כהנים ודאיים ואפילו “גרועים מכהני חזקה”, ואם כן לכאורה לא היינו צריכים לתת להם לעלות לדוכן לברך שמא אינם כהנים אמיתיים, ועוברים על תעשה ד”כה תברכו” ולא זרים שאסור לזר לברך, ואדרבה קשה מנהג ארץ ישראל שנותנים לכהנים שאינם מיוחסים אלא מוחזקים מספק. ולכן כיון שנהגו שביו”ט מברכים הכהנים, משאירים את המנהג במקומו כדי להשאיר זכרון למצות נשיאות כפים.

טו. עוד טעם כתב בבית אפרים (שם) על פי מה שכתב בפרי חדש בשם ספר המקצועות, דהיכא דאיכא נדה בביתיה דכהן אסור ליה למיסק לדוכן כל אימת דאיתתא בנדתה. וכיון שכך ראוי שלא לישא כפיו כלל. ומה שנושאים כפיים ביו”ט, צריך לומר גם כן כמו בטעם הקודם, שבמה שכבר נהגו, הנח להם לישראל וכו’, אך הבו דלא להוסיף לברך בזמנים אחרי שלא נהגו בהם.

טז. טעם נוסף הביא האדמו”ר מסאטמר בספרו ויואל משה (מאמר לשון הקדש אות כד) בשם בעל ההפלאה, שאין נוהגים בנשיאת כפים בכל יום “הואיל ונאמרה בלשון הקדש דוקא, ואין ידוע לנו קריאת האותיות על מכונה כי אם ברגלים לאחזוקי נפשייהו בכהונה”. והקשה עליו האדמו”ר מסאטמר: “אם נימא דיען שאין בקיאין בלשון אין לו דין לשון הקדש לענין נשיאת כפים אם כן גם ברגלים אסור, שהרי מבואר במג”א (סי’ קכח ס”ק כא) דאף בדיעבד לא יצא אם לא היה בלשון הקודש ואם כן הוי ברכה לבטלה והיאך מברכים ברגלים”. ותירץ לפי דברי המג”א (שם ס”ק כו) שגם אם לשונו משובש, אם כל בני המדינה קורין כן מותר לישא את כפיו בלשון זה”.

[בהמשך דבריו מביא בספר ויואל משה בשם המהר”י ששפורט בספרו אהל יעקב (סימן ע) שנשאל מאמסטרדם, בה הנהיג שבתי צבי שר”י [שם רשעים ירקב] לישא כפיים גם בשבת, ולאחר שנוכחו שהיה משיח שקר, שאלו האם לבטל את המנהג שהנהיג משום שסוף סוף מנהג זה הגון וכן נוהגים בארץ ישראל, ונחלקו בזה גדולי החכמים שם, חלק סברו שאין לבטל המנהג וחלק סברו שצריך לבטלו. ודעת המהר”י ששפורט היתה שאף שדבר גדול הוא לישא כפיים כל שבת, אולם מכיון שנעשה מנהג זה על ידי אדם רשע ומשיח שקר שעליו נאמר לא תגורו ממנו ולא תמנע מללמד עליו חובה וגם כן נידון למסית ומדיח שעליו נאמר לא תחמול ולא תכסה עליו – יש לבטל את המנהג שהנהיג.

ומענין זה רצה האדמו”ר מסאטמר ללמוד: “ומעתה אם בברכת כהנים שלדעתו ז”ל שמקיימין בה מ”ע דאורייתא בכל עת שמברכין וגם תקנתו מרובה להציל מקללה ר”ל, ואע”פ כן נדחה כל זה יען שנתקן על ידי מסית ומדיח, ואם כן ק”ו בן בנו של ק”ו בשינוי הלשון מאשכנזית לספרדית שאין בזה דבר טוב, שנקבע על ידי המסיתים המדיחים הציונים הטמאים ומטמאים באופן נורא ר”ל וקבעו לשון זה להרחיב גבול הציונו וטומאתם ר”ל שאין ספק שאיסור חמור מאד להחזיק במנהגיהם”].

יז. עוד טעם ראיתי מובא בשם כ”ק האדמו”ר מגור שליט”א (דא”ח פרשת נשא תשס”א) וז”ל: “ואפשר עוד בטעם הענין כי בארץ ישראל יש יותר ענין הברכות, שם שייך יותר ברכה, כי היא הארץ אשר ה’ אלקיך דורש אותה תמיד עיני ה’ אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה, ועליה נאמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה וגו’, ארץ ישראל היא המקום מסוגל להמשיך הברכה לכל, וכאשר היא מקור הברכה על כן רק בה נהגו לברך את בני ישראל בברכת כהנים בכל יום”.

 

ג.

והנה ברוב הטעמים ההתייחסות היא לשאלה מדוע אין נשיאות כפים נוהגת בשבת ונוהגת רק ביום טוב. ויש לדייק בכל אחד מהטעמים האם נוכל להסביר גם כן מדוע אין נשיאות כפים נוהגת בחוץ לארץ בכל יום:

א. לפי טעם האגור שאין נושאים כפים בגלל מנהג הכהנים לטבול מקודם ובכל יום קשה להם לטבול בחורף, שפיר מובן מדוע אין נשיאות כפים ביום חול.

ב. גם לפי טעמו של הרמ”א שאין נשיאות כפים כאשר טרודים בפרנסתם ואינם שרויים בשמחה, מובן מדוע אין נשיאות כפים ביום חול.

ג. אולם הטעם שהביא הכל בו ש”בשבתות ויו”ט נמנעו מפני טורח ציבור”, לכאורה לא שייך ביום חול, ולפי זה מדוע עדיין לא מובן אין נשיאות כפים בחוץ לארץ ביום חול.

ד. לפי טעמו של החתם סופר שנשיאת כפיים היא “עבודה” ואסור שיתערב בה מחשבת פיגול, שפיר מפורש שבכל ימות החול טרודים על המחיה והכלכלה, ורוב התפילות בלי כוונה וטרדה מרובה, ולכן אין נשיאות כפים.

ה. גם לפי הטעם שכתב בעל הפלאה שאין נשיאות כפים אלא ביום טוב שרק אז כאשר הרבים מצויים בבית הכנסת יש את החזקה “דלא מחציף אינש נפשיה” לעלות לדוכן אם אינו כהן מיוחס, מובן מדוע אין בחול נשיאות כפים.

ו. וכן הטעם שהביא בשו”ת ובחרת בחיים שברכת הכהנים גורמת השפעת ברכה מצד הקב”ה עליהם וזהו דוקא במועדים שזהו הזמן שהקב”ה מברך את ישראל, פשוט שדבר זה לא שייך בחול ולכן אין נשיאות כפים בחול.

ז. אולם לפי הטעם שכתב הגאון מבוטשאטש בגלל שהיה מנהג להטיל ורד לתוך המים שבהם נטלו הכהנים ידיהם, ודבר זה אסור בשבת ומותר ביו”ט, מדוע בחול, כאשר הבעיה של הטלת הוורד למים לא קיימת, אין נשיאות כפים בחוץ לארץ.

ח. וכן לפי הטעם המחודש שכתב האשל אברהם שאין נשיאת כפים בגלל החשש שמא יעבור ד’ אמות ברשות הרבים מים או כלי לצורך נטילת ידים, ודאי שאין זה שייך בחול, ומדוע אין נשיאות כפים.

ט. גם לפי הטעם שכתב המהרש”ם שהכהנים אומרים לציבור וישמרך, ומובא בשם הזוה”ק שהרבים אינם צריכים שמירה בשבת, לא מובן מדוע ביום חול שצריכים שמירה לא תהיה נשיאות כפים.

י. וכן לפי הטעם של בעל נחלה לישראל שאין נשיאות כפים בשבת בגלל שבשבת אין צריך לברך את ישראל כי השבת אינה צריכה ברכה מכיון שהיא מבורכת ועומדת, לא מובן מדוע אין נשיאות כפים בחול.

יא. גם הטעם שכתב בשו”ת פרי השדה שיש לחוש שמכיון שבזמן הזה הכהנים אינם מיוחסים, אם היה נושא כפיו בשבת יעבוד עבודה גם אחר שיבנה ביהמ”ק בשבת ויבוא לידי חיוב סקילה, ודאי שאין טעם זה שייך ביום חול, כי כל הטעם מתאים רק לשבת.

יב. אכן הטעם שכתב בשו”ת ארץ צבי שכהנים פטורים מנשיאת כפים, שהרי שיכור אסור לישא את כפיו, ואנו כיום “בשכרות הגלות” שיש בלבול הדעת, מבאר מדוע אין נשיאות כפים בחול, כי גם ביום חול כמובן יש “שכרות הגלות”.

יג. וכן הטעם שכתב הראשית ביכורים שיש נשיאת כפים רק בזמן דאיכא חטאת ועולה ושלמים ביחד, והיינו בתפילת מוסף דיו”ט דוקא, מבאר מדוע אין נשיאות כפים בחול.

יד. וגם לפי הטעם הנוסף שהביא הגאון בעל הבית אפרים שמעיקר הדין אין להעלות לדוכן כהנים שבזמנינו כיון שאינם כהנים ודאיים, ורק בגלל שכבר נהגו שביו”ט מברכים הכהנים נשאר המנהג במקומו, מובן מדוע אין נשיאת כפים בחול, כי ביום טוב נשאר המנהג רק כדי שלא לשכוח את ענין הנשיאות כפים.

טו. וכן לפי הטעם שהביא הבית אפרים בשם ספר המקצועות שכאשר אשתו נדה לא ישא כפיו, מובן מדוע אין לישא כפיו גם בחול.

טז. וגם לפי שהביא האדמו”ר מסאטמר בשם בעל ההפלאה, שאין נוהגים בנשיאת כפים בכל יום “הואיל ונאמרה בלשון הקדש דוקא, ואין ידוע לנו קריאת האותיות בדיוק, ברור מדוע אין נשיאת כפים בחול.

יז. ואף לפי הטעם שמובא בשם כ”ק האדמו”ר מגור שליט”א שרק בארץ ישראל יש יותר ענין הברכות, פשוט מדוע אין נשיאת כפים ביום חול.

ד.

והנה בשו”ת ארץ צבי להגאון מקוז’יגלוב (ח”א סי’ לג) מבאר מדוע אפשר להמשיך במנהג שלא לישא כפים אלא ביו”ט, ואין בזה ביטול מצוות עשה דאורייתא, מכיון שיש לומר שהש”צ שאומר את נוסח הברכת כהנים בתוך תפילתו, נחשב כשליח הכהנים, וכאילו הם אמרו את הברכה:

“ונלע”ד הקלושה והרטושה לחדש, דאין מבטלין מ”ע, דהש”צ שאומר ברכת כהנים בתוך התפילה הוא ש”צ של הכהנים שברך את ישראל ושלוחו של אדם כמותו, וכמו דמועיל שליחות במילה ופדיון הבן וכיסוי הדם לכמה פוסקים אע”ג דהמצוה דוקא על האב ועל השוחט, מ”מ שלוחו של אדם כמותו כיון שאינו מצוה שבגופו רק בבן או בדם, הכי נמי בנידון דידן המצוה לברך את ישראל לא חשיב מצוה שבגופו רק לעשות בגוף אחר, כמו דמצוה למול את הבן ולכסות את הדם ושלוחו של אדם כמותו”, עכ”ל.

ונראה לתלות בדבריו שהש”צ נחשב כשליח הכהנים, את הנידון האם הקהל צריך לעמוד במקרה שהכהנים לא עולים לדוכן [בחוץ לארץ כפי המנהג, ובארץ ישראל כאשר אין כהנים] והש”צ אומר “אלקינו ואלקי אבותינו ברכנו וכו'”. הציץ אליעזר (חלק יד סימן יח) ובשו”ת יביע אומר (חלק ו אבן העזר סימן ח אות א) הביאו את דברי המאירי (סוטה מ, א ד”ה כל) שכתב: “כל שאין כהן לישא את כפיו שליח ציבור אומר אחר ברכת הודאה אלקינו ואלקי אבותינו וכו’ ומכאן נהגו ברוב המקומות להיות הכל עומדים בשעה זו שהרי במקום נשיאות כפים היא”, עכ”ל. וכן כתב המאירי במסכת מגילה (כד, ב) “במסכת סוטה התבאר שברכת כהנים צריכה להיות בלשון הקודש ובנשיאות כפים ובעמידה, ומכאן נוהגים בספרד להיות כל הציבור עומדים בשעה שהש”צ אומר ברכת כהנים אפילו במקום שאין נושאין”. ולמעשה, ב”ציץ אליעזר” כתב שאין המנהג כיום לעמוד כאשר הש”צ אומר נשיאות כפים, אולם ב”יביע אומר” מסיק שיש לעמוד וכפי מנהג ספרד שמביא המאירי, כי כאשר הש”ץ אומר את הברכת כהנים הוא נעשה כאילו שלוחם של הכהנים.

הרי מפורש בדברי המאירי כיסוד סברתו של הארץ צבי, שהש”צ הוא שלוחם של הכהנים כאשר אינם נמצאים, ולכן כשם שצריך לעמוד בשעת ברכת כהנים כך גם כאשר הש”צ אומר נשיאת כפים צריך לעמוד, שכן הש”צ הוא שלוחם של הכהנים וכאילו הכהנים עצמם עומדים עתה ונושאים כפיהם.

ה.

נסיים פרק זה בדברים נפלאים שהביא בספר דרך הנשר (סימן כג) שהגאון רבי נתן אדלר רבו של החתם סופר היה נושא כפיו בבית מדרשו שבפרנקפורט כל יום, ואמר “שכבר תאב לדעת מתי יבנה ביהמ”ק במהרה בימינו, ויוכל לעשות עבודה בפועל” [דברים אלו יש להשוות לדברי החתם סופר תלמידו (בשו”ת או”ח סימן כג) המובאים לעיל [טעם ד] במש”כ שנשיאת כפים היא כמו עבודה].

עוד מסופר בספר הנ”ל (סימן יג) שבחגים היה הגר”נ אדלר מתפלל בבית המדרש הגדול של פרנקפורט, וכך מתואר שם גודל מעמד נשיאת כפים דאז: “בשנת תקל”ב עת בוא שמה הפלא”ה לאב”ד, פנו ראשי הקהילה לרבי נתן אדלר שיבוא על כל פנים בשלש רגלים לבית הכנסת להתפלל ולעלות לדוכן, למען יזכו בברכת כהן גדול וקדוש כמוהו, ומאשר שרבינו הפלאה היה לוי, לגרמייהו עבדו ראשי וטובי הקהילה נטלא וגם ספל שניהם של זהב נקי ונאה, וראש הקהל מביא קודם ברכת רצה את הכיור עם המים והספל למושב הראשון, מקומו של הפלא”ה מרא דאתרא, והגר”נ אדלר שהיה ג”כ מאיר פני המזרח קודם עלותו לדוכן, היה הולך ומתקרב אליו שיהא יוצק מים לנטילה על ידיו הקדושים, ובאמת מה נהדר בקודש לראות כהן ולוי הללו בבהכ”נ מתקדשים ומטהרים והקהל מכוונים נגד המברכים ברכה לישראל בקדושה ובטהרה עבודת הלוי ותפארת כהונה”.

פרק ב – נשיאת כפים ביום טוב שחל בשבת

 

לעיל הבאנו את דברי המגן אברהם (סימן קכח ס”ק ע) שכתב: “ובקצת מקומות נוהגין, כשחל שבת ביו”ט שאין נשיאת כפים”. ומבאר המג”א: “ולא ידעתי טעם לדבר, ואפשר משום שאומרים רבש”ע וכו’ ויש בו איסור תחינה בשבת, משא”כ ביו”ט דלא קפדי כולי האי כמ”ש באבינו מלכנו שאין אומרים בשבת”. ולהלן שם כתב עוד המג”א: “כתב ב”י בשם האגור והג”מ, שמנהג הכהנים לטבול לנשיאת כפים, וקשה עליהם לטבול בכל יום, לכן אין נשיאת כפים אלא ביו”ט”. ומוסיף על זה המג”א: “וצ”ל דמה”ט כשחל יו”ט בשבת אין נשיאת כפים, דלא רצו לבטל עונה האמורה בתורה”, עכ”ל. וכדברי המג”א כתב גם בשו”ע הרב (סימן קכח ס”ק נז).

ומבואר בדבריו שני טעמים מדוע ביו”ט שחל בשבת אין נשיאת כפים: א. בגלל אמירת רבש”ע שיש בו איסור תחינה בשבת. ב. לפי דברי הב”י בשם האגור, ומשום ענין ביטול עונה.

טעם נוסף מדוע אין נשיאת כפים ביו”ט שחל בשבת, כתב בשו”ת שואל ומשיב (ח”ה סימן מו), לאחר שמאריך לדון בענין טבילה בשבת ויו”ט מחשש סחיטה שיש בזה, כתב לחלק בין שבת ליום טוב, שבשבת שיש איסור הוצאה חוששים יותר לסחיטה שמא ינגב גופו יפה כדי שלא יוציא את המים, מבאר לפי זה: “ובזה היה נראה לפענ”ד דבר נחמד ליישב מנהגן של ישראל, במה שנהגו במדינתנו שלא לישא כפים כי אם ביו”ט ולא בשבת, וגם ביו”ט שחל להיות בשבת לא נהגו לישא כפים, וכבר תמהו הט”ז והמג”א דאטו יגרע לפי שיש בו קדושה נוספת. ולפמ”ש א”ש, דהרי באמת כתב שם הט”ז, דמה שנוהגים הכהנים לפרוש מנשותיהם ביו”ט בשביל שנטמאו בקרי, וכתב הט”ז דזה שיבוש ע”ש ובמג”א ס”ק ע’. ולפי”ז באמת י”ל דביו”ט יוכלו לטבול כיון שנטמאו בתשמיש, אבל ביו”ט שחל בשבת דבשבת אסור בטבילה, לכך נהגו שלא לישא כפים, דבטומאה אי אפשר לישא כפים, ולבטל העונה לא רצו שאינו נכון וכמ”ש הט”ז. ועכ”פ מבואר שם במ”א דביו”ט יטבלו בבקר עי”ש, ות”ל קיימתי מנהגן של ישראל כי תורה היא”.

ובספר נימוקי אורח חיים (סי’ קכח) הביא את הדברים הנ”ל וכתב עליהם: “ובאמת מלבד דהך דחששו לסחיטה רק משום גזרת הוצאה הוא דבר חדית ואינו ברור ולא נשמע כלל בפוסקים, הלא גם לדידן בכל מדינותינו בלאו הכי לא העלה ארוכה בזה כלל, כיון דנוהגין הכל לטבול בין בשבת וביו”ט ולמה יגרע יו”ט שחל בשבת מלישא את כפיו וכנ”ל”.

ב.

לאור המובא בפרק א – י”ז טעמים מדברי הפוסקים מדוע אין נשיאת כפים אלא ביו”ט ולא בשבת ובחול יש לדון כעת מה יהיה הדין לפי כל אחד ואחד מהטעמים ביו”ט שחל בשבת:

א. כאמור, לפי טעם האגור שאין נושאים כפים בגלל מנהג הכהנים לטבול מקודם ובכל יום קשה להם לטבול בחורף, כבר הזכרנו לעיל דברי המג”א שלפי טעם זה, ביו”ט שחל בשבת אין נשיאת כפים.

ב. אולם לפי טעמו של הרמ”א שאין נשיאות כפים כאשר טרודים בפרנסתם ואינם שרויים בשמחה, גם ביום טוב שחל בשבת שלא טרודים כמו ביו”ט רגיל ודאי שהי’ צריך לישא כפים.

ג. בטעמו של הכל בו ש”בשבתות ויו”ט נמנעו מפני טורח ציבור”, מפורש שביו”ט שחל בשבת צריך לישא כפים.

ד. גם לפי טעמו של החתם סופר שנשיאת כפים היא “עבודה” ואסור שיתערב בה מחשבת פיגול, ולכן בכל ימות החול טרודים על המחיה והכלכלה ורוב התפילות בלי כוונה וטרדה מרובה, אין נשיאות כפים, אולם ביו”ט שהעולם פנויים ומכוונים בתפילתם שפיר מברכים, יוצא שביום שחל בשבת גם כן פנויים וצריך לישא כפים.

ה. וכן לפי הטעם שכתב בעל הפלאה שאין נשיאות כפים אלא ביום טוב שרק אז כאשר הרבים מצויים בבית הכנסת יש את החזקה “דלא מחציף אינש נפשיה” לעלות לדוכן אם אינו כהן מיוחס, טעם זה שייך כמובן גם ביום טוב שחל בשבת ושפיר יש לישא אז כפים.

ו. לכאורה לפי הטעם שהביא בשו”ת ובחרת בחיים שברכת הכהנים גורמת השפעת ברכה מצד הקב”ה עליהם וזהו דוקא במועדים שזהו הזמן שהקב”ה מברך את ישראל, מסתבר שזהו גם ביום טוב שחל בשבת, ועל כן יש לישא אז כפים.

ז. אולם לפי הטעם שכתב הגאון מבוטאטש בגלל שהיה מנהג להטיל ורד לתוך המים שבהם נטלו הכהנים ידיהם, ודבר זה אסור בשבת ומותר ביו”ט, אם כן ביום טוב שחל בשבת יש לאסור נשיאת כפים.

ח. וכן לפי הטעם המחודש שכתב האשל אברהם שאין נשיאת כפים בגלל החשש שמא יעבור ד’ אמות ברשות הרבים מים או כלי לצורך נטילת ידים, ודאי שגזירה זו שייכת גם ביום טוב שחל בשבת.

ט. גם לפי הטעם שכתב המהרש”ם שהכהנים אומרים לציבור “וישמרך”, ומובא בשם הזוה”ק שהרבים אינם צריכים שמירה בשבת, מפורש שבום טוב שחל בשבת אין נשיאת כפים.

י. וכן לפי הטעם של בעל נחלה לישראל שאין נשיאת כפים בשבת בגלל שבשבת אין צריך לברך את ישראל כי השבת אינה צריכה ברכה מכיון שהיא מבורכת ועומדת, לכאורה גם ביום טוב שחל בשבת אין מריך נשיאת כפים.

יא. גם לפי הטעם שכתב בשו”ת פרי השדה יש לחוש מכיון שבזמן הזה הכהנים אינם מיוחסיים, אם היה נושא כפיו בשבת יעבוד עבודה גם אחר שיבנה ביהמ”ק בשבת ויבוא לידי חיוב סקילה, ולכן אין לישא כפיו ביום טוב שחל בשבת.

יב. אולם לפי הטעם שכתב בשו”ת ארץ צבי שכהנים פטורים מנשיאת כפים, שהרי שיכור אסור לישא את כפיו, ואנו כיום “בשכרות הגלות” שיש בלבול הדעת, גם ביום טוב שחל בשבת יש מנוחת הדעת ויש לישא כפים.

יג. וכן הטעם שכתב הראשית ביכורים שיש נשיאת כפים רק בזמן דאיכא חטאת ועולה ושלמים ביחד, שייך כמובן ביום טוב שחל בשבת.

יד. וגם הטעם נוסף שהביא הגאון בעל הבית אפרים שמעיקר הדין אין להעלות לדוכן כהנים בזמנינו כיון שאינם כהנים ודאיים, ורק בגלל שכבר נהגו שביו”ט מברכים הכהנים נשאר המנהג במקומו, לכאורה יש לישא כפיו ביום טוב שחל בשבת, דאין הבדל בין יום טוב ליום טוב שחל בשבת.

טו. וכן לפי הטעם שהביא הבית אפרים בשם ספר המקצועות שכאשר אשתו נדה לא ישא כפיו, ורק בגלל שכבר נהגו שביו”ט מברכים הכהנים נשאר המנהג במקומו, לכאורה יש לישא כפיו ביום טוב שחל בשבת, דאין הבדל בין יום טוב ליום טוב שחל בשבת.

טז. וכן לפי הטעם שהביא האדמו”ר מסאטמר בשם בעל ההפלאה, שאין נוהגים בנשיאת כפים בכל יום בגלל שנאמרת בלשון הקדש דוקא “ואין ידוע לנו קריאת האותיות על מכונה כי אם ברגלים לאחזוקי נפשייהו בכהונה”, מסתבר שיש לישא כפיו ביום טוב שחל בשבת.

יז. וגם לפי הטעם שביאר כ”ק האדמו”ר מגור שליט”א שרק בארץ ישראל שהיא המקום מסוגל להמשיך הברכה לכל נהגו לברך בברכת כהנים בכל יום, אולם בחו”ל שאין שייך טעם זה אין נושאים כפיים אלא ביום טוב, נראה שאין הבדל בין כל יום טוב ליום טוב שחל בשבת, ומאחר וביום טוב נושאים כפיים גם ביום טוב שחל בשבת יש נשיאת כפיים.

[יש להוסיף בשולי הדברים את המובא בספר מנהג ישראל תורה (ח”א עמ’ רכ) שהגה”ק מסטמאר הנהיג בבית מדרשו נשיאת כפים גם בשבת חול המועד. וכתב על כך: “ולא מצאתי חבר למנהג זה אבל ודאי יסודתו בהררי קודש”].

ג.

מכל מקום, שלא כדעת המג”א ושולחן ערוך הרב שהצדיקו את המנהג שלא לישא כפים שיום טוב שחל בשבת, דעת הט”ז מבואר שביו”ט שחל בשבת יש לישא כפים, והמנהג שאין נשיאת כפים זהו לדעת הט”ז “אין שום טעם או ריח”. וז”ל הט”ז (שם ס”ק לח) בתוך דבריו: “בקצת מקומות נוהגים שאפילו ביו”ט שחל בשבת אין עולין לדוכן, ואיני יודע שום טעם או ריח, דלמה יגרע קדושת היום בשביל שיש בו קדושה נוספת, וראוי לבטל דבר זה, וכן ראיתי גדול אחד שציוה לעלות לדוכן גם בשבת כשחל ביו”ט”.

וכן פסק במשנה ברורה (סימן קכ”ח ס”ק קסה) וז”ל: ויש מקומות שנוהגין שאין נושאין כפים אפילו ביו”ט כשחל בשבת, אבל אין מנהג זה עיקר כלל כמו שכתבו הרבה אחרונים”.

ובשער הציון (ס”ק קלב) כתב: “ואף שנוהגין כן משום שחוששין שאין נשיאת כפים אא”כ שטובלין וכו’, אין כדאי בזה לדחות מ”ע”. ומבואר שהמשנה ברורה לא מקבל את הטעם שהביא המג”א ושו”ע הרב משום ענין ביטול עונה. גם בערוך השולחן (סימן קכח ס”ק סד) כתב: “אמנם זה שהיה מנהג מקדם, דיו”ט שחל בשבת לא היו נושאין כפיהם, כבר נתבטל בימינו, כי אין במנהג זה טעם וריח”. והיינו כדברי הט”ז וכמסקנת המשנה ברורה.

ולהלכה בדין זה: בשו”ת מהרש”ם (ח”ח סימן כה) נראה דס”ל דיש לישא כפים ביו”ט שחל בשבת, וכן העלה גם באגרות משה (ח”ה או”ח סימן טו) וז”ל: “ובדבר נשיאת כפים ביו”ט שחל להיות בשבת, טוב להנהיג שיעשו כן, מאחר דהמונעם מלישא כפיים הוא ממש בלא טעם ובלא מקור. ובפרט שהכהנים עצמן כבר נהגו כן מעצמן, ואין בזה משום חשש ביטול מנהג. ואין לחוש לתקלה, מאחר שהוא לחומרא, לקיים מצוות עשה, אין לחוש שיבואו לבטל מנהג לקולא. אבל ודאי באופן שלא יגרום מחלוקת, דזה גרוע מכל תיקונים. זהו הנלע”ד בזה”.

 

 

פרק ג – נשיאת כפים ביום הכיפורים

 

הרמ”א (סימן קכח סע’ מד) כתב: “ויום הכיפורים נושאים בו כפים כמו ביו”ט [דהיינו רק במוסף בחו”ל], ויש מקומות שנושאים בו כפים בנעילה, ויש מקומות אפילו בשחרית”.

ובמשנה ברורה (ס”ק קסו) מביא בשם הלבוש הטעם: “וביוהכ”פ ג”כ נושאין כפים, שיש בו שמחת מחילה וסליחה”. ובערוך השולחן מביא את דברי הרמ”א הנ”ל ומוסיף (בס”ק סג): “וזהו [היינו הא דנושאים כפים ביוהכ”פ] מפני עצם קדושת היום הקדוש הזה”.

אכן בספר מנהג ישראל תורה (סימן קכח סוף אות יא) כותב: “ולכאורה בג’ רגלים מפורש שהוא זמן שמחה, אבל בר”ה ויוהכ”פ שהם ימי יראה ופחד, לכאורה לשמחה מה זו עושה, שיהיה ראוי לנשיאת כפים, אך מזה נראה, שמצד עצמו נולד שמחה בלב ממה שנתחדש התעוררות היראה, כדאיתא בתנא דבי אליהו יראתי מתוך שמחתי, ושמחתי מתוך יראתי”.

[ובענין נשיאות כפים בתפילת נעילה נחלקו המחבר והרמ”א. המחבר בשו”ע (או”ח סימן תרכג סע’ ה) כתב: “נושאים כפים בנעילה”. וברמ”א כתב: “והמנהג במדינות אלו שלא לישא כפים, ואומרים אבינו מלכנו”. ואכן הגר”א כתב שם על דברי הרמ”א: “והמנהג וכו’, שאף בשחרית אין נשיאות כפים ועי’ סימן קכ”ח סמ”ד בהג”ה”. וכוונתו לומר שהטעם לדברי הרמ”א שאין נושאים כפים בתפילת נעילה היא לשיטתו שאין נשיאת כפים גם בשחרית, והיינו בגלל שבחו”ל המנהג שאין נשיאת כפים. אמנם המשנה ברורה (שם ס”ק ט) מבאר בדברי הרמ”א: “שלא לישא כפים, ואפילו אם הוא עדיין בודאי יום, מפני שכמה פעמים נמשך סיום התפלה עד הלילה, לפיכך נהגו שלא לישא כפים בשום פעם”. ולפי דבריו טעם זה שייך גם בארץ ישראל, ואין זה שייך לחו”ל כפי שביאר הגר”א].

ב.

וביום הכיפורים שחל בשבת. בקצה המטה על המטה אפרים (סימן תרכא ס”ק כד) כתב: “המנהג פשוט שעולים לדוכן ביוהכ”פ שחל בשבת, וכן נכון על פי מש”כ המג”א דה”ט שאין נו”כ ביו”ט שחל בשבת, משום שאין אומרים תחינה בשבת, וא”כ ביוהכ”פ שחל בשבת, לא שייך טעם זה, שהרי אומרים תחינות וגם וידויים ביום זה. וכן לפי מה שכתב המג”א משום שלא לבטל מצות עונה, וביוהכ”פ בשבת לא שייך טעם זה כמובן, וכן כתב בשו”ע הרב וכו’ וכן נוהגים במדינתנו בכמה מקומות שנושאין כפים בכל יו”ט שחל בשבת, ומכ”ש ביוה”כ ואין לשנות”.

וכן מסיק השואל ומשיב [תחילת דבריו הובאו לעיל בפרק ב] “אך לפי זה ביוה”כ שחל בשבת, בודאי יש לישא כפים דשם לא שייך משום תשמיש דאסור בתשמיש. וכן שמעתי מהרבה גדולים שצווחו ככרוכיא למה לא ישאו כפים ביוה”כ שחל בשבת. ואדוני זקני הרב הגדול הצדיק מו”ה דוב בעריש זצ”ל צוה לישא כפים ביוה”כ שחל בשבת”.

גם באגרות משה (או”ח ח”ג סימן יח) נדרש לענין זה, אם יש נשיאת כפים ביוהכ”פ שחל בשבת, וז”ל: “הנה בדבר שיש בביהכ”נ שלו אנשים שאין מניחים לכהנים לישא כפים ביו”כ שחל בשבת, הוא טעות ויש לגעור בהם, כי אף לאלו מקומות שנהגו שלא לישא כפים ביו”ט שחל בשבת ודחק המג”א ליתן טעם בסימן קכ”ח ס”ק ע’ עי”ש. ושני הטעמים שכתב שם לא שייך ביו”כ. דהטעם שחוששין לשמא יאמרו ה”רבונו של עולם” דנוהגין לומר בשעה שהכהנים נושאים כפיהם שאסור בשבת מצד שאין אומרין תחנות ובקשות בשבת, לכן ביום כיפור אף כשחל בשבת דכל היום הוא לבקשת תחנונים וכו’. וטעם הטבילה לא שייך ביום כיפור שכבר טבלו בערב יו”כ וביו”כ אסורין בתשמיש ואין לו שום צורך בטבילה דלראות קרי ח”ו ביו”כ לא שכיחא. ונמצא שביו”כ ליכא אף טעמים הדחוקים שחששו לה באותן המקומות שהנהיגו שלא לישא כפים בשבת אף כשהוא ביו”ט. וממילא גם באותן מקומות היו צריכין לישא כפים ביו”כ אף כשחל בשבת.

וגם המנהג שהיה בכמה מקומות שלא לישא כפים ביו”ט שחל בשבת אינו מנהג לחוש לו אף במקומות ההם, ובזמן האחרון כמעט לא היה שום מקום שנהגו מנהג גרוע זה וכמפורש בערוך השלחן (סימן קכח סע’ סד) דהמנהג שהיה מקדם, דיו”ט שחל בשבת לא היו נושאים כפיהם כבר נתבטל בימינו כי אין במנהג זה טעם וריח. ולכן אין לשמוע לאנשים אלו לבטל מ”ע היקרה הזאת וגם ג’ מ”ע, ובפרט בשנות צרות אלו שאנו צריכים לברכה ולרחמי שמים טובא וצריך לצוות לכהנים שישאו כפיהם. ואת הרבונו ש”ע טוב שלא לומר גם ביו”כ שחל בשבת”.

ומבואר בזה דעת האגרות משה שיש לישא כפים ביוהכ”פ שחל בשבת ואין בזה שום חשש.

 

 

 

פרק ד – אמירת “ותערב” ו”רבש”ע” בנשיאת כפים

 

מקור אמירת “ותערב” נזכר כבר בדברי המהרי”ל (הל’ תפילת יו”ט ועוד), וז”ל: “נוהגין לומר “ותערב” דוקא למוסף ולא ליוצר, וכן בתשב”ץ”, עכ”ל. וכן כתב הלבוש במנהגי תפילת מוסף של יו”ט.

בתפילות יוהכ”פ, כתב המהרי”ל (בהל’ תפילת מוסף של יוהכ”פ) שאומרים “ותערב” במוסף של יוהכ”פ. וכן מפורש בדברי הרמ”א בדרכי משה (או”ח סימן תרכ) שאין לומר “ותערב” בתפילת שחרית של יוהכ”פ. ואילו בתפילת נעילה, מפורש בדברי מהרי”ל בהל’ יום הכיפורים: “ותערב בנעילה כמו במוסף, ולא בשום תפילה יותר”. [ולעומת זאת כתב בספר דרכי חיים ושלום (סדר נשיאת כפים אות קפ) שמנהג הגאון בעל המנחת אלעזר ממונקאטש היה לומר “ותערב” גם בשחרית ביום הכיפורים [ולדעתו גם נושאים כפים בשחרית ביום כיפור] וכן בשמחת תורה].

ויש להבין מדוע אמנם בשחרית של יוהכ”פ אע”פ שנושאים כפים אין אומרים “ותערב”. כמו כן יש להבין, מדוע בשמחת תורה [בחוץ לארץ] שנוהגים לשאת כפים בשחרית בגלל שבמוסף אין נשיאות כפים מחשש שכרות הכהנים, לא אומרים “ותערב” בשחרית, שהרי אילו נשאו כפים במוסף היו אומרים “ותערב” ומדוע כשנושאים כפים בשחרית לא אומרים.

כמו כן יש להבין מדוע לפי מהרי”ל אומרים “ותערב בנעילה כמו במוסף”, מדוע שונה תפילת נעילה מכל שאר התפילות בהשוואה לתפילת מוסף.

עוד יש לבאר את סיום אמירת “ותערב” [לפי נוסח ספרד]: “שאותך לבדך ביראה נעבוד”, שהוא שינוי מן הסיום הרגיל של המחזיר שכינתו לציון. ובספר “שערי רחמים” הביא שהגר”א קרא תגר על שמשנים את נוסח הברכה, ולדעתו יש לסיים הברכה בנוסח הרגיל: “המחזיר שכינתו לציון”. ואמנם צריך לבאר את הטעם לנוסח “שאותך לבדך ביראה נעבוד”.

ומצאתי בשו”ת “דבר יהושע” (ח”ג סימן ע”ה אות ח’) שביאר, שענין אמירת הנוסח “ותערב” תלויה בשני עניינים: א. בתפילת מוסף. ב. בנשיאת כפים. וצריך שיתקיימו שני העניינים גם יחד.

כי זה ברור שאמירת “ותערב” תלויה בנשיאת כפים, כדברי המהר”ם מלובלין (שו”ת סימן ל) שכתב שאם אין כהנים בבית הכנסת “המנהג שלא לאומרו אע”פ שאין קפידא כל כך אם אמרו”. אולם מצד שני אין לומר שתלוי רק בנשיאת כפים, כי אחרת מדוע אין אומרים “ותערב” בארץ ישראל שנושאים בה כפים כל יום, אלא בהכרח שיש לומר שאמירת “ותערב” גם תלויה בתפילת מוסף, שיש בה הזכרת הקרבנות שהוקרבו בבית המקדש. משום שבבית המקדש נשיאות כפים היתה משלימה את ריצוי קרבנות הציבור והיתה חלק מהעבודה. ומתוך כך מסיק: “דכשהכהנים נושאין כפים בשחרית אינם רק מקיימין מ”ע מה”ת של כה תברכו, אבל בנשיאת כפים של תפילת מוסף מקיימין מלבד המ”ע הנ”ל עוד עבודה במקדש ישא ידיהן על הקרבן ציבור, שבזה הם משלים הפרים שנקרבו בשפתינו בתפילת מוסף”.

ומעתה נשאלת השאלה, אם אמירת “ותערב” תלויה בתפילת מוסף ובנשיאות כפים, מדוע שלא יאמרו “ותערב” בשבת רגילה ובראש חודש שאז יש גם תפילת מוסף וגם נשיאת כפים, ועל כך מיישב הדבר יהושע בדוחק: “זה אינו דבאלו הימים נהגו שלא לישא כפים כלל מטעמים שנתנו אבל ביו”ט דהיום ראוי שהוא בשמחה וטוב לב וכו’, כשביטלו הנשיאות כפים משחרית וממוסף לא רצו מטעם הנ”ל”, כלומר, בגלל הסברה שאין נושאים כפים בחו”ל בשבת ובראש חודש ואין גם דין שמחה לכן אין אומרים אז “ותערב”.

אולם לכאורה עדיין נשאר קשה גם לפי דבריו, מדוע בארץ ישראל שנוהגים לשאת כפים בשבת ובראש חודש לא אומרים “ותערב” בתפילת מוסף, וצ”ע.

על כל פנים, לפי דברי הדבר יהושע מבואר היטב לפי מדוע אין אמירת “ותערב” ביוהכ”פ שחרית אפילו שנושאים כפים, שכן כמו שנתבאר, נשיאת כפים אינה הסיבה היחידה לאמירת “ותערב”, אלא יש תנאי נוסף: תפילת מוסף שיש בו הזכרת הקרבנות. ולכן רק במוסף אומרים “ותערב”.

וכמו כן מוטעם לפי זה מטבע חתימת ברכת “ותערב” – “שאותך לבדך ביראה נעבוד”, וכמו שנתבאר שעיקר אמירת “ותערב” היא בגלל אמירת והזכרת הקרבנות, שהם עבודת המקדש, ולכן מזכירים זאת בסיום הברכה. ואילו הגר”א שסובר שאין לשנות את נוסח החתימה אלא לסיים בנוסח הקבוע “המחזיר שכינתו לציון”, היינו בגלל שלדעתו אין לשנות מטבע שטבעו חכמים.

ובנעילה שכותב המהרי”ל לומר נוסח זה, היינו, כיון דתפילת נעילה של יוהכ”פ, אינה תפילה נפרדת ונוספת, תפילה חדשה וחמישית ביום יוהכ”פ, אלא היא בבחינת תוספת של ריבוי תפילות הכוללת את כל התפילות הקודמות, וכמו שמובא בספר נפש הרב (עמ’ ר) בשם הגרי”ד סלובייצ’יק, שענין תפילת נעילה הוא ענין של ריבוי תפילה ביום זה, כלשון הרמב”ם (הלכות תפילה פרק א הלכה ז) “וכן תקנו תפלה אחר תפלת מנחה סמוך לשקיעת החמה ביום התענית בלבד כדי להוסיף תחנה ובקשה מפני התענית וזו היא התפלה הנקראת תפלת נעילה”. ואמר הגרי”ד, שתפילת נעילה היא תוספת וריבוי על התפילות שכבר התפלל, ולכן אם לא התפלל שחרית ומוסף ומנחה ובא רק לנעילה אין לו להתפלל, כי גדר תפילת הנעילה הוא ריבוי התפילה, ובלי שהתפלל מקודם תפילות היום אין מקום שיתפלל עתה נעילה.

ואם כן יוצא לפי זה שתפילת נעילה יש בה מכל התפילות הקודמות, ולפי זה מובן שפיר, שיש בנעילה לענין זה גם כן את הדין של מוסף, ואפשר לומר את הנוסח של “ותערב” גם בתפילת נעילה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

תשליך לנשים

נשים באמירת תפילת ‘תשליך’ מעשה באשה צעירה המטופלת בילדים קטנים, שלא עלה בידה לומר את תפילת ‘תשליך’ ביום הראשון של ראש השנה, ושאלתה בפיה, האם

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

קטן שהזיק

קטן שהזיק א. חיוב קטן בנזקיו בקטנותו וכאשר יגדיל במשנה במסכת בבא קמא נאמר “חרש שוטה וקטן פגיעתם רעה, החובל בהן חייב, והם שחבלו פטורים.

קרא עוד

בשר מתורבת

בשר מתורבת א. רקע מדעי ושאלות לדיון הלכתי תהליך היצור של רקמת שריר “מתורבתת” – נטילת תאי הגזע מבעלי החיים באמצעות “ביופסיה” (biopsy). והמשך תהליך

קרא עוד

מראית עין באיסורי אכילה

א. מראית עין ובחדרי חדרים – סוגיית הגמרא חז”ל למדו מהפסוק “וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה’ וּמִיִּשְׂרָאֵל”, כי חובה להיזהר מלעשות מעשים שיביאו לידי חשד • בסוגיית

קרא עוד

גרף של רעי

א. טלטול גרף של רעי – סוגיות הגמרא מקור היתר טלטול גרף של רעי, בסוגיות הגמרא במסכת שבת ובמסכת ביצה • טלטול צואה של תרנגולים

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.