נשים באמירת קדיש

מעשה שהיה בשנת האבל לפטירת אבי ז"ל, הוצרכתי לצאת מהעיר לצורך עסקים, באופן שלא היה ברור אם אוכל להתפלל תפילת מנחה בציבור ולומר קדיש יתום. ואז הסתפקתי האם ניתן "להשלים" את הקדיש החסר על ידי אמירת קדיש יתום נוסף בתפילת שחרית [והיינו שאמתין למנין הבא של תפילת שחרית, ואומר שם קדיש נוסף על כל הקדישים שכבר אמרתי בתפילת שחרית במנין שבו התפללתי].

יסוד הספק הוא מה גדרו של קדיש יתום, האם הוא חלק מהתפילה, ואם כן כשם שלא יעלה על הדעת שש"ץ יאמר בתפילת שחרית פעמיים קדיש תתקבל כאשר ידוע לו שלא יוכל להתפלל מנחה, כך גם קדיש יתום של מנחה שייך לתפילת המנחה והוא חלק מתפילת מנחה, ולא ניתן להשלימו בתפילה אחרת. מצד שני, יתכן כי הקדיש אינו חלק מהתפילה, ורק קבעו לאומרו בסוף התפילה. ולפי צד זה, אם יש סך מסויים של קדישים שצריך לומר בכל יום, לכאורה אין כל מניעה לומר כבר בבוקר את כל מנין הקדישים הנצרך לומר באותו יום [כמובן, בתנאי שהם נאמרים כדין, לאחר פסוקי תנ"ך או דברי אגדה, כפי שיבואר].

ומבירור נושא זה, נבוא לבירור נושא נוסף: האם נשים רשאיות לומר קדיש.

 

א. דיני אמירת ה'קדיש' בתפילה אינם מפורשים כלל בסוגיות הש"ס הבבלי והירושלמי. 

הקדיש מוזכר בש"ס בשם 'יהא שמיה רבא מברך', כדבריו של אליהו הנביא לרבי יוסי (ברכות ג, א)  "בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך, הקב"ה מנענע ראשו ואומר, אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם". ובספר גשר החיים (ח"א פרק ל אות א) ביאר: "בתלמוד ובמדרשים נזכר הקדיש בשם 'יהא שמיה רבא' משום שזה עיקר השבח של הקדיש", וכפי שמובא במסכת שבת (קיט, ב) "אמר רבי יהושע בן לוי, כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כוחו, קורעין לו גזר דינו".

המקור הראשון בדברי חז"ל לאמירת קדיש לאבלים הוא במסכת סופרים (פרק יט משנה יב) "משחרב בית המקדש התקינו שיהיו החתנים והאבלים באים לבית הכנסת, כדי לגמול חסדים לזה ולזה, חתנים לקלסן ולהלוותן לבתיהם. אבלים, לאחר שיגמור החזן תפילה של מוסף, הולך לו אחורי דלת של בית הכנסת או בפינת הכנסת, ומוצא שם האבלים וכל קרובים, ואומר עליהן ברכה, ואחר כך אומר קדיש". 

אך גם בדברים אלו רב הסתום על הנגלה, ולכאורה משמע שאמירת הקדיש היתה רק בשבת לאחר תפילת מוסף, ועדיין אין מקור לאמירת הקדיש בכל התפילות, וכמה פעמים בכל תפילה. וגם יתכן שמדובר באבלים בתוך השבעה ולא בתוך שנת האבלות, וכפי שקצת משמע מההשוואה לחתנים.

 

אמירת הקדיש – המעשה עם רבי עקיבא

ב. דיני אמירת הקדיש, יסודם בדברי הראשונים, המביאים מעשה שהיה, כפי שכתב הבית יוסף (יו"ד סימן שעו) וז"ל: "כתב הכל בו על מה שנמצא באגדה שפעם אחת פגע רבי פלוני באחד שהיה מקושש עצים וכו' ואמר לו שאין מי שיצילני אם לא שיאמר בני קדיש, או יפטיר בנביא, על זה פשט המנהג לומר בנו של מת קדיש בתרא כל י"ב חודש [להלן יבואר מהו 'קדיש בתרא'], וגם להפטיר בנביא. ויש שמתפללים כל מוצאי שבת תפילת ערבית, לפי שבאותה שעה חוזרים הרשעים לגיהנום ואפשר שתגן עליהם אות התפילה [עכ"ל]. והמעשה הזה הוא בזוהר חדש בסוף פרשת אחרי מות". וכן הובא ברמ"א (יו"ד סימן שעו סע' ד) "ונמצא במדרשות לומר קדיש על אב, על כן נהגו לומר על אב ואם קדיש בתרא י"ב חדש, וכן נהגו להפטיר בנביא, ולהתפלל ערבית במוצאי שבתות שהוא הזמן שחוזרים הנשמות לגיהנם וכשהבן מתפלל ומקדש ברבים, פודה אביו ואמו מן הגיהנם".

הואיל ומעשה זה הוא יסוד אמירת הקדיש, ונלמדים ממנו פרטים חשובים בגדרי אמירתו, נביא את הדברים בלשונם מתוך פסקי האור זרוע (הלכות שבת סימן נ), וז"ל: "מנהגנו בארץ כנען וכן מנהג בני ריינוס לאחר שיאמרו הצבור אין כאלהינו, עומד היתום ואומר קדיש. אבל בצרפת ראיתי שאינם מקפידים על כך מי שיאמר קדיש, אם נער יתום, או נער שיש לו אב ואם. וכמנהגנו מסתברא משום מעשה שהיה, דמעשה ברבי עקיבא שראה אדם אחד שהיה ערום ושחור כפחם, והיה טוען על ראשו כטעון עשרה טעונים, והיה רץ כמרוצת הסוס. גזר עליו ר' עקיבא והעמידו, ואמר לאותו האיש, למה אתה עושה עבודה קשה כזאת. אם עבד אתה ואדונך עושה לך כך, אני אפדה אותך מידו, ואם עני אתה, אני מעשיר אותך. אמר לו, בבקשה ממך אל תעכבני, שמא ירגזו עלי אותם הממונים עלי. אמר לו [ר"ע] מה זה ומה מעשיך, אמר לו אותו האיש מת הוא, ובכל יום ויום שולחים אותי לחטוב עצים ושורפים אותי בהם. ואמר לו, בני מה היתה מלאכתך בעולם שבאת ממנו. אמר לו, גבאי המס הייתי והייתי מראשי העם ונושא פנים לעשירים והורג עניים. אמר לו, כלום שמעת מן הממונים עליך אם יש לך תקנה. אמר לו, בבקשה ממך על תעכבני, שמא ירגזו עלי בעלי פורענות, שאותו האיש אין לו תקנה. אלא שמעתי מהם דבר שאינו יכול להיות, שאילמלי היה לו לזה העני בן שהוא עומד בקהל, ואומר ברכו את ה' המבורך, ועונין אחריו ברוך ה' המבורך לעולם ועד, או יאמר יתגדל, ועונים אחריו יהא שמיה רבא מברך, מיד מתירים אותו האיש מן הפורענות. ואותו איש לא הניח בן בעולם, ועזב אשתו מעוברת אבל אינו יודע אם תלד זכר מי מלמדו, שאין לאותו האיש אהוב בעולם. 

באותה שעה קיבל עליו ר"ע לילך ולחפש אם הוליד בן, כדי שילמדו תורה, ויעמידו לפני הצבור. אמר לו [ר"ע] מה שמך, אמר לו עקיבא. ושם אשתך, אמר לו, שושניבא. ושום קרתך, אמר לו, לודקיא. מיד נצטער ר"ע צער גדול והלך ושאל עליו, כיון שבא לאותו מקום שאל עליו, אמרו לו ישתחקו עצמותיו של אותו הרשע. שאל על אשתו, אמרו לו ימחה זכרה מן העולם. שאל על הבן, אמרו הרי ערל הוא, אפילו מצות מילה לא עסקנו. מיד נטלו ר"ע ומלו, והושיבו לפניו, ולא היה מקבל תורה עד שישב עליו ארבעים יום בתענית. יצתה בת קול ואמרה לו, ר' עקיבא לך ולמד לו, הלך ולמדו תורה וקריאת שמע ושמונה עשרה ברכות וברכת המזון, והעמידו לפני הקהל, ואמר ברכו את ה' המבורך וענו הקהל ברוך ה' המבורך לעולם ועד, יתגדל יהא שמיה רבא. באותה שעה מיד התירו המת מן הפורענות, מיד בא לר"ע בחלום ואמר יהי רצון מלפני ה' שתנוח דעתך בגן עדן שהצלת אותי מדינה של גיהנם. מיד פתח ר"ע ואמר, יהי שמך ה' לעולם ה' זכרך לדור ודור. וכן מצא מורי ה"ר אלעזר מוורמשא דתנא דבי אליהו רבא, דקטן האומר יתגדל מציל אביו מן הפורענות".

כפי שציין הבית יוסף, מעשה זה מובא גם בזוהר, ושם מסופר שאותו הבן גדל בתורה ונסמך בתואר רבי, ואז נגלה המת בחלום אצל רבי עקיבא ואמר לו: "רבי, הקב"ה ינחמך כפי שניחמתני, כי בשעה שאמר בני ההפטרה, הפקיעו ממני דין גיהנם, ובשעה שעבר להתפלל ואמר קדיש, קרעו לי גזר דיני מכל וכל, ובשעה שנתחכם בני והוסמך על ידך, עטרוני בכתרם של צדיקים והושיבוני עמהם בגן עדן". ושמו של הבן היה רבי נחום הפקולי, שנקרא כן על שם הכתוב (ישעיה כח, ז) פקו פליליה, לרמז שהוציא את אביו מדין גיהנם". 

על כל פנים, מדברי המעשה הזה נראה שהקדיש לא נאמר רק בשבת לאחר תפילת מוסף, כפי שאולי היה משמע מדברי מסכת סופרים, אלא בכל שנת האבל אחר הפטירה, כמבואר בדברי הראשונים שהובאו בבית יוסף וברמ"א ש"נהגו לומר על אב ואם קדיש בתרא י"ב חדש".

 

ג. והנה בדברי הבית יוסף והרמ"א הנ"ל מפורש ש"נהגו לומר על אב ואם קדיש בתרא י"ב חדש", וכוונתם לקדיש הנאמר בתפילת שחרית אחרי אין כאלקינו. ואם כן יש לעיין מהו המקור למנהג הרווח היום לומר כמה פעמים קדיש בכל תפילה.

יסוד התשובות לשאלות אלו נמצא בדברי שו"ת מהרי"ל (החדשות, סימן כח) שנתבקש לתת "טעם למה נקרא קדיש יתום, ולמה הקטנים אומרים זה הקדיש, הואיל והוא דבר שבקדושה" [שהרי שנינו במסכת מגילה (כד, א) "קטן אינו פורס על שמע" – מפני "שהוא בא להוציא רבים ידי חובתן, וכיון שאינו מחויב בדבר, אינו מוציא אחרים ידי חובתם", רש"י שם].

והשיב המהרי"ל: "הקדיש הזה ניתקן אחר פסוקי דא"ר אלעזר א"ר חנינא ואחר שיר המעלות וכן אחר הדרשות. והיתומים שאומרים אותו לפי שאין יכולים לומר ברכו אלא אם כן נעשו גדול, דכל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתם, וכולהו קדישי דעלמא תקנתא דרבנן נינהו, אבל קדיש זה לאו דבר שבחובה הוא, הלכך יכולים קטנים לאומרו. ובעובדא דרבי עקיבא הוזכר גם כן  יהא שמיה רבא. ומהאי טעמא נמי נ"ל דאפילו הגדולים קפדי טפי אקדיש דיתום [יותר] משאר קדישים וברכו, משום דקדיש זה הוי תוספת ולא חובה, וסברי דעבדי טפי קורת רוח להוריהם מבאחרים. ואין דעתי מסכמת עמהם בזה, דאדרבה גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. ומהר"ז רונקיל ז"ל אמר לנערים יתומים קטנים להרבות בהפטרות כדי לומר ברכו. ומה שנוהגין ביש מקומות לומר תדיר קדיש יתום, מעת שנתרבה שעת הזעם בעולם לא היו מסתפקים בשבתות וימים טובים [כפי שמובא במסכת סופרים שהיה המנהג לומר קדיש יתום בשבת לאחר מוסף]. והגדולים גם כן אין כולם רגילים לעבור לפני התיבה, וגם ראיתי שמוחים בהם [שלא] להתפלל כדי שלא יתפללו שאינו ראויים לכך".

למדנו מדבריו שיש הבדל מהותי בין הקדישים הנאמרים בתוך התפילה על ידי הש"ץ, שהם חובה, ולכן קטנים אינם יכולים לאומרם כדין כל 'דבר שבחובה'. לבין הקדישים הנאמרים לאחר התפילה, שאינם דבר שבחובה, ולכן הם נאמרים גם על ידי קטנים. וכנראה מתוך הבדל זה, בתקופות הקשות שעברו על כלל ישראל "שנתרבה שעת זעם בעולם", רבבות יהודים נהרגו על קידוש השם ונתרבו היתומים רחמנא ליצלן, נוצר המנהג לומר קדישים נוספים [מלבד הקדישים שהם חובה בתפילה] כדי שיתומים רבים ככל האפשר יוכלו לומר קדיש. והיא הנותנת, מאחר והנהיגו לומר עוד קדישים, ואותם קדישים אינם 'דבר שבחובה', גם הקטנים רשאים לאומרם. וזהו איפוא הטעם שנקרא קדיש זה 'קדיש יתום'.

כפי הנראה, לאחר אותם ימי עברה וזעם נהגו להוסיף עוד קדישים, ולומר קדיש כל יום, ולא רק בשבתות וימים טובים. 

 

מנין הקדישים – להרבות בקדישים

ד. הבית יוסף (או"ח סימן נה סע' א) הביא את דברי שבולי הלקט (תפילה סימן ח) "ואין פוחתים משבע קדישים בכל יום, והגאונים כתבו על שם הכתוב (תהלים קיט, קסד) שבע ביום הללתיך". ושבע הקדישים הם: ארבע בשחרית – קודם יוצר אור (חצי קדיש). אחרי חזרת הש"ץ (חצי קדיש). אחרי אשרי ובא לציון (קדיש תתקבל), אחר עלינו. ושלושה במנחה וערבית – אחרי אשרי (חצי קדיש), קודם שמונה עשרה של ערבית (חצי קדיש) ולאחר תפילת ערבית, אחרי חזרת הש"ץ (קדיש תתקבל).  ובפרישה כתב: "והא דלא חשיב קדיש אחר תפילת שמונה עשרה למנחה, דהיינו קודם התחלת תפילת ערבית. יש לומר, דכל שכן הוא מקדיש שאחר תפילת שמונה עשרה של שחרית".

בספר גשר החיים (ח"א פרק ל אות ז) סיכם את הדעות השונות בענין מנין הקדישים הנאמרים בכל יום, וז"ל: "בספר כף החיים (ריש סי' נה) הביא בשם האריז"ל שצריכים לומר (ולשמוע) י"ב קדישים ליום: ששה בשחרית, ארבע דלעיל, ואחד אחר אין כאלקינו, ואחד קודם הודו (או קודם ברוך שאמר). וששה במנחה וערבית (על פי מנהגי הספרדים שנים במנחה וארבע בערבית, ולפי האשכנזים שלוש במנחה ושלושה בערבית), עכ"ד. ואנו נוהגים י"ג קדישים, היינו גם קדיש אחר שיר של יום (אף שאין זה חובה). ועל דבר זה סיים בכף החיים, שיש שנהגו י"ג קדישים כנגד י"ג מידות (אלא שהוא הוסיף את הקדיש על פי מנהג הספרדים אחר למנצח בנגינות שאחר מנחה).

והנה השערי תשובה (או"ח סימן נה ס"ק א) והמשנה ברורה (שם ס"ק א) הביאו בשם ספר כנסת הגדולה: "כאשר טוב למעט בברכות, כך טוב למעט בקדישים", וציינו למה שכתב בתשובת דבר שמואל (סימן קפג) "קרא תגר על זה שנאספים עשרה בני אדם ואומרים כמה קדישים על פסוקי תורה או משנה או גמרא". ובתוך דבריו כתב הדבר שמואל: "שמתי פי כפיו וצערי כצערו מתרעם על מדות הללו המרבים באמירת הקדישים בכל מקום ובכל זמן מבלי הקדמת תיקון תפלה וקריאה וכוונה כראוי עד שנמצאו כמזלזלים בהדרת קודש, ומתישים כח קדושת ה' הגדול והנורא. וחזינן לרבנן קשישי במסכת שבת פרק כל כתבי, דלייטי לאומר הלל בכל יום משום האי טעמא דזילותא והוקר רגלך וכו', כעין הרבות בברכות בלי צורך שאסרו הפוסקים". וכן דעת ערוך השלחן (סי' נה סע' ג) שכתב: "יש מהמון בני ישראל, שסוברים שמצוה להרבות בקדישים, וכמה טועים הם, וקורא אני עליהם (איכה ד, א) תשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות. ואין משתמשים בשרביטו של מלך מלכי המלכים הקב"ה רק כפי מה שהרשה אותנו, והמרבה בהם מזלזל בהדרת קודש. וכבר כתב אחד מגדולי הפוסקים בסימן הזה דכשם שטוב למעט בברכות כמו כן טוב למעט בקדישים. ואחד מיוחד מגדולי החסידים צעק מרה על זה [החסיד דבר שמואל בתשובה סימן קפג] המרבים באמירת הקדישים וכו' מתישים כח קדושת ה' הגדול והנורא".

אולם לעומתם כתב האשל אברהם (בוטשאטש סי' נה) שאדרבה, כל המרבה באמירת קדישים הרי זה משובח: "נראה דלא שייך מוסיף באמירת קדיש. ואין זה כאמירת ברכות שצריך ליזהר מלהרבות בברכות שאינן צריכות, מה שאין כן בזה לא מצינו שום קפידא. וגם שהיא דבר שבקדושה, על כל זה אינו בבחינת ברכה. והרי גם י"ג מידות קיימא לן שהם בגדר דבר שבקדושה שאין לאמרם פחות מעשרה כידוע, ומכל מקום אין קפידא להרבות באמירתם כמה פעמים זה אחר זה ברצופים וכנהוג. ומכל שכן קדיש, שאין בו שום הזכרה, ולא שום שם שאינו נמחק, דפשיטא שאין שום קפידא לחלק מזמורים לומר ביניהם קדישים וכנהוג. אך המנהג הוא כשאנשים שונים רוצים כל אחד ואחד לומר קדיש, שבכהאי גוונא אין שום קפידא בהחלט לכולי עלמא, כיון שכל אחד ואחד אומר קדיש אחד. ונתקן מתחילה שיאמרנו כל אחד ואחד הרוצה לאומרו. ומצד זה נראה שאין למעט מאמירת קדישים הנהוגים בכל יום עכשיו: אחר שיר של יום, ואחר אין כאלקינו, ואחר עלינו וכדומה, וגם אם אין שם אבל לא יגרעו מהם. וכן אני נוהג לומר כל קדישים אלו. כשאני מתפלל לפני העמוד". וסיים האשל אברהם: "ולזה כבר נתפשט המנהג בכל מעריב בזמנו לומר פסוקים מלוקטים והם יותר משלשה, ואחר כך קדיש וברכו. ונתפשט כעת על פי דפוס לומר גם פסוק והוא רחום יכפר עון וגו' ה' הושיעה וגו' קודם הקדיש. וביום טוב אומר אני גם כן ג' פסוקים וקדיש וברכו, וכן הוא נכון על הצד היותר טוב".

מפורשת איפוא מחלוקת בין הפוסקים, האם ריבוי אמירת קדישים הוא מעלה, וכל המרבה הרי זה משובח. או שח"ו יש בזה חסרון, ואולי אפילו איסור שמזלזל בהדרת הקודש, בדומה לאיסור לברך ברכה שאינה צריכה, וצ"ב מה שורש המחלוקת.

 

*     *      *

ה. ביאור הדברים נראה בהקדם מה שהסתפקנו בפתיחת השיעור, מה גדרו של קדיש יתום הנאמר לאחר סיום התפילה. האם נחשב חלק מהתפילה, ויש עליו שֵׁם תפילה. או שאינו חלק מהתפילה, אלא תקנת חכמים שקבעו לאומרו בסוף התפילה וצירפוהו לתפילה, אבל אין לו דין תפילה. 

ובהסבר צדדי הספק נראה, על פי דברי האחרונים (קהילות יעקב, ברכות סימן טז; הגר"ש רוזובסקי, ספר זכרון שמואל סימן כב) בביאור מחלוקת הראשונים המובאת בתוספות (ברכות כו, ב ד"ה טעה) בדין מי שטעה ולא אמר 'יעלה ויבוא' בתפילת מנחה של ראש חודש [ובערב כבר לא ראש חודש], האם צריך להתפלל ב' פעמים ערבית. מצד אחד כתב רבינו יהודה ש"לא יתפלל עוד בלילה, דְלָמה יתפלל עוד, הרי כבר התפלל כל תפילת המנחה מבעוד יום לבד ראש חודש שלא הזכיר, אם כן אין מרוויח כלום אם יחזור ויתפלל במוצאי ראש חודש, שהרי לא יזכיר עוד תפילת ראש חודש, ושמונה עשרה כבר התפלל".  אולם מצד שני הביאו התוספות את דברי רבי משה מאלווא"ר שדייק מדברי הרי"ף, שצריך להתפלל ב' פעמים ערבית. ושיטה זו מוסברת יותר בדברי הרא"ש בסוגיא שהביא שחכמי פרובינציה היו אומרים שמכיון ולא יצא ידי חובתו בתפילה שבה לא אמר 'יעלה ויבוא' "הוה ליה כאילו לא התפלל" ולכן צריך להתפלל בערבית של מוצאי ראש חודש פעמיים.

ויסוד מחלוקתם, שהדבר תלוי מהי הגדרת ה"הזכרות" ['יעלה ויבוא', 'טל ומטר', 'עננו' וכיו"ב] הנאמרות בתפילה, וכתוצאה מכך כיצד מוגדרת תפילה ששכח מלומר בה הזכרה: האם ההזכרה היא חלק ממטבע התפילה, ואם כן, כששכח את ההזכרה הרי זה כאילו כלל לא התפלל, ועל כן צריך להשלים את התפילה בתפילה הסמוכה לה [כן דעת הר"מ מאלווא"ר וחכמי פרובינציה]. אך אם ההזכרה אינה חלק ממטבע התפילה, אלא יש לה דין "הזכרה" ו"תוספת" שיש להוסיף על עצם התפילה, הרי כששכח ולא אמר את ההזכרה הרי זה נחשב שהתפלל, אלא שחסרה לו ההזכרה, ולכן באופן ש"לא ירוויח דבר" בתפילה השניה, וכגון בנדון הנ"ל [לא אמר 'יעלה ויבוא' במנחה של ראש חודש] – אין לו לחזור ולהשלים בתפילה הסמוכה [כן דעת רבינו יהודה המובא בתוספות]. 

על דרך זה יש להסתפק, האם כאשר תיקנו לומר קדיש יתום הרי זה נעשה חלק מגוף התפילה. או שכפי שמצאנו בהזכרת מעין המאורע, שאף שתיקנו וחייב להזכירן בתפילה, מכל מקום אין ההזכרות חלק מגוף התפילה, כך גם ניתן לומר בקדישים שתיקנו לאמרם לאחר התפילה, אף שצריך לאומרם, מכל מקום אינם חלק מגוף התפילה אלא נתקנו כהוספה לתפילה.

ולכאורה נראה להוכיח שהקדיש הנאמר אחרי עלינו אינו חלק מהתפילה, מדברי המהרי"ל הנ"ל [אות ה] שכתב כי קדיש זה "לאו דבר שבחובה הוא, הלכך יכולים קטנים לאומרו". ואם כן, עצם העובדה שקטן אומר קדיש למרות שקדיש הוא דבר שבקדושה, מוכיחה כי הוא אומר את הקדיש בגלל שאין זה חלק מהתפילה.

אולם יש לדחות זאת ולומר, שגם אם קדיש זה חלק מהתפילה, אולם ודאי שאין הוא חובה, וזו איפוא הסיבה לחלק בין הקדישים הנאמרים בתוך התפילה על ידי הש"ץ, שהם חובה, ולכן קטנים אינם יכולים לאומרם כדין כל 'דבר שבחובה'. לבין הקדישים הנאמרים לאחר התפילה, שאינם דבר שבחובה, ולכן הם נאמרים גם על ידי קטנים. 

 

*     *      *

ונראה כי הספק מה גדרו של קדיש יתום הנאמר לאחר סיום התפילה, האם נחשב חלק מהתפילה, או שאינו אלא תקנת חכמים שקבעו לאומרו בסוף התפילה וצירפוהו לתפילה, אבל אינו חלק מהתפילה – עומד ביסודן של כמה מהלכות קדיש.

 

צירוף קטן לעשרה לצורך אמירת קדיש

ו. כאשר אין עשרה מתפללים בבית הכנסת, נחלקו הפוסקים, האם ניתן לצרף קטן לתשעה מתפללים גדולים. בשו"ע (או"ח סימן נה סע' ד) כתב: "יש מתירין לומר דבר שבקדושה בתשעה וצירוף קטן שהוא יותר מבן שש ויודע למי מתפללים, ולא נראים דבריהם לגדולי הפוסקים. והוא הדין דעבד ואשה אין מצטרפים". והרמ"א הוסיף: "מיהו יש נוהגין להקל  בשעת הדחק". והביא המשנה ברורה (ס"ק כד) בשם המגן אברהם: "ובזמנינו נוהגים לצרף קטן על ידי חומש שבידו, ומיהו דווקא לשמוע ברכו וקדיש שהוא חיוב, אבל קדיש שאחר עלינו לא יאמרו". ולכאורה לא מובן, מדוע חילק המג"א בין הקדישים שבתוך התפילה, שניתן לצרף קטן לצורך אמירתם, ובין הקדיש שאחר עלינו, שלא ניתן לצרף קטן. 

וצריך לומר, שכנראה סובר המג"א שגם לאחר שתיקנו לומר את הקדישים שלאחר התפילה, מכל מקום הקדישים אינם חלק מהתפילה אלא תוספת ומנהג בעלמא, ולכן אין זה נקרא 'שעת הדחק' לומר את הקדישים הללו, ולכן אין היתר לצרף קטן למנין כדי לאפשר את אמירתם. מה שאין כן קדיש וברכו, שהם חלק בלתי נפרד מהתפילה, כאשר לא יהיה ניתן לאומרם בציבור כי אין מנין עשרה, הרי זה 'שעת הדחק' המאפשרת צירוף קטן לתשעה מתפללים.

 

האם דין 'עובר לפני המתפלל' נאמר גם בקדיש

ז. הלכה פסוקה בשלחן ערוך (או"ח סי' קב סע' ד) "אסור לעבור כנגד המתפללים בתוך ד' אמות". 

והנה דין זה לא נזכר בשו"ע ובמשנה ברורה בהלכות קדיש, שאסור לעבור לפני האומר קדיש. אולם הבן איש חי (שנה ראשונה פרשת ויחי אות י) כתב: "כשם שאסור לעבור לפני המתפלל, כך אסור לעבור לפני האומר קדיש, כמו שכתב בברכי יוסף (סי' נה ס"ק ט). מיהו נראה אם הגיע האומר קדיש ל"על ישראל", ויש לזה צורך לעבור לפניו, שרי, וכן אנחנו נוהגים". וכן דעת כף החיים (סי' נג אות ט) שכתב: "והא דאסור לעבור נגד האומר קדיש, הוא מתחילת הקדיש עד דאמירן בעלמא ואמרו אמן. אבל אחר כך כשאומר על ישראל וכו' ויהא שלמא וכו', לית לן בה. דזו היא מנהגא בעלמא ולא מן נוסח הקדיש, כמו שנתבאר לעיל סי' נא אות י ואות כא". 

ובספר אשי ישראל (פרק כט הערה לב) הוסיף: "והגר"ח קנייבסקי כתב לי, דלפי זה הוא הדין דאסור לשבת כנגד האומר קדיש [שכן נפסק בהלכות תפילה (סי' קב סע' א) "אסור לישב בתוך ד' אמות של מתפלל בין מלפניו בין מן הצדדים"]. אך שיש לעיין שהמשנה ברורה לא הביא כלל דין זה שלא לעבור כנגד האומר קדיש, עכ"ל".

ולכאורה גם נדון זה, האם דין 'עובר לפני המתפלל' נאמר גם בקדיש, תלוי בשאלה מה גדרו של קדיש יתום הנאמר לאחר סיום התפילה. אם הקדיש נחשב חלק מהתפילה, מסתבר שגם דין 'עובר לפני המתפלל' נאמר בקדיש. אבל אם הקדיש אינו אלא תקנת חכמים שקבעו לאומרו בסוף התפילה וצירפוהו לתפילה, אבל אינו חלק מהתפילה – לכאורה לא נאמר בקדיש דין 'עובר לפני המתפלל'. ואם כן, מסתימת השו"ע והמשנה ברורה שלא הביאו את דין 'עובר לפני המתפלל' גם בקדיש, נשמע שלדעתם קדיש יתום אינו חלק מהתפילה.

  

עמידה בשעת שמיעת הקדיש

ח. כתב הדרכי משה (סימן נו ס"ק ה) וז"ל: "ובמהרי"ל שהוא לא היה עומד בשעת קדיש וברכו, אך כל קדיש שתפסו מעומד נשאר עומד עד שסיים אמן יהא שמיה רבא. והמנהג לעמוד, וכן מצאתי בהגהת מרדכי בדפוס החדש פרק תפילת השחר (שלטי גיבורים אות ה) בירושלמי, קום כי דבר ה' אליך, מכאן א"ר אליעזר כד עני אמן יהא שמיה רבא וכו' וכל דבר שבקדושה בעי למיקם על רגלוהי, עכ"ל". וכן נפסק ברמ"א (או"ח נו, א) "ויש לעמוד כשעונים קדיש וכל דבר שבקדושה". 

וכתב המשנה ברורה (ס"ק ז-ח) וז"ל: "ויש לעמוד עד אחר שיסיים אמן יהא שמיה רבא, ויש אומרים שיש לעמוד עד אמן שלאחר יתברך וכו' ואמרו אמן. ויש אומרים שאין צריך לעמוד, אלא שכל קדיש שתופסו מעומד, כגון לאחר הלל לא ישב עד שיענה אמן יהא שמיה רבא, ויש לחוש לדברי המחמירים. ויש ללמוד ק"ו מעגלון מלך מואב שהיה נכרי וקם מעצמו מעל כסאו לדבר ד', כל שכן אנחנו עמו". [ובספר קרית חנה דוד (או"ח הלכות תפילה סימן א) הביא לשון הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ט ה"ח) "במנחה אומר שליח ציבור אשרי יושבי ביתך וכו' קורא הוא והעם מיושב, ועומד שליח ציבור ואומר קדיש והם עומדים אחריו, ועונים כדרכם ומתפללים כולם בלחש… ועומד [לאחר אמירת תחנון מיושב] ואומר קדיש, וכל העם עונים כדרכם ונפטרים למעשיהם". וכתב: "משמע שאין עונים עד שיעמדו, וכן משמעות [לשון הרמב"ם] עומדים אחריו, דמשמע שמיד שעומד ש"ץ ומתחיל לומר קדיש מיד עומדים אחריו. וכן מצאתי כתוב בהרב תפלה לדוד בדיני משפט ברכת ערבית (סימן שנב) וז"ל, בערבית יקום להתפלל כשמתחיל הש"ץ קדיש, וכן כתב מהרח"ו, עכ"ל עי"ש, וזה מסכים למשמעות דברי הרמב"ם הנ"ל"].

ומבוארת בזה מחלוקת הפוסקים, האם הקהל צריך לעמוד בשעת אמירת אמן אחר הקדיש, ופסק המשנה ברורה שיש לחוש לדעת המחמירים  שצריך לעמוד. ואילו בערוך השלחן (סימן נו סע' ט) הטיל פשרה בין הדעות, וכתב: "וכמדומה לי שהמנהג שהקדישים המוכרחים בתוך התפלה יש לעמוד, ושארי קדישים אין הכרח לעמוד". 

ודבריו מובנים היטב אם ננקוט שהקדישים שנאמרים לאחר התפילה אינם חלק מהתפילה, ואז שפיר יש לחלק בין "הקדישים המוכרחים בתוך התפלה" שבהם יש לעמוד, לבין "שארי קדישים", דהיינו הקדישים שנאמרים לאחר התפילה, שאינם חלק מהתפילה, שבהם "אין הכרח לעמוד". 

ובדעת המחמירים לעמוד בעת אמירת כל הקדישים, צריך לומר שסוברים שגם הקדישים שנאמרים לאחר התפילה הם חלק מהתפילה, ולכן אין לחלק בין הקדישים, ובכולם צריך לעמוד בשעת אמירתם.

 

אמירת הקדיש ב'רגל ישרה'

ט. והנה, הנדון לעיל האם צריך לעמוד בקדיש היה ביחס לשומעים. אמנם מצינו נדון נוסף, האם האומר את הקדיש צריך לכוין את שני רגליו, וכמו שנפסק בהלכות תפילה (סימן צה סע' א) "יכוין רגליו זה אצל זה בכיון כאילו אינם אלא אחד, להדמות למלאכים, דכתיב בהם (יחזקאל א, ז) ורגליהם רגל ישרה, כלומר רגליהם נראים כרגל אחד". והשאלה היא, האם הלכה זו נאמרה גם באמירת קדיש.

וכתב בספר דיני הקדיש ומעלתו (עמ' יג) וז"ל: "האומר קדיש יאמרנו מעומד ובכיוון רגליו כמו בתפילת שמונה עשרה. אולם בהגהות מקור חיים על השו"ע (סי' נה סע' א) כתב: "נ"ל דגם ודאי דבר שבקדושה עמידה בעי, מכל מקום לומר קדיש דווקא בשיווי רגלים אין לנו ראיה. וקדושה דבסוף סי' צ"ה וסי' קכ"ה, שאני, דגם שם אין חיוב, אך טוב".

ובשו"ת רבבות אפרים (ח"ד סימן מד אות ו) כתב: "נשאלתי ולא מצאתי אם מבואר אם צריך לחבר רגליו בשעה שאומר קדיש. אבל עי' בכף החיים (סימן נה ס"ק ט) שכתב שאסור לעבור כנגד האומר קדיש עד שמגיע לאמירן בעלמא ואמרו אמן. ואם כן משמע דקדיש שוה לקדושה, וצריך לחבר את הרגלים יחדיו". ועוד כתב ברבבות אפרים (שם אות קיג) וז"ל: "אמירת קדיש ברגל ישרה לא מצאתי מפורש, אבל י"ל כיון דקדושה נאמרת בעמידה מפני שאנו מתדמים למלאכים, כמו שאומרים נקדש וכו' כשם שמקדישים אותו בשמי מרום, דהיינו כמלאכים, והם אומרים בעמידה, וכמ"ש ורגליהם רגל ישרה. הוא הדין קדיש, שנקרא על שם הקדושה שבו, יתגדל ויתקדש, ולפיכך צריך עשרה משום דכל דבר שבקדושה אין אומרים פחות מעשרה. וראיתי בספר הקדיש ומקורו משמעותיו ודיניו להרה"ג ר' דוד אסף, חיפה תשכ"ו (עמ' רי"ב) שכתב וז"ל, וכן יש ליזהר באותם תינוקות שאומרים קדיש, שיהיו חגורים אזורם, ולכוין רגלם זה אצל זה כמו בתפילה. ובמקורות אות ד' ציין לכף החיים סי' צ"ה וסי' קכ"ה, ע"כ". ועיינתי שם ולא דן בקדיש כי אם בקדושה. ומסתבר דהוא כמו שכתבנו, דקדיש דינו כקדושה".

ונראה שגם נדון זה, האם צריך לומר את הקדיש ב'רגל ישרה' כשם שמתפללים שמונה עשרה, תלוי בשאלה מה גדרו של קדיש יתום הנאמר לאחר סיום התפילה. אם הקדיש נחשב חלק מהתפילה, מסתבר שגם דין 'רגל ישרה' שנאמר בתפילה נאמר בקדיש. אבל אם הקדיש אינו חלק מהתפילה, לא נאמר בקדיש דין 'רגל ישרה'.

 

כריעות בקדיש

י. כתב הטור (סימן נח סע' ד) וז"ל: "מנין הכריעות שבקדיש, כתב רב נחשון, שהן ד' של חובה ואחת של רשות. יתגדל ויתקדש וכורע, בעגלא ובזמן קריב יהא שמיה רבא וכורע, יתברך שמיה דקודשא בריך הוא וכורע, ויתעלה ויתפאר וכורע, והם של חובה. עושה שלום במרומיו וכורע, והיא של רשות. והללו ה' כריעות כנגד ה' שמות שהם בפסוק (מלאכי א, יא) כי ממזרח שמש עד מבואו". ואילו הבית יוסף הביא סדר אחר של הכריעות בקדיש בשם הכלבו, וכפי שפסק בשו"ע: "כשאומר החזן יתגדל כורע, וכן ביהא שמיה רבא, וכן ביתברך, וכן בבריך הוא, וכן באמן".

אולם בביאור הגר"א על השו"ע כתב: "אבל נראה שאין לכרוע כלל בקדיש, דאין להוסיף כלל על הכריעות". ובגשר החיים (ח"א פרק ל אות י) כתב: "רובם נוהגים לכרוע באמירת הקדיש ה' כריעות, ויש נוהגים כהגר"א שלא לכרוע כלל בקדיש". [ובספר פני ברוך (עמ' תצד אות פז) כתב רבי שריה דבילצקי: "ונראה דלהגר"א גם אין כורעים בעושה שלום רק פוסע ישר ואומר עושה שלום ישר בלי כריעה, וכן אני נוהג, חוץ מקדיש תתקבל דשחרית, מוסף ומנחה, דקאי על חזרת הש"ץ"].

ובערוך השלחן (סי' נו סע' ז) הכריע בין השיטות, וכתב: "ויש מגמגמים בכריעות אלו [הגר"א] משום דאין להוסיף על הכריעות שאמרו חכמים. ונלע"ד דאינם כריעות ממש ככריעות של שמונה עשרה, אלא לשחוח [הרכנת הראש] מעט, וכן יש לעשות". וכן נקט בסידור צלותא דאברהם (ח"א עמ' קמג) "אבל ראיתי נוהגים שאינם עושים כריעות ממש אלא שוחים ראשם מעט, וזה אינו בכלל כריעה ממש, דכריעה היא לכתחילה עד שיתפקקו כל חוליותיו שבשדרה, כדאיתא בברכות (כח, א). וכיון דבדיעבד יוצא היכא שקשה לו השחיה כל כך, בהרכנת הראש לחוד כדאיתא בגמרא שם, אם כן על כל פנים בודאי דכאן אף לכתחילה סגי בהכי, והוי היכרא שאינו כורע על כל פנים ממש במקום שלא הוזכר בגמרא. וכן אני נוהג, וכפי שראיתי אצל זקני מאור הגולה זצ"ל, מארי דעובדא".

יתכן שגם נדון זה, האם צריך לכרוע בעת אמירת הקדיש, יהיה תלוי בשאלה מה גדרו של קדיש יתום הנאמר לאחר סיום התפילה. ונראה כי ההשוואה בין דין הכריעות בתפילה לדין הכריעות בקדיש, היא רק בקדישים שנחשבים חלק מהתפילה, ובזה שפיר יש לומר שכשם שכורעים בתפילה, כך יש לכרוע גם בקדיש. ומעתה אם נאמר שקדיש יתום נחשב חלק מהתפילה, מסתבר שיש לכרוע בכל הקדישים, כמו בתפילה. אולם אם קדיש יתום אינו חלק מהתפילה, יש להבדיל בין הקדישים שהם חלק מהתפילה, שצריך לכרוע בהם, לבין קדיש יתום שאינו חלק מהתפילה, שאין צריך לכרוע בו.

*     *      *

יא. ממוצא הדברים מבוארת מחלוקת הפוסקים [לעיל אות ד] האם ריבוי אמירת קדישים היא מעלה, וכל המרבה הרי זה משובח. או שח"ו יש בזה חסרון, ואולי אפילו איסור שמזלזל בהדרת הקודש, בדומה לאיסור לברך ברכה שאינה צריכה. ונראה כי מחלוקת זו תלויה בעיקר הספק מה גדרו של קדיש יתום הנאמר לאחר סיום התפילה.

הסוברים שטוב למעט בקדישים כשם שטוב למעט בברכות, זהו מפני שלדעתם הקדיש נחשב חלק מהתפילה, ויש עליו שֵׁם תפילה, ולכן כשם שאין לומר את הברכות שהם חלק מהתפילה ללא צורך, כך גם אין לומר את הקדיש שהוא חלק מהתפילה, ללא צורך. אולם אם נאמר שהקדיש אינו חלק מהתפילה, אלא רק תקנת חכמים שקבעו לאומרו בסוף התפילה וצירפוהו לתפילה, אבל אין לו דין תפילה – הרי שאין כל מניעה לאומרו לאחר אמירת פסוקים.

ומעתה נשוב לספק שהעלנו בפתיחת השיעור – האם ניתן "להשלים" קדיש שלא נאמר באחת התפילות, על ידי אמירת קדיש יתום נוסף בתפילה אחרת. 

ובמושכל ראשון כבר נתבאר לעיל, שאם קדיש יתום הוא חלק מהתפילה, לכאורה אי אפשר להשלים את אמירת הקדיש בתפילות אחרות, כי מאחר שהקדיש שייך לתפילה [לדוגמא, לשחרית] והוא חלק ממנה, היאך נוכל לאומרו בתפילה אחרת [במנחה]. וכשם שלא יעלה על הדעת שש"ץ יאמר בתפילת שחרית פעמיים קדיש תתקבל כאשר ידוע לו שלא יוכל להתפלל מנחה, כך גם קדיש יתום של מנחה שייך לתפילת המנחה והוא חלק מתפילת מנחה, ולא ניתן להשלימו בתפילה אחרת. 

ברם, אם הקדיש אינו חלק מהתפילה, ורק קבעו לאומרו בסוף התפילה, וכפי שהובא לעיל טעם התקנה, שעל ידי אמירתו יהיה עילוי לנשמת הנפטר, הרי שאם יש סך מסויים של קדישים שצריך לומר בכל יום [ונתבארו לעיל [אות ד] – הדעות השונות מהו מנין הקדישים], לכאורה אין כל מניעה לומר כבר בבוקר את כל מנין הקדישים הנצרך לומר באותו יום [כמובן, בתנאי שהם נאמרים כדין, לאחר פסוקי תנ"ך או דברי אגדה].

ברם לאחר העיון, יתכן שגם אם קדיש יתום הוא חלק מהתפילה, אולי כשם שמצינו בתפילות דין "תשלומין" להשלים התפילה שהחסיר בתפילה הסמוכה לה, כך גם בקדיש, ניתן להשלים את אמירת הקדיש שהחסיר בתפילה [לדוגמא, בשחרית], בתפילה הסמוכה [במנחה], וצ"ע.

 

*     *      *

נשים באמירת קדיש

יב. בשו"ת חוות יאיר (סימן רכב) נשאל: "דבר זר נעשה באמשטרדם ומפורסם שם, שאחד נעדר בלי בן וצוה לפני פטירתו שילמדו עשרה כל יום תוך י"ב חודש בביתו בשכרם, ואחר הלימוד תאמר הבת קדיש [עי' שו"ת ר"ש מדינא חלק או"ח סי' ו] ולא מיחו בידה חכמי הקהילה והפרנסים". 

והשיב החוות יאיר: "ואף כי אין ראיה לסתור הדבר, כי גם אשה מצווה על קידוש השם, גם יש מנין זכרים ומקרי בני ישראל, ואף כי מעשה דרבי עקיבא שממנו מקור אמירת יתומים קדיש בבן זכר היה, מכל מקום יש סברא דגם בבת יש תועלת ונחת רוח לנפש כי זרעו היא. מכל מקום יש לחוש שעל ידי כך יחלשו כח המנהגים של בני ישראל, שגם כן תורה הם, ויהיה כל אחד בונה במה לעצמו על פי סברתו, ומחזי מילי דרבנן כחוכא ואטלולא ויבואו לזלזל בו", ומסיים: "ולכן בנדון זה שיש אסיפה ופרסום יש למחות".

ומבואר בדבריו, שאמנם היה נראה מסברא שגם נשים תאמרנה קדיש, שהרי מקור הקדיש הוא משום קידוש השם, ובזה נשים מצוות כאנשים, ובוודאי יועיל הקדיש לעילוי נשמת אביהן. אולם מאחר ויש לחשוש שעל ידי כך יחלשו מנהגי ישראל ויווצרו סילופים וטעויות בהלכה, צריך למחות נגד המנהג שנשים אומרות קדיש.

הבן איש חי כתב בשו"ת תורה לשמה (סימן כז) טעם אחר מדוע אין לבת לומר קדיש אחר פטירת הוריה: "לא אריך למעבד הכי [לא ראוי לעשות כן – שאשה תאמר קדיש], וצריך למחות בידה יען כי איכא בזה חשש תקלה, דהשתא ילמדו בזה שתאמר קדיש גם בתפילה, שהוא קדיש דחיובא ותפטור את האנשים השומעים".

טעם שלישי מדוע לא יאמרו נשים קדיש, כתב המטה אפרים (דיני קדיש יתום שער ד סעיף ח) וז"ל: "מי שאין לו בנים רק בת וציוה לפני פטירתו שילמדו עשרה בביתו בשכרם, ואחר הלימוד תאמר הבת קדיש, אין לשמוע לו, ויש למחות שלא לעשות כן. ומכל שכן שאין להניח שתאמר קדיש של תפילה, ואפילו אם היא פנויה אסורה. ומכל שכן אי אפשר חלילה להשמיע קולה לרבים באמירת קדיש, בין בבית הכנסת בין במנין, אלא אם תרצה לזכות את אביה תהיה זהירה בכל עתות התפילה, בין בבית הכנסת בין במנין, להטות אזנה באמירת קדישים לענות אמן בכוונה רצויה, ויודע מחשבות יחשוב לה כאילו אמרה וקיימה מצות אביו". ובפירוש אלף למטה על המטה אפרים (אות ט) הוסיף בביאור הדברים: "ולפענ"ד דבזמן הזה דשכיח פריצותא אין לעשות כן שתאמר הבת קדיש אפילו במנין בביתו, ואפילו אחר הלימוד. ואף על פי שאין בזה משום קול באשה ערוה (כמבואר באו"ח סימן ע"ה ואבן העזר סימן כ"א, עי"ש ובמג"א וב"ש). מכל מקום קרוב שהיא תכוין לבסומי קלא, ואמרינן (סוטה מח, א) זמרן נשי וענין גברי פריצותא [כאשר נשים מזמרות וגברים משיבים, נותנים לבם לקולן, והדבר מביא לפריצות]. ועל כל פנים פשיטא שאין לעשות כן, שקרוב הדבר שיצא שכרה בהפסידה, שבמקום אשר חשבה לזכות שם שמים על ידה ברבים, בא מכשול לרבים. וגם מימינו לא ראינו כך. וכדי לזכות לאביה, תהיה זהירה לילך לבית הכנסת בעתות התפלה ולהטות אוזן לאמירת הקדיש ולענות אמן, שגדול העונה אמן יותר מהמברך (ברכות נג, ב). ויודע מחשבות, יודע תוכן לבה, שאילו היתה זכר היתה מקדשת ברבים, וחישב לעשות ונאנס ולא עשה, מעלה כאלו עשה".

למדנו מדברי החוות יאיר, הבן איש חי והמטה אפרים, שמצד עצם ענין אמירת הקדיש, היה מקום שגם נשים יאמרו קדיש לאחר פטירת הוריהן, אלא שלמעשה אין לנהוג כן:

[א] כי יש חשש שעל ידי כן יחלש כח מנהגי ישראל, וישתרשו שיבושים וטעויות בהלכה.

[ב] כדי שלא יטעו ויאמרו שאם הבת אומרת קדיש יתום, אזי היא רשאית לומר גם את הקדישים שבתוך התפילה, וזה ודאי אי אפשר, שכן הקדישים שבתוך התפילה הם ככל דבר שבקדושה שרק אנשים מוציאים בו אחרים ידי חובה. 

[ג] מחשש פריצות, ש"תבסם את קולה" ותכשיל את הרבים.

גם השדי חמד (מערכת אבילות סימן קס) נקט שאין לבת לומר קדיש, אך ללא נימוק: "והנה מקרוב נשאלתי מעיר הסמוכה שרצה אחד מהקרימצאקים שתאמר הבת קדיש על אביה שמת בלא בנים זכרים, והשואל עיכב בידו עד בוא תשובתי. והשבתי להם, שאין רשאים לשנות ולעשות חדשה בארץ. ואף אם יש מנהג זה בין האשכנזים, הנה בין הספרדים לא נשמע דבר זה בשום מקום. והעדר טוב, וזה הכלל, שב ואל תעשה עדיף. וקבלו תשובתי, ותמנע הבת מלומר קדיש על אביה".

ובספר תאריך ישראל (סימן יט) מביא המחבר, שהגר"ח קנייבסקי אוסר על בת לומר קדיש בעזרת הנשים.

 

באמירת הקדיש על ידי נשים אין עילוי נשמה לנפטר

יג. ויש הסוברים כי מעיקר עניינו של הקדיש, אין חיוב לנשים לאומרו.

בהגהות בית לחם יהודה על גליון השו"ע (יו"ד סי' שעו ד"ה קדיש על אב) כתב: "אין לבת בקדיש לא דין ודת, ואין זה אלא שטות, כי הוא כחוכא ואיטלולא". ומשמע מדבריו שטעם אמירת הקדיש שייך רק לבנים ולא לבנות, אך לא נתברר בדבריו מדוע. ואולי התכוין לטעם המבואר בספר משפטי עוזיאל (תניינא סימן יג) שבאמירת הקדיש הנשים אינן גורמות לעילוי נשמת הוריהן [אלא במעשים טובים אחרים שלהן], לפנינו דבריו: 

"מתוך דברי הראשונים במדרשיהם וחידושיהם, רזי תורה והלכותיה מתברר שכל ענין הקדיש הוא קבלה מדברי רז"ל. וכיוון שכך, אין לנו להוסיף על דבריהם ולחדש סברות מדעתנו בדרוש טעמי הקבלה, כי אף למאן דדריש טעמא דקרא לא דריש טעמי הקבלה, שכל עצמה וקדושתה היא הרזיות והמסתורין שבה שאין שכלנו מגיע להבנת טעמיה וסודותיה. ולכן אין לנו להוסיף על דבריהם ולא לגרוע מהם מדעתנו, הלכך אין לחדש המנהג זה של אמירת קדיש מפי הבנות. 

ואל יעלה על הדעת שזה הוא מפני שאין הבנות מזכות את אביהן. שיותר מזה מצאנו, שהן מזכות את כל העם כאמהות ונביאות ישראל, שזיכרן וזכותן לא יסוף לנצח מקרב עם ישראל. וגדולה הבטחה שהבטיח הקב"ה לנשים, ובזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים. אלא מפני שאין לנו בענינים כאלה אלא מה שקיבלנו מפי קדמונינו שלאורם אנו הולכים. ואולם אע"פ שאין לנו יד בנסתרות יש למצוא טעם בדבר על יסוד מה שאמרו רז"ל, ברא מזכה אבא. ופירושם של דברים אלו הוא, שהבן הוא המשך צורתו האישית של האב במעשיו ודיבורו, ובמילוי מקומו בקרב הציבור. הוא מזכה את אביו בעולם הנשמות, הוא עולם הנצח שנגהו נגלה, כמתוך הענן, בעולם הזה. וזהו סוד קדושתו בעולמו, כדכתיב (תהלים סח, לו) נורא אלוקים ממקדשיך. וכדרשת חז"ל, אל תקרי ממקדשיך אלא ממקודשיך. ואפשר לכלול בזה ממקדישך, כלומר, ממקדשי שמך ניכרת נוראותיך וקדושתך. ותפילתנו באמירת הקדיש שיתגדל ויתקדש שמיה רבא, מכוונת לקידוש שם ה' יתברך ויתעלה בעולמו ובריותיו, על ידי ישראל מקדשי שמו בבתי כנסיות ובתי המדרש ובמעשי מצוות שנעשות בציבור שבהם ניכרת הקדושה יותר, כאמור (ויקרא כב, לב),  ונקדשתי בתוך בני ישראל, ממנו למדו רז"ל שאין קדושה אלא בעשרה, לפי שבעשרה קדמה השכינה ואתיא. זהו סודו של הקדיש עצמו, וזהו גם טעמו של אמירת הקדיש על ידי בניו, שהם ממשיכים את צורתו ופעולותיו וממלאים את מקומו בעדת קדושים של עם קדוש. ודבר כזה כמובן אינו מתמלא אלא על ידי הבנים, שהם מצטרפים לעדה מישראל, ולא על ידי הבנות, ולכן אינן אומרות קדיש בציבור. אבל מצוות הן לכבד את אביהן בהמשיכן מעשי חסד וצדקה של הוריהן, ובהרבות משלהן, עד שיאמרו עליהן אשרי מי שילדן, אשרי מי שגידלן". 

 

האם יש לאסור אמירת קדיש על ידי נשים מדין 'קול באשה ערוה' 

יד. מאידך, יש שהתירו לנשים לומר קדיש, אולם לא בבית הכנסת, כמו שכתב בשערי תשובה (או"ח סימן קלב ס"ק ה) "ועיין בשבות יעקב (ח"ב סי' צג) שאם אין לו בן רק בת לא תאמר קדיש רק בביתה".

וכן הביא בשו"ת תשובה מאהבה (ח"ב או"ח סימן רכט) שבפראג היה נהוג שבנות קטנות אומרות קדיש אחר אביהן, אך לא בבית הכנסת, וז"ל: "אבל ראיתי בק"ק פראג מנהג יפה מקדמונים בעזרת בית הכנסת קלויזן, שם ישבו זקנים וזקנות עוורים ופיסחים בשחרית עד עת צהרים ואומרים בכל יום כל ספר תהילים. ונוהגים מי שלא הניח אחריו בנים כי אם בנות קטנות בנות חמש ושש שנים, אומרים שם הקדיש. אבל בבית הכנסת המיוחד לתפילה לא ראיתי כזה מעולם. ואינו נכון שתבוא אשה כלל, קטנה או גדולה, לבית תפילת האנשים אשר לדעת חכמי הזוהר וחכמי אמת ז"ל, האשה בבית ה' כהעמדת פסל שם, ומה לי קטן או גדול". 

ומשמע מדבריהם שכאשר אשה אומרת קדיש, אין בכך איסור משום 'קול באשה ערוה', שאם לא כן, גם בבית היה אסור לאשה לומר קדיש. ובטעם הדבר, כתב בשו"ת בית אבי (ב, או"ח יד) שלוש סיבות: [א] "יש לעיין בזה אם בדברי תורה וקדושה שייך לומר כן, וכן כתב האזולאי [החיד"א] בעצמו בספרו דבש לי (מערכת קול) דבמקום שיש אימתא דשמיא ליכא משום הרהור. ולפענ"ד נראה להביא סמוכין לזה ממקרא מפורש בשופטים ה', ותשר דבורה וברק בן אבינועם וגו', הרי דליכא הרהור במקום השראת שכינה. [ב] ובנדון דידן איכא למימר עוד סעד להקל, כיון דהאנשים וגם הנשים אומרים ביחד, אם כן תרי קלא לא משתמעי, ובלאו הכי ליכא למיחש לקול באשה ערוה. ובזה י"ל שגבי דבורה כיון דשרו יחד עם ברק, אם כן הוי תרי קלא ולא משתמעי. ועיין ברמ"א (אבן העזר סי' כא סעי' ה), שכתב על דברי השו"ע דאסור להשתמש באשה כלל בין גדולה בין קטנה בין שפחה בין משוחררת שמא יבא לידי הרהור עבירה, דיש אומרים דכל שאינו עושה דרך חיבה רק כוונתו לשם שמים מותר. ועל זה אנו סומכים האידנא להשתמש בנשים. לכן בודאי בעניני תפילות דאיכא אימתא דשמיא בודאי יש להקל. [ג] והרמב"ם (איסורי ביאה פכ"א הל"ב) כתב והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוין ליהנות כמו שמסתכל במקום התורף ואפילו לשמוע קול הערוה או לראות שערה אסור, יעו"ש. משמע דרק במתכוין כדי ליהנות, אבל בסתם לא. וכן באמירת קדיש, ליכא למימר שמישהו מתכוין ח"ו ליהנות. ובפרט ששומעים רק קול הברה, כיון שכולן אומרות יחד עם הגברים, והוי יותר מתרי קלא, ודברים קדושים במקום קדוש אינם מעוררים שום הרהור".

מבואר איפוא בדבריו, שאין חשש 'קול באשה ערוה' באמירת קדיש על ידי אשה: 

[א] היות ובאמירת דברי תורה וקדושה יש "אימתא דשמיא", ואין חשש להרהור עבירה.

[ב] מכיון שהאנשים והנשים אומרים את הקדיש ביחד [ואפילו אם כמה נשים אומרות קדיש ביחד], קיימא לן "תרי קלי לא משתמעי", ולכן אין בזה איסור. אמנם לפי זה יוצא, שטעם זה לא שייך כמובן כאשר הקדיש נאמר רק על ידי אשה אחת.

[ג] האיסור הוא כאשר מתכוין ליהנות מהקול האסור, וחשש זה לא שייך באמירת קדיש.

ולכל זה יש לצרף את דעתו של האגרות משה (או"ח ח"א סימן כו) שדין 'קול באשה ערוה' לא נאמר בילדות קטנות עד גיל אחת עשרה, וז"ל: "ואף להמשנה ברורה נראה דכיון שאין האיסור מצד זה עצמו דנהנה מפנויה טהורה, רק משום חשש שמא יבוא לידי הרהור, אין זה אלא בפנויה גדולה שהיא טהורה, אבל בקטנות אין לחוש להרהור, כי אין מצוי שיתאווה אף מהפרוצים ואף נכרים לקטנות לתשמיש. וממילא אין שייך שיהרהר בעבירה על ידי שיסתכל בה או שישמע קולה, אף כשיכוין ליהנות ממנה, כיון דאין בזה בקטנות שום קירוב לתאות תשמיש, שיבא להרהר על ידי זה. לכן נראה למעשה, כיון שכתר"ה כותב שאי אפשר להחמיר יותר מכפי הדין כפי הראוי לאנשי מעשה, יש להתיר כשיהיו המזמרות קטנות לא יותר מבנות אחת עשרה שנה. וגדולות מבנות אחת עשרה, אף כשידוע שעדיין לא ראו דם, אף שמדינא הוכחתי שיש להקל, מכל מקום יש להחמיר. כי מאחר שכבר יש בשנים אלו עתה שרואות דם, אין לחלק ביניהם. ובלא צורך אין להתיר כלל, כי בדברים כאלו המחמיר קדוש יאמר לו". 

יוצא לפי דברי רבי משה, שבבנות קטנות פחות מגיל אחת עשרה, ודאי אין איסור 'קול באשה ערוה' במידה ויאמרו קדיש.

 

מנהג המקומות שנשים אמרו קדיש

טו. ואכן, בידינו עדויות על מקומות שבהם נהגו שגם נשים אמרו קדיש ואפילו בבית הכנסת.

בכתבי הרב יוסף אליהו הענקין, מגדולי הפוסקים בארה"ב בדור האחרון (ח"ב סימן ד) מובא: "על דבר קדיש, אם נערה יכולה לומר קדיש בבית הכנסת. הנה כבר דיברו בזה באחרונים, ובכל זאת זוכרני שבילדותי אמרה נערה קדיש לפני האנשים בקהילה של חסידים ויראים. וידע כת"ר שאף קדיש של האנשים, אם אינם ראויים להיות ש"ץ יש לפקפק בו הרבה, שהרי כל האומר קדיש בצבור הוא מעין ש"ץ, וש"ץ צריך שיהא הגון. ובכל זאת מחזיקים ענין הקדיש לדבר הגון, שידוע שאילולי הקדיש היו נמנעים הרבה מללמד את בניהם תפילה ולא היו באים לבית הכנסת, וכשבאים בגלל קדיש מתקרבים מעט ליהדות גם בשאר השנה. ומטעם זה גופא אין לדחות גם את הנערות, מכיון שזה גורם התקרבות ליהדות".

יחד עם זאת הוסיף הרב הענקין: "ואמנם ראוי שתעמוד מאחורי המחיצה, ושם תתפלל, וגם שם תאמר קדיש. ואם תדחוק ותכנס לפנים מהמחיצה בשעת קדיש, מכיון שמסתמא גם אחרים אומרים קדיש, כי המנהג עכשיו שרבים אומרים קדיש, לא איכפת לן. ובימי האחרונים שדברו בזה, היה המנהג שאחד היה אומר קדיש, ועל כן אין לה לנקבה לעמוד לפני התיבה לומר קדיש, כי כך היה דרך הראשונים שהאחד האומר קדיש היה אומר זה לפני התיבה. ובוודאי שאין ראוי להניח לנערה לבוא לפני התיבה בתור ש"ץ, אפילו בעד קדיש לבד. אבל עכשיו שכל אחד אומר במקומו, ורבים הם האומרים, אין לדחות זה בשתי ידים. וכבר כתבתי שנכון שתעמוד אחורי המחיצה".

ונתחדש בדבריו, כי לדעתו טעם האוסרים על אשה לומר קדיש נבע מהמנהג שרווח בזמנם, שאחד היה אומר את הקדיש לפני התיבה. ומכיון שדבר זה אינו יכול להעשות על ידי אשה בשום פנים ואופן, גדרו גדר שנשים לא תאמרנה קדיש בכלל, כדי שזה לא יוביל להיותן ש"ץ בתפילה. ולמעשה, זהו טעם האיסור שכתב בשו"ת תורה לשמה המובא לעיל. אבל בזמנינו, שאין אומרים את הקדיש לפני התיבה, ובדרך כלל אומרים את הקדיש כמה אבלים ביחד, ממילא תוכל גם אשה לומר קדיש אפילו בבית הכנסת, ובתנאי שתעשה זאת מאחורי מחיצת העזרת נשים, ואז אין כל חשש.

נכדו של הרב הענקין, הוסיף בשו"ת בני בנים (חלק ב סימן ז) שלפי דברי סבו: "סרות תלונות שאר אחרונים, עיין במטה אפרים בדיני קדיש שכתב חלילה להשמיע קולה לרבים באמירת קדיש, עכ"ל. שמיירי לפי מנהגם שרק אחד היה אומר קדיש, ולכן אין לה להשמיע קולה להם בייחוד [ועוד כתב: "ומה שנקט [הגאון מורי זקני] נערה, הוא לאו דוקא, דזיל בתר טעמא. וכן שמעתי מכמה רבנים שבתו של גדול אחד אמרה קדיש על פי הוראת הגאון מורי זקני, והיא היתה מבוגרת. אלא אורחא דמילתא נקט נערה, כי לנשואות אין פנאי לאמר קדיש. וכן במאמר בהפרדס כתב בסתם, שבת יכולה לומר קדיש, ולא חילק. ורק המעשה בקהילה של חסידים ויראים בודאי היה בנערה דווקא, כי אמרה קדיש בתוך עזרת הגברים, מה שאין כן בעזרת הנשים אין חילוק בין נערה לנשואה"].

גם רבי משה פינשטיין הזכיר בתוך אחת מתשובותיו (שו"ת אגרות משה או"ח ח"ה סימן יב) ש"בכל הדורות נהגו שלפעמים היתה נכנסת אשה עניה לבית המדרש לקבל צדקה, או אבלה לומר קדיש". 

וכן הביא בספר תאריך ישראל (סימן יט) מדברי רבי חיים פנחס שיינברג, ראש ישיבת תורה אור: "שאלתי את הגרח"פ שיינברג בענין זה, והשיב שיכולה לומר קדיש בעזרת נשים, וכן זוכר בעצמו שכן היו הנשים עושות, עכת"ד".  

ובירחון הדרום (קובץ נז, אלול תשמ"ח) כתב הרב יואל ולוולסקי: "לפני כעשרים שנה כשנתעוררה השאלה [האם בנות יאמרו קדיש] באחד הסניפים של יבנה (ארגון הסטודנטים הדתיים בצפון אמריקה), ביקשתי מאחד התלמידים של הגרי"ד סולובייצ'יק, להציג את השאלה לפני הרב. להלן ציטוט מדברים שהשיב לי בכתב: הצגתי את השאלה לפני הרב, וגם שאלתי אם יש נפקא מינה אם איש יאמר את הקדיש יחד איתה, או אם היא תאמר את הקדיש לבד. והוא השיב, שאין להתנגד בשני המקרים שזה מותר, עכ"ד. ועוד תלמידים מובהקים הזכירו את עמדתו הנ"ל של הרב, וכן פשט המנהג בהרבה בתי כנסיות שמשמשים בהם חברי הסתדרות הרבנים. והגרי"ד הוסיף, שהוא זוכר כי לפני החורבן באירופה כשהוא היה בווילנא והתפלל בקלויז של הגר"א, אשה היתה נכנסת מאחור לומר קדיש לאחר תפילת ערבית. ומקרה דומה הזכיר לי אחד מגבאי מנין מיר בברוקלין, שהעיד לפניו אחד ממתפללי המנין שהיה מוותיקי ישיבת מיר שנולד וגדל בווילנא, שכשבן דודו נפטר ולא השאיר בנים, פסק רבי חיים עוזר גרודז'נסקי לבתו המבוגרת לומר קדיש כל יום בבית הכנסת בווילנא. וסיפר הרב הנ"ל, שהיה רואה את הבת כל יום נחפזת לבית הכנסת לומר קדיש כפסק הגרח"ע. והוסיף עוד אחר מחברי המנין שאביו למד אצל החפץ חיים זצ"ל, שהוא גם פסק כהנ"ל. ורבה של בית וגן כתב לי, שגם הוא שמע שלפני שנים, היו נשים נכנסות לבתי הכנסת במאה שערים להגיד קדיש, והרבה זקנים זכרו מקרים דומים. וכך כנראה היה עמדתם ההלכתית של גאוני ליטא להתיר לנשים לומר קדיש יתום. וחבל שנשמט כל זכר של פסקי דין הנ"ל בליקוטים של הלכות אבלות שראו אור בשנים האחרונות" [בשולי הדברים רציתי להעיר, כי פלא בעיני שתלמידיו המובהקים של הגרי"ד, לא הביאו הוראה זו בשם רבם, וצ"ע].

לאחרונה [כסלו תש"ע] התפרסם פסק הלכה של הגר"ע יוסף, אשר קבע: "מי שנפטר מן העולם ולא השאיר אחריו בנים לאמירת קדיש לעילוי נשמתו, וזכה שיש לו בנות צדקניות הרוצות לומר קדיש לעילוי נשמתו, יש לאפשר להן לומר קדיש כאשר מתאסף מנין אנשים בבית לאמירת דברי תורה, או לאחר קריאת תהלים באיזה מקום שיהיה. אבל באולם הגדול של בית הכנסת, אין להנהיג אמירת קדיש על ידי אישה".

 

טז. להשלמת הנושא, הנני מצרף מאמר מפרי עטו של ידידי, הרב שמחה כהן [מתורגם מאנגלית] בשאלת אמירת קדיש על ידי נשים בבית הכנסת:

בספר פני ברוך (פרק לד סע' כ) לרב חיים בנימין גולדברג, נכתב בקצרה שלמרות שיש מתירים, רוב רובם של פוסקים הסכימו שאין לבת לומר קדיש, אפילו בביתה הפרטי. הבעיה בגישתו היא שאין הגישה לוקחת בחשבון את פסקי ההלכה של שלשה מרבני אמריקה החשובים ביותר: הרב יוסף אליהו הענקין, הרב משה פיינשטיין, והרב יוסף דב סולובייצ'יק. הרב הנקין כתב: "השאלה לגבי אמירת קדיש ע"י בת קשורה לרמת שמירת המצוות של הבת. אם היא שומרת שבת, כשרות, וטהרות המשפחה, אזי מותר לה לומר קדיש בעזרת נשים כשגברים אומרים קדיש בביהכ"נ". לאחר הרב הנקין, הפוסק המרכזי של יהדות ארה"ב היה הרב משה פיינשטיין. לאחר פטירתו, הודפס תשובה בשמו העוסקת בדיני מחיצה (אגרות משה או"ח ח"ה סימן ה) בה נכתב: לאורך כל הדורות, המנהג הפשוט היה שאשה עניה תהיה בתוך בית המדרש על מנת לקבץ נדבות לצדקה, או כאבלה האומרת קדיש. הרב פיינשטיין כתב, שצריך מחיצה אפילו לצורך אישה אחת בלבד, כל שהיא נוכחת באורך קבוע, עיי"ש. מבואר מתוך דבריו, שהרב פיינשטיין ראה אמירת קדיש על ידי אישה כמנהג מקובל ונכון.

עבור אלפי תלמידיו, פסק הלכה של הרב יוסף דב סולובייצ'יק היוו מילה אחרונה בפסק הלכה. מובא בשמו של הרב סולובייצ'יק, שהורה להיתר בעניין אמירת קדיש על ידי נשים בבית הכנסת (הובא במכתבו של יואל ולווסקי בירחון הדרום).

לאור הדעות הנ"ל של גדולי ההלכה שבארה"ב, בודאי שלמקילים בנושא זה יש על מי לסמוך, למרות דעת רוב הפוסקים הקדמונים לאיסורא.

ראוי גם לבאר קצת את הטעמים לאיסור ולהיתר. בספרו הנ"ל, הרב גולדברג מציין את דברי הפתחי תשובה (יו"ד סימן שעו ס"ק ג), שמביא את דעת החוות יאיר (סימן רכב) לאסור אמירת קדיש על ידי נשים. החוות יאיר נשאל בעניין מי שציוה על בתו לומר קדיש לאחר מותו. בתשובתו כותב החוו"י שמעיקר הדין, עליה לומר קדיש, כי יש בזה עילוי לנשמת המת. אמנם, הוא ממשיך לומר שכיון שיש חשש להיחלשות של מנהגי ישראל, והואיל והדבר נעשה בפומבי, לכן יש למחות בדבר. נמצא מבואר שאין באמירת קדיש על ידי נשים שום בעיה הלכתית מעיקר הדין, וכל האיסור הוא גזירה שמא ייגרם היחלשות של מנהגי ישראל, כמין "סייג לתורה". 

ויש לציין שדברי הפתחי תשובה בשם החוות יאיר אינם בדקדוק. 

כשמעיינים במקור, רואים ראשית כל, שכל חכמי אמשטרדם לא חששו לאפשר לאשה לומר קדיש, כמבואר שם שחכמי המקום לא מחו בדבר [של הקהלת מנין אנשים ללמוד תורה בבית הנפטר, ואמירת קדיש על ידי בתו בתום הלימוד). 

החוות יאיר גם כתב, שיש למנוע מאנשים "לבנות במה לעצמם לפי רצונותיהם, ובזה ללעוג על דינים דרבנן". והשאלה היא, מה גרם לחשש זה. 

יתכן שהרבה טעו בחשש של החוות יאיר. הבעיה, נראה לומר, לא היתה עצם אמירת הקדיש על ידי אשה במנין, אלא במקרה מסוים של מנין אנשים הלומדים תורה בבית פרטי, ואמירת קדיש אחרי הלימוד על ידי אישה. הבקשה היא לא שגרתית. יש בה צד של זלזול: ההוראה הייתה שבמקום לבוא למניינים קבועים בבית הכנסת ולומר שם קדיש, תאמר הבת קדיש בביתה, לאחר סדר לימוד. בזה יש זלזול במנהגי ישראל, ולכך הורה החוות יאיר שראוי למחות בו.

אמנם, אילו היה מדובר באשה הבאה במנין קבוע בבית הכנסת ואומרת שם קדיש, אזי יתכן מאד שהחוות יאיר לא היה מוחה באמירת קדיש, וכמו שכתב שיש בזה משום קידוש השם, ומשום עילוי לנשמת המת. ונראה שמה שאשה אומרת קדיש בבית הכנסת אין בזה משום זלזול במנהגי ישראל, ואדרבה, חיזוק ואישור למנהגי ישראל של תפילה בציבור ואמירת קדיש לאחר התפילה. בר מיניה, יתכן שהיה המנהג הנודע של נשים לומר קדיש בבית הכנסת [כפי שמשמע מדברי האגרות משה הנ"ל].

סוף דבר, נלע"ד שאשה הרוצה להתפלל במנין קבוע ולומר קדיש, יש לעודד אותה לכך במי שהולכת בדרכי אבותינו, ולא כמי שבאה לחדש מנהג שלא שמענו ולא ראינו. אמירת קדיש מעוררת תחושה של כבוד כלפי קרובים אהובים. לא כל אשה מחפשת זאת; אך יש לנהוג באותן נשים שכן מבקשות לומר קדיש בכבוד הראוי להן. עד כאן דברי הרב שמחה כהן.

* * *

יז. לסיכום: נחלקו הדעות האם נשים אומרות קדיש בכלל, ובפרט, אם תאמרנה קדיש בבית הכנסת, וכפי שכתב בקצרה בספר גשר החיים (פרק ל סעיף ח אות ה) וז"ל: "עיקר תועלת הקדיש הוא באמירת הבן על אביו ואמו [כמסופר בהמעשה דרבי עקיבא, וכדאמרו חז"ל (סנהדרין קד). ברא מזכי אבא]. ואם לא השאיר בן אלא בת, אם היא קטנה [פחות מגיל י"ב] יש מקומות הרבה שמרשים לה לומר קדיש בבית הכנסת אחר עלינו ואחר שיר של יום או קודם ברוך שאמר, ויש מרשים לה לומר אפילו הקדיש אחר אין כאלוקינו, אלא שאת ה'ברכו' אומר גבר. ויש מקומות שאין מרשים לה כלל לומר בבית הכנסת, בלתי אם יש מנין בביתה תוכל לומר שם הקדיש, ובת גדולה לא מרשים בכל אופן לומר קדיש בבית הכנסת". 

והנה לעיל [אות ה] נתבאר בגדרו של הקדיש יתום הנאמר לאחר סיום התפילה, שיש להסתפק האם הוא נחשב חלק מהתפילה, ויש עליו שֵׁם תפילה. או שאינו חלק מהתפילה, אלא תקנת חכמים שקבעו לאומרו בסוף התפילה וצירפוהו לתפילה, אבל אין לו דין תפילה. ונתבארו שם פרטים רבים בדיני קדיש, התלויים בשורשם בספק זה.

ויתכן שגם חילוקי הדעות והמנהגים האם נשים אומרות קדיש יתום, או לא – תלויים בספק זה.

אם הקדיש יתום נחשב חלק מהתפילה, ויש עליו שֵׁם תפילה, נראה שנשים לא יאמרו קדיש, מכיון שהוא חלק מהתפילה, ואז יש מקום לחשש המבואר לעיל בדברי שו"ת תורה לשמה "דהשתא ילמדו בזה שתאמר קדיש גם בתפילה, שהוא קדיש דחיובא ותפטור את האנשים השומעים". כלומר, אם קדיש יתום שהוא חלק מהתפילה יאמרו נשים, יבואו לטעות שנשים רשאיות לומר גם את הקדיש שבתוך התפילה כש"ץ, דבר שכמובן לא יתכן [ואף שקטנים אומרים קדיש יתום הגם שהוא חלק מהתפילה, ולא חוששים למכשול שיבוא להיות גם ש"ץ, חילוק יש ביניהם, כי קטן סופו להגדיל ולהיות ראוי לש"ץ, אך נשים לעולם לא יוכלו להיות ש"ץ]. 

אולם אם קדיש יתום אינו חלק מהתפילה, מסתבר שאין כל מניעה שגם נשים יאמרו אותו, וכמו שהן יכולות לומר תהלים או כל תפילה אחרת, ואין כל חשש לטעות ולמכשול.