א. נתחלפו כליו – מקור הדין
בסוגית הגמרא (1א) נתבאר דין מי שהחליף כלים [בגדים] בכלים של אחר. אם ההחלפה היתה בבית האומן, ואמר לו האומן "טול כלי זה" במקום "טול כליך", הרי זה ישתמש בהם, עד שיבוא הלה ויטול את שלו – כי תולים שהאומן החליף מדעת, באופן שאין בעל הבגדים מקפיד עליו, עד שיחליפו ביניהם.
אבל אם ההחלפה היתה בבית המשתה או בבית האבל "הרי זה לא ישתמש בהם, עד שיבוא הלה ויטול את שלו".
דין זה נפסק להלכה בדברי הרמב"ם (1ב) והשלחן ערוך (3א).
ב. נטילת חפצים לפני יאוש הבעלים – באיסורא אתא לידיה
המרדכי (2א) למד מסוגית הגמרא בבבא קמא (1ג) כי במקרה שהחליפו מוכסים כלים במזיד ונתנו לאחד את של חברו, אם הבעלים "מרדפין אחריו", חייב להשיב לו כליו, גם אם לאחר החזקתו בכלי התייאשו הבעלים. כי כאשר 'באיסורא אתי לידיה', לא מועיל יאוש בעלים לזכות. ועל פי דין זה הכריע, כי כובסת נכריה שאיבדה בגדים ונתנה לבעליהם בגדים של אחר, מחויב להחזירם לבעליהם, כי הם לא התיאשו מהכלים.
גם בספר תרומת הדשן (2ב) דן במקרה של כובסת נכריה שקיבלה סדינים לכיבוס מכמה יהודים, ונתנה לראובן סדין שאינו שלו, ותבע אותו שמעון בסימנים, וראובן סירב להשיבו עד שיתנו לו את בגדיו. והכריע על פי סוגיות הגמרא, שעל ראובן להחזיר את הסדין לשמעון [על פי הסימנים] "שהרי אותם יהודים אחרים לא נתייאשו מסדין שלהם אלא היו מרדפין אחר הכובסת מפני סדין שלהן", גם אם לא יקבל את שלו תמורתם.
אמנם הב"ח (2ג) הוכיח מדברי המרדכי (שם) כי אם כל אחד מחזיק את של חברו, יכול האחד להחזיק [לא להשתמש] בשל חברו עד שיתן לו את שלו, אבל אם אין לחברו את שלו, ודאי חייב בהשבתם.
ג. זכיה בכלים זמן רב לאחר שנתחלפו
הט"ז (3ב) למד מדברי המרדכי (שם) כי אם מאז שהחליפה הכובסת את הבגדים עבר זמן מרובה ולא תבעוה הבעלים, זכה בהם המחזיק, כי ודאי התייאשו הבעלים מהם. והוסיף עוד כי "אמרינן ודאי סילקה [בכסף] הכובסת אותו כל שנשתהא שם".
הקצות החושן (3א) הקשה על הט"ז, מה מועיל היאוש לאחר זמן, והרי כיון ש'באיסורא אתי לידיה', קיימא לן כי יאוש ואחר כך שינוי רשות לא קני. וכן הקשה על טענת הט"ז שהכובסת סילקה אותו בדמים, שהרי מחויב להשיב החפץ עצמו כל עוד הוא בעין.
בספר נתיבות המשפט (3ג) העמיד את דברי הט"ז בכובסת שמכבסת לבני העיר בלבד, ובמקרה זה ברור כי לא תתן בגדים של אחד לאחר אלא אם כן סילקה את בעליו של הבגד בדמים, או אחר שיעבור זמן רב, כי מיד היה תובע את שלו. ולכן ברור שקיבל את בגדיו לאחר שהיו זמן רב אצל הכובסת, ונתיאשו בעלים, או שסילקה אותו בדמים.
בספר טבעת החושן (3ד) תירץ באופו אחר, כי דברי הט"ז טעם אחד הם עם יאוש, והיינו "דכיון דסילקה אותו ממילא מתייאש מהבגד והיינו מחילה".
ד. היתר שימוש בכלים שנתחלפו בגלל מנהג העולם
בספר כסף הקדשים (4ב) כתב להתיר מנעלים שהוחלפו בבית המרחץ במקום שיש צער גדול לצאת בלא מנעלים, מדין 'ספק ספיקא' – ספק הכיר הראשון שאינם מנעליו ויקיימו השבה ביניהם, וספק מקנה את נעליו למי שהחליף.
עוד כתב, כי כשידוע שלא הבחין הראשון שהחליף את שלו, אסור להשתמש בשלו כי אין לו דעת להשיבם או להקנותם. אמנם הבן איש חי (4ד) התיר להשתמש בנעליים שהוחלפו בבית הכנסת רק כשניכר שהנעליים נלקחו במזיד, כגון שנטל חדש והניח ישן, אבל כשנראה שההחלפה היתה בשוגג, אסר להשתמש בנעליים שאינו שלו.
מאידך גיסא, בספר השבת אבדה כהלכה (5ב) הובא בשם הגרש"ז אויערבך והגרי"ש אלישיב, להתיר השימוש כאשר נראה שאין הבעלים מודע להחלפה "דהוא כתשלום עבור דמי השכירות של האחר". ובספר פתחי חושן (6א) כתב כי כשיש חשש שלא הבחין בהחלפה, ואפילו אם הבחין יתכן שאינו מתרצה בהחלפה אסור להשתמש, ואם עבר זמן רב מסתמא נודע לו ולא תבעם, מותר להשתמש כי הקנה למי שהחליף עמו.
והנה בספר ערוך השולחן (4א) חידש היתר להשתמש בכלים שהוחלפו במקומות גדולים שרבים מתאספים שם ורגילים להניח הנעליים בפרוזדור, כי מנהג העולם שלא להקפיד אם החליפו ביניהם, וכל אחד משתמש בשל חברו עד שיתראו פנים אל פנים ויחליפו בחזרה.
מדבריו למד בשו"ת אגרות משה (4ג) להתיר להשתמש במעיל של אחרים שנמצא בבית הכנסת, כאשר נראה שהמעיל שלו נלקח כנראה על ידי אחרים, גם במקום שאין מנהג מפורש, אך סיים: "אבל מחמת שהמנהג לא נמצא אלא בערוך השלחן, יש ודאי מקומות שליכא מנהג זה. אבל טוב להנהיג זה בכל מקום ומקום על ידי ראשי הקהל, ויפרסמו זה לכל המתפללים בתחילת התקנה" במודעה שתהיה תלויה בלוח המודעות של בית הכנסת, ואז יש לתלות שכל מי שנכנס לבית הכנסת גם באקראי, ראה את המודעה, והסכים לשימוש הדדי עד להשבה. ומבואר עוד בדבריו, כי כשיודע שלא החליפו את שלו, אסור לו לקחת בגד של אחרים כי שלו נגנב או אבד, ואם התברר לו בדיעבד שלא החליף אחר עמו , ישיבם וישלם תמורת זמן ההנאה דמי השתמשות.
ה. המוצא בגד ומסופק אם שלו הוא
כאשר איבד חפץ במקום ציבורי [כגון מגבת במקוה] ומצא דומה לו ומסתפק האם חפץ זה שלו הוא, כתב בשו"ת מנחת יצחק (6ב) שאין סימן ב"מקום" שבו החפץ נאבד, כמו דין "רקתא דנהרא", אבל אם עבר זמן רב ולא תבע איש את החפץ, יש לתלות שוודאי שלו הוא, ואינו דומה לנדונים לעיל שיודע שאינו שלו.
ו. שימוש בתשמישי מצוה שנתחלפו
בספר הליכות שלמה (7א) כתב בנדון מי שהחליף טלית של מצוה עם אחר, שאין לברך עליה, כי כשיוודע לבעלים ירצה לקבל את שלו בחזרה, ואין מברכים על טלית שאולה.
מאידך גיסא, בשו"ת משנה הלכות (7ב) כתב בנדון החלפת טליתות של מצוה בבית הכנסת, שאם אין יכולים להשיב זה לזה ודאי מותר להתעטף בה, כי אומדים דעתם שמוחלים ומקנים זה לזה לקיום המצוה. וגם כשדעתו להתעטף בה ולהשיבה לבעליה, מותר מדין "ניחא ליה לאיניש דליעביד מצוה בממוניה".
ז. נתחלפו כליו במכבסה
ממוצא הדברים דן רבי אשר וייס (8) האם מי שקיבל מהמכבסה בגד שאינו שלו, ובעל המכבסה אינו יודע על בעליו, רשאי להשתמש בינתיים בבגד שקיבל. וכתב כי בימינו בני אדם מקפידים על בגדיהם, לפיכך אין מקום להתיר מצד מנהג העולם. אבל יש להתיר השימוש מדין "אנן סהדי" שבוודאי הבעלים של הבגד הבחין שקיבל בגד שאינו שלו "ותלינן דמסתמא ניחא ליה להשתמש בשל אחרים ולתת לאחרים לקחת את שלו", ואף שהוא נגד פסק השו"ע," שינוי בדפוסי החיים גורר אחריו שינו בהלכה הפסוקה".
ח. נתחלפו כליו – סיכום
בספר פתחי חושן (9א) ובספר משפט החושן (9ב) הובאו פרטי ההלכה למעשה, בנדונים דלקמן:
חפצים הנמצאים במקום ציבורי – האם בעל המקום זכה בהם • איבד חפצים במקוה, בחוף הים או בבריכה ומצא חפצים אחרים דומים להם • המלצת פוסקי דורנו למקומות ציבוריים • חפצים שנשארו לתיקון אצל אומן והדין כשיש סבירות שהאומן טעה • אומן שהחליף חפץ שלו בשל אחר.
