נתעכב בדרך ונכנסה שבת

פתיחה

שומרי תורה ומצוות הנוסעים בערב שבת מחוץ לעיר, מקפידים בדרך כלל לצאת מבעוד מועד, על מנת להגיע למחוז חפצם לפחות שעתיים לפני כניסת השבת. יחד עם זאת, למרבה הצער, לא אחת ייתכנו עיכובים בלתי צפויים בדרכים, כתוצאה מתאונות, אירועים הגורמים לפקקי תנועה, או פגעי מזג אוויר. בשל כך, הנוסעים ברכב על מטלטליהם עלולים למצוא את עצמם, רגעים ספורים לפני שקיעת החמה, באמצע דרך בין־עירונית, שלא במקום יישוב. באותם רגעים עליהם להחליט במהירות מה לעשות:

1. האם לעצור מיד ולשבות במקומם, או שיש מרחק שעדיין מותר לצעוד בו עד למקום היישוב הסמוך.
2. אם שובתים במקומם, האם מותר להיכנס לרכב בשבת, או שצריך להישאר אך ורק מחוצה לו.
3. מה דין חפצים בעלי ערך הנמצאים ברכב, והאם ובאלו תנאים מותר להוליכם למקום שמור.
4. כאשר נהג הרכב נכרי — האם מותר להמשיך לנסוע עמו עד מקום היישוב הסמוך; ומה הדין כאשר יש אפשרות להזמין נהג נכרי שיבוא להסיעם למקום יישוב סמוך.

פשוט וברור, שהדיון בשאלות אלו הוא רק במצב שבעצירה ובשביתה בצד הדרך אין סכנת נפשות, כגון מחמת המיקום — אזור עוין; מזג אוויר — חום או קור קיצוני; אוכל ושתייה שאינם מספיקים לשהייה במשך השבת; או ילדים ותינוקות שהימצאותם במקום במשך השבת עלולה לסכן את חייהם.

במקרים אלו וכיוצא בהם, כאשר השהייה במקום שאינו מיושב במשך כל השבת עלולה לגרום אפילו לספק סכנת נפשות לאחד הנוסעים, חובה להמשיך ולנסוע עד למקום שבו יצאו מכלל סכנה, שהרי אפילו ספק פיקוח נפש דוחה שבת.

הנדון אפוא הוא רק כאשר בעצירה בצד הדרך ובשהייה במקום שאינו מיושב במשך השבת יש אי־נעימות או חוסר נוחות בלבד — כיצד ראוי לנהוג על פי ההלכה.

א. איסור תחומין – מקור הדין ופסק ההלכה

בדברי המשנה (1ב) והגמרא בעירובין מתבאר איסור יציאה בשבת וביום טוב מחוץ למקום ששבת בו מבעוד יום למרחק של אלפיים אמה [תחום שבת], הנלמד מהפסוק "שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי".

במסכת סוטה (1ג) דרש רבי עקיבא איסור זה מהתורה, ודעת רבנן כי האיסור מדרבנן. הרמב"ם (1ד) פסק כשיטת רבנן: "ומדברי סופרים שלא יצא אדם חוץ לעיר אלא עד אלפים אמה". וכתב עוד כי כאשר יוצא בשיעור של י"ב מיל, עובר על איסור תורה ולוקה עליו. מקור דבריו מהירושלמי (2א) "רשב"כ בשם ר' אחא, אין לך מחוור מכולם [שיהא אסור מהתורה, קרבן העדה] אלא תחום שנים עשר מיל כמחנה ישראל".

הרא"ש (2ג) דן בהרחבה בנדון, ומסקנתו כי לדעת הבבלי, להלכה אין איסור תחומין מהתורה גם בי"ב מיל. הביאור הלכה (2ד) דייק מלשון השלחן ערוך (5) להחמיר כשיטת הרמב"ם, ואילו הגר"א סבר כדעת הראשונים המקילים.

מדידת שיעורים אלו של אלפיים אמה וי"ב מיל, הלכה למעשה, תלויה ועומדת במחלוקת הפוסקים בגודלם של שיעורי התורה בימינו. בספר הצבא כהלכה (2ה) הביא מדברי הגרש"ז אויערבך, כי יש להחמיר בשיעור י"ב מיל כשיטת הגר"ח נאה – 11,520 מטרים, ולהקל בשיעור אלפיים אמה כשיטת החזון איש – 1,160 מטרים.

ב. איסור תחומין למעלה מעשרה טפחים

במסכת עירובין (3א) הסתפקו האם "יש תחומין למעלה מעשרה או אין תחומין למעלה מעשרה", ולא הוכרע.

הספק מבואר בדברי הרמב"ם (3ב) שכתב: "המהלך חוץ לתחום למעלה מעשרה טפחים, כגון שקפץ על גבי עמודים שגבוהים עשרה, ואין בכל אחד מהם ארבעה על ארבעה טפחים, הרי זה ספק אם יש תחומין למעלה מעשרה או אין תחומין למעלה מעשרה. אבל אם הלך על מקום שיש בו ארבעה על ארבעה, הרי זה כמהלך על הארץ ויש אסור תחומין שם". בסוגיא מובא הספק גם בספינה המהלכת למעלה מעשרה טפחים מקרקעית הנהר [ואם הספינה ירדה פעם אחת מתחת לעשרה טפחים, כתב המשנה ברורה (5; ס"ק י) כי "קנה שם שביתה, ואם ממקום ההוא עד הנמל הוא יותר מאלפים אמה, שוב אינו רשאי לירד מהספינה לנמל, דאין לו אלא ארבע אמות דהיינו מקום ישיבתו בספינה שחשיבא כולה כארבע אמות".

המגיד משנה  (שם) הביא מתשובות הרמב"ם (4ב) להכריע בספק זה, כאשר יש ספק דאורייתא [כשיצא חוץ לי"ב מיל], יש להחמיר, וכאשר יש ספק דרבנן [כשיצא אלפיים אמה], יש להקל. הבית יוסף (4א) הביא את שיטת הרא"ש  להכריע לחומרא, וכן כתב ההגהות מיימוניות, והתקשה בדבריהם. עוד הביא את שיטת הרשב"א, להחמיר לכתחילה במי שהיה בערב שבת ביבשה, כי הולכים אחר חזקת ביתו. מרן השלחן ערוך (5) הכריע להלכה כשיטת הרמב"ם.

ג. איסור תחומין בים ובכרמלית

המגיד משנה (3ב) הביא מתשובות הרמב"ם (4ב) שכתב: "שאין תחומין דבר תורה בימים ובנהרות ולא בכרמלית [מקום שאינו מוקף מחיצות, אשר אינו מוגדר על פי ההלכה כרשות הרבים או כרשות היחיד], וכל התחומין בהן מדברי סופרים" [וכוונתו שכך הדין גם כאשר מהלך חוץ לי"ב מיל].

וכן פסק השלחן ערוך (5) "אין בימים ובנהרות איסור תחומין דאורייתא לדברי הכל, לפי שאינם דומין לדגלי מדבר". והיינו שאיסור תחומין נאמר רק ברשות הרבים הדומה ל"דגלי מדבר" –  שהוא המקור לאיסור תחומין מדאורייתא. וכן כתב בשלחן ערוך הרב (6ב). אמנם הביאור הלכה (5; ד"ה והואיל) הביא את דברי רבי עקיבא אייגר שכתב: "והוא הדין, לדידן דלית לנו רשות הרבים, אין לנו עכשיו כלל תחומין דאורייתא", ולאחר שהקשה על כך ממשמעות הסוגיא ומדברי הפוסקים, נטה לחלק בין ימים ונהרות שאינם מקום הילוך כלל, לבין שאר כרמלית שביבשה, שיש בה דין תחומין מהתורה.

בספר מרומי שדה (6ג) חידש מתוך ההבנה כי מקור איסור תחומין נלמד ממקור רשויות שבת, כי איסור תחומין מהתורה נאמר רק אם מהלך ברצף, אבל אם נעמד באמצע הדרך, פטור, כדין העומד "על מנת לכתף" ברשות הרבים באיסור מעביר ארבע אמות ברשות הרבים. [וראה בשו"ת מנחת שלמה (6ד) שחילק בין איסור הוצאה לאיסור תחומין בנדון יציאה עם בגדים בדרך לבישה].

ד. הפלגה בספינה ונסיעה בקרון וברכבת בשבת

במסכת שבת (7א) מבואר האיסור להפליג בספינה "פחות משלושה ימים קודם השבת". תוספות (שם) כתבו שטעם האיסור הוא "משום שט", ולדעת רבנו חננאל (שם) משום איסור תחומין כשהספינה נמצאת למטה מעשרה טפחים.

תוספות במסכת עירובין (3א) הביאו את דעת הרשב"ם "דמותר ליכנס בספינה מבעוד יום בערב שבת, אפילו שהספינה הולכת חוץ לתחום בשבת, דספינה ממילא אזלא ואיהו לא מידי עביד, ובלבד שלא יצא חוץ לספינה, והספינה כולה כארבע אמות" [וראה כיצד ביאר את דברי הגמרא בשבת].  מאידך, דעת ר"י כי "אותם בני אדם שמדליקים נרות בספינה בערב שבת ואוכלים שם וסומכים על כך להפליג בספינה בשבת, לא שפיר עבדי דסוף סוף הם מפליגים בשבת".

המהרי"ק (7ב) ביאר את שיטות הראשונים בטעם איסור הפלגה בספינה, וכתב כי גם לשיטת האוסרים הפלגה בספינה מדין תחומין, האיסור הוא מדרבנן "דע"כ לא קמפלגי כל הפוסקים על רבינו שמואל דמתיר להיכנס בספינה אלא דווקא לענין דרבנן, אבל בדאורייתא מודה דליכא איסור".

להלכה, פסק השלחן ערוך (5, 9ב) לאסור הפלגה בספינה כשאינה נמצאת למעלה מעשרה טפחים.

הקהילות יעקב (8א) תלה את יסוד מחלוקת הרשב"ם ור"י האם יש איסור יציאה מהתחום כשספינה "ממילא קאזלא", בהגדרת איסור תחומין: הרשב"ם סבר שאיסור תחומין הוא "מסוג איסור מלאכה", ובדומה למלאכת הוצאה, אם הוא מובל על ידי אחר, אינו עובר איסור בעצמו. והחולקים עליו סברו, שאיסור תחומין הוא "משום דמצוה להיות במקום שביתתו", ולכן גם אם יוצא על ידי אחר, עובר על איסור תחומין.

בנדון נסיעה בקרון המובל על ידי נכרי, התוספות בערובין (שם) כתבו: "רצה רשב"ם להתיר להיכנס בקרון בשבת ונכרי מוליכו חוץ לתחום, וחזר בו, משום שמא יפגעו בו ליסטים, או שמא ישכח וירד". ולדעת ר"י, אין להיכנס בו אפילו בערב שבת "כיון דאפשר לו לירד אסור" [אבל בספינה אין חשש שירד]. מבואר איפוא, כי יש חשש שישכח וירד, ואז הוא "קונה שביתה" במקומו בארבע אמות בלבד.

על פי דברי התוספות ושיטות הראשונים, דן בשו"ת חתם סופר (8ב), האם עוברים על איסור תחומין בנסיעה ברכבת [בנהג נכרי] בשבת. הביאור הלכה (5, ד"ה ואין) העתיק את מסקנת דבריו: "בעגלות ההולכים על ידי קיטור [שנקרא אייזין באן – רכבת], אין לישב עליהם בשבת, וגם בערב שבת אסור אם יודע שיסע בשבת משום תחומין".

ממוצא הדברים כתב בספר חישוקי חמד (9א) בנדון מי שהיה בדרך, ובעקבות תקלה נכנסה השבת, ונשאר על אם הדרך שלא במקום ישוב, אם נהג המכונית אינו יהודי, ימשיך בנסיעה עד שיגיע למקום ישוב, מאחר והנכרי הוא המבעיר את האש שבמנוע. "וגם על איסור תחומין אינו עובר הישראל, משום שהנכרי הוא שמוציאו מחוץ לתחום" [על פי שיטת הרשב"ם]. אך אם ילך רגלי, יעבור על יציאה חוץ לתחום. והוסיף שאם יתאפשר לו, ירד מחוץ לישוב מפני מראית העין [ודבריו צ"ע, שהרי מסקנת התוספות, שיש לחלק בין ספינה ובין קרון, ונפסק כן להלכה. ומכונית דומה לקרון].

ה. יושב למעלה מעשרה טפחים בספינה ובמכונית

המשנה ברורה (9ב) הביא מחלוקת הפוסקים, מה הדין בספינה שקרקעיתה נמוכה פחות מעשרה טפחים מהקרקע, והאדם יושב בה למעלה מעשרה טפחים. והכריע "לסמוך על דברי המקילים כשהוא צריך לכך".

ובספר פסקי תשובות (9ג) כתב ללמוד מדבריו, לנדון נסיעה ברכבת וברכב בשבת, כשהאדם גבוה למעלה מעשרה טפחים מהקרקע. והביא (הערה 27) את הוראת החזון איש לחייל שהוכרח לנסוע מחוץ לתחום, להרים רגליו במהלך הנסיעה, כדי להימנע מאיסור תחומין.

ו. איסור תחומין במטוס שנחת בשבת

ממוצא הדברים שנתבארו, כאשר טיסה מתעכבת והמטוס נחת לאחר כניסת השבת, לכאורה הנוסעים מגיעים מחוץ ל"תחום" שבת, לפיכך, במקום הנחיתה של גלגלי המטוס על הקרקע, קנו "שביתה" בשבת של ארבע אמות בלבד, כפי שנפסק בשלחן ערוך (סי' תה סע' א) "מי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה אחת, לא יכנס להיות כבני העיר, ואין לו אלא ד' אמות מעמידת רגליו ולחוץ". ולפי זה, נאסר על הנוסעים לצאת מהמטוס בשבת.

במציאות הקיימת כיום, אין אפשרות להישאר במטוס בשבת, והנוסעים חייבים לרדת ממנו, ויש לברר כיצד עליהם לנהוג הלכה ולמעשה: הן ביחס לעצמם – האם חובתם להישאר במקום או שיש באפשרותם לצאת מבית הנתיבות למקום סמוך, והן ביחס לחפציהם – האם ניתן לקחתם, או שמחובתם להשאירם במטוס או בבית הנתיבות.

במושכל ראשון, דינו של המטוס כדין הספינה, ולכן מותר לנוסעים במטוס שהיה למעלה מעשרה טפחים מעל גבי הקרקע, לרדת ממנו ולשהות על היבשה "אלפיים אמה ממקום שפגע בו" המטוס כשנחת.

אולם בשו"ת ציץ אליעזר בשו"ת ציץ אליעזר (10א) כתב לחלק בין ספינה המהלכת למעלה מעשרה טפחים למטוס הטס אל מחוץ לתחום השביתה: "דווקא בספינה ההולכת בים שאין בו איסור תחומין דאורייתא כלל [כי בימים ובנהרות איסור תחומין מדרבנן], לכן מקילים בלמעלה מעשרה שלא קנה שם שביתה עם כניסת השבת, אבל בטס באוירון על פני היבשה, ששם איסור תחומין דאורייתא, בכהאי גוונא גם למעלה מעשרה אזלינן לחומרא באיסור תחומין", אם כן בהולך י"ב מיל "אזלינן לחומרא למאן דאמר תחומין די"ב מיל הוי דאורייתא". ולפי זה "מיד עם כניסת השבת קנה שביתה באותו מקום שנמצא שם האוירון. ואם במקום ירידתו בשבת יש כבר מרחק של י"ב מיל ממקום הימצאו בכניסת השבת, אסור לצאת מהאוירון וללכת יותר" [וראה שם שכתב טעם  להיתר, בגלל שמטוס בשעת תעופתו "מינד ניידי", ואינו קונה שביתה].

בנדון היתר היציאה מהמטוס בשבת, כתב בספר  שערים המצוינים בהלכה (10ב) "כאן [במטוס] גרע טפי [מספינה], שהספינה היא למעלה מעשרה עד הנמל, מה שאין כן האוירון נח על הארץ הרחק מן הנמל, ומיד כשנח על הארץ קונה שביתה שם, וחושבים האלפיים אמה משם, ואין לו עצה לצאת ולהיכנס".

בספר ארחות שבת (11א) דן להתיר היציאה מהמטוס על ידי שמחשיבים שטח שדה התעופה המגודר בגדרות בטחון, כחצר המוקפת מחיצות, שנחשבת כולה כמקום ארבע אמות. ובספר ילקוט יוסף (10ג) כתב "מכיון שאין הרשויות מאפשרות לו להישאר במטוס בשבת, מותר לו לרדת מהמטוס", אבל ישאר בשטח שדה התעופה אם עבר על איסור תחומין. ואם נתעכבה הטיסה, מותר לו להיכנס לעיר כדין אנוס [ומי שנוסע לצורך סחורה נחשב כנוסע לצורך מצוה].

ז. סיכום הלכות ופרטי דינים למי שהיה ברכב בשבת ודין טלטול החפצים

ראה בספר ארחות שבת (12) פרטי דין טלטול החפצים המצויים עמו כשהיה באמצע הדרך בתוך תחום הישוב, שהתירו חכמים באופנים מסוימים מתוך חשש ש"מתוך שהוא בהול על ממונו" יכשל באיסורי שבת החמורים : יתנם לנכרי, אם אין נכרי יתנם לקטן, ואם אין קטן, יטלטלם פחות פחות מארבע אמות.

בספר תורת הדרך (13ב) ובספר היכל הוראה (13ג) כתבו אופני ההיתר לשהות בשבת בתוך רכב, על ידי הוצאת כל חפצי המוקצה וניתוק מתגי החשמל, ועשיית היכר שאין כוונתו ליסוע בשבת.