סוד ההצלחה במלחמה (עקבי דרך, מטות)

התחכמות בסדר המלחמה – כדי שלא ימנע מהם נס

א. חז"ל ורבותינו הראשונים עמדו על המדוכה, היאך למרות הציווי המפורש שנצטווה משה רבנו בפרשתנו (במדבר לא, ב) "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים", לא יצא למלחמה בעצמו, אלא שלח את פנחס במקומו העמידו בראש חלוצי הצבא שנבחרו בקפידא מתוך שבטי ישראל. כפי שגם הקשה האור החיים הקדוש שם: "משמעות הכתוב יגיד שהטיל ה' על משה להנקם ממדין, וראינו שאפילו למלחמה לא יצא עמהם. והגם שפירשתי שהנקמה היא האמירה שיאמר להם[1], עם כל זה פשט הכתוב משמע שהוא עצמו ינקום, לא שישלח פינחס במקומו".

בדרכו של האור החיים הקדוש בתירוץ קושיה זו, מתגלים לנו דרכי מלחמות ישראל וסוד ההצלחה בהן, התלוי אך ורק בזכות צדקותם וטוהר מעשיהם של היוצאים למלחמה, וכפי שידועים דברי חז"ל (מסכת סוטה פ"ח מ"ה), כי "הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב" ששב משדה המערכה "זֶהוּ הַמִּתְיָרֵא מִן הָעֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדוֹ", ואמרו בגמרא (סוטה מד, ב) "שח בין תפילה לתפילה [בין הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש] עבירה היא בידו, וחוזר מעורכי המלחמה". וביאר האור החיים הקדוש, כי בשל כך "התחכם" משה רבנו לנהל את "סדר המלחמה לתועלת הנצחון" באופן שהיוצאים למלחמה יהיו טהורים בתכלית משמץ עוון וחטא. שאם לא כן יתעורר עליהם קטרוג ח"ו, וגם לא יזכו לנסים הנדרשים כדי לנצח במלחמה: "כי הנה העם אשר יצו ה' עליהם הנקמה, הם עם אשר נכשלו בני ישראל בהם בעריות, מהם במעשה, מהם במחשבה. והגם שנגף ה' כמה וכמה, סוף כל סוף ימנע מהם הנס בהם, ואדרבה יקטרג המקטרג להפילם במלחמותם, לצד שמץ העוון. וזה ידמה למעשה העגל שהגם שנגף ה' כל עובדיו, עם כל זה יצו ה' לבל יכנס כהן גדול לפנים בבגדי זהב (ראש השנה כו, ויקרא כא, י). ומכל שכן בעת המלחמה, שיתעורר המקטרג על החטא שבא מהם. וצא ולמד שיעור החטא שיחזרו עליו מעורכי המלחמה (סוטה שם). וכמו כן יתפסו בכל שהוא מהרהור התיעוב, ואין צריך לומר שיהיו מנועי הנס. ולזה כשאמר ה' למשה נְקֹם, אמר ודאי כוונת ה' הוא התחכמות בסדר הענין, להרים המיחוש האמור. וזו היא עיקר הדבר, שתעלה בידם הנקמה, וכמו כן עשה בחכמתו עבד ה', כאשר אבאר בסמוך"[2].

במחנה המלחמה זקוקים לנסים – ועל כן צריך להוסיף טהרה ודבקות בהשי"ת

ב. בדברי האור החיים הקדוש נתבאר איפוא, הצורך ב"התחכמותו" של משה רבנו לשלוח אל המלחמה את הצדיקים הראויים לכך, כדי שינצחו בה ולא "יתפסו" בחטא כל שהוא "ואין צריך לומר שיהיו מנועי נס" .

דברים אלו, ביסודה של המלחמה בישראל, נתבארו במקומות נוספים בפירושיו של האור החיים הקדוש:

• בפרשת שופטים – הוסיף האור החיים הקדוש (דברים כ, א-ח) לבאר את דברי חז"ל שהובאו לעיל "מי האיש הירא ורך הלבב, זהו המתיירא מעבירות שבידו", שענין זה מרומז בלשון הכתוב (ישעיה לג, יד) "פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים". ופירושו: "שכל מי שיש בידו עבירות לבו ירא וחרד מעצמו, ואפילו אינו יודע שיש בידו עבירות הפחד הנכנס בלבבו במלחמה תודיעהו כי יש בידו עבירות. ורבותינו ז"ל שיערו העוון שיכנס בלבו הפחד מיוצרו, שאפילו אין בידו אלא שדיבר בין ישתבח ליוצר (עי' ב"י או"ח סימן נד בשם הירושלמי). והטעם כי הנכנס למלחמה צריך לעשות לו נס להינצל מחרב אויב, וכל שבידו מבחינת הרע אינו ראוי לנס, ומזלו יפחידו (מגילה ג, א)"[3].
• בפרשת כי תצא – כתב אור החיים הקדוש (דברים כא, יא) בתוך דבריו בביאור פרשת אשת יפת תואר: "וליישב הכתוב צריך להעיר בענין, למה יצו ה' כדברים האלה לטמא אדם עצמו בבת אל נכר, ובפרט בעת מעשה הנס במקום שצריך להוסיף טהרה ודביקות בה', יתיר לעשות מעשה כיעור השנאוי אצלו יתברך, וזה יפעיל הרחקת דביקותנו בו יתברך".
• בפרשת כי תצא – נצטווינו ציווי מיוחד בשעת היציאה למלחמה (דברים כג, י) "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע", והביא הרמב"ן שם את דברי חז"ל בטעם אזהרה זו שנועדה "שלא תסתלק השכינה מישראל אשר שם". ובאור החיים הקדוש (שם) הוסיף וכתב: "הגם שיש דקדוקי עבירות שה' לא יעניש עליהם, ואם יעניש יהיה עונש קל. מודיע הכתוב שבשעת הסכנה שהוא בזמן שיוצאים על אויביהם, צריכים שמירה מכל דקדוקי עבירות, כאומרו מִכֹּל דָּבָר רָע".

נמצינו למדים מכל המקובץ לעיל, כי במערכות המלחמה זקוקים לנסים, ועל כן נדרשת "שמירה מכל דקדוקי עבירה" ואף "להוסיף טהרה ודבקות בה'".

וזו איפוא הסיבה, כי אל שדה הקרוב יוצאים הצדיקים יראי ה', המזוקקים בטהרת וקדושת מעשיהם.

וכבר ידוע ומפורסם, המעשה שהמשכילים בבריסק הכינו "הצגה", להראות כיצד אמורה להיראות המלחמה על פי התורה. הביאו אלפי חיילים עטורים בטלית ותפילין והכריזו "מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו", ו"חיילים" רבים עזבו את המקום. שוב הכריזו "ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו ילך וישוב לביתו", ולאחר מכן "מי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה", ורבים נוספים עזבו. כאשר יספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו", עזבו כולם ונשארו במקום החפץ חיים והגר"ח מבריסק לבדם. המשך ה"הצגה" היה שהגר"ח חיים מכבד את החפץ חיים לצאת ראשון למלחמה, מאחר והוא כהן. כשסיפרו על כך אנשי העיר להגר"ח, היתה תגובתו: "הכל אמת ויציב, אולם "שכחו" אותם משכילים להציג בפני אנשיהם את סופה של אותה הצגה, כי אכן אותם שני זקנים שנשארו, ניצחו במלחמה"…

סוד ההצלחה במלחמת מדין – טהרת המעשים של פנחס וחלוצי הצבא

ג. על פי יסודות הדברים דלעיל, ביאר האור החיים הקדוש בפרשתנו (במדבר לא, מט), מדוע לא נשלחו כל יוצאי הצבא למלחמה אלא רק י"ב אלף, וגם בחירתם לא היתה אלא מעצמם כמאמרו אליהם (שם פסוק ג) "הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם". וכמו כן, מדוע היתה זאת "נקמת ה'" במדין ולא נקמת בני ישראל – כי היסוד להצלחתם במלחמה היה בטהרת מעשיהם של חלוצי הצבא ופנחס בראשם.

נביא את דבריו בקיצור: "אכן לפי מה שהקדמנו, כי יש בענין מלחמה זו מיחוש צודק, ולזה בא האלקים בנועם דבריו למשה נקום וגו', להעירך סדר המלחמה בסדר שבו יקיים דבר הנקמה אשר צוה ה'. לזה נתחכם ולא רצה לבחור אנשים על ידי הזולת, כי מי יודע האנשים אשר לא חשבו מחשבות און ולא טעו במכשול אומה זו. ויעץ ואמר להם שיחלצו מהעדה, פירוש הם מעצמם, כל מי שיודע עצמו שהוא בר לבב ונקי כפים, יִמָסֵר לחשבון האלף למטה. ואולי כי רמז בתיבת "לאמר" ענין העריות, כאומרם ז"ל (סנהדרין נו, ב) לאמר זו גילוי עריות, שאמר להם שצריכים שיהיו החלוצים נקיים מהחטא, וכמו שגמר אומר אנשים לצבא, ואמרו רז"ל (במדבר רבה טז, ה) כל אנשים צדיקים, באמצעות כן תהיה הנקמה באין מיחוש. ולזה לא רצה שיצאו כל ישראל לצבא, כי בדרך זה יש מיחוש מניעת הנקמה, ואדרבה להיפך כנזכר. ואומרו לתת נקמת ה', גם זה מההתחכמות להשגת הנקמה, שצוה אותם שתהיה כוונת הנקמה לקנאת ה' אשר גרמו ביטול מצותיו ורצונו יתברך, ולא להתנקם על המסובב מהחטא שמתו כמה מישראל. כי לכשתהיה הכוונה על זה, אין במעשה מצוה להסתייע באמצעותה להנקם מאויב. והגם שה' אמר אליו נקמת בני ישראל, לא אמר אליו שיאמר לישראל לשון זה, אלא שדבריו היו עם משה נקום נקמת בני ישראל, ומשה נתחכם לעשות הדבר בדרך זה, לקיים הנקמה של ישראל שנצטווה עליה במאמר נקום".

לפי האמור ביאר האור החיים הקדוש (שם פסוק ו) את בחירת פנחס לצאת בראש המערכה [ולא יהושע], וכיצד למרות זאת התקיים הציווי שנאמר למשה רבנו "נְקֹם נקמת בני ישראל מאת המדיינים", שלכאורה משמעותו שינקום בעצמו: "וטעם שבחר בפנחס ולא יהושע וכדומה, גם זה מהתחכמות הנקמה. כי זה הוא אשר קינא ועשה בהם שפטים מופלאים, וסמוך הוא בכח מופלא להשמיד כל האומה הטמאה. גם אפשר שחש משה לקטרוג האנשים, למה לא מיחו בזונים, הגם שהם נקיים, לזה נתחכם ושלח המקנא קנאת ה' במסירת נפשו"[4].

האור החיים מסיים את פירושו בהארה מופלאה: "ואולי כי דבר זה היה בלב תעלומות חכמה, שנקמת מדין צריכה להיות על ידי פנחס. והן האדון חשב לטובה שלא יכלים משה, לומר לו בפירוש שלח את פנחס, שזה יגיד שנפסל ח"ו הוא מהמעשה. לזה נתחכם ותלה הדבר ביד משה, ואמר לו נְקֹם וגו', ומשה מעצמו ידע הנכון עשות וישלח פנחס, ובזה נעשית מחשבת ה' לטובה ולא נכלם משה ידיד ה'".

"לא נפקד ממנו איש  לעבור עבירה" – טהרת המעשים במלחמת מדין

ד. ואכן, בני ישראל זכו להצלחה בלתי משוערת במלחמת מדין, כמפורש בלשון הכתוב בפרשתנו (במדבר לא, מט) "וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה עֲבָדֶיךָ נָּשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ", ופירש רש"י: "ולא נחסר".  וברור כי הסיבה לכך, משום שזכו לנהל את המערכה בתכלית הנקיות.

עם כל זאת, נתבונן בגדלותם הבלתי משוערת, כי לאחר מכן באו למשה רבנו וביקשו כפרה על שמץ עוון הרהורי העבירה שדבק בהם, כדברי הגמרא במסכת שבת (סד, א) "אמר להם משה, שמא חזרתם לקלקולכם הראשון [רש"י: "של מעשה שטים לזנות את בנות מואב, שמא כך עשיתם במדין, לכך אתם צריכים קרבן]. אמרו לו, וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִיש. אמר להם, אם כן כפרה למה. אמרו לו, אם מידי עבירה יצאנו, מידי הרהור לא יצאנו".

ובאור החיים הקדוש (במדבר לא, נד) הביא את דברי חז"ל (שיר השירים רבה א, ג) "שכך היה מנהגם באותה מלחמה, כשהיו מפשיטים תכשיטיהם היו טחים פניהם בטיט ורפש, והיו פורקים נזמיהם מהם שלא יסתכלו בהם". ולפי זה ביאר את לשון הכתוב "וַיִּקַּח משֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶת הַזָּהָב מֵאֵת שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי ה'", ולכאורה "צריך לדעת, למה כתב בסדר זה, שהפסיק בין זכרון המקום ובין מאמר לפני ה', שהיה לו לומר אל אוהל מועד לפני ה' זכרון לבני ישראל". וביאר האור החיים הקדוש בהקדם דברי חז"ל (מסכת כלה פ"ב מכ"ד) "אמר רב אחאי בר יאשיה, כל המפנה עצמו מן העבירה [ולא עשאה], אפילו הוא ישראל, ראוי הוא להעלות עולה ככהן גדול על גבי המזבח". ומעתה על פי דברי חז"ל שבאותה המלחמה "כשהיו מפשיטים תכשיטיהם היו טחים פניהם בטיט ורפש, והיו פורקים נזמיהם מהם שלא יסתכלו בהם", מבוארת מעלתם שזכו להיות בבחינת כהן גדול "והוא מה שנתכוון במה שסמך מאמר לפני ה' למאמר לבני ישראל, כי בני ישראל אלו ראויים להיות לִפְנֵי ה' [משום שהיו בבחינת כהן גדול], כמאמר רב אחאי בר יאשיה [הנ"ל] והיה הדבר לזכרון".

"צרור את המדיינים" – שנאת ותיעוב החטא – מתיקוני התשובה

ה. על פי המבואר לעיל יובן עומק הציווי (במדבר כה, יז) "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים", שנאמר בנפרד וקודם הציווי "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים" (שם לא, ב), כפי שביאר האור החיים הקדוש (שם) שלצורך הכשרת הצלחת הנקמה בשדה המערכה מול מדין, נדרש מהם להקדים לשנוא ולתעב את החטא: "נתכוון ה' במאמר זה לתקנתם של ישראל, לפי שכל אשר יטעום טעם חטא הטבעי השולט באדם שלא לרצונו, לו יהיה שלא טעמו אלא בבחינת החושב, קשה הוא להפרידו. ומה שלפנינו עם בני ישראל, טעמו עריבת הזנות, מהם במעשה, מהם במחשבה. ויעץ ה' ואמר צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים, הכוונה בזה להקדים לשנוא המחטיאים, גם להתעיב הֶעָרֵב והטוב הבא מהם לאבד כל עץ נחמד, וכל מעיין מתוק וכל טוב הבא מהם, על אשר גרמו להם עשות רע. ובאמצעות מחשבה זו תהיה מתרחקת תאוות העבירה מהם, ותהיה להם לזרה".

ועל ידי זה, זכו לכפרה הנצרכת לטהרה הנדרשת בבואם לנקום את נקמת ה' במלחמה, כפי שביאר האור החיים הקדוש בהמשך דבריו: "ובזה יתכפר עוון הקודם במחשבת עבודה זרה, גם בארס תאות הניאוף, ולא יהיה בהם נגף. והוא מאמר הכתוב כאן, צרור את המדינים, פירוש יהיו לכם בגדר צר ואויב לשנאתם, ולשנוא כל הֶעָרֵב מהם להשחית עצם ולקלקל מעיינותיהם זה, תמורת מה שהתאוו להם, וזו היא אחד מתיקוני התשובה".

ולפי המבואר לעיל, הדברים מוטעמים כי ציווי זה היה הכרחי, על מנת לטהר ולזקק את מעשיהם בטרם יציאתם אלי קרב, בכדי שיזכו לנסים הנדרשים לנצח במלחמה ולנקום את נקמת ה' במדין.

הצלחת המערכה של בני ראובן ובני גד – בתנאי טהרת מעשיהם

ו. על פי האמור, מבוארים דברי משה רבנו אל בני שבט ראובן וגד (במדבר לב, כ-כב) "אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה, וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה' עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו". ודקדק האור החיים הקדוש בלשון הכתובים: "קשה, למה כפל לומר אִם תַּעֲשׂוּן וגו', אִם תֵּחָלְצוּ וגו', ולא הספיק באחת מהנה. ולכשנדייק לא היה צריך להשיבם, אלא יסכים לדבריהם במה שיקרא ליהושע ולאלעזר ויצו אותם כאמור בסמוך".

וביאר ביישוב הדברים, שהתנאי להצלחתם במלחמת כיבוש הארץ הוא "שתהיה מלחמתם להינקם באוייבי ה'" ו"תהיה כוונתם לקדש את השם בלבד", בתכלית הטהרה ונקיון המעשים. ולפי זה כך ביאורם של הדברים: "כוונת מאמר משה היא, לפי שראה שדעת בני גד ובני ראובן שרוצים לעבור עם ישראל, אינו אלא כדי שיתרצו ויחליטו להם נתינת הארצות, ולא לתכלית אחר. ודבר זה אין נכון לעשות כן, לענין הצלחת המלחמה. כי צריכים בני המלחמה שתהיה מלחמתם להינקם מאויבי ה', להכרית להם כל נשמה, ותקרא מלחמת חובת מצות ה'. וזה לך לשון רמב"ם (הלכות מלכים פ"ז הט"ו) כל הנלחם בכל לבו בלא פחד, ותהיה כוונתו לקדש ה' בלבד, מובטח לו שלא ימצא לו שום נזק ולא תגיעהו רעה וכו', ויזכה לחיי עולם הבא, עד כאן. והאנשים ההמה כיון שאין הולכים אלא להתקיים בידם הארץ, יש מיחוש בחליצתם שלא תועיל, ואפשר שיהיו ניזוקים מהם. אשר על כן נתחכם משה ואמר להם, אִם תַּעֲשׂוּן וגו', אִם תֵּחָלְצוּ וגו', פירוש כנגד מה שאמרו הם (במדבר לב, יז) וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים וגו', אמר אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, ותיבת זה חוזרת למאמר הנאמר בסמוך [דהיינו למה שאמרו ) וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים]. וכנגד מה שכוונתם בהליכה לקיום התנאי, אמר אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה, דקדק לומר לפני ה' כמאמר רמב"ם (שם) שכתב שתהיה כוונתו לקדש ה', וכמו שגמר אומר עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו, פירוש אויביו של הקב"ה".

כלומר, כאשר בני גד ובני ראובן ביקשו להצטרף למלחמה על כיבוש הארץ, ביקש משה רבנו לוודא שכוונתם זכה וטהורה לשם שמיים בלבד, ולא לשם השגת הנחלה שביקשו. ורק לאחר שהיה סמוך ובטוח בזה, הסכים לבקשתם. והם הם הדברים שנתבארו, שהתנאי ההכרחי לנצח במלחמה הוא רק כשאר זו נעשית בטהרת המחשבה והמעשה "לקדש ה' בלבד".

ב' המלחמות  – הניצחון במלחמה החיצונית נגד האוייבים בזכות המלחמה הפנימית נגד היצר

ז. ה"כהן המשיח" היה נושא את דבריו בטרם יצאו למלחמה ואומר: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלקֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם" (דברים כ, א-ג). בספר נתיבות שלום (פרשת שופטים) הביא את שיטת הרמב"ם (הלכות מלכים שם), כי בדברים אלו נאמרה אזהרה שלא ירך לבם במלחמה[5]. ועל כך כתב הראב"ד בהשגותיו על מנין המצוות להרמב"ם בראש היד החזקה (לא תעשה נח) שאין זו אזהרה אלא "הבטחה".

ובתשובת הבית יוסף (שם במנין המצוות) כתב על זה, שהרמב"ם "מפרש קרא כפשטיה שהיא אזהרה, ואדרבה, על הראב"ד יש לתמוה למה הוציא את הפסוק מפשוטו. וביאר בספר תולדות יעקב יוסף (פרשת שופטים), כי הוקשה  להראב"ד "מה שייך להזהיר אל ירך לבבכם, מה יעשה אם הוא מתיירא" – בשלמא במצוות עשה המסורות ללב יש לומר שהחיוב הוא לעמול ולהתייגע על כך, אבל מה שייך להזהיר בלא תעשה שלא יתירא מהם, הרי מורא נכנס מעצמו בלב. ולכן פירש הראב"ד, שזו הבטחה ולא אזהרה.

ולפי יסודות הדברים שנתבארו בהרחבה לעיל, ביאר הנתיבות שלום את שיטת הרמב"ם, כי הפסוקים בפרשיות על המלחמה דיברו על ב' מלחמות – מלחמת היצר הרע, והמלחמה נגד אוייבי ישראל. ועל כן האזהרה היא "שלא יהיה זקוק לירא מן האויבים במלחמה הגשמית, על ידי שישמור עצמו מן החטא ויזהר במלחמה הרוחנית נגד היצר הרע. כי על ידי שינצח במלחמה הפרטית [נגד היצר], ממילא ינצח במלחמת הכלל עם אויבי ישראל".

"הדביקות בהשי"ת ועמל התורה בזמן המלחמה – "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת"

ח. ממוצא הדברים נבין היאך היוצאים אלי קרב היו מסוגלים לעמוד בגודל המשימה המוטלת על כתפיהם – "ללון בעומקה של הלכה" גם בשדה המערכה, כדברי חז"ל במסכת מגילה (ג, א-ב) שהמלאך נתגלה ליהושע בן נון בשעה שיצאו למלחמה לכבוש יריחו ואמר לו: "אמש בטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו בטלתם תלמוד תורה". וכאשר שאל יהושע "על איזה מהן באת", אמר לו המלאך: "עַתָּה בָאתִי" (יהושע ה, יד), ו"מיד" [רש"י: לא באותו הלילה, אלא בליל שצר על עי], וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק, אמר רבי יוחנן מלמד שלן בעומקה של הלכה". ופירש רש"י את תשובת המלאך: "עתה באתי, על של עכשיו", דהיינו שהקטרוג היה על ביטול התורה בזמן המלחמה בלילה. והתוספות (שם ד"ה ועתה) הביאו את פירוש הריב"ן: "עתה באתי, פירוש על תלמוד תורה באתי דכתיב ביה (דברים לא, יט) וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת".

בביאור דברי הריב"ן, אמר רבי יוסף שלמה כהנמן, הרב מפוניבז' (הובא בספר זכרון שמואל, שיחות עמ' תקעג) "דישנן שתי בחינות בתורה: האחת, תורה צוה לנו משה. והשניה ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. וענין הבחינה השניה הוא, שהתורה היא שירת החיים של האדם מישראל. התורה נוגעת במיתרים ובנימים העדינים ביותר של נפש האדם, זוהי בחינת השירה שיש בתורה. וזו הכוונה בתשובת המלאך עתה באתי על תלמוד דתורה דכתיב בה וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת. כלומר, אמנם מצד הבחינה של תורה צוה לנו, מצד עצם מצות תלמוד תורה כשלעצמה, אפשר היה להם לישראל לפטור עצמם, משום שהיו עסוקים במלחמה כל היום. והתביעה לא היתה כל כך גדולה, ולא היה בא המלאך וחרבו שלופה בידו להוכיחם על כך. אבל מבחינת השירה שיש בתורה, אין שום הגבלות ואין שום פטורים. כי שירת התורה ממלאת את כל כולו של האדם, וכשיש שעה פנויה כל שהיא, האדם צריך לעסוק בתורה, והמצבים הקשים ביותר אינם פוטרים מעסק התורה. וזהו ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, והוא מה שאמרו חז"ל, מיד וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק, מלמד שלן בעומקה של הלכה. והיינו לא אך לימוד גרידא, אלא לינה בעומקה של הלכה. כי השירה של תורה באה לידי ביטוי דווקא בעומקה של הלכה, כאשר האדם משקיע כל כולו כל לבו נפשו ונשמתו בעסק התורה".

כאשר המלחמה מתנהלת על פי התורה, והלוחמים יראי השם, שאין בהם סרך עבירה קלה, וכולם מטוהרים בתכלית, ללחום בלא פחד כדי לקדש את שמו יתברך, אכן נדרש מהם "ללון בעומקה של הלכה" גם בעיצומה של המערכה. ואדרבה, זכות התורה וזכות צדקותם היא זו שתעמוד להם שייעשו להם נסים, וה' ילחם לכם במלחמתם להכניע את אויביהם בנקל, ויגן בעדם שישובו לבתיהם בריאים ושלמים.

*  *  *

[1] כדבריו [בפסוק א] "ואומרו נְקֹם וגו', פירוש לפי שתלה לו ה' מיתתו בנקמת מדין, דכתיב (להלן) אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ וגו', אמר אליו כי במה שיאמר הדברים הוא להם, בזה מעלה עליו הכתוב שהוא הנוקם, כי הוא מוסר נפשו ממש על הדבר, שהגם שיודע שבאמצעות כן ימות אף על פי כן יאמר לישראל מה שאמר בסמוך, אין לך קיום מצות בכל נפשך כזו, ובסמוך יתבאר באופן אחר".

[2] דבריו בפסוק ג' ובפסוק ו', יובאו לקמן [אות ג].

[3] וראה גם בדברי האור החיים הקדוש (שם פסוק ד) שכתב בתוך דבריו: "כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם, פירוש לְהִלָּחֵם וגו' לאבד אויביכם, ואומרו לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם, פירוש שלא ימות מבני ישראל אחד במלחמה, וזה הוא עיקר הנס, שתהיה המלחמה כבדה באויביהם, ולא יפקד אחד מבני ישראל".

[4] להשלמת היריעה בביאור טוהר קנאותו של פנחס, שהיתה כביכול במקום קנאת הקב"ה, ראה בדברי מו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל, ראש ישיבת חברון, בספרו שם דרך – פרשת פנחס (מאמר טו).

[5] וזה לשונו בתוך דבריו שם: "ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זכרונם מלבו, ויפנה מכל דבר למלחמה. וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו, עובר בלא תעשה שנאמר אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם, ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויים בצווארו".