סוד הקרבנות (עקבי דרך, ויקרא)

סוד הקרבנות – מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן

א. חז"ל ורבותינו הראשונים ישבו על מדוכת סוד הקרבנות, לבאר מה פשרם, לְמָה נועדו, ומדוע נשגבה מעלתם שהם "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה'".

הרמב"ן (ויקרא א, ט) הביא את דברי הרמב"ם בספרו מורה נבוכים (ח"ג פרק מו) בביאור טעם הקרבנות, שהקרבתם נובעת מכך "שהיו המצרים עובדים לטלה, והכשדים לשדים אשר יראו להם בדמות שעירים, ואנשי הודו לא ישחטו בקר לעולם. בעבור כן צוה לשחוט אלה השלשה מינים לשם הנכבד, כדי שיוודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה, הוא אשר יקריבו לבורא ובו יתכפרו העוונות. כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדווי הנפש, כי כל מדווה וכל חולי לא יתרפא כי אם בהפכו".

וכתב הרמב"ן על דברי הרמב"ם: "הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה, יעשו שולחן ה' מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח". ושב והקשה עליו: "ולשון הקרבנות (במדבר כח, ב) אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי, וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון רק שוללות ע"ז מדעת השוטים".

הרמב"ן פירש "על דרך הפשט" את טעם הקרבת הקרבנות, כדי ללמוד מוסר שהקרבן הוא "כופר נפש" תחת האדם, כי מעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה, ועל כן הצטווינו "כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתוודה בפיו כנגד הדיבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאווה, והכרעיים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו. כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי ראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכיפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי איברי הקרבן כנגד ראשי אבריו"[1].

"ה' פדה נפש האדם בשה כשבים ושה עיזים" – העלאת הקרבן תמורת החוטא

ב. האור החיים הקדוש פירש את טעם הקרבנות כדעת הרמב"ן [במחלוקתו עם הרמב"ם].

דבריו נסבו על לשון הכתוב (ויקרא א, ב) "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'", ויש לבאר את כפל ושינוי הלשונות "דיבור" ו"אמירה". בביאור הדברים כתב האור החיים הקדוש: "עוד ירמוז גם על פרט חטאת השגיונות, שיש בהם דיבור לבחינת החיוב, ואמירה שהוא לצד שיתרצה ה' לקבל בהמה תחת נפש החוטאת, שמן הראוי היא תמות. וה' פדה נפש אדם בשה כשבים ושה עזים, ולמרבה פר בן בקר".

בדבריו מדוקדק, כי הקב"ה יתרצה לקבל בהמה תחת נפש החוטאת. וכוונתו לדברי הירושלמי (מסכת מכות פ"ב ה"ו) "שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו, אמרו להם חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה (משלי יג, כא). שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו, אמרה להן הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת (יחזקאל יח, כ). שאלו לקודשא בריך הוא חוטא מהו עונשו, אמר להן יעשו תשובה ויתכפר לו. היינו דכתיב (תהלים כח, ח) עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ, יורה לחטאים דרך לעשות תשובה". וביאר המהרש"א (יומא לו, א) שהכוונה לעונש על עבירה שנעשתה בשוגג – קרבן, שניתן על ידי הקב"ה במידת חסדו כדי לאפשר לחוטא לעשות תשובה על חטאיובאמצעות הבאת הקרבן[2].

בשל כך, הקרבן גורם לקירוב האדם החוטא לבוראו, כפי שכתב רבי משה פראנקו, תלמידו של האור החיים הקדוש, בספרו מאור החיים (פרשת ויקרא) "על פי הדין, מי שחטא על פי הדין היה חייב מיתה. אבל הקב"ה מצד רחמיו אמר שיקריב אדם קרבן ומתכפר לו. וזהו שאמר אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה', רוצה לומר תורת רחמים הוא שעשה להקרבת קרבן, שהיא הבהמה במקום אדם. ולשון קרבן הוא, שעל ידי העוונות שאדם עושה הוא מתרחק משורשו העליון, ונדחה לבר. אבל כשיקרב הקרבן הוא מתקרב לשורשו העליון כמו מקודם. בשביל שכשרואה שהבהמה היא נשחטה ואותה שחיטה היתה ראויה לו, ומתוודה לאביו שבשמים ועושה תשובה, נמצא כי הקרבן הוא סיבה לתשובה".

על ידי הקרבן – החוטא מתעלה ממדרגת בהמה למדרגת אדם

ג. בדברי האור החיים הקדוש מבואר עומק נוסף בטעם הקרבנות, ולביאורם נקדים מדבריו בענין ירידת האדם ממדרגתו כתוצאה מהחטא, בביאור הפסוק (בראשית א, כו) "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ, על דרך הרמז, וזה לשונו: "כי אמצעות מעשה האדם ירד במדרגותיו מבחינת אדם לבחינת דגים ולבחינת עופות ולבחינת בהמה ולבחינת שרצים, כפי ערך החטא יושפל אדם מבחינת מעלתו, עד אשר ירד מטה מטה רחמנא ליצלן. והוא שרמז כאן בשעת הבריאה חלקי ירידות ההדרגות שבהם יקבל עונשו, וגם שבאמצעותם יחזור לשורשו".

וכן מבואר בדברי האור החיים בפרשת כי תשא (שמות לב, לא) ש"חטא" הוא מלשון "חסרון", כי רוח השטות המביאה לידי עבירה גורמת לחסרון בנפש האדם, כדבריו: "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות (סוטה ג, א), וזה הוא חסרון הנפש, והוא אומרו חטא פירוש נחסר מהארת נפשו"[3]. וסיים שם: "וזה הוא אחד מטענות שבהם יזכה האדם ליום הדין. כי בעשותו החטא לא היה דעתו שלם, והגם שיענש על אשר גרם לעצמו החסרון במחשבות הכיעור, אף על פי כן לא ידמה לאם יהיה נדון על מעשה הרע בדעתו השלימה".

ובפרשת שלח (במדבר יג, כו) כתב האור החיים הקדושו: "כי אדם גדול כשיזדמן לפניו עבירה ויגש לעשות, פורחת ממנו נפשו הרמה, ונכנסת בו רוח שטות ואז יקרב לעשותה"[4].

למעשה, הדברים מפורשים כבר בספר החינוך (פרשת תרומה, מצות צה), בתוך דבריו בטעם הקרבנות: "ובהיות גוף האדם יוצא מגדר השכל בעת החטא, יש לו לדעת שנכנס בעת ההיא בגדר הבהמות, אחר שלא יחלקם רק הוא לבדו. ועל כן נצטוה לקחת גוף בשר כגופו, ולהביאו אל המקום הנבחר לעילוי השכל ולשרפו שם, ולהשכיח זכרו, כליל יהיה, לא יזכר ולא יפקד, תחת גופו, כדי לצייר בלבבו ציור חזק, שכל עניינו של גוף בלי שכל אבד ובטל לגמרי. וישמח בחלקו בנפש המשכלת שחננו הא-ל, שהיא קיימת לעולם. ובקבעו ציור זה בנפשו, יזהר מן החטא הרבה. והבטיחה התורה שבמעשה הגדול הזה, ובהסכמת עושהו שיתנחם על חטאו מלב ומנפש, תכופר אליו שגגתו".

על פי האמור, מוטעמים דברי האור החיים, כי בעת הבאת הקרבן, החוטא מתעלה ממדרגת "בהמה" אליה ירד כתוצאה מחטאו, ושב למדרגת אדם, כדבריו בביאור הכתוב (ויקרא ט, ח)  "וַיִּקְרַב אַהֲרֹן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַיִּשְׁחַט אֶת עֵגֶל הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ", כי "כשהאדם חוטא אין בחינתו בחינת אדם, על דרך אומרם ז"ל (זוה"ק ח"א דף קכ"א ע"א) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, ונעשה בהמה. וביום שחזר בתשובה רוח היא באנוש, ועלה ממדריגת בהמה למדריגת אדם, האם ראוי הוא להמית אדם זה תחת בהמה. לזה יביא דוגמת החוטא שהוא בהמה, וישתתף עמה בצער החושב כי ראוי הוא לעשות בו משפט זה, וכפי זה חלק רוח המרגיש הוא מציל את האדם בהערה זו".

ודבריו משלימים את המתבאר לעיל על פי דרכו בטעם הקרבנות,  שעיקרם מחשבת התשובה של החוטא המקריב את הקרבן, בהעלותו על דעתו כי קרבן הבהמה הוא פדיון נפשו. והיינו ההכרה כי בהיותו חוטא ירד למדריגת בהמה והיה ראוי להיענש במיתה כבהמה זו המובאת לשחיטה, ועתה בתשובתו שב למדרגת אדם להיות בארץ החיים[5].

החטא – פירוד ענפי הקדושה

ד. על פי יסודות הדברים נבין את עומק דברי האור החיים הקדוש, בביאור פנימיות סוד הקרבנות שהם "מקרבים" את "ענפי הקדושה", בהקדם חכמי האמת המגלים לנו כי החטא גורם לפירוד דבקותם של ישראל עם אביהם שבשמים.

לך נא וראה בדברי האור החיים הקדוש בפרשת כי תשא (שמות ל, יג)  בביאור ענין מחצית השקל: "כי שכינתו יתברך שהיא בחינת כסא כבודו יתברך, על ידי מעשה בני ישראל יסובבו הפרדתם, והוא אומרו (ישעיה נ, א) וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם, גם אומרו (משלי טז, כח) וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף. ועל ידי מעשה העגל שהוא כנגד כל התורה כולה יסובבו הפרדת השכינה בשורשי בחינת כל נשמות ישראל. לזה צוה ה' שיתנו מחצית השקל, שהוא סימן למה שהפרידו הם במעשיהם לשוב ליחדם יחד"[6].

ובפרשת עקב (דברים י, יב) כתב האור החיים הקדוש בתוך דבריו: "על פי דברי אמת, באמצעות מעשה התחתונים יתייחדו ענפי הקדושה. וכן להיפך, בסוד וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף, אלופו של עולם". כלומר, מעשיהם הטובים של ישראל "מייחדים" את ענפי הקדושה, וכנגד זה, בחטאיהם הם מפרידים את החיבור בין "אלופו של עולם" – הקב"ה, משכינתיה ומישראל[7].

קרבן – קירוב ענפי וניצוצות הקדושה

ה. על פי המבואר נבין מעט את סוד הקרבן הנקרא בלשון "קירוב" לרמז על ייחוד וקירוב הנפזרים אלא שורשם, ועל ידי זה מתוקנת נפשו של החוטא ומתקרבת לשורשה, וישראל מתקרבים להידבק בבוראם.

וכך הם דברי הזוהר הקדוש (ח"ג דף ד' ע"ב) "הַאי דְּאִקְרֵי קָרְבָּן, קֵירוּב מִבָּעֵי לֵיהּ, אוֹ קְרִיבוּת, מַאי קָרְבָּן. אָמַר לֵיהּ, הָא יְדִיעַ הוּא לְגַבֵּי חַבְרַיָּיא, קָרְבָּן מֵאִינּוּן כִּתְרִין קַדִּישִׁין, דְּמִתְקָרְבֵי כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא, וּמִתְקַשְּׁרָן דָּא בְּדָא, עַד דְּאִתְעָבֵידוּ כֻּלְּהוּ חַד, בְּיִחוּדָא שְׁלִים, לְאַתְקְנָא שְׁמָא קַדִּישָׁא כַּדְקָא חֲזֵי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב קָרְבָּן לָה'. קָרְבָּן דְּאִינּוּן כִּתְרִין קַדִּישִׁין לַה' הוּא, לְאִתְתַּקְנָא שְׁמָא קַדִּישָׁא, וּלְיַחֲדָא לֵיהּ כְּדְקָא יֵאוֹת". ופירש בעל הסולם: "קרבן הוא התקרבות של אלו כתרים הקדושים [דהיינו הספירות חכמה, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות] שמתקרבים כולם יחד ומתקשרים זה בזה עד שנעשים כולם אחד ביחוד השלם, שיתתקן השם הקדוש כראוי. וזהו שכתוב קרבן לה', שפירושו התקרבות של אלו הכתרים הקדושים לשם הוי"ה שהוא מידת הרחמים, לייחד אותו כראוי, כדי שימצא רחמים בכל העולמות".

ומיסוד דברים אלו, כתב האור החיים הקדוש (במדבר כח, ב) "עוד נתכוון בזה, להודיע סוד הקרבן שהוא לקרב ענפי הקדושה, שהם חלק ה'. והוא מה שנתכוין באומרו קָרְבָּנִי, בכינוי אליו, והבן. ואומרו לַחְמִי לְאִשַּׁי, פירוש לחם זה שאני מצוה להביא לאישים, סודו הוא קָרְבָּנִי, שכשעולה לה' ריח ניחוח מתקרבים כל ניצוצי הקדושה שנתרחקו".

וכן מתבאר בדבריו המופלאים של האור החיים הקדוש בפרשת שמיני (ויקרא ט, טו) וזה לשונו: "וַיַּקְרֵב אֵת קָרְבַּן הָעָם, זו הקרבת בחינת האורות הנטועות בישראל ממקור האור אשר נשתנו באמצעות החטא, ולא יהיו בבחינת הנשתוון להתקרב. כי השינוי בנפש יחייב ההרחקה, כי יעשה שאינו מינו, ובאמצעות העבודה שעשה אהרן יגיד הכתוב כי הקריב קרבן העם, פירוש שהקריב כל הרחקותם"[8].

ענין זה נרמז גם בקרבנו של נחשוב בן עמינדב, כדברי האור החיים הקדוש (במדבר ז, יב) "כי בחינת הקרבן יפעיל הקרבת ענפי הקדושה, והעיד הכתוב כי השיגה יד נחשון להקריב את קרבנו, פירוש הצריך להקריב מניצוצי הקדושה וענפיה, הקריב וייחד יחד כל הצריך להתקרב ולהתייחד מבחינתו".

לפיכך, על ידי הקרבת הקרבנות מתוקנת נפשו של החוטא ומתקרבת לשורשה, וישראל מתקרבים להידבק בבוראם. כדברי האור החיים הקדוש בביאור לשון הכתוב (ויקרא ד, ב) "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה", בדרך הרמז: "כי תחסר הנפש גם בחטא השוגג, האמת שלא תחסר כולה אלא מקצתה. ולצד מחסור כזה הוא אשר אמר ה' כי יביא קרבן, ובזה תתקרב הנפש לשורשה ויאיר אורה כבתחילה".

ולכן נאמר בלשון הכתוב (ויקרא א, ב) "כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַָה'", כדברי האור החיים הקדוש שם: "כי על ידי חטא האדם יפרד הדבקות של ישראל עם אביהם שבשמים, דכתיב (דברים ד, ד) (ד) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה', ויהיו נבדלים ומרוחקים מהשכינה, והאדון ברוך הוא יקפיד כביכול על הדבר ויתאוה לקרב אותם אליו"[9].

הקרבן, כשמו, מקרב את ענפי הקדושה אשר נתפזרו על ידי החטא, ובכך מקרב ישראל לאביהם.

על ידי עבודת הקרבנות ה"חיצונים מתרוקנים מהאדם"

ו. ממוצא הדברים, ביאר האור החיים הקדוש בפרשת שמיני (ויקרא טז, ז) את עבודת ה"סמיכה" על הקרבנות, שגם היא נועדה לסלק את ה"חיצונים" שנבראו מהחטא: "כיון שעל ידי המעשים נוצרים דברים הרעים המזיקים והמצערים את האדם, צוה ה' המעדיף טובו עלינו, ואמר כי כל שעושה דבר בלתי הגון בלא ידיעה מחטאות האדם יביא קרבן, וצוה שיסמוך עליו בעל הקרבן. והטעם, כי בזה יורקו החיצונים ההם שנתהוו ממעשיו הרעים, על הקרבן ההוא. וזה הוא טעם שצוה ה' הסמיכה בחטאות. והנה כל המעשה אשר יעשה בחטאת, זבח והקטרה, יפעיל בבחינה ההיא הנמשכת מהאדם בקרבן ההוא, על ידי סמיכתו כנזכר, ובזה היא נעקרת בחינת הרע ההוא". כלומר, ה"חיצונים" עברו ונמשכו מהאדם אל הקרבן על ידי סמיכתו, וכעת הם שורים על הקרבן. נמצא שכל מה שיעשו בקרבן יפעל גם על אותם ה"חיצונים" השורים עליו. ועל ידי הזביחה וההקטרה, נזבחים ונקטרים כל אותם החיצונים ונעקרים מהעולם.

על פי מסכת הדברים שנתבארו לעיל, יתכן ליישב את שיטת הרמב"ם בטעם הקרבנות [לעיל אות א], שנועדו לעקור את אמונות רעות הסוברות שיש כח בבעלי חיים, וכבר הקשה עליו הרמב"ן היאך נוכל לומר שאין לקרבן כוונה עצמית, והתורה אמרה עליו שהוא "ריח ניחוח אשה לה". וכתב במאמר עבודת הקרבנות: "לאור הדברים האמורים בסוד הקרבן, שתכליתו לקרב ענפי הקדושה שנתרחקו, ומעשהו יהיה באמצעות שיפעיל כל הפעולות הנפעלות בקרבן בבחינת הרע הנמשך מהאדם, ובכך יעקור את בחינת הרע. אפשר כי גם הרמב"ם היתה כוונתו מעין זאת, שכאשר בא ה' לצוותינו על הקרבנות, ראוי שיהיה הדבר נעשה דווקא ממה שחשבוהו תכלית המרי. ועל כן ציוה להקריב משלשת המינים שהיו אליליהם של העמים, כי בעשות הדבר דווקא מאלו, יתקרבו אל ה' ויכופרו העוונות. ולכשתמצי לומר, לא ירחק כי כוונתו כסוד מה שאמרו המקובלים, שסוד הקרבן הוא לייחד ענפי הקדושה, וכדברי רבנו האור החיים הקדוש. אלא שכתב הדבר בסגנון זה, שרצון ה' היה כי דווקא המרחיק יהיה למקרב. ועל כן צוה להקריב דווקא מאלו המינים שהיו האומות עובדים להם, כדי להפוך המרחק למקרב".

עבודת התפילה כעבודת הקרבנות של הכהנים והבעלים – כל אחד כפי חלקו – ברום המעלה ובפשטות ההשגה

ז. "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ" (הושע יד, ג) – התפילה כעבודת הקרבנות היא. על כן שומה עלינו להפיק לקח מעבודת הקרבנות, לעבודה דידן, עבודת התפילה.

ונראה ללמוד זאת הלכה למעשה, מדרך נוספת שביאר רבי אייזיק שר (לקט שיחות מוסר, פרשת ויקרא) ביישוב שיטותיהם של הרמב"ם והרמב"ן בטעם הקרבנות, אשר יש לומר עליהם "אלו ואלו דברי אלקים חיים".

בוודאי גנוזים בקרבן רזים עילאיים, ומעיקרו לא נתקן כנגד העבודה זרה. ואדרבה, קיום העבודה זרה בעולם מפריע לעניינו, וכמו שאמרו במדרש (ויקרא רבה פרשה ז), על הפסוק (מלאכי ג, ד) וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת, זה קרבנם של נח ושל הבל, שלא היתה עבודת כוכבים בימיהם. אבל משום סוד הקרבן ורוממות עניינו, הרי היה מן הראוי שרק הכהן הגדול העומד לפני ה' לשרתו, הוא שיקריב. וכל ישראל, רק יעמדו מרחוק ויתבוננו במעשיו. כמו ביום הכפורים, שכל ישראל מתבוננים במעשיו של הכהן הגדול, והתבוננות זו מצוה היא. וזאת היא הצורה העליונה של הקרבת הקרבן בידי הבאים בסוד ה', שנבחרו לשרתו. אבל שההמונים יהיו רשאים להקריב קרבנות, לכאורה אין זה ראוי, שהרי הם אינם עומדים על סודם. והרגש לקרבנות נעשה אצלם קל, ועלולים הם לחשוב שיש למקדש צורך כביכול בקרבנותיהם, וכאילו צורך גבוה הם.

על כך ענה הרמב"ם, שמוטב לתת ביד כל אחד את האפשרות להקרבה, למרות שתיפגם בכך רוממות ההכרה בערכו, כדי להרגיל את ההמונים לבוא לפני ה' ולהתקרב אליו, ולזכות לטהרה ולקדושה החופפים על משכן ה', ויחד עם זה יתרחקו מעבודה זרה ואביזריה. נמצאנו למדים ששני דינים הם בקרבן: סודו ורום עניינו מתקיימים על ידי המקריב בדווקא, וכקרבן אדם הראשון והבל ונח. והקריבה לפני ה', בעצם הקרבתם.

ומכאן הלימוד מעשי לנו, גם בעת הזאת אשר לא זכינו לבית המקדש וקרבנות. חז"ל מסרו (ברכות כו, ב), כי "תפילות במקום קרבנות תקנום", ובו בזמן "אבות תיקנום". ואף על מאמרים אלו נאמר "אלו ואלו דברי אלוקים חיים". ודאי האבות תיקנו את התפילות, בעבודה שבלב (תענית ב, ב). וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונים בתפילתם, עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה. והתפילה חוברה על ידי ק"כ זקנים, ומהם כמה נביאים, וגלמו בה את צפונות הכוונות בעמקות נוראה, כידוע מספר נפש החיים להגר"ח מוולוזין (שער ב פרק י). אלא שכמו בקרבנות, כך גם בתפילה, יש את שני החלקים: חלק רוממותה וסודותיה, שעל זה אמרו (ברכות ו, א) שהתפילה היא מהדברים העומדים ברומו של עולם, ובני אדם מזלזלים בהם. והחלק השני הוא, העמידה לפני ה', שהוא כמו מקריב הקרבן הבא לבית המקדש ומביא את קרבנו, ואינו יודע מאומה מהעבודות ועניינן. וכמו בקרבן כך בתפילה, ודאי שהמתפלל בכוונת סודות התפלה הרי זה משובח. והיודע, עכ"פ פירוש המלות, ודאי חייב לכוון בכל מלה ומלה. אבל גם מי שאינו יודע כלל את פירוש המלות חייב להתפלל. אבל עיקר הכוונה בעצם התפילה כתב הרמב"ם (הלכות תפלה פ"ד הט"ו) שהיא העמידה לפני ה', ולא פירוש המלות.

ומעתה אף אם טרם זכינו להתעלות לרום ענייני התפילה – אשר זו נחלת היחידים, ודאי עלינו לעמול להשריש בנפשנו את ההשגה הפשוטה, לעמוד לפי השי"ת ולחוש את קרבת האלוקים שיש בכל תפילה[10].

ובזכות תפילותינו ניוושע ונזכה לראות בבנין בית הבחירה והשבת מזבח על מכונו, במהרה בימינו.

[1] דבריו נתבארו בהרחבה בפירוש רבנו בחיי שם, שהוסיף וכתב: "וכאשר יעשה כל העניינים האלה יחשוב בלבו כי הוא מתחייב מיתה בחטאו וראוי להענש בארבע מיתות בית דין שהם, סקילה שריפה הרג וחנק. כשהוא לוקח הבהמה ומשליכה ודוחף אותה לארץ הרי זה כענין סקילה, וכאילו מודה שהוא חייב סקילה. וכששוחט אותה ותקף בשעת שחיטה בצווארה כדי שלא ישהה, הרי שעשה הרג וחנק, כאילו מודה שהוא חייב הרג וחנק. וכשהוא שורפה, כאילו מודה שהוא חייב שריפה. וכיון שהחוטא ראוי שיהיה דמו נשפך כדם הקרבן, ושיהיה גופו נשרף כגוף הקרבן, והקב"ה לוקח קרבנו ממנו תמורתו וכופרו, הנה זה חסד גמור אשר גמלהו ה' יתברך ברחמיו וברוב חסדיו, לקח נפש הבהמה תחת נפשו ושיתכפר בה".

[2] וכן מתבאר בדברי האור החיים הקדוש בפרשת שמיני (ויקרא ט, ח), כי בלשון הכתוב "וַיִּקְרַב אַהֲרֹן אֶל הַמִּזְבֵּחַ", ירמוז "לדבריהם ז"ל שאמרו, שאלו לנבואה חוטא מה עונשו, אמרה הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת. ולצד רחמי ה' אמר יביא קרבן, שעיקר מעשה הקרבן הוא מחשבת המקריב, כי הוא החייב בכל המעשה אשר יעשה בקרבן ההוא, ליזבח ולהשרף על האישים, והיתה לו מחשבה זו לכפרה. והוא אומרו וַיִּקְרַב אַהֲרֹן אֶל הַמִּזְבֵּחַ, פירוש הוא עצמו הכין לשים אשם נפשו. וקרב למזבח, פירוש לזביחה לאישים. ועשה השחיטה במקומו לעגל, לצד רחמי ה' שנתרצה להביא חליפתו".

[3] חטא, מלשון חסרון, כלשון "והייתי אני ובני שלמה חטאים" (מלכים א, א כח). ופירש רש"י: "חסרים". וסיים האור החיים הקדוש שם: "וזה הוא אחד מטענות שבהם יזכה האדם ליום הדין, כי בעשותו החטא לא היה דעתו שלם. והגם שיענש על אשר גרם לעצמו החסרון במחשבות הכיעור, אף על פי כן לא ידמה לאם יהיה נדון על מעשה הרע בדעתו השלימה".

[4] על פי יסוד זה ביאר שם את לשון הכתוב בפרשת המרגלים "וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ", בדרך רמז: "לצד שהכתובים מעידים שהאנשים ההמה נשיאי ישראל וגדולי הנפש, לזה העיד הכתוב כי בשעת מעשה הרע כשבאו למשה לדבר דברי רשע, הלכו, פירוש פרחו מהם אורות הקדושות מנשמתם, ואז וַיָּבֹאוּ".

[5]  וראה במה שהוספנו בענין זה בפרשת נצבים מאמר דרכי התשובה ומעלותיה [אות ד].

[6] וסיים שם: "ולהכרת הדבר הראהו כמין מטבע של אש מתחת כסא כבודו, כי שם בחינת שורשי נשמות בני ישראל, ואמר לו זה יתנו פירוש יחזור לתת עוד מחצית השקל שהפריד, והוא זה יסוד וסוד הדבר, ולזה יכוין כל נותן ורחמנא לבא בעי (זוהר ח"ג דף רפה) לכוין אל המכוון ליחד הנפרד והנחלק".

[7] לתוספת ביאורם של דברים עמוקים אלו, ראה בספר באר מים חיים (פרשת נח), ובמה שנתבארו במאמר עבודת הקרבנות (הנדפס בסוף פירוש אור החיים הקדוש בהוצאת עוז והדר) פרק ב אות ב.

[8] ולפי זה ביאר האור החיים הקדוש בפרשת מסעי (במדבר לג, א) כי "משה הוא מחברת מספר השלם [ענין ס' ריבוא, המבואר שם], ואהרן הוא שושבין השכינה המקריב ומייחד אליה כל הענפים, כידוע בסוד הקרבן".

[9] וסיים: "אבל במזיד שתחסר כולה, לא יועיל תקנת הקרבן, כי אין נפש במציאות לקרבה עד אשר ישוב ויעבור עליו יום הכיפורים ויחיה, על דרך אומרו (יחזקאל יח, לב) והשיבו וחיו".

[10] בבחינת מה שכתב המשנה ברורה (סי' כה ס"ק מב) בתוך דבריו: "באליה רבה בשם רש"ל בתשובה סימן צ"ח כתב, דמי לנו גדול מר"ש מקינון, אחר שלמד קבלה היה מתפלל כתינוק בין יומו".