סוד התפילה ופעולתה (עקבי דרך, וארא)

ארבעת התנאים הנצרכים לקבלת התפילה

א. האור החיים הקדוש בפרשת ואתחנן (דברים ג, כב) למד מתפילתו של משה רבנו "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר", ארבעה תנאים הנצרכים לקבלת התפילה: "[א] שיתפלל כעני הדופק על הפתח, כדרך אומרו (משלי יח, כג) תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ. [ב] שיבקש ממקור הרחמים. [ג] זמן התפילה, כדרך אומרו (תהלים סט, יד) וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן. [ד] שתהיה תפילתו מפורשת ולא תהיה סובלת פירוש בלתי הגון".

והיינו דברי משה רבנו בתפילתו: "וָאֶתְחַנַּן לשון תחנונים, זה כנגד תנאי ראשון. אֶל ה', שביקש ממקור הרחמים, זה כנגד תנאי שני. בָּעֵת הַהִוא, פירוש בעת הידועה לקבלת תפילה שהיא עת רצון, כי מי יודע עת הרצון כמשה. ואפשר שזה היה בעת אשר אמר לו ה' (דברים ב, כד) החל רש ארץ סיחון ועוג, וזה מכוון לדברי רבותינו ז"ל שאמרו לאחר שכבש ארץ סיחון ועוג וכו', זה כנגד תנאי שלישי. לֵאמֹר, פירוש פירש אמריו כמצטרך שלא יסבלו דבריו דבר בלתי הגון, זה כנגד תנאי רביעי".

יסודות אלו שלמד האור החיים הקדוש מתפילתו של משה רבנו, נשזרו בפירושיו לפרשיות שעבוד בני ישראל במצרים והיציאה ממנה, ובתוכם נמצא תוספות נפלאות בעומק הבנת כוחה האדיר של התפילה ודרכי פעולתה, כדלקמן.

"תפילה לעני כי יעטוף" – מעלת התפילה מתוך צרה

ב. התנאי הראשון הנצרך לקבלת התפילה הוא "שיתפלל כעני הדופק על הפתח" – בחינת "תפילה מתוך הצרה", שבזכותה זכו בני ישראל לעורר את רחמי הבורא להוציאם מגלות מצרים. וכפי שביאר האור החיים הקדוש (שמות ב, כג-כה) את לשון הכתובים המדגישים את שמיעת קול זעקתם ושוועתם של בני ישראל: "עוד ירצה על דרך אומרו (תהלים קיח, ה) מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ, כי אחת מהתפילות המתקבלות היא תפילה שמתוך צרה, וכן הוא אומר (יונה ב, ג) קָרָאתִי מִצָּרָה, והוא אומרו וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאלקים מִן הָעֲבֹדָה. פירוש, לצד שהיתה מצרת העבודה. וכפי זה שוועה זו היא תפילה, וצעקה כאב הצרה. הנה היא רמוזה באומרו מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ".

לאור האמור ביאר האור החיים הקדוש בפרשתנו (שמות ו, ג) את הגילוי המיוחד של שם הוי"ה, מידת הרחמים, שהיה ביציאת מצרים בזכות תפילתם הנובעת מעומק הצרה: "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. כי בא האדון ברוך הוא להשיב למשה על ששלחו קודם הקץ, ואמר כי הגם ששם קץ לחושך לצאת בני ישראל מארץ מצרים, והקץ עדיין לא נשלם, יש לך לדעת כי הקץ שעשיתי להאבות הוא בחינת אֵל שַׁדָּי ובו שמתי לגלות גבול ואמרתי לו די. אבל בחינה אחרת לֹא נוֹדַעְתִּי, פירוש לא אמרתי להם הקץ שיהיה באמצעות הרחמים אם יבקשו ויעוררו רחמים, כמו שעשו ישראל שבקשו ממני רחמים וידפקו על דלתי הרחמים קודם הקץ, לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. ולכן הגם שלא שלמו ימי העינוי והצרה, אף על פי כן ריחמתי עליהם במידת הוי"ה, והוא אומרו בתחילה אני ה', והבן".

יסודות הדברים נתפרשו בדיוקו של הרמב"ן (שמות ב, כה) מלשונות הכתוב, שבני ישראל זכו להיגאל ממצרים, אף שלא היו ראויים – רק מכח התפילה: "האריך הכתוב להזכיר טענות רבות בגאולתם, וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אלקים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב, וַיַּרְא אֱלֹקִים, וַיֵּדַע אֱלֹקִים, כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו (שמות ג, ז). כי אף על פי שנשלם הזמן שנגזר עליהם לא היו ראויים להיגאל, כמו שמפורש על ידי יחזקאל[1], אלא מפני הצעקה קבל תפילתם ברחמיו".

וכיוצא בזה כתב רבנו בחיי (שם) שהוסיף בזה נופך: "ואמר וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאלקים מִן הָעֲבֹדָה, כי אף על פי שהגיע הקץ כבר לא היו ראויים לגאולה, אלא מרוב שצעקו אל ה' מן העבודה קבל תפילתם. והזכיר שתי פעמים מן העבודה, ויאנחו בני ישראל מן העבודה וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאלקים מִן הָעֲבֹדָה, ללמדך שאין תפילתו של אדם שלמה כאותה, שהוא מתפלל מתוך הצרה והדוחק שהיא יותר מקובלת, והיא העולה לפניו יתברך. וכן תמצא ביונה הנביא ע"ה שביאר הענין הזה, הוא שאמר (יונה ב, ח) בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי אֶת ה' זָכָרְתִּי וַתָּבוֹא אֵלֶיךָ תְּפִלָּתִי אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ. הבטיח הנביא, שהתפילה שהיא מתוך הצער ועטיפת הנפש היא הנכנסת לפניו אל היכל קדשו יתברך".

ואכן, כבר נתגלו יסודות הדברים במאמר המדרש (שמות רבה לח, ד), שמאז גלות מצרים והגאולה ממנה בתפילה, כך בכל דור ודור זכו לישועת ה', אך ורק באמצעות כח התפילה: "אמר להם בכו והתפללו לפני ואני מקבל אבותיכם כשנשתעבדו במצרים לא בתפילה פדיתי אותם, שנאמר (שמות ב, כג) וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ. בימי יהושע לא בתפילה עשיתי להם נסים, שנאמר (יהושע ז, ו) (ו) וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלֹתָיו, ומה אמרתי לו (שם ח, יח) נְטֵה בַּכִּידוֹן אֲשֶׁר בְּיָדְךָ אֶל הָעַי. בימי השופטים בבכיה שמעתי צעקתם, שנאמר (שופטים ו, ז) וַיְהִי כִּי זָעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' עַל אֹדוֹת מִדְיָן. בימי שמואל, לא בתפילה שמעתי להם, שנאמר (שמואל א ז, ט) וַיִּזְעַק שְׁמוּאֵל אֶל ה' בְּעַד יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲנֵהוּ ה'. בימי מרדכי, שנאמר (אסתר ו, יא) וַיִּקַּח הָמָן אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס וַיַּלְבֵּשׁ אֶת מָרְדֳּכָי, מי גרם למרדכי לבא לידי הגדולה הזאת, אמור שהיה מתפלל בכל שעה, שנאמר (שם ד, א) וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה. מאחר שראה עצמו בגדולה לא הגיס לבו ולא עמד מן התפילה, אלא וישב מרדכי, כשם שהיה מתחילה".

ומצאנו בזה תוספת נפלאה בדברי האור חיים הקדוש, שביאר בפרשת משפטים כי בדברי הכתוב בפרשת אמה עבריה (שמות כא, ו) "אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע", נרמזו יסודות הדברים – שגם בזמן החורבן והגלות הבטיח הקב"ה לכנסת ישראל שיענה להם כשיזעקו לו בצר להם: "דע כי אמרו ז"ל (זוה"ק ח"ב דף קנ"ב ע"ב) כי בזמן החורבן כל כלי השפע משפיעים חוץ למקומם בשאר האומות, ולא בישראל, כי מתקלקלים הצינורות ומריקים במקום לא קדוש. והוא אומרו אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ, לתת מדת טובו, כאשר עיני כל ישראל רואות הפלגת הטוב, ביד לא מבני ישראל המה. טען הכתוב עוד לו יהיה שכעס עוד עליה שלא תהיה בהדרגת הטוב וההשקט כבנות העולם, ונותן ה' מידת טובו לאומה אחרת. לפחות שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע, שארה אלו מזונותיה, כמאמר ר' יאשיה (במכילתא) כסותה כמשמעו, וְעֹנָתָהּ – הוא שיהיה עונה אותה בצר. ושלשה דברים אלו הם דברים המוכרחים, ואיך יכולה לחיות זולתם".

מעלת התפילות – שקבלתן אינה נצרכת ל"אמצעי"

ג. האור החיים הקדוש, בהמשך לדבריו המובאים לעיל (אות ב; שמות ב, כג) בביאור תפילת בני ישראל "מתוך הצרה", הוסיף לדייק בלשון הכתובים, כי מעלת תפילה זו נשגבת כל כך, שהיא עולה ישירות לבורא ללא צורך ב"אמצעים"  – המלאכים: "וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאלקים מִן הָעֲבֹדָה – אומרו מִן הָעֲבֹדָה, ירצה שלא הגיעה השוועה לפני ה' על ידי אמצעי, אלא ביושר עלתה מִן הָעֲבֹדָה אֶל הָאלקים, שלא על ידי בעלי כנפים יגיד דבר (קהלת י, כ)".

לפי האמור ביאר האור החיים הקדוש (שמות ג, ט) את האמור בהמשך הפרשה שם: "וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם", כי "לצד שיש הדרגות בתפילות המוגשות לפני הנעתר. יש מהם שמביאים אותם משרתי עליון ומגישים אותם לפניו יתברך, ויש מהם שהם מעולים, שיש בהם כח שאין צריכים אמצעי להגיעם לפני הבורא, אלא הם מעצמם נגשים לפניו – לזה אמר בָּאָה אֵלָי, פירוש בלא אמצעי".

בכוח התפילה להמתיק הדינים

ד. אשר על כן, משה רבנו, ביודעו מה רב כוחה של התפילה מתוך צרה, כאשר עמדו ישראל על שפת ים סוף והמצרים מאחוריהם, ציווה לבני ישראל "התייצבו" – בתפילה, ואז יזכו "להחריש את מידת הדין".

כפי שביאר האור החיים הקדוש את הכתובים (שמות יד, יג-יד) "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם, ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן", וזה לשונו: "הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אולי שנתכוון לומר להם שיתייצבו בתפילה כמות שהיו עומדים וצועקים אל ה', כאמור בסמוך (שם פסוק י) וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'. וכן הוא אומר (שמואל א א, כו) אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה'. ולפי מה שפירשנו בפסוק הִתְיַצְּבוּ שאמר להם יעמדו בתפילה, ירצה על זה הדרך ואתם תחרישון למידת הדין. פירוש, תרבו בתפילה להשמיע במרום קולכם להחריש למידת הדין עליכם".

ידע משה רבנו, שהכח להמתיק את הדינים הוא בתפילה היוצאת מעומק הלב בשעת צרה, ולכן ציווה על בני ישראל בעומדם בשעת הסכנה על ים סוף, להתפלל מקירות לבם, ומכוח תפילתם "יחרישו" למידת הדין.

התפילה – "עיקר גדול באמונה ובהשלמת הנפש"

ה. ונראה להוסיף ולהתעמק בסוד כוחה של התפילה בכלל, ותפילה בעת צרה בפרט.

לשם כך נעיין בדברי האור החיים הקדוש (שמות יז, ג) בביאור פרשת הנסיון שהקב"ה ניסה את בני ישראל בצאתם ממצרים, שלא היה להם מים לשתות – לראות האם יצעקו ויתפללו אליו.

ראשית נעיין בפסוקי הפרשה (שם א-ד) "וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם, וַיָּרֶב הָעָם עִם משֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם משֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת ה'. וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל משֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא, וַיִּצְעַק משֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי".

והתמיהה מתבקשת, כפי שהעיר האור החיים הקדוש שם: "הנה הענין יוליד התימה, למה יביאם ה' אל הנסיון הגדול הזה, למות בצמא, וכפי השכל ישער אדם שדבר זה וכדומה תוליד הכפירה. ועוד תגדל הקושיא על משה, שבמקום שיאזור חלציו בתפילה ובתחנונים, בא בטענה לפני ה' עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי, שיראה כי לא חשש על צמאונם ועל מות בני ישראל בצמא, כי הכתוב מעיד כי צמאו למים". ויישב: "ונראה כי ה' ניסה אותם, להדריכם לשאת עיניהם ולהתפלל לפני ה', כי זה עיקר גדול באמונה ובהשלמת הנפש. ותמצא שנתחכם ה' על הדבר, ולא נתן להם מן יום לחודש, אלא דבר יום ביומו. ואשר על כן מנע מהם הנס, עד שיתחננו למול קונם, וישמע צעקתם. ומודיע הכתוב כי במקום שיצעקו לה', היו מריבים עם משה".

אולם בני ישראל לא התפללו לה', כמצופה מהם, ובאור החיים הקדוש ביאר את טעמם: "ראיתי לתת לב, איך עם ה' הרואים דברים המופלאים והנוראים במצרים, ועל הים, ובמדבר, יטעו בדבר, ולא יצעקו אל ה'. והלא הם המכירים תועלת הצעקה, כי שמע את נאקתם במצרים. ואולי כי דעתם היה שאין צורך לתפילה על הדבר, כל שה' ישנו בתוכם. כי אחר שהביאם למדבר פשיטא שלא הביאם אלא לספק צורכם, שאם לא כן הלא המה אבודים, ולא יצטרכו לתפילה. ואין זה אלא שאין ה' בקרבם, והוא הנסיון שאמרו היש ה' בקרבנו וגו'".

הדברים נפלאים למתבונן בעומקם, ונלמד מהם כי עיקר מעלת התפילה נובע מכך, שהיא "עיקר גדול באמונה ובהשלמת הנפש". וכאשר המתפלל מתעלה לשלימות באמונתו, זוכה ותפילתו נענית.

על ידי החיזוק באמונה – התפילה מתקבלת ברחמים וברצון

ו. על פי יסודות הדברים, שכוחה של התפילה נובע משלימות האמונה, ביאר האור החיים פרשה תמוהה (שמות יד, טו-טז) – הדין ודברים שהיה בין הקב"ה למשה רבנו על שפת ים סוף: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ, וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה".

והקשה האור החיים הקדוש שם: "ולמול מי יצעק אם לא לה' אלקיו. ובפרט בעת צרה, דכתיב (יונה ב, ג) וַיֹּאמֶר קָרָאתִי מִצָּרָה לִי, מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ (תהלים קיח, ה). ואם לצד שהרבה להתפלל, הלא כל עוד שלא נענה מהעונה בצר לו, לא ירף מתפילה. ועוד קשה אומרו דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ, להיכן יסעו, אם רודף מאחור והים לפניהם, ואם הכוונה אחר שיבקע הים, אם כן היה לו לומר הָרֵם אֶת מַטְּךָ וגו', ואחרי כן יאמר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ".

וביאר האור החיים הקדוש, כי כשהקב"ה צווה את משה רבנו שיעורר את בני ישראל להתחזק באמונה, כדי רק על ידי זה תפילתם תקובל ברחמים וברצון: "דבר ידוע הוא כי כח הרחמים הוא מעשים טובים אשר יעשה האדם למטה, יוסיפו כח במידת הרחמים. והנה לצד שראה אל עליון כי ישראל קיטרגה עליהם מדת הדין, והן אמת כי חפץ ה' לצדק ישראל, אבל אין כח ברחמים לצד מעשיהם כנזכר. אשר על כן אמר למשה תשובה נצחת, מַה תִּצְעַק אֵלָי, פירוש כי אין הדבר תלוי בידי, הגם שאני חפץ עשות נס. כיון שהם אינם ראויים מדת הדין מונעת, ואין כח ברחמים כנגד מידת הדין המונעת. ואמר אליו דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, פירוש זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ויתעצמו באמונה בכל לבם, וְיִסָּעוּ אל הים קודם שיחלק, על סמך הבטחון כי אני אעשה להם נס, ובאמצעות זה תתגבר הרחמים".

כח התפילה של הצדיקים לפעול ישועות שלא על פי דרך הטבע

ז. לאור המבואר לעיל בכוחה של התפילה המיוסדת על אדני חוסן האמונה, יומתק ביאורו של האור החיים הקדוש על פלאי כוחם של הצדיקים, שתפילתם חביבה לפני הבורא לפעול ישועות שלא על פי דרך הטבע.

בפרשתנו (שמות ח, ד-ה) נאמר: "וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל ה' וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי וַאֲשַׁלְּחָה אֶת הָעָם וְיִזְבְּחוּ לַה'. וַיֹּאמֶר משֶׁה לְפַרְעֹה הִתְפָּאֵר עָלַי לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה, וַיֹּאמֶר לְמָחָר וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כּה' אֱלֹקֵינוּ". והקשה האור החיים הקדוש: ראשית, מדוע הדגיש משה רבנו לפרעה שיקבע לו זמן לתפילה – "לְמָתַי אַעְתִּיר", ולא שאל אותו מתי רוצה שמכת הצפרדעים תסתיים, ומה איכפת לפרעה זמן התפילה, הרי העיקר שלא יהיו צפרדעים. שנית, מדוע פרעה ביקש שהמכה תסור רק לְמָחָר, והרי אין לך אדם שירצה להיות בסכנת מוות אפילו שעה אחת.

בתשובתו לקושיות אלו, נתבאר כוחם המופלא של הצדיקים לפעול ישועות בתפילותיהם, לפנינו דבריו הנפלאים במלואם: "צריך לדקדק דברי משה שאמר לְמָתַי אַעְתִּיר וגו', שלא היה לו לומר אלא מתי יסיר הצפרדעים שהוא המבוקש. אכן כוונת משה להראותו אשר יפליא ה' לחבב ידידיו, ומזה ישער ויחליט בדעתו כי מהנמנע שיעזבם ה' בשום אופן. כי הנה מדרך המוסר, עבד כי ישאל דבר מרבו ולואי שישיג עשוהו לו לא שיתנה עליו בזמן מסוים, ובלבד שלא יקדים ובלבד שלא יאחר, אלא העבד ישאף עת אשר רבו יחפוץ לחוננו רצון. ואמר משה בא וראה ההשגחה הנכונה ושלימות החיבוב שאעתיר לה', ואומר אליו בתפלתי כי יעשה הדבר בעת אשר אקבע לו הזמן. והוא אמרו לְמָתַי אַעְתִּיר, פירוש לאיזה זמן תתפאר עלי לומר התפלל לה' עתה, כי לזמן פלוני יסיר וגו', והשיבו פרעה לְמָחָר וגו'.

וקשה, כי הגם כי נפש רשע איוותה רע, זה דוקא בדבר שאין הרעות ניכר לאדם אלא במושכל, אבל כזו וכזה אין לך אדם שיחפוץ שיתעכב בסכנת מות, כמו שכן קראה הוא ויסר מעלי את המות.

והיה נראה לומר, כי לראותו זריזותו של משה שאמר לְמָתַי אַעְתִּיר, הטעתו עין שכלו. כי אמר כן משה לצד שהכיר כי קרב זמן קץ המכה, ואין עוד מאז והלאה שליטה לאלקי העברים והמכה כלתה מאליה. והערים חס ושלום משה, לצד שאמר בדעתו כי חפוץ יחפוץ פרעה למהר ולהסיר הנגע. לזה אמר הִתְפָּאֵר, ומן הסתם יאמר בעת ובעונה הזאת. לזה סבל צער אותו זמן, להכיר הדבר אם מרמה אותו, ואמר לְמָחָר.

אלא שכפי דרכינו אין אנו צריכים לזה, כי רצה לבחון התפארות משה, שאמר שיתפלל ויתנה בתפילתו אל אלקיו שישמע תפילתו עתה, ולא יעשה כי אם למחר, ואין מידה זו אפילו בעובד לכוכב ומזל. ואמר לְמָחָר, פירוש, שיתפלל עכשיו ויאמר בתפילתו כי למחר יסיר וגו', נתכוון הרשע להגדיל הנסיון שיתפלל להסיר ולא יסיר עד למחר. והשיב משה על זה ואמר, כִּדְבָרְךָ נעשה, לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כּה' אֱלֹקֵינוּ, שיקבל תפלתינו בתנאים על דרך אומרו (דברים ד, ז) כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל כַָּה' אֱלֹקֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו. ולזה תיכף ומיד יצא להתפלל לה'".

ביאור הדברים, משה רבנו התכוון להראות לפרעה את החביבות המופלאה והמופלגת שהקב"ה מחבב את הצדיקים, שלא רק שהם יכולים לבקש מה' יתברך מה שהם שרוצים, אלא הם גם קובעים מתי בדיוק רגע והשעה שזה יקרה. ואף כביכול עושים עם הקב"ה "תנאים", שימלא מבוקשם בזמן מסויים. לכן אמר לפרעה "בא וראה ההשגחה הנכונה ושלימות החיבוב" שיש לי אצל הקב"ה, שאעתיר ואבקש בתפילה שיסיר את הצפרדעים, דווקא בזמן שאני אקבע לפניו.

פרעה לעומת זאת, לא האמין בדבר זה, וחשב כי משה רבנו אומר כן, רק מחמת שהוא יודע שהמכה הולכת ממילא להיגמר מעצמה מייד, ולכן אמר לו שיקבע לו זמן להתפלל. כי הניח שמן הסתם פרעה יבקש להסיר את המכה מייד, וזו הסיבה שמשה רבנו "מתגדל עליו" כאילו הוא יכול לבקש מהקב"ה מתי שפרעה ירצה, ובאמת אין זה נכון כלל, כי המכה מעצמה תסתיים. בשל כך רצה פרעה לבדוק את אמיתות דבריו של משה רבנו, וביקש ממנו שיתפלל היום שהמכה תסתלק רק למחר, ובזה ייבחן האם אכן יכול בתפילתו להסיר את המכה.

על כך השיב לו משה רבנו "כדברך, למען תדע כי אין כה' אלוקינו", שה' מקבל תפילת הצדיקים עם כל התנאים שהם מתנים לפניו, וכמו שכתוב מִי גוֹי גָּדוֹל כַָּה' אֱלֹקֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו, ודייקא בכל קראנו אליו, שבכל אופן ותנאי שהצדיקים קוראים ומתפללים לפניו, הקב"ה שומע תפילתם וממלא מבוקשם.

• • •

המתפלל צריך לפרש את תפילתו

ח. בדברי האור החיים (לעיל אות א; דברים ב, כג) נתבאר תנאי נוסף בקבלת התפילה – "שתהיה תפילתו מפורשת", וכן נראה מתפילת משה רבנו להסיר את מכת הצפרדעים (שמות ח, ח) "וַיֵּצֵא משֶׁה וְאַהֲרֹן מֵעִם פַּרְעֹה וַיִּצְעַק משֶׁה אֶל ה' עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר שָׂם לְפַרְעֹה", וכתב האור החיים הקדוש: "אֲשֶׁר שָׂם לְפַרְעֹה, מכאן שצריך לפרש תפילתו". המקור לפירושו נמצא בדברי חז"ל (אסתר רבה ז, כד) "אמר רבי לוי, אומות העולם נבואתם סתומה ואינם יודעים אם ליהרג ואם להרוג. משל לאדם שהיה מהלך בדרך, מן דוחקא דאורחא אסתבע קרסוליה [נתייגעו ונתעייפו קרסוליו], אמר הלוואי הוה לי חד חמר. עבר עלוי חד רומאי דילדית חמרתיה חד עולאי [עבר עליו רומאי אחד שחמורתו ילדה עַיִר אחד]. אמר ליה סב ארכב הדין עולאי [אמר לו הרומאי, קח והרכב עליך עיר זה]. אמר הא צלותי אישתמע, ברם אנא לא שאלית כהוגן אם למרכב אם למרכיבה [אמר, הרי תפילתי נתקבלה, אלא שאני לא שאלתי כהוגן, לפי שלא פירשתי אם רצוני בחמור לרכוב עליו או להרכיבו על]. כך נבואתם של אומות העולם להיות עתידים ליום הזה, ואינם יודעים אם להרוג אם ליהרג, אבל ישראל נבואתם מפורשת, להיות היהודים עתידים ליום הזה להנקם מאויביהם".

אמנם אצל הצדיקים מצינו בחינה נוספת, להסתיר את בקשתם האמיתית מהמון ההעם, כפי שחידש רבי אלימלך מליז'נסק (נועם אלימלך, פרשת וישלח) "דהנה דרך הצדיק בדברו עם אנשים, אזי הוא מדקדק בדבריו להשכיל שיהיו דבריו נשמעים במשמעותיהם. אחד, דברים כפשוטם, לאיש המדבר עמו. שנית, הוא עיקר תוכן דבר שמכווין באותן הדבורים שיהיו תפילה ותחנונים לפני המקום ברוך הוא וברוך שמו. והכוונה בזה שמסתיר דבריו של התפילה בהדיבורים שמדבר עם האדם, ואינו מתפלל תפילתו הצורך לו בפירוש, הוא למען המקטרג שלא יבין כוונתו בדבריו שמכניס בהם תפילה, ולא יקטרג עליו כי אינו יודע שזה הוא מתפלל".

וכתב בספר משנת יוסף (דרשות ומאמרים, מאמר א) "ויש ליישב כוונת הנועם אלימלך עם האור החיים הקדוש, שגם כוונת הנועם אלימלך לומר התפילה הפירוש, אבל בהסתר שבני אדם לא יבינו. או יש חילוק מי המתפלל, דאדם פשוט צריך לפרש דבריו באר היטב, אבל בצדיקים יש ולפעמים צריכים להסתיר תפילתם. והאור החיים הקדוש שכתב דבריו במשה רבנו ע"ה, ואף על פי כן אמר "לאמר" – פירש דבריו כמצטרך שלא יסבלו דבריו דבר בלתי הגון. צריך לומר, שהגם שאדון הנביאים הוא, לא הסתיר דבריו, כדי ללמדנו סדר התפילה".

התפילה בלב נשבר – "כגרזן הפותח כל השערים" ובכוחה "להמתיק הדינים ולהשתיק כל הקטרוגים"

ט. ממוצא הדברים יובן הצורך בתפילה – הכוח שנתן הקב"ה לנבראים באמצעותה להמתיק הדינים, כפי שכתב בנתיבות שלום (חלק א, נתיב תפילה, מאמר ב) "ענין התפילות  נמצא בהם כח הפעולה הנפלאה אשר היא כלולה, לכל הדורש את ה' וקרבתו יחפץ, מכל ענייני אמונה, קבלת מלכות שמים שלימה, עבדות בלבב שלם, יראה, אהבה ודביקות, הכנעה והשתחוויה, ועל ידי זה לתשובה. ולכן ענין התפילה צריך להיות בשברון לב, וכמאי דכתיב (תהלים נא, יט) לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹקִים לֹא תִבְזֶה. דהיינו אף אם באמת ראוי הוא שיבזוהו על מעשיו, אך מכיון שלבו שבור ונדכה, אלקים לא תבזה. ומשום כך אין עצה טובה יותר משברון לב בכדי שהתפילה תתקבל. וכמאמר הבעש"ט זי"ע לתלמידיו, שכוונות התפילה הם על דרך מפתחות שפותחים שערים, אכן לפעמים העלו מנעוליהם חלודה, ולא יכולים לפתחם על ידי מפתחות. אבל לב נשבר הוא כגרזן הפותח כל השערים, ומשבר אפילו דלתות נחושת. והטעם, כי על ידי שלבבו שבור בקרבו, והוא כולו נכנע ומבוטל לפניו ית"ש, מתבטלת הימנו מידת הדין. שאין מידת הדין שולטת אלא על "ישות", אבל על בחינת "אין", אין חלות למידת הדין".

וסיים: "על פי המבואר שענייני התפילה כוללים התייחדות והתדבקות אליו ית"ש, השרשת אמונה ובטחון בה', וכניעת הנפש והתבטלותה המוחלטת לפניו ית"ש, יתיישב מה שמתקשים להבין צורך התפילה לפניו ית"ש. והלוא רחמיו ית' מרובים כרחם אב על בנים, וכלום צריך לעורר רחמי אב על בניו. אכן על פי היסודות האמורים בענייני התפילה, כוחם אתם להמתיק הדינים ולהשתיק כל הקטרוגים".

תפילה בלב נשבר ומתוך צער – הלכה למעשה

י. נתרגם את הנלמד הלכה למעשה:

א – להתפלל "כעני" בהכנעת הלב מדרגת התפילה הגבוהה ביותר, כמבואר בדברי הזוהר הקדוש (ח"ג דף קצ"ה ע"א) "אֲבָל ג' אִינּוּן דְּאִקְרוּן תְּפִלָּה, תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹקִים (תהלים צ, א), תְּפִלָּה דָּא דְּלֵית כְּגִינֵיהּ בְּבַר נָשׁ אַחֲרָא. תְּפִלָּה לְדָוִד (תהלים פו, א), תְּפִלָּה דָּא אִיהִי תְּפִלָּה, דְּלֵית כְּגִינֵיהּ בְּמַלְכָּא אַחֲרָא. תְּפִלָּה לְעָנִי, תְּפִלָּה אִיהִי מֵאִינּוּן ג'. מַאן חֲשִׁיבָא מִכֻּלְּהוּ. הֲוִי אֵימָא תְּפִלָּה דְּעָנִי. תְּפִלָּה דָּא, קָדִים לַתְּפִלָּה דְּמֹשֶׁה. וְקָדִים לַתְּפִלָּה דְּדָוִד, וְקָדִים לְכָל שְׁאַר צְלוֹתִין דְּעָלְמָא. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּעָנִי אִיהוּ תְּבִיר לִבָּא. וּכְתִיב, (תהלים לד, יט) קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב [אבל ג' הן שנקראות תפילה: תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹקִים, תפלה זו שאין כמותה באיש אחר. תְּפִלָּה לְדָוִד, תפילה זו היא תפילה שאין כמותה במלך אחר. תְּפִלָּה דְּעָנִי, תפילה היא מאותן שלש. מי חשובה מכולן, הוי אומר תפלת העני. תפלה זו קודמת לתפלת משה, וקודמת לתפלת דוד, וקודמת לכל שאר תפלות העולם. מה הטעם, משום שהעני הוא שבור לב, וכתוב קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב].

בדברי הרמ"ק (תומר דבורה, פרק תשיעי) נתבארה הדרך להשגת מדרגה זו: "היאך ירגיל האדם עצמו במדת המלכות. ראשונה לכולן, שלא יתגאה לבו בכל אשר לו וישים עצמו תמיד כעני ויעמיד עצמו לפני קונו כדל שואל ומתחנן. ולהרגיל עצמו במידה זו, אפילו שיהיה עשיר, יחשוב, שאין דבק עמו מכל אשר לו מאומה, והוא נעזב, צריך לרחמי הבורא תמיד, שאין לו כל דבר אלא הלחם אשר יאכל, ויכניע לבבו ויעני עצמו, ומה גם בעת תפילותיו, שזו סגולה נפלאה".

ב – להתרגל להתפלל על כל פרט של צרה וצער מעומק הלב, כדבריו של רבי שמשון פינקוס (שערים בתפילה, ביצור) "הנה הרמב"ן בספר המצוות שחולק על הרמב"ם דסבירא ליה דמצות עשה דאורייתא להתפלל בכל יום, וסבירא ליה להרמב"ן שלהתפלל כל יום אינה מצוה דאורייתא. ומסיק ואומר וז"ל, ומה שדרשו בספרי ולעבדו זה תלמוד, דבר אחר זו תפילה, אסמכתא היא. או לומר שמכלל העבודה שנלמוד תורתו ושנתפלל אליו בעת הצרות, ותהיינה עינינו ולבנו אליו כעיני עבדים אל יד אדוניהם וכו', עיין שם. ויש להעיר כאן הלכה נוראה למעשה, דכל אימת דאירע לאדם איזה ענין של צרה, הרי נתחייב הוא מיד במצות עשת מן התורה של תפילה. והיא נפקא מינה גדולה למעשה, כגון מי שכבר התפלל בבוקר, ואחר כך בדרכו לעסקיו נזדמנה לו איזו צרה, כגון כאב גדול, או עכוב בענייניו החשובים לו מאד, הרי לשיטת הרמב"ן נתחדשה לו ברגע זה מצוה וחיוב מהתורה של תפילה, מחמת שהיא לו עכשיו עת צרה.

אמנם לשיטת הרמב"ם כבר יצא ידי חובתו במה שהתפלל כבר באותו היום, אבל להרמב"ן נתחייב מדאורייתא להתפלל, עכ"פ תפילה קצרה. וצריך עיון בדין זה, לדעת מהו השיעור שתהא נקראת צרה להתחייב עליה מן התורה לדעת הרמב"ן".

• • •

נסיים בדבריו הנפלאים של מרן החזון איש (קובץ אגרות, חלק ב, אגרת קלב) "בכל פגע הריני מורגל להחזיק את האמונה, כי לא נעשה דבר בעולם במקרה רק על פי השגחתו יתברך. והריני מתאמץ בתפילה להעביר את הגזירה, ולפיכך הריני מתייחס בקרירות להשתדלות, כי על פי הרוב אין ההשתדלות ברורה".

ובמקום אחר כתב (שם אגרת ב) "ומה נפלא הדבר, כי ביכולת האדם להשיח דאגותיו לפני אדון עולם יתברך שמו, כאשר הוא משיח לרעהו. והמקום ברוך הוא מכנהו ילד שעשועים. ותפילה בעת צרה שהאדם נצטווה עליה, היא לו לעזר ותרופה מתמדת, משמחת לב ומאירת עיניים".

[1] כאמור שם (ח, ו-ח) "בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת,  וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם.