סוד התפילה ופעולתה (עקבי דרך, תפילה)

א. רבנו האור החיים הקדוש (דברים ג, כב) למד מתפילתו של משה רבנו "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר", ארבעה תנאים הנצרכים לקבלת התפילה: 

עוד נתכוון לדייק ארבע תנאים הצריכים לקבלת תפלה: [א] שיתפלל כעני הדופק על הפתח כדרך אומרו (משלי יח, כג) תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ. [ב] שיבקש ממקור הרחמים. [ג] זמן התפילה, כדרך אומרו (תהלים סט, יד) וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן. [ד] שתהיה תפלתו מפורשת ולא תהיה סובלת פירוש בלתי הגון". והיינו דברי משה רבנו: "ואתחנן לשון תחנונים, זה כנגד תנאי ראשון. אל ה', שביקש ממקור הרחמים, זה כנגד תנאי שני. בעת ההיא, פירוש בעת הידועה לקבלת תפילה שהיא עת רצון, כי מי יודע עת הרצון כמשה. ואפשר שזה היה בעת אשר אמר לו ה' (דברים ב, כד) החל רש ארץ סיחון ועוג, וזה מכוון לדברי רבותינו ז"ל שאמרו לאחר שכבש ארץ סיחון ועוג וכו', זה כנגד תנאי שלישי. לאמר, פירוש פירש אמריו כמצטרך שלא יסבלו דבריו דבר בלתי הגון, זה כנגד תנאי רביעי.

יסודות אלו הנלמדים מתפילתו של משה רבנו, נשזרו בפירושי האור החיים הקדוש לפרשיות שעבוד בני ישראל במצרים והיציאה ממנה, ובתוכם נמצא תוספות נפלאות בעומק הבנת כוחה האדיר של התפילה ודרכי פעולתה, כדלקמן.

"תפילה לעני כי יעטוף" – מעלת התפילה מתוך צרה

ב. התנאי הראשון הנצרך לקבלת התפילה הוא "שיתפלל כעני הדופק על הפתח" – בחינת "תפילה מתוך הצרה", שבזכותה זכו בני ישראל לעורר את רחמי הבורא להוציאם מגלות מצרים. וכפי שביאר האור החיים הקדוש (שמות ב, כג-כה) את לשון הכתובים המדגישים את שמיעת קול זעקתם ושוועתם של בני ישראל: 

וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאלקים מִן הָעֲבֹדָה, וַיִּשְׁמַע אלקים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אלקים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב, וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹקִים. 

עוד ירצה על דרך אומרו (תהלים קיח, ה) מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ, כי אחת מהתפילות המתקבלות היא תפילה שמתוך צרה, וכן הוא אומר (יונה ב, ג) קָרָאתִי מִצָּרָה, והוא אומרו ותעל שועתם וגו' מן העבודה. פירוש, לצד שהיתה מצרת העבודה. וכפי זה שוועה זו היא תפילה, וצעקה כאב הצרה. הנה היא רמוזה באומרו מן העבודה ויזעקו.

לאור האמור ביאר האור החיים הקדוש (שמות ו, ג) את הגילוי המיוחד של שם הוי"ה, מידת הרחמים, שהיה ביציאת מצרים בזכות תפילתם הנובעת מעמק הצרה:

וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.

כי בא האדון ברוך הוא להשיב למשה על ששלחו קודם הקץ, ואמר כי הגם ששם קץ לחושך לצאת בני ישראל מארץ מצרים, והקץ עדיין לא נשלם, יש לך לדעת כי הקץ שעשיתי להאבות הוא בחינת א-ל ש-די ובו שמתי לגלות גבול ואמרתי לו די. אבל בחינה אחרת לא נודעתי, פירוש לא אמרתי להם הקץ שיהיה באמצעות הרחמים אם יבקשו ויעוררו רחמים, כמו שעשו ישראל שבקשו ממני רחמים וידפקו על דלתי הרחמים קודם הקץ, לא נודעתי להם. ולכן הגם שלא שלמו ימי העינוי והצרה, אף על פי כן ריחמתי עליהם במידת הוי"ה, והוא אומרו בתחילה אני ה', והבן.

יסודות הדברים נתפרשו בדיוקו של הרמב"ן (שמות ב, כה) מלשונות הכתוב, שבני ישראל זכו להיגאל ממצרים, אף שלא היו ראויים – רק מכח התפילה: 

האריך הכתוב להזכיר טענות רבות בגאולתם, וישמע אלקים את נאקתם, ויזכור אלקים את בריתו, וירא אלקים, וידע אלקים, כי ידעתי את מכאוביו (שמות ג, ז). כי אע"פ שנשלם הזמן שנגזר עליהם לא היו ראויים להיגאל, כמו שמפורש על ידי יחזקאל (יחזקאל כ, ח), אלא מפני הצעקה קבל תפלתם ברחמיו.

וכיוצא בזה כתב רבנו בחיי (שם), שהוסיף בזה נופך.

ואמר ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, כי אף על פי שהגיע הקץ כבר לא היו ראויים לגאולה, אלא מרוב שצעקו אל ה' מן העבודה קבל תפילתם. והזכיר שתי פעמים מן העבודה, ויאנחו בני ישראל מן העבודה ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, ללמדך שאין תפילתו של אדם שלמה כאותה, שהוא מתפלל מתוך הצרה והדוחק שהיא יותר מקובלת, והיא העולה לפניו יתברך. וכן תמצא ביונה הנביא ע"ה שביאר הענין הזה, הוא שאמר (יונה ב, ח) בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי אֶת ה' זָכָרְתִּי וַתָּבוֹא אֵלֶיךָ תְּפִלָּתִי אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ. הבטיח הנביא, שהתפילה שהיא מתוך הצער ועטיפת הנפש היא הנכנסת לפניו אל היכל קדשו יתברך.

האור חיים הקדוש (שמות כא, ו) הוסיף על דבריהם, כי גם בזמן החורבן והגלות הבטיח הקב"ה לכנסת ישראל שיענה להם כשיזעקו לו בצר להם, כפי שנרמז בדברי הכתוב בפרשת אמה עבריה:

אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע.

דע כי אמרו ז"ל (זוה"ק ח"ב דף קנב, ב) כי בזמן החורבן כל כלי השפע משפיעין חוץ למקומן בשאר האומות, ולא בישראל, כי מתקלקלים הצינורות ומריקים במקום לא קדוש. והוא אומרו אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ, לתת מדת טובו, כאשר עיני כל ישראל רואות הפלגת הטוב, ביד לא מבני ישראל המה. טען הכתוב עוד לו יהיה שכעס עוד עליה שלא תהיה בהדרגת הטוב וההשקט כבנות העולם, ונותן ה' מידת טובו לאומה אחרת. לפחות שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע, שארה אלו מזונותיה, כמאמר ר' יאשיה (במכילתא) כסותה כמשמעו, ועונתה – הוא שיהיה עונה אותה בצר. ושלשה דברים אלו הם דברים המוכרחים, ואיך יכולה לחיות זולתם.

מקור נאמן לדבריו מפורש במדרש (שמות רבה לח, ד), שמאז גלות מצרים והגאולה ממנה בתפילה, כך בכל דור ודור זכו לישועת ה', אך ורק באמצעות כח התפילה:

אמר להם בכו והתפללו לפני ואני מקבל אבותיכם כשנשתעבדו במצרים לא בתפלה פדיתי אותם שנאמר (שמות ב, כג) וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ. בימי יהושע לא בתפלה עשיתי להם נסים שנאמר (יהושע ז, ו) ויקרע יהושע שמלותיו ומה אמרתי לו נטה בכידון בימי השופטים בבכיה שמעתי צעקתם, שנאמר (שופטים ו, ז) ויהי כי זעקו בני ישראל אל ה' בימי שמואל לא בתפלה שמעתי להם שנאמר (שמואל א ז, ט) ויזעק שמואל אל ה' בעד ישראל ויענהו ה'. בימי מרדכי, שנאמר (אסתר ו, יא) ויקח המן את הלבוש ואת הסוס, מי גרם למרדכי לבא לידי הגדולה הזאת אמור שהיה מתפלל בכל שעה שנאמר (שם ד, א) ומרדכי ידע את כל אשר נעשה מאחר שראה עצמו בגדולה לא הגיס לבו ולא עמד מן התפילה אלא וישב מרדכי כשם שהיה מתחילה.

מעלת התפילות שקבלתן אינה נצרכת ל"אמצעי"

ג. האור החיים הקדוש, בהמשך לדבריו (שמות ב, כג; לעיל אות ב) בביאור תפילת בני ישראל "מתוך הצרה", הוסיף לדייק בלשון הכתובים, כי מעלת תפילה זו נשגבת כל כך, שהיא עולה ישירות לבורא ללא צורך ב"אמצעים"  – המלאכים.

וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאלקים מִן הָעֲבֹדָה.

עוד אולי אומרו מִן הָעֲבֹדָה ירצה שלא הגיעה השועה לפני ה' על ידי אמצעי, אלא ביושר עלתה מִן הָעֲבֹדָה אֶל הָאלקים, שלא על ידי בעלי כנפים יגיד דבר (קהלת י, כ).

לפי האמור ביאר האור החיים הקדוש (שמות ג, ט) את לשון כתוב בהמשך הפרשה שם:

וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם.

ואמר בָּאָה אֵלָי, לצד שיש הדרגות בתפלות המוגשות לפני הנעתר. יש מהם שמביאים אותם משרתי עליון ומגישים אותם לפניו יתברך, ויש מהם שהם מעולים שיש בהם כח שאין צריכים אמצעי להגיעם לפני הבורא אלא הם מעצמם נגשים לפניו. לזה אמר בָּאָה אֵלָי, פירוש בלא אמצעי".

בכוח התפילה להמתיק הדינים

ד. אשר על כן, משה רבנו, ביודעו מה רב כוחה של התפילה מתוך צרה, כאשר עמדו ישראל על שפת ים סוף והמצרים מאחוריהם, ציווה לבני ישראל "התייצבו" – בתפילה, ואז יזכו "להחריש את מידת הדין". וכמו שכתב האור החיים הקדוש בביאור הפסוקים (שמות יד, יג-יד) שם:

וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם, ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן.

הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ, אולי שנתכוון לומר להם שיתייצבו בתפילה כמות שהיו עומדים וצועקים אל ה', כאמור בסמוך ויצעקו וגו' אל ה'. וכן הוא אומר (שמואל א א, כו) אני האשה הנצבת עמכה וגו'.

ולפי מה שפירשנו בפסוק התיצבו שאמר להם יעמדו בתפילה, ירצה על זה הדרך ואתם תחרישון למידת הדין. פירוש תרבו בתפילה להשמיע במרום קולכם להחריש למידת הדין עליכם.

ה. התפילה – "עיקר גדול באמונה ובהשלמת הנפש"

נראה להתעמק בסוד כוחה של התפילה בכלל, ותפילה בעת צרה בפרט, על פי דברי האור החיים הקדוש, שהתפילה היא "עיקר גדול באמונה ובהשלמת הנפש".

לשם כך נעיין בדבריו (שמות יז, א-ד) בביאור פרשת הנסיון שהקב"ה ניסה את בני ישראל בצאתם ממצרים, שלא היה להם מים לשתות – לראות האם יצעקו ויתפללו אליו:

וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם, וַיָּרֶב הָעָם עִם משֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם משֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת ה'. וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל משֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא, וַיִּצְעַק משֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי.

הנה הענין יוליד התימה, למה יביאם ה' אל הנסיון הגדול הזה, למות בצמא, וכפי השכל ישער אדם שדבר זה וכדומה תוליד הכפירה. ועוד תגדל הקושיא על משה, שבמקום שיאזור חלציו בתפילה ובתחנונים, בא בטענה לפני ה' עוד מעט וגו', שיראה כי לא חשש על צמאונם ועל מות בני ישראל בצמא, כי הכתוב מעיד כי צמאו למים. 

ונראה כי ה' ניסה אותם, להדריכם לשאת עיניהם ולהתפלל לפני ה', כי זה עיקר גדול באמונה ובהשלמת הנפש. ותמצא שנתחכם ה' על הדבר, ולא נתן להם מן יום לחודש, אלא דבר יום ביומו, ואשר על כן מנע מהם הנס, עד שיתחננו למול קונם, וישמע צעקתם. ומודיע הכתוב כי במקום שיצעקו לה', היו מריבין עם משה.

אולם בני ישראל לא התפללו לה', כמצופה מהם, וביאר האור החיים הקדוש, בהמשך דבריו, את טעמם:

ראיתי לתת לב, איך עם ה' הרואים דברים המופלאים והנוראים במצרים, ועל הים, ובמדבר, יטעו בדבר, ולא יצעקו אל ה'. והלא הם המכירים תועלת הצעקה, כי שמע את נאקתם במצרים. ואולי כי דעתם היה שאין צורך לתפילה על הדבר, כל שה' ישנו בתוכם, כי אחר שהביאם למדבר פשיטא שלא הביאם אלא לספק צורכם, שאם לא כן הלא המה אבודים, ולא יצטרכו לתפילה, ואין זה אלא שאין ה' בקרבם, והוא הנסיון שאמרו היש ה' בקרבנו וגו'. 

הדברים נפלאים למתבונן בעומקם, ונלמד מהם כי עיקר מעלת התפילה נובע מכך שהיא "עיקר גדול באמונה ובהשלמת הנפש", וכשהמתפלל מתעלה לשלימות באמונתו, זוכה ותפילתו נענית.

על פי יסודות הדברים, שכוחה של התפילה נובע משלימות האמונה, ביאר האור החיים פרשה תמוהה (שמות יד, טו-טז), הדין ודברים שהיה בין הקב"ה למשה רבנו על שפת ים סוף:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ, וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה.

קשה, ולמול מי יצעק אם לא לה' אלהיו, ובפרט בעת צרה, דכתיב (יונה ב, ג) קראתי מצרה לי, מן המצר קראתי יה (תהלים קיח, ה). ואם לצד שהרבה להתפלל, הלא כל עוד שלא נענה מהעונה בצר לו, לא ירף מתפילה.

עוד קשה, אומרו דבר אל בני ישראל ויסעו, להיכן יסעו, אם רודף מאחור והים לפניהם, ואם הכוונה אחר שיבקע הים, אם כן היה לו לומר הרם את מטך וגו', ואחרי כן יאמר דבר אל בני ישראל וגו'

וביאר האור החיים הקדוש, כי שהקב"ה צווה את משה רבנו שיעורר את בני ישראל להתחזק באמונה, כדי רק על ידי זה תפילתם תקובל ברחמים וברצון:

דבר ידוע הוא כי כח הרחמים הוא מעשים טובים אשר יעשה האדם למטה, יוסיפו כח במידת הרחמים, והנה לצד שראה אל עליון כי ישראל קטרגה עליהם מדת הדין, והן אמת כי חפץ ה' לצדק ישראל, אבל אין כח ברחמים לצד מעשיהם כנזכר, אשר על כן אמר למשה תשובה נצחת, מה תצעק אלי, פירוש כי אין הדבר תלוי בידי, הגם שאני חפץ עשות נס, כיון שהם אינם ראוים מדת הדין מונעת, ואין כח ברחמים כנגד מדת הדין המונעת, ואמר אליו דבר אל בני ישראל פירוש זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים, דבר אל בני ישראל ויתעצמו באמונה בכל לבם, ויסעו אל הים קודם שיחלק, על סמך הבטחון כי אני אעשה להם נס, ובאמצעות זה תתגבר הרחמים.

כח התפילה של הצדיקים

ו. לאור המבואר לעיל בכוחה של התפילה המיוסדת על אדני חוסן האמונה, יומתק ביאורו של האור החיים הקדוש (שמות ח, ד-ה) על פלאי כוחם של הצדיקים שתפילתם חביבה לפני הבורא לפעול ישועות שלא על פי דרך הטבע:

וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל ה' וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי וַאֲשַׁלְּחָה אֶת הָעָם וְיִזְבְּחוּ לַה'. וַיֹּאמֶר משֶׁה לְפַרְעֹה הִתְפָּאֵר עָלַי לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה, וַיֹּאמֶר לְמָחָר וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כּה' אֱלֹהֵינוּ.

והקשה האור החיים הקדוש: ראשית, מדוע הדגיש משה רבנו לפרעה שיקבע לו זמן לתפילה – "לְמָתַי אַעְתִּיר", ולא שאל אותו מתי רוצה שמכת הצפרדעים תסתיים, ומה איכפת לפרעה זמן התפילה, הרי העיקר שלא יהיו צפרדעים. שנית, מדוע פרעה ביקש שהמכה תסור רק לְמָחָר, והרי אין לך אדם שירצה להיות בסכנת מוות אפילו שעה אחת, וזה לשונו:

צריך לדקדק דברי משה שאמר למתי אעתיר וגו', שלא היה לו לומר אלא מתי יסיר הצפרדעים שהוא המבוקש. אכן כוונת משה להראותו אשר יפליא ה' לחבב ידידיו, ומזה ישער ויחליט בדעתו כי מהנמנע שיעזבם ה' בשום אופן. כי הנה מדרך המוסר, עבד כי ישאל דבר מרבו ולואי שישיג עשוהו לו לא שיתנה עליו בזמן מסוים, ובלבד שלא יקדים ובלבד שלא יאחר, אלא העבד ישאף עת אשר רבו יחפוץ לחוננו רצון. ואמר משה בא וראה ההשגחה הנכונה ושלימות החיבוב שאעתיר לה', ואומר אליו בתפלתי כי יעשה הדבר בעת אשר אקבע לו הזמן. והוא אמרו למתי אעתיר, פירוש לאיזה זמן תתפאר עלי לומר התפלל לה' עתה, כי לזמן פלוני יסיר וגו', והשיבו פרעה למחר וגו'.

וקשה, כי הגם כי נפש רשע אותה רע, זה דוקא בדבר שאין הרעות ניכר לאדם אלא במושכל, אבל כזו וכזה אין לך אדם שיחפוץ שיתעכב בסכנת מות, כמו שכן קראה הוא ויסר מעלי את המות.

והיה נראה לומר, כי לראותו זריזותו של משה שאמר למתי אעתיר וגו', הטעתו עין שכלוכי אמר כן משה לצד שהכיר כי קרב זמן קץ המכה ואין עוד מאז והלאה שליטה לאלהי העברים והמכה כלתה מאליה, והערים חס ושלום משה לצד שאמר בדעתו כי חפוץ יחפוץ פרעה למהר ולהסיר הנגע, לזה אמר התפאר, ומן הסתם יאמר בעת ובעונה הזאת, לזה סבל צער אותו זמן להכיר הדבר אם מרמה אותו, ואמר למחר.

אלא שכפי דרכינו אין אנו צריכים לזה, כי רצה לבחון התפארות משה שאמר שיתפלל ויתנה בתפלתו אל אלהיו שישמע תפלתו עתה ולא יעשה כי אם למחר, ואין מדה זו אפילו בעובד לכוכב ומזל. ואמר למחר, פירוש שיתפלל עכשיו ויאמר בתפלתו כי למחר יסיר וגו', נתכוון הרשע להגדיל הנסיון שיתפלל להסיר ולא יסיר עד למחר. והשיב משה על זה ואמר, כדברך נעשה, למען תדע כי אין כה' אלהינו שיקבל תפלתינו בתנאים על דרך אומרו (דברים ד, ז) כי מי גוי גדול כה' אלהינו בכל קראנו אליו. ולזה תיכף ומיד יצא להתפלל לה'.

משה רבנו התכוון להראות לפרעה את החביבות המופלאה והמופלגת שהקב"ה מחבב את הצדיקים, שלא רק שהם יכולים לבקש מה' יתברך מה שהם שרוצים, אלא הם גם קובעים בדיוק את הרגע והשעה שזה יקרה, ואף כביכול עושים עם הקב"ה "תנאים" שימלא מבוקשם בזמן מסויים. לכן אמר לפרעה "בא וראה ההשגחה הנכונה ושלימות החיבוב" שיש לי אצל הקב"ה שאעתיר ואבקש בתפילה שיסיר את הצפרדעים דוקא בזמן שאני אקבע לפניו.

פרעה לעומת זאת, לא האמין בדבר זה, וחשב כי משה רבנו אומר כן, רק מחמת שהוא יודע שהמכה הולכת ממילא להיגמר מעצמה מייד, ולכן אמר לו שיקבע לו זמן להתפלל, כי הניח שמן הסתם פרעה יבקש להסיר את המכה מייד, וזו הסיבה שמשה רבנו "מתגדל עליו" כאילו הוא יכול לבקש מהקב"ה מתי שפרעה ירצה, ובאמת אין זה נכון כלל, כי המכה מעצמה תסתיים. בשל כך רצה פרעה לבדוק את אמיתות דבריו של משה רבנו וביקש ממנו שיתפלל היום שהמכה תסתלק רק למחר, ובזה ייבחן האם אכן יכול בתפילתו להסיר את המכה. 

ועל כך השיב לו משה רבנו "כדברך, למען תדע כי אין כה' אלוקינו", שה' מקבל תפילת הצדיקים עם כל התנאים שהם מתנים לפניו, וכמו שכתוב 'מי כה' אלוקינו בכל קראנו אליו", ודייקא בכל קראנו אליו, שבכל אופן ותנאי שהצדיקים קוראים ומתפללים לפניו, הקב"ה שומע תפילתם וממלא מבוקשם. 

והדברים נפלאים על פי המבואר לעיל, כי התפילה היא "עיקר גדול באמונה ובהשלמת הנפש", ועל ידי זה היא מתקבלת. ועל כן הצדיקים הזוכים למדרגות גבוהות בשלמות אמונתם, כוחם עצום ונשגב לפעול ישועות בתפילותיהם, המיוסדות על אדני אמונתם הצרופה והמזוקקת. 

המתפלל צריך לפרש את תפילתו

ז. בדברי האור החיים (דברים ב, כג; לעיל אות א) נתבאר תנאי נוסף בקבלת התפילה – "שתהיה תפילתו מפורשת", וכן נראה מתפילת משה רבנו להסיר את מכת הצפרדעים, כאמור בלשון הכתוב (שמות ח, ח): 

וַיֵּצֵא משֶׁה וְאַהֲרֹן מֵעִם פַּרְעֹה וַיִּצְעַק משֶׁה אֶל ה' עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר שָׂם לְפַרְעֹה

וביאר האור החיים הקדוש:

אשר שם לפרעה, מכאן שצריך לפרש תפילתו.

ומקור פירושו בדברי חז"ל במדרש (אסתר רבה ז, כד):

אמר רבי לוי, אומות העולם נבואתם סתומה ואינם יודעים אם ליהרג ואם להרוג. משל לאדם שהיה מהלך בדרך, מן דוחקא דאורחא אסתבע קרסוליה [נתייגעו ונתעייפו קרסוליו], אמר הלוואי הוה לי חד חמר. עבר עלוי חד רומאי דילדית חמרתיה חד עולאי [עבר עליו רומאי אחד שחמורתו ילדה עיר אחד]. אמר ליה סב ארכב הדין עולאי [אמר לו הרומאי, קח והרכב עליך עיר זה]. אמר הא צלותי אישתמע, ברם אנא לא שאלית כהוגן אם למרכב אם למרכיבה [אמר, הרי תפילתי נתקבלה, אלא שאני לא שאלתי כהוגן, לפי שלא פירשתי אם רצוני בחמור לרכוב עליו או להרכיבו על]. כך נבואתם של אומות העולם להיות עתידים ליום הזה, ואינם יודעים אם להרוג אם ליהרג, אבל ישראל נבואתם מפורשת, להיות היהודים עתידים ליום הזה להנקם מאויביהם.

אמנם אצל הצדיקים מצינו בחינה נוספת, להסתיר את בקשתם האמיתית מהמון ההעם, כפי שחידש רבי אלימלך מליז'נסק בספרו נועם אלימלך (פרשת וישלח), וז"ל:

דהנה דרך הצדיק בדברו עם אנשים, אזי הוא מדקדק בדבריו להשכיל שיהיו דבריו נשמעים במשמעותיהם. אחד, דברים כפשוטם, לאיש המדבר עמו. שנית, הוא עיקר תוכן דבר שמכווין באותן הדבורים שיהיו תפילה ותחנונים לפני המקום ברוך הוא וברוך שמו. 

והכוונה בזה שמסתיר דבריו של התפילה בהדיבורים שמדבר עם האדם, ואינו מתפלל תפילתו הצורך לו בפירוש, הוא למען המקטרג שלא יבין כוונתו בדבריו שמכניס בהם תפילה, ולא יקטרג עליו כי אינו יודע שזה הוא מתפלל. 

בספר משנת יוסף (דרשות ומאמרים, מאמר א) הוסיף בביאור הדברים: 

ויש ליישב כוונת הנועם אלימלך עם האור החיים הקדוש, שגם כוונת הנועם אלימלך לומר התפילה הפירוש, אבל בהסתר שבני אדם לא יבינו.

או יש חילוק מי המתפלל, דאדם פשוט צריך לפרש דבריו באר היטב, אבל בצדיקים יש ולפעמים צריכים להסתיר תפילתם. והאור החיים הקדוש שכתב דבריו במשה רבנו ע"ה, ואף על פי כן אמר "לאמר" – פירש דבריו כמצטרך שלא יסבלו דבריו דבר בלתי הגון, צריך לומר שהגם שאדון הנביאים הוא, לא הסתיר דבריו, כדי ללמדנו סדר התפילה.

התפילה בלב נשבר – "כגרזן הפותח כל השערים" ובכוחה "להמתיק הדינים ולהשתיק כל הקטרוגים"

ח. ממוצא הדברים יובן הצורך בתפילה – הכוח שנתן הקב"ה לנבראים באמצעותה להמתיק הדינים, נעיין בדברי הנתיבות שלום (חלק א, נתיב תפילה, מאמר ב):

ענין התפילות  נמצא בהם כח הפעולה הנפלאה אשר היא כלולה, לאי הדורש את ה' וקרבתו יחפץ, מכל ענייני אמונה, קבלת מלכות שמים שלימה, עבדות בלבב שלם, יראה, אהבה ודביקות, הכנעה והשתחוויה, ועל ידי זה לתשובה.

ולכן ענין התפילה צריך להיות בשברון לב, וכמאי דכתיב (תהלים נא, יט) לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה. דהיינו אף אם באמת ראוי הוא שיבזוהו על מעשיו, אך מכיון שלבו שבור ונדכה, אלקים לא תבזה. ומשום כך אין עצה טובה יותר משבון לב בכדי שהתפילה תתקבל. וכמאמר הבעש"ט זי"ע לתלמידיו, שכוונות התפילה הם על דרך מפתחות שפותחים שערים, אכן לפעמים העלו מנעוליהם חלודה, ולא יכולים לפתחם על ידי מפתחות. אבל לב נשבר הוא כגרזן הפותח כל השערים, ומשבר אפילו דלתות נחושת. והטעם, כי על ידי שלבבו שבור בקרבו, והוא כולו נכנע ומבוטל לפניו ית"ש, מתבטלת הימנו מידת הדין. שאין מידת הדין שולטת אלא על "ישות", אבל על בחינת "אין", אין חלות למידת הדין.

על פי המבואר שענייני התפילה כוללים התייחדות והתדבקות אליו ית"ש, השרשרת אמונה ובטחון בה', וכניעת הנפש והתבטלותה המוחלטת לפניו ית"ש, יתיישב מה שמתקשים להבין צורך התפילה לפניו ית"ש, והלוא רחמיו ית' מרובים כרחם אב על בנים, וכלום צריך לעורר רחמי אב על בניו. אכן על פי היסודות האמורים בענייני התפילה, כוחם אתם להמתיק הדינים ולהשתיק כל הקטרוגים. 

תפילה בלב נשבר ומתוך צער – הלכה למעשה

ט. נתרגם את הנלמד הלכה למעשה:

א – להתפלל "כעני" בהכנעת הלב מדרגת התפילה הגבוהה ביותר, כמבואר בדברי הזוהר הקדוש (ח"ג דף קצה, א) וז"ל:

מאן חשיבא מכלהו תפילות, תפילה דעני. דתפילה דא קדים לתפילה דמשה ולתפלה דדוד, וקדים לכל שאר צלותין דעלמא. מאי טעמא, בגין דעני איהו תביר לבא, וכתיב קרוב ה' לנשברי לב וגו'.

ובדברי הרמ"ק בספרו תומר דבורה (פרק תשיעי) נתבארה הדרך להשגת מדרגה זו:

היאך ירגיל האדם עצמו במדת המלכות. ראשונה לכולן, שלא יתגאה לבו בכל אשר לו וישים עצמו תמיד כעני ויעמיד עצמו לפני קונו כדל שואל ומתחנן. 

ולהרגיל עצמו במידה זו, אפילו שיהיה עשיר, יחשוב, שאין דבק עמו מכל אשר לו מאומה, והוא נעזב, צריך לרחמי הבורא תמיד, שאין לו כל דבר אלא הלחם אשר יאכל, ויכניע לבבו ויעני עצמו, ומה גם בעת תפילותיו, שזו סגולה נפלאה. 

ב – להתרגל להתפלל על כל פרט של צרה וצער מעומק הלב, כמבואר בדברי רבי שמשון פינקוס (שערים בתפילה, ביצור) וזה לשונו:

הנה הרמב"ן בספר המצוות שחולק על הרמב"ם דס"ל דמצות עשה דאורייתא להתפלל בכל יום, וס"ל להרמב"ן שלהתפלל כל יום אינה מצוה דאורייתא. ומסיק ואומר וז"ל, ומה שדרשו בספרי ולעבדו זה תלמוד, דבר אחר זו תפילה, אסמכתא היא. או לומר שמכלל העבודה שנלמוד תורתו ושנתפלל אליו בעת הצרות, ותהיינה עינינו ולבנו אליו כעיני עבדים אל יד אדוניהם וכו', עיין שם.

ויש להעיר כאן הלכה נוראה למעשה, דכל אימת דאירע לאדם איזה עניןשל צרה, הרי נתחייב הוא מיד במצות עשת מן התורה של תפילה. והיא נפקא מינה גדולה למעשה, כגון מי שכבר התפלל בבוקר, ואחר כך בדרכו לעסקיו נזדמנה לו איזו צרה, כגון כאב גדול, או עכוב בענייניו החשובים לו מאד, הרי לשיטת הרמב"ן נתחדשה לו ברגע זה מצוה וחיוב מהתורה של תפילה, מחמת שהיא לו עכשיו עת צרה. אמנם לשיטת הרמב"ם כבר יצא ידי חובתו במה שהתפלל כבר באותו היום, אבל להרמב"ן נתחייב מדאורייתא להתפלל, עכ"פ תפילה קצרה.

וצריך עיון בדין זה לדעת מהו השיעור שתהא נקראת צרה להתחייב עליה מן התורה לדעת הרמב"ן.

  •   •   • •

נסיים בדבריו הנפלאים של מרן החזון איש:

בכל פגע הריני מורגל להחזיק את האמונה, כי לא נעשה דבר בעולם במקרה רק על פי השגחתו ית'. והריני מתאמץ בתפילה להעביר את הגזירה, ולפיכך הריני מתייחס בקרירות להשתדלות, כי על פי הרוב אין ההשתדלות ברורה (קובץ אגרות חזון איש, חלק ב, אגרת קלב).

ומה נפלא הדבר כי ביכולת האדם להשיח דאגותיו לפני אדון עוםלם יתברך שמו, כאשר הוא משיח לרעהו. והמקום ב"ה מכנהו ילד שעשועים. ותפילה בעת צרה שהאדם נצטווה עליה, היא לו לעזר ותרופה מתמדת, משמחת לב ומאירת עינים (שם אגרת ב).