הצורך בריגול נגד אוייבינו, הוא נדבך מרכזי במערכה הבלתי נגמרת, להגן על מדינת ישראל מפני מבקשי רעתה. חלק חיוני במערכה זו הינו, החדרת סוכנים חשאיים, על מנת לספק מידע אמין ומיידי. ובכלל זה, נשים, אשר לצורך פעילותן המבצעית, עליהן לקיים יחסי אישות ואף להינשא לנכרים. הנדון בסוגיא זו, מתחלק לשניים:
[א] האם גילוי עריות הותר לצורך הצלת עם ישראל.
[ב] לאחר מעשה, האם סוכנת חשאית, אשת איש, מותרת לבעלה.
א. שני מאורעות מרכזיים בדברי ימי עם ישראל, עומדים ביסודו של הדיון ההלכתי בנדון דידן, בהם בנות ישראל ניטמאו לנכרים, על מנת להציל את עם ישראל. ויש לעיין, האם ניתן ללמוד ממאורעות אלו הלכה למעשה, לשעה ולדורות.
- אסתר – במסכת מגילה (יג, א) דרשו חז"ל: "וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת (אסתר ב, ז), תנא משום רבי מאיר, אל תקרי לְבַת אלא לבית". התורה תמימה (אסתר שם) ביאר את הלימוד: "כפי הנראה נסמך על הדרשה (מגילה יג, ב) כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ (שם פסוק כ), שטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי, והיינו שהיתה לו לאשה. ודריש כאן לקחה מענין קדושין, מלשון (דברים כב, יג) כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה, וכמו שאמרו דקיחה הוא קנין של קידושין (קידושין ב, א). לפי זה דריש לְבַת כמו לבית, על פי הדרשה הידועה, דהאשה מכונה בשם בית, וביתו זו אשתו (יומא ב, א)".
עוד מובא במסכת מגילה (טו, א) "אמר רבי אבא, שלא כדת היה, שבכל יום ויום עד עכשיו באונס, ועכשיו ברצון. וכאשר אבדתי אבדתי, כשם שאבדתי מבית אבא כך אובד ממך". ופירש רש"י: "עד עכשיו נבעלתי באונס, ועכשיו, מכאן ואילך מדעתי. אבדתי ממך, ואסורה אני לך, דאשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה, וברצון אסורה לבעלה". מפשטות הדברים נראה כי אסתר היתה נשואה למרדכי, ולאחר שנטמאה מרצון לאחשוורוש, נאסרה על מרדכי.
- יעל – בספר שופטים (ה, כז) מסופר על יעל "אשת חבר הקיני", שבכדי להציל את עם ישראל, נטמאה לסיסרא ולאחר מכן הרגה אותו. כפי שדרשו חז"ל (נזיר כג, ב) מהפסוק "בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב בֵין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם נָפַל שָׁדוּד", כי "שבע בעילות בעל אותו רשע באותה שעה". ועל מעשה זה נאמר: "תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ, מאן נשים שבאהל, שרה, רבקה, רחל ולאה". ועוד אמרו שם: "כל טובתם של רשעים אינה אלא רעה אצל צדיקים, שנאמר (בראשית לא, כט) הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע. בשלמא רע שפיר, אלא טוב אמאי לא, אלא לאו שמע מינה טובתו רעה היא, שמע מינה". ופירש רש"י: "תבורך, על שעשתה עבירה לשמה כדי להתיש כוחו של אותו רשע כדי שתהא יכולה להורגו". וכתב המהרש"א (מגילה טו, א): "יעל זינתה בקולה, דכתיב בה (ד, יח) וַתֹּאמֶר אֵלָיו סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי, שעל ידי דיבורה וקולה תבעה סיסרא לזנות, כמו שנאמר בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב גו', כמפורש במסכת נזיר".
כידוע, גילוי עריות היא אחת מג' עבירות החמורות, עליהן נאמר (סנהדרין עד, א) "יהרג ועל יעבור". והשאלה המתבקשת היא, מה היה ההיתר של אסתר ויעל לעשות מעשים שהם "גילוי עריות", ולא עוד אלא שיעל אף התברכה על מעשיה – ותמוה, כיצד שייך לברך מעשה שנאמר עליו "יהרג ואל יעבור".
אסתר קרקע עולם היתה
ב. בסוגיית הגמרא (סנהדרין עד, א) מובא: "כי אתא רבין אמר רבי יוחנן, אפילו שלא בשעת השמד, לא אמרו [יעבור ואל יהרג] אלא בצינעא, אבל בפרהסיא, אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור". ועל כך הקשו (שם עמ' ב) "והא אסתר פרהסיא הואי". ופירש רש"י: "ונבעלה לנכרי ולא מסרה נפשה לקטלא". כשאסתר נלקחה לבית אחשורוש, היה זה בפרהסיא, שהרי כל יהודי שושן ידעו שהולכת לשם להיבעל אליו, והיא לא מסרה נפשה למות. מוכח איפוא, ש"פרהסיא" היא לא סיבה למסור הנפש.
על קושיא זו תירץ אביי:" אסתר קרקע עולם היתה". ופירש רש"י: "אינה עושה מעשה, הוא עושה בה מעשה". כלומר, כיון שאשה לא עושה את המעשה בבעילה, הרי היא כ"קרקע עולם", שאינה עושה מעשה בזריעה ובחרישה, אלא אחרים עושים בה. בשל כך, אסתר לא היתה מצווה למסור נפש על ביאת האיסור לאחשורוש. ורבא תירץ: "הנאת עצמן שאני". ופירש רש"י: "שאין הנכרי מתכוין להעבירו מיראתו אלא להנאת עצמו מתכוין, שאני, ואין כאן חילול השם ליהרג על כך". כשהאנסים עושים זאת להנאת עצמם ולא לצורך העברה על דת, הדין שונה, מכיון שאין בזה חילול השם אפילו בפרהסיא. ואחשורוש, "להנאת עצמו" התכוין.
ברם הגדרה זו, כי אשה נחשבת במעשה הביאה כ"קרקע עולם", לא מובנת, כפי שהקשה בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סימן עד) "ודאי כשקרא אחשורוש לאסתר לבוא למיטתו, הלכה בעצמה ולא הובילוה אצלו כפותה, וגם מסתבר ששכבה בעצמה אצלו ופשקה רגליה, דהא לא הבין אחשורוש שהיא אנוסה, ואם כן מדוע לא ייחשב זה מעשה". וביאר רבי משה: ואף שיש לדחוק דכל זה הוא רק הכנה להעבירה שאינה מחוייבת למסור נפשה אף בפרהסיא, ובהעבירה עצמה היא קרקע עולם, ומה שודאי לא גרע מעשים אלו מאביזרייהו דעריות דגם כן יהרג ואל יעבור לרוב הפוסקים וכו', נחדש שכיון שבשביל הביאה עצמה אין לה ליהרג מחמת שהיא קרקע עולם, לא עדיפי אביזרייהו מעיקר העבירה אף שהם במעשה, דהא חומר אביזרייהו נמשך מחומר העיקר. וכיון שבאשה הוי העיקר בלא מעשה, ואינה מחוייבת למסור נפשה, גם על אביזרייהו אינה מחוייבת. ויהיה חילוק בין איש לאשה גם בחיבוק ונישוק וכל אביזרייהו דאשה תעבור ואל תיהרג, ואיש יהרג ואל יעבור". רבי משה חידש, שגם אם חלק מהפעולות הנכללות בביאה, לכאורה נעשות מתוך רצון, אך מכיון שהן רק בגדר "אביזרייהו" של גילוי עריות, ובעיקר העבירה של גילוי העריות, האשה היא "קרקע עולם", והיא לא מחוייבת ליהרג ולא לעבור – "לא עדיפי אביזרייהו מעיקר העבירה, וכיון שבאשה העיקר בלא מעשה, ואינה מחוייבת למסור נפשה, גם על אביזרייהו אינה מחוייבת".
כמו כן, אצל יעל, ודאי קשה לומר שהיתה "קרקע עולם", כפי שכתבו תוספות (יבמות קג, א ד"ה והא) "אדרבה, היא שידלתו בדברים, להכריעו להביאו אליה, כדי להתיש כוחו להציל ישראל".
בנדון דידן, לכאורה קשה לומר כי כשסוכנת הביון מפתה את האויב, הרי היא בגדר "קרקע עולם", שהרי כל הפעולות של פיתוי הנכרי, ושאר המעשים של הביאה והקודם לה [חיבוק ונישוק וכו'], נעשים מרצונה וביוזמתה ולא באונס. וכפי שאכן כתב בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת יו"ד סי' קסא) "ואני אומר, כיון שאמרו רבותינו, בכל מתרפאים חוץ מעבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות, אם כן כשם שאין מתרפאים בשלוש עבירות הללו, כך אין מצילים בהם נפשות. ואונס דרחמנא שריא באשה שקרקע עולם היא, היינו שהיא אנוסה על גוף הביאה. אבל היכא שאינה אנוסה על גוף הביאה, ואדרבה, היא משתדלת לזה להציל נפשות, לא מקרי קרקע עולם, ואשה ואיש שווים ותהרג ואל תעבור".
סברא זו למעשה מפורשת כבר בדברי המאירי (סנהדרין עד, ב), שכתב כי "קרקע עולם" נאמר רק כשבעילת האשה היא בעל כורחה, ולא כשהיא הולכת בעצמה אל האנס הנכרי: "ויש גורסים מפני זה תהרג ואל תעבור אם רצה זה לאונסה, ועל הנערה הוא אומר כן, ואף זו לענין פסק כך הוא. ואם תשיבנו, אסתר על כורחה מוליכים אותה, ודברינו אינם אלא למי שאומרים לה לכי מעצמך להיבעל לפלוני ואם לאו אנו הורגים אותך. אבל מי שמוליכים אותו על כורחו אינו ממין זה, ולא אמרו עליה בענין זה תיהרג וכו'. והוא אצלי שאמר "קרקע עולם היתה", שלא היתה היא עושה כלום ואף שכר הליכה אין בידה, שמוליכים היו אותה על כורחה. אבל באיש, אפילו הוליכוהו על כרחו, הואיל ומעשה בידו, או האשה בזמן שיאמרו לה לילך היא מעצמה, יהרגו ואל יעבורו", וצ"ע [לפי המאירי, את המעשה של אסתר יש לפרש בשני אופנים: או שהוליכוה בעל כורחה, ולכן הותר לה משום "קרקע עולם". ואם הלכה מעצמה, שאין היתר "קרקע עולם", ההיתר היה משום "הצלת רבים", כפי שיבואר לקמן [אות ד] בדבריו בהסבר ההיתר של יעל, שבודאי הלכה מרצונה].
רחמנא "אפקריה" לזרע נכרי
ג. תוספות (סנהדרין עד, ב ד"ה והא) הקשו, כי הגמרא היתה צריכה לשאול שאלה יותר חמורה, ובמקום לשאול על אסתר שהיה זה מעשה ב"פרהסיא" ולכן היתה צריכה למסור את נפשה כדי לא לעבור על "עבירה קלה", היה צריך לשאול מדוע היא לא מסרה נפשה על מעשה של גילוי עריות, עליו נאמר "יהרג ואל יעבור".
מחמת קושיא זו, חידש רבנו תם "דאין חייבין מיתה על בעילת עובד כוכבים, משום דרחמנא אפקריה לזרעיה דעובד כוכבים, כדאמרינן (יבמות צח, א) דכתיב (יחזקאל כג, כ) וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם". משום כך לא הקשו על המעשה של אסתר שהיה גילוי עריות אלא שהיה עבירה של פרהסיא, וכפי שכתבו תוספות (כתובות ג, ב ד"ה ולדרוש): "ותירץ רבנו תם דאין חייבין מיתה על בעילת מצרי, דרחמנא אפקריה לזרעיה דמצרי, דכתיב (יחזקאל כג) וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם. ומייתי ראיה דפריך הא אסתר פרהסיא הואי, ולא פריך והא אסתר גילוי עריות הויא, משמע דמשום עריות לא הוה מיחייבא".
בביאור דבריו כתב בשו"ת בנימין זאב (סימן תג) "כיון דביאת נכרי לאו ביאה היא, לא היתה חייבת אסתר למסור עצמה למיתה בביאתו עליה דהא רחמנא אפקריה זרעיה דנכרי, דכתיב וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם, כלומר, ביאתו [נחשבת] כביאת בהמה דעלמא ולא מחייבה על ביאת הנכרי".
מאידך גיסא, תוספות (סנהדרין שם) כתבו על דברי רבנו תם: "והקשה הר"ר יצחק ב"ר מרדכי דעל כרחך בביאת עכו"ם נאסרה לבעל, כדאמרינן התם דאיכא פרוצות בפרק האשה שנתארמלה (כתובות כו, ב) גבי האשה שנחבשה בידי עכו"ם על ידי נפשות אסורה לבעלה. ואמרינן נמי במגילה (דף טו, א) כאשר אבדתי מבית אבא כך אבדתי ממך, אלמא לגבי בעלה לא חשיבא ביאת עובד כוכבים כביאת בהמה, וגם לכהונה נפסלת בביאתו, אף על פי שבביאת בהמה אינה נפסלת, דאין זנות לבהמה כדאמרינן בפ' הבא על יבמתו (יבמות נט, א). דזרעיה דעובד כוכבים הוא דאפקריה רחמנא לענין חייס [יחוס], אבל ביאת דעובד כוכבים לא אפקריה, וכיון דנאסרה לבעל אסורה לבועל". ובתרומת הדשן (סימן ריט) כתב: "אמנם נראה דהיה דוחק גדול לומר דרבנו תם לא הרגיש בכל אותן ראיות המפורשות במתני' ובתלמוד דאסורה היא לבעלה על ידי ביאת נכרי. וטפי אית לן למימר דמודה רבנו תם דאסורה לבעלה, ואף על גב דחשיבה כביאת בהמה, הני מילי לענין איסור דבועל, משום דלגבי נכרי לא שייך איסור כמו לגבי בהמה. אבל מכל מקום הואיל וביאת אדם היא אוסרת לבעלה, דישראל הוא, ושייך איסור לגביה". וסיים: "אם כן לא נחוש לדבריו לגבי דבעל, נגד כל כך הרבה גאונים שהפליגו דבריו". כיוצא בזה כתב הבית יוסף (אבן העזר סימן קעח סע' כ) "ובארחות חיים (ח"ב הלכות כתובות סי' כח) כתב דאין לסמוך על רבינו תם, שכל חכמי דורו נחלקו עליו".
אולם הרמ"א (יו"ד סי' קנז סע' א) אכן פסק כרבנו תם: "עובד כוכבים הבא על בת ישראל אינו בכלל גילוי עריות".
גילוי עריות לצורך הצלת רבים או כלל ישראל
ד. המאירי, לשיטתו, שאין היתר משום "קרקע עולם", כאשר הבעילה לא נעשית בעל כורחה, חידש כי מותר להיבעל לצורך הצלת רבים: "ואם תשיבני יעל שנשמעה לסיסרא אף ברצונה, כמו שאמרו שבע בעילות בעל אותו רשע שנאמר בין רגליה כרע וכו', הצלת רבים שאני. וזהו שהקשו עליה ברביעי של נזיר (כג, ב) הא מתהניא מעבירה, רצה לומר ברצון, ותירץ כל טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים. אלמא שלא היה קשה להם אלא על שנהנית מעבירה ברצון ולא על הליכתה, אבל באונס עצמה כל שאומרין לה לילך מעצמה תיהרג וכו', הא כל שמוליכין אותה, לא". ומבואר בדבריו, כי גם כשאין היתר בבעילה משום "קרקע עולם" – כאשר הדבר נעשה להצלת רבים, אין בו איסור.
יש לדייק בדבריו, שההיתר הוא כאשר מדובר בהצלת רבים ולאו דווקא הצלת כלל ישראל. וכן נקט להלכה בשו"ת בית יעקב (סימן לט) בנדון "אנשים ונשים שהלכו בדרך וקם עליהם ארכי-ליסטים אחד בשדה עם חבורת ליסטים שכמותו להרוג את כולם, וקמה אשה אחת מהם אשה יפת תואר מאד, והתחילה להשתדל עם האיש ראש הליסטים בדברים, עד שפיתתו בחלקת לשונה שנתאווה לה. ונבעלה לו ביער מן הצד, ועל ידי כן הצילה את בעלה עם כל הנפשות". ופסק לאור מה שעשתה אסתר כי "שפיר עבדה ומצוה רבה עבדה, ששידלתו לזה להציל נפשות, אלא שמכל מקום נאסרה על בעלה [ענין זה יבואר לקמן אות י]".
וכן כתב בשו"ת עצי חיים (יו"ד סימן לד) על פי דברי הר"ן (שבת מב, א), בהסבר הגמרא "אמר שמואל, מכבים גחלת של מתכת ברשות הרבים בשביל שלא יזוקו בה רבים" – "דנזקא דרבים כסכנת נפשות חשיב לן". ומכאן יש ללמוד "דהכי נמי דבג' עבירות אם הוא הצלת רבים, יעבור ואל יהרג".
אולם בשו"ת נודע ביהודה (תנינא יו"ד סימן קסא) דחה את דברי הבית יעקב, משום שלדעתו אין ללמוד ממעשיה של אסתר שנועד להצלת כלל ישראל: "אסתר שאני שהיתה להצלת כלל ישראל מהודו ועד כוש, ואין למדים הצלת יחידים מהצלת כלל ישראל מנער ועד זקן מהודו ועד כוש". והוסיף: "ושם היה בהוראת מרדכי ובית דינו ואולי ברוח הקודש". וכיוצא בזה כתב היעב"ץ (נזיר כג, ב) על מעשה יעל: "דהצלת כל ישראל היתה תלויה בכך, שלא יוסיף עוד סיסרא לאסוף חיל יותר מבראשונה, ולא בכל יום מתרחיש ניסא".
אמנם התוספות (כתובות ג, ב סוף ד"ה ולדרוש) כתבו: "יעל עשתה עבירה לשמה כדי להציל את ישראל". ומדוקדק בלשונם "להציל את ישראל", ולא "להציל את כלל ישראל", כי ההיתר של יעל היה משום הצלת רבים ולאו דווקא כל ישראל.
ומדברי המהרי"ק (סימן קסז) נראה כי היתר גילוי עריות להצלת כלל ישראל, נאמר רק כסניף להיתר משום "קרקע עולם", ולא כטעם העומד בפני עצמו: "דבר פשוט הוא, יותר מביעתא בכותחא, כי אסתר לא עשתה שום איסור ולא היה בדבר אפי' נדנוד עבירה, אלא מצוה רבה עשתה שהצילה כל ישראל. ותדע דכן הוא, שהרי בבואה לפני המלך שרתה עליה רוח הקודש כדדרשינן התם (מגילה יד, ב) מוַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת (אסתר ה, א). ומינה מוכח התם שהיא היתה משבעה נביאות שעמדו להם לישראל, שהרי שרתה עליה רוח הקודש, באותה שעה אשר הלכה לפני המלך, אשר מכח זה נאסרה על מרדכי. וחלילה וחס לומר שתשרה רוח הקדש מכח מעשה של גנאי, לא תהא כזאת בישראל. אלא אדרבה, פשיטא ופשיטא שעשתה מצוה רבה מאד, ובפרט דקרקע עולם היתה. וכן מצינו ביעל אשת חבר הקני ששיבחה הכתוב במעשה דסיסרא ושקל אותו מעשה כביאות האמהות עם האבות כדאיתא במסכת נזיר".
בשו"ת שרידי אש (ח"ב סימן לו) ביאר את דברי המהרי"ק, כי אסתר שכפו אותה והיו יכולים לבעול אותה בעל כורחה, לא היתה צריכה למסור נפשה. ולכן "כיון שאשה אינה מחוייבת למסור נפשה על גילוי עריות באונס מטעם דקרקע עולם, אם כן לגבה האיסור של עריות הוא ככל העבירות, שלא נאמר בהם ייהרג ואל יעבור אלא "וחי בהם", היינו שהן נדחות במקום פיקוח נפש ואפילו בפיקוח נפש דאחרים, כמו גבי שבת שאף אחר מחויב להציל נפש חברו ע"י חילול שבת. ואם כן, אסתר צריכה היתה לעבור עבירה זו בשביל פיקוח נפש דישראל".
מסירות נפש למיתה ולגילוי עריות להצלת רבים או כלל ישראל
ה. במסכת תענית (יח, ב) מסופר על "הרוגי לוד", לוליינוס ופפוס, שני אחים "צדיקים גמורים", שהוצאו להורג על ידי הקיסר. רש"י (שם) פירש מה היה המעשה: "שנהרגו על בתו של מלך שנמצאת הרוגה, ואמרו היהודים הרגוה, וגזרו גזרה על שונאיהם של ישראל, ועמדו אלו ופדו את ישראל, ואמרו אנו הרגנוה, והרג המלך לאלו בלבד".
מדברי הגמרא, למד הישועות יעקב (יו"ד סי' קנז ס"ק א) כי מותר להסתכן, ואף למות, לטובת כלל ישראל: "היכא שרוצה למסור נפשו להריגה לטובתן של ישראל שלא יכשלו על ידי כך בעכו"ם, אזי יכול האדם למסור נפשו. דלכאורה מי התיר להם להתחייב ראשם למלך, הרי קיימא לן (תרומות פ"ח מי"ב) דאם אמרו להם עכו"ם תנו לנו אחד מכם ונהרגהו ואם לאו נהרוג כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל. ולמה לא נימא בכאן, אף שהמלך העליל על כולם ויהרוג כולם, יהרגו כולם, ואל ימסרו נפשם, שהוא נפש מישראל. ומה לי נפש איש אחר, ומה לי נפשם. אלא ודאי, דאף שמצד הדין כן הוא, מכל מקום אם ירצו לעשות דבר כזה שהוא טובת כלל ישראל – יכולים למסור נפשם ואין עליהם חטא שמסרו נפשם. והוא הדין בדבר הנוגע לטובת ישראל שלא יכשלו בעוון עכו"ם, וגדול המחטיא חברו יותר מן ההורגו, והוא הדין לענין הצלת כלל ישראל, והדבר ברור כשמש".
במשנה במסכת תרומות, נאמר דין זה גם בנדון גילוי עריות: "וכן נשים שאמרו להם עובדי כוכבים, תנו אחת מכם ונטמא, ואם לאו, הרי אנו מטמאים את כולכם, יטמאו את כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל". וכן נפסק להלכה ברמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ה ה"ה) וברמ"א (יו"ד סי' קנז סע' א) "עובדי כוכבים שאמרו לישראל, תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, לא יתנו להם אחד מהם. וכן נשים שאמרו להן עובדי כוכבים, תנו לנו אחת מכם ונטמא אותה, יטמאו כולם ולא ימסרו נפש אחת מישראל".
נמצא על פי דברי המשנה, כי לכתחילה אסור למסור נפש להריגה או לגילוי עריות, גם כשמדובר בהצלת רבים. ועל כך חידש הישועות יעקב, כי מי שמעוניין למסור נפש לטובת כלל ישראל, אינו עובר על איסור. וכן מבואר בדברי הרב איסר יהודה אונטרמן, הרב הראשי לישראל (שבט מיהודה, פיקוח נפש וגדריה אות יא) "מה ששנינו במסכת תרומות כי אסור למסור אשה לאנסין, אסור למסור אשה לגילוי עריות בעל כרחה אפילו להצלת הרבים. ורק אם היא בעצמה מסכמת לכך להצלת הרבים, אין בזה כל איסור".
ונראה כי לא זו בלבד שלמוסר נפשו לכלל ישראל אין איסור בכך, אלא אדרבה, שכרו גדול מאד, כפי שנאמר על לוליינוס ופפוס, וכמו שכתב בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סימן קעד) "זה שפפוס ולוליינוס אחים שאמרו על עצמם שקר שהם הרגו בת המלך כדי להציל את ישראל, כדאיתא בתענית (דף יח ברש"י) וכן ברש"י (ב"ב דף י), אף שמשמע שהם לא היו בכלל הגזירה מדחזינן שעשו דבר היותר גדול, שהרי בשביל מצוה זו אין בריה יכולה לעמוד במחיצתם, כדאיתא בגמרא שם, הוא משום דהצלת ישראל שאני".
הרב ארי יצחק שבט (תחומין כרך ל, עמ' 74) למד מתוך דברים אלו: "החידוש שבדבר הוא שאפילו הצלתה של קהילה אחת בארץ ישראל, איננה נחשבת להצלה פרטית ואף לא להצלת רבים, אלא נחשבת להצלה לאומית. ולענייננו, כשם שהותרה שפיכות דמים [של עצמך בשדה הקרב] למען היושבים בארץ ישראל, הוא הדין לגילוי עריות – היינו פיתוי באמצעות "מלכודת דבש" של סוכנת חשאית".
הסתכנות להצלת רבים או כלל ישראל
ו. בענין זה, יש לציין לדברי האור שמח, שגם להצלה ודאית של כלל ישראל, אין להכניס עצמו אפילו בספק סכנה. דבריו נסבו על מה שכתב הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת נפש פ"ז ה"ח) "הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם, ואפילו לדבר מצוה או לעדות, אפילו כל ישראל צריכים לתשועתו אינו יוצא משם לעולם, ואם יצא, התיר עצמו למיתה". וכתב האור שמח (שם): "הוסיף רבינו טעם למה אינו יוצא, הלא פיקוח נפש דוחה כל מצוות שבתורה, ומכל שכן פיקוח נפש דכל ישראל, ואסתר תוכיח. רק כיון שהותר דמו לגואל הדם, אין לו להכניס עצמו בספק סכנה עבור הצלת חברו מסכנה ודאית, כן נראה. ומוכח מזה דלא כהגהות מיימוניות בשם ירושלמי דתרומות שהובא בכסף משנה (שם פ"א הי"ד) דחייב להכניס עצמו בספק סכנה, ומירושלמי גופיה אינו מוכח למעיין היטב בו".
דברים אלו נשנו גם בספרו משך חכמה על הפסוק (שמות ד, יט) "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ", וזה לשונו: "מוכח דאם היו חיים המבקשים את נפשו, לא היה צריך לילך להוציא בני ישראל ממצרים, אף על פי שכל ישראל צריכים אליו, אינו צריך להכניס עצמו בסכנה. ומזה יצא לרבינו במשנה (מכות ב, ז) שהגולה לעיר מקלט, אינו יוצא לא לעדות מצוה, ולא לעדות ממון, ולא לעדות נפשות, ואפילו ישראל צריכים לו ואפילו שר צבא ישראל כיואב בן צרויה – אינו יוצא משם לעולם, שנאמר (במדבר לה, כה) אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה, שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו". לפי זה ביאר המשך חכמה את דברי המכילתא (יתרו פרשה א) "רבי יוסי אומר, חס ושלום לאותו צדיק שנתרשל במילה שעה אחת, אלא דרש משה קל וחומר, ימול ויצא הרי סכנת נפשות". משה רבנו אמר: "מה להצלת הרבים, אמר לו השם יתברך כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ, ואינו מחוייב להכניס עצמו בסכנה, כל שכן שמילה שהוא על התינוק לבד, שאינו דוחה סכנת נפשות, וברור מאד". מבואר בדבריו, כי יחיד אינו צריך להסתכן, גם לא עבור הצלת כלל ישראל.
על דבריו, כתב הכלי חמדה (פרשת פנחס) "תמיהני על הגאון המחבר (שליט"א), שהרי זה ברור לו שמותר לעבור על איסורי תורה להציל ישראל, והביא ראיה מאסתר. ומשם ראיה שמחויב להכניס עצמו לספק סכנה גם כן, דהרי אסתר הכניסה את עצמה לסכנה בזה שנכנסה לגינת הביתן שלא כדת והיה דינה למיתה, לולא שנעשה לה נס שמלאכי השרת מתחו לה חוט של חן". ואדרבה, הכלי חמדה הוכיח ממעשהו של פנחס, כי יש להסתכן עבור הצלת כלל ישראל: "הא דבאמת נכנס [פנחס להרוג את זמרי] וסיכן את עצמו ועבר על לאו דטומאת כהנים, נראה דהוא היה משום דפנחס ראה שבזה יהיה הצלת כל ישראל. וכיון שהצלת ישראל תלוי בזה, לא גרע מפיקוח נפש שדוחה כל איסורים שבתורה. לכן דוחה איסור דטומאת כהנים וחייב להיכנס בספק סכנה כדי להציל את כל ישראל. ועיין בכסף משנה פ"א מרוצח בשם הגהות מיימוני, שמחויב להכניס את עצמו בספק סכנה כדי להציל את חברו. בפרט היכא שהדבר נוגע להצלת כלל ישראל, נראה דכולי עלמא מודים לזה".
עם זאת, חובה להדגיש, כי דברי הכלי חמדה בשם הכסף משנה, להתיר הסתכנות כדי להציל את חברו, לא נאמרו על הסתכנות שכרוך בה באיסור "יהרג ואל יעבור".
היתר גילוי עריות של יעל ואסתר – הוראת שעה להצלת ישראל
ז. הראי"ה קוק כתב בספרו משפט כהן (הל' מלכים סימן קמג עמ' שז-שח), כי ממעשה לוליינוס ופפוס, אין ראיה שמותר למסור נפשו במקום שאינו חייב: "דהתם אם לא היו הם מקבלים על עצמם, גם הם היו נהרגים בתוך הכלל, שהרי המלכות גזרה הגזירה על כל ישראל. ובכהאי גוונא שבלאו הכי יהרג, הרי אין כאן משום וחי בהם. ופשיטא שמצוה של חסידות גדולה היא למסור נפשו, אע"פ דאין חיוב על זה כי אם בתנאים שייחדוהו וחייב מיתה. אבל במקום שהיחיד איננו בכלל הסכנה ואינו עומד למיתה, לדעת הרמב"ם איכא עליו חיובא דוחי בהם, יש לומר שאין חילוק בזה, ואיסורא נמי איכא".
בהמשך דבריו כתב, כי מעיקר הדין אין חיוב למסור נפשו גם לא לצורך הצלת כלל ישראל, ומאסתר אין ראיה: "דאין לך הוראת שעה כל כך נחוצה ראויה להורות לעבור על דברי תורה, כמו הצלת כלל ישראל". ולא עוד אלא "לצורך כלל ישראל הדבר גלוי לכל, שבית דין יכירו לצורך שעה, ויש לומר דאין צריך אפילו ליטול רשות מבית דין, והזריז הרי זה משובח".
לפי הסבר זה, חילק הראי"ה בין איסורי גילוי עריות ושפיכות דמים לבין איסור עבודה זרה: "על פי זה יש לומר, דווקא בשפיכות דמים וגילוי עריות שייך בהו דין הוראת שעה, אבל לא בעבודה זרה. דלא שייכא כלל בעבודה זרה מיגדר מילתא וצורך שעה. ואם כן יש לומר דהוא הדין דלא שייך היתר לגבי עבודה זרה ביחיד הבא להציל גם את כלל ישראל. ולא נקבל סברא זו דלהצלת הכלל כולו מותר כי אם בגילוי עריות ושפיכות דמים, דבהו ודאי צריכים לשמוע לנביא בהוראת שעה, דכללא הוא דעל כל המצוות כולן לפי שעה "אליו תשמעון", והכי נמי צריכים לשמוע לבית דין, ולצורך כלל ישראל הדבר גלוי לכל שבי"ד יכירו לצורך שעה". וכך כתב גם הרב אונטרמן בספרו שבט מיהודה (פיקוח נפש וגדריה אות יב) "כי בעבודה זרה אין שום מקום של דחיית האיסור אפילו להצלת הרבים, כי זהו עיקר השורש של "ונקדשתי בתוך בני ישראל". ואפילו אם הכפייה היא על יחיד, וכשיסרב ישנה סכנה על הרבים, גם כן אסור".
לפי הראי"ה, אין ללמוד איפוא, ממעשיהן של יעל ואסתר הלכה למעשה, לפי שהיו בגדר "הוראת שעה" בלבד.
מדינת ישראל – "רבים" או "כלל ישראל"
ח. יש לדון במציאות כיום, האם הנמצאים בארץ ישראל, מוגדרים "רבים" או "כלל ישראל", וזאת למרות שרוב היהודים עדיין מפוזרים בכל קצוות תבל.
רבנו יונה (ברכות ח, א) כתב בתוך דבריו: "בנס שנעשה ליחיד לא התקינו לומר הלל. ואפילו ציבור נקראים יחיד, דכל היכא דלא הוו בכנופיא דכל ישראל, יחיד מיקרו". ונראה כי לדעתו, "כלל ישראל", היינו "כנופיא" קובץ של כל ישראל.
אולם הרמב"ם (הלכות שגגות פי"ג ה"ב) כתב: "ואין משגיחים על יושבי חוצה לארץ, שאין קרוי קהל אלא בני ארץ ישראל".
ואכן, הראי"ה קוק (משפט כהן הל' מלכים סימן קמג, עמ' שלו) נתן מעמד מיוחד ליושבים בארץ ישראל, כדבריו: "שלא מצינו חשיבות זו לארץ מיוחדת, כי אם לקהל היושב בארץ ישראל. אבל בכל שאר ארצות כל זמן שאין שם רוב האומה, כיחידים דמו". ובעקבות דבריו, כתב רבי יצחק אייזיק הרצוג, הרב הראשי לישראל, בשו"ת היכל יצחק (או"ח סי' טל) בחודש ניסן תש"ח, כי "המובן של רבים איננו איזה מספר של יהודים, אלא הצלת כלל ישראל, והיינו שהיישוב [כוונתו ליישוב היהודי בישראל] נחשב לכל קהל ישראל. והשמדת היישוב עלולה לגרור אחריה תנועת השמדה ח"ו לעם ישראל בכל העולם". ומבואר בדבריהם, כי למדינת ישראל יש מעמד של "כלל ישראל".
נמצא לפי זה, שכל הפעולות שנעשות להבטיח את בטחון מדינת ישראל, הם מעשים לטובת "כלל ישראל".
הקרבת יחיד למען הרבים ב"מעשה הצלה"
ט. אבן יסוד בדברי פוסקי זמנינו בנדון הקרבת חיי היחיד למען הרבים, הם דברי החזון איש (הלכות ע"ז סי' סט ס"ק א) בענין חץ שעומד לפגוע ברבים – האם מותר להטותו באופן שינצלו הרבים [תרגום מעשי של דברי החזון איש בענין 'חץ' למושגים של ימינו הוא: אדם [חייל] רואה רימון יד מתעופף באויר, האם מותר לו להסיט את הרימון ממעופו בכדי שלא יפגע בקבוצת אנשים גדולה, אע"פ שבפעולה זו הוא גורם בידיו לכך שהרימון פוגע באיש אחר [או בעצמו]. וכך כתב: "יש לעיין באחד רואה חץ הולך להרוג אנשים רבים, ויכול להטותו לצד אחר ויהרג רק אחד שבצד אחר, ואילו שבצד זה יצולו, ואם לא יעשה כלום, יהרגו הרבים והאחד ישאר בחיים. ואפשר דלא דמי למוסרים אחד להריגה, דהתם המסירה היא פעולה אכזרית של הריגת נפש, ובפעולה זאת ליכא הצלת אחרים בטבע של הפעולה, אלא המקרה גרם עכשיו הצלה לאחרים, גם הצלת האחרים קשור במה שמוסרים להריגה נפש מישראל. אבל הטיית החץ מצד זה לצד אחר היא בעיקרה פעולת הצלה, ואינה קשורה כלל בהריגת היחיד שבצד אחר, רק עכשיו במקרה נמצא בצד אחר נפש מישראל. ואחרי שבצד זה יהרגו נפשות רבות, ובזה אחד, אפשר דיש לנו להשתדל למעט אבידת ישראל בכל מאי דאפשר".
מדברי החזון איש נראה כי מותר לעשות פעולה שמטבעה היא פעולת הצלה, כדי שיינצלו על ידה רבים, אף שכתוצאה מכך ייהרגו מועטים. הסברו של החזון איש לכך הוא, שאופן זה נבדל מההלכה "תנו לנו אחד מכם ונהרגהו", שבה המסירה היא פעולה אכזרית של הריגת נפש, והמסירה עצמה אין בה הצלת אחרים ב"טבע" הפעולה, אלא רק ב"מקרה" היא פעולה מצילה, ולכן אסור למסור יחיד להצלת רבים. לעומת זאת, בפעולה שהיא בעיקרה פעולת הצלה, אלא שב"מקרה" זה תגרום הפעולה להריגתו של האחר, כגון הטיית חץ, סבר החזון איש, שיתכן שיש להשתדל למעט אבדת ישראל ככל האפשר, כלומר להעדיף את הצלת הרבים על פני חיי היחיד. כלומר, לדעת החזון איש, הטיית החץ, שבטבעה היא פעולת הצלה מצד עצמה, יתכן שמותרת גם במחיר הריגת יחיד כל מנת למנוע אבדן חיי רבים.
יתכן כי לפי חידושו של החזון איש, גם פעולותיה של סוכנת חשאית הם בגדר "מעשה הצלה", המותר לצורך הצלת רבים [עם זאת, החזון איש עצמו לא קבע מסמרות בדבריו, ואף העלה אפשרות שאין להטות את החץ, מפני שזו הריגה בידיים. וגם התבטא בלשון "ואפשר דלא דמי" וכן "אפשר דיש לנו להשתדל", ואף בהמשך דבריו פקפק בהיתר זה וכתב "מיהו הכא [בענין החץ] גרע, דהורג בידיים, ולא מצינו אלא דמוסרין, אבל להרוג בידיים, אפשר דאין הורגים], וצ"ע.
ענף ב
היתר סוכנת חשאית לבעלה
י. אשה שזינתה ברצון נאסרה על בעלה, ובאונס מותרת [למעט אשת כהן שאסורה גם באונס].
ומעתה יש לברר, האם סוכנת חשאית שיוזמת את הבעילה מרצונה, כחלק מתפקידה הביטחוני, נחשבת כנבעלת מרצון, ונאסרת על בעלה, או כנבעלת באונס המותרת לבעלה הישראל.
בשו"ת מהרי"ק (סימן קסז) כתב, כי למרות שאסתר לא עברה על איסור [כמבואר בדבריו לעיל אות ד], מכל מקום היא נטמאה ונאסרה למרדכי: "דהא גרסינן במגילה (טו, א) וכאשר אבדתי אבדתי, כאשר אבדתי מבית אבא אבדתי ממך, דעד השתא באונס והשתא ברצון, שמע מינה דמאותה שעה נאסרה על מרדכי". ומפורש בדבריו, כי בבעילה שנעשית מרצון, גם אם אין בה איסור, גורמת לאוסרה על בעלה. ומכאן למד המהרי"ק הלכה למעשה: "אשה שזנתה תחת בעלה ברצון, והיא לא ידעה אם יש איסור בדבר, אם יחשב שוגג. לעניות דעתי נראה דאין לזו דין שוגגת להתירה לבעלה, כיון שהיא מתכוונת למעול מעל באישה ומזנה תחתיו. והלוא הדברים קל וחומר, ומה באסתר דלא היה בדבר שום נדנוד עבירה, אלא אדרבה מצוה קא עבדא, ואפילו הכי נאסרה על מרדכי בעלה. אשה שזנתה תחת בעלה, לא כל שכן שהיא אסורה עליו, ואע"פ שאינה יודעת שיש איסור בדבר, דמכל מקום עשתה היא עבירה, וצריכה כפרה וחייבת בקרבן".
דברי המהרי"ק נפסקו להלכה ברמ"א (אבן העזר סי' קעח סע' ג). ועל פי זה כתב בשו"ת שבות יעקב (סימן קיז), בנדון המעשה של הבית יעקב [לעיל אות ד] באשת איש ש"הפקירה עצמה ברצון בעלה ישראל ועל ידי שנבעלה לראש הליסטים הצילה אותם, ועכשיו בא בעלה לשאול אי אשתו מותרת לו" – כי יש לחלק בין ביאה שנעשתה באונס, לבין ביאה שנעשתה כאשר "אין האימה מחמת הבעילה, רק גזירה אחרת עליה ועל רבים, והיא מתרצית מרצונה הטוב לבעילה משום הצלה".
לדעת השבות יעקב: "אף ע"ג דשפיר עבדה להצלת עצמה והרבים, ומקרי אנוסה לענין זה דלא מיענשא עליה, כיון דעשתה לשמה כמו יעל ואסתר. מכל מקום כיון דבעילתה היתה ברצונה, נאסרה על בעלה". והביא ראיה לחילוק זה, מדברי הגמרא (כתובות כו, א) "אשה שנחבשה על ידי נפשות, אסורה לבעלה". והסכמת רוב פוסקים "דאפילו לבעלה ישראל אסורה, דשמא נתרצית שלא יהרגנה. וכן פסק בתשובת מהרא"י (תרומת הדשן, פסקים וכתבים סימן צב), וכן פסק הרמ"א (אבן העזר סי' ד סע' יא). ואם איתא דכהאי גוונא חשוב אונס גמור, אמאי אסורה לבעלה ישראל, אפילו עשתה רק להצלת עצמה, מכל מקום הא מבואר ביו"ד (סי' קנז סעיף א בהג"ה) כל מקום שנאמר יהרג ואל יעבור, אם עבר ולא נהרג, אף על פי שחילל השם, מכל מקום מיקרי אונס ופטור, ואם כן אמאי תהא אסורה לבעלה ישראל. אלא ודאי דהחילוק הוא כדעת מהרי"ק, דכשאונס והאימה הוא על הביאה עצמה אז היא מותרת. מה שאין כן אם ביאתה ברצון, רק שעל ידי כן הצלתה מצויה, אף דשפיר עבדה, מכל מקום יש לאסרה לבעלה ישראל".
וכן הכריע בנדון זה בנודע ביהודה (לעיל אות ב) "אונס דרחמנא שריא באשה שקרקע עולם היא, היינו שהיא אנוסה על גוף הביאה, אבל היכא שאינה אנוסה על גוף הביאה, ואדרבה היא משתדלת לזה להציל נפשות, לא מקרי קרקע עולם, ואשה ואיש שווים ותהרג ואל תעבור".
וכן נפסק בבית שמואל (אבן העזר סי' קעח ס"ק ד) על פי דברי המהרי"ק: "ואם זינתה ברצון כדי להציל נפשות, כעובדת אסתר לאחשורוש, אסורה לבעלה, כיון שביאה היתה ברצון".
כעין זה, כתב רבי שלמה קלוגר (חכמת שלמה, גליון השו"ע אבן העזר סי' קעה) בביאורו מדוע אסתר נאסרה על מרדכי – כי האונס לא היה על הביאה עצמה, שהיתה בעצם ברצון, וההצלה היתה "פועל יוצא" ממנה: "התם באסתר לא נמשך מהזנות גופה טובת ישראל רק בדרך רחוקה, כי על ידי כך תמצא חן בעיניו וימלא משאלותיה. כיון דהוי זה דרך רחוקה, והנאה דאתי מעלמא ולא מגוף הזנות. בזה כיון דהזנות הוי ברצון, והצלת ישראל הוי הנאה דאתי מעלמא ודרך רחוקה, בזה נאסרה". ולאור הסבר זה כתב לחלק בין אסתר ליעל, שהתכוונה "להחליש כוחו ולהיות ישן, בזה הוי הצלת ישראל מגוף הזנות והוי הנאה דאתי מגופא לישראל, ודאי הוי אונס ממש ומותרת לבעלה, וחילוק זה נכון וברור לדינא".
סוכנת חשאית פנויה – אין גילוי עריות אלא באשת איש
יא. לעיל [אות ג] הובא פסק הרמ"א כשיטת רבנו תם "עובד כוכבים הבא על בת ישראל אינו בכלל גילוי עריות". וכתב הט"ז (ס"ק ו): "פירוש, והיא פנויה, על כן אין בה גילוי עריות. דאי דרך זנות אין איסור רק מכח גזירות בית דין של שֵׁם, אי דרך חתנות מלא תתחתן בם נפקא, דהוי משאר עבירות. ואין גילוי עריות אלא באשת איש דישראל. וצריך לומר, לפי זה דאסתר פנויה היתה [ולכן הותר לה לבוא אל אחשורוש] ולא סבירא ליה דרשה (מגילה יג, ב) דאל תקרי לְבַת אלא לבית [לעיל אות א; שהיתה נשואה למרדכי]".
והש"ך (שם ס"ק יד) כתב על דברי הרמ"א: "דווקא פנויה, אבל אשת איש גילוי עריות ממש הוא. וכן כתב העטרת זהב, ואף על גב דדעת רבנו תם דאפילו אשת איש נמי, מכל מקום אין כך דעת כל הפוסקים". מבואר בדבריו, כי לדעת רבנו תם, בין באשת איש ובין בפנויה, ביאת נכרי אינה בכלל גילוי עריות. אך גם לדעת החולקים עליו, רק ביאת אשת איש היא גילוי עריות, ולא ביאת פנויה.
סוף דבר
פעילות סוכנת ה'מוסד' למען בטחון מדינת ישראל, כרוכה לעיתים בצורך בקיום יחסי אישות עם נכרים, ולעתים אף ב"נישואין" עמו.
לפיכך, לכתחילה, יש לבחור לצורך פעילות זו סוכנת פנויה, שאין בה איסור "גילוי עריות" בביאת נכרי. ואיסור לאו של אישות עם נכרי נדחה מחמת פיקוח נפש, כשאר איסורי התורה הנדחים מחמת פיקוח נפש [וכמובן, לא נצטרך לאסור אותה על "בעלה"].
כאשר הסוכנת אשת איש, אין איסור, היות ויש בכך "הצלה" למען כלל ישראל או למען רבים, כדברי הראשונים והפוסקים שהובאו לעיל, שביארו מטעם זה את ההיתר למעשיהן של אסתר ויעל.
להיתר זה, יש לצרף את שיטת רבנו תם שנפסקה להלכה בדברי הרמ"א, שאין איסור גילוי עריות בביאת נכרי.
אמנם יש לתת את הדעת, כי בעקבות מעשה זה, תאסר האשה על בעלה. בשל כך, ראוי שבעלה יגרש אותה בגט לפני המשימה, ואחר כך יוכל להחזירה [אלא אם כן הוא כהן].