סידור מלא

חיוב ההורים להשיא את בניהם ובנותיהם

תקציר השיעור

"סידור מלא"- חיוב ההורים להשיא את בניהם ובנותיהם

א. מאז ומעולם רבץ עול כבד על כתפי ההורים בהגיע צאצאיהם לפרקם, ורבים מתחייבים בסכומים גדולים כדי לרכוש לבניהם דירה ושאר צרכי החתונה. ויש לברר האם וכמה חייב האב לתת לבתו או לבנו בעת נישואיהם.

ב. וצ"ע מה המקור שצריך האב להתחייב מראש לסך מסויים עבור נישואי בתו, והאם כופים לקיים התחייבות זו.

ג. כאשר האב לא התחייב מראש, האם חייב לתת לבתו ממון בעת נישואיה, ואם כן כמה חייב לתת לשם כך, והאם ניתן לכפותו לתת סכום זה.

ד. מנהג העולם בענין נתינת הנדוניה לבת ["עישור נכסים" או גם פחות].

ה. חז"ל הפליגו במעלת המשיא בתו לתלמיד חכם ואמרו: "לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישיא בתו לתלמיד חכם". וצ"ע בפשר הדברים, האמנם זו חובה, ומהיכי תיתי להוציא לצורך מצוה זו יותר משליש או חומש ממונו.

ו. האם צריך להיכנס לחובות [ולחזר על פתחים] כדי להשיג תלמיד חכם לבתו.

ז. במשנה במסכת קידושין מפורש חיובו של האב להשיא את בנו, אך לא הוזכר האם מוטל עליו חיוב ממוני בנישואי בנו, וצ"ע.

ח. על מי יוציא האב יותר בנישואין – על בן או על בת, והאם רשאי האב לתת לבת על חשבון הבן • יש לאב סך ממון רק עבור אחד – יתן לבן או לבת.

ט. האם יש חובה להשיא בן או בת בוגרים המתפרנסים בעצמם.

י. חיוב נדוניה לבת שאינה שומעת בקול הוריה.

יא. תשלום התחייבויות הוצאות נישואי הצאצאים בכספי מעשר כספים.

יב. חובת האם להשיא את בתה או בנה • חובת בני הזוג להקל על הוריהם.

סידור מלא

 

"סידור מלא"[*]

חיוב ההורים להשיא את בניהם ובנותיהם

 

מאז ומעולם רבץ עול כבד על כתפי ההורים בהגיע צאצאיהם לפרקם, ורבים מתחייבים בסכומים גדולים כדי לרכוש לבניהם דירה ושאר צרכי החתונה. ויש לברר האם וכמה חייב האב לתת לבתו או לבנו בעת נישואיהם. ובכלל זה, האם יש הבדל בין החיוב להשיא את בתו לבין החיוב להשיא את בנו, ומדוע יש הנוהגים לתת לבת בנישואיה, סכום גדול יותר מאשר לבן.

 

חיוב האב להשיא את בנו

א. במסכת קידושין (1) כט, א) נמנו החיובים של האב כלפי בנו: "האב חייב בבנו, למולו, ולפדותו, וללמדו תורה ולהשיאו אשה". ומפורש בזה החיוב שחייב אב להשיא אשה לבנו, ובגמרא (1) שם ל, ב) נלמד המקור לחיוב זה מהפסוק (1) "קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים".

ובמסכת יבמות (2) אמרו חז"ל כי "המשיא את בניו בנותיו סמוך לפירקם", עליו הכתוב (איוב ה, כד) אומר "וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ". אלא שלא הוזכר בגמרות הנ"ל שמוטל על האב חיוב ממוני בנישואי בנו, וצ"ע.

דברי הגמרא בקידושין שהאב חייב להשיא אשה לבנו, לא הובאו להלכה בשו"ע וברמב"ם, ורק דברי הגמרא ביבמות הוזכרו בדברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (2) שכתב: "מצות חכמים להשיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפרקם". נצא שלמעשה אין ראיה שיש לאב מחוייבות להוציא ממון לנישואי בנו. וגם משמע שיש "מצוה" בעלמא ולא חיוב שניתן לכפות על קיומו [יש לציין כי המצוה להשיא גם את בנו הגדול, כדברי העזר מקודש המובא במעדני אשר (7)].

 

התחייבות האב לתת לבתו כדי שתינשא

ב. בסוגיית הגמרא במסכת כתובות (1) בענין "כתובת בנין דכרין" [ראה בפירוש הקהתי למשנה (1) ביאור תקנה זו], הוזכר החיוב המוטל על האב להתחייב לתת לבתו "נדוניא" כדי "שיקפצו עליה אנשים לישאנה", ובלשון הגמרא: "הא נמי דאורייתא היא, דכתיב קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים, דנלבשה וניכסה וניתיב לה מידי כי היכי דקפצי עלה ואתו נסבי לה".

דין זה נפסק בדברי הרמב"ם בהלכות אישות (2) "צוו חכמים שיתן אדם מנכסיו מעט לבתו כדי שתינשא בו, וזה הוא הנקרא פרנסה" [ובלחם משנה (שם) הקשה על לשון הרמב"ם "צוו חכמים", שמשמעותו שהחיוב מדרבנן, מלשון הגמרא "דאורייתא". וכתב כי לדעת הרמב"ם הפסוק המובא בגמרא הוא "אסמכתא בעלמא", ועיקר חיוב זה אמנם רק מדרבנן].

ומבואר בדברי הרשב"א במסכת נדרים (1) שאין כופים את האב להתחייב מראש לתת ממון לבתו כדי שישאוה.

עוד למדנו במסכת כתובות (2) "המשיא את בתו סתם, לא יפחות לה מחמישים זוז", ואמרו בגמרא: "אמר אביי חמישים זוזי פשיטי", ופירש רש"י: "זוזי מדינה".

גם דין זה נפסק בהמשך דברי הרמב"ם הנ"ל: "המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מכסות שפוסקים לאשת עני שבישראל, במה דברים אמורים בשהיה האב עני, אבל אם היה עשיר הרי זה ראוי ליתן לה כפי עשרו". ודייק המגיד משנה (שם) מדברי הרמב"ם כי "אין כופים את האב בכך אלא כך ראוי לו לעשות". ולפיכך, מדברי הטור (3) ששינה מלשון הרמב"ם וכתב "אבל בעשיר צריך שיתן לפי כבודו", דייק הבית יוסף (3) כי זו חובה ולא רק מצוה ש"ראוי" לקיימה" [ובספר אורות משפט (8) כתב שמצאנו בלשון הטור נוסח "צריך" גם לדין שהוא רק לכתחילה, ואינו מעכב בדיעבד].

אולם הב"ח (3) דייק מדברי המרדכי (2) שאב עשיר חייב לפרנס את בתו, דהיינו לדאוג לממון עבור נישואיה, וסיים: "והכי נקטינן".

  • להלכה: בשו"ע אבן העזר (4) סי' נח סע' א) נפסק כדברי הרמב"ם הנ"ל: "צוו חכמים שיתן אדם מנכסיו מעט לבתו, וזהו הנקרא פרנסה. המשיא את בתו סתם, לא יפחות לה מכסות שפוסקין לאשת עני שבישראל. במה דברים אמורים, שהיה האב עני, אבל אם היה עשיר, הרי זה ראוי ליתן לה כפי עושרו". וכתבו החלקת מחוקק (ס"ק א) והבית שמואל (ס"ק א) שחיוב זה כולל "בגד לימות החמה ולימות הגשמים, והיינו לי"ב חודש".

ובנדון כפיה על חיוב זה, כתבו החלקת מחוקק (ס"ק א) והבית שמואל (ס"ק א) שהכפיה היא רק על עצם החיוב להשיא את בתו, אך לא על שיעור ה"נדוניה" – סכום הכסף שעליו להתחייב להוצאות הנישואין.

וכן מבואר בדברי הרמ"א (4) אבן העזר סי' עא סע' א) שכתב על דין השו"ע בנדון חיובו של אב במזונות בניו ובנותיו: "ודווקא לענין מזונות הבנות, אבל לא כופים להשיא בנותיו, ואע"פ שמצוה ליתן לבתו נדוניא ראויה, מכל מקום לא כייפינן ליה, אלא מה שירצה יתן, רק שישיאם". והמקור לדבריו בפסק המרדכי (2) "וגם יכופוהו להשיאה, אך על הנדן יתן כפי רצונו וכבודו, ואין לכופו על כך, וכל המרבה רוח חכמים נוחה הימנו".

ומכל מקום בספר אורות משפט (9) אות ב) הביא בשם ספר הון יוסף, כי למרות שמעיקר הדין אין כופים את האב לתת לפרנסת בתו בנישואיה, אולם "האידנא דהמנהג בכל תפוצות ישראל דכל אחד נותן לבן או לבת יותר מכפי יכולתו, אם ימצא אחד מעיר שאין רצונו להוציא הוצאות להשיאם, נראה ודאי שכופים על זה מצד המנהג".

  • ולמעשה: רבי יעקב בלוי [חבר בד"ץ העדה החרדית] כתב בספרו פתחי חושן (6) "על פי דברי הפוסקים שכתבו שכופים להשיא אבל לא על הממון, קשה מאד בזמנינו למצוא את הגבול שבדרך כלל אינו יכול להשיא בתו ולא בנו מבלי להוציא הרבה ממון על כך, ואיך נכוף אותו. ונראה דאין כופים אלא על הוצאות רגילות, דהיינו מלבושי כבוד וקצת הוצאות (וגם זה קשה לאמוד, שכן בזמנינו הרגילות להפריז בהוצאות בלי גבול, וכל אחד משתדל להוציא יותר מהשני, וחוזר חלילה, עד ששוכחים שגם ההורים צריכים לחיות), ואם לא ימצאו להינשא יצא בזה ידי חובת ההשתדלות להשיאם". וראה בהרחבה בסיכום הדעות וההלכה למעשה בספר אורות משפט (8)-(9).

 

מנהג העולם בענין נתינת הנדוניה לבת

ג. בסוגיית הגמרא במסכת כתובות (1) כאשר הוזכר החיוב המוטל על האב להתחייב לתת לבתו "נדוניא" כדי "שיקפצו עליה אנשים לישאנה", נשאלה השאלה: "ועד כמה", והשיבו אביי ורבא: "עד לעישור בנכסי". כלומר, שיעור הנדוניה שצריך האב לתת לבתו הוא עד עשירית מנכסיו.

ובספר איש וביתו (11) הביא מדברי השיטה מקובצת בכתובות, שאם מוצא להשיא בפחות משיעור זה, ודאי רשאי.

אולם לעומת זאת, מדברי הרשב"א משמע שלעולם יתן אדם לבתו שיעור קבוע של עשירית מנכסיו. וכמו כן יש לדייק מדברי הרמב"ם, שצריך כל אחד ליתן לבתו כפי יכולתו, ואף אם מוצא להשיאה במעט.

ועוד כתב בספר איש וביתו, שהוא הדין לגבי הבן, שיש לאב לתת לבנו לפחות כשיעור שנותן לבתו "דוודאי לא גרע כח הבן מכח הבת", ודייק כן מדברי המהר"ם מינץ (3).

וראה בספר אורות משפט (9) אות ב) שהביא מדברי המהר"ם מינץ (סימן מה) שהמנהג כיום הוא שהאב נותן נדוניא ראויה לבתו. ולהלן יבואר אם רשאי לתת לבת יותר על חשבון הבנים.

 

על מי יוציא האב יותר בנישואין – על בן או על בת

ד. בספר אורות משפט (9) אות ד) כתב: "בפשטות יש לומר שלנשואי בתו יש לאב לתת יותר, שהרי כבר הוכח ונתבאר בהרחבה, שכלפי בתו חיובו גדול יותר מאשר כלפי בנו, בין בעצם חיובו להשיאם ובין בנתינת הנדוניה לנישואיהם.

וכמו כן הובאו לעיל דברי הגמרא בכתובות (1) שיש לאדם להתחייב לתת לבתו ממון וצרכים מסויימים לנישואיה כדי שיקפצו עליה בני אדם לישאנה, וסברא זו שייכת רק בבת, ולא בבן, כמפורש בגמרא. ואם כן, גם מכך מוכח איפוא, שחובתו הממונית כלפי בתו גדולה מחובתו כלפי בנו.

סברא נוספת להצדיק הנחה זו שחיובו הממוני כלפי בת גדול יותר מאשר כלפי בן, מצינו בשו"ת מהר"מ מינץ (סימן מה) שמזכיר את המשנה בהוריות (יג, א) האשה קודמת לאיש לכסות ולהוציא מבית השבי, דלענין זילותא אשה קודמת לאיש, והכי נמי איכא זילותא וח"ו גם פגם דמאן דיש לו בת גדולה אשר לא היתה לאיש. וגם בבת צעירה יש חשש שאם לא תינשא בזמנה תגיע לכלל זילותא ופגם. הלכך על פי הנ"ל נראה שיש להקדים אותה בנתינה לפני הבן, שאצלו אין לחוש לזילותא ופגם".

אמנם מאידך גיסא, המאירי בסוגיא בכתובות (1) כתב בתוך דבריו: "ובמקום שיש בנים זכרים מיהא ראוי להיזהר ביותר שלא ליתן להם יותר מדאי, מפני שיש כאן צד להעברת נחלה. וכן ראוי לכל חסיד להשתדל בדבר. ואם רואה בעצמו שמתוך כבודו אבי הכלה מרבה בנדוניא יותר מדאי, יזהר שלא יהיה שם". ומתבאר בדבריו שאין להרבות בנתינה לבת יותר מדאי, כאשר יש לאב עוד בנים, מחשש "העברת נחלה" מהבנים לבנות [מדין "עבורי אחסנתא", כמבואר במסכת בבא בתרא (קלג, ב) שאין להעביר נחלה מהיורשים אל מי שאינו בן ירושה].

ולמעשה, בספר אורות משפט (10) אות ד) הביא מדברי המנחת יצחק, שהתיר לתת לבתו סך גדול לנדוניית נישואיה, ואפילו יותר משנותן לבן, כי לדעתו במתנה מחיים מרצונו הטוב אין משום "עיבורי אחסנתא".

ועי"ש בדבריו בנדון אב שיש לו סך ממון רק עבור אחד – האם צריך ליתן לבן או לבת.

ובספר איש וביתו (11) סיכם את הדעות וכתב: "יש אומרים שאין האב רשאי לתת לבתו יותר מעישור נכסים במקום שיש לו בנים. אולם העיקר לדינא שרשאי האב בחייו להוסיף לבתו כרצונו. ויש אומרים שמכל מקום אין ראוי לאב שיתן לבתו יותר ממה שנותן לבנו, אם לא שאינו מוצא להשיאה בפחות מכן".

 

האם צריך להיכנס לחובות כדי להשיג תלמיד חכם לבתו

ה. חז"ל במסכת ברכות (2) הפליגו במעלת המשיא בתו לתלמיד חכם ואמרו: "כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם". ובמסכת פסחים (2) תנו רבנן: "לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישיא בתו לתלמיד חכם" [ודיברו בגנות המשיא בתו לעם הארץ, אשר הוא "כאילו כופתה ומניחה לפני הארי"]. וצ"ע בפשר הדברים, האמנם זו חובה או רק "עצה טובה", ומהיכי תיתי להוציא לצורך מצוה זו יותר משליש או חומש ממונו.

ובספר איש וביתו (12) הביא מדברי המאירי שכתב "לעולם ישתדל כמה שיוכל להשיא בתו לתלמיד חכם", ומוכח שאין צריך למכור את כל מה שיש לו אלא רק ישתדל בזה כמה שיוכל. וכן משמע מלשון השו"ע אבן העזר (סי' ב) שכתב: "לעולם ישתדל אדם לישא בת ת"ח ולהשיא בתו לת"ח", שאין זה חיוב אלא "עצה טובה".

ועוד הביא שם מדברי שו"ת התעוררות תשובה (ח"ד אבן העזר סימן ג) שביאר מדוע השמיט מרן השו"ע את דברי הגמרא בפסחים "לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישיא בתו לתלמיד חכם", כי בזמנינו אין דין "תלמיד חכם" לענין כמה דברים, ויש לומר שבכלל זה לענין החיוב למכור כל אשר לו כדי להשיא בתו לת"ח.

אמנם מאידך גיסא, כתב בספר איש וביתו (13) כי מדברי רמב"ם בספר המצוות (מ"ע ו) משמע שהחיוב להשיא בתו לתלמיד חכם הוא מכלל מצות עשה "ולדבקה בו".

והנה בשו"ת אז נדברו (7) נשאל "האם מחוייב או רצוי על פי דין תורה להיכנס לעול חובות עצומים כדי שנו בן התורה יזכה ללמוד תורה מתוך הרחבת הדעת בדירה וריהוט בסכומי עתק". ובתשובתו כתב: "והנה אם ראוי או לא, זה קשור עם השו"ע החמישי, ועם המילי דעלמא ועם המציאות, ואין לקבוע בזה מסמרות. אבל זה ברור שאינו מחוייב להיכנס לחובות על פי דין, ובעיקר החיוב הוא על ההשתדלות".

אולם בשו"ת תשובות והנהגות (6) כתב, שמאחר ובהשאת בתו לת"ח מקיים מצות "ולדבקה בו", נמצא "שבכל רגע ורגע מקיים מ"ע, וע"כ לא שייך בזה המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, שאינו מבזבז רק זוכה לעשין הרבה בכל רגע, וכאן לא קבעו חז"ל שיעור דחומש. ואם מוכן לבזות עצמו לשאול על הפתחים לקיים מצוה רבה כזאת, פשוט שמותר, והנותנים ומסייעים לו בזה עבדי מצוה גדולה".

  • סיכום דיני בחיוב ההורים להשיא את בניהם – ראה בספר הנישואין כהלכתם (7), ובמה שכתב שם (סעיף ט) שיש חובה להשיא גם בן או בת בוגרים המתפרנסים בעצמם. ובמה שכתב (סעיף י) שגם האם מצווה להשיא בניה ובנותיה [וראה במה שכתב בספר אורות משפט (8 בזה].
  • חיוב נדוניה לבת שאינה שומעת בקול הוריה – אוצר הפוסקים (5).
  • תשלום התחייבויות הוצאות נישואי הצאצאים בכספי מעשר כספים – ראה בדברי הפתחי חושן (6), שאם נתכוון מתחילה לתת ממעות מעשר לצורך נישואי בנו או בתו, מותר. סיכום – ספר נישואין כהלכתם (7) סעיף ח).

 

חובתם של בני הזוג להקל על הוריהם

ו. לסיום, יש לציין כי גם בני הזוג צריכים להקל על הנטל הכבד ממילא המוטל על הוריהם בהבאתם לחופה, כפי שכתב בספר פתחי חושן (6) בסוף דבריו: "ואשרי חלקם של בני הזוג שעינים בראשם ומקילים עול הנישואין מעל ההורים, הן בקבלת ההתחייבויות והן בעזרה לפירעון חובותם, ולא לדרוש מותרות ונוחיות על חשבון ההורים או על חשבון צדקה" [ועוד כתב שם: "אם האב הוצרך ללוות לצורך הוצאות הנישואין, וכל שכן כשצריך להשחיר פניו ולחזר על פתחים לבקש צדקה מאחרים להוצאות נישואי בנו או בתו, שהמצוה הכי גדולה [של בני הזוג] לתת  המעשר [כספים] להורים"].

בנושא זה מן הראוי לעיין גם בדברי שו"ת אז נדברו (7) בסיום תשובתו: "ומכאן מודעה רבה שאין לילדים שום טענות ותביעות על ההורים, ובקלות אפשר לעבור על אסור מקלה אביו ואמו. ואולי גם בגלל זה הרבה פעמים אנו רואים מה שאין הזיווג עולה יפה, והעיקר הוא להיות מסתפק, ולדעת שהכל הבל הבלים".

 [*]שיעור זה נכתב על פי ספר אורחות משפט (8), מאת רבי יצחק אושינסקי, דיין בית הדין הרבני בחיפה, ירושלים, תשס"ז.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

לקבלת תוכן
איכותי למייל

שיעורי עולמות

סכך, כוכבים וגשמים

א. במשנה מפורש: "סוכה המעובה כמים בית, אף על פי שאין הכוכבים נראים מתוכה, כשרה". ובית הלל הכשירו "סוכה שאין כוכבי חמה נראים מתוכה". ומבואר

קרא עוד

מצה שרויה

א. בקהילות החסידים נהגו לא לאכול מצה 'שרויה' [מצה שנאפתה כל צורכה והשרו אותה או שנפלו עליה מים] בפסח, וצ"ב

קרא עוד

הפסד מרובה

 א. הפסד מרובה – מקורות ביטול כלי מהיכנו במקום הפסד מרובה • "כדאי הוא היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק" •

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
רץ כצבי

עלינו לשבח

עלינו לשבח א. בתשובות הגאונים (שערי תשובה סימן מג) מובא בשם רבנו האי גאון, שיהושע בן נון תיקן את תפילת עלינו לשבח כאשר בני ישראל נכנסו

קרא עוד

נשים בבית קברות ובהספד

נשים בבית קברות ובהספד בחוגים אורתודוקסים שונים במקומות רבים בעולם, נפוץ המנהג שגם נשות המשפחה, מספידות את יקיריהן בשעת הלוויה. גם במדינת ישראל, זו תופעה

קרא עוד

שימור וצביעת ארבעת המינים

שימור וצביעת ארבעת המינים בערב סוכות [תשע"ג] התפרסם בעיתונות בחרדית, כי ועד הפיקוח ההלכתי שע"י בד"צ העדה החרדית בירושלים, התריע מפני תופעת ציפוי הלולבים הנקטפים

קרא עוד

בעלות על זרע וביציות 

בעלות על זרע וביציות בשנת תשנ"ב התפרסמה בישראל פרשת "בני הזוג נחמני". לאחר שנים רבות של נסיונות להביא ילדים לעולם בדרך כל אדם, שבמהלכם עברה

קרא עוד

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.