סיפור יציאת מצרים בפסח שני

מתוך ספר רץ כצבי

סיפור יציאת מצרים בפסח שני

[ובהלכות פסח שני]

א. במסכת פסחים (צה, א) נאמר במשנה: "מה בין פסח הראשון לשני: הראשון אסור בבל יראה ובל ימצא, והשני חמץ ומצה עמו בבית. הראשון טעון הלל באכילתו, והשני אינו טעון הלל באכילתו. זה וזה טעון הלל בעשייתן, ונאכלים צלי על מצה ומרורים, ודוחים את השבת". ובגמרא (שם עמ' ב) נתבאר מדוע בפסח שני אין אומרים הלל באכילתו: "מנא הני מילי, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק אמר קרא (ישעיהו ל, כט) השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, לילה המקודש לחג – טעון הלל, לילה שאין מקודש לחג – אין טעון הלל".

למדים אנו איפוא, שיש מספר הלכות בפסח ראשון הנוהגות גם בפסח שני, אך לא כל הדינים נוהגים בו. וטעם הדבר, כי אף על פי שבפסח שני מקריבים קרבן, אולם אין יום זה נחשב לחג. ולכן הקרבת פסח שני אינה טעונה הלל באכילתו, כי חיוב הלל בשעת הקרבת הקרבן נלמד מהפסוק "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג", ורק פסח ראשון נקרא חג, ולא פסח שני "שאינו מקודש לחג".

והנה המשנה ערכה השוואה בין פסח ראשון לפסח שני לענין איסור בל יראה ובל ימצא, אמירת הלל באכילתו, אכילת מצה ומרור ודחיית השבת. ברם ישנן הלכות רבות נוספות הנוהגות בפסח ראשון, ולא נתברר אם הן אכן נוהגות גם בפסח שני.

פסח ראשון ופסח שני – השוה והשונה

ב. בתוספות בסוגיא (שם ד"ה מה בין) מבואר כי דין "ביקור" הקרבן ארבעה ימים לפני הקרבתו, וכן שחיטת הקרבן בג' כיתות, נוהגים רק בפסח ראשון ולא בפסח שני.

והרמב"ם (הלכות קרבן פסח פרק י הלכה טו) הוסיף עוד חמשה דינים, שנים מהם נוהגים גם בפסח שני, ושלשה רק בפסח ראשון, וז"ל: "מה בין פסח ראשון לפסח שני, הראשון אסור בחמץ בבל יראה ובל ימצא, ואינו נשחט על חמץ, ואין מוציאין ממנו חוץ לחבורה, וטעון הלל באכילתו, ומביאין עמו חגיגה, ואפשר שיבא בטומאה אם נטמא רוב הקהל טומאת מת כמו שביארנו, אבל פסח שני חמץ ומצה עמו בבית, ואינו טעון הלל באכילתו, ומוציאין אותו חוץ לחבורתו, ואין מביאין עמו חגיגה ואינו בא בטומאה, ושניהם דוחין את השבת, וטעונין הלל בעשייתן ונאכלין צלי בבית אחד על מצה ומרור, ואין מותירין מהן, ואין שוברין בהן את העצם. ולמה לא ישוה השני לראשון לכל הדברים, מאחר שנאמר ככל חקת הפסח יעשו, לפי שפירש בו מקצת חקת הפסח, ללמד שאינה שוה לראשון אלא בדברים שנתפרשו בו, והן המצות שבגופו והם חקת הפסח, שכלל זה שנאמר במצרים שילקח הפסח מבעשור, ושהוא טעון הגעת דם באגודת אזוב למשקוף ולשתי המזוזות ושיאכל בחפזון אין אותן הדברים נוהגות לדורות ולא נעשו אלא בפסח מצרים בלבד". מבואר בדבריו כי הדינים הנוהגים גם בפסח שני הם: [א] איסור לא תותירו ממנו עד בקר. [ב] איסור ועצם לא תשברו בו.

ואילו הדינים הנוהגים רק בפסח ראשון הם: [א] האיסור להוציא מהקרבן מחוץ לחבורה. [ב] החיוב להביא בי"ד ניסן עם הקרבן פסח גם קרבן חגיגה. [ג] ההלכה שאם נטמאו רוב ישראל מקריבים את הקרבן בטומאה, אינו נוהג בפסח שני.

בשו"ת בנין ציון (סימן ל) הוסיף ודן האם בפסח שני יש צורך בטיבול בחרוסת, וכתב: "לכאורה תלי בפלוגתא שבין תנא קמא ורבי אלעזר ב"ר צדוק (פסחים קיד, א) דלתנא קמא שאין חרוסת מצוה רק משום קפא [למתק את הארס שבחזרת], ודאי נוהג גם בשני, דמאי שנא לענין קפא ראשון משני. אבל לרבי אלעזר ב"ר צדוק דס"ל מצוה זכר לתפוח וזכר לטיט, אין זה חיוב רק בפסח ראשון. אמנם נ"ל דודאי גם רבי אלעזר ב"ר צדוק לא פליג אמציאות שמועיל חרוסת לקפא, רק דס"ל דאפילו לא יקפיד אקפא או אם יכול להסיר קפא ע"י דבר אחר, מכל מקום יש חיוב בחרוסת. ולכן אפילו לרבי אלעזר ב"ר צדוק דפסק הרמב"ם כוותי', מכל מקום צריך טיבול בחרוסת גם בפסח שני. ומכל מקום יש חילוק בין פסח ראשון לפסח שני לענין חרוסת לשיטת הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"ח ה"ח) שגם המצה טובל בחרוסת ע"ש, שזה ודאי לא היה בפסח שני, כיון שהטיבול הוא אז רק משום קפא, וזה לא שייך רק במרור".

למדנו מדבריו שטיבול המרור בחרוסת נוהג גם בפסח שני, אולם טיבול מצה בחרוסת נוהג לשיטת הרמב"ם רק בפסח ראשון.

לסיכום, לפנינו שבעה דינים משותפים לפסח ראשון ופסח שני:

[א] אמירת הלל בשעת עשיית הפסח. [ב] אכילת הקרבן צלוי. [ג] אכילת הקרבן עם מצה ומרור. [ד] הקרבת הקרבן דוחה את השבת. [ה] אסור להותיר מהקרבן עד בוקר. [ו] אסור לשבור בו עצם. [ז] יש לטבל את המרור בחרוסת.

ושבע דינים נוהגים בפסח ראשון בלבד:

[א] איסור בל יראה. [ב] אמירת הלל באכילתו. [ב] שחיטת הקרבן בג' כיתות. [ג] ביקור הקרבן ארבעה ימים לפני הקרבתו. [ד] הקרבת הקרבן פסח עם קרבן חגיגה. [ה] אסור להוציא חלק מהקרבן מחוץ לחבורה. [ו] החיוב להביא בי"ד ניסן עם הקרבן פסח גם קרבן חגיגה. [ז] ההלכה שאם נטמאו רוב ישראל מקריבים את הקרבן בטומאה, נוהג רק בפסח ראשון. [ח] טיבול המצה בחרוסת לשיטת הרמב"ם.

• • •

סיפור יציאת מצרים בפסח שני

ג. בליל ט"ו בניסן, מצווים אנו לספר ביציאת מצרים, בזמן אכילת קרבן הפסח, ויש לברר האם גם בזמן אכילת פסח שני ישנו חיוב לספר את סיפור יציאת מצרים.

והנה מצאנו מחלוקת, מנין נלמד חיוב סיפור יציאת מצרים בליל ט"ו ניסן. הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"ז ה"א) כתב: "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן, שנאמר (שמות יג, ג) זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, כמו שנאמר (שמות כ, ח) זכור את יום השבת. ומנין שבליל חמשה עשר, תלמוד לומר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה, בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ואף על פי שאין לו בן אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח".

המהר"ל בספרו גבורות ה' (פרק ב) הביא את דברי הרמב"ם, וכתב בתוך דבריו: "בקרא שלמדנו שיש להשיב לבן החכם, והיינו בקרא של והיה כי ישאלך בנך מחר (דברים ו, כ) נלמוד גם כן כי שני חכמים או כל חכם חייב לספר ביציאת מצרים אפילו הוא תלמיד חכם כמו שאמרנו למעלה, ואין זה אסמכתא, רק גילוי מילתא ללמד דקרא של כי ישאלך לאו דווקא בבן איירי, רק כל חכם נמי חייב לספר ביציאת מצרים". לפנינו מחלוקת בין הרמב"ם והמהר"ל, מהיכן נלמד חיוב סיפור יציאת מצרים בליל ט"ו בניסן. לפי הרמב"ם החיוב נלמד מהפסוק "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים". ואילו לפי המהר"ל, החיוב נלמד מהפסוק "והיה כי ישאלך בנך מחר".

השפת אמת רצה לתלות את השאלה האם יש חיוב לספר ביציאת מצרים בפסח שני, במחלוקת הרמב"ם והמהר"ל: לשיטת הרמב"ם שחיוב סיפור יציאת מצרים נלמד מהפסוק "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים", יש ללמוד מהדגשת הכתוב "היום הזה", שחיוב הסיפור הוא רק בי"ד בניסן, ביום שיצאנו ממצרים, ולא בפסח שני. אולם לפי המהר"ל, מכיון שחיוב הסיפור אינו נלמד מהפסוק "היום זה", אין סיבה לומר שהחיוב הוא דווקא בפסח ראשון ולא בפסח שני. וז"ל השפת אמת: "נראה דבכלל זה גם סיפור יציאת מצרים דנראה דליתא בשני, לא מיבעיא היכא דסיפר בראשון בשעת אכילת מצה, אלא אפילו אם לא סיפר בראשון, נראה דפטור לדעת הרמב"ם דחיוב סיפור יציאת מצרים בליל פסח נפיק מדכתיב זכור את היום הזה, דמשמע ביום היציאה. אכן למה שכתב המהר"ל בגבורות (פרק ב) יש לומר דבפסח שני נמי חייב".

ומבואר בדברי השפת אמת, כי לדעת הרמב"ם שאין חיוב סיפור יציאת מצרים בפסח שני, דין זה נכלל כבר בדברי המשנה שאין אומרים הלל בפסח שני, והיינו שלא רק הלל לא אומרים בפסח שני, אלא בכלל גם אין חיוב של סיפור יציאת מצרים בפסח שני.

ד. על חידושו של השפת אמת, הקשה רבי שמחה עלברג בספרו שלמי שמחה (חלק ב סימן מג) "הא לא עדיף מצות סיפור יציאת מצרים, מפסח ומצה, דהרי כל הני מצוות הן משום מה שאירעו בליל פסח. פסח, על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים. מצה, על שלא הספיק בצקם להחמיץ – ואפילו הכי נוהגות בפסח שני, משום ככל חוקת הפסח יעשו אותו. והכא נמי תהא זכירת יציאת מצרים נוהגת בפסח שני, משום ככל חוקת הפסח".

כלומר, לכאורה אין סיבה להבדיל בפסח שני בין החיוב לספר את סיפור יציאת מצרים לבין החיוב להקריב קרבן פסח ולאכול מצה. וכשם שבפסח שני, מחוייבים בהקרבת הקרבן ואכילת מצה, למרות שמצוות אלו הם זכר למאורעות שהיו בט"ו בניסן, כי מהפסוק האמור בפסח שני "ככל חוקת הפסח יעשו אותו", אנו למדים שגם המצוות שנתקנו מחמת הזמן המיוחד של ט"ו בניסן נוהגות בפסח שני. כך גם חובת מצות סיפור יציאת מצרים, למרות שעניינה סיפור הנסים שהיו בט"ו בניסן – נלמד שיש לקיימה גם בפסח שני.

ומתוך כך מסיק הרב עלברג: "ולענ"ד נראה דלענין מצות סיפור יציאת מצרים אין נפק"מ בין פסח ראשון לפסח שני, דהא מבואר בפסחים (צה, א) ככל חוקת הפסח יעשו אותו, במצות שבגופו הכתוב מדבר, מצות שעל גופו מנין, ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו. הרי מתבאר מדברי הגמרא דמצוה שעל גופו נוהגת גם בשני, ומצה ומרור אף שאינן בגופו של פסח אבל כיון שהם על גופו דאחרים באין חובה לו, נוהגים בפסח שני. ואם כן ברור דגם סיפור יציאת מצרים הוי מצוה שעל גופו, כמו מצה ומרור, דסיפור יציאת מצרים הוא חלק ממצות מצה. וכמו שמצה ומרור הם דברים אחרים [היינו שאינם מגופו של קרבן הפסח], אבל כיון שבאין חובה לפסח, הרי הם מצוה שעל גופו של פסח, ונוהגים בשני. הכא נמי סיפור יציאת מצרים הוא בא חובה לו לפסח, דהרי אמרינן בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור, ומצה ומרור הכשירו דפסח, וכגופא דפסח נינהו, והכא נמי יש לומר בסיפור, דהוא חלק ממצות אכילת מצה".

מבואר בדבריו שיש חיוב סיפור יציאת מצרים גם בפסח שני, מכיון שהוא חלק ממצות אכילת המצה שמחוייבים בה בפסח שני. והוא מטעים זאת: "וכבר כתבו האחרונים להסביר שיטת החינוך (מצוה כא) דכתב שסיפור יציאת מצרים נוהגת בזכרים ובנקבות, ותמה המנחת חינוך דהא מצות סיפור יציאת מצרים הוי מצות עשה שהזמן גרמא, ומדוע נשים חייבות בה. ועל כרחך צריך לומר דיסוד החיוב בנשים בסיפור יציאת מצרים הוא, משום דכיון דנשים חייבות במצה חייבות בסיפור יציאת מצרים, וכל מי שחייב במצה חייב נמי בהגדה. דהא אמר שמואל (פסחים קטז, ב) לחם עוני, לחם שעונין עליו דברים הרבה. הרי דאמירת ההגדה, דהיינו סיפור יציאת מצרים, משוה ליה למצה לחם עוני".

לדעת השלמי שמחה, מצוות סיפור יציאת מצרים ואכילת מצה תלויים זה בזה, כדברי הגמרא בפסחים. והיות ומצות סיפור יציאת מצרים הינה חלק בלתי נפרד ממצות המצה, לכן נכלל בחיוב אכילת המצה בפסח שני [הנלמד מהפסוק "ככל חוקת הפסח יעשו אותו"] גם החיוב לספר ביציאת מצרים.

לעומתו, בשו"ת בנין ציון כתב [בהמשך דבריו אשר תחילתם הובאו לעיל אות ב] וז"ל: "אכן זה פשוט כל מה שהיה בפסח ראשון משום זכר לגאולה ולא היה בגוף הפסח, לא היה בפסח שני. ולכן לא היה, לא סיפור יציאת מצרים ולא ד' כוסות ולא הסבה, שכל זה לא נוגע לפסח". ומפורש בדבריו שסיפור יציאת מצרים אינו דין "בגוף קרבן הפסח", ולכן אינו נכלל בחיובים של פסח שני, בדומה לחיוב שתיית ד' כוסות או הסבה, שגם כן אינם חיובים ב"גוף קרבן הפסח", ולכן אין חייבים במצוות אלו בפסח שני.

ה. תנן בפסחים (פסחים פ"י מ"ה) "רבן גמליאל היה אומר, כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה ומרור". ונחלקו הראשונים בביאור דבריו של רבן גמליאל, האם "לא יצא ידי חובתו", פירושו שלא יצא ידי חובת אכילת המצה, הפסח והמרור. או שהכוונה שלא יצא ידי חובת סיפור יציאת מצרים.

הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"ז ה"ה) העתיק להלכה את דברי המשנה כלשונה: "כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בליל חמשה עשר לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור", ומשמע מדבריו שאמנם לא יצא כלל ידי חובת מצות ההגדה וסיפור יציאת מצרים. וכן דעת המאירי (הגדת בית הבחירה, מגיד אות ד). ברם לדעת האבודרהם והכל בו (סימן נא) "לא יצא ידי חובת אכילת מצה ומרור, אלא צריך גם לפרש טעמם".

והנה בשו"ת בנין ציון [בתוך דבריו אשר תחילתם הובאו לעיל אות ב] דן האם יש חיוב לומר בזמן אכילת פסח שני את דברי רבן גמליאל "כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, פסח מצה ומרור". וכתב הבנין ציון, שלפי הכלבו והאבודרהם שלא יצא ידי חובת אכילת המצה, אזי מכיון שגם בפסח שני יש חיוב לאכול מצה, צריך לומר דבר זה כדי לצאת ידי חובת המצה. מה שאין כן לפי המאירי והרמב"ם, שלא יצא ידי חובה הכוונה לחובת סיפור יציאת מצרים, מאחר ואין חובה לספר בפסח שני, אין גם חיוב להגיד את דברי רבן גמליאל. דברי הבנין ציון הובאו בספר הסדר הערוך על הלכות ליל הסדר (פרק עב אות ה) בקצרה: "יש שכתבו נפקא מינה בין שני הפירושים הנ"ל, אם צריך לומר שלושת דברים אלו גם בפסח שני. שאם החובה היא ממצות האכילה של פסח מצה ומרור, יש לאומרם גם בפסח שני, בזמן קיום מצות אכילתם. ברם אם המצוה היא מדיני סיפור יציאת מצרים, בפסח שני כיון שאין בו מצות סיפור יציאת מצרים, לא צריך לומר שלושה דברים אלו".

ולענ"ד נראה, כי נדון חיוב סיפור יציאת מצרים בפסח שני, תלוי ועומד במחלוקת הראשונים בביאור דבריו של רבן גמליאל, האם "לא יצא ידי חובתו", פירושו שלא יצא ידי חובת אכילת המצה, הפסח והמרור. או שהכוונה שלא יצא ידי חובת סיפור יציאת מצרים. לדעת הרמב"ם והמאירי, שאם לא אמר בפסח שלושה דברים "לא יצא ידי חובה" הכוונה לחובת סיפור יציאת מצרים, ופירושו של דבר, שאמירה זו היא דין בהגדה ובסיפור יציאת מצרים, יתכן שחיוב הסיפור הוא רק בפסח ראשון ולא בפסח שני. מה שאין כן לדעת האבודרהם והכלבו שלא יצא ידי חובת אכילת המצה, אם כן גם בפסח שני אינו יוצא ידי חובת אכילת מצה [שמחוייב בה בפסח שני] ללא פירוש טעם האכילה, וממילא מוטלת עליו חובת סיפור יציאת מצרים גם בפסח שני, על מנת לצאת ידי חובת אכילת המצה.

ו. הרב שמואל ברוך גנוט (קובץ המאור, קונטרס תל"ה, עמ' לא) חולק על דברי השלמי שמחה שמצות סיפור יציאת מצרים היא חלק בלתי נפרד ממצות המצה, והיא נכללת כחלק ממצות אכילת המצה בפסח שני, וקבע כי בפסח שני נאמרו ב' הלכות: [א] לעשות את קרבן הפסח ככל חוקותיו, הקשורים להלכות ההקרבה. [ב] לאוכלו על מצות ומרורים. ולפי זה כתב הרב גנוט: "הא דאמרו בגמרא דבעינן לדמות כל חוקי קרבן פסח הראשון לדיני קרבן פסח השני, הוא דוקא בהלכות הקשורות להקרבה, אך לא לדין הנוסף של "על מצות ומרורים יאכלוהו", דסיפור יציאת מצרים מיישך שייכא למצות ומרורים, אך לא להקרבת הפסח גופא. ואף שהמצות ומרורים קשור להקרבת קרבן הפסח, מכל מקום לא נאמר שגם הנגרר למצות ומרורים יגרר גם כן להקרבת קרבן פסח".

כלומר, מהפסוק "ככל חוקת הפסח יעשו אותו", לומדים שיש חיוב לנהוג בפסח שני כבפסח ראשון, רק בעניינים הקשורים לדיני הקרבת הקרבן. ובשל כך, אכילת מצה הרי אינה הלכה מהלכות הקרבת קרבן הפסח, אלא דין נוסף שצריך לאכול את הקרבן "על מצות ומרורים", ואינה נלמדת מהפסוק "ככל חוקת הפסח". ואם כן, מצות סיפור יציאת מצרים שהיא חלק מאכילת המצה, אינה נכללת במה שנלמד מהפסוק "ככל חוקת הפסח", ושוב אין חיוב לספר את סיפור יציאת מצרים בפסח שני.

ובביאור דברי השפת אמת, שבדברי המשנה שאין אומרים הלל בפסח שני, נכלל גם שאין חיוב סיפור יציאת מצרים, הוסיף הרב גנוט: "הכי פירושו דגמרא, דלא הפסח מצה ומרור מחייבים את אמירת ההלל אלא ליל התקדש החג, היינו עצם היום, מאורעו וקדושתו. ולהכי בפסח שני, דהגם דפסח מצה ומרור מונחים לפנינו, מכל מקום זו אינה סיבת החיוב, אלא תנאי בהסיפור. ומאחר דיום פסח שני לא חשיב כליל התקדש החג, לא צריך לומר בו הלל. וסבירא ליה לשפת אמת דלדעת הרמב"ם דחיוב סיפור יציאת מצרים הוא משום זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, דווקא יום המאורע אשר מחמת המאורע שבו מיקרי קודש, הרי הוא מחויב לספר בו ביציאת מצרים. וממילא פסח שני שאינו ליל התקדש החג, כיון שאינו הלילה בו יצאו ממצרים, ליתא לחיוב סיפור. אולם למהר"ל בגבורותיו דלא ילפינן חיוב סיפור יציאת מצרים מזכור את היום הזה אלא מקרא דוהיה כי ישאלך בנך, ימצא דחיוב סיפור יציאת מצרים, אינו נגזר מעצם יום המאורע וקדושתו, והא דמספרים דוקא בליל הסדר הוא משום ד"בעבור זה", בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, ממילא בפסח שני גם כן ישנה סיבה נאותה לספר ביציאת מצרים".

רצונו לומר, לפי השפת אמת בדעת הרמב"ם, כי חיוב סיפור יציאת מצרים נלמד מהפסוק "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים", ופירושו של דבר, שסיפור יציאת מצרים תלוי בקדושת היום שנקבע זכר למאורע יציאת מצרים שהיה ביום זה, וממילא קדושת היום היא המחייבת את הסיפור. ואף שיש "תנאי" שהסיפור יעשה רק בזמן שמצה ומרור מונחים, אבל ברור שהמצה והמרור אינם הגורמים את חיוב הסיפור, אלא הדבר שמחייב את מצות סיפור יציאת מצרים הוא היום והמאורע שגורמים לקדושה. ובשל כך, בפסח שני שלא קרה בו שום מאורע ולא יצאו בו ממצרים, אין כל קדושה ביום שגורמת לחיוב סיפור יציאת מצרים. ואף שמצה ומרור מונחים לפניו באותו יום, אין זה גורם חיוב לספר ביציאת מצרים.

ויסוד זה, לדברי השפת אמת, טמון בעומק דברי המשנה בפסחים שהקרבת פסח שני אינה טעונה הלל באכילתו, כי חיוב הלל בשעת הקרבת הקרבן נלמד מהפסוק "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג", ורק פסח ראשון נקרא חג, ואילו פסח שני "אינו מקודש לחג". והיינו, שרק יום שיש בו קדושה כחג, מחייב אמירת הלל, וכמו כן, סיפור יציאת מצרים נובע מקדושת היום שנקבע זכר ליציאת מצרים.

ברם לדעת המהר"ל, שחיוב סיפור יציאת מצרים נלמד מהפסוק "כי ישאלך בנך" שהבן שואל מה פשר המצה והמרור המונחים לפניך, וזה המחייב לענות ולספר לו על יציאת מצרים, ולא הקדושה והמאורע שהיה באותו זמן. מאותה סיבה, גם בפסח שני, כאשר המצה והמרור מונחים לפניו בעת אכילת הקרבן, והבן שואל – צריך להשיב לו ולספר לו על יציאת מצרים.

הסבר נוסף בדברי השפת אמת, מדוע אין חיוב סיפור בפסח שני, הביא ידידי רבי דוד אברהם מנדלבוים בספרו פרדס יוסף החדש (פרשת בהעלותך אות ג) בשם האדמו"ר הפני מנחם מגור: "כיון דעצם הענין והחידוש הזה שאפשר לקיים את מצות הפסח חודש אחר המועד שנקבע לו, מורה על הצורך הגדול להודות על הנס הנורא שעשה השי"ת עם בני ישראל ביציאת מצרים. ואם כן בעצם עשיית הפסח שני מתקיים כבר ענין סיפור יציאת מצרים". ולפי זה, בעצם יש חיוב סיפור יציאת מצרים גם בפסח שני, אלא שיוצאים ידי חובת חיוב זה בהקרבת הקרבן, כי במעשה ההקרבה מתקיימת מצות סיפור יציאת מצרים, ושוב אין חובה נוספת לספר את סיפור ההגדה.

ואולי אפשר להוסיף נופך לדבריו, שהרי לא מצאנו אף מצוה שיש בה מושג של "תשלומין", למעט תפילה. ומבואר בגמרא (ברכות כו, א) שדין "תשלומין" בתפילה הוא בגלל שהתפילה היא "רחמי", ואילולא זה אין סיבה שתהיה הזדמנות נוספת לקיים מצוה שלא קיימוה בזמנה כדת וכדין. ואילו בפסח שני, התורה עצמה נתנה את אפשרות ה"תשלומין" להביא את הקרבן בחודש אייר, והשאלה היא מדוע. וכנראה ההסבר לכך, כדי שנוכל להביע את הודאותינו ותודותינו להקב"ה על גאולת מצרים, כי דבר זה הוא יסוד האמונה "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ועל כן למי שנמנעה ממנו האפשרות לעשות זאת בפסח הראשון, ניתנה הזדמנות "תשלומין" בפסח שני. ואם כך, הרי שבעצם הבאת הקרבן כבר יוצא ידי חובת ההודאה והתודה על יציאת מצרים, שזהו תכלית סיפור יציאת מצרים, ואין צורך גם לספר ביציאת מצרים בנוסף על עצם הבאת הקרבן.

לסיכום: נחלקו הפוסקים האם יש חיוב סיפור יציאת מצרים בפסח שני.

• לדעת הבנין ציון, אין חיוב סיפור יציאת מצרים, מכיון שאין זה דין "בגוף קרבן הפסח".

• בשפת אמת מבואר, שהדבר תלוי במחלוקת מנין נלמד חיוב סיפור יציאת מצרים בליל ט"ו ניסן.

• הרב עלברג נקט בפשטות, שיש חיוב סיפור יציאת מצרים גם בפסח שני, מכיון שהוא חלק ממצות אכילת המצה שמחוייבים בה בפסח שני.

• הפני מנחם הסביר, שאמנם יש חיוב סיפור יציאת מצרים בפסח שני, אלא שאין צורך לספר כי יוצאים ידי חובת הסיפור בעצם הבאת הקרבן.

• • •

אמירת תחנון בפסח שני

ז. ממוצא דבריו, שאין חיוב סיפור יציאת מצרים בפסח שני מכיון שאין זה "יום המקודש לחג", דן הרב גנוט בשאלה האם צריך לומר תחנון בפסח שני:

"נודע הפולמוס בדין אמירת תחנון בפסח שני, וסליחות שני חמישי ושני החל ביום זה. שבפנקס הנמצא בחורבת רבי יהודה החסיד כתוב, שאין אומרים בו סליחות. וכן כתב בספר הליכות שלמה (פרק יא) מהגרש"ז אויערבך. והגר"ש דבילצקי העיד שאצל מרן החזון איש אמרו תחנון בפסח שני, וכשחל בו בה"ב אמרו גם סליחות, והוא מהני דלא הוזכר בש"ס ובשו"ע שם שלא לומר תחנון ביום זה. ואם כנים דברינו אולי נמתיק דעת החזו"א דאומרים תחנון בפסח שני, כיון דאין ביום זה קדושה משום עצם יומו, אלא הוא יום להשלמת חסרון הטמא והבא בדרך רחוקה לענין הקרבת הפסח גרידא, ואינו יום מסוגל ומעולה בעצמותו".

כלומר, היות ואין בפסח שני קדושה ביום מחמת עצמו כי אין בו מאורע מיוחד, אלא זהו בסך הכל יום שהטמא ומי שהיה בדרך רחוקה מקריבים בו את קרבן הפסח [ומטעם זה אין אומרים הלל ואין מחוייבים בסיפור יציאת מצרים ביום זה] – הרי שאין סיבה מיוחדת ביום זה שלא לומר תחנון [או סליחות בה"ב]. וכן ראיתי בספרו של ידידי רבי אליקום דבורקס, בשבילי הפרשה (עמ' שפז): פסח שני אינו יום טוב, וכפי שמובא ברש"י (במדבר ט, י) פסח שני מצה וחמץ עמו בבית ואין שם יום טוב, עכ"ל. וכן נמצא בהגהות יד שאול (יו"ד סימן תא) ביאר היות וחשיבות יום זה אינה אלא משום הקרבת פסח, ולכן מותר בעשיית מלאכה. וכן משמע מדברי הצל"ח בפסחים (נ, א), דרק המקריב פסח שני אסור בעשיית מלאכה באותו יום כדין המקריב קרבן בשאר ימות השנה שאסור באותו יום במלאכה, אבל לא בזמן הזה. אך צריך להרבות בשמחה כי יום קדוש הוא". מבואר כי יום זה הוא כיום חול רגיל.

ולענ"ד הדברים מסתברים מאד, שהרי עיון בפרשת פסח שני בחומש במדבר (פרק ט) מורה על כך שעניינו של יום זה הוא רק בכל מה שנוגע להקרבת קרבן הפסח, ואין ביום זה קדושת יום טוב, אלא הקב"ה נתן את האפשרות להקריב את קרבן הפסח לאלו שלא הקריבו מסיבות מוצדקות בזמנו, בחודש ניסן. ומדוקדק בלשון הכתובים, כי בני ישראל התלוננו בפני משה רבנו שלא יכלו להביא קרבן, כאומרם: "אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל". לא היתה להם בקשה לקיום יום טוב של פסח, באכילת מצה ומרור, אלא הקרבת קרבן בלבד. ואכן, הקב"ה נתן לאנשים אלו הזדמנות נוספת, להביא קרבן פסח שני. ולכן גם נקרא הקרבן "פסח שני", כי זהו קרבן שני במקום הקרבן הראשון [אבל אין כוונת הענין שזהו "תשלומין" של החג].

ומשום כך פסח שני אינו מועד ואינו יום טוב, לא אומרים הלל באכילתו ואין בו חיוב סיפור יציאת מצרים, כמבואר לעיל, שחיוב הלל בשעת הקרבת הקרבן נלמד מהפסוק "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג", ורק פסח ראשון נקרא חג, ואילו פסח שני "אינו מקודש לחג". ולכן גם אין חיוב סיפור יציאת מצרים כי אין ביום זה קדושה מיוחדת.

והחיובים שיש בפסח שני, נובעים כולם מהקרבת הקרבן ביום זה, והם: [א] אמירת הלל בשעת עשיית הפסח. [ב] אכילת הקרבן צלוי. [ג] אכילת הקרבן עם מצה ומרור, ובכלל זה [ד] טיבול המרור בחרוסת. [ה] הקרבת הקרבן דוחה את השבת. [ו] אסור להותיר מהקרבן עד בוקר. [ז] אסור לשבור בו עצם.

וכמו כן מבואר מנהגו של החזון איש לומר בפסח שני תחנון וסליחות בה"ב כי אין בו קדושת מועד ויום טוב כלל וכלל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

כשרות ויסקי שעבר עליו הפסח

כשרות ויסקי שעבר עליו הפסח תהליך יצור משקה ה'ויסקי' מורכב משלושה שלבים עיקריים: • הלתָתָה – מַשְרים את השעורים במים למשך כמה ימים, ולאחר ההשריה שוטחים את

קרא עוד

נשים בברכת כהנים

נשים בברכת כהנים ברוב רובם של בתי הכנסת, מקומה של עזרת הנשים בצד האחורי של בית הכנסת [מערב] מול ארון הקודש, או בשני צדדיו של

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

הפסד מרובה

 א. הפסד מרובה – מקורות ביטול כלי מהיכנו במקום הפסד מרובה • "כדאי הוא היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק" • "התורה חסה על ממונן של

קרא עוד

הכשרת כבד

א. דם בכבד – מקור האיסור וטעמיו התורה אסרה לאכול דם, אולם בדברי הגמרא מבואר כי מותר לאכול כבד אף על פי שכולו דם, ורבותינו

קרא עוד

גדרי ספק פיקוח נפש

א. ספק פיקוח נפש דוחה שבת – סוגיות הגמרא בדברי הגמרא במסכת יומא מבואר כי גם ספק פיקוח נפש מתיר חילול שבת, ואף שסיכוי ההצלה

קרא עוד

גבינת וחמאת נכרים

 א. האיסור באכילת גבינת נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה במסכת עבודה זרה הגבינה נמנית בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. ואף שנאסר חלב נכרי מחשש

קרא עוד

חלב ואבקת חלב נכרי

 א. האיסור בשתיית חלב נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה בעבודה זרה נמנה החלב בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. בסוגיית הגמרא נתבאר הטעם לכך, מהחשש

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.