ספקות בקריאת המגילה

מתוך ספר רץ כצבי

ספקות בקריאת המגילה

בדברי הרמב"ם (מגילה פ"א ה"א) והשו"ע מפורש שחיוב קריאת המגילה הוא "תקנת נביאים", ופסק השו"ע (או"ח סי' תרצו סעי' ז) שלדברי קבלה יש דין "כדברי תורה".

על פי זה פסק הפמ"ג (סי' תרצב משב"ז ס"ק ג; הובא במשנ"ב ס"ק טז) "ספק אם קרא את המגילה, אפשר דלא אמרינן בזה ספיקא דרבנן לקולא משום דהוא דברי קבלה".

והנה בסימן [כח] בענין קריאת המגילה מבעוד יום הבאנו את שיטת הנודע ביהודה (או"ח סימן מא; הובא בשערי תשובה סי' תרפז ס"ק א) והטורי אבן (מגילה ד, א ד"ה כגון) שחידשו לפי מה שכתבו תוספות (מגילה ד, א ד"ה חייב) שעיקר חיוב קריאת המגילה הוא ביום – כי חיוב קריאת המגילה "מדברי קבלה" הוא רק ביום. ואילו בלילה, החיוב הוא מדרבנן ולא "מדברי קבלה".

לאור האמור, יש לדון בשאלות המתעוררות בספקות בקריאת המגילה – האם להחמיר מדין "ספק דברי קבלה", או להקל מדין "ספק דרבנן לקולא":

[א] לענין חיוב הקריאה במצב מסופק. כגון, אם אינו זוכר אם קרא את המגילה או לא, האם חייב לקוראה מספק. או במקרה שנזכר בין השמשות [שהוא זמן ספק יום ספק לילה] שעדיין לא קרא את המגילה, והספק הוא אם מחוייב בקריאתה כי בין השמשות נחשב יום, או לא, כי בין השמשות נחשב לילה.

[ב] לענין חיוב הברכה על הקריאה במצב של ספק בקריאת המגילה. ולמרות שהברכות הם לכולי עלמא מדרבנן, וכלל נקוט בידינו "ספק דרבנן לקולא", אולם כשחיוב הקריאה הוא "מדברי קבלה", יתכן שגם הספק על הברכה יהיה נדון כ"ספק דברי קבלה לחומרא" – כדלהלן.

א.

בשו"ע (סי' תרפט סע' ב) נפסק: "אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא יצא ידי חובתו, והוא שישמע ממי שהוא חייב בקריאתה. לפיכך אם היה הקורא חרש או קטן או שוטה, השומע ממנו לא יצא".

ובספר שערים המצויינים בהלכה (סימן קמא ס"ק ז) כתב: שלפי חידושם של הנודע ביהודה והטורי אבן לחלק בין הקריאה בלילה שחיובה מדרבנן, ובין קריאת המגילה ביום שחיובה מדברי קבלה – נער בן י"ג שנה ומעלה שלא נבדק אם הביא ב' שערות [כלומר, עדיין יש ספק אם הוא "גדול" מדאורייתא] יש להקל בקריאת המגילה בליל פורים שיוכל לשמש כבעל קורא להוציא את הרבים ידי חובתן, מכיון שחיוב הקריאה בליל פורים הוא מדרבנן, וספיקו לקולא. אבל בקריאת המגילה של היום שחיובה מדברי קבלה, שהם כדברי תורה, ספיקו להחמיר, ואינו יכול להוציא את הרבים ידי חובתן אלא אם כן הוא בוודאי "גדול" שהביא ב' שערות. [ומכל מקום לפי שיטת הטורי אבן (מגילה, שם) שגם ביום חיוב הנשים הוא רק מדרבנן, יכול גם בן י"ג שלא נבדק אם הביא ב' שערות להוציא נשים בקריאת המגילה, מכיון שחיוב שניהם מדרבנן].

ולפי דבריו כתב בספר פסקי תשובות (סימן תרפט אות ד הערה 17) שהוא הדין בשאר ספיקות, כגון ספק אם החסיר ודילג כמה תיבות בקריאת המגילה, או ספק אם קרא תיבות שלא כהוגן [שנשתנה משמעות הדברים] – בלילה אינו צריך לקרוא שוב, מכיון שזהו ספק דרבנן, ואזלינן לקולא. אולם ביום צריך לחזור ולקרוא כדין ספק דברי קבלה לחומרא.

אמנם העיר הפסקי תשובות, כי המשנה ברורה והפמ"ג (המובאים לעיל) שפסקו בספק אם קרא את המגילה להחמיר משום ספק דברי קבלה, לא חילקו בין קריאת המגילה ביום לבין קריאתה בלילה. משמע שלא סברו כדעת הנודע ביהודה והטורי אבן שיש הבדל בין קריאת המגילה בלילה שחיובה מדרבנן לקריאה ביום שחיובה מדברי קבלה, ולדעת המשנה ברורה והפמ"ג גם חיוב קריאת המגילה בלילה הוא מדברי קבלה, ובמקרים של ספק, יש לחזור ולקרוא את המגילה.

אולם מאידך, כתב המשנה ברורה (סי' תרצב ס"ק טו) "ודע דכמו בלילה אסור לאכול קודם קריאתה, הוא הדין ביום אפילו כבר התפלל אסור לאכול קודם קריאתה, וכמו לענין שופר ולולב". ובשער הציון (ס"ק כז) כתב: "הוא הדין ביום, דקריאה דיום חמור מלילה דהוא מדברי קבלה כמו שכתבו הפוסקים". ובדברים אלו מפורש במשנה ברורה חילוק בין קריאת הלילה לקריאת היום, והיינו כדברי הנודע ביהודה והטורי אבן שקריאת המגילה ביום חמורה יותר מקריאת הלילה, כי חיוב הקריאה ביום מדברי קבלה, בעוד שחיוב הקריאה בלילה הוא רק מדרבנן.

נמצא שדברי המשנה ברורים לכאורה סותרים עצמם, ולא נתבררה דעתו, האם הסכים לדינא עם חידושם של הנודע ביהודה והטורי אבן. ולכן לא ידוע מהי הכרעת המשנה ברורה בדין ספקות בקריאת המגילה בלילה. האם גם בזה נאמר "ספק דברי קבלה", או שבלילה לדעת המשנה ברורה חיוב קריאת המגילה הוא מדרבנן, ובספק יש להקל כדין ספק דרבנן לקולא, וצ"ע.

ונראה לדון בדברים על פי מש"כ הפוסקים בנדון קריאת המגילה בין השמשות.

ב.

קריאת המגילה בין השמשות

גדר "בין השמשות" הוא – הזמן שבין שקיעת החמה וצאת הכוכבים, אשר יש בו ספק האם הוא "יום" או לילה". ודנו הפוסקים האם בבין השמשות מותר [א] לקרוא מגילה [ב] לברך על קריאתה. ושאלה זו היא הן בבין השמשות של ערב פורים, והן בבין השמשות של מוצאי יום הפורים.

והנה בהלכה של קריאת המגילה בין השמשות, כתב הפמ"ג (סי' תרפז משב"ז ס"ק א) וז"ל: "עוד אבאר לך שהבית יוסף כאן, ומביאו בשו"ע (סי' תרצב סע' ד) מפלג המנחה יש להקל [לקרוא מגילה בערב פורים] לאנוסים, ובפרי חדש שם הקשה עליו… ולכאורה על כל פנים בין השמשות כל שיש אונס יוכל לקרות ספק דרבנן לקולא".

כלומר, בהשקפה ראשונה, נקט הפמ"ג שיש להקל להתיר ולקרוא את המגילה בין השמשות של ערב פורים [שהוא ספק יום ספק לילה] מדין ספק דרבנן לקולא. אולם ממשיך הפמ"ג: "ובספירת העומר (שו"ע סי' תפט סע' ב) בחומרא לכתחילה אין לעשות ספק דרבנן, עי' מג"א (ס"ק ו) וט"ז (ס"ק ה), משא"כ ביש אונס". וכוונתו למבואר שם, שבבין השמשות אין לספור ספירת העומר לכתחילה, ואף שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן, והיה ניתן לומר שיספור מספק כי ספק דרבנן לקולא, מכל מקום ההלכה שספק דרבנן לקולא נאמרה רק על דין דיעבד, אך אין להסתמך לכתחילה על דין "ספק דרבנן לקולא". ולכן רק באונס ניתן להקל לקרוא בבין השמשות מדין "ספק דרבנן לקולא", כי זה נחשב כדין "דיעבד".

ומסיים הפמ"ג: "ולמש"כ הט"ז (תרפז ס"ק ב) [שקריאת המגילה היא] דברי קבלה, יש לומר בין השמשות לא יצא". והפמ"ג חזר על דבריו (סי' תרצב משב"ז ס"ק ג) וכתב: "עי' פרי חדש על מש"כ בשו"ע מפלג המנחה [שהתיר למי שאנוס קצת וקשה עליו לשבת בתענית לקרוא את המגילה מבעוד יום, ולדעת הפרי חדש] אין לעשות כן, ואף בין השמשות אין לקרות, עי' סי' תפ"ט במג"א וסי' תרפ"ז. ודיעבד אם קרא בין השמשות, ספק דרבנן לקולא. ואפשר דדברי קבלה שאני, אם לא באונס והכרח גדול יש לצדד בין השמשות".

מבואר בדעת הפמ"ג, שאם חיוב קריאת המגילה הוא מדרבנן – אזי בבין השמשות שיש ספק אם חייב בקריאת המגילה, לכתחילה אין לקרוא את המגילה מדין "ספק דרבנן". ורק בדיעבד, כשהיה אונס והכרח גדול, יש להקל ולקרוא. כי "ספק דרבנן לקולא" היא הוראה בדיעבד, אך לכתחילה אין לעשות מעשה בהסתמך על ההלכה ש"ספק דרבנן לקולא". אולם אם נדון את הקריאה כחיוב מ"דברי קבלה", יש להחמיר שלא יצא ידי חובה, אפילו בדיעבד.

ג.

למעשה הכריע הפמ"ג שבבין השמשות יכול לקרוא באונס והכרח גדול. ובדבריו לא מפורש אם התכוין לבין השמשות של ערב פורים או של מוצאי יום הפורים, וצריך ביאור.

אולם כפי הנראה כוונתו לבין השמשות של ערב פורים, שאז דין "ספק דברי קבלה" הוא סיבה להחמיר לא לקרוא את המגילה, כי עדיין אין וודאות שזהו זמן של ליל הפורים. כי במוצאי יום הפורים, כשיש ספק אם מחוייב לקרוא את המגילה, אזי דין "ספק דברי קבלה" הוא סיבה להחמיר לקרוא את המגילה, כי מכיון שיש צד שעדיין יום פורים, מספק עליו להחמיר ולקרוא את המגילה. יחד עם זאת, בסופו של דבר הכריע הפמ"ג שבבין השמשות יכול לקרוא באונס ובהכרח גדול, וצ"ב מדוע.

והנה דין זה – לקרוא את המגילה בבין השמשות של ערב פורים מדין "ספק דברי קבלה לחומרא", אינו מתאים עם חידושם של הנודע ביהודה והטורי אבן שחילקו בין חיוב הקריאה בלילה שהוא מדרבנן לחיוב הקריאה ביום שהוא מדברי קבלה, שכן לפי דבריהם שחיוב קריאת המגילה בליל פורים הוא מדרבנן, אין להחמיר ולחייבו לקרוא מגילה מדין ספק דרבנן לקולא. ואולי בזה גופא הסתפק הפמ"ג, ולכן הקל לקרוא בין השמשות באונס ובהכרח גדול.

אמנם בשו"ע (סי' תרפז סעי' א) נפסק: "חייב אדם לקרות המגילה בלילה ולחזור ולשנותה ביום. ושל לילה, זמנה כל הלילה. ושל יום, זמנה כל היום, מהנץ החמה עד סוף היום". וכתב המשנה ברורה (ס"ק ה) "עד סוף היום – היינו שקיעת החמה, ואם נמשך עד בין השמשות יקראנה בלי ברכה". ומפורש כי בבין השמשות של יום הפורים צריך לקרוא את המגילה מספק, אך לא יברך את הברכות על קריאה זו.

במשנה ברורה ובשער הציון לא נתברר מה מקור ההכרעה לקרוא את המגילה בין השמשות. כמו כן, המשנה ברורה לא התנה את הדין שיקרא בבין השמשות רק "באונס ובהכרח גדול", כמו שכתב הפמ"ג.

בניגוד לדברי הפמ"ג, הרי שהמשנה ברורה מדבר במפורש על קריאת המגילה בבין השמשות של מוצאי יום הפורים. ולכן מובן שהסיבה לקריאת המגילה בין השמשות היא מדין "ספק דברי קבלה לחומרא". כי הספק הוא אם זמן זה נחשב כיום פורים שמחוייב בקריאת המגילה מדברי קבלה, ולכן יקראנה כי עליו להחמיר בספק חיוב מדברי קבלה.

ד.

ברכה על קריאת המגילה בין השמשות

המשנה ברורה שהבאנו לעיל פסק, בבין השמשות "יקראנה בלי ברכה". ומכיון שקריאת המגילה ביום היא לכולי עלמא מדברי קבלה – מכאן שגם בספק דברי קבלה צריך להחמיר ולקיים את מצות קריאת המגילה מדין ספק דברי קבלה, אך את הברכה אינו מברך מספק.

בטעם הדבר, מדוע אינו מברך על קריאת המגילה בין השמשות, כתב בשער הציון (סי' תרפז ס"ק ז) "עיין ריש סימן סז במשנה ברורה". וכוונתו למה שנפסק בשו"ע בהלכות קריאת שמע (סי' סז ס"ק א) "ספק אם קרא קריאת שמע, חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה". ויש להבין, מדוע מספק יכול לברך על הקריאת שמע, ואף אם על קיום מצות קריאת שמע צריך לחזור מדין ספק דאורייתא לחומרא, אולם הברכות הם מדרבנן, וקיימא לן "ספק דרבנן לקולא", ומדוע כשיש ספק אם קיים את מצות קריאת שמע, חוזר ומקיימה בברכותיה.

וכתב שם המשנה ברורה (ס"ק א) וז"ל: "ובשאר מצות דאורייתא, היכא שמחוייב לעשות אותה מספיקא פסק לעיל (סימן יז סע' ג) לענין טומטום [שספק אם מחוייב בציצית] אף דחייב בציצית, וביו"ד (סי' רסה סע' ג) לענין מילה באנדרוגינוס, וכן כל כי האי גווני, דלא יברך על המצוה, כי הברכות הם דרבנן וספיקא לקולא. אך יש פוסקים שמחלקין בין היכא שהספק הוא אם מחוייב כלל בהמצוה, כגון ההיא שכתבנו. ובין היכא שמחוייב, אלא שאינו יודע אם עשה המצוה, דאז צריך לברך עליה גם כן. ולפי זה לולב או שופר ביום ראשון [שחיובם מדאורייתא], היכא דמספקא ליה אם כבר עשה המצוה וכהאי גוונא, צריך לעשותה בברכה. וכתב הפמ"ג דמכסף משנה בשם הרשב"א וכן ממג"א בשם הריב"ש (לקמן סימן תקפה ס"ק ג) מוכח דלא ס"ל לחילוק זה. אלא תמיד בלי ברכה. וגם מהגר"א בסימן זה מוכח דלא ס"ל לחילוק זה. ואם הביאו לו שופר או לולב ביום ראשון בין השמשות, לכו"ע נוטל ובלי ברכה, כי בזה הספק הוא אם חייב עתה כלל בהמצוה".

מפורש בדבריו שגם במצוות שחיובן מהתורה, כאשר יש ספק אם מחוייב במצוה – כגון שופר או לולב ביום ראשון בין השמשות, מקיים את המצוה כדין "ספק דאורייתא לחומרא", אך אינו מברך כי הברכות מדרבנן, ו"ספק דרבנן לקולא". ואילו בקריאת שמע הדין שונה, וגם כשיש ספק אם קיים את מצות קריאת שמע, חוזר ומקיימה בברכותיה, כי "כך היתה התקנה, שכל זמן שקוראים חייב לקרוא כעיקר התקנה ובברכותיה" (משנה ברורה סי' סז ס"ק ד).

ומכאן לכאורה נוכל ללמוד, שבכל ספק בעצם קריאת המגילה יש להחמיר ולקרוא בו כדין "ספק דברי קבלה", מכל מקום לא יברך על הקריאה מספק, כי הברכות הם מדרבנן, ו"ספק דרבנן לקולא".

ה.

אולם מדברי הפמ"ג משמע שכאשר יש ספק אם צריך לקרוא את המגילה ועליו לקרוא מדין ספק דברי קבלה, צריך גם לברך על קריאה זו.

הפמ"ג כתב בהמשך דבריו המובאים לעיל (סי' תרצב משב"ז ס"ק ג) וז"ל: "עי' בית יוסף (סי' תרסה) ובמג"א (סי' תרנב ס"ק א) יטלנו בלא ברכה, עי' (סימן סז) ספק קרא קריאת שמע, ומגילה דברי קבלה, יש לומר לא אמרינן ספק לקולא. ולא דמי ללולב ביום טוב שני, וצ"ע".

ביאור דבריו: בהלכות לולב פסק השו"ע (סי' תרנב סע' א) מצות לולב ביום ולא בלילה, וכל היום כשר לנטילת לולב, שאם לא נטל שחרית יטלנו אחר כך". וכתב שם המג"א (ס"ק א) וז"ל: "עיין בית יוסף (סי' תרסה) בשם הר"ן, משמע דאם לא נטלו עד בין השמשות ביום ראשון נוטלו בין השמשות דספק דאורייתא לחומרא, משא"כ בשאר הימים דפטור, ע"ש. ומכל מקום נ"ל דיטלנו בין השמשות בלא ברכה". ולא נתברר האם כוונתו רק לימים האחרונים של סוכות, שחיוב נטילת הלולב מדרבנן, שאז יטלנו בבין השמשות [שהוא זמן של ספק יום] בלא ברכה. או שכוונתו, שגם ביום הראשון של סוכות, שחיוב נטילת הלולב מדאורייתא בבין השמשות יטלנו בלא ברכה.

ובמחצית השקל (שם) כתב בתחילת דבריו, שלדעת המג"א בבין השמשות יטלנו בלא ברכה רק בשאר ימי החג, שחיוב נטילת לולב מדרבנן, אבל ביום הראשון של חג שחיוב נטילת לולב מדאורייתא, יברך וכפי שנפסק בהלכות קריאת שמע (סי' סז סע' א) שמברך ברכות קריאת שמע כשקורא בספק מדין ספק דאורייתא לחומרא. והיינו, שבמקום שעושה מצוה מחמת ספק דאורייתא, יש לברך עליה אף שהברכות הם חיוב מדרבנן. אולם בסוף דבריו כתב המחצית השקל שלדעת המג"א גם הנוטל לולב בבין השמשות של יום טוב ראשון אינו מברך, הגם שעושה כן מספק דאורייתא לחומרא, כי הברכות הם ספק דרבנן. וציין המחצית השקל, שהמג"א עצמו כתב בהלכות ראש השנה (סי' תקפה ס"ק ג) ש"אם ספק לו אם שמע תקיעה או נטל לולב ביום ראשון תוקע ואינו מברך".

מבואר שגם בספיקות דאורייתא אינו מברך. ומה שפסק המחבר שספק אם קרא ק"ש קורא בברכה, הוא דין מיוחד בקריאת שמע ש"כך היתה התקנה כל זמן שצריך לקרוא קריאת שמע יברך לפניו ולאחריו משא"כ שאר המצוות".

ומדברי הפמ"ג שהבאנו לעיל משמע שהבין כי לדעת המג"א ההלכה שנוטל לולב בבין השמשות ללא ברכה נאמרה רק בשאר ימי החג שאז הספק הוא דרבנן ולכן לא יברך, אבל ביום ראשון שהספק מדאורייתא, מברך כדין ברכות ק"ש. ומצדד הפמ"ג, שמכיון שקריאת המגילה חיובה מדברי קבלה, הרי שבבין השמשות דינה כספק דאורייתא – ולכן לכאורה צריך לקרוא בברכה. ואין זה דומה לנטילת לולב ביום טוב שני, שחיובו מדרבנן, ולכן בנטילתו בבין השמשות לא יברך.

נמצא כי לפי הפמ"ג, כאשר יש ספק אם צריך לקרוא את המגילה ועליו לקרוא מדין ספק דברי קבלה, צריך גם לברך על קריאה זו. דלא כמבואר לעיל בדברי המשנה ברורה, שבכל ספק בקריאת המגילה שיש להחמיר ולקרוא בו כדין "ספק דברי קבלה", מכל מקום לא יברך על הקריאה מספק, כי הברכות הם מדרבנן, ו"ספק דרבנן לקולא".

ויסוד מחלוקתם הוא, מה גדר הברכות על מצות קריאת המגילה – האם דינם כמו המצוה עצמה, או שהם דין מיוחד בפני עצמם. בדעת הפמ"ג משמע, שהברכות על קריאת המגילה הם חלק ממצות קריאת המגילה. ולכן, כשם שהקריאה היא מדברי קבלה, ובספק יש להחמיר ולקרוא כדין "ספק דברי קבלה", כך גם בברכותיה יש להחמיר מספק כדין ספק דברי קבלה [למרות שבדרך כלל הברכות הם דרבנן]. וסבור הפמ"ג, שדין הברכות על קריאת המגילה הוא כדין ברכות קריאת שמע, שמברכן גם כשחוזר לקרוא קריאת שמע מספק, כי הדין דאורייתא של קריאת שמע שמחמתו חוזר וקוראה בספק חל גם על הברכות של קריאת שמע. ואין זה דין מיוחד בקריאת שמע שתיקנו בספק לחזור ולקוראה עם הברכות – אלא זהו דין כללי בכל מצוות מדאורייתא וכן במצוות מדברי קבלה, שהברכות מקבלות דין דאורייתא או דין דברי קבלה, לענין זה שבספק חוזר ומקיים את המצוה עם ברכתה.

אולם לדעת המשנה ברורה, רק בקריאת שמע יש דין מיוחד שתיקנו בספק לחזור ולקוראה עם הברכות, אך בכל מצוה אחרת מדאורייתא, כמו לולב ושופר, הגם שצריך לחזור ולקיים את המצוה מספק, אינו מברך, כי הברכות הם תמיד מדרבנן – והוא הדין על מקרא מגילה, כאשר מספק דברי קבלה צריך לחזור ולקרוא את המגילה, את הברכות לא יברך כי הם מדרבנן, וספק דרבנן לקולא.

ו.

ההבדל בין ברכה על ספירת העומר בין השמשות לבין ברכה על קריאת מגילה בין השמשות

על דברי המשנה ברורה שאין לברך על קריאת המגילה בין השמשות, מדין "ספק דרבנן לקולא", יש להקשות סתירה ממש"כ המשנה ברורה בהלכות ספירת העומר על דברי השו"ע (סי' תפט סעי' ב) "אם טעו ביום המעונן וברכו על ספירת העומר, חוזרים לספור כשתחשך. והמדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים, וכן ראוי לעשות". וכתב המשנה ברורה (ס"ק יד) וז"ל: "רצה לומר, דמן הדין היה אפשר להקל לספור משתחשך אף קודם צאת הכוכבים, דבין השמשות הוא ספק לילה ואזלינן לקולא בספק דרבנן בספירה בזמן הזה שהוא מדרבנן לרוב הפוסקים. אלא דמכל מקום אינו נכון להכניס עצמו לספק לכתחילה, ולהכי המדקדקים ממתינים עד צאת הכוכבים שהוא בוודאי לילה". ובהמשך דבריו (ס"ק טו) כתב המשנה ברורה: "וכן ראוי לעשות [לא לספור בברכה בין השמשות]. ומכל מקום בדיעבד אם בירך בבין השמשות יצא, וכנ"ל. אבל האליה רבה מפקפק בזה ומצדד דנכון שיחזור ויספור בצאת הכוכבים בלי ברכה".

ומבואר בדברי המשנה ברורה, שמעיקר הדין היה הסופר ספירת העומר רשאי לברך בבין השמשות כי "אזלינן לקולא בספק דרבנן". ומעתה צריך להבין מדוע בקריאת מגילה פסק המשנה ברורה שאין לקרוא את המגילה בין השמשות בברכה, ולא כתב שמעיקר הדין רשאי לקרוא בברכה כי "אזלינן לקולא בספק דרבנן", כפי שכתב בהלכות ספירת העומר.

ידידי רבי אשר וייס, גאב"ד דרכי הוראה בירושלים, דן בשאלה זו בשיעורו השבועי (פרשת במדבר תשס"ח) וכתב לתרץ: "דיש להבחין בין בין השמשות דאפוקי יומא לבין השמשות דעיולא יומא. ובבין השמשות בסוף היום הכרעת הדין דספיקא דרבנן לקולא קובע שנפטר מחיובו ושוב אינו מצווה כי פנה יום, ואיך יברך כאשר הוכרע הדין ששוב אין כאן מצוה. אבל בבין השמשות בכניסת היום, שורת הדין מצד הספק דרבנן לקולא אומר שבידו לצאת ידי חובה בזמן זה. שהרי אין קולא בעצם היותו פטור בזמן זה, דהלא בלאו הכי עומד הוא להיכנס לחיוב בעוד שעה מועטת, ואף אילו היה חייב בבין השמשות אין זה חומרא, דהלא בידו לקיים את מצות הספירה כל הלילה. ומשום כך הוי ליה כאילו נקבע בהא דספיקא דרבנן לקולא, דיכול הוא לצאת ידי חובה, וכיון שכן יכול הוא גם לברך".

כלומר, לדעת הרב וייס ההלכה של "ספק דרבנן לקולא" משתנה בין דין בין השמשות בכניסת היום, לדין בין השמשות ביציאת היום. בבין השמשות של כניסת היום – ה"קולא" היא שאינו צריך לשוב לקיימה בצאת הכוכבים. ולפיכך בבין השמשות של כניסת היום מברך, הן על קריאת המגילה והן על ספירת העומר. ואילו בבין השמשות של יציאת היום – ה"קולא" היא שאינו יכול לברך, מכיון וכבר יצא היום ואינו מחוייב במצוה.

אולם הדברים דחוקים, שהרי המשנה ברורה פסק כי "בבין השמשות יקראנה בלא ברכה". ומסתימת דבריו משמע שאין חילוק בין דין בין השמשות של כניסת היום לדין בין השמשות של יציאת היום, וצ"ע.

ונראה לחלק בין הברכה על ספירת העומר בין השמשות לבין הברכה על קריאת מגילה בין השמשות, על פי מה שכתב בקובץ שיעורים (כתובות סימן עא) "דטעמא דספק דבריהם לקולא הוא, משום דכיון דמדאורייתא ודאי שרי, והספק הוא שמא אסרו חכמים, אמרינן אין ספק דבריהם מוציא מידי ודאי דאורייתא". בכל ספק דרבנן שמהתורה יש וודאות שאינו מחוייב, אי אפשר לחייבו מדרבנן – כי אין "ספק" של דרבנן מוציא מידי "ודאי" דאורייתא, ולכן ההכרעה היא לקולא. ולאור זאת יוצא, שאם מהתורה אין וודאות שאינו מחוייב, לא נאמר דין "ספק דרבנן", ולא מכריעים לקולא.

ומעתה שפיר יש לחלק בין ברכה על קריאת מגילה בין השמשות, שהוא ככל דין "ספק דרבנן", שמאחר ומהתורה יש וודאות שאינו מחוייב [כי הברכה היא ודאי חיוב רק מדרבנן] אי אפשר לחייבו מדרבנן – כי אין "ספק" של דרבנן מוציא מידי "ודאי" דאורייתא, ולכן ההכרעה היא לקולא, דהיינו שלא יברך. מה שאין כן ברכה על ספירת העומר בין השמשות, מאחר ונחלקו הראשונים אם ספירת העומר בזמן הזה היא מהתורה או מדרבנן (דעותיהם הובאו במנחת חינוך מצוה שו אות ג) הרי שלא נוכל כבר לומר שיש וודאות מהתורה שאינו מחוייב במצוה, ובזה הרי לא נאמר דין "ספק דרבנן לקולא", ולכן אין להכריע לקולא, אלא יש לחייבו בקיום המצוה בברכה.

ענף ב

ספקות בקריאת המגילה בפורים שחל בערב שבת

ז.

קריאת המגילה בפורים שחל בערב שבת בבין השמשות

כתב הפמ"ג (משב"ז סי' תרצב ס"ק ג) בהמשך דבריו המובאים לעיל [אות ב] "אם חל פורים בערב שבת ואירע אונס שלא קראו המגילה מבעוד יום, יש לקרות בין השמשות, עיין ט"ז (סי' תר ס"ק ב) בשופר, ושם משמע דהיה יום גדול וקיבלו שבת. ויראה הוא הדין בין השמשות, שבות לא גזרינן בין השמשות משום מצוה דרבנן, וכל שכן מגילה דברי קבלה".

ביאור דבריו, בהלכות ראש השנה דן הט"ז בשאלה הבאה: "קהל אחד היה להם בערב ראש השנה שופר ובאו שודדים וגזלו אותם ונטלו גם השופר, ושלחו הקהל לקהל אחר לשלוח להם ונתעכב השליח מחמת אונס ולא בא עד סוף יום ב', והיה ראש השנה ביום חמישי ושישי, ובשעה שבא השופר כבר התפללו של שבת, אבל עדיין היה יום גדול, מהו לתקוע בעת ההיא ולא נחוש לשבות דאין תוקעין בשבת".

לאחר משא ומתן בהלכה, קבע הט"ז: "כלל הדבר בזה, שבמקום שיש חיוב מצוה בההיא שעתא, אין קבלת שבת של זה מועיל לבטל חובת המצוה ההיא, כיון שאי אפשר בענין אחר לקיים המצוה כדינא. נמצא בההיא דשופר ומילה שזכרנו [כוונתו לנדון תינוק שנולד בשבת או בערב שבת לאחר שהתפללו וקבלו שבת] חייב לתקוע ולמול באותו זמן שיש עוד יום, אפילו אם התפלל כבר ערבית של שבת. אלא דנ"ל דעכ"פ יש כאן ב' מילי דסתרי אהדדי, דהכל יודעים בינינו שאין תוקעים בשבת והוא עשאו כבר שבת, וכיון דברכות אין מעכבין על כן יתקע בלא ברכה. אבל במילה אין כאן סתרי אהדדי, דהא שייכא מילה אפילו בשבת אם היא בזמנה. ואין לומר הא גם בשופר יש סתרי אהדדי, דהא אין תוקעין בשבת. הא לא קשיא, דוודאי לא מבטלים מצוה בזמנה בשביל סתרי אהדדי, דזה לא אמרינן אלא באינו תלוי המצוות באותו הזמן. ותו דגם בשבת אין איסור לתקוע, דחכמה היא ואינה מלאכה כדאיתא בגמרא, אלא דאין לתקוע בשבת משום גזירה שמא יטלטלנו ברה"ר, וכל שהוא תוקע דרך רשות אין חשש זה. ואם כן זה התוקע בסוף לא הוי סתרי עם מה שקבל בשבת עליו דאפשר דדרך רשות הוא תוקע, ואין הסתירה מוכחת, משא"כ בברכת התקיעה הוי ודאי סתרי, כנ"ל ברור בהאי מלתא".

מבואר בדברי הט"ז שאם קבלו שבת מבעוד יום ועוד היום גדול, וכעת נזדמן להם שופר – יתקעו בו בלא ברכה.

יתקעו בו – כי אין לבטל מצוה בזמנה רק בגלל שקיומה נראה סתירה לקבלת השבת [זה רק "נראה" כסתירה, כי באמת יש לומר שקבלת השבת היתה בטעות, שהרי אם היו יודעים שיבוא השופר סמוך לשקיעה, לא היו מקבלים את השבת מבעוד היום גדול]. וכמו כן, יתכן שבעצם התקיעה אין "סתירה מוכחת" לקבלת השבת, כי תקיעה שהיא "בדרך רשות" אינה מהווה "סתירה מוכחת" לאיסור שאסרו חכמים לתקוע תקיעות חובה בשבת שמא ילך לבקי ללמוד תקיעות ויעבירנו ד' אמות ברה"ר.

אך לא יברכו על התקיעה – כי בברכה על מצוה שאסור לקיימה בשבת יש "סתירה מוכחת" לשבת, ולכן דבר זה נאסר.

מדברי הט"ז למד הפמ"ג, שאם חל פורים בערב שבת ואירע אונס שלא קראו המגילה מבעוד יום, ניתן לקרוא את המגילה בין השמשות. כי כשם שבקבלת שבת מבעוד יום, פסק הט"ז שיכול לקיים את מצות תקיעת השופר, ואין קבלת השבת סותרת את קיום המצוה. כך אין בין השמשות, שהוא ספק שבת שכבר אינו מחוייב בקריאת המגילה, מהווה סתירה לקיום מצות קריאת המגילה בזמן זה.

והוסיף הט"ז שיש להתיר קריאת מגילה בין השמשות, ואף על פי שבבין השמשות של שבת כבר נאסרה עשיית מלאכה – כי "שבות", דהיינו מלאכה מדרבנן, הותר לעשות בין השמשות משום מצוה דרבנן כפי שנפסק בשו"ע (או"ח סי' שמב סע' א) "כל הדברים שהם אסורים מדברי סופרים, לא גזרו עליהם בין השמשות, והוא שיהא שם דבר מצוה או דוחק". ולכן גם קריאת המגילה שהאיסור לקוראה הוא "שבות", הותרה בבין השמשות "משום מצוה דרבנן", ומוסיף הפמ"ג "וכל שכן מגילה דברי קבלה". והיינו, שחיוב קריאת המגילה אינו רק מדרבנן, אלא מדברי קבלה שחיובם כדין תורה, וזו סיבה נוספת להתיר את קריאת המגילה בין השמשות.

ח.

על דברי הפמ"ג, הקשה הרב יצחק זילברשטיין בספרו חשוקי חמד על מסכת מגילה (עמ' סד), ממה שכתב הפמ"ג עצמו בהלכות ראש השנה (סי' תר משב"ז ס"ק ב) והביאו המשנה ברורה (שם ס"ק ז) בנדון שאלת הט"ז: "ודווקא אם עוד היום גדול [מותר לתקוע בשופר למרות שקיבלו כבר את השבת, וכנ"ל] אבל אם כבר הוא בין השמשות אין לתקוע כלל, דביום השני אין חיובו לתקוע אלא מדרבנן והוי ספיקא דרבנן. אבל ביום ראשון של ראש השנה דחיובו מדאורייתא חייב לתקוע ובלי ברכה".

מפורש איפוא בדברי הפמ"ג, שאין לקיים בבין השמשות מצוה דרבנן שיש בקיומה איסור, מדין "ספיקא דרבנן לקולא". והקשה הרב זילברשטיין: "ואם כן מדוע כתב הפמ"ג לגבי קריאת המגילה שיש לקרוא גם בבין השמשות".

ותירץ "דלענין קריאת המגילה גם המשנה ברורה יודה שיקרא, דשאני תקיעת שופר שאסור לתקוע בשאר שבתות השנה מחמת איסור השמעת קול כמבואר במשנה ברורה (סי' תקצו ס"ק ג). לכן [ביום שני שלא ראש השנה שחיובו רק מדרבנן] כיון דפטור מעיקר הדין, דהוה ספיקא דרבנן לקולא, לא יתקע. מה שאין כן בקריאת המגילה, דאין איסור בקריאתה בשאר שבתות השנה, יכול לקרוא ממה נפשך, דאם עדיין יום מותר לקרוא, ואם כבר לילה והוא כבר אחרי פורים, אין איסור לקרוא במגילה אחרי פורים".

אולם דברים אלו תמוהים מאד.

ראשית, קושייתו של הרב זילברשטיין לכאורה לא קשה מעיקרה. שהרי ודאי אינה דומה תקיעת שופר בבין השמשות של יום שני של ראש השנה שחיובה אמנם מדרבנן, ולכן אינו תוקע כדין ספק רבנן לקולא – לקריאת מגילה בבין השמשות שחיובה מדברי קבלה, ובספק דברי קבלה יש להחמיר.

גם תירוצו של הרב זילברשטיין תמוה, במה שכתב ש"בקריאת המגילה, דאין איסור בקריאתה בשאר שבתות השנה, יכול לקרוא ממה נפשך, דאם עדיין יום מותר לקרוא, ואם כבר לילה והוא כבר אחרי פורים, אין איסור לקרוא במגילה אחר פורים". שכן הלכה זו, האם יש איסור בקריאת מגילה בשבת שאחר פורים – תלויה במחלוקת האחרונים, כדלקמן.

בשו"ע (או"ח סי' תרצב סע' ד) נפסק: "מי שהוא אנוס קצת ואינו יכול לילך לבית הכנסת וצריך להמתין עד אחר שקראו הקהל וקשה עליו לישב בתענית כל כך, יכול לשמוע קריאתה מבעוד יום מפלג המנחה ולמעלה". וכתב המג"א (ס"ק ו) "נ"ל דאפילו בשבת מותר לעשות כן כשיש לו איזה אונס, כמ"ש בסימן רצ"ג, אך יש לאסור דאין קורין המגילה בשבת". ומבואר בדברי המג"א, שאם חל פורים ביום ראשון וזמן קריאת המגילה הוא במוצאי שבת, במקרה של אונס ניתן היה מעיקר הדין לקרוא את המגילה מבעוד יום, ואף שעדיין לא יצאה שבת. אלא שיש לאסור זאת משום הגזירה שאין קוראים מגילה בשבת [שמא יעבירנה ד' אמות ברשות הרבים]. הרי שלדעתו, לא רק בשבת שחל בה פורים נאמרה הגזירה לא לקרוא במגילה, אלא בכל שבת אין לקוראה מחשש שמא יעבירנה ד' אמות ברה"ר.

אולם בשו"ת חתם סופר (ח"א או"ח סימן קצה) חולק על המג"א, וכך כתב: "בגליון שו"ע או"ח שלי סי' תרפ"ח סעיף ו' כתבתי בצידו וזה לשוני, הפרי חדש החליט לאסור טלטול המגילה בשבת, ובשיירי כנסת הגדולה בסימן זה ולעיל סימן ש"ח מסתפק בזה, ועיין בית שמואל סס"י קל"ו. ומכל מקום נ"ל דלא אמרו אלא בט"ו שחל בשבת לכרכים המוקפים דאיכא משום דרבה, אבל בי"ג שחל בשבת שהוא ערב פורים ואינו זמן קריאה, שרי… מיהו ממ"ש מג"א לקמן סי' תרצ"ב סק"ו משמע לאסור גם בי"ג בשבת. וקצת צל"ע מנא ליה דשייך הכא משום דרבה היכא דלא טרידא כולי עלמא כי אם האנוסים והחולים".

יוצא מהדברים, שנחלקו המג"א והחתם סופר האם בשנה שפורים חל במוצאי שבת, יש להתיר לחולים ואנוסים לקרוא את המגילה מבעוד יום בשבת. לדעת המג"א, איסור קריאת המגילה בשבת הוא בכל שבתות השנה, ולכן גם במקרה זה אין מקום להתיר את קריאתה מבעוד יום משום הגזירה שמא יעבירנה ד' אמות ברה"ר. אולם לדעת החתם סופר, גזירה זו נאמרה רק כשפורים עצמו [י"ד או ט"ו אדר] חל בשבת, שרק אז יש סיבה לגזור איסור על קריאתה, אך לא בשאר שבתות השנה. ולפי זה יהיה מותר לחולים ולאנוסים לקרוא את המגילה בשבת מבעוד יום.

ומעתה, לדעת המג"א יש איסור לקרוא את המגילה גם בשבת שאחר הפורים. ונמצא שדברי הרב זילברשטיין שבפורים שחל בערב שבת יקרא את המגילה בין השמשות "ממה נפשך", כי "אין איסור בקריאת המגילה בשאר שבתות השנה", אינם עולים בקנה אחד עם שיטתו של המג"א, וצ"ע.

ט.

קריאת המגילה בערב שבת לאחר שכבר קיבל עליו שבת ועוד היום גדול

בשו"ת התעוררות תשובה (סימן תצג) כתב: "יש להסתפק בפורים שחל ביום שישי ולא היה לו מגילה לקרוא במשך היום, ובפלג המנחה התפלל ערבית וקיבל עליו שבת, ואחר שקיבל עליו שבת באה לו מגילה לידו ועדיין לא שקעה השמש ויוכל להספיק לקרוא עד שקיעת החמה – האם מחוייב לקרוא מכיון דעדיין היום גדול, או דילמא מכיון שקיבל שבת כבר אינו יכול לקרוא. וגם אם תמצי לומר שיכול לקרוא יש מקום לספק, האם יכול לברך על קריאה זו".

ההתעוררות תשובה הביא כמובן את דברי הט"ז הנ"ל שדן בשאלה כעין זו לענין תקיעת שופר "והעלה שצריכים לתקוע, וכתב כמה טעמים לזה, והאחד שמצוה חיובית דיומא לא נדחית מכח קבלת שבת, ומכל מקום כתב שלא יברך, עיי"ש באריכות. וקל וחומר בנדון דידן שקריאת המגילה בעצמותה אפילו שבות אין בו. ומשום גזירה דשמא יעבירנה אין לחוש, דדווקא אם חל פורים בשבת שהכל חייבים לשמוע המגילה באותו יום, גזרו חכמים לשמא יעבירנה, אבל בזה אם אירע כזה לפעמים ליחיד לקרותה סמוך לחשיכה, היא מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן".

והוא מוסיף: "ועיין במג"א (סי' תרצב ס"ק ו; הובא לעיל אות ח) דמשמע קצת שלא כדברי, דרוצה לאסור לקרוא המגילה ביום י"ג שחל בשבת אחר פלג המנחה, משום דאין קורין מגילה בשבת [ואם כן מתבאר בדבריו שכן יש גזירה "שמא יעבירנה" גם במקרים לא שכיחים]. ויש לחלק דבי"ג אחר פלג המנחה כיון דמותר אז לקוראה לאנוסים, כדאיתא בשו"ע (סע' ד) ואנוסים קצת כזה שכיחים הרבה, אך אונס כזה [דהיינו הנדון שהסתפק בו ההתעוררות תשובה] לא שכיח".

ומבואר בדבריו שמותר לקרוא את המגילה בערב שבת לאחר שכבר קיבל עליו שבת ועוד היום גדול.

ולא זו בלבד אלא שלדעתו גם יכול לברך על קריאה זו, וז"ל: "ופשיטא לי דיכול לברך אז גם על קריאת המגילה, דלא הוה תרתי דסתרי, דהגם דאחר קבלת שבת היא שבת, וכבר הוא יום ט"ו [ואין זה פורים], מכל מקום לפי המבואר בשו"ע (סי' תרפא סע' ח) דמי שלא היה לו מגילה ואחר כך נזדמנה לו בט"ו, קורא אותה בט"ו. ובט"ז (ס"ק ט) כתב דמברך קודם קריאתה. אם כן מבואר שחייב לקרותה. אם כן בנדון דידן הגם שהיא שבת והוה כיום ט"ו, אף על פי כן חייב לקרותה. מה שאין כן אם לא קרא הלל בחנוכה או בסוכות וכדומה, והתפלל ערבית בעוד היום גדול, פשיטא שצריך לקרוא הלל מעיקר חיובו ומכל מקום לא יברך, כיון דבלילה לאו זמן קריאת הלל… ודומה למי שלא היה לו תפילין ביום, ואחר תפילת ערבית מבעוד יום נזדמנו לו תפילין, כיון שלילה לאו זמן תפילין, מניחם בלא ברכה כי היכי דלא להוי כתרתי דסתרי, וכדפסק הפמ"ג (סי' ל משב"ז ס"ק ז)".

ובדבריו התחדשה סברא שלא נזכרה בכל הפוסקים [שו"ע ונושאי כליו] – מאחר וגם יום ט"ו באדר הוא זמן שניתן לקרוא בו מגילה בברכה למי שלא קרא בי"ד, הרי שבבין השמשות ניתן להסתמך על הלכה זו ולומר שגם אם חלף ועבר יום י"ד ועתה כבר ליל ט"ו, מכל מקום זהו זמן שגם בני י"ד יכולים לקרוא בו את המגילה בברכה בדיעבד. אך לעומת זאת, לענין אמירת הלל והנחת תפילין לאחר תפילת ערבית, אין זה זמן שניתן לברך בו ברכה על מצוה ששייכת ליום הקודם, כי הברכה מהווה סתירה לכך שעל ידי תפילת ערבית כבר עבר היום הקודם.

אולם בהגהות עקבי סופר על שו"ת התעוררות תשובה (אות ו; מאת נכד המחבר) העיר: "ועדיין צריך עיון מאי שנא מתקיעת שופר ביום שישי לאחר שקיבל עליו שבת, דכתב הט"ז (הובא לעיל אות ח) דלא יברך, דבזה שמברך הוי תרתי דסתרי". וכן נקט הרב זילברשטיין בספר חשוקי חמד על מסכת מגילה (עמ' סג) כמענה על שאלת ההתעוררות תשובה – שיקרא את המגילה לאחר קבלת השבת אך בלא ברכותיה, שכן זהו בדיוק כמו דין תקיעת שופר שפסק הט"ז שאם הגיע השופר לאחר שקיבלו את השבת מבעוד יום, יתקעו בו בלא ברכה.

י.

ספקות בקריאת המגילה בשנה שקריאתה מוקדמת משבת ליום שישי

במסכת מגילה (ד, ב) מוזכרים שני טעמים מדוע המגילה אינה נקראת בשבת: "אמר רבה הכל חייבין בקריאת מגילה ואין הכל בקיאין במקרא מגילה, גזירה שמא יטלנה בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנה ד' אמות ברשות הרבים, והיינו טעמא דשופר [שאין תוקעים בו בראש השנה שחל בשבת, משום גזירה זו] והיינו טעמא דלולב [שאין נוטלים אותו בשבת, משום גזירה זו]. רב יוסף אמר מפני שעיניהן של עניים נשואות למקרא מגילה" [רש"י: לקבל מתנות האביונים, ואי אפשר בשבת].

עוד נאמר בגמרא (ה, א) "פורים שחל להיות בשבת, ערב שבת זמנם". ופירש רש"י: "ערב שבת זמנם הוא, משמע שהוא זמן הקבוע להו מימי אנשי כנסת הגדולה, מדלא קאמר מקדימין לערב שבת, להכי קשה ליה [לגמרא בהמשך] והא שבת זמנם הוא, שהרי ארבעה עשר הוקבע לפרזים, אלא להכי נקט האי לישנא, דתשמע מינה הואיל ותיקנו להן חכמי ישראל שאחר כנסת הגדולה להקדים משום דרבה [שביאר את טעם האיסור לקרוא בשבת גזירה שמא יעבירנה ד' אמות ברה"ר] הרי הוא לנו כיום וזמן הקבוע מתחלה לכל דבריו, ואף על פי שהוא שלא בזמנן הוי כזמנן".

וכתב הטורי אבן (מגילה שם) "וקשה לי, התינח לרבה דמפרש דהיינו טעמא דאין קוראים המגילה בשבת משום שמא יעביר, איכא למימר חכמים אחרונים תיקנו בחל בשבת להקדים לערב שבת. ואע"ג דאין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חברו, כדאמר לעיל (ב, ב) גבי הקדמה ליום הכניסה, הני מילי בדבר שאינו סייג משום דררא דאיסורא, אבל בדבר סייג אפילו לעקור דבר מהתורה בשב ואל תעשה שפיר דמי… אבל לרב יוסף דמפרש דאין קורין מגילה בשבת מפני שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה, בעל כרחך אנשי כנסת הגדולה עצמן תיקנו להקדים מהיינו טעמא, דאם לא כן אי אפשר לרבנן בתראי לעקור לתקנתם, כיון דאין בו סייג משום דררא דאיסורא, דמאי אולמא מצות מתנות עניים ממצות מקרא מגילה, דנבטל קריאתה בזמנה משום שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה".

למדנו מדברי הטורי אבן שגדרה של תקנת קריאת המגילה בערב שבת בשנה שפורים חל בשבת – שנוי במחלוקת. לדעת רבה שאין קוראים מגילה בשבת גזירה מחשש איסור שמא יעבירנה ד' אמות ברה"ר, הרי שיש כח ביד חכמים לעקור תקנה שתקנו אנשי כנסת הגדולה לקרוא מגילה מדברי קבלה ולתקן לקרוא את המגילה בזמן אחר. ולכן לדעתו, גדר חיוב הקריאה בפורים שחל בשבת והקריאה הוקדמה ליום שישי הוא מדרבנן. אולם לדעת רב יוסף, אין כח ביד חכמים לעקור את תקנת אנשי כנסת הגדולה לקרוא מגילה מחמת הטעם שעיניהם של העניים נשואות למתנות לאביונים, ולכן בפורים שחל בשבת והקריאה הוקדמה ליום שישי גדר חיוב הקריאה הוא מדברי קבלה, והיא גופא בכלל תקנתם של אנשי כנסת הגדולה מדברי קבלה היה שבשנה שיחול פורים בשבת, קריאת המגילה תוקדם ליום שישי.

ולפי זה כתב הטורי אבן: "למאי דאפרש לקמן דדברי קבלה כשל תורה דמי לענין ספיקא, דקיימא לן ספיקא דאורייתא לחומרא ודרבנן לקולא. אם כן אכתי איכא נפקא מינה בהא דרב דקמ"ל ערב שבת זמנם מעיקר דדברי קבלה, ואי מספקא ליה בחל י"ד בשבת אי קרא את המגילה אי לא קרא, חוזר וקורא. דאילו לרבה קריאת ערב שבת אינה אלא מדרבנן, וספק קרא אין חוזר וקורא". כלומר, בשנה שקריאת המגילה מוקדמת משבת ליום שישי, במקרה של ספקות בקריאת המגילה [כשמסופק אם דילג כמה מילים, או בזמן מסופק, כגון בבין השמשות] לפי רבה, לא נאמר הכלל "ספק דברי קבלה לחומרא", כי גדר חיוב הקריאה בפורים שחל בשבת והקריאה הוקדמה ליום שישי הוא מדרבנן. ורק לפי רבי יוסף, גם בשנה זו גדר חיוב הקריאה הוא מדברי קבלה.

נפקא מינה נוספת מדברי הטורי אבן, כתב רבי משה הכהן קופשיץ (קול התורה, חוברת נח עמ' רפא) "בשנה שכזו [שבה י"ד באדר חל ביום שישי וט"ו בשבת] מכיון שחיוב קריאת המגילה אינו אלא מדרבנן [לפי רבה], נשים יכולות להוציא אנשים. וכמו כן, לא יוכל בן כרך להוציא ידי חובה בקריאה את בן העיר, שהרי חיובו של בן הכרך [בשנה זו] אינו אלא מדרבנן, וחיובו של בן העיר בקריאת היום הוא מדברי קבלה".

ונראה להוסיף עוד נפקא מינה לפי הטורי אבן, לענין הנדון דלעיל [אות ז] בדין קריאת המגילה בבין השמשות בפורים שחל בערב שבת. והבאנו את דברי הפמ"ג שאם נאנס ולא קרא את המגילה ביום, רשאי לקוראה בין השמשות [שהוא זמן ספק אם כבר נכנסה שבת] כי האיסור לקוראה משום "שבות" הותר בבין השמשות "משום מצוה דרבנן, וכל שכן מגילה דברי קבלה". ולפי הטורי אבן דברים אלו נכונים רק בשנה שי"ד באדר חל ביום שישי, וקריאת המגילה ביום זה היא מדברי קבלה, ולא בשנה שי"ד חל בשבת, והקריאה הוקדמה ליום שישי והיא מדרבנן.

אולם בשו"ת בצל החכמה (ח"ה סימן קלא) הביא את דברי המחזור ויטרי על דברי הגמרא במגילה (ב, ב) שהתירם של בני הכפרים להקדים את קריאתם לי"א י"ב וי"ג בחודש אדר הנלמד מהפסוק "בזמניהם", אין פירושו שבפסוק זה התחדש שיש זמנים נוספים לבני הכפרים לקרוא בהם את המגילה – אלא הפסוק בא לומר שיש עוד זמנים מלבד י"ד וט"ו שבהם ניתן לקרוא את המגילה לפי מה שחכמי הדורות יקבעו כפי הנצרך להם. ולבני הכפרים קבעו חכמי הדורות את הימים האלו, וכן היוצא בשיירה או המפליג בים ואין בידו מגילה, רשאי להקדים ולקרוא לפני י"ד, ע"כ תוכן דברי המחזור ויטרי.

ולפי זה כתב בצל החכמה: "על יסוד דברים אלו אמינא להעיר על מש"כ הגאון בספר טורי אבן… דלפי המחזור ויטרי הנ"ל נלע"ד ברור כי גם לרבה אין במה שהקדימו הקריאה משבת לערב שבת משום עקירה בתקנת אנשי כנסת הגדולה, שהרי כך תיקנו מעיקרא, שלעת הצורך מותר להקדים הקריאה לי"א י"ב וי"ג. נמצא בחל י"ד בשבת ומשום חששא דשמא יעבירנו ראו חכמי ישראל צורך שיהיו מקדימים לקרותה בערב שבת, קריאה זו של ערב שבת הוא בכלל תקנת אנשי כנסת הגדולה".

נמצא לפי דברי בצל החכמה, גם בשנה שפורים חל בשבת והקריאה הוקדמה ליום שישי – גדר חיוב הקריאה הוא מדברי קבלה, על כל המשתמע מכך לענין ספקות בקריאת המגילה, שיש להחמיר בהם כדין "ספק דברי קבלה".

יא.

קטן בן ירושלים שהגדיל בט"ו שחל בשבת – האם צריך לקרוא מגילה בשבת

בקובץ אוצרות ירושלים (תשס"ג, עמ' כד) מובאים דברי האדר"ת: "אמר לי הרב אשר דב זוסמן בשם הרב הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד, אשר בנו [של הרב זוסמן] נולד ביום ט"ו דמוקפין, ובו בשנה חל בשבת. והנה כל העולם קוראין בי"ד. ואמר הוא [הגרי"ח] שכיון שנתגדל בט"ו הרי לא חל עליו קריאת המגילה בי"ד כלל רק בט"ו. ואם כן יש לומר שהוא מותר לקרות בט"ו על פי מה שכתבו המפרשים דמהאי טעמא אמרו הכל חייבין במגילה, לשון "הכל" הוא מפני שהכל טרודים באותה מצוה. ועל כן יש לגזור שמא יעבירנה, אבל בשנה הזאת שהכל כבר קראוה אתמול, אם כן אינם טרודים עוד. על כן אין בקטן שנתגדל איסור שמא יעבירנה, וממילא חלה עליו חובת הקריאה אז בט"ו, ושפתים ישק".

רבי יוסף חיים זוננפלד, רבה של ירושלים, חידש בדינו של קטן שנולד בט"ו באדר ובשנת בר המצוה שלו חל ט"ו בשבת שאז קוראים את המגילה גם בירושלים בי"ד – כי נער זה יהיה חייב לקרוא מגילה בט"ו, דהיינו בשבת, כיון שרק אז הוא גדול. ולפני כן, בי"ד באדר היה קטן ופטור מחיוב הקריאה. ואף על פי שאין קוראים מגילה בשבת גזירה משום החשש שמא יעבירנה ד' אמות ברה"ר, חידש הגרי"ח זוננפלד כי בשנה זו אין לגזור, על פי דברי הראשונים (חידושי הר"ן מגילה ד, ב ועוד) שביארו את לשון הגמרא "הכל חייבים במקרא מגילה ואין הכל בקיאים במקרא מגילה, גזירה שמא יטלנה בידו ויעבירנה ד' אמות ברה"ר", שרק כאשר הכל טרודים בקיום המצוה [מגילה, וכן בשופר ולולב שגם נאסר לקיימם בשבת מגזירה זו] יש לגזור שלא לקיים המצוה. אך במצות מילה, שאין "הכל" טרודים בה אלא אבי הבן, ואם יעבירנו ימחו בידו, אין לגזור. ומדבריהם למד הגרי"ח, שבקטן שהגדיל בט"ו שחל בשבת, מכיון שאין הכל חייבים בקריאת המגילה בשבת זו אלא הקטן שהגדיל בלבד, אין לחוש שמא ישכח ויעבירנה כי האחרים שאינם טרודים יזכירוהו, ולכן שפיר מחוייב לקוראה.

על דברים אלו הגיב האדר"ת: "והנה הוא באמת דבר חכמה כראוי לו, אמנם מסופקני אם צדק בזה. ולא מיבעיא בקטן שנתגדל שכבר חלה עליו חובת הקריאה מדרבנן בי"ד, מאחר שקרא בי"ד יש לומר דאינו חייב עוד בט"ו מדברי קבלה. אלא אף בגר שנתגייר שלא חל כלל חובתו מקודם רק ביום ט"ו, יש לומר דאינו חייב. שנראה שמאחר שאסרו חכמים לקרות בשבת ממילא נפקע אז המצוה לגמרי ואין שום מצוה כלל לקרותה אז, והרי הוא כמו קנין מעות שמהתורה קונות, ובכל זאת, מאחר שעקרו חז"ל, אינו שום קנין וכמו שכתב רש"י בב"מ (מח, א). ואם כן יש לומר שאין שום מצוה כשיקראנה אז. ובודאי אם יתקע בשופר או יטול את הלולב בשבת לא קיים שום מצוה. ובמה שהזכרנו בגר, היינו אם נצייר שיוכל להתגייר אז בשבת, דאם לא כן, הרי אין מטבילין גר בשבת, ויש לומר בדיעבד אם טבל".

בדברי האדר"ת מבואר שכאשר פורים דמוקפין חל בשבת "מאחר שאסרו חכמים לקרוא בשבת ממילא נפקע אז המצוה לגמרי ואין שום מצוה לקרותה בשבת". ולכן הגיע למסקנא שאין שום מצוה לקרוא מגילה בשבת זו, כשם "שאם יתקע בשופר או יטול את הלולב בשבת לא קיים שום מצוה". [על דברים אלו העיר הרב שמואל חיים דומב (מוריה, ניסן תשס"ג עמ' סב) כי לדעת רבי עקיבא אייגר (דרוש וחידוש מערכה ח) מי שתקע בשופר בראש השנה שחל בשבת יצא ידי חובת קיום מצות שופר מהתורה, כי זמנו גם בשבת, אלא שגם עבר על איסור "שבות". ולכאורה הוא הדין בקריאת מגילה בשבת, אם עבר וקראה קיים את המצוה לדעת רעק"א. אמנם האדר"ת דן לגבי חיוב הקריאה בשבת לכתחילה, ודברי רעק"א הם מצד שבדיעבד קיים בשבת מצוה שאסרו חכמים לעשותה בשבת].

כיסוד דברי האדר"ת כתב גם בשו"ת הר צבי (או"ח ח"ב סימן קכז) בנדון פורים שחל בשבת, ונאנס ולא קרא את המגילה בערב שבת, האם מחוייב לקוראה בשבת, ובנדון דידן, שהקטן נעשה בר מצוה בשבת האם מחוייב לקוראה בשבת, וז"ל: "לכאורה יש לדון, דהרי לרבה עקרו את המצוה דדברי קבלה לגמרי, וקריאה דערב שבת אינה אלא דרבנן בעלמא, ואם כן מאי אולמא דקטן זה ליפות כחו יותר מגדול שביטלו ממנו מצות קריאה דדברי קבלה, וגם הוא אינו מקיים אלא מצוה דרבנן בעלמא כמו הקטן. ובלאו הכי כבר כתבתי לעיל דגם לרבה דעקרו קריאה דשבת משום גזירה דשמא יעבירנו, עדיין יש לומר דגם קריאה דערב שבת היא מצוה מדברי קבלה דאנשי כנסת הגדולה וכמו שנתבאר לעיל. שוב מצאתי בספר יהושע (פסקים וכתבים סימן רכו) שנשאל שם במי שנאנס ולא קרא את המגילה בערב שבת בפורים שחל להיות בשבת… ומסיק להלכה דאין לקרות המגילה בשבת בשום אופן".

ולמדנו מדבריו כי השאלה אם קטן שהגדיל בפורים שחל בשבת מחוייב לקרוא את המגילה בשבת, תלויה בגדר חיוב הקריאה בפורים שחל בשבת והקריאה הוקדמה ליום שישי, ובדברי הטורי אבן שהובאו לעיל [אות י] שכתב כי חיוב הקריאה הוא מדרבנן ולא מדברי קבלה. כי לפי דעתו שבשנה זו עקרו חכמים את החיוב לקרוא מגילה בשבת וחייבו מחדש מדין דרבנן לקרוא ביום שישי, הרי שאין כל חובה לקטן שהגדיל לקרוא בשבת, כי אין כל חיוב קריאת מגילה בשבת. אולם אם נאמר שגם כשפורים שחל בשבת והקריאה הוקדמה ליום שישי גדר חיוב הקריאה הוא מדברי קבלה, ומעולם לא עקרו חכמים את חיוב קריאת המגילה בשבת, אלא בכלל תקנתם היה שבשנה שיחול פורים בשבת, קריאת המגילה תוקדם ליום שישי – הרי שחיוב מקרא מגילה נותר על כנו גם בשבת, ולפיכך יתחייב הקטן שהגדיל לקרוא את המגילה בשבת.

והדברים מתבארים בהרחבה בהגהות חשק שלמה על מסכת סוכה (ה, א) שהביא את דברי הטורי אבן [לעיל אות י] שגדר חיוב הקריאה בפורים שחל בשבת והקריאה הוקדמה ליום שישי הוא מדרבנן, וכתב: "יש נפקא מינה לענין קטן שהגדיל ביום הפורים שחל בשבת. דאם ערב שבת זמנם, יצא בקריאה דאתמול שקרא משום מצות חינוך. אבל אי שבת זמנם הוא, רק דחז"ל עקרו הקריאה מיום השבת משום הגזירה דשמא יעבירנו, אפשר דלא יצא בקריאה דאתמול, וצריך לקרוא בשבת פעם שנית. ואיסור דרבנן שמא יעבירנו לא שייך גביה לדעת המפרשים דתירצו דמשום הכי לא גזרו במילה משום דהמצוה אינו מוטל רק על אדם אחד בלבד, וכמש"כ הריטב"א רפ"ד דסוכה עי"ש. וכן נמי בשכח ולא קראו בערב שבת. ואולי דאפילו הוא מדרבנן, מכל מקום כיון דרבנן עקרו הקריאה מיום השבת תו אינו מוטל על יום השבת שום חיוב קריאה".

מכל מקום, להלכה פסקו האדר"ת והגרצ"פ פרנק ו"בספר יהושע" שאין לקטן שהגדיל בט"ו שחל בשבת לקרוא בשבת, מכיון שבשבת זו אין כל חיוב מקרא מגילה, כי בגלל הגזירה שלא לקרוא מגילה בשבת נעקר החיוב לקרוא בשבת.

ולעניות דעתי נראה להציע פתרון, שהקטן שנהיה גדול בשבת יקרא את המגילה ביום שישי בין השמשות. ובקריאה זו יצא ידי חובה כי יש בזה "ספק ספיקא". [א] ספק אם בין השמשות נחשב ליום, והקטן עדיין "אינו בר חיובא", ספק לילה שבו הקטן כבר נהיה גדול ו"בר חיובא". [ב] ספק אם הקריאה ביום שישי [כשפורים חל בשבת] היא מדברי קבלה או מדרבנן. ואם כן ממה נפשך יצא ידי חובה בקריאה זו. משום שאם זמן בין השמשות הוא כבר ליל שבת, הרי שהוא גדול, והלא יש צד שקטן שהגדיל מחוייב בקריאה בשבת. ואם בין השמשות הוא עדיין יום, יש צד שמחוייב בקריאה ביום זה, וצ"ע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

קטן שהזיק

קטן שהזיק א. חיוב קטן בנזקיו בקטנותו וכאשר יגדיל במשנה במסכת בבא קמא נאמר "חרש שוטה וקטן פגיעתם רעה, החובל בהן חייב, והם שחבלו פטורים.

קרא עוד

מראית עין באיסורי אכילה

א. מראית עין ובחדרי חדרים – סוגיית הגמרא חז"ל למדו מהפסוק "וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל", כי חובה להיזהר מלעשות מעשים שיביאו לידי חשד • בסוגיית

קרא עוד

בשר מתורבת

בשר מתורבת א. רקע מדעי ושאלות לדיון הלכתי תהליך היצור של רקמת שריר "מתורבתת" – נטילת תאי הגזע מבעלי החיים באמצעות "ביופסיה" (biopsy). והמשך תהליך

קרא עוד

גרף של רעי

א. טלטול גרף של רעי – סוגיות הגמרא מקור היתר טלטול גרף של רעי, בסוגיות הגמרא במסכת שבת ובמסכת ביצה • טלטול צואה של תרנגולים

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.