עבודת הקרבנות בזמן הזה (עקבי דרך, צו)

העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם

א. "מִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ וְנִתְרַחַקְנוּ מֵעַל אַדְמָתֵנוּ, וְאֵין אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לַעֲשֹוֹת חוֹבוֹתֵינוּ בְּבֵית בְּחִירָתֶךָ, מִפְּנֵי הַיָּד שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה בְּמִקְדָּשֶׁךָ". אנו מתפללים למלך הרחמן שיבנה את בית המקדש במהרה "וְשָׁם נַעֲשֶֹה לְפָנֶיךָ אֶת קָרְבְּנוֹת חוֹבוֹתֵינוּ תְּמִידִים כְּסִדְרָם וּמוּסָפִים כְּהִלְכָתָם". עד אז, מסרו לנו חז"ל דרכים שבאמצעותם נוכל לפעול ולתקן את התיקונים הנשגבים שנעשו על ידי הקרבנות.

בראש ובראשונה, לימוד תורת הקרבנות – כדברי הגמרא במסכת מנחות (קי, א) "אמר ריש לקיש, מאי דכתיב (ויקרא ז, לז) זֹאת הַתּוֹרָה [ולא כתיב בה חוקה, רש"י] לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים, כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם. אמר רבא, האי לעולה למנחה, עולה ומנחה מיבעי ליה [דליהוי משמע זאת התורה היא עולה ומנחה, רש"י]. אלא אמר רבא כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא מנחה ולא אשם. אמר רבי יצחק, מאי דכתיב זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם, כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם"[1].

ואמנם מצאנו שההבטחה כי "קריאת סדר הקרבנות" תהיה "במקום" הקרבתם, נאמרה כבר לאברהם אבינו, כדברי הגמרא במסכת תענית (כז, ב) "אמר רבי יעקב בר אחא אמר רב אסי, אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר (בראשית טו, ח) וַיֹּאמַר ה' אלקים בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה. אמר אברהם, ריבונו של עולם שמא ישראל חוטאים לפניך, אתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה. אמר ליה, לאו. אמר לפניו, ריבונו של עולם הודיעני במה אירשנה. אמר ליה, קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת וגו'. אמר לפניו, ריבונו של עולם, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם. אמר לו, כבר תיקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקוראין בהם לפני, מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני, ואני מוחל להם על כל עונותיהם".

ויש לבאר את עומק הדברים, היאך בלימוד תורת הקרבנות  נפעלת הפעולה שנעשתה בהקרבתן בפועל על המזבח.

בעסק התורה מתבררים ניצוצות הקדושה – כפעולת הקרבנות המאחדים את ענפי הקדושה

ב. ביאור הדברים נראה, כי הקרבת הקרבנות ביררה את ניצוצות הקדושה וקירבה את ענפי הנשמה שנתפרדו אל שורשם[2]. ופעולה זו אפשרית גם בעסק התורה, אשר מכוחה מתבררים ניצוצות הקדושה.

ועתה לביאור הדברים בהרחבה. פעולת הקרבנות – "לאחד" את "ענפי הקדושה", דהיינו "להחזיר" את "ניצוצות הקדושה" לשורשם, מתבארת בדברי האור החיים הקדוש בפרשת פנחס על הפסוק (במדבר כח, ב) "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ", וזה לשונו: "עוד נתכוון בזה, להודיע סוד הקרבן שהוא לקרב ענפי הקדושה, שהם חלק ה'. והוא מה שנתכוין באומרו קָרְבָּנִי, בכינוי אליו, והבן. ואומרו לַחְמִי לְאִשַּׁי, פירוש לחם זה שאני מצוה להביא לאישים, סודו הוא קרבני. שכשעולה לה' ריח ניחוח, מתקרבים כל ניצוצי הקדושה שנתרחקו".

וכן פירש האור החיים הקדוש בפרשת שמיני (ויקרא ט, טו) את האמור בקרבנו של אהרן הכהן בימי המילואים "וַיַּקְרֵב אֵת קָרְבַּן הָעָם", כי "זו הקרבת בחינת האורות הנטועות בישראל ממקור האור, אשר נשתנו באמצעות החטא, ולא יהיו בבחינת הנשתוון להתקרב. כי השינוי בנפש יחייב ההרחקה, כי יעשה שאינו מינו. ובאמצעות העבודה שעשה אהרן, יגיד הכתוב כי הקריב קרבן העם, פירוש שהקריב כל הרחקותם". בביאור מאורי אור (שם) הוסיפו הסבר בדברים עמוקים אלו: "חטא האדם יפריד הדבקות של ישראל עם אביהם שבשמים (לשון האור החיים הקדוש, ויקרא א, ב), ויסובב פרידת אלוף מקרב האדם (לשונו שמות כג, כא). והיה אהרן מקריב ומייחד יחד בחינת האורות הנטועות בישראל, כי האורות הם הספירות המשפיעות בתחתונים והם מקבלים אורם ממקור האור מהספירות העליונות, ומהם נשפע חלקים לנשמת האדם. ולכן "השינוי בנפש [כתוצאה מהחטא] יחייב הרחקה",  כלומר שלא יהיו בבחינת ההשתוות למקור האור, כי האור התחתון גשמי יותר מהאור העליון. וכיון שלא ישתוו, ממילא יתרחקו, שלא יתקרבו לאותו אור. נמצא שהשינוי שבנפש האדם, שהוא האור שבתחתונים, יחייב הרחקת האור התחתון מהאור העליון. כי אחר החטא אין בהם בחינת השתוות, כי האור התחתון מגושם יותר, שהרי החטא השפיע באור עצמו, ושני אורות אלו אינם מין אחד ולא יתקרבו. והאהרן הכהן בעבודתו, החזיר וקירב את בחינת האורות למקורם ולמינם".

ענין זה נרמז גם בקרבנו של נחשון בן עמינדב, כפירושו של האור החיים הקדוש בפרשת נשא (במדבר ז, יב) וזה לשונו: "ותדע כי עם קרבן האדם יתייחדו ויתוועדו כוחות הקדושה אשר סובבו ממנו ואשר אליו. עוד, לצד כי בחינת הקרבן יפעיל הקרבת ענפי הקדושה. והעיד הכתוב כי השיגה יד נחשון להקריב את קרבנו, פירוש הצריך להקריב מניצוצי הקדושה וענפיה, הקריב וייחד יחד כל הצריך להתקרב ולהתייחד מבחינתו. והוא מאמר הקריב את קרבנו, וזה יעשה בכח ובכוונה בהבאת הקרבן".

על פי האמור, שהקרבת הקרבנות ביררה את ניצוצות הקדושה וקירבה את ענפי הנשמה שנתפרדו אל שורשם, מובנים דברי חז"ל שבלימוד תורת הקרבנות  נפעלת הפעולה שנעשה בהקרבתן בפועל על המזבח, שכן פעולה זו אפשרית גם בעסק התורה, אשר מכוחה מתבררים ניצוצות הקדושה, וכפי שנתבאר בהרחבה בפרשת בא מאמר בירור ניצוצות הקדושה (ב) – באמצעות עסק התורה, שהיא "כאבן שואבת" את ניצוצות הקדושה, והבאנו שם את דברי האור החיים הקדוש בפרשת ויחי (בראשית מט, ט) שכתב: "אדם הראשון הוא אילן שבו היו תלויים כל הנשמות של הקדושה, שיצאו לעולם מיום היות עולם ואשר עתידים לצאת. וכשחטא אדם שלט חלק הרע וישב ממנו שבי לאין מספר, וכבר דרשו מעל ספר אנשי אמת, מה עצמו השבויים מהקדושה בקליפה. והן עם ה' משתדלים מיום היותם לברר ולהוציא בולעו מפיו, והולכים ומבררים ומוציאים מידו, באמצעות מקור הקדושה אשר נטע ה' בתוכנו, היא התורה והמצוות".

ולפי זה ביאר האור החיים הקדוש בפרשת צו (ויקרא ז, לז) את דברי הגמרא במנחות [אות א] כי העוסק בתורה כאילו הקריב את הקרבנות: "וקודם אקדים דברי רבותינו ז"ל אנשי אמת שונים בש"ע נהורים (עי' קב הישר פרק צ) אשר אמרו, כי תכלית עסק התורה הוא לברר ניצוצי הקדושה אשר נפלו ואשר נאנסו מהקדושה, ולהחזירם ביחוד שלם לכמות שהיו. ובפסוק זה גילה הכתוב פלאי התורה ותעצומיה – ואמר זֹאת הַתּוֹרָה תועליותיה אשר תסובב קריאתה, לָעֹלָה פירוש שבאמצעותה תתעלה השכינה שהיא בחינת כנסת ישראל. ב' לַמִּנְחָה, תיבה זו סובלת כמה פירושים, וכולם צודקים, לשון מנוחה, ולשון נחת. וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם – הם שני בחינות הבירורים, האחד, חלקי הקדושה שירדו למטה ממדרגתם בתחילה בעולם התהו, כנגדם אמר וְלַחַטָּאת. והשניה חלקי הנשמות שנעשקו מאדם בחטאו, כנגדם אמר וְלָאָשָׁם, כי התורה תועיל לשני בחינות אלו לבררם ממקום ירידתם. ולא בירור לבד אלא גם יכוננם במקום שנחסרו ממנו, והוא אומרו וְלַמִּלּוּאִים, למלאותם במקומם זה כנגד ניצוצות שירדו. וכנגד חלקי נשמות שאנס ס"מ מאדם הראשון אמר וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים, על דרך אומרו (תהלים נ, כג) זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי. ודרשו ז"ל (סנהדרין מג, ב) זה הזובח יצרו, והזביחה היא שינצחהו, ובבחינת הנצחון הוא בורר ממנו בחינת הטוב אשר אנס מאדם הראשון".

וסיים: "הודיע הכתוב כי גם הדבר הזה יושג באמצעות עסק התורה, כי בזכות עסק התורה שעוסקים הצדיקים בעולם הזה יהיה הדבר. ואמר לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם, כאן רמז בתוספת ביאור מה שפירשנו שמקרבין כל חלקי הקדושה שהם מיוחסים לישראל שהם הם הדרגת הקדושה, וכל חלקי הקדושה להם יתיחסו, ובאמצעות התורה יקריבו את קרבניהם ויתיחדו כל בחינות הקדושה, כנזכר למעלה"[3].

נמצאנו למדים מדברים מופלאים אלו, כי לא עזב הבורא חסדו הגדול מעמנו, וברוב טוב הבטיח מאז ומקדם לאבי אומתנו, שאף בזמני הסתר פנים, שבניו לא יוכלו לפעול את פעולת תיקון ובירור ניצוצות הקדושה בעבודת הקרבנות, יהיה בידם "שיור" – "התורה הזאת", ברוב עמלה ויגיעתה, שמכוחה יזכו לפעול את פעולתם הנשגבת של הקרבנות.

כל מצוה שאדם לומדה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה

ג. להשלמת היריעה, נעיין בדברי אור החיים הקדוש, כי גם בקיום שאר מצוות התורה שאין ביד האדם לקיימם – לימוד ענייני אותן מצוות, נחשב כאילו קיימן בפועל.

• בפרשת בחוקותי – כתב האור החיים הקדוש, בביאור הכתוב (ויקרא כו, ג, אופן יד) "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם", וזה לשונו: או ירצה על דרך אומרו (ויקרא ז, לז) זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה, ודרשו חז"ל (ויק"ר ז, ג) אדם עוסק בפרשת עולה מעלה עליו כאלו הקריב עולה וכו', על דרך אומרו (הושע יד, ג) וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ. ולא זה בלבד, אלא כל מצוה ומצוה שאינה בפרק הישג יד, כשאדם לומד מצוותה בתורה כאלו עשאה. והוא מאמר הכתוב אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרו וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, שאין מציאות לעשותם, תִּשְׁמְרו, פירוש תהיו מחכים אותם מתי יבואו לידכם לעשותם, מעלה אני עליכם כאלו וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם גם כן".
• בפרשת ראה – כתב האור החיים הקדוש, בביאור הכתוב (דברים יב, כח) "שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ", וזה לשונו: "עוד יתבאר, על דרך אומרו וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ, והנה לפי שאמר שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ, ודבר זה הוא מן גדר הנמנע שיכול האדם לקיים כל הדברים. לזה אמר שְׁמֹר, פירוש כנגד מצות לא תעשה, שהם ביד האדם לשמור עצמו מכל מצות לא תעשה. וכנגד מצות עשה אמר וְשָׁמַעְתָּ, פירוש יקיים המצות בלימוד שמיעתה בפה, ובזה נחשב כאילו באה לידך וקיימת אותה, ומעתה יכול לשמור ולעשות אֵת כָּל הַדְּבָרִים". כלומר, הרי ברור כי הדרישה מכל אחד לקיים את כל דברי התורה, היא לא מציאותית. שהרי יש מצוות שאינן תלויות בו, ורק אם יגיעו לידיו יוכל לקיימן. ויש מצוות שכלל לא שייך לקיימן, כי נוהגות רק בכהנים או רק בישראלים. וכמובן, יש מצוות שלא שייך לקיימן בזמן שאין בית מקדש. ומוכרח איפוא, כי בסגולת לימוד תורת המצוות, לפעול את הפעולה הנפעלת בקיומן בפועל[4].

"זבחי אלקים רוח נשברה" – תכלית הקרבת הקרבנות – ענווה ושפלות

ד. חז"ל מסרו דרך נוספת, אותה ניתן ליישם גם בזמן הזה שאין מקדש ומזבח.

תכלית הקרבנות נועדה להכניע את האדם, במחשבת ענווה ושפלות, כדברי הגמרא במסכת סוטה (ה, א-ב) במדרש הפסוק (ישעיה נז, טו) "כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים", ונחלקו אמוראים בזה: "רב הונא ורב חסדא, חד אמר אתי דכא, וחד אמר אני את דכא [רש"י: אתי דכא, אני מגביהו עד ששוכן אצלי והיינו אשכון את דכא. אני את דכא, אני מרכין שכינתי אצלו]. ומסתברא כמאן דאמר אני את דכא, שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני, ולא גבה הר סיני למעלה". ובהמשך הסוגיא שם: "א"ר יהושע בן לוי, בוא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב"ה, שבשעה שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה, שכר עולה בידו. מנחה, שכר מנחה בידו. אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר (תהלים נא, יט) זִבְחֵי אֱלֹקִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה. ולא עוד, אלא שאין תפילתו נמאסת, שנאמר (שם – בהמשך הפסוק) לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה".

האור החיים הקדוש הוסיף דקדוק נפלא, כי לימוד זה שהקב"ה שוכן עם מי שדעתו שפלה עליו, נרמז בקרבנו של העני, המקריב את קרבנו בשברון לב, עליו נאמר (ויקרא א יד) "וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַה'" – ויש להבין מדוע נתייחד שמו של הקב"ה דווקא על קרבנו של העני המביא עוף, וביאר האור החיים הקדוש: "ומהטעם עצמו לא הזכיר שמו יתברך סמוך להזכרת קרבן, אלא בקרבן עוף, כי מי דרכו להביא עוף הוא העני, ומביאו בשברון לב, לצד מה שהוא העני, ולצד מיעוט הקרבן, וקרא עליו ואת דכא. מה שאין כן המקריב בקר וצאן, שנפשו שמחה עליו בהקרבת דבר הראוי להתכבד, וכיוצא בזה דרשו במנחות (קד, ב) [5]במה שאמר הכתוב במנחה ונפש".

והנה רבותינו הראשונים נחלקו בביאור טעם הקרבנות, כמבואר בדברי הרמב"ן (ויקרא א, ט)[6].  אחת מפירכותיו של הרמב"ן על דברי הרמב"ם [שהקרבנות נועדו לבטל דעת הכפירה של עובדי העבודה זרה] היא, מקרבנותיהם של קדמוני העולם שהקריבו קרבנות בשעה שלא היו בו עובדי עבודה זרה[7]. אכן לפי יסודות הדברים דלעיל, ביאר במאמר עבודת הקרבנות (מהדורת עוז והדר, חומש אור החיים המבואר, ויקרא ח"א בסופו, פרק א אות ד) כי זו היתה כוונתם של קדמוני העולם "שהקריבו אבותינו קרבנות אף על פי שלא היה זה לשם כפרת החטא, כי מידת שפלות זו שהיתה חקוקה בנפשותם, היא שעמדה להם ולפני שאר מקריבי הקרבנות. שבחרו להקריב קרבן לה' שלא בסיבת פגם וחטא, אלא כדי להשפיל את רוחם לפני בוראם, כמו שכתב החינוך (פרשת תרומה, מצות צה) "שהקרבן הוא דמיון להשפלת הגופות ולעילוי הנפשות, אף בלא חטא ידוע, ימצא בו המקריב תועלת לקחת מוסר". ופעולה זו היא שהעלתה נחת רוח לפניו יתברך שמו, ועליה נאמר בכתוב, וירח ה' את ריח הניחוח".

זביחת היצר – קרבן לה'

ה. עוד מסרו חז"ל, כי "זביחת" היצר הרע, נחשבת לפניו יתברך, כהקרבת קרבן, כדברי הגמרא במסכת סנהדרין (מג, ב) "אמר רבי יהושע בן לוי, כל הזובח את יצרו ומתודה עליו, מעלה עליו הכתוב כאילו כיבדו להקב"ה בשני עולמים, העולם הזה והעולם הבא, דכתיב (תהלים נ, כג) זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי".

עוד מובא שם: "ואמר רבי יהושע בן לוי, בזמן שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה, שכר עולה בידו. מנחה, שכר מנחה בידו. אבל מי שדעתו שפלה מעלה, עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר (תהלים נא, יט) זִבְחֵי אֱלֹקִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה. ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת".

והדברים מבוארים להפליא, על פי דברי האור החיים הקדוש שהובאו לעיל, כמבואר בהרחבה במאמר עבודת הקרבנות (שם פרק ב אות ו) "האדם הכובש את יצרו וגובר על רצונותיו ומבטלם לרצון הבורא יתברך שמו, מעלה הוא בכך קרבן לה' והוא לריח ניחוח לפניו יתברך שמו, ומקורו בדברי הגמרא בסנהדרין (מג, ב). ברוח זו דיבר גם רבינו האור החיים הקדוש בפרשת ויקרא (א, יד; הובא לעיל אות ד) כאשר ביאר מפני מה אמר הכתוב בעולת העוף ואם מן העוף עולה קרבנו לה"' ואילו בעולת בקר וצאן לא נכתבה תיבת לה"', כי מי דרכו להביא עוף הוא העני, ומביאו בשברון לב, לצד מה שהוא העני. קרבן זה של זביחת היצר מגדירו גם רבנו האור החיים הקדוש בפרשת צו (ויקרא , לז; הובא לעיל אות ב), שאמר הכתוב וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים, על דרך אומרו זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי. ודרשו חז"ל זה הזובח יצרו, והזביחה היא שינצחהו, ובבחינת הנצחון הוא בורר ממנו בחינת הטוב אשר אנס מאדם הראשון. על דרך זו יתכן להוסיף ולפרש גם מה שאמר הכתוב (ויקרא יט, ה) וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַה' לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ, כי כאשר בא אדם לזבוח את יצרו אזי לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ – יש לזבוח את כל הרצונות של האדם, לבטל את כל מאווי הגוף ורצונותיו, ולעשות אך רצון ה' כפי שציוה עלינו בתורה".

וכך לימד המגיד את מרן הבית יוסף (פרשת ויקרא) "ללכת תמיד בהנהגת תורתו ויראתו ובל אפריד מחשבותי אפילו רגע רק להעלות מחשבתי אל מקורה, כי זה הוא סוד הקרבן, שהאדם מדביק רוחו בקרבו. ומתוך שעשה הקרבן עולה למעלה, גם רוח האדם מדובק עמו. וזה סוד אדם כי יקריב מכם קרבן לה', קרבן ממש, מכם ממש, יהיה ממש הקרבן, שרוחכם ידבק בקרבן, וע"י כך יעלה למעלה".  ומבואר כי מלבד הכוונות הנשגבות בסתרי הקרבן, מהות הקרבן הוא מה שמקריב האדם מעצמו את רצונותיו להעלותם כולם השמימה למען שמו יתברך.

עבודת הקרבנות – ביטול הרצון מפני הרצון העליון

ו. לסיום, נעיין בדברי השרידי אש (לפרקים, חלק שני, פרשת צו,  עמ' תשטו) בביאור דברי חז"ל (ויקרא רבה ט, ח) "כיון ששמעו ישראל פרשת קרבנות נתייראו, אמר להם משה אל תתייראו, התעסקו בתורה ואין אתם יראים מכל אלה" – המגלים לנו את סוד חיי ההקרבה וההתחסדות של בני התורה השרויים באוהלה של תורה, שעיקרם אחד: "בטל רצונך מפני רצונו", בסילוק הרצון כמי שאינו, וכאילו אמר "קח לך את רצונו ועשהו לרצונך".

ומעתה כל הדברים שנתבארו לעיל, עולים בקנה אחד, ומצטרפים למערכה העולה על גבי המזבח של כל אדם ואדם: "בטל רצונך מפני רצונו זהו אליבא דאמת הכלל של כל התורה כולה, במצוות שבין אדם למקום, ממש כמו שואהבת לרעך כמוך הוא הכלל הכולל התורה כולה במצוות שבין אדם לחברו. יתירה מזו, הוא גם כלל הכולל את טעם המצוות כולן.

גם בטעם מצות הקרבנות, הובאו לעיל דברי הרמב"ם כי טעם הקרבנות הוא להדחיק לב האדם מן העבודה זרה, והרמב"ן סבר שעניינם להביא את החטא למחשבת תשובה היה ראוי שיעשה לו מה שנעשה לקרבן. וגם יש טעמים על דרך הקבלה, כמוסים וחתומים ליודעים תורת הנסתר.

אחר כל טעם ובת טעם שנאמר בטעמי המצוה, משתייר מעל כולן הטעם של בטל רצונך מפני רצונו.

כי טעמי המצוות הם כמו המן, דגן שמים שטעמו משתנה בהתאם למושגי הניזון והטועם. ככל שהאדם הוא בעל השגה גבוהה יותר, כך יחוש וירגיש טעם נעלה יותר. אך הטעם המעשי הפשוט – ביטול הרצון מפני הרצון העליון, הוא הטעם השווה ומשווה קטן וגדול, והוא העיקר".

[1] כיוצא בזה נאמר במדרש תנחומא (צו פרשה יד) "אמר רב שמואל בר אבא, אמר הקב"ה לישראל, אע"פ שבית המקדש עתיד להיחרב והקרבנות בטלים, לא תשכחו עצמכם לסדר הקרבנות, אלא היזהרו לקרות בהן לשנות בהן. ואם תעסקו בהן, אני מעלה עליכם כאילו בקרבנות אתם עוסקים".

[2] ראה ביאור הענין בפרשת שמות מאמר בירור ניצוצות הקדושה (א) – תכלית גלות מצרים וכל הגלויות; בפרשת בא מאמר בירור ניצוצות הקדושה (ב) – באמצעות עסק התורה; וכן בפרשת בהעלתך מאמר בירורי ניצוצות הקדושה (ג) – תכלית המסעות במדבר, הגלות ונשמות הגֵרים.

[3] ונתבארו דבריו במאמר עבודת הקרבנות (הנדפס בסוף פירוש אור החיים הקדוש בהוצאת עוז והדר) "כי מעלת וסגולת הקרבנות לייחד קוב"ה ושכינתיה, ישנה גם על ידי עמל ויגיעת התורה. ונמצא לפי זאת, כי גם כיום בזמן הזה שאין לנו לא כהן ולא מזבח, זוכים בני ישראל לקרב ענפי הקדושה ולייחד קוב"ה ושכינתיה באמצעות מה שעוסקים בתורה בכל ובתורת הקרבנות בפרט".

[4] וראה בדברי השלחן ערוך הרב (יורה דעה, הלכות תלמוד תורה, פרק ב סע' יא) שכתב, מהו סדר הלימוד הראוי אחר שהוא בקי היטב בכל לימודו המביא לידי מעשה: "ויש לו לעסוק תחלה בסדר קדשים, כמו שאמרו חכמים, כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה. ועל כן נכון הדבר, אם אפשר לו ללמוד הלכות כל הקרבנות בשלימות וכל העבודות שבמקדש והלכות המקדש וכל כליו, כמבואר באר היטב בחיבור הרמב"ם ז"ל בסדר עבודה וסדר קרבנות. ואחר כך במשך הזמן, אם יוכל להוסיף עוד בשעה זו ללמוד ולחזור כראוי, יעסוק בסדר טהרות וזרעים, והם קודמים לסדר מועד נשים נזיקין. מאחר שכבר עסק הרבה בלימוד המביא לידי מעשה, שהן הלכות השנויות בג' סדרים אלו (לבד ברכות וחולין ונדה)".

[5] וזה לשון הגמרא: "אמר ר' יצחק מפני מה נשתנית מנחה, שנאמר בה (ויקרא ב, א) וְנֶפֶשׁ, אמר הקב"ה, מי דרכו להביא מנחה, עני, מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני".

[6] והרחבנו בביאור הענין לעיל בפרשת ויקרא מאמר סוד הקרבנות.

[7] כדבריו: "והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלשת בניו, אין בעולם כשדי או מצרי, הקריב קרבן וייטב בעיני ה', ואמר בו (בראשית ח, כא) וירח ה' את ריח הניחוח. וממנו אמר אל לבו לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם (שם). והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, וישע ה' אל הבל ואל מנחתו (שם ד, ד), ולא היה עדיין בעולם שמץ עבודה זרה כלל".