עדות חוקרים פרטיים

תקציר השיעור

עדות חוקרים פרטיים

א. בעידן המודרני שוכרים בעלי הדין "חוקרים פרטיים", כדי לעקוב, להקליט ולצלם, ולאחר מכן להעיד על הממצאים בבית הדין. ודנו הפוסקים האם ניתן לקבל את עדותם של החוקרים הפרטיים, שהרי אמרו במפורש במשנה במסכת בכורות: "הנוטל שכר להעיד, עדותיו בטלים".

ב. לבירור הדברים יש לעיין בטעם פסילת עד המקבל שכר – מדין "קנס" או מדין "נוגע" [הפסול לעדות מחשש משקר או מדין "פסול הגוף" כמו קרובים].

ג. עוד דנו הפוסקים האם עד המקבל שכר פסול  מהתורה או מדרבנן.

ד. הרשב"א חידש שקבלת שכר אסורה לאחר שהעד ראה את המעשה וחייב להעיד, אבל מי שעדיין לא ראה דבר [ואינו חייב להעיד עדות] רשאי ליטול שכר כדי ללכת ולראות ולהעיד. ודנו הפוסקים מהו גובה השכר שרשאי ליטול [שכר מועט עבור ה"בטלה" של הזמן, או "שכר טרחה" לפי אומדן מקצועי].

ה. ויש לבחון בכל מקרה לגופו, מה הדין כאשר החוקר מקבל שכר עבור שעות עבודה ולא עבור העדות, ומה הדין כשהשכר משולם עבור הממצאים שמביא ומעיד עליהם לבית הדין [קבלת "בונוס" על הבאת "חומר" שנשלח להשיג].

ו. חוקר פרטי המקבל שכר משני בעלי הדינים או נשלח על ידי בית הדין לביצוע משימות כדי להעיד לאחר מכן.

ז. כל הצלחה במשימה גורמת לחוקרים הפרטיים "מוניטין" המביא לקוחות נוספים, ודנו הפוסקים האם בשל כך החוקר "נוגע" בעדותו, ופסול.

ח. כשרות גט שהעדים החתומים בו סרבו לחתום עד שקיבלו תשלום • שהבעל הבטיח לעדים תשלום עבור חתימתם, ולאחר שחתמו לא שילם את שכרם.

עדות חוקרים פרטיים

עדות חוקרים פרטיים[*]

בעידן המודרני שוכרים בעלי הדין "חוקרים פרטיים", כדי לעקוב, להקליט ולצלם, ולאחר מכן להעיד על הממצאים בבית הדין. ודנו הפוסקים האם ניתן לקבל את עדותם של החוקרים הפרטיים, שהרי אמרו במפורש במשנה במסכת בכורות (1) "הנוטל שכר להעיד, עדותיו בטלים".

לבירור הדברים יש לעיין בטעם פסילת עד המקבל שכר, ובגדרי הלכה זו.

 

פסול קבלת שכר על עדות – "קנס" או מדין "נוגע"

א. כאמור, במסכת בכורות נאמר במשנה (1) "הנוטל שכרו לדון, דיניו בטלים, להעיד, עדותיו בטלים" [טעם האיסור  ליטול שכר על הוראה ותלמוד תורה, נלמד בגמרא (שם) מהפסוק "ראה למדתי אתכם וגו', מה אני בחנם, אף אתם בחנם"]. ודין זה הובא להלכה בדברי הרמ"א (2) חו"מ סי' לד סעי' יח) "כל מי שנוטל שכר להעיד, עדות בטלה, כמו הנוטל שכר לדון, ואינם צריכים הכרזה, אלא הדין והעדות בטל מעצמו".

ומעתה יש לדון בטעם פסול קבלת שכר על עדות, האם נאסר משום "קנס" או מדין "נוגע" [הפסול לעדות מחשש משקר או מדין "פסול הגוף" כמו קרובים]. בשאלה זו דן בהרחבה מהר"ם חביב [רבי משה חביב, הראשון לציון, נפטר בשנת תנ"ו] בספרו גט פשוט (3)-(4).

הרמ"א כתב הפסול ליטול שכר על עדות: "קנס הוא שקנסוהו חכמים שיתבטלו מעשיו כל זמן שנוטל שכר", כמבואר בדברי הרמב"ן המובא בר"ן במסכת קידושין (1) "משום דקא עבר על מה אני בחנם אף אתם בחנם".

והביא הגט פשוט את תמיהתו של מוהריב"ל [רבי יוסף בן לב, מחכמי סלוניקי, נפטר בשנת ש"מ] שתמה על הר"ן, מדוע כתב שטעם פסול נטילת שכר על עדות הוא משום קנס "ואמאי לא לא ניחוש דילמא יעיד עדות שקר כדי להרוויח שכרו ככל פסול נוגע לעדות, וכמ"ש הרמב"ם פט"ז מהלכות עדות" [וכוונתו לדברי הרמב"ם (2) שאפילו "נגיעה רחוקה ונפלאה" פוסלת עדות, יעו"ש בדבריו]. ובתירוץ קושיא זו ביאר מהריב"ל שני דרכים:

[א] "נוגע" הוא פסול הגוף מדאורייתא, כמו קרובים, מגזירת הכתוב, ולא פסול מחשש שישקר. ופסול קבלת עדות הוא גם כשנוטל שכר משני בעלי הדינים ואז לכאורה אין חשש "נוגע", ולכן נצרך הפסול מדרבנן, משום שעבר על "מה אני בחנם וכו'". [והקשה בגט פשוט, שגם כשנוטל שכר משניהם, עדיין יש לחשוש שיעיד שקר כדי להרוויח שכר משניהם]. ומסקנת מהריב"ל, שבאמת פסול "נוגע" הוא מחשש שישקר, ולכן חוששים רק "היכא דיש לו הנאה בגופו של עדות, דאז מפסלי מטעם קורבה, אבל היכא דבגופו של עדות לא שייך, אע"ג דאתיא לה הנאה מסיבתו, לא חשיד".

[ב] הנוטל שכר להעיד אינו פסול מדרבנן לפי שעבר על "מה אני בחנם", כאשר נוטל שכר טרחו "אבל כשנוטל יותר מדי, חיישינן דדילמא משקר כדי להרוויח אותו הסך, והוי פסול מדאורייתא".

ומסכם הגט פשוט: "הכלל העולה, לפי הדרך הראשון, הנוטל שכר להעיד בין מעט בין הרבה, הוא פסול דרבנן. והנוגע בעדות פסול מדאורייתא מגזירת הכתוב. ולפי הדרך השניה, הנוטל שכר להעיד יותר מדי, פסול מדאורייתא".

הנה כי כן, ממוצא הדברים שנתבארו לעיל, לכאורה גם החוקרים הפרטיים הנוטלים שכר על חקירתם ובאים אחר כך לבית הדין להעיד על ממצאיהם, אין בעדותם ממש.

הנוטל שכר על מנת ללכת להיות עד

ב.  והנה הרשב"א (2) חידש שקבלת שכר אסורה לאחר שהעד ראה את המעשה וחייב להעיד, אבל מי שעדיין לא ראה דבר [ואינו חייב להעיד עדות] רשאי ליטול שכר כדי ללכת ולראות ולהעיד. ודבריו הובאו להלכה ברמ"א (2) שם).

ומבואר שלא קנסו חז"ל ליטול שכר על עדות אלא כשנוטל שכר על עצם הגדת העדות, אך כאשר נטילת השכר היא על ההליכה והראיה, בזה אין איסור, ואינו פוסל את העדות. אך לא נתברר בדברי הרשב"א והרמ"א מהו גובה השכר שרשאי ליטול – שכר מועט עבור ה"בטלה" של הזמן, או "שכר טרחה" לפי אומדן מקצועי.

ובמסכת כתובות (1) מסופר על "קרנא", אחד מדייני ירושלים, שהיה שכר מכל אחד מבעלי הדינים שבאו לדון לפניו, והקשו: "ובתורת אגרא מי שרי, והתנן הנוטל שכר לדון דיניו בטלים". ותירצו: "הני מילי אגר דינא, קרנא אגר בטילא  דמוכחא הוה שקיל". כלומר נטילת שכר עבור הדין, אסורה. אבל נטילת שכר עבור ה"בטלה" שנתבטל ממלאכתו בשעת דין, מותרת  – כאשר זו "בטילה דמוכחא", דהיינו כשברור שהדיין אכן מתבטל ממלאכה אחרת בשעה שדן [וכפי שמסופר שם בגמרא כי קרנא "הוה תהי באמברא דחמרא ויהבי ליה זוזא". קרנא היה מומחה להריח את אוצרות היין להבחין אם ראויים להתקיים, ופרנסה זו היתה מצויה לו, ולכן היה נוטל שכר "בטלה" מבעלי הדינים שבאו לפניו].

מדברי הגמרא נראה כי הרשב"א לא התיר ליטול שכר מופרז ללכת להעיד, אלא רק "שכר בטלה" של הזמן שהוצרך לבטל בכדי ללכת למקום שיוכל לראות ולהעיד, אך הנוטל שכר מרובה יותר משכר זה, גם לדעת הרשב"א, עדותו בטלה. וכן נראה לכאורה מדברי המרדכי (2) שהביא את פסק האור זרוע ור"י מפאריס על פי דברי הגמרא הנ"ל בכתובות (1) להתיר לשלם "שכר בטלה" לעדים "שלא רצו לחתום על גט מחמת שהיו טרודים ממעשיהם בצרכיהם", אשר נפסקו בשו"ע אבן העזר (2)  [כן מבואר בדברי הש"ך (2) ס"ק יח) שציין על דברי הרמ"א בשם הרשב"א לעיין בדברי השו"ע באבן העזר (3). וביארו הנתיבות (4) ורעק"א (2) שכוונתו למה שנפסק שם שעדי הגט לא יטלו יותר מכדי שכר בטלה].

אולם הגט פשוט (4) ד"ה ומרן הבית יוסף) הביא את דברי המרדכי והשו"ע באבן העזר, וכתב: "ומשמע מסתימת דבריו, דלא משכחת לה שיוכלו עדי הגט לקחת יותר משכר בטלה דמוכחא, דומיא דדיינים. ולענ"ד יראה ע"פ תשובת הרשב"א דאחר שידעו העדות והם מחויבים להעיד דומיא דדיינים שמצווים לדון, אז ודאי אינם יכולים ליקח יותר משכר בטלה, אבל מי שאינו מחויב להעיד ונוטל שכר לילך להיות עד, ודאי דבדידיה תליא למימר איני רוצה להיות עד אלא אם תתן לי כך וכך, אפילו שלא יהיה שכר בטלה דמוכחא ואפילו יהיה הרבה ביותר".

עוד יש לציין כי הט"ז (2) דייק מדברי הרמ"א והרשב"א: "משמע אם כבר ראה אין ליטול שכר על הליכה להגיד עדות". וחלק עליו, וכתב: "ונ"ל דהיינו בדבר שאין לו טירחא, אבל במקום שיש לו טירחא, יכול ליטול שכר על ההליכה". והביא ראיה לדבריו מדברי הגמרא במסכת קידושין (1) " הנוטל שכר להזות מי חטאת, ההזאה פסולה [כמפורש במשנה בבכורות (1)], ומכל מקום שכר הבאה ממקום למקום ושכר מילוי המים, מותר ליטול, דלא רמיא עליו האי טירחא. ובהדיא מדמה לה התם נוטל שכר לדון ולהעיד לנוטל זכר הזאה, משם הכי יכולים ליטול שכר טירחת ההליכה, ואין זה בכלל מה אני בחנם, כנלע"ד".

בגדר "שכר בטלה"

ג. בשו"ת משיב משפט (8) אות ד) הביא מדברי הסמ"ע (חו"מ סי' ט ס"ק יד) דהיינו שכר בטלה ממלאכתו שהיה עוסק בה, והיינו כל אחד על פי עיסוקו [והט"ז חלק עליו] והגט פשוט (3) ד"ה וכבר) כתב דשכר טרחא היינו "דבר מועט".

וביאר רבי יואל קלופט, אב"ד חיפה (5) "אם הוא מקבל שכר גדול, אדם רודף ולהוט אחריו, הרי הוא חשוד לשקר".

ועל פי זה כתב: "בדרך כלל אפשר להגיד שכל עבודה שסופה עדות בבית הדין ושכרה גדול ולא ידוע לנו תנאי התשלומים – יש לחשוש שהוא משקר כדי להרוויח את שכרו, וגם מי ערב לנו שלא הותנה שאם תצליח עדותו יקבל יותר, וזה דבר המתקבל על הדעת מאד, וכל ספק פוסל אותם, כי אין בידינו לברר תנאי התשלומים, ורק ידוע לנו שהמעוניין מוכן לשלם סכומים אפילו ענקיים ובלבד להפטר מאשתו שהיא לדעתו אסון גדול לו ולמשפחתו, והעובד כמובן מנצל זאת, אין לקרוא לזה דבר מועט כביטוי הגט פשוט, וחשוד לשקר ולא שייך כאן הדין של הרשב"א".

ועל פי דבריו כתב בשו"ת משיב משפט (8) אות ד) "דמאחר ומי שנתמנה לחוקר, אף אם הוא עצמו ירא שמים ונאמן לעדות, מכל מקום מאחר והשכר שנוטל אינו רק שכר מועט כפועל בטל, אלא שכר בטלה של שעת עבודה שלו, על פי  אמת מידה של חוקר ברמה כשלו, אם כן אף שהתנה מראש שנוטל שכר בכדי לילך לראות ואחר כך להעיד, הרי אין זה רק שכר בטלה, ויש לומר שעדותו פסולה".

 

נטילת שכר שווה משני בעלי הדינים

ד. הנתיבות (4) הבין מדברי הרמ"א בשם הרשב"א, שרשאי העד ליטול כמה שירצה ולאו דוקא שכר בטלה, ולכן תמה שלכאורה סתר הרמ"א את סתימת דבריו כדעת מרן השו"ע אבן העזר (2) שרק שכר בטלה רשאים ליטול.

וכדי ליישב את דברי הרמ"א כתב הנתיבות: "דהא דמותר ליקח שכר בכדי לילך ולראות ושיהיה עד, היינו רק כשנוטל שכר משני הבעלי דינים בשוה, [וכמבו' בשו"ע חו"מ סי' ט ס"ה לענין דיין], דבכהאי גוונא אין לו נגיעה לתוכן העדות. אך בנוטל שכר רק מצד אחד אחר שראו המעשה, אף אם פירש שנותן לו את השכר בין שיעיד לו לזכות ובין שיעיד לו לחובה, הרי הוא פסול לעדות מעיקר הדין ולא רק מטעם קנס". ומבואר בדבריו שגם אם הותר לעד ליטול שכר כמה שירצה, מכל מקום היינו דווקא כשנוטל את השכר משני הצדדים בשוה, אולם כשרק צד אחד שכר את החוקר, אינו נאמן לעדות, אלא אם כן נטל שכר בטלה בלבד, כמבואר בשו"ע אבן העזר (2).

ועל פי דבריו כתב בשו"ת משיב משפט (9) אות ה) שלפי חידושו של הנתיבות, כאשר חוקר פרטי אינו שכירו של אחד מבעלי הדינים או של שניהם אלא שליח של בית הדין "לכאורה היה אפשר לומר שלכל הפחות לדעת מהר"ם בן חביב בגט פשוט וכפי המשתמע מסתימת לשון השו"ע, נאמן החוקר בעדותו אף שקיבל שכר טרחה מרובה, כיון שנשכר לשם כך, וחשיב כשכרו שילך לראות ולהעיד".

•   •   •

חסרון "נוגע" בחוקר פרטי – כי מעוניין להוכיח את הצלחתו כדי להשיג "מוניטין"

ה. רבי יואל קלופט (5) מעלה נדון הלכתי נוסף בענין קבלת עדותם של חוקרים פרטיים.

כידוע, כל הצלחה במשימה גורמת לחוקרים הפרטיים "מוניטין" המביא לקוחות נוספים, ונשאלת השאלה האם בשל כך החוקר "נוגע" בעדותו, ופסול.

לדעת הרב קלופט "יש לפסול אותו לעדות מפני שעל ידי עדותם אם תצליח יצא להם מוניטין, ופרסומת זו תרבה להם לקוחות. וזה הרבה יותר מאשר הצלחה בכל עבודה שהיא, שהרי שוללים מהם ע"י פסלות עדותם לגמרי – פרנסה מסוג זה בעתיד, ואם כן אף אם בעדות זו נניח שיש להם רק שכר בטלה, הם נוגעים בדבר מפני פרנסה העתידה לבוא, ואף שהעתיד מסופק, בכל זאת ספק זה פוסלם. ויש לזה יסוד ועיקר בהלכה, דזה ברור דהנאת ממון הפוסלת היא לאו דווקא בגלל ממון הנכנס כבר ישר על ידי עדות זו, אלא אף ממון העתיד לבא ע"י עדותם פוסלת אותו ואף לא באופן ישיר, והדבר מפורש בספר השיב משה" [יעו"ש בראיה שהביא].

הרב קלופט חזר על דבריו גם בקובץ נועם (חלק יז עמ' רמז) "חוקר פרטי פסול לעדות מטעם נגיעה, מב' טעמים:

[א] שכל עבודה שסופה עדות בבי"ד ושכרה גדול ולא ידוע לנו תנאי התשלומים, יש לחשוש שהוא משקר כדי להרויח שכרו, וגם אפשר שהותנה שאם תצליח עדותו יקבל יותר. [ב] אם הוא אדם מתפרנס מאיזה אומנות, בוודאי הוא מעוניין ועושה הכל שיקבל שם טוב, ומירווח השתא, שהרי מוציאין ממון על הפרסומת".

הרב קלופט כתב את דבריו בשבתו כאב"ד בחיפה, ועל פסק הדין הוגש ערעור בפני בית הדין הגדול בירושלים.

ואמנם הגרי"ש אלישיב שדן בערעור כתב בקובץ תשובות (6)-(7) שאין יסוד בהלכה לטענה זו, ולאחר שדן בהרחבה בדברי הרב קלופט, ודחה את הראיה שהביא משו"ת והשיב משה, סיים: "לפי האמור נראה, דאין מקום לפסול עדות של חוקרים פרטיים המעידים על אשת איש שזינתה משום נוגעין בעדות – מטעם שעל ידי זה יצא להם מוניטין ואפשר שיגיעו להם ריווח על ידי עדותם, כי אין לפסול עד משום נוגע אלא אם כן יש לו הנאה בעדות זו ולא מה שיתכן שתגיע לו טובת הנאה על – ידי עדותו בעתיד".

ובשו"ת משיב משפט (9) אות ו) הביא סיוע לדברי הגר"י קלופט, מלשון הרמב"ם בהלכות עדות (2) "אם ימצא שיש לזה העד צד הנאה בעדות זו, אפילו בדרך רחוקה ונפלאה, הרי זה לא יעיד בה". ולכאורה גם בנדון דידן "חשוב לו מאד – לחוקר, להצליח בעדותו, שאף אם לא יקבל תוספת כסף עבור זה, מ"מ יצא לו מוניטין שהצליח במעשיו. אך אוי לו לחוקר שאינו מוצא ממצאים בידיו, ובא בידיים ריקות ללקוחותיו, כי אז יכול הוא לסגור את עסקו מיידית. וא"כ אין לך צד הנאה בעדות זו יותר מזו. ועי' כיו"ב בשו"ת משפטי שאול (ישראלי, סי' ז) שאף שהסיק שאין לפסול את עדות החוקר פרטי, מ"מ כתב וז"ל: ראשית דברינו נעיר בזה, שבדרך כלל יש להתייחס בזהירות לדברי עדים שהפכו את הבילוש והעדויות שכתוצאה מהבילוש למקצוע התעסקות. ברור שבתנאים כאלה, הרצון להביא למזמין עדות בעלת משקל למשפט שהלה מנהל, עשוי להביאם לעתים לחזות, ואף להעיד הרבה מפרי דמיונם. במקרים מעין אלה אזהרת חז"ל (אבות פ"א משנה ט) שמעון בן שטח אומר, הוי מרבה לחקור את העדים והוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר. וכפי שנוסח בהלכה (חו"מ סי' כח ס"ז) מאיימים על העדים ומודיעים אותם כח עדות שקר. עכ"ל. ולפי"ז יוצא שגם אם יש ממשות בדברי החוקר, וגם כאשר החוקר הוא יר"ש כשר לעדות, מ"מ קשה מאד לסמוך על עדות חוקר פרטי, גם כאשר מינויו נעשה ע"י בית הדין ולא ע"י אחד הצדדים.

ולמעשה נקטו כתבו הרב קלופט, הגרי"ש אלישיב, ובשו"ת משיב משפט, כי יש לבחון בכל מקרה לגופו, מה הדין כאשר החוקר מקבל שכר עבור שעות עבודה ולא עבור העדות, ומה הדין כשהשכר משולם עבור הממצאים שמביא ומעיד עליהם לבית הדין, או כשהחוקר מקבל "בונוס" על הבאת "חומר" שנשלח להשיג.

סיכום – משיב משפט (9).

 [*]השיעור נכתב על פי שו"ת משיב משפט (8)-(9), מאת רבי עובדיה יוסף טולידאנו, דיין בבית הדין דרכי תורה, ירושלים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

לקבלת תוכן
איכותי למייל

שיעורי עולמות

מציאה בבית כנסת 

א. בגמרא מבואר כי ברכוש שהגיע לחצר הקדש [לדוגמא, בור שהתמלא מים לאחר שהוקדש] אין מעילה, ולדעת הרשב"ם ותוספות הטעם

קרא עוד

חזרת הש"ץ

חזרת הש"ץ א. מקור תקנת חזרת הש"ץ וטעמה דברי הגמרא כי שליח הציבור מוציא את הרבים ידי חובתם, והמחלוקת באיזה

קרא עוד

לפני עוור בין אוסר למתיר

א. מהתורה נאסר להכשיל את חברו באיסור, כפי שנלמד מהפסוק "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל", ודנו הפוסקים האם הנוהג איסור במאכל [שאינו אוכל

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
רץ כצבי

שליחות לדבר עבירה

שליחות לדבר עבירה מסקנת הגמרא במסכת קידושין (מב, א) שבכל התורה כולה "אין שליח לדבר עבירה", כלומר אם ראובן שלח את שמעון לעשות דבר עבירה,

קרא עוד

הפסק בברכות

הפסק בברכות א. נתחבטו גדולי הפוסקים בדורינו בשאלה האם לפי מנהגנו שהנשים מברכות שהחיינו בשעת הדלקת נרות יו"ט, יכולה האשה לענות אמן על ברכת שהחיינו

קרא עוד

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.