עירובי חצרות

תקנת עירובי חצרות מתבארת בסוגיות הגמרא במסכת עירובין, ובדברי רבותינו הראשונים והאחרונים, שליבנו וביררו בהרחבה את פרטי הדינים, לעומקם ולרוחבם, להלכה ולמעשה.

מטבע הדברים, לא ניתן כמובן להקיפם ביריעה זו. לפיכך התמקדנו בסיכום עיקרי הנדונים, למען יוכל הלומד לבוא בשערי עירובי החצר והבית בס"ד, ולקבל את מושגי היסוד בהוראה המעשית בימינו, במקומות בהם מתגוררים נכרי או מומר – הן בערים וביישובים בהם מסודר עירוב, והן במקומות שמעוניינים להעמיד עירוב חצרות מהודר, על פי ההלכה.

א. תקנת עירובי חצרות

בסוגיות הגמרא במסכת שבת (1א) ובמסכת עירובין, מבוארת תקנת שלמה המלך של עירובי חצרות – לאסור טלטול [הוצאה והכנסה] של כלים וחפצים ששבתו מערב שבת בבית של ישראל, לרשות המשותפת לכמה בתים [חצר ומבוי], הגם שמהתורה אין איסור הוצאה מהבית לחצר, כיון שהכל נחשב כ'רשות היחיד'. בטעם התקנה פירש רש"י שם: "מפני שהבית מיוחדת לבעליה והחצר רשות לכולן, ונמצא מוציא מרשות לרשות אע"פ ששתיהן רשות היחיד, לעשות סייג לתורה להרחיק שלא יוציא מרשות היחיד לרשות הרבים". כיוצא בזה מבואר בדברי הרמב"ם (1ב).

במשנה במסכת עירובין (2א) מבואר כי בנוסף לאיסור טלטול בין הבית לחצר, יש איסור לטלטל כלים בין חצר למבוי או לחצר של בעלים אחרים – ודווקא בכלים ששבתו [נמצאו בבין השמשות] בבית, אבל כלים ששבתו בחצר או במבוי, מותרים בטלטול בין החצרות והמבואות של אחרים, כי נחשבים כל הרשויות המשותפות "רשות אחת לכלים ששבתו בתוכם", וכן נפסק להלכה בשלחן ערוך (2ב).

• יחד עם האיסור, חכמים תיקנו להתיר את טלטול מהבית לחצר המשותפת, על ידי 'עירוב' במאכל משותף, וכפי שנתבארה תקנה זו בלשון הרמב"ם (1ב; הלכה ו) "ומה הוא העירוב הזה – שיתערבו במאכל אחד שמניחים אותו מערב שבת [באחד מבתי החצר]. כלומר שכולנו מעורבין ואוכל אחד לכולנו", ועל ידי מעשה השיתוף "כשם שיד כולנו שווה במקום זה שנשאר לכולנו, כך יד כולנו שווה בכל מקום שיאחז כל אחד לעצמו והרי כולנו רשות אחד". ועל ידי העירוב "לא יבואו לטעות ולדמות שמותר להוציא ולהכניס מרשות היחיד לרשות הרבים" [בנוסף, חכמים תיקנו לערב חצרות עם המבוי המשותף על ידי שיתופי מבואות, ואין כאן המקום להאריך בזה].
• חכמים תקנו אופן נוסף של היתר טלטול – על ידי 'ביטול רשות', וכפי שביאר בקצרה בספר חיי אדם (2ג) "אם לא עירבו, יש תקנה שיבטל אחד לחברו, ואפילו הם רבים בחצר יבטלו כולם רשותם לאחד, ואם כן כל החצר שייך לזה שנתבטל לו וכולם נחשבים כאורחים". בשונה מתקנת 'עירוב' המתירה לכל בני החצר לטלטל, בתקנת 'ביטול רשות' "לעולם המבטלים אסורים [לטלטל בחצר], ומי שנתבטל לו, מותר".

ב. תקנת נכרי אוסר עירוב

בסוגית הגמרא במסכת עירובין (3) מבואר כי נכרי הדר בחצר שיש בה ישראלים, אוסר עליהם העירוב. ואף שמעיקר הדין, דירת נכרי "דיר של בהמה", ואין דיוריו חשובים דיור [מגורי קבע] לאסור הטלטול על שאר בני החצר, תיקנו חכמים להחשיב את דירתו כדירה, לאסור הטלטול ולאסור העירוב. טעם הגזירה – כדי שלא ידורו עם נכרי בחצר ועל ידי זה ילמדו ממעשיו. לכן אמרו רבנן כמפורש בסוגיא: "אין עירוב מועיל במקום נכרי, ואין ביטול רשות מועיל במקום נכרי, עד שישכיר". וכשישכיר רשותו לבני החצר, יכולים לערב ביניהם ולהתיר הטלטול. וכן כתב הרמב"ם (4א) "ואין להם תקנה אלא שישכרו ממנו רשותו, ויעשה הנכרי כאילו הוא אורח עמהם", ואז העירוב מתיר טלטול לכל בני החצר. ומבואר בסוגיא, כי נכרי לא רוצה להשכיר רשותו מחשש לכשפים.

בהמשך הסוגיא מבוארת שיטת רבי אליעזר ברבי יעקב [שנפסקה להלכה], כי דירת נכרי אוסרת רק כשיש [לפחות] שני ישראלים הדרים בחצר ואוסרים הטלטול זה על זה. אבל כאשר ישראל יחיד דר עם נכרי בחצר, מותר לטלטל מהבית לחצר, כי לא שכיח שידור יחיד עם נכרי, מחשש שיהרגהו, ולכן במקום זה לא תיקנו חכמים לאסור בגלל דיור הנכרי. דין זה נפסק להלכה בשלחן ערוך (4ב). [וכתב המשנה ברורה (4ב), כי שני ישראלים שאינם אוסרים זה על זה [כגון אב ובנו המקבל מאכל מאביו], שפטורים מעירוב, אין נכרי אוסר עליהם].

ג. היתר 'שכירות רעועה' מהנכרי

בסוגית הגמרא במסכת עירובין (3) מבואר, כי שכירות מנכרי אינה צריכה להיות שכירות 'בריאה' [מלאה], ודי בשכירות 'רעועה'. בשלחן ערוך, הרמ"א והמשנה ברורה (4ב) נפסקו להלכה הדינים העולים מכך:

אפשר לשכור בסתם ואין צריך לפרש מהי סיבת השכירות; אין צריך לכתוב את השכירות בשטר; גם בשבת מותר לשכור רשותו [ואין איסור בדבר], כי אין זו שכירות ודאית אלא כביטול רשות והיכר בעלמא.

עוד מבואר, כי אפשר לשכור גם בפחות משווה פרוטה.

ד. דין 'שכירו ולקיטו' של נכרי

אופן נוסף להתיר דיורי נכרי – על ידי 'שכירו ולקיטו' [פועל הגר עמו בבית], מבואר בסוגיית הגמרא (5א) "אפילו שכירו ואפילו לקיטו נותן עירובו ודיו". רבותינו הראשונים נחלקו בביאור כוונת הגמרא:

רש"י (שם) פירש, שמדובר בבעל הבית נכרי ושכיר ולקיט ישראל, ובכך שדר אצלו נעשה כבעלים תחת הנכרי, ולכן דיורי הנכרי מותרים על ידי העירוב שמערב הישראל עם שאר בני החצר. הרשב"א (5ב) ביאר בדעת רש"י, כי חכמים חידשו לשכירו ולקיטו דיורים כאילו דר שם ממש [פיתא ולינה], בגלל שדיורי נכרי בעיקר הדבר אינם דיורים, ועל ידי זה נעשה הישראל כבעל הבית, ולא צריך לשכור מהנכרי [לפי זה, אם הבעלים ישראל, אין לשכירו ולקיטו יכולת לתת עירוב במקום הבעלים].

אבל הרמב"ם (5ג) כתב: "ואפילו היה שכירו או שמשו [של הנכרי] ישראלי, הרי זה משכיר שלא מדעתו". ומבואר בדבריו כי היתר שכירו ולקיטו של נכרי הוא לשכור מישראל שלא מדעת הנכרי, אך אי אפשר להתיר דיוריו בלא שכירות, שהרי הדירה שייכת לנכרי, ודברי הגמרא "נותן עירובו ודיו", מדברים בבעלים ישראל, ושכיר ולקיט ישראל שנותן עירוב שלא מדעת הבעלים.

הבית יוסף (5ד) הביא את שיטות הראשונים, האם יש לשכור או לערב משכירו ולקיטו של נכרי, ומתוך קושיותיו חידש בדעת הרמב"ם להצריך גם עירוב על חלק הישראל שנעשה כבעלים, וגם לשכור ממנו את החלק השייך לנכרי. בספר קהילות יעקב (6א) דן בסברת ההיתר של שכירו ולקיטו של נכרי – האם עצם השייכות שיש לישראל בדיורי הנכרי גורם לסילוק הנכרי מהחצר, או ששכירו ולקיטו של נכרי נעשה כבעלים תחתיו. נפקא מינא, אם צריך הישראל לערב את החלק שזכה מהנכרי. וראה במה שהביא מדברי המשנה ברורה בנדון ששכירו ולקיטו אינם מבני החצר, האם צריך לתת עירוב, או לא.

ה. היתר שאילת מקום בדיורי הנכרי

בסוגיית הגמרא (5א) נלמד מתוך היתר דיורי נכרי על ידי שכירו ולקיטו, היתר שאילת מקום ברשות נכרי, על ידי שהנכרי משאיל לישראל חלק ברשותו, להניח בו חפציו, ובכך נעשה הישראל כשכירו ולקיטו.

גם בהיתר זה קיימת מחלוקת רבותינו הראשונים [אות ד], האם בני החצר צריכים לשכור מהישראל את חלק הנכרי ששאל ממנו, או שבכך ששאל מהנכרי חלק, הסתלקו דיוריו. הבית יוסף (5ד) כתב ביאור נוסף בשיטה זו, מדוע אין צריך לשכור חלק הנכרי, כיון ש"שאלה כשכירות", ונעשה השואל מהנכרי כמי ששכר ממנו. וכשם שבשכירות אחד שוכר עבור כל בני החצר, הוא הדין בשאילת מקום. וכן נקט המשנה ברורה (6ב).

בספר חיי אדם (7א) הכריע להלכה, כי לכתחילה ישכיר לבני החצר את החלק ששאל מהנכרי, אך גם אם לא השכיר, יש לסמוך על מה שעירבו יחד להתיר דיורי הנכרי בלא שכירות.

השלחן ערוך (6ב) פסק, כי כאשר ייחד לו הנכרי מקום מסוים להניח חפציו, אינו מועיל, כיון שאינו כשלוחו בכל הבית. הביאור הלכה (שם) הביא את מחלוקת הבית יוסף והב"ח, האם זהו רק באופן שמונע ממנו במפורש להניח חפציו בשאר רשותו, או שכל ייחוד מקום אינו מועיל. עוד הכריע המשנה ברורה (שם) כי ייחוד מקום לא מועיל רק אם הנכרי אינו יכול לסלק את הישראל משם, אבל אם יכול לסלקו, גם כשייחד מקום מסויים, מועיל.

בספר נשמת אדם (7א) הביא נדון רבותינו האחרונים, האם כדי להתיר הדיורים על ידי שאילת מקום, צריך להניח בפועל חפץ ברשות הנכרי, או די במה שקיבל רשות מהנכרי להניח אצלו. והכריע כי אין מחלוקת בדבר, ולכולי עלמא יש להניח חפץ בערב שבת כדי לזכות בשאלה, אבל אין צריך שיהא מונח שם בשבת עצמה.

• סיכום – ספר עירובי חצרות (7ב).

ו. שכירת הרשות מהמשכיר של הנכרי

בסוגית הגמרא (7ג) נדונה האפשרות לשכור ממשכיר נכרי חלק בדירה שהשכיר לנכרי אחר, ומסקנת הסוגיא, שאם יש בידו רשות לסלק את השוכר מביתו לפני תום תקופת השכירות, מועילה שכירות ממנו.

הרשב"א (שם) הוסיף כי גם באופן שיש למשכיר זכות להניח חפציו בבית שהשכיר [תפיסת יד] מועילה שכירות ממנו. והרמ"א (8א) כתב, כי לא רק המשכיר, אלא כל מי שיש לו תפיסת יד בבית הנכרי יכול להשכיר לבני החצר חלק הנכרי ולהתיר דיוריו.

וכתב המשנה ברורה (שם), כי אפשר לשכור, הן מהמשכיר והן מהשוכר, גם כשהשוכר נמצא בביתו.

• • •

ממוצא הדברים שנתבארו, נבוא לבירור אחד האופנים העיקריים, עליהם מסתמכים בתיקון העירוב במקום שדרים בו נכרים – היתר שכירות מ'שר העיר', ובזמננו – מרשויות המדינה או מחברות החשמל והמים.

ז. שכירות מ'שר העיר' והרשויות עבור כל העיר

מתוך כללי היתר רשות הנכרי על ידי שכירות, דנו רבותינו הראשונים והאחרונים, האם אפשר להתיר טלטול על ידי עירוב [שעירבוה להיחשב חצר אחת] בעיר שדרים בה נכרים, על ידי שכירות משר העיר, או גזבר המלך.

בשו"ת הרשב"א (8ב) נשאל, האם אפשר לשכור מגזבר המלך את בתי הנכרים בעיר, ואף שאין לו זכות לסלקם, יכול לסלקם בכח שלא כדין. והשיב, כי אם אין לו זכות לסלקם אין מועילה שכירות ממנו, ואף מהמלך עצמו לא תועיל כי "דינא דמלכותא דינא, וגזלנותא לאו דינא". ונראה מכלל דבריו, כי באופן שיש לגזבר זכות סילוק, תועיל שכירות ממנו לכל בני העיר.

הריב"ש (8ג) התיר כאשר יש לשר העיר זכות להניח כלים בבתי העיר גם בלא דעת הדיירים, וכן המנהג, לכן נחשב הדבר כזכות מן הדין. והוסיף, כי אפשר לשכור גם מהממונה של השר, שהרי מכח השר הוא בא. ובשלחן ערוך (9א) הוסיף כי "במקום שכל צרכי העיר אינם נעשים אלא על פי השר או הממונה שלו, ודאי ששכירות מהשר ההוא או משכירו ולקיטו מהני, שהרי יש לו רשות להושיב אנשיו וכלי מלחמתו בבתי בני העיר בשעת מלחמה שלא מדעתם".

• בשו"ת גינת ורדים (10) דן בהרחבה בצדדי היתר השכירות משר העיר או גזבר העיר, היות וביכולתו להניח בשעת מלחמה כלים ואנשי צבא בבתי העיר, ואף 'שר גרוע' שצריך להיוועץ עם שרים ויועצים אחרים ביציאה למלחמה, נחשב 'שר העיר' שהכל נעשה על פיו אלא שנועץ מתי כדאי לצאת למלחמה.

אולם בשו"ת חכם צבי (9ב) הקשה, היאך אפשר לשכור משר העיר שלא בשעת מלחמה, והרי אז אין לו רשות להניח כליו בבתי העיר. וביאר את דברי השלחן ערוך שמדובר בשר "אשר בידו לעורר מדנים עם שכניו בכל עת שירצה, ואין בני המדינה מעכבים עליו", אבל אכן אם צריך את רשות בני העיר לצאת למלחמה, אי אפשר לשכור ממנו בזמן שאין מלחמה בעיר.

• המשנה ברורה (9א) דן בדברי השלחן ערוך, האם כל עבד מעבדי השר נכלל בגדר שכירו ולקיטו של השר, ואפשר לשכור ממנו בתי העיר. ומסקנתו כי אפשר לשכור רק מהממונים מטעמו על עניני העיר, אבל אפילו מראש הצבא שאין לו סמכויות מטעם השר על ענייני העיר, אין מועילה שכירות.
• עוד דן בשו"ת גינת ורדים (10), כיצד אפשר להתיר על סמך השכירות מהגזבר, במקרה שבו ימות הגזבר או יסור ממשרתו. ומסקנתו, שאם קוצבים את השכירות בזמן, נמשך ההיתר גם לאחר מותו, ולכן אפשר לשכור מגזבר העיר אפילו למאה שנה, או כל זמן שמלכות המלך קיימת.
• הרמ"א (9א) כתב להתיר הטלטול מבתי הישראלים אל מבואות העיר על ידי שכירות המבואות משר העיר, כי יש בכוחו לשנות הדרכים והמבואות בעל כורחם של בני העיר.

על פי יסודות אלו, דנו פוסקי הדור האחרון, בהיתר שכירות משר העיר והרשויות בימינו.

• בשו"ת שבט הלוי (11א) התיר שכירות משר העיר של שיקאגו, על פי דברי הגינת ורדים, בצירוף דעת הבית מאיר כי בזמנינו שגרים בין הגויים אין עוד טעם לתקנת חכמים ונכרי אינו אוסר. אולם בתשובה אחרת (11ב) הכריע כי בזמנינו שאין לרשויות כח וזכות להניח כלים אף בשעת מלחמה אין להתיר שכירות מהם, מלבד במבואות ורחובות העיר, ויש לשכור בכל בניין מהממונה על הבית [ועד הבית] עבור הבנין כולו.
• בשו"ת מנחת יצחק (11ג) הביא מדברי החזון איש בנדון זכות השלטון בארץ ישראל לכפות חוקיו, אשר "מדינה זו דינה כמוכס העומד מאליו", ואין דינם דינא. אמנם בספר מעדני שלמה הביא בשם הגרי"ש אלישיב, כי אפשר לשכור מרשויות המדינה, ואף שמצד החוק אין להם זכות להכניס כלים, ברור הדבר כי בשעת חירום יפעלו מה שירצו, ודי בזה כדי להתיר גם שלא בשעת מלחמה, שהרי מספיקה 'שכירות גרועה' כדי להפקיע דיורי הנכרי [אמנם בספר ארחות שבת (15) כתב שהגרי"ש אלישיב החמיר בזה].
• בספר עירובי חצרות (12א) דן להתיר טלטול ברחובות וחצרות של בתי העיר על ידי שכירות מקום של מוני חשמל ושעוני מים וארונות תקשורת, מחברות החשמל והטלפונים ותאגידי המים, מדין היתר של שאילת מקום ברשות הנכרי. והסתמך בזה על דעת החזון איש, שהיתר שאילת מקום מועיל גם בשואל מקום בחצר. וראה במה שכתב, האם אפשר להתיר, היות ואי אפשר לסלק את המונים ללא רשות הבעלים. וכמו כן יש לדון, האם הנחת המונים והשעונים נחשבת כצורך של החברות או כצורך של הבעלים, ולמעשה מסקנתו להתיר. אמנם בספר ארחות שבת (15; הערה קמח) כתב כי לדעת הגרי"ש אלישיב יש להחמיר בזה.
• סיכום דיני שכירות רשות מראשי השלטון בזמנינו – פסקי תשובות (16).
• שכירת רשות מנכרים בבתי מלון ואתרי נופש – כאשר יש נופשים נכרים, האם אפשר לשכור את חלקם מהממונה במלון או מבעלי הצימר, כיון שיכולים להניח חפצים שלהם בחדרים או בחדר האוכל – פסקי תשובות (16).

ח. עירוב במקום שדר ישראל מומר

חכמים חילקו בתקנת עירוב בין ישראל – שמועילים בו עירוב או ביטול רשות, ובין נכרי – שמועילה בו שכירות.

מעמדו המיוחד של ישראל מומר לחלל שבתות, נתבאר בסוגית הגמרא במסכת עירובין (13א): "המשמר שבתו בשוק [מחלל שבת רק בצנעא] מבטל רשות, ושאינו משמר שבתו בשוק [מחלל שבת בפרהסיא] אינו מבטל רשות" – ודינו כנכרי הניתר בשכירות [גם עובד עבודה זרה או מומר לכל התורה, מוגדרים 'מומר גמור' על פי ההלכה].

הרמב"ם (13ב) פסק את דינו של המחלל שבת בצנעא: "כל מי שאינו מודה במצוות עירוב, אין מערבין עמו לפי שאינו מודה בעירוב, ואין שוכרין ממנו לפי שאינו כגוי, אבל מבטל רשותו לישראל הכשר".

הבית יוסף (13ג) הביא את דברי תוספות במסכת עירובין, בנדון צדוקים המחללים שבת מדרבנן מבטלים רשות, כי יראים מחכמים ואינם מחללים בפרהסיא. והקשה, כיצד נוהגים לבטל רשות מהצדוקים בימינו, שעוברים בפרהסיא על תורה שבעל פה ודינם להיות כנכרים. וחידש, כי הצדוקים בימינו אינם מומרים כי אינם עושים במזיד "דמעשה אבותיהם בידיהם", ודינם "כתינוק שנשבה בין הגויים". וכן פסק השלחן ערוך (13ד). וכתב המשנה ברורה בשם הפוסקים להחמיר לדונם כנכרי, ובשער הציון (שם) כתב כי הרבה ראשונים לא חילקו בזה, ומסברא אף אם דינם כתינוק שנשבה, שייכת תקנת חז"ל לדונם כנכרי כדי שלא ילמדו ממעשיהם.

מאידך גיסא, החזון איש (14ב) העמיד את דברי הבית יוסף, כי דברי הראשונים נאמרו על תקופת הש"ס, שלא היו הצדוקים בבחינת 'תינוק שנשבה', וכתב על סברת המשנה ברורה בטעם התקנה "דלא אמרו חכמים אלא במי שדינו כעכו"ם, ולא בכל מתנהג בדרך עיקש".

בהמשך דבריו, נקט החזון איש כי דין המומרים בדורנו כדין 'תינוק שנשבה' כאשר הוא "בחזקת שאם יודיעוהו וישתדלו עמו כשיעור ההשתדלות שהוא ראוי לשוב, לא יזיד לבלי שב", וכל בית דין ברוח קדשו יכול לשער על כל אחד מהו השיעור הזה. ואם אחר שיודיעוהו ממשיך להזיד, נעשה מומר ודינו כנכרי. ומי "שאבותיו פרשו מדרך התורה וממשיך דרך אבותיו והוא נתגדל ללא תורה, דינו כישראל לכל דבר, ואותו שדיינינן ליה כאנוס זוכים עירוב עבורו" [וצריך עיון מדוע אינו סותר לדברי הרמב"ם והשלחן ערוך שמועיל בו ביטול ולא עירוב].

וראה במה שכתב בספר הליכות שלמה (14ג), כי מסתבר שאין לדון את המומרים שבארץ ישראל ואף הכופרים החיים בקיבוצים כתינוקות שנשבו, כי יודעים ושומעים על שומרי תורה. ובסוף דבריו כתב לצרף להקל באופנים מסוימים.

ט. הלכות עירוב במקום נכרי ומומר – הלכה למעשה

סיכום דיני עירוב במקום נכרי ומומר – ראה בספר ארחות שבת (15) ובספר פסקי תשובות (17) בנדונים דלהלן:

דין ישראל מומר לחלל בצינעא; מחלל שבת מתוך תאוה, או מתוך חולשה ומשבר; אינו מחלל בפני אדם גדול או שלא בפני הוריו מחמת בושה – דינו כישראל ומבטלים ממנו רשות; מחלל שבת בצינעא – לעניין לזכות לו עירוב.

כָּל מְקַדֵּשׁ שְׁבִיעִי כָּרָאוּי לוֹ כָּל שׁוֹמֵר שַׁבָּת כַּדָּת מֵחַלְּלוֹ, שְֹכָרוֹ הַרְבֵּה מְאֹד עַל פִּי פָעֳלוֹ, אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ.