"עם שבשדות"

א. במסכת סוטה (לח, ב) הובאו דברי רבי שמלאי: "בית הכנסת שכולה כהנים, כולם עולים לדוכן. למי מברכים, אמר ר' זירא, לאחיהם שבשדות. [והקשו] איני, והתני אבא בריה דרב מנימין בר חייא, עם שאחורי כהנים אינם בכלל ברכה. [ותירצו] לא קשיא, הא דאניסי, הא דלא אניסי". גם בבית כנסת שנמצאים בו רק כהנים, ולא נוכח אף אדם מישראל המתברך בברכת הכהנים, עולים הכהנים לברך, כי ברכת חלה על ה"עם שבשדות" שלא הספיקו להגיע להתברך בבית הכנסת. והרי הברכה חלה רק על מי שלא בא לבית הכנסת "באונס", אבל מי שלא היה "אנוס" מלבוא לבית הכנסת, ובכל זאת לא בא, אינו זכאי להתברך בברכת כהנים. ויש לברר מהי ההגדרה של ה"עם שבשדות" של אלו המתברכים בברכת כהנים גם מחוץ לבית הכנסת  – באיזה "אונס" מדובר. והאם יש הגבלה על ברכת הכהנים שחלה על ה"עם שבשדות" הנמצאים דווקא באותה העיר שבה נמצא בית הכנסת, או שיכולה לחול גם על "עם שבשדות" הנמצאים אפילו במדינה אחרת.

רש"י במסכת סוטה (ד"ה שבשדות) פירש: "דאניסי במלאכתן ואין יכולים לבוא. דלא אניסי, העומדים בבית הכנסת אחורי הכהנים לא אניסי, אלא שאין הברכה חשובה עליהם לעקור רגליהם ולבוא לפני הכהנים להיות מתברכים פנים כנגד פנים כדת, הלכך אינם בכלל ברכה כדאמרינן כה תברכו פנים כנגד פנים". ומבואר שגדר ה"אונס" המהווה סיבה לקבל את הברכה של הכהנים הוא, טרדה במלאכה. ומי שנמצא בתוך בית הכנסת ועומד מאחורי הכהנים ולא הולך לעמוד לפניהם כדי להתברך "פנים אל פנים", אינו בגדר "אנוס", ולכן אינו זכאי להתברך בברכת הכהנים.

ההלכה שברכת הכהנים חלה על ה"עם שבשדות", מובאת גם בסיומה של מסכת ראש השנה (לה, א) "אמר רב אחא בר עוירא אמר רבי שמעון חסידא, פוטר היה רבן גמליאל אפילו עם שבשדות, ולא מיבעיא הני דקיימי הכא [מלשון רב אחא "אפילו" משמע שפוטר לא רק את העם שבשדות אלא גם את מי שנמצא בעיר. ועל כך קשה] אדרבא, הני [העם שבשדות] אניסי [ולכן הברכה חלה עליהם], הני [הנמצאים בעיר] לא אניסי, דתני אבא בריה דרב בנימין בר חייא, עם שאחורי כהנים אינם בכלל ברכה. [ותירצו] אלא כי אתא רבין אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי שמעון חסידא, לא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות, מאי טעמא, משום דאניסי במלאכה, אבל בעיר לא". ופירש רש"י: "עם שאחורי כהנים אינם בכלל ברכה, ואף על פי שעם שבשדות בכלל ברכה, הני דמצו למייתי קמי [אלו שיכולים לבוא לעמוד לפני] כהנים ויפנו כהנים אליהם ויברכום, והם לא באו, אינם בכלל ברכה". ובפירוש דברי הגמרא שכהנים הנמצאים בעיר אינם בכלל הברכה כתב רש"י: "משום דלא אניסי, ויכולים להסדיר תפילתם".

מדברי הגמרא ורש"י יש ללמוד: 

[א] ה"עם שבשדות" המתברכים בברכת הכהנים, הם רק מי שנאנס בגלל שהיה טרוד במלאכתו ולא היה יכול לבוא לבית הכנסת. 

[ב] מי שנמצא בבית הכנסת במקום שאינו מול הכהנים, והיה יכול ללכת ולעמוד לפניהם כדי להתברך "פנים אל פנים", אבל הוא נשאר במקומו – אינו בגדר "אנוס", ואינו בכלל ה"עם שבשדות" המתברך בברכת הכהנים.

וכן נפסק בשו"ע (סי' קכח סע' כד) "עם שאחורי הכהנים אינם בכלל ברכה, אבל מלפניהם ובצדיהם אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת. ולאחריהם נמי, אם הם אנוסים, כגון עם שבשדות, שהם טרודים במלאכתם ואינם יכולים לבוא, הם בכלל הברכה". ובסעיף הבא: "בית הכנסת שכולה כהנים, אם אין שם אלא עשרה, כולם עולים לדוכן. למי מברכים, לאחיהם שבשדות". והמשנה ברורה הביא את פירוש רש"י: "אבל בלא אנוסים, אפילו עומדים בבית הכנסת אלא שהם אחורי הכהנים, אינם בכלל ברכה, דמראים בעצמם שאין הברכה חביבה להם, מדלא הלכו לקבל הברכה פנים אל פנים". ובביאור הלכה (שם ד"ה אם הם) הוסיף: "עיין במשנה ברורה והוא מפירוש רש"י. ודע דלפי זה נראה דהא דאמרינן בש"ס עם שאחורי הכהנים, לאו דווקא, אלא דהוא הדין אם הוא בעיר ויושב בביתו ואינו הולך לבית המדרש, גם כן אינו בכלל ברכה. ואפילו ביתו היה עומד נגד פני הכהנים, מדאין הברכה חשובה לפניו לבוא ולשמוע". כלומר, כל מי שהיה יכול לבוא להתברך בברכת כהנים כראוי ולא בא, מראה בזה שאינו חפץ להתברך, ולכן ברכת הכהנים לא חלה עליו.

האם דין "עם שבשדות" נאמר גם בתוך בית הכנסת

ב. אולם עדיין לא נתברר, האם גם מי שנמצא בבית הכנסת ולא היה יכול לעמוד מול פני הכהנים, נכלל ב"עם שבשדות" המתברך בברכת הכהנים. או שה"עם שבשדות" הם רק מי שסיבת ה"אונס" שלו היא טרדה במלאכה מחוץ לכתלי בית הכנסת, אבל מי שנמצא בבית הכנסת אינו בכלל ה"עם שבשדות". ונראה שנחלקו הפוסקים בדין זה.

הב"ח (סי' קיד סע' א ד"ה אם) כתב: "עכשיו שכל אחד קונה מקום בבית הכנסת, חשובים אנוסים דאינו רשאי לילך ממקומו ולדחות חברו ממקומו, וכל שכן מי שאין לו מקום בבית הכנסת וצריך לעמוד בחצר בית הכנסת דחשיב אנוס". ומבואר שגם בבית הכנסת, מי שמקומו הקבוע לא נמצא לפני הכהנים אלא מאחוריהם, לא צריך בשעת הברכה ללכת ולחפש מקום אחר כדי לעמוד מול פני הכהנים, כי הוא בגדר "אנוס" הנכלל ב"עם שבשדות" המתברכים בברכת הכהנים. 

המג"א (סי' קכח ס"ק לו) הביא את דברי הב"ח, וכתב: "ומכל מקום נראה לי, דכאן יכולים לילך למקום הכהנים שהוא פנוי, או להתרחק מעט מכותל מזרחי שיהיה בצידי הכהנים, או לעמוד באמצע בית הכנסת". וכן נקט להלכה בשו"ע הרב (סע' לז) "העומדים בבית הכנסת בכותל מזרחי אינם אנוסים, אף על פי שעכשיו כל אחד קונה לו מקום בבית הכנסת ואין אחד יכול לעמוד במקום חברו, מכל מקום יכולים לילך למקום הכהנים שהוא פנוי או לעמוד באמצע בית הכנסת".

נמצא כי לדעת הב"ח אפילו בתוך בית הכנסת יש מצב של "אונס", שהמתפלל אינו יכול לעמוד במקום הראוי לברכת כהנים, והוא נכלל ב"עם שבשדות". אולם לדעת המג"א ושו"ע הרב, בבית הכנסת תמיד אפשר למצוא מקום הראוי לברכת כהנים ולכן אין זה "אונס" שבו נאמר דין "עם שבשדות". וככל הנראה לדעתם ה"עם שבשדות" האנוסים לבוא לבית הכנסת הם רק מי שסיבת ה"אונס" שלו היא טרדה במלאכה מחוץ לכתלי בית הכנסת, אבל מי שנמצא בבית הכנסת אינו בכלל ה"עם שבשדות". 

[וכמו כן נחלקו הב"ח והמג"א האם בחצר בין הכנסת נאמר דין "עם שבשדות". הב"ח כתב בהמשך דבריו: "וכל שכן מי שאין לו מקום בבית הכנסת וצריך לעמוד בחצר בית הכנסת, דחשיב אנוס". מי שאין לו מקום בבית הכנסת ומחמת זה הוא מתפלל בחצר בית הכנסת, נחשב כ"אנוס" הנכלל ב"עם שבשדות". אולם המג"א (שם) כתב כל דבריו: "ואותם שבחצר פשיטא שיכולים לעמוד מצד בית הכנסת או לצד מערב [ולא מאחורי בית הכנסת]". וכן כתב בשו"ע הרב (סע' לו) "ואפילו העומדים בחצר בית הכנסת ואינם יכולים ליכנס לבית הכנסת מפני שאין להם מקום שם, מכל מקום אם עומדים אחורי כותל מזרחי אינם בכלל ברכה, שהרי יכולים לעמוד לצד מערב שהוא נגד פני הכהנים, או יעמדו לצדדי בית הכנסת ויהפכו פניהם לבית הכנסת כלפי הכהנים"].

העומד בתפילת שמונה עשרה מאחורי הכהנים – האם מתברך מדין "עם שבשדות"

ג. נראה שהמחלוקת האם דין "עם שבשדות" נאמר גם בבית הכנסת, עומדת ביסוד מחלוקת הפוסקים האם העומד באמצע תפילת שמונה עשרה מאחורי הכהנים, מתברך מדין "עם שבשדות".

החיי אדם (כלל לב סע' ל) כתב: "עם שאחורי הכהנים אינם בכלל הברכה. אבל מלפניהם ובצדיהם, דהיינו צדדים שלפניו, אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת. אבל צדדים שלאחריהם, כגון אותם העומדים בכותל מזרח והארון הקודש בולט קצת והכהנים עומדים לפניו, אינן בכלל הברכה. ולכן צריך ליזהר שילכו ממקומם למקום הפנוי, שיעמדו על כל פנים בצידי הכהנים. ואם אי אפשר לזוז ממקומו, הוי כאנוס, והרי זה בכלל הברכה". לפי החיי אדם, רק כאשר יש אפשרות למתברך לזוז ממקומו כדי לעמוד לפני הכהנים המברכים, ברכת הכהנים לא חלה על העומדים מאחורי הכהנים. אבל כאשר למתברך אין אפשרות לזוז ממקומו כדי לעמוד לפני הכהנים המברכים, הרי זה בבחינת "אונס" גם בבית הכנסת, והוא נכלל בברכת הכהנים. 

החיי אדם לא מפרט מהי ההגדרה של "אי אפשר לזוז ממקומו", ולכאורה ניתן להסיק מדבריו גם למי שעומד באמצע תפילת שמונה עשרה, אשר נחשב כ"אינו יכול לזוז ממקומו, הוא יקָרֵא "אנוס", ומתברך בברכת כהנים כ"עם שבשדות". וכפי שהורה למעשה הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה, תפילה, פרק י סע' ג) "יחיד העומד בשמונה עשרה והגיע השליח ציבור לברכת כהנים, ישתוק ויכוון לברכתם, אף אם עומד אחורי הכהנים". ובהערות (שם) הוסיפו: "שבכהאי גוונא אינו אלא כעם שבשדות". ומבואר איפוא, שגם העומד באמצע תפילת שמונה עשרה בבית הכנסת נחשב "אנוס" שאינו יכול לזוז ממקומו, והוא מתברך בברכת הכהנים כ"עם שבשדות".

אולם בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ה סימן כ אות כג) כתב: "מסתבר דאם הוא עומד בתפילתו אצל כותל מזרח שהוא אחורי כהנים, הוא רשאי ומחויב לילך משם ולעמוד בפני הכהנים, דהליכה לצורך הזה נמי אינו הפסק. ואף שלא ראיתי מפורש דין זה, מסתבר לענ"ד כן בפשיטות". ומשמע מדבריו, שהעומד בבית הכנסת אינו נחשב כ"עם שבשדות", ולכן אם המתפלל ישאר במקומו הוא לא יתברך בברכת הכהנים מדין "עם שבשדות". ומטעם זה הורה האגרות משה למי שעומד בתפילת שמונה עשרה בסמוך לכותל המזרח והכהנים מאחוריו, לעקור ממקומו ולעמוד לפניהם כדי להתברך מהם.

ואכן, האגרות משה, כתב באותה תשובה: "ודאי דאיכא חיוב על כל אחד מישראל לשמוע ברכת כהנים, ולבוא כשהוא בעיר לבית הכנסת שיש שם כהנים, לשמוע הברכה. ורק הקילו בחול כשצריכין לעבוד בשדה, שאלו החשיבום לאניסי, כמפורש בתוספות (סוטה לח, ב ד"ה הא דאניסי), שמביאין מסוף מסכת ראש השנה, דהני דקיימי במתא לא אניסי, שלכן אינם בכלל ברכה". ומפורש בדבריו שגדר ה"אונס" המהווה סיבה לקבל את הברכה של הכהנים הוא, רק הטרדה במלאכה ביום חול, שצריך לעבוד בשדה. ומשמע שבבית הכנסת לא נאמר כלל דין "עם שבשדות". ועוד משמע מדבריו, שלא יהיה דין "עם שבשדות" בשבתות ובימים טובים שאי אפשר לעשות בהם מלאכה, וצ"ע.

כאשר יש כהנים בבית כנסת אחר – האם נחשב "עם שבשדות" 

ד. ונראה עוד נפקא מינה במחלוקת האם דין "עם שבשדות" נאמר גם בבית הכנסת, בשאלה האם לאחר שהתפלל בבית כנסת שלא היו בו כהנים, צריך ללכת לבית כנסת אחר שיש בו כהנים כדי להתברך מהם.

בספר פסקי תשובות (סימן קכח הערה 8) כתב: "מסתימת לשון הפוסקים משמע, שאף אם כבר היה בבית הכנסת אלא שלא היו כהנים במנין שהתפלל, אם יש עוד מנייני תפילה וידוע שיש שם כהנים, גם כן יצטרך ליכנס שוב לבית הכנסת לקבל הברכה פנים אל פנים, והעולם אין נזהרים בזה. ואפשר ללמוד זכות דבכלל אניסי אנן, שטרודים אנו במלאכתנו ואין הזמן פנוי לבוא שוב לבית הכנסת. דדווקא באופן שאינו רוצה לילך ולשמוע, דהיינו בלא שום סיבה ואונס, אז אינו בכלל הברכה. אך בוודאי מי שעתותיו בידו ישתדל ליכנס שוב לבית הכנסת לקבל הברכה פנים כנגד פנים". 

למדנו מדבריו הגדרה חדשה בדין "עם שבשדות" – גם מי שמחמת חוסר זמן אינו יכול לאחר תפילה בבית כנסת שלא היו בו כהנים, ללכת לבית כנסת אחר כדי להתברך בברכת כהנים, נחשב "אנוס" כאדם הטרוד במלאכתו בשדה, ומתברך בברכת הכהנים כ"עם שבשדות".

אמנם כפי שנתבאר לעיל, נראה כי הדברים נכונים רק לשיטת הב"ח והחיי אדם, שגם מי שנמצא בבית הכנסת ולא היה יכול להתברך בברכת כהנים, נכלל ב"עם שבשדות". אבל לשיטת המג"א ושו"ע הרב והאגרות משה, שלא מצאנו דין "עם שבשדות" בבית הכנסת, יתכן שמי שיכול ללכת לבית כנסת אחר שיש בו כהנים, אינו נחשב כ"עם שבשדות" בבית הכנסת שבו הוא מתפלל. בשעת מסירת השיעור, העיר ידידי רבי סנדר טייכמן הי"ו, כי לפי שיטה זו יתכן שאסור לדור במקום שאין כהנים, שהרי כל זמן שיכול ללכת למקום שבו מברכים כהנים, אינו נחשב "אנוס" הזוכה לברכת הכנים מדין "עם שבשדות". 

"עם שבשדות" – באותה העיר או באותה מדינה

ה. רבי משה פיינשטיין הוכיח באגרות משה (או"ח ח"ב סימן לא) מדברי הגמרא במסכת סוטה [לעיל אות א] שברכת הכהנים ל"עם שבשדות" נועדה אך ורק ליושבי אותה העיר שבה נמצאים הכהנים המברכים: "בדין ברכת כהנים הרי חזינן שצריכים להיות מקבלים הברכה לעיכובא מעיר זו דוקא, דאם לא כן היה לה לגמרא בסוטה דף ל"ח לומר בבית הכנסת שכולה כהנים שאמר אדא א"ר שמלאי שכולם עולים לדוכן שמברכים לכלל ישראל שבכל העולם, ולמה א"ר זירא שמברכים לאחיהם שבשדות. אלא משום דבעינן שיהיו מעיר זו דווקא". 

ועל פי זה חידש האגרות משה, שאם באותה עיר שבה יש בית כנסת שמתפללים בו רק כהנים, ואז אין דין של "עם שבשדות", ולפיכך הכהנים לא יוכלו לשאת כפים, משום שאין לברכתם על מה לחול: "וקצת משמע דלאחיהם שבשדות, הם דווקא אלו שאם לא היו אניסי היו באים לבית הכנסת זה להתברך. אבל בליכא אנשים כאלו, משום דכל הבאים לבית הכנסת זה הם רק אלו כהנים העשרה שנמצאים בבית הכנסת, אין מברכים כלל". ומסיים: "אם בכל העיר ליכא אנשים כאלו, ודאי לא מברכים בשביל עיירות אחרות".

על כל פנים, לפי האגרות משה, ברור שברכת כהנים במדינה אחת לא חלה על כהנים הנמצאים במדינה אחרת. ולפיכך בני חוץ לארץ הנושאים כפים רק בימים טובים (רמ"א או"ח סי' קכח סע' מד) אינם נחשבים בשאר ימות השנה כ"עם שבשדות" המתברכים באמצעות ברכת הכהנים בארץ ישראל, היות ואין דין "עם שבשדות" ממדינה אחרת למדינה אחרת.

וכן מובא בשם רבי שלמה זלמן אויערבך בספר הליכות שלמה (תפילה פרק י הערה ז) "עם שבשדות הם בכלל הברכה אף שאינם שומעים כל שהם באותה מדינה, אבל בני חוץ לארץ נראה דאינם בכלל עם שבשדות לגבי בני ארץ ישראל. ואף כשמכוון בפירוש שתחול ברכתו על בן חוץ לארץ מסוים, נראה דלא מהני מחשבתו". 

רבי משה ורבי שלמה זלמן הסכימו שברכת הכהנים לא חלה מדין "עם שבשדות" על בני מדינה אחרת. אך נחלקו האם חלה על בני אותה העיר בלבד, או גם על בני כל אותה מדינה. לדעת רבי משה, "עם שבשדות" הם רק בני אותה העיר שבה נמצאים הכהנים המברכים. ולדעת רבי שלמה זמן, כל בני המדינה בכלל "עם שבשדות", אך לא בני מדינה אחרת. 

בני חו"ל שאינם נושאים כפים – האם נחשבים "עם שבשדות"

ו. בניגוד לדעת רבי משה ורבי שלמה זלמן, מדברי השל"ה הקדוש נראה שברכת הכהנים בארץ ישראל "ממשיכה" ברכה גם על יושבי חו"ל, כפי שכתב לבני משפחתו לאחר שעלה לארץ ישראל (אגרות השל"ה, סימן לה) "הכהנים נושאים כפיהם בכל יום, ואני זוכר בכם וממשיך ברכה על ראשיכם" [יצויין כי השל"ה הקדוש לא היה כהן [אלא לוי], ועם כל זאת כתב לבני משפחתו שדרכו "העביר" לאנשי חו"ל את הברכה. 

ואכן האדמו"ר מליובאוויטש ורבי משה שטרנבוך, כתבו שבני חוץ לארץ שאינם נושאים כפים בימי חול ובשבתות מתברכים באמצעות ברכת הכהנים בארץ ישראל מדין "עם שבשדות". 

האדמו"ר מליובאוויטש, כמובא בספר שערי הלכה (או"ח ח"א סימן עה) "אדמו"ר הזקן [בעל התניא] רצה להנהיג שישאו כפיים גם בחו"ל בכל יום, ולא עלתה בידו. ויש לומר שהברכה דנשיאת כפיים של הכהנים בארץ ישראל בכל יום נמשכת גם לבני ישראל שבחו"ל. (על דרך מאמר חז"ל (תענית דף י,א) שמתמצית ארץ ישראל שותה כל העולם כולו), ובפרט על ידי הכהנים שמכוונים גם עבור בני ישראל שבחוץ לארץ, על דרך אחיהם שבשדות". 

ואילו רבי משה שטרנבוך, כתב בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן קל) שברכת הכהנים בארץ ישראל חלה על בני חו"ל: "האמת, שעם שבשדות דאניסי בכלל הברכה, שאינם יכולים לבוא. והכא נמי בחוץ לארץ שאין לנו נשיאת כפיים כמבואר בפסוקים, ועל כן אנו אנוסים ומקבלים ברכת אלוקינו יתברך שמו דרך ארץ ישראל". אולם בהמשך דבריו, סייג זאת בתנאי שהכהנים בארץ ישראל מכוונים בברכתם על אנשים מסויימים הנמצאים בחו"ל: "אמנם מצדד אני דאפשר דעיקר ברכת הכהנים לאותם שהם לפניהם דווקא, או לציבור שבאותו מקום דוקא דאניסי ולא באו שדעתם עליהם, אבל מעולם אין עיקר ברכתם לעולם כולו. אבל אם הכהנים מתכוונים כשמברכים הציבור על איזה יחיד שאנוס מלבוא שהוא בחוץ לארץ, ומפרטים לפני נשיאת כפים שברכתם עליו, מועיל יותר לקבל ברכת ה' שהוא אנוס מלבוא ודעתם עליו, כעם שבשדות דאניסי שהם בכלל הברכה". 

הרב שטרנבוך מסיים את דבריו: "וכשאני בחו"ל נוהג אני לבקש שני כהנים מיוחסים בארץ ישראל לפני נשיאת כפיים לפרט שמי, ולכוון ברכתם יום יום עלי, לקבל בזה ברכת הקב"ה על ידי כהנים. ומשלם אני להם דווקא איזה סכום להזכירם על כך. ולדעתי שמברכין שכינה עמהם וכשמפרט שם איזה יהודי שאינו יכול לבוא, ומתפלל שגם הוא יקבל הברכה, נראה דשעת הכושר היא להתברך".

דין "עם שבשדות" בצפון ארץ ישראל

ז. בספרנו רץ כצבי ירח איתנים (סימן כב ענף ב) הרחבנו את היריעה בנדון מנהג קהילות אשכנז בצפון ארץ ישראל, בצפת, טבריה ושאר ערי הגליל, כבר מאות בשנים, שאין נושאים כפים בימות החול כלל, אלא רק בשבת ובימי ר"ח ומועד במוסף, וכפי שכתב רבי שמחה הכהן קפלן, רבה של צפת, כמובא בשו"ת פאת שדך (סימן מ) "מנהג האשכנזים בצפת ת"ו לא לעלות לדוכן בכל יום, ברור שמקורו מתקופת האר"י ז"ל וגוריו והם הם שהנהיגו נוהג זה, וטעמם ונימוקם כמוס אתם, ללא כל ספק יש בזה משום תורת הסוד, ומאד יתכן שהקפידו שכהן לא יעלה לדוכן טרם שטבל, ולכן קבעו שבימות החול לא ישאו כפים וגם בשבתות ומועדים רק במוסף, שכבר סיפק בידי הכהנים לטבול". וממוצא הדברים שנתבארו לעיל יש לדון, האם האשכנזים המתגוררים בצפון ארץ ישראל ואינם נושאים כפים, מתברכים בימות החול מברכת הכהנים הנאמרת בשאר חלקי ארץ ישראל, מדין "עם שבשדות".

והנה במשנה במסכת כתובות (פרק יג משנה י) מובא: "שלש ארצות לנישואין, יהודה, ועבר הירדן, והגליל". ופירש הרע"ב: "שאם נשא אשה באחת מהן אינו יכול לכופה לצאת אחריו מארץ אל ארץ". ומבואר בסוגיות הש"ס כי בזמן חז"ל שלושת המחוזות – יהודה, עבר הירדן והגליל – נחשבו "שלוש ארצות". במציאות של זמנינו, הדבר כמובן כבר לא קיים. 

ומעתה יש לדון האם צפון הארץ לעומת שאר חלקי הארץ נחשבים "מדינה אחת" או "מדינה אחרת", ונפקא מינה לפי הגרש"ז אויערבך שדין "עם שבשדות" נאמר רק באותה עיר מדינה ולא במדינה אחרת. ואם נאמר שהכהנים המתגוררים בצפון הארץ נחשבים כבני אותה מדינה של הכהנים המברכים בשאר חלקי הארץ, הרי שהם מתברכים בברכתם מדין "עם שבשדות". אולם אם נאמר שנחשבים כבני "מדינה אחרת", לא חל עליהם דין "עם שבשדות", וצ"ע.

סוף דבר 

מדברי הפוסקים נוכחנו ללמוד כי בהגדרה מי הם ה"עם שבשדות" המתברכים בברכת כהנים, נחלקו הדעות מקצה לקצה.

• ב"ח והחיי אדם – דין "עם שבשדות" נאמר גם בתוך בית הכנסת..
• אגרות משה – דין "עם שבשדות" נאמר רק באותה העיר שבה נמצאים הכהנים המברכים.
• רבי שלמה זלמן אויערבך – יש דין "עם שבשדות גם מחוץ לעיר, אך רק באותה מדינה.
• האדמו"ר מליובאוויטש – גם במדינה אחרת נאמר דין "עם שבשדות", ולכן כל יושבי חו"ל שאינם נושאים כפים בימי חול ובשבתות הם "עם שבשדות" המתברכים מברכת הכהנים בארץ ישראל.
• רבי משה שטרנבוך – במדינה אחרת חלה ברכת כהנים רק על מי שהכהנים כיוונו עליו באופן מיוחד בברכתם.