א. עמידה בזמן קיום המצוה – מקור הדין מהתורה או מדרבנן
חיוב עמידה בשעת קיום מצות ספירת העומר נאמר בדברי רבותינו הראשונים בלשון דרשה של חז"ל מפסוק.
הרא"ש (1א) כתב: "וכי מברכים מברכים מעומד, דתנו רבנן בקמה תחל לספור אל תקרי בקמה אלא בקומה", וכך משמעות דברי הגהות רבינו פרץ על הסמ"ק (1ב). גם בלשון האבודרהם (1ד) נראה כי דרשה זו מהתורה, שכתב כי יש עוד חמש מצוות הנלמדות "בגזירה שווה מ"לכם" [וספרתם לכם] הכתוב גבי [ספירת ה] עומר" וסימנם על"ץ של"ם. דהיינו, ספירת העומר ,קידוש לבנה [החדש הזה לכם], ציצית [והיה לכם לציצית] ,שופר [יום תרועה יהיה לכם], לולב [ולקחתם לכם], מילה [המול לכם כל זכר]. ואכן הבית יוסף (1ה) הביא את דברי הראשונים כלימוד גמור.
אמנם בהגהות הגרי"ב על הרא"ש (1א) כתב על דרשה זו "לא מצאתי בכל הש"ס", והסיק כי נפלה טעות בגירסא, וכוונת הרא"ש לאסמכתא בעלמא. וכן כתב הכסף משנה על הרמב"ם (1ג) בשם הרי"ץ גיאות:"זה קבלה מפי רבותינו ואסמכוה אקרא דבקמה קרי בקומה, ובזוהר פרשת תצוה כתב סוד הדבר למה צריך למנות מעומד".
בספר ברכי יוסף להחיד"א (1ו) האריך אודות המבוכה בדבר המקור בדברי הראשונים, וכתב: "והרי הרוקח כתבה בשם קונטרס צרפתי, וגם היראים לא ידע מקומה". ובסוף דבריו פתר התעלומה: "ואנכי איש צעיר מצאתי בפסיקתא פרשת אמור שכתב שם וזה לשונו: לכם בעמידה, שנאמר החל חרמש בקמה כלומר בקומה, וממנו על כל מצוה שנאמר בה לכם". ובשער הציון (2ב) כתב מקור הדין מדברי הראשונים כאסמכתא.
אמנם לכשנדייק בלשונות דברי רבותינו הראשונים, נראה כי עיקר הלימוד מספירת העומר לשאר המצוות הובא לענין עמידה בשעת קיום המצוה, מלבד דברי האבודרהם (1ד) שהתייחס בדבריו לדין העמידה בברכת המצוות.
עתה נבוא לבאר מקור דין העמידה בברכת המצוות.
ב. עמידה בברכת המצוות
על דברי השלחן ערוך בהלכות ספירת העומר "וצריך לספור מעומד", הוסיף המשנה ברורה (2ב) "וצריך לעמוד משעה שמתחיל הברכה". מקור דבריו בדברי הבית יוסף (1ה) לחייב עמידה בשעה שמברך ברכת המצוות, על פי מה שהביא וביאר ספר ארחות חיים (3א) את דברי הירושלמי "כל הברכות מעומד, על ברכת המצוות נאמר ולא על ברכת הנהנין".
והנה מסתימת דברי הבית יוסף משמע שכרך יחדיו לשיטה אחת את דברי הרא"ש והגהות הסמ"ק – ללמוד עמידה בקיום המצוות מספירת העומר, ואת דברי הירושלמי לחייב עמידה בברכת המצוות. וכן הסיק הפרי מגדים (3ג) כי אין מחלוקת בין שיטת הירושלמי לדברי הראשונים, הירושלמי דיבר על החיוב הכללי לעמוד בברכת המצוות כולן, והראשונים דיברו על חיוב עמידה בשעת קיום המצוה בשש מצוות אלו דווקא.
אמנם בספר מאמר מרדכי (3ב) השיג על דברי הבית יוסף כי מעיון בלשון ספר ארחות חיים – המקור שהביא הבית יוסף לירושלמי, נראה כי הראשונים שלמדו דין עמידה בשש המצוות מספירת העומר חולקים על הירושלמי, כנראה מדבריו שהביא את שיטתם לאחר דברי הירושלמי בלשון "ויש אומרים שאלו הברכות בלבד ראוי המברך לברכם מעומד". משמע כי זו דעת "יש אומרים" דלא כהירושלמי, ולשיטתם חיוב עמידה בברכת המצוות מוגבל למצוות הנלמדות מספירת העומר [ובסך הכל שש מצוות], ואילו לפי הירושלמי חובה לעמוד בכל ברכת המצוות, ונמצא כי נחלקו זה על זה. זאת ועוד, הארחות חיים כתב על דברי הירושלמי "ומצאתי סמך לדבר [לברך ברכת המצוות בעמידה] דכתיב ויעמוד שלמה ויברך, וכן נמי מצינו בלויים דכתיב לעמוד לשרת, מכאן אמרו שאין שרות אלא מעומד, והשרות שלנו בעשותנו המצוות, אם כן מברך מעומד", ומתבאר בדבריו מקור לדין הירושלמי מפסוק אחר.
מקור הדין שכתב הארחות חיים לדברי הירושלמי מבואר גם בתשובות הגאונים (3א) "אסמכתא לכל הברכות שהן מעומד, מדכתיב (מלכים א, ח) ויעמוד ויברך את כל קהל ישראל" [יש לציין כי מהמשך הדברים שם נראה, כי הלימוד בספירת העומר ובשאר המצוות שנאמר בהם "לכם" נאמר לענין עמידה בשעת קיום המצוה, ואין הלימודים סותרים זה לזה, וכהבנת הפרי מגדים בבית יוסף].
וראה גם בדברי הב"ח (2ג), שהביא דברי הגהות הסמ"ק ללמוד דין עמידה בברכות מספירת העומר, והקשה מדוע צריך לימוד מיוחד לשש המצוות מאחר ובירושלמי נלמד דין עמידה בכל ברכות המצוות, ובמה שתירץ וכתב שם.
שיטה נוספת בישוב המקורות השונים מצאנו בספר הלבוש (2ד) כפי שביאר האליה רבא שם, שהמקור בירושלמי לחייב עמידה בברכת המצוות הוא מהלימוד בספירת העומר, וממנו נלמד לכל ברכת המצוות שיהיו מעומד. ועל פי זה כתב האליה רבא, מתורצת קושיית הב"ח (2ג) כי הירושלמי אינו מייתר את הצורך בלימוד מספירת העומר, אלא אדרבה, זהו מקור דבריו לחייב עמידה בכל ברכת המצוות.
המגן אברהם (2ה) הקשה, מדוע מותר לברך ברכת המצוות על הפרשת חלה בישיבה, ובמה שונה ברכה זו משאר ברכת המצוות, ותירץ: "דהפרשת חלה אינה מצוה כל כך, דאיו עושה אלא לתקן מאכלו, דומיא דשחיטה".
רבי שלמה קלוגר תירץ בהגהות חכמת שלמה (2ו) את קושית המגן אברהם: "דחז"ל תיקנו בענין המצוה כן הוי הברכה, דאם הברכה מיושב הוי הברכה נמי מיושב, אבל אם הברכה מעומד אז גם הברכה תהיה מעומד". ומבואר בדבריו כי יסוד הדין לעמוד בברכת המצוות נובע מדין העמידה בברכה עצמה, וכמו שביאר בהמשך דבריו טעם הדבר, שכאשר יש דין לעמוד בקיום המצוה, תיקנו חז"ל לעמוד גם בשעת אמירת הברכה כדי שלא יבואו לזלזל בברכה שחיובה מדרבנן. ואילו מדברי במגן אברהם נראה כי דין העמידה בברכת המצוות לא תלוי בדין העמידה בשעת קיום המצוה, ולכן גם במצוות שלא נאמר בהם דין עמידה, נשאר הדין לעמוד בשעת הברכה עליהם [ראה עוד להלן אות ג].
נפקא מינא נוספת בין שיטת הרא"ש והגהות הסמ"ק לבין שיטת הירושלמי בלימוד דין העמידה מהפסוק, , כתב הפרי מגדים (3ג) – האם עמידה בברכת המצוות מעכבת בדיעבד. לפי שיטת הראשונים שיסוד העמידה בברכת המצוות נובע מהפסוק, אם בירך בישיבה לא יצא ידי חובה, ואילו לפי הירושלמי זהו רק דין לכתחילה למצוה מן המובחר ואינו לעיכובא [אמנם בסוף דבריו נראה שחזר בו ופירש שלא חלקו זה על זה, כמובא לעיל]. ומלשון האבודרהם (1ד) נראה כי בששת המצוות על"ץ של"ם חיוב העמידה בברכת המצוות מעיקר הדין ולעיכובא, ובשאר מצוות [קריאת הלל מקרא מגילה וסוכה] נוהגים לעמוד בשעת הברכה עליהן "למצוה מן המובחר, ואם לא בירך מעומד אין לחוש".
אמנם למעשה גם בששת מצוות אלו, אם לא בירך בעמידה, אינו חוזר ומברך, כמפורש בדברי המשנה ברורה (2ב).
ג. עמידת הציבור בשעה שהש"ץ עומד ומברך ברכת המצוות
בשולחן ערוך בהלכות מגילה נפסק: "קורא אדם את המגילה בין עומד בין יושב", וכתב המשנה ברורה (4א) "מיהו הברכה יברך בעמידה", ומקור דבריו במגן אברהם (שם) שחייב עמידה בברכה אף שקיום מצוות הקריאה אינה בעמידה. אמנם הפני יהושע (4ב) הביא את שיטת המגן אברהם (2ה) שצריך לעמוד בברכת המצוות, וכתב: "מיהו לענ"ד נראה דלא בעינן ברכת מצוות מעומד אלא בהנך שעיקר מצוותן מעומד" והסיק לפי זה "במגילה כיון דבעיקר מצותה עמידה לא מעכבה, כל שכן ברכה דידה, כן נראה לי ועדיין צ"ע".
המחצית השקל (שם) ביאר בדברי המגן אברהם שבקיצור לשונו חידש להלכה דין נוסף, שלא רק שהמברך עצמו צריך לעמוד בשעת הברכה אלא גם השומעים צריכים לעמוד, כיון "דהשומע גם כן צריך לברך, אלא שהמברך מוציא בברכתו כל הקהל, והוי השומע כעונה, וכאילו הוא מברך, ולכן צריך השומע לעמוד כמו המברך מצד הדין". דברי המחצית השקל הובאו להלכה בשער הציון (שם) "גם השומעים הברכה כיון דיוצאים על ידי שמיעה משום דשומע כעונה צריכים גם כן לעמוד".
אמנם לכאורה המשנה ברורה סתר משנתו, ממה שכתב בביאור הלכה בהלכות ספירת העומר (4ג) את שיטת רי"ץ גיאות שבמוצאי שבת שאומרים לאחר התפילה "ויהי נועם" וקדושא דסדרא בישיבה "נהגו ראשונים, לברך [ספירת העומר] ש"ץ מעומד, וכל הקהל עונין אמן בכונה, שלא להטריח הציבור לחזור לעמוד". ומבואר כי הקהל יוצא ידי חובה מהש"ץ בברכה ובספירת העומר מדין שומע כעונה כשהוא עומד כדין והם יושבים – ולכאורה הדברים סותרים את מה שכתב לחייב היוצאים ידי חובה בשמיעת קריאת המגילה לעמוד בשעת אמירת הברכות.
בישוב הסתירה כתב הרב אליהו פלדמן (4ד, 5א) לחקור בגדר דין העמידה בשעת הברכה, האם הוא מדיני הברכה וצורת קיומה או דין נוסף מדיני הברכה, לכבד את השי"ת. ויש לומר כי בדברי הירושלמי מבואר חיוב עמידה בכל הברכות שאינו מדיני הברכה אלא דין נוסף לכבד את ה' ולעמוד בשעה שמברך אותו, הנלמד מהפסוק "ויעמוד המלך ויברך", כמבואר בשערי תשובה (3א). ואילו דין עמידה הנלמד בששת המצוות מספירת העומר, הוא מדיני הברכה ומצורת קיום המצווה, לעשותה בעמידה. ועל פי זה יש לומר, שאם חיוב העמידה הוא מדיני הברכה – די בכך שעצם הברכה היתה בעמידה על ידי המברך והיא מתייחסת אל השומעים שיצאו ידי חובה, ולכן הם לא צריכים לעמוד. אולם אם החיוב אינו חלק ממעשה הברכה אלא דין נוסף משום כבוד הברכה, אזי גם השומעים מחוייבים לעמוד כדי לקיים דין זה. וראה בדבריו שם כיצד יישב לפי זה את פסקי ההלכה בהלכות מגילה וספירת העומר.
ד. עמידה בקיום מצוה והברכה עליה – במצוות נוספות
- תקיעת שופר – בשולחן ערוך (5ב) נפסק שצריך התוקע לעמוד, וכתב המגן אברהם (שם) בשם הרדב"ז: "וגם השומע יעמוד, ולא ידעתי מנא ליה". בספר נתיבי המנהגים (6) הביא את התמיהה על דברי הרמב"ם כי בתקיעות דמיושב שאחר קריאת התורה "יושבים כל העם ועומד אחד ומברך", מדוע אין השומעים עומדים, ותירץ בשם התניא רבתי, כיון שעיקר מצוות התקיעה יוצאים בתקיעות דמעומד בשעת תפילת מוסף, ובהם עומדים, לכן אין מטריחים הציבור לעמוד בתקיעות אלו. וראה שם טעמים נוספים בשם הראשונים לעמוד בשעת תקיעת שופר.
- נטילת לולב – פסק השלחן ערוך לברך מעומד, וכתב המג"א שגם נטילתו במעומד, וראה בספר נתיבי המנהגים (6) הטעמים לדין עמידה בשעת נטילת לולב.
- ברכות התורה שמברך היחיד – על פי המתבאר לעיל שצריך לברך את ברכת המצוות בעמידה, לכאורה הוא הדין בברכת התורה. ובספר ילקוט יוסף (5ג) הביא מדברי הרמ"ע מפאנו "שאין מדקדקים לברך בעמידה, שהיא תדירה, וכתיב בה בשבתך בביתך", וכן מדברי הפוסקים שכל מצוה שקיומה בישיבה אין דין עמידה על הברכה, ומאחר וקיום מצות תלמוד תורה אינה בעמידה, אין צורך לעמוד בברכה. ועוד הביא שם מדברי הגר"ח קנייבסקי שהמנהג לעמוד, וסיים בילקוט יוסף: "אין מנהג זה נהוג אצלינו".
ה. עמידה בברכות השבח
הפרי מגדים (7א, 7ב) דן בהרחבה בצדדי חיוב העמידה בדיני ברכת המצוות, וכתב כי רשאי לברך את ברכת השבח במיושב. ונראה מדבריו שנטה להכריע כי דין הברכה כדין המצוה – וכל מצוה שדינה בישיבה גם ברכתה בישיבה, ולכן ברכות הנהנין שאינן נאמרות על מצוה, אין בהן דין עמידה, והוא הדין ברכות השבח.
אמנם רבי יעקב עמדין כתב בסידור בית יעקב (7ג) "צריך למסור בידך כלל שכל הברכות שהן שבח והודאה נאמרות בעמידה", ואילו הברכות התלויות במעשה, כמו ברכת המצוות וברכת הנהנין "הן נגררות אחר הפעולה ההיא". ולכן בברכת המצוות וכן בברכות הנהנין הכל תלוי במעשה שעושים – אם בעמידה ברכתן בעמידה, ואם בישיבה ברכתן בישיבה. ומדבריו נראה כי ברכות השבח נתייחדו בסיבה לעמוד בהם מחמת שעניינן שבח והודאה לה'.
מתוך מחלוקת זו דנו הפוסקים האם יש דין עמידה בברכת "אשר יצר" ובברכות הברקים והרעמים.
בספר הליכות שלמה (7ד) הובא מנהגו של הגרש"ז אוירבך לעמוד בשעת אמירת ברכת אשר יצר, כי מדברי הפרי מגדים נראה שהסתפק קצת האם אמירת ברכות השבח בעמידה, וגם אם ברכת אשר יצר היא ברכת הנהנין, לא כתב הפרי מגדים שיש דין לשבת בברכת הנהנין.
בספר חשוקי חמד (8א) דן אודות מנהג העולם לעמוד בשעת ברכות הברקים והרעמים, וכתב כי מעיקר דברי הפרי מגדים משמע שאין דין לעמוד בברכות השבח, וכן נהג אחד מגדולי הדור לישב בשעה שבירך על הברק והרעם. אולם מאידך גיסא, יש מקום לנוהגים להחמיר ולעמוד, כי הפרי מגדים נסתפק בדבר, והראה מקום לתשב"ץ קטן בשם המהר"ם מרוטנבורג שנהג לעמוד בשעה שבירך ברכת המפיל, וכנראה סבר שיש דין עמידה בברכות השבח.
וראה גם בספר ישראל במעמדם (8ב) שנקט כי עיקר ההלכה שאין חיוב לעמוד בשעה שמברך ברכות השבח, אמנם מצד ההידור יש לחשוש לדברי הסוברים שיש לעמוד, והביא מדברי החיד"א כי ברכות שהן תהילה להשי"ת "חשובות יותר ממצוה דאורייתא, דהוא שבח לה' יתברך" – ומכאן מקור שראוי לעמוד בברכות השבח מחמת חשיבותן.
ו. טעם העמידה בברכת הלבנה – "הלכך צריך למימרא מעומד"
במסכת סנהדרין (9א) מבואר כי באמירת ברכת הלבנה "זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים", ואמר אביי "הלכך נימרינהו מעומד". בפשטות, דין העמידה בשעת ברכת הלבנה נובע ממעמד קבלת פני שכינה. ומעתה יקשה לדעת הסוברים שצריך לעמוד בברכת המצוות, מדוע יש צורך בסיבה לעמידה בשעת הברכה, והרי זו ברכת המצוות.
בספר מגן גיבורים (9ב) יישב הקושיא לפי דרכם של האחרונים שיסוד דין העמידה בברכת המצוות נובע מדין העמידה במעשה המצווה [יש להעיר על דבריו, כי האבודרהם (1ד) הכליל את ברכת הלבנה בששת המצוות שנלמדו ב"לכם" מספירת העומר, א"כ יש מקור לעמוד במעשה המצווה שהיא ברכת הלבנה עצמה].
וראה בספר מרגליות הים (9ג) ובספר נתיבי המנהגים (9ד) שהביא יישובים נוספים לקושיא זו, לאור הגדרת הברכה, האם זו ברכת המצוות, או שהיא ברכת השבח או ברכת הנהנין [והביא שם את חידושו של האגרות משה שאם אינו מברך את הלבנה ביום הראשון לחידושה, אין בזה קבלת פני שכינה, ואז אין דין עמידה בשעת הברכה].
