עמידה בברכת כהנים במקומו של אביו
א. בהלכות כבוד אב ואם (שו"ע יו"ד סי' רמב סע' ב) נפסק: "איזו מורא, לא יעמוד במקומו המיוחד לו לעמוד בסוד זקנים עם חבריו או מקום המיוחד לו להתפלל, ולא ישב במקום המיוחד לו לישב בביתו". ויש לברר מה הדין כאשר יש לכהן מקום קבוע על הדוכן, שבו הוא רגיל לשאת את כפיו, האם מותר לבנו לעמוד ולשאת כפים במקום זה.
מקור הלכה זו מבואר במסכת קידושין (לא, ב) "תנו רבנן איזהו מורא ואיזהו כיבוד, מורא לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו. כיבוד, מאכיל ומשקה". ומפרש רש"י: "לא עומד במקומו, במקום המיוחד לאביו לעמוד שם בסוד זקנים עם חבריו בעצה". בביאור דבריו כתב הבית יוסף (יו"ד סי' רמ סע' ב) "דהא ודאי לא מיתסר ליה לעמוד מעומד במקום שאביו רגיל לישב בביתו, דלית ביה זילותא כלל. אבל במקום שדרך אביו לעמוד שם בסוד זקנים, אם עומד שם אפילו מעומד, הוי זילותא, שנראה שמחשיב עצמו מכלל אנשי העצה ונמצא שהוא משוה עצמו לאביו". יוצא איפוא, כי לדעת רש"י אין איסור לעמוד במקום שבו אביו רגיל לשבת, היות וכל האיסור לעמוד במקום אביו הוא רק כאשר נגרם בכך "זילותא" לאביו. כגון, במקום שדרך אביו לעמוד שם בסוד זקנים עם חבריו, ואם הבן עומד במקום זה, יש בכך פגיעה בכבוד אביו, כי כביכול הבן משוה עצמו לאביו. אך כאשר עומד במקום שבו אביו רגיל לשבת, אין בכך זלזול, ולכן אין איסור בדבר.
האם יש איסור בעצם העמידה במקום אביו
ב. לכאורה נראה לדייק מדברי הבית יוסף, כי לפי רש"י יש איסור רק כשעומד במקום אביו עם הזקנים בדרך עצה, אך בעצם העמידה במקום שבו אביו רגיל לעמוד [ללא זקנים בדרך עצה], אין איסור, מאחר ואין בזה בזיון לאביו.
אולם בהמשך דבריו הביא הבית יוסף את דברי רבנו ירוחם בשם הרמ"ה "דמקום המיוחד לאביו להתפלל שם הוי בכלל לא עומד במקומו". ובדבריהם מפורש איסור בעצם העמידה במקומו הקבוע של אביו, ואפילו כשעומד שם לבדו [ולא בצוותא עם הזקנים בדרך עצה]. וכן כתב הב"ח (ס"ק ג): "לדעת רש"י כל שהוא [אביו] מכין מקום ומייחד לעצמו בין לעמידה בין לישיבה, הן עמידה וישיבה בסוד זקנים, הן עמידה וישיבה לתפילה או לתורה או לשום ענין, אסור לו לבן לעמוד או ליישב שם".
להלכה נפסקו בשו"ע (יו"ד סי' רמ סע' ב) דברי הגמרא "איזו מורא, לא יעמוד במקומו המיוחד לו". וכתב הט"ז (ס"ק ב): "לא יעמוד במקום המיוחד, בזה אפילו העמידה אסורה לו, כיון שאביו משתמש שם גם כן בעמידה, מה שאין כן בסיפא, במקום המיוחד להסב בביתו מותרת לו העמידה", וכן מבואר בש"ך (ס"ק א).
נמצאנו למדים מדברי השו"ע והפוסקים את הדינים הבאים:
[א] במקום המיוחד לאביו לישיבה, אסור לשבת, אך מותר לעמוד שם – כי בעמידה אין זילותא בכבוד אביו.
[ב] במקום המיוחד לאביו לעמידה אסור לעמוד, מכיון שאביו קבע מקום זה לעמידה. ובפשטות משמע שאפילו עמידה חד פעמית במקום שבו עומד אביו בקביעות, נאסרה, כי בעצם העמידה במקום הקבוע של אביו יש משום זילותא בכבוד אביו, וכך נקטו הב"ח הט"ז והש"ך.
ברם כפי שהבאנו לעיל, מדברי הבית יוסף משמע שלפי רש"י נאסרה רק עמידה במקום אביו עם הזקנים בדרך עצה שבכך משוה עצמו לאביו ויש בזה זילותא לאביו, ואילו בעמידה במקום שבו אביו רגיל לעמוד ללא זקנים בדרך עצה, אין איסור, מאחר ואין בכך זילותא לאביו.
מה מוגדר מקום 'קבוע' של אביו
ג. הב"ח (שם) כתב: "מקום המיוחד לו לעמוד שם, אין פירושו במקום שעמד אביו דרך מקרה, שאם כן אסרתינהו לכולהו שבילי דשוקא [נאסור ללכת בכל השבילים בשווקים, מחשש שאביו עמד שם]. אלא במקום המיוחד לעמידה, כל שהוא מכין מקום ומייחד לעצמו בין לעמידה ובין לישיבה, הן עמידה וישיבה בסוד זקנים הן עמידה וישיבה לתפילה או לתורה או לשום ענין, אסור לו לבן לעמוד או לישב שם". ומבואר כי "קביעות מקום" פירושה, מקום שאביו יושב או עומד בהם שלא בדרך מקרה, אך עדיין לא נתפרש מה מוגדר מקום 'קבוע' ומיוחד שנאסר לעמוד בו, וצ"ע.
ומצאתי בקובץ מבקשי תורה (אלול תשנ"ז, עמ' רעח) הוראה בשם הגרי"ש אלישיב: "אם יש לאביו מקום בבית הכנסת ומתפלל שם רק שחרית, אסור לבנו לישב שם במנחה או במעריב אע"פ שאביו לא בא למנחה או למעריב כלל, משום שזה מקרי מקום אביו. וגם בימים נוראים כשאין מקומות בבית הכנסת, ואביו שליח ציבור קבוע בשחרית או בתפילה אחרת, אסור לבן לשבת על מקומו כשאביו שליח ציבור מהטעם הנ"ל".
במקום שנהגו בו נחשב כאילו האם מחל
ד. לאור המובא לעיל היה נראה לאסור לבן לשאת כפים במקום הקבוע שבו אביו נושא את כפיו, שהרי נתבאר לעיל כי נאסר לעמוד אפילו עמידה חד פעמית במקום הקבוע של אביו, ואפילו במקום שאביו מתפלל בו תפילה אחת ביום. לפיכך, כאשר האב ייחד לעצמו מקום קבוע לנשיאת כפים בבית הכנסת שבו מתפלל שחרית, הרי זה מקומו המיוחד לן, ואסור לבנו לעמוד במקומו.
אולם בשו"ת באר שרים (ח"ו סימן יב אות א) הביא את דברי ערוך השלחן (יו"ד סימן רמ סע' ט) "מקום המיוחד לו לאביו לישיבה אין אסור לו רק לישב שם, אבל לעמוד מותר ובמקום המיוחד לאביו לעמידה אסור לו גם לעמוד שם. ופשוט הוא דגם באמו הדין כן, אלא משום דאין דרך לאשה להיות לה מקום קבוע לכן לא דברו בזה. ולכן אם יש לאמו מקום קבוע אסור לו לישב שם, וכן הבת אין לה לעמוד בבית הכנסת של נשים במקום המיוחד לאמה, אלא אם כן נותנת לה רשות. וכן הבן על מקום אביו בבית הכנסת כשנותן לו רשות רשאי לעמוד. וכמדומני שעכשיו הבנים עומדים במקום אביהם כשהאב אינו שם. והטעם, שכך נהגו, והוי כאילו נתן לו רשות ואין פוצה פה ומצפצף על זה ואין האב מקפיד על כך". ולפי זה הכריע הבאר שרים: "ואם כן גם במקום הנשיאות כפים כנראה אין מקפיד, וכנתן לו רשות דמי ושרי. ועל כן המקיל לא הפסיד, אך המחמיר בזה תבוא עליו ברכת הטוב המוחזקת לכיבוד אב ואם".
על כל פנים, מדברי ערוך השלחן למדנו חידוש להלכה: כל דבר שנהגו בו נחשב כאילו נתן האב רשות, ומסתמא מחל על כבודו – ובשו"ע (יו"ד סי' רמ סע' יט) נפסק: "שהאב שמחל על כבודו, כבודו מחול"].
אמנם כבר העיר בספר ילקוט יוסף (דיני כיבוד אב ואם עמ' שמח) על דברי ערוך השלחן, כי הדבר תלוי במנהג המקומות, ואם ידוע לנו שמנהג אותו מקום להקפיד בזה, יש להחמיר. ומה שכתב בערוך השלחן להקל, היינו לפי המנהג שנהגו בזמנו.
ובספר מנהג ישראל תורה (הלכות כיבוד אב ואם סי' רמ סק"ד) כתב על דברי ערוך השלחן: "אף אם נימא דבדבר הנהוג מסתמא האב מוחל, אעפ"כ עדיין מצוה איכא, כדכתב הרדב"ז (ח"א סימן תקכד) בשם הרמ"ה דעל ידי מחילה נפטר הבן מן העונש, אבל אכתי מצוה איכא".
נמצאנו למדים מכל זה, שאפילו אם האב מוחל, לא ברור להתיר לבן לעמוד במקום הקבוע שבו האב נושא על כפיו, וצ"ע.