וְכַאֲשֶׁר תִּנָצֵל מִן הַכַּעַס תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הָעֲנָוָה שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה מִכָּל הַמִּדּוֹת טוֹבוֹת, שֶׁנֶאֱמַר עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה'… וְעַתָּה בְּנִי דַע וּרְאֵה, כִּי הַמִּתְגָּאֶה בְּלִבּוֹ עַל הַבְּרִיוֹת, מוֹרֵד הוּא בְּמַלְכוּת שָׁמַיִם… עַל כֵּן אֲפָרֵשׁ לְךָ אֵיךְ תִּתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה לָלֶכֶת בָּהּ תָּמִיד. כָּל דְּבָרֶיךָ יִהְיוּ בְּנַחַת, וְרֹאשְׁךָ כָּפוּף, וְעֵינֶיךָ יַבִּיטוּ לְמַטָּה לָאָרֶץ וְלִבְּךָ לְמַעְלָה.
א. אגרת זו, נקראת בחלק מכתבי היד והדפוסים בשם "אגרת הענוה". ואכן, הענוה, "הַמִדָּה הטוֹבָה מִכָּל הַמִּדּוֹת טוֹבוֹת", היא ה"בריח התיכון" של הדרכת הרמב"ן לבנו בעבודת ה'. ונראה להרחיב בביאור מדה זו, מדברי הרמב"ן, כדלקמן.
בפרשת שמות מתואר סירובו של משה רבנו ל"פיתוי" של הקב"ה [לשון הרמב"ן, שמות ד, י) ללכת בשליחותו לפרעה להוציא את בני ישראל ממצרים, ובביאור טעמו של משה רבנו, כתב הרמב"ן (שם פסוק יג) עה"פ "ויאמר בי אדני שלח נא ביד תשלח", וז"ל:
והנכון בעיני, שלח נא ביד כל אשר תשלח, כי אין אדם בעולם שלא יהיה הגון יותר ממני לשליחות. והסיבה למשה בכל הסרבנות הזאת ענותו הגדולה מכל האדם אשר על פני האדמה, שלא היה מוצא את לבו להתגדל ולדבר אל המלך, ושיתפאר לאמר ה' שלחני. ולא על ישראל להוציאם ממצרים, ולהיות עליהם מלך.
דברים אלו עולים בקנה אחד, עם ההנהגה בדרכי הענוה, שכתב הרמב"ן באגרת:
וְכָל אָדָם יִהְיֶה גָּדוֹל מִמְּךָ בְּעֵינֶיךָ, וְאִם חָכָם אוֹ עָשִׁיר הוּא, עָלֶיךָ לְכַבְּדוֹ. וְאִם רָשׁ הוּא, וְאַתָּה עָשִׁיר אוֹ חָכָם מִמֶּנּוּ, חֲשׁוֹב בְּלִבְּךָ כִּי אַתָּה חַיָּב מִמֶּנּוּ וְהוּא זַכַּאי מִמְּךָ, שֶׁאִם הוּא חוֹטֵא הוּא שׁוֹגֵג וְאַתָּה מֵזִיד.
וכנאה המקור לכך, מה שאמר משה רבנו בענוותנותו הגדולה "כי אין אדם בעולם שלא יהיה הגון יותר ממני לשליחות".
דרגתו של משה רבנו בשעת ההתגלות במראה הסנה
ב. והנה נתבונן מה היתה דרגתו של משה רבנו בשעה שאמר להקב"ה: "אין אדם בעולם שלא יהיה הגון יותר ממני לשליחות".
הרמב"ן (שמות ג, ו) כתב כי בהתגלות הסנה:
היה משה גם בעת ההיא אב בחכמה גדול במעלת הנבואה.
עוד מבואר בדברי הרמב"ן (שמות ו, ב), כי דרגת נבואת משה רבנו היתה עדיפה על דרגת נבואת האבות, מפני שנבואתו היתה "פנים אל פנים" וב"אספקלריא מאירה", ואילו אל האבות נראה ה' במראות הלילה ו"לא נסתכלו באספקלריא מאירה", ו"האבות לא הגיעה מעלתם בנבואה למשה רבנו", כדבריו:
כי מפני היות נבואת האבות במראות הלילה אמר בהם וארא, ובעבור היות של משה פנים אל פנים אמר לא נודעתי להם, כאשר נודעתי לך.
ומה שדרשו רבותינו בענין הזה (שמות רבה ו, ד) חבל על דאבדין ולא משתכחין, הרבה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב בא-ל שדי, ולא הודעתי להם ששמי ה' כשם שאמרתי לך, ולא הרהרו אחר מדותי וכו'. גם המדרש הזה ענינו מתישב אחר המקרא, כי הוקשה להם ז"ל, למה יזכיר נבואת האבות לפחות מעלתם בנבואה, ולאמר שלא נראה אליהם רק בא-ל שדי, מה צורך היה לו זה, היה ראוי לומר אני ה', ולכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם וידעתם כי אני ה' המוציא. ולכן ידרשו כי היה הדבר תוכחה למשה לאמר לו, הנה האבות שלא הגיעה להם מעלתם בנבואה אליך, ולא ראו רק בא-ל שדי, הם האמינו בי, וגם הקימותי את בריתי אתם ושמעתי נאקת בניהם בעבורם, אף כי אתה שידעתני בשם הגדול והבטחתיך בו, שיש לך לבטוח ברחמים ולהבטיח ישראל בשמי שאעשה עמהם אותות ומופתים וגם זה נכון והגון.
ובדברי הרמב"ן בפרשת וירא (בראשית יח, א) הובאו דברי המדרש (ויקרא רבה א, ט), וז"ל:
ויקרא אל משה, לא כאברהם, באברהם כתוב (בראשית כב, טו) ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית מן השמים, המלאך קורא והדבור מדבר, ברם הכא אמר הקב"ה אני הוא הקורא ואני הוא המדבר.
וביאר הרמב"ן:
כלומר, שלא היה אברהם משיג הנבואה עד הכינו נפשו בתחילה להשגת מלאך, ויעלה מן המדרגה ההיא למעלת דיבור הנבואה, אבל משה מוכן לנבואה בכל עת.
דרגת משה רבנו בשעת ההתגלות בסנה היתה גדולה מדרגת אברהם אבינו בשעת העקידה, כי משה רבנו לא נזקק להכנה לנבואה בהתגלות ה' במראה הסנה, ואילו אברהם אבינו בשעת העקידה בעת שפשט ידו במאכלת לשחוט את בנו, רגע שהנציח את קיומו של כלל ישראל לדורות, היה צריך להכין עצמו להשגת המלאך ולהתעלות לדרגת נבואה.
ומעתה מתחדדת השאלה המתבקשת, היאך משה רבנו בדרגתו המופלאה ביותר "אב בחכמה גדול במעלת הנבואה" יותר מהאבות הקדושים, אומר "אין אדם בעולם שלא יהיה הגון יותר ממני לשליחות".
וכי באמת חשב שכל אדם בעולם יותר ראוי לשליחות ממנו. אתמהה.
הענווה והגדלות אינן סותרות זו את זו
ג. לביאור הדברים נתעמק בהבנת מידת הענווה, והאם היא סותרת את רוממות הדעת וההכרה בערך עצמו – ב"גדלות האדם". ובעל כרחינו שהענווה והגדלות אינן סותרות זו את זו, שהרי מי לנו גדול במדרגותיו כמשה רבנו, ובו בזמן, ברום מעלותיו הבלתי נתפסות, אשר "שכינה מדברת מתוך גרונו", היה גם "ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב, ו).
כמו כן, במסכת סוטה (מט, ב) אמר רב יוסף על עצמו שהוא עניו:
משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא. אמר ליה רב יוסף לתנא, לא תיתני ענוה דאיכא אנא.
וכיוצא בזה מסופר על רבי אבהו (שם מ, א):
אמר רבי אבהו, מריש הוה אמינא עינותנא אנא, כיון דחזינא ליה לרבי אבא דמן עכו דאמר איהו חד טעמא ואמר אמוריה חד טעמא ולא קפיד, אמינא לאו עינותנא אנא.
מוכח איפוא, כי להכיר בערך עצמו – שהוא עניו – אינו סותר לגדלות מופלאה. ואם כן שומה עלינו להגדיר מהי מידת הענווה.
בתורתם של בעלי המוסר והמחשבה, נתבאר יסודה של מידת הענוה, וכפי שכתב רבי יחזקאל לוינשטיין, בספרו אור יחזקאל (ח"ד, מידות עמ' קצד) כי מקור הענוה בגבהות הלב ולא בשפלות הנפש, וזהו ההסבר בסירובו של משה רבנו להיות השליח לגאול את בני ישראל ממצרים, באומרו "שלח נא ביד תשלח":
צריך ביאור היאך יתכן שמשה רבנו אדון כל הנביאים ירגיש עצמו פחות יותר מכל האנשים בעולם, והיאך אפשר במציאות לחוש כן. ועיין ברש"י שם, עניו "שפל וסבלן". והרמב"ן פירש שמחמת הענוה שבמשה נמנע מלילך בשליחותו של הקב"ה, והתווכח עם השי"ת ז' ימים רצופים. ולכאורה כיון שהיה שפל וסבלן, היאך יכול להתווכח עם השי"ת, והלא לזה צריך גבורת וגבהות הלב, ובעת שיש באדם הכנעה וסבלנות צריך לקבל כל אשר נאמר לו, והיאך תואמים ב' הדברים יחד, שמצד אחד חושש לשלוט ולהנהיג את ישראל, ולעומת זאת מסוגל לבוא בדין ודברים עם הקב"ה, והרי לפי הבנתנו הפשוטה, מושג ענוה ביאורו נוח ומקבל הכל בשלוה ובמתינות.
חזינן מכל זה ביאורה של מדת הענוה שהיא באופן אחר מכפי הבנתנו הפשוטה. דאין ביאור הענוה שפלות הנפש וכדומה, אלא להיפך, ענוה מקורה בגדלות הלב, ומהכרת גדולת השי"ת ומרוב יראת שמים. לכן אינו שבע רצון מעצמו, משום שמא עדיין לא הגיע לתכלית. לו היתה ענותו של משה נובעת משפלות וסבלנות הכוחות, לא היה מסוגל לסרב להקב"ה. אבל כיון שתקיפים היו מדותיו ותכונותיו, וענותו מקורה ביראת שמים, לכן מגודל יראת השמים שבו חשש שמא קיום השליחות הוי פגיעה ברצונו ית'.
הסיבה שאיננו מבינים זאת, כי טעינו מאד בהבנת ענין ענוה, ולנו נראה שמי שירא וחושש מדבר עם בני אדם והולך שפל ושחוח מיאוש הרי בכלל הענוים יקרא, וזו טעות מרה וחמורה מאד. העניו האמיתי יודע גדלות האדם שהוא חלק אלוקה ממעל, חייב לדעת ולהכיר ערך עצמו ולא לירא מפני בני אנוש. זה מדריגת העניו.
דברים ברוח זו כתב גם רבי יחיאל יעקב ויינברג, בספרו לפרקים (ח"א עמ' צה) בתיאור דמותו של רבי אייזיק שר, ראש ישיבת סלבודקה:
ענוה אין פירושה כפיפת קומה, הרכנת הראש, עיניים מושפלות על הקרקע וצעידה איטית עקב בצד אגודל. הליכה כזו היא זחילה של נמלה, והיא גנאי לאדם שנברא בקומה זקופה. עניו הוא אדם המכיר בלבו את גודל המשימה שהתוותה לו תורתנו, ורואה את המרחק הרב שבינו לבינה.
נמצאנו למדים כי יסודה של מידת הענוה הוא ביראת שמים והכרת רוממות הקב"ה, וכתוצאה מכך, ככל שאדם מכיר יותר ברוממות השי"ת ובשלימותו, כך הוא חש יותר ויותר בשפלותו ופחיתותו. וכאמור, הכרה זו לא צריכה לגרום לו לשפלות הנפש, אלא אדרבה, "להכיר בלבו את גודל המשימה שהתוותה לו תורתנו, ורואה את המרחק הרב שבינו לבינה".
והיינו דברי הרמב"ן באגרת:
וְעֵינֶיךָ יַבִּיטוּ לְמַטָּה לָאָרֶץ וְלִבְּךָ לְמַעְלָה.
אין איפוא כל סתירה בין הענוה לבין גבהות הלב, והיינו הך.
וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך
ד. עתה נבין את דברי הרמב"ן באגרתו:
וְכָל אָדָם יִהְיֶה גָּדוֹל מִמְּךָ בְּעֵינֶיךָ.
בספר בני חיל (חלק א, קנין ז, ענוה) הקשה:
ממה נפשך, אם באמת השני הוא גדול ממני, אזי מדוע הרמב"ן אומר שיהיה גדול ממך בעיניך, והרי כיון שכך הוא האמת, אזי בעיני כולם הוא גדול ממני. אלא שבהכרח הרמב"ן דיבר כשהשני באמת אינו גדול ממני, ואם כן מדוע בעיני צריך הוא להיות גדול ממני, אחרי שאין זה האמת.
ולאחר שביאר את יסודות מידת הענווה כמבואר לעיל, כתב:
אע"פ שצריך האדם להכיר את עליונותו על אחרים ואת יתרונו כלפיהם, מכל מקום צריך לחשוב שאולי לפי ערך כוחותיו שלו לא מיצה את מלוא יכולתו, ואילו השני, למרות שהוא במדרגה פחותה משלו, מכל מקום יתכן ועולה עליו במדרגתו, מפני שמיצה את מלוא יכולתו ומימש את מלוא כוחותיו. מתוך מחשבה כזו יכול האדם גם להעריך עצמו כראוי, וגם להתנהג בענוה כלפי זולתו. ורעיון זה הוא המכוון בדברי הרמב"ן "וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך", כלומר אפילו שברור לך שאתה אכן גדול ממנו, מכל מקום בעיניך, כלומר במבט שלך ובהשקפה שלך, יהא הוא גדול ממך, כי יתכן שהוא ממצה את כוחותיו ומבצע את תפקידו בעולם יותר ממך.
ומסיים בעובדה נפלאה, מרבי אליקים שלזינגר, שסיפר על עצמו, שפעם אחת שאל את החזון איש אם הוא יודע שהוא גדול הדור, והחזון איש השיב: "כן, אני יודע". המשיך רבי אליקים לשאול: "אם כן איך יתכן גודל ענוותנותו והכנעתו לכל אדם". ועל זה השיב לו החזון איש: "כי יודע אני שאם אדם אחר היו לו הכוחות האלה, ודאי היה זוכה לשלימות".
ההכרה בגדלות האדם – כלי בעבודת הבורא
ה. ממוצא הדברים מבוארת משנתו החינוכית של מרן הסבא מסלבודקה, שהעלה על נס את החובה להכיר בערך עצמו – גדלות האדם, כבסיס ותשתית לעבודת היראה והמידות, ולמושגים של גדלות בעבודת ה', בספרו אור הצפון (עמ' ער):
כל דרכי הנהגת החיים, הן החומריים והן המוסריים, בין חיי הציבור ובין חיי היחיד, הולכים ומתנהלים, עומדים ומתבססים, על פי מידת הכרת ערך עצמו. העני בדעת, בעניות דעתו בהכרת עצמו, הרי הוא מזלזל בעצמו ומזלזל בכל החיים כולם, עד כדי כד שהוא עלול גם כן לפעמים להפקיר את עצמו לסכנות, בלי כל תשומת לב גם על דבר הקל שבקלים. לא כן העשיר בדעתו, המכיר את עצמו, הרי הוא מייקר ומחבב את החיים, ובכל כוחו הוא משתדל להתרומם בעצמו, ולרומם את כל החיים אתו.
כללו של דבר, ההכרה בערך עצמו, היא בחינת החיים ומדת העליה לכל האדם אשר על פני האדמה. ולכן העיקר הגדול מעיקרי חיינו הוא להכיר ולדעת ערכו של האדם כפי שהעריכה אותו התורה, מפני שאך היא היא האמת לפי המציאות, ואך בהכירנו את האמת הזאת, תתבסס העבודה אצלנו, ואך אז יהיה בידינו קנה המידה האמתי למוד על פי כל מעשינו ותנועותינו בכל הנהגתנו הכללית והפרטיות.
מו"ר רבי דוד כהן, ראש ישיבת חברון, כתב בספרו משכיל לדוד (מאמר נח), כי יסודם של הדברים במשנתו של רבנו יונה בספרו שערי העבודה, אשר הוא פותח שער לדרכי העבודה, ובפתח שעריו הציב את יסוד זה, שעל האדם להכיר ברום ערכו ובמעלתו, וזהו היסוד והשורש לעבודתו של האדם, ועליו עומדת כל הנהגתו ודרך עלייתו:
הפתח הראשון, הוא שיידע האיש העובד ערך עצמו, ויכיר מעלתו ומעלת אבותיו וגדלותם וחשיבותם אצל הבורא יתברך, וישתדל ויתחזק תמיד להעמיד עצמו במעלה ההיא ולהתנהג בה תמיד. בכל יום ויום יוסיף אומץ לקנות מעלות ומידות אשר יתקרב בהם לבוראו וידבק אליו. ואם היה ראשיתו מצער, אחריתו ישגה מאד.
וכשיצא ספר זה לאור עולם, אמר המשגיח הגה"צ רבי מאיר חדש זצ"ל, כי יסוד משנת הסבא מסלבודקה, מפורש בדברי רבנו יונה אלו, והם הם הדברים.
