עריכת ליל הסדר על ידי נשים

מתוך ספר רץ כצבי

עריכת ליל הסדר על ידי נשים

מעשה שהיה בליל הסדר תש"ע, בבסיס צבאי במרכז הארץ הסבו חיילים וחיילות, ובשעת קריאת ההגדה, ביקשה אחת החיילות לקרוא קטע מתוך ההגדה בפני הציבור.

הרב הצבאי ששהה במקום וערך את הסדר, סירב להיענות לבקשתה, בטענה שמכיון ובמקום שוהים גם חיילים שאינם קוראים את ההגדה בעצמם אלא שומעים את הקריאה מעורך הסדר, הרי שאם אשה תקרא את ההגדה, הם לא יצאו ידי חובת קריאת ההגדה בשמיעה ממנה. לאחר החג, עורר המעשה הדים רבים בתקשורת, האם נהג הרב כראוי.

ואכן, לגופו של ענין, צריך עיון האם צדק הרב, והדבר תלוי בשתי שאלות:

[א] האם נשים חייבות בסיפור יציאת מצרים.

[ב] אם הן חייבות בסיפור יציאת מצרים, האם חיובן שוה לחיוב אנשים, או במילים אחרות: האם הן מחוייבות בסיפור יציאת מצרים מהתורה, כאנשים. או שחיובן מדרבנן בלבד, בעוד שאנשים מחוייבים מהתורה בסיפור יציאת מצרים.

ובתוך כך יש לדון במצב זה, שבו מסבים חיילים וחיילות על שלחן אחד: האם חיילת רשאית להסב בפני חיילים אחרים. וכמו כן, האם היא רשאית לזמן בברכת המזון בפני החיילים היושבים שם.

וכן האם בעריכת סדר בצבא צריכות או יכולות גם החיילות להסב.

א. בשו"ע (או"ח סי' תעב סעי' יד) נפסק: "גם הנשים חייבות בארבע כוסות ובכל מצוות הנוהגות באותו לילה". וביאר המשנה ברורה (סי' תעב ס"ק מה) את כוונת השו"ע: "כגון מצה ומרור ואמירת ההגדה". ומפורש איפוא, כי נשים מחוייבות במצות סיפור יציאת מצרים. והשאלה המתבקשת היא, מדוע נשים אינן פטורות ממצוה זו, ככל מצות עשה שהזמן גרמא, שנשים פטורות. וכפי שתמה המנחת חינוך (מצוה כא, אות י) על דברי ספר החינוך שכתב כי מצות סיפור יציאת מצרים "נוהגת בזכרים ונקבות", וז"ל: "דבר זה חידוש גדול אצלי, למה תהיה נוהגת מצוה זו בנשים, כיון דהוי מצות עשה שהזמן גרמא, ונשים פטורות".

ובדברי הרמב"ם מצאנו סתירה בענין, כדברי המנחת חינוך, שהוסיף וכתב: "הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"ו ה"י) גבי אכילת מצה כתב מפורש דנשים חייבות, כמבואר בש"ס (פסחים מג, ב), אבל כאן [בסיפור יציאת מצרים] לא כתב זה, ולא מצאתי זה בשום מקום. ועיין רמב"ם (הלכות פי"ב ה"ג), חשיב המצוות עשה שהזמן גרמן שנשים חייבות, קידוש היום ואכילת מצה ופסח ושמחה והקהל, ולא חשיב זה". כלומר, מדברי הרמב"ם שכתב שיש מצות עשה של סיפור יציאת מצרים, ולא הזכיר שגם נשים חייבות, בניגוד למצות אכילת מצה, שכתב הרמב"ם במפורש שנשים חייבות – משמע שנשים אינן מחוייבות בסיפור יציאת מצרים. וכך משמע גם מדברי הרמב"ם בהלכות ע"ז שכתב: "וכל מצות עשה שהיא מזמן לזמן ואינה תדירה נשים פטורות, חוץ מקידוש היום, ואכילת מצה בלילי הפסח, ואכילת הפסח ושחיטתו, והקהל, ושמחה שנשים חייבות". הרי שרק בחמש מצוות אלו, נשים מחויבות למרות שהן מ"ע שהזמן גרמן. אולם במצוות אחרות, ובכללן מצות סיפור יציאת מצרים, תהיינה פטורות ככל מצות עשה שהזמן גרמא.

ברם מאידך, מנה הרמב"ם בסוף ספר המצות (חלק העשין) שישים מצות הכרחיות "המתחייבות לכל איש שהגיע לפרקו", ומתוך השישים "יש מהן מ"ו מצוות שהנשים חייבות בהם גם כן, וי"ד מצוות מהן שאין הנשים חייבות". ומצוה קנ"ז, שהיא מצות סיפור יציאת מצרים נכללת בשישים המצוות, אך הרמב"ם לא כתב שאין הנשים מחוייבות בה, כבשאר י"ד המצוות שנשים אינן מחוייבות. ומשמע איפוא, שנשים מחוייבות כאנשים במצות סיפור יציאת מצרים, ואף שזו מצות עשה שהזמן גרמא, וצ"ע.

ב. והנה בכמה מקומות בש"ס, מצינו שנתחייבו נשים גם במצוות עשה שהזמן גרמא מטעם ש"אף הן היו באותו הנס", כדוגמת מקרא מגילה וארבע כוסות, ונחלקו ב' תירוצי התוספות במגילה (ד, א ד"ה שאף) האם מטעם זה הן מחוייבות מדרבנן, או שחיובן מהתורה, וז"ל: "גבי מצה, יש מקשה למה לי היקשא דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה, תיפוק ליה מטעם שהן היו באותו נס. ויש לומר, דמשום האי טעמא לא מחייבא אלא מדרבנן אי לאו מהיקשא. ורבינו יוסף איש ירושלים תירץ דסלקא דעתך למיפטרה מגזירה שוה דט"ו ט"ו דחג הסוכות כדפירש פרק אלו עוברין".

וכתב הפמ"ג (סי' תעט, אשל אברהם ס"ק ב) שהשאלה האם נשים מחוייבות במצות סיפור יציאת מצרים מהתורה או מדרבנן, תלויה בתירוצי התוספות במגילה: "ודע, דהגדה מצות עשה מן התורה הוא לספר נסים ונפלאות, כמו שכתב הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"ז ה"א), ועי' תוס' במגילה (ד, א ד"ה שאף), לתירוץ הראשון י"ל נשים בהגדה דרבנן, ולתירוץ השני שם חייבת מהתורה. ונפקא מינה, להוציא אחרים ידי חובתם, או ספק אם אמרה הגדה, שאינה צריכה לחזור מספק".

ולמעשה, לדעתו של המנחת החינוך, קשה להבין מדוע נשים תהיינה מחוייבות מהתורה בסיפור יציאת מצרים, וכדבריו: "ולומר הטעם שנשים היו גם כן באותו הנס, כמו מקרא מגילה (עי' מגילה ד, א) וארבע כוסות (עי' פסחים קח, ב), כבר הוכיחו התוספות בכמה מקומות [עי"ש] דדבר זה אינו אלא דרבנן [וקשה על משמעות החינוך, שנשים מחוייבות מהתורה בסיפור יציאת מצרים]. ועי' שאגת אריה הלכות קריאת שמע (סימן יב), בירר בראיות דגם בכל השנה נשים פטורות מזכירת יציאת מצרים מפני שהזמן גרמא, מכל שכן מצוה זו שהיא פעם אחת בשנה ודאי הזמן גרמא, ולא מצאתי בשום פנים טעם למה יתחייבו נשים". ומסיים המנחת חינוך: "דברי הרב המחבר [ספר החינוך] צע"ג מנין לו לחייב נשים בפשיטות במצוה זו. ואין ראיה מאשתו שואלתו (פסחים קטז, א), היינו דמצוה עליו שיהיה כן, אבל על האשה ודאי אין מצוה כלל. וגם החומרא של הרב המחבר מביא לידי קולא, כי לדבריו נשים מוציאות אנשים ידי חובה בסיפור יציאת מצרים, ובאמת כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא, עיין ש"ס (שם ע"ב) גבי רב יוסף ורב ששת דאמרו אגדתא וכו'. ולומר כיון דהתורה אמרה בעבור זה בשעה שיש מצה וכו', והן חייבות באכילת מצה חייבות ג"כ בזה, אין זה כלום, דהתורה כתבה לגבי אנשים דאז הוא זמן חיוב, ומצינו כיוצא בזה במצוות אחרות ומ"מ אין הנשים חייבות, וצע"ג בזה". ומכל מקום לדינא נקט המנחת חינוך וז"ל: "ומדרבנן בוודאי גם נשים חייבות, דחייבות בד' כוסות וכן בהלל בליל פסח".

הנה כי כן, נתבאר כי נשים מחוייבות בסיפור יציאת מצרים. ולדעת החינוך, חיובן מהתורה. אך המנחת חינוך פקפק בדבריו, ולדעתו חיובן רק מדרבנן, מטעם "שאף הן היו באותו הנס", אשר לדעת המנחת חינוך [על פי התוספות] הוא חיוב מדרבנן. ונפקא מינה:

[א] להוציא ידי חובה אנשים – לדעת החינוך שנשים מחוייבות מהתורה, יוכלו להוציא ידי חובה בסיפור יציאת מצרים גם אנשים, שכן חיוב שניהם שוה [מהתורה]. אך לדעת המנחת חינוך שחיובן מדרבנן, אין אשה מוציאה איש ידי חובתו בסיפור יציאת מצרים, שכן איש מחוייב מהתורה, ואשה מדרבנן.

[ב] בספק אם אמרה את ההגדה – אם חיובה מדרבנן, ספק דרבנן לקולא, ואינה צריכה לשוב ולומר את ההגדה. אך אם מחוייבת מהתורה, מדין ספיקא דאורייתא לחומרא, תצטרך לחזור ולומר את ההגדה.

ג. דעת השו"ע הרב (סי' תעב סעי' כח) כהמנחת חינוך, שחיוב נשים במצות סיפור יציאת מצרים הוא מדרבנן: וכן בשאר כל המצות הנוהגות בלילה זה איו חילוק בין אנשים לנשים, שאף שהנשים פטורות מכל מצות עשה שהזמן גרמא בין של תורה בין של דברי סופרים, אעפ"כ חייבו אותן חכמים בכל הדברים שתקנו בלילה זה, לפי שאף הם היו באותו הנס של יציאת מצרים, ובאכילת מצה הן חייבות מן התורה".

גם מדברי החיי אדם (כלל קל אות יב) יש ללמוד שחיוב נשים בסיפור יציאת מצרים הוא מדרבנן, שכתב: "כל המצוות הנוהגות בב' לילות אלו, שהם ד' כוסות, ומצה ומרור, וסיפור יציאת מצרים, אחד אנשים ואחד נשים חייבים". והוסיף החיי אדם: "כך משמע מלשון השו"ע דחייבות אף בהגדה. ומלשון הטור משמע דפטורות, שכתב נשים חייבות בד' כוסות ובכל המצוות הנוהגות בלילה זה כגון מצה ומרור, משמע דווקא באלו, ולמעוטי הגדה. וכן משמע לכאורה בתוספות בפסחים (קח, ב תוס' ד"ה שאף הן) עי"ש. אבל אי אפשר לומר כן. דנהי דפטורות מן התורה, כיון דהוי מצות עשה שהזמן גרמא, מכל מקום כיון דמחוייבות בד' כוסות, וקיימא לן דאם שתאן שלא על הסדר לא יצא, כדאיתא בגמרא שם ובשו"ע. ואם כן על כרחך חייבות בהגדה, כדי שתשתה על הסדר, וכן כתבו תוס' להדיא בסוכה (לח, א ד"ה מי שהיה). ואם כן מש"כ הטור כגון מצה ומרור, רצה לומר כמו מצה ומרור". ומבואר בדבריו שמהתורה נשים פטורות מסיפור יציאת מצרים כי זו מצות עשה שהזמן גרמא, אולם מאחר והן מחוייבות בארבע כוסות, וההלכה היא שצריך לשתות את הארבע כוסות על סדר אמירת ההגדה, הרי שהן מחוייבות מדרבנן לומר את ההגדה כדי לצאת ידי חובת ד' כוסות.

והמשנה ברורה (סי' תעב ס"ק מד) כתב על דברי השו"ע "גם הנשים חייבות בארבע כוסות ובכל המצות הנוהגות בלילה", וז"ל: "דאף שהוא מצוה שהזמן גרמא, מכל מקום חייבות, שאף הן היו באותו הנס". וגם מדבריו משמע, שאף שאין הנשים מחוייבות מהתורה בסיפור יציאת מצרים, מכיון שזו מצות עשה שהזמן גרמא, אולם רבנן חייבו אותן במצוות ליל הסדר "שאף הן היו באותו הנס". אמנם לאחר מכן כתב המשנה ברורה (שם ס"ק מה) וז"ל: "ובכל המצות הנוהגות בלילה, כגון מצה ומרור ואמירת ההגדה". ומכאן קצת משמע שחיוב הנשים בהגדה [בסיפור יציאת מצרים], הוא כמו חיובן במצה ומרור. ואם כן, כשם שחיוב המצה מהתורה, כך גם חיובן בסיפור יציאת מצרים הוא מהתורה, וצ"ע.

[אמנם ביחוה דעת (ח"ב סימן סה) הביא את דברי שו"ת בית דוד (חלק או"ח סי' רנו) שכתב על דברי הרמ"א (סי' תעג סע' ו) שיש לתרגם ההגדה בלשון שמבינים הנשים והקטנים, או שיפרש להם הענין: "ונראה שאין הטעם מפני שהנשים חייבות בהגדה, שהרי מצות עשה שהזמן גרמא היא, וכבר כתבו התוספות פסחים (קח, ב), שבמצוה דאורייתא אין לחייב הנשים מטעם שאף הן היו באותו הנס, וכמו שמצאנו במצות סוכה שאף על פי שהיו באותו הנס פטורות. והרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"ז ה"א) כתב, מצות עשה מן התורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל ט"ו בניסן. שנאמר זכור את היום הזה וכו', ולא כתב בין אנשים בין נשים. ואילו לקמן (שם ה"ז) כתב הרמב"ם, וכל אחד ואחד חייב לשתות בלילה הזה ארבעה כוסות יין, בין אנשים בין נשים. ומשמע שבמצות ההגדה אין הנשים חייבות. אלא משום שהחיוב שלנו לספר ביציאת מצרים אנו צריכים לומר להן בלשון שיבינו". ומשמע מדבריו שאין הנשים מחוייבות כלל במצות סיפור יציאת מצרים, כשם שפטורות מסוכה, כי זו מצות עשה שהזמן גרמא.

ברם החיד"א (ברכי יוסף סימן תעג ס"ק טו) דחה את דברי הבית דוד, שכן גם אם הם פטורות מהתורה מהגדה, אולם הן מחוייבות בגלל שאף הן היו באותו הנס, ודווקא בסוכה אינן חייבות על אף שהיו באותו הנס, כי עיקר ענני הכבוד היה בשביל האנשים, והנשים היו רק טפילות לבעליהן, ולכן אין זה נחשב שהיו בנס. מה שאין כן בגאולת מצרים, אף הן היו באותו הנס, ובשל כך מחוייבות בסיפור יציאת מצרים].

* * *

ד. ביישוב קושיית המנחת חינוך על דברי ספר החינוך שנשים מחוייבות מהתורה בסיפור יציאת מצרים, והרי לכאורה זו מצות עשה שהזמן גרמא, נאמרו כמה דרכים בדברי האחרונים:

[א] בשו"ת יחוה דעת (ח"ב סימן סה בהערה) כתב, על פי דברי הפמ"ג המובא לעיל [אות ב], שהחינוך נקט לדינא כדעת אחד מתירוצי התוספות במגילה, שמטעם "אף הן היו באותו הנס" נשים מתחייבות מדאורייתא במצוות עשה שהזמן גרמן.

[ב] המהר"ם שיק (מצוה כא אות ב) כתב: "ולענ"ד לא קשיא, דהרי בפרשת ראה כתיב (דברים טז, ג) לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני, ודרשו חז"ל בפסחים (לו, א) לר' עקיבא הקרא דלחם עוני בא ללמד כשמואל, שעונין עליו דברים הרבה, והיינו שחייבים לספר עליו ההגדה. ומהיקשא דקרא הזה ילפינן דנשים חייבים במצות, אע"ג דהוי מצות עשה שהזמן גרמא. וההיקש זה נמי כתיב אצל לחם עוני, מוכח גם כן שצריכין לענות, ומוכח דחייבין גם במצות הגדה".

כלומר, המקור לחיוב נשים באכילת מצה למרות שזו מצות עשה שהזמן גרמא, הוא מהפסוק "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני", ומאחר שדרשו חז"ל כי בפסוק זה נאמר גם חיוב ההגדה ["לחם עוני – לחם שעונים עליו דברים הרבה"] – הרי שאין לחלק בין חיוב הנשים במצה לחיובן בהגדה, וכשם שמחוייבות באכילת מצה מהתורה, כך מחוייבות גם בסיפור יציאת מצרים מהתורה.

בקובץ מבקשי תורה (ניסן תש"ס) מובא מכתבו של בעל הקהלות יעקב למחותנו הגרי"ש אלישיב, ובו דברי הקהלות יעקב לתרץ את קושיית המנחת חנוך כדבריו של המהר"ם שיק, שחיוב סיפור יציאת מצרים הוא חלק מחיוב אכילת מצה, ולכן אשה חייבת בו מהתורה. אך הגרי"ש אלישיב השיב לו, שאם כדבריו, יוצא שנשים שאין להם מצה, תיפטרנה מחיוב סיפור יציאת מצרים, שהרי אין להן חיוב מצד עצמן.

[ג] לכן יישב הגרי"ש את הקושיא באופן אחר, שהחיוב של הנשים במצוות ליל הסדר, הוא מכח פסח מצרים שנשאר לדורות. ולפני מתן תורה, לא נפטרו הנשים ממצות עשה שהזמן גרמן, ומה שלגבי חיובן באכילת מצה צריך לימוד בגמרא (פסחים מג, ב) כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו באכילת מצה, כי חיוב מצה לעצמו ללא קרבן פסח נלמד מהפסוק בערב תאכלו מצות, שנלמד לדורות. אבל במצות סיפור יציאת מצרים שנתחייבו כבר בהיותם במצרים, נשאר לדורות.

[ד] בספר עולת כהן (סימן כט אות ב) תירץ על פי יסודו של הריטב"א, שהקשה על דברי הגמרא בקידושין (כט, א) שיש לימוד מפסוק שאשה פטורה מלמול את בנה "למה לי קרא, תיפוק לי' דהא מצות עשה שהזמן גרמא היא, דמילה ביום ולא בלילה, ונשים פטורות". וחידש הריטב"א: "איכא למימר דהתם הוא במצוה דנפשה, אבל הכא במצוה דבנה, הוה אמינא דמחייבא, דלא גרעה מבית דין דמחייבי למימהליה, להכי איצטריך קרא למיפטרה, דכתיב אותו ולא אותה". ולמדנו מדבריו, כי פטור הנשים מקיום מצוות עשה שהזמן גרמא נאמר רק על מצוות המוטלות על האשה. ולכן במצות מילה, שקיום המצוה מוטל גם על הבן, אין את הפטור משום מצות עשה שהזמן גרמן.

ולפי זה יש לומר, שגם במצות סיפור יציאת מצרים שנצטווינו "והגדת לבנך", אין זו מצוה המוטלת רק על האשה, ולכן אין בה את הפטור משום מצות עשה שהזמן גרמן.

[ה] תירוץ נוסף הביא בספר עולת כהן (שם את ג) בשם ספר הליכות יצחק (פסחים סימן כה) שחיוב סיפור יציאת מצרים הוא כדברי בעל ההגדה, "בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך", וכן נפסק ברמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"ז ה"א). ואם כן, אין זו מצוה התלויה בזמן, אלא מצוה התלויה במציאות של "מצה ומרור מונחים לפניך", ואילו היתה מציאות של "מצה ומרור מונחים לפניך" בזמן אחר, היו חייבים אז בסיפור יציאת מצרים. וכעין ביאורו של הדברי יחזקאל (סימן מה) לשיטת הרמב"ן שספירת העומר אינה מצות עשה שהזמן גרמא, כי אין היא תלויה בזמן אלא בהקרבת העומר, וכך גם סיפור יציאת מצרים אינו תלוי בזמן, אלא בהיות הסיפור בשעה שמצה ומרור מונחים לפניו.

[ו] בהגהות מראה כהן על מסכת פסחים (קטז, א) הביא את דברי המכילתא, שחיוב סיפור יציאת מצרים נלמד מהפסוק "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים". וחידש המראה כהן, שמהמשך הפסוק "ולא יאכל חמץ", יש לימוד ב"היקש", שכל מי שנצווה ב"לא יאכל חמץ", ונשים בכללם, מחוייב מהתורה בזכירת וסיפור יציאת מצרים, וז"ל: "ולפענ"ד נראה דיש ללמוד מהיקשא דהך קרא דחייבין מהתורה, וכמו דיליף הש"ס (פסחים מג, ב) מהיקשא לענין מצות עשה דאכילת מצה".

אלא שכבר העיר בספר בירורי חיים (סימן ד הערה מד) על חידוש זה: "וצע"ג היאך שייך לדרוש היקשים מעצמנו, וכמו שכתב באור שמח על הרמב"ם ריש הלכות קריאת שמע, דלא נוכל לומר דקרא דלמען תזכר קאי אמצה, ונשים הואיל ואיתנהו במצה מחוייבות גם כן בזה, כיון דלא נמסר לנו היקשים ללמוד, ע"כ. ויסוד הדבר כבר מצינו שכתב רש"י במנחות (פב, ב ד"ה זאת אומרת) ואין אדם דן היקש וגזירה שוה מעצמו אלא אם כן למדה מרבו, ורבו מרבו הלכה למשה מסיני".

[ז] בספר סדר משנה (הלכות עכו"ם פרק יב) תירץ: "בתר דגלי קרא בהיקשא דנשים חייבות באכילת מצה, ממילא מסתבר לומר דהנשים חייבות נמי בכל המצות התלויות בחג , כגון השבתת חמץ וסיפור יציאת מצרים בליל פסח, מטעם סברא חיצונה שאף הן היו באותו הנס. דסיבת כל המצות האמורות היא בעבור הנס שעשה השי"ת בהוציאן ממצרים, וגם הנשים בכלל היוצאים ביד רמה".

והיינו שלדעתו ההיקש ממנו לומדים על חיוב הנשים באכילת מצה [כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו באכילת מצה] מלמד כי בכל מצוות הפסח חיוב הנשים הוקש לחיוב האנשים, כי שניהם היו בנס יציאת מצרים, ולכן הן חייבות בכל המצוות כאנשים, ובכלל זה בסיפור יציאת מצרים, [וסברא זו היא גם לשיטת התוספות בפסחים שמטעם "אף הן היו באותו הנס", נשים מחוייבות רק מדרבנן, שכן כאן הטעם "שהיו באותו הנס" אינו סיבת החיוב, אלא מלמד כי ההיקש שנשים מחוייבות במצה, כולל גם חיובים נוספים, כדוגמת סיפור יציאת מצרים].

[ח] בספר שערי תורה (קונטרס ג סימן לח) כתב: "יש לומר, דהחינוך סובר כטעם האבודרהם דמשום הכי נשים פטורות משום דמשעובדת לבעל. ואם כן הכא כיון שאף המה היו באותו הנס מחוייבים לספר ביציאת מצרים מדרבנן, ועל זה יש כח לחז"ל דהפקר בית דין הפקר. ואם כן ממילא חייבת אף מדאורייתא כאנשים, אף שהוא מצות עשה שהזמן גרמא, הואיל ואין משועבדות עוד לבעליהן בזה הזמן. ומשום הכי כתב שפיר דנוהגת באנשים ובנשים מהתורה, ולא קשה מידי, והוא נכון".

ומתבאר בדבריו, שעל פי טעמו של האבודרהם שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן בגלל שמתוקף שיעבודם לבעליהן הן צריכות להיות פנויות למלא אחר צרכיו, ולכן הוסר מהם החיוב לקיים מצוות עשה שהזמן גרמן – נמצא כי במקום שבו נאמר הטעם ש"אף הן היו באותו הנס", תקנת חכמים מפקיעה את שיעבוד הבעל [מדין הפקר בית דין הפקר], וחזר למקומו החיוב המוטל מהתורה על נשים לקיים מצוות עשה שהזמן גרמן. ומכיון שהטעם ש"אף היו באותו הנס" נאמר גם בסיפור יציאת מצרים, הרי שחזר למקומו חיוב הנשים לספר ביציאת מצרים מהתורה.

[ט] בספר פרדס יוסף (פרשת משפטים פסוק א) הביא בשם ספר מירא דכיא, שביאר את דברי הגמרא בקידושין (לה, א) "דבי רבי אליעזר תנא, ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה", וז"ל: "כל פעולה שבראשה ת' היא שוה לזכר ולנקבה, נסתר כמו תבוא אל הארץ (דברים כו, א), אם לא תאבה האשה (בראשית כד, ה). ויש לומר דממלת תשים [לפניהם] נדרש שמשמשת לזכר ולנקבה".

ולפי זה כתב הפרדס יוסף: "אשה מחוייבת בסיפור יציאת מצרים, ותמה במנחת חינוך הא הוי הזמן גרמא. ולפי מה שכתבתי ניחא, דכתיב "ולמען תספר", וכתיב גם כן "למען תזכור", נוכח לזכר ונסתר לנקבה".

[י] בשו"ע (או"ח סי' ע סע' א) נפסק שנשים פטורות מקריאת שמע. ובמשנה ברורה (ס"ק ב) הביא מחלוקת האחרונים האם זכירת יציאת מצרים בכל יום היא מצות עשה שהזמן גרמא, ונשים פטורות, או לא: "אבל ברכת אמת ויציב, דניתקן על ענין זכירת יציאת מצרים, הברכות שלאחרי ק"ש דערבית, מחוייבות לאמרם. דמצות זכירת יציאת מצרים נוהגת ביום ובלילה, ואם כן ממילא צריכים לסמוך גאולה לתפילה, דבתפילה חייבות, כדלקמן סימן ק"ו ס"ב, כן כתב המג"א. ועיין בפמ"ג שכתב דלמאן דסובר זכירת יציאת מצרים בלילה הוא רק מדרבנן, ואסמכתא אקרא, א"כ ממילא הוא מצות עשה שהזמן גרמא, ופטורות מן התורה, רק מדרבנן חייבות, וכן כתב בספר ישועות יעקב, עי"ש. ואפילו אם נימא דהוא מצוה מהתורה ביום ובלילה, מצדד בספר שאגת אריה (סימן יג) דהנשים פטורות, מטעם דהזכרה דיום היא מצוה בפני עצמה, ואם לא הזכיר ביום אינו צריך להזכיר הזכרה זו בלילה, ומה שמזכיר בלילה היא מצוה בפני עצמה, עי"ש".

לפנינו מחלוקת האחרונים האם נשים חייבות בזכירת יציאת מצרים: לדעת המג"א משמע שהן חייבות מהתורה. לדעת הפמ"ג והישועות יעקב, נשים פטורות מהתורה מזכירת יציאת מצרים, כי זו מצות עשה שהזמן גרמא, ומחוייבות בזכירה רק מדרבנן. ולדעת השאגת אריה משמע שפטורות לגמרי מחיוב הזכירה.

והנה הנתיבות בפתיחה לפירושו על ההגדה (מעשה ניסים) כתב: "לפענ"ד נראה דבלילה זו סיפור מעליא בעינן, ולא ינח בדיבור אחד. כמו שכתבו הם ז"ל, דדיבור אחד בכלל זכירה הוא. וזכירה בכל לילה ולילה נצטוינו כדברי רבי אליעזר בן עזריה, ומה חדשה התורה בלילה זה יותר. אלא ודאי דבלילה זה סיפור מעליא מכל מה שאירע מראש ועד סוף בעינן. דאפילו בנס אחשורוש בעינן סיפור כל מה שאירע מראש ועד סוף, וכשמחסר דבר אחד לא יצא, כמבואר במסכת מגילה. ואם בנס זה אשר לא נצטוינו בזכירתו בכל יום ולילה, מצווים אנו לספר ביום שנעשה בו הנס כל המאורעות שהיה לצורך הנס, בניסא דיציאת מצרים אשר גדול ערכו בעיני השי"ת, עד שצוה לזכור אותו בכל יום ולילה, אינו דין שנספר ביום שנעשה בו הנס. וכן הלשון והגדת לבנך מורה המשכת הדיבור וסיפור, דהגדה מלשון המשכה הוא".

ונראה ללמוד מדבריו, שגדר מצות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר מהווה חלק בלתי נפרד והמשך לחיוב זכירת יציאת מצרים שבכל יום. והיינו שיש את החיוב לזכור את יציאת מצרים, ואז בליל הסדר צריך להמשיך ולספר בתוספת ובהרחבה ["הגדה מלשון המשכה"] מענייני יציאת מצרים.

ולפי זה יוצא, כי לדעת המג"א, שנשים מחוייבות מהתורה בכל יום בזכירת יציאת מצרים, הן תהיינה מחוייבות בליל הסדר בסיפור יציאת מצרים מהתורה, מאחר וחיוב הסיפור ביציאת מצרים הוא המשך חיוב הזכירה שבכל יום.

[יא] עוד נראה לתרץ את קושיית המנחת חינוך, מדוע נשים מחוייבות בסיפור יציאת מצרים, למרות שזו מצות עשה שהזמן גרמא, על פי דברי האחרונים שתמהו על מה שכתב הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (פ"א הי"ב) "אין בונין את המקדש בלילה, שנאמר וביום הקים את המשכן, ביום מקימים, לא בלילה". ומשמע שזו מצות עשה שהזמן גרמא, ואם כן נשים היו צריכות להיפטר מהחיוב לבנות את בית המקדש, ותמוהים איפוא דברי הרמב"ם שכתב בהמשך אותה ההלכה: "והכל חייבים לבנות ולסעד בעצמן ובממונם, אנשים ונשים כמקדש המדבר". ותירצו הבית יצחק (או"ח סימן ג אות ז; ומרחשת ח"א סימן כב אות ה; קהילות יעקב מסכת שבועות סימן י) שכל מצוה שחיובה נמשך וחל בכל עת, אלא שדין מסויים הוא שאין עושים אותה בלילה [על אף שחיובו נשאר] – אין זו מצות עשה שהזמן גרמא. ולכן גם מצות בנין בית המקדש, אינה מצות עשה שהזמן גרמא, כי חיובה נשאר לעולם.

ובני אלי הי"ו, כתב בקובץ דברי חכמים (ח"ב עמ' 149) לתרץ באופן אחר, על פי דברי הרמב"ם בסוף מנין העשין שבספר המצוות "וכשתסתכל כל אלו המצוות שקדם זכרם, הנה תמצא מהם מצוות שהם חובה על הציבור לא לכל איש ואיש, כגון בנין בית הבחירה והקמת המלך והכרתת זרעו של עמלק". ומתבאר בדברי הרמב"ם: [א] שמצוות אלו מוטלות על הציבור. [ב] שמצוות אלו אינן מוטלות על היחיד כיחיד. ומעתה יש לומר "דאפשר לפטור נשים ממצוות עשה שהזמן גרמא, רק היכא שנתחייבה כל אשה בנפרד כאיש, כי אז אמרה התורה שאין הנשים חייבות במצוה זו. אך במקום שהאשה מלכתחילה לא התחייבה באופן אישי, אלא שחיובה נובע מזה שהיא חלק מן הציבור, אזי אי אפשר להחיל עליה את הפטור, שאי אפשר להחילו על כל הציבור כאחד, כי פטור אפשר להחיל על הגוף שהתחייב. וכאן במצות בנין בית המקדש התחייבו כלל ישראל כאחד, והפטור של מ"ע שהזמן גרמא לא יכול לחול על גוף כזה. וממילא מיושבים היטב דברי הרמב"ם, ולא סתר עצמו כאשר בהלכה אחת שכתב שאין בונים את בית המקדש בלילה, ואעפ"כ נשים חייבות במצוה זו, כי היא המצוה המוטלת על כל הציבור כאחד".

לפי יסוד זה יתכן שגם מצות סיפור יציאת מצרים הרי אינה מוטלת רק על המְסָפֶר, שכן חיוב "והגדת לבנך" הוא בצורת שאלה ותשובה, שמעורבים בו שניים, כדברי הגמרא בפסחים (קטז, א) "תנו רבנן חכם בנו שואלו, ואם אינו חכם אשתו שואלתו, ואם לאו הוא שואל לעצמו. ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעים בהלכות הפסח שואלין זה לזה". ומעתה יש לומר, שפטור אשה ממצוות עשה שהזמן גרמן הוא רק במקום שהמצוה מוטלת עליה בלבד [סוכה, לולב ושופר], ולא במצוה שחיובה מוטל על שניים.

סוף דבר: נחלקו הראשונים והאחרונים האם נשים מחוייבות בסיפור יציאת מצרים מהתורה או מדרבנן. ולאור המבואר לעיל, הרי שיש כמה וכמה סברות לצדד בדעת הפוסקים שחיובן מהתורה. ולכן בנדון דידן, מעיקר דין חיוב סיפור יציאת מצרים, מכיון שגם הנשים וגם האנשים חיובן מהתורה, הן יכולות לקרוא את ההגדה, ולהוציא את האנשים ידי חובה.

וזוהי גם מסקנת הגר"ע יוסף בספרו יחוה דעת (ח"ב סימן סה) שכתב: "גם הנשים חייבות בהגדה ובסיפור יציאת מצרים בליל פסח מן התורה, ויכולות להוציא את האנשים ידי חובתם".

אולם עדיין יש לדון אם ראוי לנהוג כן במקום ציבורי, כגון בבסיס צבאי, וכדלהלן.

ענף ב

נשים בקידוש ובזימון

ה. בשו"ע (או"ח סי' רעא סע' ב) נפסק: "נשים חייבות בקידוש אע"פ שהוא מצות עשה שהזמן גרמא, משום דאיתקש זכור לשמור, והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה. ומוציאות את האנשים, הואיל וחייבות מן התורה כמותם". אמנם במשנה ברורה כתב: "ומכל מקום יש להחמיר לכתחילה שלא תוציא אשה אנשים שאינם מבני ביתה, דזילא מילתא".

ומפורש, כי למרות שמעיקר הדין נשים מוציאות אנשים ידי חובה בקידוש, כי שניהם מחוייבים מהתורה, אולם אין ראוי שאשה תוציא ידי חובה אנשים שאינם מבני ביתה, כי הדבר "זול", כלומר, בלתי מכובד וראוי.

וממילא, כאשר אשה עורכת את הסדר, הרי שלפי דברי המשנה ברורה, אין זה מן הראוי שתעשה קידוש ברבים להוציא אחרים שאינם מבני ביתה.

ו. זאת ועוד, חלק מליל הסדר הוא הזימון. ול'זימון' בליל הסדר יש שתי משמעויות.

הטור והשו"ע בהלכות פסח (או"ח סימן תעט) כתבו: "ומצוה לחזר אחר זימון". ודנו הפוסקים למה התכוונו הטור והמחבר בדבריהם שיש בליל הסדר מצוה "לחזֵר אחר הזימון" – האם זהו מחמת ברכת המזון, דהיינו שמוטל על כל אדם לדאוג לכך שימַצֵא בחברת שלושה אנשים בליל הסדר כדי לקיים את מצות הזימון בברכת המזון. או שהמצוה לחזר אחר הזימון, פירושה להשתדל להיות בחברת שלושה אנשים כדי שיוכל לומר את ההלל כדבעי.

והרמ"א הוסיף: "והגדול שבהן אומר הודו ואנא, והאחרים עונין אחריו, והגדול יכול ליתן לקטן רשות, ויכול לצרף לזימון לענין הלל אע"ג שלא אכל עמהם". וכתב המגן אברהם (ס"ק ב) וז"ל: "משמע בטור דוקא להלל מצוה לחזור, אבל ברכת המזון דינו כשאר ימות השנה". וכן נקט לדינא המשנה ברורה (ס"ק ט) "הסכימו האחרונים דהאי זימון אינו לענין ברכת המזון, דבשביל זה אינו מחוייב להדר יותר מבשאר ימות השנה. והכא לענין הלל מיירי, שמצוה להדר לומר הלל בשלשה, כדי שיהא אחד אומר לשנים הודו, והם יענו פסוק שאחר זה. ואותו שיקראוהו לזימון זה לא יאכל ולא ישתה ולא יסייע לברך ברכת הזימון, אלא ישמע הודו ויענה עמהם ויחזור לביתו. וגם בזה הסכימו דאף שמצוה מן המובחר לומר הלל בשלשה גברים גדולים, ועל כן אם יש בביתו על שולחן אחד גברא בר חיובא, בודאי מהנכון לצרף אותו לאמירת הודו, מכל מקום אין קפידא כל כך, שיכול לצאת בזה באשתו ובניו, דהיינו שהוא יאמר והם יענו".

ומכל מקום הביא המשנה ברורה את דברי החק יעקב: "דלפי מה שנוהגין לומר הודו בניגון נעימת קול, יש לחוש למאי דאמרינן בגמרא זמרן נשי ועניין גברי כאש בנעורת". והיינו שיש חשש פריצות ומכשול כאשר אשה מזמרת וגברים עונים לה, ולכן אין לאשה לומר את ההלל בשיר וזמר.

הרי לנו דעת רבים מהאחרונים, שאין בליל הסדר חיוב לזמן בברכת המזון יותר משאר ימות השנה. ורק לאמירת ההלל צריך לכתחילה שיהיו שלושה גדולים בעת אמירתו, אך למעשה אין קפידא גם אם יאמר את ההלל בפני אשתו ובניו שהגיעו לגיל חינוך.

ולפי זה, כאשר אשה עורכת את הסדר, מעיקר הדין אין כל מניעה שהיא תהיה חלק מהזימון בהלל, וכדבריו: "שיכול לצאת בזה באשתו ובניו, דהיינו שהוא יאמר והם יענו". אלא שלא הוברר, האם גם באופן שהאשה אומרת את הפסוקים, והאנשים עונים אחריה – אין כל בעיה, וצ"ע. [ומכל מקום, כמובן שאין לאשה לשיר את ההלל בפני אנשים].

ז. לעומתם, יש המפרשים כי כוונת הטור והשלחן ערוך לחזר אחר זימון בברכת המזון בליל הסדר.

בקיצור שלחן ערוך (סי' קיט סעי' ח) כתב: "אחר כך מוזגים כוס שלישית לברכת המזון. ומצוה להדר שיהיה לו מזומן, אבל לא ילכו מבית לבית לצורך מזומן, כי כל אחד צריך לברך ברכת המזון במקום שאכל". ומשמע שלדעתו, המצוה לחזר אחר הזימון בליל הסדר היא מדיני ברכת המזון, שתהיה בזימון, ולא רק דין באמירת הלל. וכן דעת הנצי"ב מוולוז'ין (הגדה של פסח אמרי שפר), שבליל הסדר צריך לחזר אחר הזימון מדין ברכת המזון ללא כל קשר לאמירת ההלל.

ונראה לדון לפי זה, כיצד תוכל להתקיים ההלכה שבפסח "מצוה לחזר אחר זימון" של ברכת המזון, כאשר אשה עורכת את הסדר, [ואין ג' גברים שיכולים לזמן בעצמם].

והנה נדון צירוף האשה לזימון מובא בדברי הגמרא (ערכין ג, א): "הכל חייבין בזימון. לאתויי מאי, לאתויי נשים ועבדים. דתניא נשים מזמנות לעצמן". ופירש רש"י: "מזמנות לעצמן, שלש נשים. אבל אין שתי נשים מצטרפים עם אנשים, לפי שיש באנשים מה שאין בנשים, שאין נשים אומרות ברית". ובשו"ע (או"ח סי' קצט סעי' ו) נפסק: "נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן, אבל מזמנים לעצמן". ועוד נפסק (שם הלכה ז) "נשים מזמנות לעצמן רשות, אבל כשאוכלות עם האנשים, חייבות, ויוצאות בזימון שלנו". וכתב המשנה ברורה (ס"ק יז) "ואע"ג דנתבאר דאין מזמנין אנשים ונשים ביחד, ואפילו רצו משום שאין חבורתן נאה. היינו דווקא התם שהאנשים הם רק שנים, וחיוב זימון בא על ידי צירוף נשים, להכי מינכר צירופן והתחברותן יחד, וגנאי הדבר. מה שאין כן הכא מיירי כשיש שלשה אנשים זולתן, ואין צריך כלל לצירופן לענין חיוב זימון, ולכן אף שהנשים ועבדים מצטרפים לצאת ידי חובתן בשמיעה מהמברך ולענות אחריו ברכת הזימון, אין בזה משום גנאי".

ויש ללמוד מדברים אלו, כי באופן שעל ידי אשה נוצר צירוף לזימון, הרי זה בבחינה ש"אין חבורתן נאה" ויש "גנאי" בדבר, ומשום כך אין לזמן. ואילו באופן שיש מזומן גם ללא נשים, הרי שהן רשאיות להצטרף לזימון בשמיעה בלבד, ומשמע מסתימת דברי המשנה ברורה, כי אין מן הראוי באופן זה שהאשה תזמן [ואף שיש פוסקים שהתירו צירוף לזימון על ידי אשה, כפי שציין השערי תשובה (שם ס"ק ג) לדברי ספר גן המלך (סימן עה) "שגדול אחד היה מזמן הוא וחתנו ובתו", וטעמו: "דכיון דבכה"ג לא שכיחא פריצותא שפיר דמי למיעבד הכי". כבר כתב המשנה ברורה (ס"ק יב) שאפילו אשה עם בעלה ובניה אין נכון לצרפם לזימון].

ולפי זה, הרי שעל ידי האשה אי אפשר ליצור צירוף לזימון של ברכת המזון בליל הסדר, משום שיש גנאי בדבר. ובאופן שכבר יש זימון, מסתבר שאין היא מזמנת לאחרים, אלא שומעת מהמברך ועונה אחריו.

מכל המבואר לעיל, נראה שאף אם נוכחנו לראות שמעיקר דין חיוב סיפור יציאת מצרים, גם נשים יכולות לקרוא את ההגדה, ולהוציא את האנשים ידי חובה. אולם לכאורה נראה מדברי הפוסקים, כי אין ראוי שאשה תערוך את ליל הסדר במקום ציבורי, וכגון בבסיס צבאי. וזאת משום שלפי המשנה ברורה, אין ראוי שתוציא אחרים ידי חובה בקידוש "דזילא מילתא", ומסתבר שהוא הדין בכל מה שצריכה להוציא אחרים. וגם בדיני הזימון בהלל, אין ראוי שהיא תקרא את פסוקי ההלל, והאנשים יענו אחריה.

ענף ג

חיוב נשים בהסבה

ח. בגמרא (פסחים קח, א) מובא: "אשה אצל בעלה לא בעיה הסבה, ואם חשובה היא צריכה הסבה". ודין זה נפסק ברמב"ם (הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה ח). ובביאור הטעם מדוע פוטרים את הנשים מהסבה, חלוקים הראשונים, ונפקא מינה לדין הסבת אשה שאין לה בעל:

[א] רב אחאי גאון בשאילתות (פרשת צו סימן עז), כתב שהטעם הוא משום "דלאו דרכייהו דנשי למיגנא". כלומר, אין דרכה של אשה להסב.

[ב] הרשב"ם כתב: "אשה אינה צריכה הסבה, מפני אימת בעלה וכפופה לו". כן מובא באור זרוע (שם) "מפני שהאשה כפופה לבעלה, אין נכון מצידה להראות לפניו שררה וחרות". וכן כתב רבנו מנוח (הלכות חמץ ומצה פרק ז פרק ח) בפירושו הראשון. ולפי זה כתבו האור זרוע והרא"ש, שלדעת רשב"ם רק אשה אצל בעלה אינה צריכה הסבה, אבל אשה שאין לה בעל, כגון אלמנה וגרושה, צריכה להסב. וכך כתב הטור לדעה זו.

ואף הסבר הטעם מדוע אשה חשובה חייבת בהסבה, תלוי בטעמים המבוארים לעיל בפטור אשה מהסבה: לדעת בעל השאילתות, כתב בעל הארחות חיים (סדר ליל הפסח, ג) שאשה חשובה חייבת בהסבה, שכן דרכה של אשה זו להסב גם בימות החול. אולם לדעת הרשב"ם נראה שהטעם הוא כפי שהביא החוק יעקב (סי' תעב ס"ק ח) מדברי הרוקח (סי' רפג) לפי שאין בעלה מקפיד עליה.

למעשה, כתב המחבר בשו"ע (סי' תעב סע' ד) ש"אשה אינה צריכה הסבה". ונקטו האחרונים (ב"ח, פר"ח, ברכי יוסף וגר"א) ממשמעות סתימת דבריו, שלדעתו כל אשה אינה צריכה להסב, ובכלל זה אשה שאין לה בעל, שכן סובר לדינא כדעת בעל השאילתות.

ברם בשו"ת חזון עובדיה (חלק א כרך א סימן יד) כתב שבזמנינו מנהג עדות המזרח, שאפילו נשים מסבות בליל הסדר [וזאת למרות שאצל האשכנזים אין המנהג כן]. וכתב הגר"ע יוסף בטעם הדבר על פי דברי הרוקח (המובא לעיל) שאשה חשובה יכולה להסב לפי שאין בעלה מקפיד עליה. ואם כן טעם זה שייך בנשים שלנו, שהרי בזמנינו אין הבעלים מקפידים על הסבת האשה, ולכן כל הנשים בזמנינו דינן כ"אשה חשובה" שחייבת בהסבה [ומכל מקום לענין דיעבד, פסק בחזון עובדיה, שכיון שבלאו הכי רבו הפוסקים המקילים בזה בדיעבד גם לאנשים משום דהוי ספיקא דרבנן ולקולא, יכולות נשים שלא אכלו מצה ושתו יין בהסבה, לסמוך להקל שלא לחזור ולשתות "אבל לכתחילה בודאי שאין לשנות מן המנהג שנהגו בכל עדות המזרח, שגם הנשים נוהגות להסב בארבע כוסות ובאכילת מצה והכורך ואפיקומן, וכדין האנשים שעושים כן דרך חירות"].

לפי האמור, נראה כי כאשר מסבים חיילים וחיילות על שלחן אחד, השאלה האם חיילת רשאית להסב – תלויה במנהגים השונים, בדין הסבת אשה שאין לה בעל. ולפי מנהג האשכנזים, היא אינה מסיבה, כדעת בעל השאילתות אך לדעת הגר"ע יוסף דינה כאשה חשובה שעליה להסב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

קריאה למפרע

קריאה למפרע [מגילה, הלל, ק"ש, תפילה, פסוקי דזמרה, קריאת התורה ונ"ך וברכת כהנים] המשנה (מגילה פרק ב משנה א) אומרת: "הקורא את המגילה למפרע לא

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

מוציא מצה

א. מוציא מצה – על איזו מצה בוצע ומברך מצוה מדאורייתא לאכול כזית מצה בליל הסדר, והנה חז"ל דרשו מלשון הפסוק "לֶחֶם עֹנִי" – "מה

קרא עוד

יין מזוג במים

 א. מזיגת יין חי בסוגיות הש"ס מבואר כי שתיית יין נעשית על ידי מזיגתו במים כדי לעדן את טעמו וחריפותו. נפקא מינה לענין ברכת בורא

קרא עוד

בשר מתורבת

בשר מתורבת א. רקע מדעי ושאלות לדיון הלכתי תהליך היצור של רקמת שריר "מתורבתת" – נטילת תאי הגזע מבעלי החיים באמצעות "ביופסיה" (biopsy). והמשך תהליך

קרא עוד

קטן שהזיק

קטן שהזיק א. חיוב קטן בנזקיו בקטנותו וכאשר יגדיל במשנה במסכת בבא קמא נאמר "חרש שוטה וקטן פגיעתם רעה, החובל בהן חייב, והם שחבלו פטורים.

קרא עוד

ארבע כוסות

א. שתיית ארבע כוסות – התקנה והטעם במסכת פסחים מבואר החיוב לשתות ארבע כוסות, ואף שמצוה זו היא תקנת חכמים, בתלמוד ירושלמי נאמרו כמה טעמים

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.