עשיית מלאכה בשעת ברכה

א. האיסור לעשות מלאכה בשעת קריאת שמע וברכותיה

במשנה במסכת ברכות (1א) מבואר כי האומנים רשאים לקרות קריאת שמע בראש האילן, מה שאינם רשאים לעשות בתפילה, מפני שאינם יכולים לכוון.

בסוגיית הגמרא שם הקשו, שהרי גם בקריאת שמע "הקורא את שמע צריך שיכווין את לבו", והיאך איפוא מותר להם לקרוא בשעה שעוסקים במלאכתם בראש האילן. ואכן תירץ רב ששת "והוא שבטלים ממלאכתן וקורין". ומכל מקום בתפילה אינם יכולים להתפלל "דבעי כוונה יתירה ואין הכוונה מצויה במקומות אלו" – מאירי (1ב). ועל כך שבו והקשו: "והתניא בית הלל אומרים עוסקים במלאכתן וקורין", ותירצו: לא קשיא, הא בפרק ראשון הא בפרק שני". ומבואר כי בקריאת הפרשה השניה אין הכוונה מעכבת, ועל כן אין צריכים להתבטל ממלאכתם.

וכתבו התוספות כי להלכה "כוונה מעכבת רק בפסוק ראשון", ועל כן רק בפסוק זה בטלים ממלאכתם.

אבל הרי"ף (2א) כתב כי לדעת רבא שסבר שאין צריך כוונה הטעם שבטלים ממלאכתן אינו משום כוונה, אלא משום שכשמברכים בעודם עסוקים במלאכתם "קא משוו ליה עראי". וכן מבואר בדברי הרמב"ם (2ב) שכתב: "וכן האומנין בוטלין ממלאכתן בפרשה ראשונה כדי שלא תהא קריאת עראי". וראה גם בספר ברכת אליהו (3א) שהביא את דברי הרי"ף, ודייק כדבריו מהירושלמי (3ג).

להלכה פסק השלחן ערוך בהלכות קריאת שמע (3ב) "הקורא קריאת שמע, לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו בפרשה ראשונה שהוא עיקר קבלת עול מלכות שמים, מפני שנראה כקורא עראי, וכתיב ודברת בם (דברים ו, ז) ודרשינן עשה אותם קבע". ועוד נפסק שם: "היה עוסק במלאכה ורוצה לקרות קריאת שמע, יתבטל ממלאכתו עד שיקרא פרשה ראשונה, כדי שלא יהא כקורא עראי". ודייק המשנה ברורה (ס"ק יט) "משמע דמכאן והלאה מותר אפילו בברכות קריאת שמע".

 

ב. איסור עשיית מלאכה בברכת המזון ובשאר ברכות

בהמשך סוגיית הגמרא בברכות (1א) מבואר כי פועלים שהיו עושים מלאכה אצל בעל הבית קוראים קריאת שמע ומתפללים, ואוכלים פתן ואין מברכים לפניה אלא מברכים אחריה שתיים. בתלמוד הירושלמי (3ג) דייקו מברייתא זו: "אמר רבי מנא זאת אומרת שאסור לעשות מלאכה בשעה שיברך שאם לא כן יעשה מלאכה ויברך".

רבותינו האחרונים דנו בהרחבה באיסור זה:

המגן אברהם (4א) כתב שאפילו תשמיש קל אסור לעשות.

הטורי זהב (4ב) כתב שאין לטעות ולומר שאיסור זה דוקא בברכת המזון ולא בשאר ברכות התפילה, אלא בכל דבר מצווה לא יעסוק בדבר אחר, כי זה מורה על עשיית המצווה בלי כונה אלא דרך עראי ומקרה.

הפרי מגדים (4ג) הקשה סתירה מדין זה לאמור לעיל בקריאת שמע, שרק בפרשה ראשונה בטלים ממלאכתם, ומפרשה שניה עוסקים ממלאכתם וקוראים. וכתב "על דרך אפשר" שקריאת שמע נחשב כלימוד תורה, ומותר לעשות ממלאכתו בשעת לימוד תורה.

בשולחן ערוך הרב (4ד) כתב לחלק באופן אחר: "שלא יעסוק  בדבר שצריך לשים לבו אליו, וזה אינו נכון לכתחילה גם בשאר ברכות וגם בקריאת שמע אפילו מפרק שני ואילך. משא"כ מלאכה בידיים לא מנעו אלא בפרק ראשון של קריאת שמע".

התהילה לדוד (4ה) רצה לחלק בין עוסק במלאכה שחשיב בדיעבד, לבין להתחיל מלאכה לכתחילה שאסור בכל מקרה. ואחר כך הביא את דברי השו"ע הרב, ולמד בכוונתו כי דבר שמפריע בכוונה אסור אף בפרשה שניה, ודבר שאינו מפריע בכוונה ואסור רק מטעם שעושהו כעראי, אסור רק בפרשה ראשונה של קריאת שמע. אך בהמשך דבריו דחה את החילוק, יעו"ש בדבר.

בשיעורי הגרי"ש אלישיב (5א) הביא את דברי המשנה ברורה שהקשה סתירה זו, וכתב לחלק בין ברכת המזון שהיא כתפילה, לבין שאר ברכות שבהן אין איסור עשיית מלאכה, ותמה על דברי הט"ז שאסר בכל הברכות.

בספר יקר תפארת (5ב) ביאר את דברי הפמ"ג (4ג) כי בשעת עיסוק בתורה אין אסור במלאכה, דבתורה כיוון שחייב תמיד ללמוד ע"כ החיוב הוא אפילו כשעוסק במלאכתו. אך קשה לדברי הפרי מגדים, מה יענה על כך שגם בברכות קריאת שמע עוסקים במלאכתם ומברכים. ותירץ על פי דברי האבי עזרי, שברכות קריאת שמע אינן כברכת המצוות, אלא חלק מסדר קריאת שמע. ולכן יש לומר שגם בזה יש דין של תורה שיכול לעסוק במלאכה כשלומד.

רבותינו האחרונים דנו, האם האיסור לעסוק במלאכה בשעת ברכה מעכב בדיעבד.

האליהו רבה (6א) הביא דברי העולת תמיד שאם עשה מלאכה בשעת ברכה ודאי שיצא בדיעבד, דלא גרע משיכור שיוצא בברכותיו. והקשה עליו, שאם כן מדוע עקרו את הברכה מהפועלים העוסקים במלאכתם, ולא אמרו שיברך בשעת המלאכה, שיוצא עכ"פ בדיעבד.

וכתב המאמר מרדכי (6ב) כי לכאורה נראים דברי האליה רבה, שהרי בכל מקום מצינו שהשוו שעת הדחק לדיעבד, וכאן נמי הוי שעת הדחק. אך כתב כי ראיית העולת תמיד משיכור היא "ראיה חזקה ונכונה וכמעט לית בה פירכא", וע"כ צריך לומר "הכא שכיח טובא, והוא דבר ההווה תמיד, לזה לא ראו חז"ל להתירו לכתחילה אף בשעת דחק".

 

ג. האיסור לעשות מלאכה בברכת המזון ובשאר ברכות – פסק ההלכה

בבן איש חי (6ג) כתב: "אסור לברך והוא עוסק במלאכתו, ואפילו תשמיש קל, כגון מנגב ידיו או לובש מלבושו", וסיים: "והן בעוונותינו הרבים, רבים מעמי הארץ מזלזלין בברכת המזון לברך במהירות, ויש עוסק בעסק בשעת ברכה, וצריך להוכיחם על זה".

גם בספר חסד לאלפים (6ד) הזהיר על כך וכתב אסור לעסוק בשום עסק כל דהוא בהיותו מברך, כי עבירה גוררת עבירה לברך בלא כוונה ובדילוג תיבות ואותיות.

מרן השולחן ערוך הביא בהלכות ברכת המזון (7א) את מסקנת הסוגיא בברכות (1א) בנדון פועלים העושים מלאכה אצל בעל הבית, ופסק כדברי הירושלמי שאסור לעשות מלאכה בעודו מברך. והמשנה ברורה כתב כדברי הט"ז שהוא הדין בשאר ברכות. וביאור הלכה נקט כדעת העולת תמיד שאין זה מעכב בדיעבד.

בכף החיים (7ב) הוסיף שבעת ברכת המזון אין לפנות הכלים מהשולחן, אלא ידיו אסורות ועיניו סגורות ומה טוב שיברך מתוך הספר. והרחיב בגודל עניין הכוונה בברכות הנהנין. וכמו כן כתב שגם אדם היוצא ידי חובה בשמיעת ברכתה מאחר אסור בעשיית מלאכה בשעה שחברו מברך.

וראה בפסקי תשובות (7ג) פרטי דינים במה יש להיזהר כאשר מברך, אך "לימד זכות" באופנים שלא יוכל לכוון יפה אם ימנע מעשיית העיסוק, במידה ועיסוק זה אינו מצריך שימת לב מיוחדת: "יש ליזהר בשעה שמברך כל ברכה שהיא, שלא יביא מאכלים וכלים אל השלחן. ולא להוריד מהשלחן, ולא להכין מאכליו או שתייתו, לא לקלוף ולא למזוג הכוס, ולא להלביש חליפתו וכובעו וכדומה. ולא לשחק עם תינוק, ואף לא לנגב ידיו במגבת בשעה שמברך. וכל שכן שאסור לרמוז בעיניו ובידיו ולקרוץ בשפתיו וכדומה, ולא להסתכל באיזה ספר וכדומה. ולא לצפות לעבר מקום מסויים בהתבוננות. אמנם אם יטרד במחשבתו, או שממהר מאד ולא יוכל לכוון יפה, אם ימנע מעשיית איזה דבר, יש לימוד זכות להתיר בעשיית דברים כאלו שאין צריך שימת לב מיוחדת בעשייתם. אך אין זה אלא לימוד זכות גרידא, ולכתחילה צריך לסדר עצמו, ולסלק כל מחשבותיו וסידוריו הטורדים אותו, כדי שיוכל לברך כהוגן וללא כל עיסוק כלשהו".

בשבט הקהתי (8א) הסתפק האם רשאי להפסיק באמצע הברכה ולעסוק במלאכה, ורק עשיית מלאכה תוך כדי שמברך אסרו. או מכיוון שהוא באמצע ברכה אסור בכל עניין. וכתב שבפשטות, ממקור דין זה אין לנו ראיה לאסור. ומכל מקום יש הוכיח לאסור מדיני בציעת הפת, דמשמע שאינו יכול לחתוך בשעת הברכה.

 

ד. הליכה בשעת אמירת הברכה

בספר הליכות שלמה (8ב) מובא בשם הגרש"ז אויערבך, שאין איסור להתהלך בשעת ברכה, אך לכתחילה אין לעשות כן. ונתבאר שם, שאין זה בכלל המלאכות האסורות בשעת ברכה.

וראה בספר ברורי חיים (8ג) שדן בהרחבה האם הליכה נחשבת למלאכה האסורה בשעת ברכה, והביא את דברי השו"ע (או"ח סי' קפג ס"י) דאם היה מהלך בדרך ואוכל, אין צריך לישב ולברך, לפי שאין דעתו מיושבת עליו. ובמשנה ברורה (שם ס"ק לז) הביא מהחיי אדם שכל מה שהקל המחבר שיכול לברך דרך הילוכו, אינו אלא היכא שאף אכילתו היתה דרך הילוכו. אבל אם אכילתו היתה בישיבה, צריך לברך גם כן בישיבה. ובשער הציון (ס"ק מ) כתב, וכן נראה לדינא דאף באכל דרך הליכה אין ברור כל כך שיכול לברך דרך הילוכו, וכל שכן בזה היכא שאכל בישיבה שאין להקל, ע"כ. מדבריו למדנו דברכה בהליכה מורה על מקרה והזדמנות ואינו לכתחילה. כיון דאנן בעינן לברך להקב"ה באופן שכל מגמתינו ומאויינו מחשבותינו ולבנו עליו יתברך ולא כבדרך אגב".

 

ה. אמירת הברכות על הדלקת נר חנוכה בשעת מעשה ההדלקה

הריטב"א במסכת שבת הביא "יש אומרים " כי מברכים על הדלקת נרות חנוכה בזמן שמדליקים אותם, וכן פסק בספר לקט יושר (9ב). וצ"ע מדוע הדבר מותר – והרי עושה מלאכה בשעת אמירת הברכה.

בשאלה זו דן בהרחבה רבי שריה דבילצקי (9ג) וצידד שמכיוון שטעם האיסור כדי שלא יעשה ברכתו עראי, כאשר המלאכה היא חלק מהמצווה, אין בכך חיסרון. אולם יש לדחות חילוק זה מדברי החסד לאלפים (6ד) שאסר לנגב בשעה שמברך –  אף שהניגוב הוא חלק מהמצוה.

וראה בהמשך דברי שהביא ראיות שבכל מלאכה השייכת לאותה מצווה מותר לעשותה בשעת הברכה. עם זאת, לכתחילה יש לברך את כל הברכה לפני המצווה.

 

ו. ניגוב ידיו בשעת ברכת אשר יצר

הר"ש דבליצקי הזכיר בדבריו (9ג) את הנדון ההלכתי האם מותר לברך אשר "אשר יצר" בשעת ניגוב הידיים.

רבי יוסף חיים זוננפלד הרחיב את היריעה בשאלה זו בשו"ת שלמת חיים (10א) ורצה לחלק בין ברכות שחיובן מהתורה לברכות שחיובן מדרבנן. אלא שיש להבין לפי זה, מדוע נפטרו הפועלים מברכה רביעית שבברכת המזון הרי חיובה מדרבנן.

וצריך לומר שהחמירו בברכה זו כדי שלא יבואו לזלזל בה. ועוד יש לומר, שאין ראוי שהפועלים לא יברכו הברכה שהיא מדאורייתא, ויברכו הברכה שהיא מדרבנן. אלא שמדברי הט"ז נראה שאף בברכות מדרבנן אסור.

וראה בדבריו, במה שדן בראיות לחלק בין ברכות שחיובן מדאורייתא לברכות שחיובן מדרבנן. וכן במה שחידש, כי יתכן שגם לדעת הט"ז האיסור בברכות דרבנן הוא דין לכתחילה, אבל ודאי עדיף שיברך בעודו עושה מלאכה, משלא יברך כלל. משא"כ בברכות דאורייתא.

עוד מבואר בדבריו שבברכה שחיובה מדרבנן אם כבר התחיל במלאכה קודם הברכה, אין צריך להפסיק.

 

ז. איסור עשיית מלאכה בשעת ברכה – פרטי דינים

בספר חשוקי חמד (11א) נשאל האם מלווה של חולה הרוצה להתפלל בשעת הנסיעה בעודו נצרך לטפל בחולה, יתפלל בדרך בישיבה, או שעדיף שיתפלל אחר כך תפילת תשלומין בעמידה, מאשר להתפלל בישיבה בעודו נצרך לעשות מלאכתו בשמירה על החולה.

בספר אבני חשן (11ב) אסר לחולה לקחת תרופה באמצע ברכות קריאת שמע, משום עשיית מלאכה בשעת ברכה, אלא אם כן מדובר בפיקוח נפש.

באבני ישפה (11ג) דן באדם שעוסק במלאכה ורוצה לשתות, האם רשאי לברך בעודו עסוק במלאכתו. ולמד מדברי המשנה ברורה (7א) לאיסור, אך הכריע כי המיקל בזה יש לו על מי לסמוך.

• סידור צלחות והשלחן בשעת ברכת המזון – אוצר דינים לאשה ולבת (12).

 

ח. איסור עשיית מלאכה בשעת ברכה – סיכום

בספר מאיר עוז (13) הביא מקורות נוספים לאיסור עשיית מלאכה: מדברי המדרש 'כי ראו בארון ה" קוצרים ומשתחווים היו, ומהפסוק 'על כל ברכה ותהילה אתה הוא ה' לבדך' – אתה לבדך בלבו של מבורך ומהולל.

וראה בדבריו סיכום פרטי הדינים שנתבארו לעיל, עם תוספת נופך וחידושי דינים:

• חיתוך פרוסת המוציא – לצורך המצוה ומותר.
• אחיזת ציצית בברכות קריאת שמע – אין חשש.

ניגוב ידיו בברכת אשר יצר – סיכום הדעות וטעמיהם.

• להתעטף בטלית בברכות קריאת שמע – אם לא אמר גאל ישראל, מותר.
• קיפול טלית ותפילין באמירת שיר של יום – בשלמת חיים התיר.
• קיפול תפילין בחזרת הש"ץ – המשנה ברורה אסר.