עשיית מלאכה על ידי ישראל עבור בן חו"ל ביום טוב שני

מתוך ספר רץ כצבי

עשיית מלאכה על ידי ישראל עבור בן חו"ל ביום טוב שני

[גדרי יום טוב שני]

מקור ההלכה לנהוג בחוץ לארץ בכל יום טוב שני ימים מבואר במסקנת סוגיית הגמרא בביצה (ד', ע"ב) "והשתא דידעינן בקביעא דירחא מאי טעמא עבדינן תרי יומי, משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידכם".

יו"ט שני שבחוצה לארץ מכונה "יום טוב שני של גלויות", ובהשקפה ראשונה נראה שהטעם לכינוי זה הוא משום שנוהג בחוצה לארץ, מקום גלות עם ישראל עד ביאת גואל צדק.

אך כשנדייק בדברי הרמב"ם (הלכות יום טוב פרק א הלכה כא) יש לעמוד על עומק נוסף הטמון ביסוד המונח "יו"ט שני של גלויות", וז"ל: "זה שאנו עושין בחוצה לארץ כל יום טוב מאלו שני ימים, מנהג הוא. ויום טוב שני מדברי סופרים הוא ומדברים שנתחדשו בגלות". ויש לדקדק בדבריו שיו"ט שני של גלויות אין משמעותו רק בכך שנוהג במקום גלותם של ישראל, אלא שהוא דבר שנתחדש בגלות. וכפי שידוע, שדברי הרמב"ם הם הלכה ולא רק פרשנות, ובוודאי טמונה משמעות הלכתית בהגדרה שיו"ט שני הוא "מדברים שנתחדשו בגלות", ויש לברר מהי השלכה זו.

כמו כן, מציאות מיוחדת זאת שבני חו"ל נוהגים יום טוב באותו בזמן שאצל בני ארץ ישראל יום זה הוא יום חול גמור, טומנת בחובה שאלות הלכתיות רבות ומסועפות, ומהשכיחות שבהם, השאלה: האם רשאי בן חו"ל לומר לישראל שיעשה עבורו מלאכה ביום טוב שני, וכפי שיבואר להלן הדבר תלוי בהבנת גדר תקנת חז"ל של יו"ט שני.

אך ראשית כל, שאלה זו תלויה בראש ובראשונה בבירור סוגיית ההיתר למי שקיבל עליו שבת לומר למי שעדיין לא קיבל עליו שבת לעשות עבורו מלאכה, כפי שיבואר להלן.

א.

בחידושיו למסכת שבת (קנא, א) למד הרשב"א מדברי הגמרא שאדם יכול לומר לחברו שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי – "שישראל שקיבל עליו שבת קודם שחשיכה, מותר לומר לישראל חברו שלא קיבל עליו שבת לעשות לו מלאכה". והר"ן (שם דף סד, ב בדפי הרי"ף; ד"ה ומדאמרינן) כתב על דברי הרשב"א: "ולי אין הנידון דומה לראיה, דשאני הכא הסיבה שמותר לומר לחברו שמור לי פירות שבתחומך, משום דאם יש שם בורגנין הרי הוא עצמו יכול לשמור שבת, משא"כ בשקיבל עליו שבת, הוא עצמו אינו יכול לעשות מלאכה".

וכתב הבית יוסף (סימן רסג) שהשגת הר"ן אינה מובנת, שכן לענין קבלת שבת גם כן יש לומר שאם לא היה מקבל עליו שבת היה גם לו מותר לעשות מלאכה, בדיוק כמו שאומרים שאם היו בורגנין היה יכול ללכת. ומאחר ודחה מרן הב"י את קושיית הר"ן, פסק בשו"ע (סי' רסג סע' יז) "יש אומרים שמי שקיבל עליו שבת קודם שחשיכה מותר לומר לישראל חברו לעשות לו מלאכה". והיינו כדעת הרשב"א, ולא ציין השו"ע כלל שיש חולקים בזה.

בהבנת שיטת הרשב"א נחלקו הפוסקים: המג"א (שם ס"ק ל) ביאר את הדברים כפשטותם: "מותר לומר, דהא אי בעי לא היה מקבל שבת עליו, וכל שיש לו היתר מותר אמירה, כמו שכתוב (סימן שז סעיף ח)", ע"כ. וכוונתו למבואר שם שמותר לומר בשבת "לכרך פלוני אני הולך למחר" מכיון שיש למצוא היתר שגם בשבת היה יכול לילך שם, כגון אם היה בורגנין מכאן עד אותו כרך. ולכן הוא הדין אם לא היה מקבל על עצמו שבת הוא עצמו היה מותר במלאכה. ובעצם אלו הם דברי הב"י, אלא שהמג"א הביא ראיה אחרת מהלכה שמותר לומר לחברו שמור לי פירות שבתחומך. מכל מקום דעת המג"א מבוארת, שסיבת ההיתר תלויה במה שהדבר היה יכול להיות מותר למשלח עצמו.

אולם הט"ז (שם סק"ג) כתב: "ונראה לעניות דעתי שטענת הב"י אינה טענה בזה", ומה שכתב הב"י שגם לגבי קבלת שבת אם לא היה מקבל עליו שבת היה מותר לעשות מלאכה יש לדחות "דעד כאן לא מהני סברה זו שיש היתר בלאו הכי, אלא כל שיש היתר עכשיו, אבל לא מהני לומר כן למפרע, דהיה יכול להיות תחילה בענין שיהיה עכשיו היתר [כלומר, אם בתחילה לא היה מקבל שבת אז עכשיו היה מותר], דמכל מקום עכשיו דאין לו היתר", אך לעומת זאת, ההיתר לומר "לכרך פלוני אני הולך למחר" היינו מפני שעכשיו בשבת יש לו היתר על ידי בורגנין.

ומה שיש להקשות על דברי הט"ז שכתב שהיתר על ידי בורגנין יש לו עכשיו בשבת, והרי לכאורה בשבת אינו יכול לבנות בורגנין. המעיין בדברי הב"ח שגם הוא תמה כהט"ז על קושית הב"י על הר"ן, וביאר בהבנת דברי הרשב"א כדרכו של הט"ז [וכמו שכתב הט"ז בסוף דבריו: "אחר כתבי זה מצאתי גם למו"ח ז"ל וכו' וכתב ג"כ קצת מהדברים שזכרתי"], ימצא שהרגיש הב"ח בתימה, היאך שייך להתיר עכשיו על ידי בורגנין, ולכן ביאר שאף עתה יש לו היתר בשבת זו לשמור פירותיו שחוץ לתחומו, אם היו גוים מתקנים בורגנין.

ואף שתירצו הב"ח והט"ז את קושיית הב"י על הר"ן, מכל מקום הסיקו הב"ח והט"ז ביאור אחר בהבנת דברי הרשב"א, שלפיו לא קשה כלל קושית הר"ן על הרשב"א. לדעתם, אין כוונת הרשב"א לומר שצריך שעכשיו יהיה היתר לעצמו, אלא שבאומר לחברו שמור לי פירות שבתחומך, מאחר ולשומר הפירות הרי זה מעשה היתר, שהרי נמצאים בתחומו, לכן מותר לומר לו לשמור, ואין צריך שיהיה מעשה היתר לזה שמבקש לשמור, אלא די שיהיה מעשה היתר לזה ששומר.

ומעתה שפיר למד הרשב"א, שכשם שב"שמור לי פירות שבתחומך" לא צריכים להיתר בורגנין אלא מותר מאחר ואין כאן איסור לגמרי, כי לחברו השומר מותר ואין עליו איסור שבת, ולכן מותרת האמירה שישמור פירותיו, כך גם כשמקבל עליו שבת קודם חשיכה אין עליו כל איסור לומר לחברו שעדיין לא קיבל עליו שבת ודבר זה מותר עליו, וכדברי הט"ז: "דלא נאסר אמירה אלא בדבר שהוא שוה לכל אדם מישראל".

נמצא כלל הדברים, מחלוקת המג"א והט"ז בביאור דעת הרשב"א בגדר ההיתר למי שקיבל עליו שבת קודם חשיכה לומר לישראל חברו לעשות לו מלאכה: לפי המג"א גדר ההיתר הוא משום שיכול להיות היתר לאומר עצמו. ולפי הב"ח והט"ז אין צורך בכך, אלא די אם לעושה המעשה יהיה היתר.

ב.

על יסוד ההיתר לומר לחברו שיעשה עבורו מלאכה המותרת לחברו, הקשה בשו"ע הרב (סימן רסג; קונטרס אחרון אות ח) שתי קושיות חמורות:

ראשית, מדיני אבל שאסור במלאכה, וההלכה היא שאסור לאבל לומר לחברו לעשות לו מלאכה, ולמרות שלחברו שאינו אבל הרי מותר לעשות מלאכה. ועוד קשה, היאך מותר לומר לחברו, הרי קיימא לן "שלוחו של אדם כמותו", ונחשב כאילו עשה השולח בעצמו מלאכה שאסורה לו, וכמו שמפורש בגמרא (בבא מציעא י, ב) וברא"ש (שם) שהאומר לאשה שתקיף את ראש הקטן, השולח חייב מלקות על לאו דלא תקיפו, והטעם הוא משום שעשתה בשליחותו והרי זה כאילו השליח הקיף בעצמו. ומעתה כמו כן האומר לחברו שלא קיבל עליו שבת לעשות לו מלאכה, אף שלחברו מותר, מכל מקום הרי מטעם שליחות נחשב שהאומר הוא זה שעושה, ודבר זה אסור לו לעשות מפני שקיבל על עצמו שבת.

ומכוח קושיות אלו מסיק בשו"ע הרב, שהביאור בדברי הרשב"א הוא מטעם אחר, וכדבריו מבאר גם בעל ה"לבוש", ותוכן דבריהם: בקבלת שבת יש דין מיוחד, שלמרות שבוודאי מקבל על עצמו שבת עם כל החומרות והסייגים השייכים לדיני שבת, וכמבואר בשו"ע (או"ח סימן רסא), מכל מקום מסתמא לא קיבל עליו אלא איסורים התלויים בגופו, דהיינו איסורים שהוא עושה, אבל לא קיבל עליו שבת לגבי דברים שאינם תלויים בגופו, כגון שאם אחר עושה בשבילו שלא יצטרך למחות, והוא הדין לענין איסור אמירה, שגם זה נחשב לאיסור שחוץ לגופו. ולא שייך בזה דין שליחות, דהיינו שהמעשה מתייחס אליו, משום שאיסור הבא מכוח שליחות "נולד בשעת עשיית המלאכה, שכשעושה בשבילו נעשית ידו כידו, ואיסור הבא מאליו הוא והוא אינו עושה שום מעשה בזה, וזה ודאי לא קיבל עליו".

נמצא מעתה טעם שלישי מדוע הותר למי שקיבל עליו שבת קודם חשיכה לומר לישראל חברו לעשות לו מלאכה: משום שלא קיבל על עצמו לשבות מאיסורים שחוץ לגופו.

ג.

ביישוב קושיתו הראשונה של השו"ע הרב מההלכה שלאבל אסור לומר לאחר לעשות מלאכה עבורו, כתב הגרי"ש אלישיב שליט"א (קובץ תשובות סימן ח ענף ב) ליישב, שבאבל יש דין מיוחד המובא ברמ"א (שו"ע יו"ד סימן שפ סע' ה) שאסור לעשות מלאכתו אפילו על ידי עכו"ם אלא אם כן הוא דבר האבד, והטעם לכך, כי לדעת הראב"ד בבבא מציעא (צ, א) יש ספק אם אמירה לעכו"ם נאסרה רק לגבי שבתות וימים טובים וחול המועד או שנוהג בכל דיני התורה, וכיון דלא איפשטא אזלינא לקולא, וכן פסק הפרי חדש. ואם כן הדין נותן שגם לענין אבל ניזיל מספק לקולא ולא נאסור באמירה לנכרי, ואם כן מכאן נלמד שיש דין מיוחד במלאכת האבל. ונראה, שהכוונה היא שגדר איסור המלאכה המיוחד שיש באבל פירושו שבאבלות אין זה רק דין על הגברא שלא יעשה מלאכה, אלא דין שלא תיעשה מלאכה עבורו, ולכן אסור אפילו לגוי לעשות מלאכה עבורו אף שאינו באיסור אמירה לעכו"ם.

ומעתה לא קשה קושית הקונטרס אחרון, כי הרי אי אפשר לדמות איסור מלאכה לאבל לאיסור מלאכת שבת, שאיסור מלאכת שבת גידרה הוא שאסור לגברא לעשות מלאכה, ולכן מותר לו לומר לחברו שלא קיבל שבת לעשות עבורו מלאכה, שהרי הוא אכן אינו עושה, אלא המלאכה נעשית עבורו, וזה מותר. אבל באיסור מלאכה לאבל שהגדר הוא שלא תיעשה מלאכה עבורו, אם כן ברור שאין כל נפקא מינה מי עושה את המלאכה, הוא עצמו או חברו או אפילו נכרי, כיון שסוף סוף המלאכה נעשתה.

ואם ישאל השואל היאך אפשר לומר שגדר עשיית מלאכה בשבת הוא על הגברא שלא יעשה מלאכה, והרי יש איסור אמירה לנכרי בשבת, ולכאורה מוכח מכך שגם בשבת גדר הדבר הוא שלא תיעשה מלאכה בשבת עבורו. אין זו קושיה כלל ועיקר: דין אמירה לעכו"ם בשבת הוא דין מיוחד ושונה משאר איסורי מלאכות שבת, וגדרו הוא שכל מה שאסור לאדם לעשות בשבת אסור לו לומר לנכרי שיעשה עבורו, ואין זה מדין עצם איסור המלאכה שנאמרה על הגברא, אלא עצם האמירה יש בה איסור, וכמו שביאר הגר"ז בקונטרס אחרון שם, שאיסור אמירה לנכרי נובע מדין "ממצוא חפצך" [אמנם בשו"ת רבי עקיבא איגר (סימן יז) כתב שלגבי צרכי היהודי בשבת עצמה אין איסור "ממצוא חפצך", אלא זהו דין אמירה מדרבנן. וגם בחידושי החתם סופר למסכת שבת (קנ, א) הביא את דברי שו"ת חוות יאיר (סימן נג) שבאמירה לנכרי להדליק נר לצורך היהודי, אף שהמלאכה עצמה חמורה וחיובה סקילה, מכל מקום האמירה לנכרי איננה בכלל "ודבר דבר" דאורייתא אלא דין דרבנן "אמירה לנכרי שבות", וכתב החתם סופר שדברים אלו מוכרחים, וזה דלא כהנ"ל].

ד.

הקושיה השניה של השו"ע הרב בקונטרס אחרון היתה, לאסור מדין שלוחו של אדם כמותו, וכאילו הישראל עשה את המלאכה.

בהשקפה ראשונה, יש לדון היאך שייך בזה דין שליחות, הלוא כלל נקוט בידינו: אין שליח לדבר עבירה. ומאחר והאומר לחברו לעשות מלאכה כבר קיבל שבת ולגביו יש עבירה בעשיית המלאכה, אין שליחות לדבר עבירה, ואין מעשה המלאכה מתייחס למשלח.

אך נראה שאין לומר זאת, שהרי פסק הרמ"א בשו"ע (חו"מ סימן קפב סע' א) במה דקיימא לן אין שליח לדבר עבירה, וז"ל: "ודווקא כשהשליח בר חיובא, אבל אם אינו בר חיובא הוי שליח אפילו לדבר עבירה". ומקור דין זה הוא מדברי הגמרא בבבא מציעא (י, ב) "אמר רבינא, היכא אמרינן דאין שליח לדבר עבירה, היכא דשליח בר חיובא, אבל בחצר דלאו בר חיובא היא, מיחייב שולחו". ומביאה הגמרא שם שתי דוגמאות מהו "שליח לאו בר חיובא": א. כהן שאמר לישראל קדש לי אשה גרושה, שהשליח הישראל בעצמו אינו מצווה להמנע לקחת אשה גרושה. ב. איש שאמר לאשה שתקיף ראש של קטן, שאשה אינה נכללת באזהרת "לא תקיפו" מכיון שאינה בבל תשחית פאת זקנך [והיא הדוגמא עליה התבסס הקונטרס אחרון בקושייתו].

ומעתה בנידון דידן, ישראל שקיבל שבת האומר לחברו שעדיין לא קיבל שבת לעשות לו מלאכה, יש לדון אם נחשב הישראל שעדיין לא קיבל עליו שבת "אינו בר חיובא". ויש לבעל דין לחלק ולומר, שרק באופנים שהביאה הגמרא נחשב "אינו בר חיובא" משום שאינו מצווה כלל במצוה זו ואין לו כל שייכות וחיוב, כגון ישראל שאינו כלל בחיוב שלא לישא גרושה, וכן אשה איננה שייכת כלל במצוות לא תקיפו. אולם בנידון דידן, הרי כל ישראל מצווים במצות שבת, אלא שישראל זה עדיין לא קיבל עליו שבת, וברגע זה עדיין לא נתחייב, ויתכן שכבר הוא נחשב "בר חיובא" הואיל וגם הוא הרי יכול להתחייב במצות שבת כמשלחו. ולפי זה יוצא, שבנידון דידן אין שליח לדבר עבירה, מאחר והשליח כן נחשב לבר חיובא, ומתורצת קושיית הקונטרס אחרון.

אולם לפי מה שכתב הסמ"ע (חו"מ סי' קפב ס"ק ב) שהטעם מדוע כשאין השליח בר חיובא יש שליח לדבר עבירה הוא, כי יסוד ההלכה שאין שליח לדבר עבירה הוא בגלל שאומרים לשליח "דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעין", ויכול המשלח לומר סברתי שהשליח לא ישמע לי לעשותו ולכך אין המשלח חייב. אבל כשאין השליח בר חיובא לא שייך טעם זה "דמדוע לא ישמע השליח, הרי מותר לעשות מה שמשלחו מבקש".

ולפי דברי הסמ"ע, אין כל הבדל אם אין השליח בר חיובא כלל במצוה זו, כמו בישראל בגרושה ואשה בהקפה, או אם רק ברגע זה אינו חייב במצוה כגון ישראל שעדיין לא קיבל שבת – העיקר הוא שמעשה זה ביכולתו להשלים, שאז אין המשלח יכול לומר סברתי שלא ישמע לי. ואם כך, חזרה קושית הקונטרס אחרון למקומה, מדוע לא נאסור לישראל שקיבל שבת לומר לאחר שלא קיבל שבת לעשות לו מלאכה מטעם ששלוחו של אדם כמותו.

ה.

וביישוב הקושיה השניה של הקונטרס אחרון, כתב הגרי"ש אלישיב שליט"א, על פי יסודו המחודש של החתם סופר (ח"א סימן פד; ח"ו סימן כד).

דהנה הפני יהושע (שו"ת חלק יו"ד סימן ב) הקשה לשיטת רש"י (בבבא מציעא פרק איזהו נשך) דקיימא לן יש שליחות לעכו"ם לחומרא, מדוע צריכים לטעם אמירה לנכרי שבות, תיפוק ליה ששלוחו של אדם כמותו, ואם תמצי לומר אין שליח לדבר עבירה, הרי אם השליח לאו בר חיובא יש שליח לדבר עבירה, כמו שפסק הרמ"א בחו"מ. והשיב על כך החתם סופר: "מוסכם בדעתי בלי ספק, דלענין מנוחת שבת לא שייך כלל שיהיה שלוחו כמותו, דהתורה הקפידה על מנוחת גופו של ישראל ולא על גוף המלאכה". וכתב שמצא כן גם בבית מאיר (אבן העזר סימן ה).

וכוונתו לומר, שדין שלוחו של אדם כמותו גורם רק שמעשה המלאכה מתייחס למשלח, אבל במציאות בפועל, המלאכה נעשתה בגופו של השליח, והשליח הוא זה שעסק במלאכה זו. ולגבי מלאכות שבת התורה הקפידה על מנוחת גופו של ישראל, וגופו של הישראל נח גם אם המלאכה מתייחסת אליו.

ולפי זה מתיישבת קושית הקונטרס האחרון, שכן יוצא לפי דברי החתם סופר שאין לדמות איסור מלאכת שבת לאיסור הקפת הראש, כי באיסור לא תקיפו עצם הקפת הראש היא העבירה, ועל כן אם מתייחסת ההקפה למשלח, כאשר אין השליח בר חיובא שאז יש שליח לדבר עבירה, אזי המשלח עובר בלא תקיפו. אולם על מלאכת שבת לא שייך לעבור בדרך שליחות, ומשום כך אפילו אם השליח אינו בר חיובא כגון שלא קיבל שבת והיה צריך להיות הדין שיש שליח לדבר עבירה ומעשה המלאכה אכן מתייחס למשלח שכבר קיבל עליו השבת, אולם במלאכת שבת אין בכך כדי לחייב את המשלח מכיון שסוף כל סוף המשלח שקיבל עליו שבת שבת ממלאכה.

היוצא מדברי החתם סופר טעם נוסף בסיבת ההיתר לומר למי שעדיין לא קיבל עליו שבת לעשות לו מלאכה: במלאכת שבת יש דין מיוחד ש"לא שייך לעבור עליהן בדרך של שליחות דהתורה הקפידה על מנוחת גופו של ישראל ולא על גוף המלאכה".

ו.

לפי הטעמים שנתבארו יש לדון בשאלה הבאה: כהן שאסור ליטמא למתים ואירע שיש מת בבנין שבו הוא גר ואין הוא יכול ליכנס לביתו, האם הוא יכול לומר לישראל שאינו מצווה להימנע מליטמאות למת, שיכנס ויביא לו את חפציו מביתו.

והנה הפרי מגדים (סימן רסג במשבצות זהב ס"ק ג) כתב: "מדברי הט"ז הקדושים [המובא לעיל אות א] איכא למשמע הלכתא גבורתא, א', שאין איסור אמירה כי אם כשאסור לכל ישראל, ואע"פ שאמירה לעכו"ם שבות, אע"פ שעכו"ם עושה בהיתר, הכא כיון שלישראל חברו מותר לא גזרו אמירה בזה. ולפי זה מותר לכהן לומר לישראל לילך למקום טומאת מת ולהביא לו משם חפציו וכדומה, ובאמת לא הזכירו הפוסקים מדין זה לאיסור וכעת לא מצאתיו", עכ"ל.

אולם לפי הטעמים האחרים שהבאנו, לכאורה יש מקום לאסור לכהן לומר לישראל ליטמאות בשבילו למת:

לשיטת המג"א, שהיתרו של הרשב"א הוא משום שגם למי שקיבל שבת יש היתר אם לא היה מקבל עליו שבת, אם כן בנידון דידן באיסור לכהן ליטמא למתים אין לכהן שום היתר ליטמא למת, ואם כן בוודאי שאסור לו לומר לישראל שיביא לו חפציו מבית שיש בו מת.

גם לשיטת הסמ"ע ושו"ע הרב, באופן שהשליח אינו בר חיובא, כגון בנידון שלפנינו שהישראל אינו בר חיובא לא ליטמאות למת, נאמר שיש שליח לדבר עבירה, והכהן יעבור על האיסור שלא ליטמא למת. וכן לפי דברי השו"ע הרב והלבוש שההיתר של הרשב"א הוא כי בדברים "שחוץ לגופו" לא קיבל עליו שבת, זהו כמובן דין מיוחד בקבלת שבת שלא שייך כלל בנידון טומאת מת לכהן.

גם לפי החתם סופר והבית מאיר, במלאכות שבת יש דין מיוחד שלא שייך לעבור עליהם על ידי שליחות, אבל בשאר דיני התורה כגון איסור כהן ליטמא למת, במקום שהשליח אינו בר חיובא יהיה המשלח חייב.

ז.

דוגמה נוספת שבה יבוא לידי ביטוי הלכה למעשה ההבדל בין הטעמים: ראובן שלח את שמעון להכות את אביו [של ראובן], ועל הכאת אב יש חיוב מיתה לבן המכה, אולם השליח אינו מצווה בחיוב זה, שהרי המוכה איננו אביו – האם יהיה ראובן הבן חייב על הכאה זו.

לפי דברי הפרי מגדים שלמד מהט"ז להתיר לכהן לומר לישראל שיביא לו חפציו מבית שבו מת, יש מקום לדון. דהנה הט"ז כתב בסיום דבריו בביאור טעם ההיתר של הרשב"א: "דלא נאסר אמירה אלא בדבר שהוא שוה לכל אדם מישראל". ושמעון המכה את אביו של ראובן, מכיון שיש איסור לחבול לכל אדם מישראל אף שאינו אביו, אם כן פעולת הכאה זו נחשבת כ"שוה לכל אדם מישראל" ותהיה אסורה. אולם מאידך יתכן לומר שהדין המיוחד שיש לראובן שחייב מיתה בהכאת אביו אינו שוה לכל ישראל, שהרי שאר העולם חייב רק באיסור חובל גרידא ואם כן אין הדבר נחשב כ"שוה לכל אדם מישראל".

אמנם לפי המג"א, שטעם ההיתר הוא בגלל שלמשלח יש היתר, ברור שבהכאת אביו אין לו שום היתר ואז ודאי יהיה חייב המשלח. וכן לפי דברי החתם סופר והבית מאיר שכל ההיתר שייך רק במלאכות שבת, ודאי ראובן המשלח יהיה חייב.

גם לפי המובא לעיל מדברי הסמ"ע ושו"ע הרב, שכאשר השליח אינו בר חיובא יש דין שלוחו של אדם כמותו, אם כן הרי שמעון אינו בר חיובא באיסור של הכאת אביו של ראובן, ובכהאי גוונא יש שליח לדבר עבירה ויתחייב ראובן מיתה על ידי הכאתו של שמעון שהיתה בשליחותו.

ואין לומר שראובן נחשב בר חיובא, אף שאבי ראובן אינו אביו בגלל שבעצם המצוה הרי הוא בר חיובא, שהרי כבר נתבאר לעיל לפי דברי הסמ"ע, שאם השליח אינו בר חיובא יש שליח לדבר עבירה בגלל שהמשלח לא יכול לומר סברתי שלא ישמע לי השליח, יוצא שדי לנו שבזמן השליחות אינו בר חיובא אף שבעצם המצוה הוא שייך. נמצא שהשליח להכות אב נחשב אינו בר חיובא, וראובן המשלחו חייב מיתה.

אלא שעדיין צריך עיון, שכן השליח להכות אכן אינו עובר על חיוב מיתה של הכאת אב, שהרי המוכה אינו אביו, אך סוף סוף אין זה מעשה היתר, שכן אסור להכות כל אדם מישראל אפילו אינו אביו, ואם כן יש לומר, שמאחר ומעשה זה הוא עבירה לשליח, אין שליח לדבר עבירה, שיאמר המשלח סברתי שלא ישמע לי, שהרי עבירה היא גם אצל השליח.

והנה התוס' (בבא מציעא י, ב ד"ה דאמר) כתבו על הדוגמה שהביאה הגמרא ל"אינו בר חיובא" כגון כהן שאמר לישראל קדש לי אשה גרושה, שלמרות שישראל המקדש לכהן אשה גרושה עובר על לפני עור לא תתן מכשול, מכל מקום לא נקרא בגלל זה "בר חיובא", כי לגבי הלאו דגרושה לכהן אינו בר חיובא. ולפי דברי התוס' גם בנידון דידן יש לומר שמכיון ולגבי הכאת אב אינו בר חיובא, אף שהמעשה כשלעצמו הוא מעשה עבירה, עדיין נשאר "אינו בר חיובא" ביחס למעשה הכאת אבי ראובן.

ח.

בקובץ "וילקט יוסף" (שנה יב קונטרס יח סימן קעו) מובא תירוץ מהגאון אברהם יצחק גליק אבד"ק טאלטשווה, מדוע יכול מי שקיבל שבת לומר לחברו שיעשה עבורו מלאכה, ואין אומרים שלוחו של אדם כמותו, וכל שכן למאן דאמר שכאשר השליח לאו בר חיובא, המשלח חייב.

וביאר על פי הכלל "דכל מידי דאיהו לא מצי עביד גם שליח לא מצי משווי", כלומר, כל דבר שהאדם עצמו לא יכול לעשות גם שליח לא יכול לעשות עבורו. ולכן האומר לחברו ישראל שיעשה לו מלאכה "כיון דאיהו לא מצי עביד משום שכבר קיבל עליו שבת, לכן לא מצי משוי שליח".

ואין לומר שענין זה שהשליח עושה בצוויו מלאכה, או נכנס למקום טומאת מת, אין זה בגדר "כל מה דאיהו לא מצי עביד" משום שבידו לעשות באיסור, כי מאחר והוא אינו רוצה לעשות איסור אין זה נקרא בידו, ומה שאומר עכשיו לחברו לעשות לו מלאכה אין בזה איסור כמו שכתב הט"ז, שכאשר יש היתר לישראל אחר אין איסור באמירה, וכן מה שאומר לישראל ליכנס למקום טומאת מת אין בזה איסור כמו שכתב הפרי מגדים. וכיון שאינו רוצה לעבור על איסור, נחשב "דאיהו לא מצי עביד". אבל כהן שאמר לישראל קדש לי אשה גרושה כן נחשב "מצי עביד", שהרי שם אנו רואים שרוצה לעשות איסור, לכן שפיר יש לומר שנחשב שבידו לעשות, אע"פ שהוא באיסור, ושפיר נאמר בזה דין שליחות, ע"כ תוכן דבריו.

ברם דברי הגאון הנ"ל קשים מאד. כי כל תירוצו מבוסס על ההנחה שאין איסור לומר לחברו לעשות לו מלאכה וליכנס עבורו למקום טומאת מת, ומטעם שכתב הט"ז שכאשר האיסור אינו שוה בכל ישראל אין איסור באמירה, אולם הרי זה גופא עצם השאלה, מדוע לא יהיה באמת איסור לומר לחברו, הרי שלוחו של אדם כמותו כשהשליח לאו בר חיובא, ויהיה באמת אסור לומר לחברו לעשות לו מלאכה וליכנס למקום טומאת מת, ושוב נאמר שנחשב "בידו" הואיל ויש איסור לומר, ממש כדין כהן שאמר לישראל קדש לי אשה גרושה.

עוד יש להקשות על דבריו, שאמנם כן הוא בדוגמא של כהן שאמר לישראל קדש לי אשה גרושה, שרואים מזה שרוצה לעשות איסור שתהיה מקודשת לו גרושה, אבל בדוגמא השניה שנקטה הגמרא: איש שאמר לאשה אקפי לי קטן, היכן רואים שדעתו לעשות איסור. ומכאן הוכחה שגם אם אין אנו רואים שדעתו לעשות איסור בכל זאת חלה השליחות כאשר השליח אינו בר חיובא, ואם כן חזרה קושית הפרי מגדים ושו"ע הרב למקומה.

ט.

והנה בשו"ע, לאחר שנפסקה ההלכה כהרשב"א, שהמקבל שבת יכול לומר למי שעדיין לא קיבל לעשות מלאכה עבורו, כתב הרמ"א: "וכל שכן במוצאי שבת", דהיינו מי שמאריך את השבת יותר מן המחויב יכול לומר למי שכבר הבדיל לעשות מלאכה עבורו. וזהו "כל שכן", משום שבמוצאי שבת יכול גם המשלח להבדיל בעצמו ויהיה לו גם כן היתר, משא"כ בערב שבת לאחר שקיבל עליו שבת שוב אין לו אפשרות שיהיה לו כעת היתר.

ואף שבעל הלבוש חלק על הרמ"א וכתב: "אבל לי נראה דאין דומה עילוי שבתא לאפוקי שבתא, דבעיולי שבתא הדבר תלוי בנדרו וקבלתו עליו קדושת השבת, ונוכל לומר שזה קיבל וזה לא קיבל, אבל באפוקי שבתא שכבר נאסר עליו ביום השבת והוא ממשיך בקדושתו בלילה כל האיסורים נמשכים עמו". אך כבר האריכו הט"ז והב"ח להצדיק שיטת הרמ"א, ועיקר דבריהם הוא, שנחלקו על הלבוש בעיקר טעמו בסברת היתר הרשב"א, ושלא כמו שכתב הלבוש שהטעם הוא משום שלא קיבל עליו מלאכת אחרים, אלא כמו שנתבאר לעיל שיטת הט"ז והב"ח.

ומענין לציין, שהשו"ע הרב, הגם שבעצם סברת היתר הרשב"א הסכים לדעת הלבוש, מכל מקום פליג על הלבוש בדבריו לגבי מוצאי שבת, וסובר שו"ע הרב כהרמ"א, וכתב שם בקונטרס אחרון שהטעם "דהוא הדין במוצאי שבת אינו חפץ מסתמא שתומשך עליו חומרא זו".

והנה לאור מה שמבואר לעיל יש לדון, הנוהג כשיטת רבינו תם ביציאת השבת, אם יכול בזמן שעדיין אצלו שבת לפי שיטת רבינו תם לומר לאדם אחר שאינו נוהג כשיטת ר"ת, ואצלו כבר מוצאי שבת, לעשות עבורו מלאכה.

ובשו"ת שבט הלוי (חלק א סימן נג) כתב ש"הנוהגים כשיטת ר"ת אסור להם בתוך זמן זה לומר לאחר שכבר הבדיל שיעשה מלאכה בשבילו, שהרי לדידיה עדיין יום, ולא שייך לומר "דאם רוצה מבדיל", ואף אם קיבל עליו שיטת ר"ת רק מצד חומרא, צל"ע אם שייך לומר בו "אם רוצה מבדיל" שהרי צריך התרת נדרים".

והנה כפי שנתבאר לעיל, דברים אלו נכונים לפי טעמו של המג"א, שצריך שיהיה למשלח עצמו היתר, ומאחר ובמוצאי שבת אין לו היתר כיון שנוהג כר"ת, אכן אינו יכול לומר דבר לחברו. אבל לשיטת הט"ז והב"ח שאין צריך שיהיה למשלח היתר, אלא די שיהיה היתר לעושה המלאכה, אפשר שיש לומר שמותר למי שנוהג כר"ת לומר למי שאינו נוהג כר"ת לעשות לו מלאכה, משום שאדם זה שאינו נוהג כר"ת מותר לו לעשות מלאכה, והרי די שלשליח יש היתר.

אלא שיש לפקפק בזה, שכן יתכן שהנוהג כר"ת סובר שכך ההלכה שהשבת נמשכת עדיין כשיטת ר"ת, ואם כן לגביו הרי לכל ישראל אסור לעשות מלאכה בזמן זה ונמצא שאין היתר לשליח לעשות מלאכה. אך זהו כמובן, במי שקיבל עליו לנהוג כר"ת מעיקר הדין שסובר שכן ההלכה, אבל מי שנוהג כר"ת מצד חומרא, שוב יש לומר, דכיון שנוהג כך רק מצד חומרא גרידא, לכן לגבי השליח שאינו נוהג חומרא זו, מודה גם הוא שיש לו היתר לעשות מלאכה עבור המשלח.

גם לפי טעמו של החתם סופר בביאור דברי הרשב"א, שלא שייך כלל לעבור על אסורי מלאכות שבת על ידי שליחות, נראה שאין איסור באמירה לאדם הנוהג כר"ת לומר למי שאינו נוהג כר"ת לעשות לו מלאכה באותו זמן [שאסור לפי שיטת ר"ת]. ולפי זה יוצאת נפקא מינה בין ביאורו של החתם סופר לבין שיטת שו"ע הרב. שכן לפי שיטת שו"ע הרב שסברת ההיתר היא מאחר ולגבי מלאכת אחרים לא קיבל עליו שבת, כשנוהג ופוסק להלכה כר"ת, הרי שבת היא אצלו לכל דיניה וגם לגבי מלאכת אחרים, שכן אינו יכול להבדיל עד זמן מוצאי שבת לזמן ר"ת, נמצא שיהיה אסור לומר לעשות מלאכה למי שאינו נוהג כר"ת.

אכן יש לדחות, מכיון שאנו אומרים שאסור גם לשליח לעשות מלאכה משום שיטת ר"ת שהמשלח נוהג כמותה, הרי השליח נחשב כבר חיובא, ואם כן שוב הרי אין שליח לדבר עבירה, ושלוחו אינו כמותו. וגם כאן יש לציין שהאמור בשיטת שו"ע הרב שלא שייכת כאן הסברא שלגבי מלאכת אחרים לא קיבל עליו שבת, זה רק אם נוהג כר"ת מעיקר הדין, אבל אם נוהג רק מצד חומרא, שוב יש לומר שלגבי מלאכת אחרים לא קיבל עליו חומרת ר"ת, ונחשב שיש לשליח היתר לעשות מלאכה גם לגבי המשלח.

ובענין זה ראיתי בספר פסקי תשובות (סימן רסג הערה 101) שהביא בשם שו"ת אז נדברו (חלק ו סימן כו) ובשם שו"ת משנה הלכות (חלק ז סימן נה) "שהנוהגים להקליט את רבם בשעה שעדיין עורך סעודה שלישית לא נכון עושים, ושיבוש גדול הוא, וגורמים לרבם לעבור בלא יודעים על איסור, עכ"פ מדרבנן אם לא שיאמר לרב שיאמר ברוך המבדיל".

לעומת זאת פסק בתשובות והנהגות (ח"א סימן רלד) "ושפיר העלינו דאף שהוא מהמחמירים במוצ"ש כר"ת, אם נוהג כן רק לחומרא לעצמו או הקהילה שלו ולא נוהג לקולא, יכול לבקש אחר לעשות אז מלאכה, אבל הנוהג כר"ת להקל ולהחמיר, אסור גם על ידי אחרים".

י.

דין נוסף שיהיה תלוי בטעמים שנתבארו לעיל, מובא בספר מאור השבת (סימן ו אות לא) מאחר ובהלכות בישול בשבת, לדעת המחבר (או"ח סימן שיח סע' ד) אסור לחזור ולחמם דבר לח שכבר נתבשל אלא אם כן עדיין הוא חם כשיעור שהיד סולדת בו, ולדעת הרמ"א (שם סע' טו) מותר לחזור ולחמם כל זמן שלא נצטנן – יש לדון האם מותר לנוהג כדעת הרמ"א לחמם תבשיל שלא נצטנן לגמרי עבור חברו הנוהג כדעת הבית יוסף.

לשיטת המג"א, שהתירו של הרשב"א הוא משום שגם למי שקיבל שבת יש היתר אם לא היה מקבל עליו שבת, טעם זה שייך כמובן רק לענין קבלת שבת לפני השבת אבל בשבת עצמה שאין כל היתר למשלח הנוהג כדעת הבית יוסף לחמם דבר שנצטנן, לא יכול גם לצוות לחברו הנוהג כרמ"א לעשות זאת. וכן לפי השו"ע הרב והלבוש, ההיתר הרשב"א הוא כי בדברים "שחוץ לגופו" לא קיבל עליו שבת, זהו כמובן דין מיוחד בקבלת שבת שלא שייך כלל בנידון דידן בשבת.

אבל לטעמו של הט"ז שכתב שאין איסור אמירה אפילו בשבת בדבר שאינו אסור לכל ישראל, לכאורה הוא הדין בנידון דידן מכיון שאין האיסור נוהג לכל ישראל, כי לנוהגים בשיטת הרמ"א הרי מותר להחזיר קדירה זו על האש לחממה, אם כן גם למי שנוהג כהאוסרים יהיה מותר לומר לחברו שיניח הקדירה עבורו.

וגם לפי החתם סופר והבית מאיר, שבמלאכות שבת יש דין מיוחד שלא שייך לעבור עליהם "בדרך של שליחות דהתורה הקפידה על מנוחת גופו של ישראל ולא על גוף המלאכה", יהיה מותר בנידון דידן.

יא.

עתה נבוא לעסוק בשאלה שפתחנו בה, האם מותר לבן חו"ל לומר לבן א"י שיעשה עבורו מלאכה ביו"ט שני.

כתב הברכי יוסף (סימן תצו אות ד) וז"ל: "בן חוץ לארץ שעומד בארץ ישראל, כתב מהריק"ש בהגהות ערך לחם לשו"ע ובתשובותיו כ"י (סימן צ) דמותר לו לומר לבן ארץ ישראל שיעשה לו מלאכה ביום טוב שני. אבל הרב מהר"ר יעקב פאראג'י מהמה בתשובותיו כ"י (סימן עו) והרב מהר"ר יעקב מולכו בתשובותיו כ"י (סימן סה) דחו דבריו והסכימו לאסור".

והנה הברכי יוסף דן רק בבן חוץ לארץ שעומד בארץ ישראל, אולם כמובן שיש לדון מה יהיה הדין בבן ארץ ישראל שעומד בחוץ לארץ ביום טוב שני. ובשו"ת באר משה (חלק ז אות כט) דן במעשה שאירע כאשר הוצרכו בחוץ לארץ ביום טוב שני לכתוב גט בדחיפות, באופן שאם לא יכתבו יהיה חשש עיגון, ונמצא בפני בית הדין בן ארץ ישראל, האם מותר לבעל לצוות לבן ארץ ישראל לכתוב את הגט, או מאחר שהוא דבר שבפרהסיה יהיה אסור לכתוב את הגט.

והביא שם שאין להקל לכתוב הגט גם במקום עיגון, שכבר נשאל בזה החתם סופר (או"ח סימן קמה) מהגאון ר' שלמה קלוגר [בענין הגט מברודי, שהיה מעשה בחולה אחד ביום ב' דשבועות ולא היו לו בנים, והיה חשש שתשאר אשתו זקוקה ליבם והיה מקום עיגון, שהיבם במקום רחוק שאין האשה יכולה להגיע לשם, ורצה המורה בעירו להתיר לכתוב גט ביו"ט שני משום תקנת עגונות. ור"ש קלוגר אסר בתוקף ושישתקע הדבר ולא יאמר, אך "משום שלא תהיה קול דמי האשה צועקת עליו לאמר שהוא חייב בדמה שאסר לכתוב לה גט", שאל בדעת החתם סופר]. ופסק החתם סופר שיפה הורה ר"ש קלוגר שלא לכתוב הגט ביו"ט שני, וחלילה לזלזל ביו"ט שני.

אולם האמת היא שממעשה ה"גט מברודי" אי אפשר ללמוד לעניינינו, שהרי שם היה מדובר בבן חו"ל המחוייב בשמירת יו"ט שני, ואילו אנו דנים בבן ארץ ישראל שאינו חייב לשמור על קדושת יו"ט שני, ולכן אין להשוות וללמוד מפסקו של החתם סופר, ושאלתינו נותרה במקומה. ואכן הבאר משה לא הכריע האם יהיה מותר לבן ארץ הנמצא בחו"ל לכתוב את הגט בציווי הבעל, מכיון "שבמקום עיגון לא גזרו, דמצינו הרבה פעמים לאין מספר שבמקום מצוה לא גזרו על אמירה לעכו"ם שבות, ולא רק בשבת ויו"ט אלא אפילו בשאר איסורין", אולם מאידך גיסא "שאני הכא שעל ידי מה שהישראל בן ארץ ישראל יכתוב הגט ביום טוב שני אפשר שיצמח מזה קלקול עצום והירוס גדול בקדושת יום טוב שני, ועל כן אין להקל", ואמנם דעת הבאר משה נוטה לאסור.

ולכאורה בנידון כזה בארץ ישראל, דהיינו שהבעל הוא בן חו"ל ונמצא בארץ ישראל, לא הסתפק הבאר משה, ונראה שבוודאי במקום עיגון יש לסמוך על דעת המקילין שהביא הברכי יוסף הנ"ל.

והנה לפני שנדון בשאלה העקרונית האם יכול בן חו"ל לצוות לבן ארץ ישראל לעשות מלאכה ביו"ט שני, יש לומר שאין נידון זה שייך לשאלה הנ"ל. ונראה שלגבי כתיבת גט יש מקום גדול להתיר, על פי דברי התוספות ישנים (עירובין יג, א) שכתבו: "וצריך לחלק בין "וכתב" ל"ונתן", דנתינה בעינן שליחות משום דמסתמא איירי קרא שכל אדם מישראל יכול לגרש את אשתו ואפילו ידיו קטועות". ומבואר בדבריו, שכתיבה דגט לא בעי שליחות, ואין דין שליחות בכתיבה. ולפי זה לכאורה נוכל להקל ולומר שבנידון דידן כאשר בן חו"ל אומר לסופר בן א"י לכתוב את הגט, הכתיבה לא נחשבת כנעשית בשליחותו, והיה רשאי לכתוב את הגט. או שהסופר יכתוב מעצמו, שהרי אין צריך לומר לו לכתוב שכן אין שליחות בכתיבה, והגט יהיה כשר אם ינתן ביו"ט שני ע"י בן חו"ל.

יב.

מכל מקום, נראה שהנידון להתיר לבן חו"ל לצוות או לבקש מבן א"י לעשות עבורו מלאכה ביום טוב שני, תלוי בטעמי ההיתר למקבל על עצמו שבת לומר לעשות מלאכה למי שעדיין לא קיבל עליו את השבת, שנתבארו לעיל:

לפי טעמו של הט"ז שסברת ההיתר היא "שאינו שוה בכל ישראל", ולשליח שהוא עושה המלאכה הדבר מותר – יהיה מותר לצוות לבן א"י לעשות מלאכה, מכיון שלעושה המלאכה שהוא מבני א"י יש היתר לעשות מלאכה, אם כן מותר לו גם לומר לשני לעשות עבורו מלאכה.

אולם לפי המג"א שצריך שיהיה היתר גם למשלח לעשות, לכאורה הרי הבן חו"ל מחוייב מעיקר הדין שלא לעשות מלאכה ביו"ט שני, ואין לו היתר לעשות מלאכה בשום אופן, אם כן אסור לו לומר לבן א"י שיעשה עבורו מלאכה.

אלא שבדברי החלקת יעקב (או"ח סימן פד) מבואר להתיר גם לפי שיטת המג"א. ודבריו נאמרו כתשובה לשאלה, בבן חו"ל שיש לו בית חרושת בארץ ישראל, האם מותר לעובדים שם בארץ ישראל לעבוד עבורו ביום טוב שני של גלויות. והמסתעף משאלה זו לענין הלכות שבת, שזמני כניסת שבת הרי אינם שוים בכל המקומות, האם צריך לדקדק שלא תעשה עבורו מלאכה במקומות שעדיין לא נכנסה שבת שם.

והשיב החלקת יעקב, שלא זו בלבד שלפי טעמו של הט"ז יש להתיר, וכפי שנתבאר, אלא גם לפי המג"א, אם הבן חו"ל נמצא בארץ ישראל ביו"ט שני, הרי זה ודאי שמותר לבן א"י לעשות לו מלאכה אף לשיטת המג"א שצריך שיהיה היתר למשלח לעשות מלאכה, משום דכמו כן כאן, אם חפץ הבן חו"ל להחליט בדעתו שאינו רוצה לחזור לחוץ לארץ היה מיד דינו כבן ארץ ישראל והיה מותר במלאכה גם הוא עצמו, ומכיון שיכול להיות לו היתר לעצמו, מותר לו גם לומר לחברו לעשות לו מלאכה.

ונידון זה דיו"ט שני, עדיף לקולא מהנידון לצוות לעשות מלאכה אחר שכבר קיבל שבת. מכיון שבקבלת שבת הקשו הב"ח והט"ז על טעם הב"י והמג"א, מה אכפת לנו שהיה יכול להיות לו היתר, הרי מכל מקום עתה כשכבר קיבל עליו שבת כבר אין לו היתר לעשות מלאכה. משא"כ בנידון יו"ט שני כשהבן חו"ל הוא בארץ ישראל, ובקבלת דעתו והחלטתו שאינו רוצה לחזור לחו"ל מותר בעצמו לעשות מלאכה, ממילא מותר לו לומר גם לאחר.

וכשהבן חו"ל אינו נמצא בארץ ישראל ויש לו עסק בארץ ישראל, ובמצב זה הרי אין מספיקה ההחלטה לנסוע לדור בארץ ישראל, אלא צריך לעשות מעשה של נסיעה לארץ ישראל, מסיק החלקת יעקב, שאף לטעם המג"א מותר, שכן קבלת תוספת שבת היא מדאורייתא לרוב הפוסקים ואין שיעור לתוספת זו, ולאחר שקיבל עליו התוספת אי אפשר להתירה גם לא על ידי שאלה, כמו שכתב באליה רבה (ס"ק לח) דצ"ע לדינא אי מהני התרה, אם כן כל שכן בענין יו"ט שני שהוא רק איסור דרבנן "פשיטא דאמרינן דאי בעי היה נוסע גם הוא לארץ ישראל, ויש לו היתר כמו בורגנין ומותר".

אולם בשו"ת באר משה (חלק ז סימן סו אות ז) חלק על החלקת יעקב, וכתב שמאחר שהבן חו"ל אינו יכול להפטר מאיסור מלאכת יו"ט ליום מחר, מכיון שחלה עליו קדושת יו"ט שני בהיותו בן חו"ל, שוב אינו יכול לפטור את עצמו אפילו על ידי מה שיקבל עליו להשתקע בארץ ישראל ולהיות כבן ארץ ישראל, ואינו יכול להתהפך ולהיות דינו כבן ארץ ישראל, וצריך לנהוג כל היום בקדושת יו"ט שני "ממילא קם דינו שאסור לו לבן חוץ לארץ לומר לבן ארץ ישראל שיעשה לו מלאכה בשבילו".

גם בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק לא סעיף ל הערה עט*) הביא ששמע מהגרש"ז אויערבך זצ"ל שיש להסתפק בבן חו"ל שהחליט באמצע היו"ט שני להשתקע בארץ ישראל, האם חייב מיד להבדיל ולהניח תפילין ולהתפלל תפילת מנחה של חול, גם אם קידש בערב והתפלל עד עכשיו של יו"ט.

ובשו"ת אגרות משה (או"ח חלק ג סימן עג) הוסיף טעם לדחות סברה זו שיהיה נחשב שיש לו היתר במה שיכול להחליט שאינו רוצה לחזור לחו"ל, וכתב שמסתבר שאין להחשיב זאת כיש לו היתר, שכן "רוב אלו שדעתן לחזור הרי זה מפני שבאמת מוכרחים לחזור שלא מיתדר להו בארץ ישראל, מפני שפרנסתם בחו"ל וכדומה הרבה ענינים, ולא דמי לקבלת שבת בזמן מוקדם שתלוי ברצונו בלבד, ואין שום דבר המכריחו לקבל שבת בהקדם".

יג.

גם לפי דברי הלבוש ושו"ע הרב שביארו את ההיתר לומר למי שלא קיבל עדיין שבת לעשות מלאכה עבור מי שכבר קיבל את השבת, כי קיבל עליו את השבת רק במה שנוגע לגופו עצמו, ולא למה שיעשה על ידי אחרים – יש מקום להתיר לבן חו"ל לצוות לבן א"י.

וכפי שהבאנו בראשית דברינו, שורש דין יו"ט שני בזמן הזה נובע ממסקנת הגמרא מדין "הזהרו במנהג אבותיכם בידכם". וכיון שנתקבל דבר זה ממנהג, אולי יש לומר כסברת השו"ע הרב שקבלנו על עצמנו רק לענין מה שנוגע למלאכות הנעשות על ידי גוף עצמינו, אבל לא מה שיעשה ע"י מה שמחוץ לגופינו, כלומר על ידי אחר. ולפי זה יהיה מותר לבן חו"ל לבקש לבן א"י לעשות לו מלאכה ביו"ט שני.

אולם הגאון מטשיבין בשו"ת דובב מישרים (חלק ג סימן פג) דחה סברא זו. ותוכן השאלה שדן שם הוא, יהודי דר בחו"ל ויש לו בית מסחר בארץ ישראל שעובדים שם עבורו ישראלים הדרים בארץ ישראל, האם מותר להם לישראלים לעסוק ולעשות מלאכה ולנהל את העסק ביו"ט שני של גלויות עבור בעליהם הדר בחו"ל.

והשיב שלפי דברי השו"ע הרב שכל ההיתר לדעת הרשב"א הוא משום שלא קיבל עליו את מה שעושה אחר עבורו, מובן כי בנידון "יו"ט שני של גליות שקיימו וקבלו עליהם מה שקבלו האבות כדשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידכם, אינו דומה למי שקיבל שבת שמותר לומר לאחר לעשות מלאכה, משום שאיסור האמירה לא קיבל, אבל ביו"ט שני בן חו"ל בוודאי יהיה אסור לומר לבן ארץ ישראל לעשות מלאכה עבורו".

וכוונתו לומר, שאינו דומה מה שקבלו עליהם במנהג אבותיהם למה שקיבל אדם תוספת שבת, כי מה שאדם מקבל על עצמו מרצונו הרי הוא מקבל כפי חפצו, ואנו אומדים דעתו, שאין רצונו לקבל על עצמו מה שיעשו אחרים בשבילו, אבל ביו"ט שני שחוייבנו לנהוג מנהג אבותינו, החיוב לנהוג הוא כפי מה שנתחייבו אבותינו, ומכיון שמנהג אבותינו הוא גם איסור מלאכת אחרים בשבילם, לכן כמו כן אנו צריכים ליזהר במנהג אבותינו ולאסור גם מלאכות שחוץ לגופינו ולאסור מלאכות אחרים בשבילנו.

ובשו"ת אגרות משה (או"ח חלק ג סימן עא) הוסיף בביאור הטעם לאסור לבן חו"ל לצוות לבן ארץ ישראל לעשות מלאכתו, לפי טעם הלבוש ושו"ע הרב, שכן חז"ל אסרו ביו"ט שני גם שבות דאמירה לנכרי, ואם כן יש לפי זה גם לאסור לומר לבן ארץ ישראל לעשות מלאכתו.

ולפי טעמם של החתם סופר והבית מאיר, שיש סברה מיוחדת במלאכות שבת ויו"ט שאין דין שליחות במלאכות שבת ויו"ט, נראה ברור כי מכיון ש"כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון", אם כן כאשר תיקנו חיוב להיזהר במנהג אבותינו לעשות יו"ט שני, אין פירושו שתיקנו איסור בעצם המלאכה שלא תיעשה בדומה לכל איסורי התורה [ואם נאמר כך שייך לעבור חיוב יו"ט שני על ידי שליחות] – אלא יסוד הדבר, שתיקנו יו"ט שני דרבנן כעין היו"ט ראשון שהוא דאורייתא, וממילא גם יו"ט שני דינו כשאר שבתות וימים טובים שההלכה היא שגופו של הישראל ינוח, ואי אפשר לעבור על ידי שליחות, כי מכל מקום גוף הישראל נח, ויהיה מותר לבן חו"ל לבקש מבן א"י לעשות עבורו מלאכה ביו"ט שני.

יד.

והנה בשו"ת אגרות משה (חלק ג סימן עא) חידש טעם נוסף להתיר לבן ארץ ישראל לעשות מלאכת בן חו"ל ביו"ט שני, ותוכן דבריו: בזמן שקידשו על פי הראיה והיו שולחים שלוחים, ובמקום שלא הגיעו השלוחים היה ספק ממש איזה יום הוא קודש, והיה להם ודאי שיום אחד מהם הוא חול גמור אלא שלא ידעו שם איזה יום הוא, הראשון או השני, ובמקומות הקרובים שכן הגיעו השלוחים כן ידעו איזה הוא היום שהוא חול, נראה שבודאי היה מותר לבן מקומות הרחוקים לומר לבן מקומות הקרובים שידעו איזהו יום הוא החול, שביום שהוא חול יעשו עבורו מלאכה. שהרי זה ברור, שבאותו יום שבארץ ישראל הוא חול, גם במקומות הרחוקים הוא חול, ומה שנוהג שני הימים קודש, הוא רק מפני חסרון הידיעה איזה הוא החול, וגם הבן חו"ל אם היה עובר ועושה מלאכה באותו יום שאח"כ נתברר שהיה חול, לא עבר על איסור מלאכה, ואינו נענש רק כאילו רצה לעשות איסור ועלה בידו היתר, ולכן בני המקום שיודעים איזה הוא היום המותר במלאכה, אין סברה לאוסרם מלעשות מלאכה עבור בן מקום שאין יודעים.

ודוגמא לדבר גם בזמן הזה, מי שהלך למקום שאין שם יהודים ונסתפק לו על שני ימים איזה מהן הוא השבת, וכתב מכתב לביתו שיודיעוהו איזה יום הוא השבת משני הימים, ואם כן יודעים בביתו שעד שיקבל מהם המכתב בחזרה להודיעו איזה יום הוא השבת מחוייב הוא לשמור מלעשות מלאכה בשני הימים מספק. וברור הדבר גם בנידון זה שבביתו מותר לעשות עבורו מלאכה, כי הרי הם יודעים מתי יום השבת,

ובודאי יהיה מותר להם לשלוח לו מכתב ולפשוט את ספיקו איזה יום הוא יום שבת קודש, ודבר זה הוא מהסברא הפשוטה, שאליבא דהאמת, גם הוא במקומו מותר במלאכה ביום ראשון זה, ומה שאינו עושה מלאכה ביום זה, הוא משום שאינו יודע שהוא יום חול.

והנה מקור האיסור מלאכה ביום טוב שני בזמן הזה הוא משום "הזהרו במנהג אבותיכם בידכם", ואם כן אין לנו לאסור יותר ממה שנאסרו אבותינו, וגדר היו"ט אצלינו יהיה אותו גדר יו"ט שהיה אצל אבותינו, וכמו שאצל אבותינו היו השני ימים מדין ספק, כך גם אצלינו היום השני הוא בגדר ספק. ואף שאנו יודעים בוודאות שיו"ט ראשון הוא דאורייתא, והוא היו"ט האמיתי שהרי ידעינן בקביעא דירחא, ואינו בגדר ספק כמו שהיה אצל אבותינו במקום שלא הגיעו השלוחים, מכל מקום היו"ט שני שנתחייבנו בו רק מצד מנהג אבותינו הרי הוא בגדר של ספק כמו שהיה אצל אבותינו.

ולכן מסיק האגרות משה שם, שלומר לבן ארץ ישראל לעשות מלאכתו של בן חו"ל ביום השני שהוא יום חול בארץ ישראל, גם כן דינו כדין הספק שהיה אצל אבותינו, שאצלם היה דבר זה מותר, וממילא גם עתה אנו נוהגים שיו"ט השני הוא ספק אצל הבני חוץ לארץ כבימי חז"ל "ואם כן יש להתיר לבן חו"ל שיש לו קרקע ובית מסחר בארץ ישראל, שיעשו עבורו שכיריו ופועליו מבני ארץ ישראל מלאכתו שם, ורשאי אף לצוות להם שיעשו, ואף בעלי נפש אין להם להחמיר כלל, והאוסר שבברכי יוסף כנראה לא נחית לסברא פשוטה זו, ואין לחוש לדבריו כלל", ע"כ תוכן דברי האגרות משה שם.

אולם בתשובה אחרת (שם סימן עג) כתב רבי משה דברים הנראים בהשקפה ראשונה כסותרים לדבריו בתשובה הנ"ל. והנידון בתשובה זו הוא, בענין בן חו"ל שנמצא בארץ ישראל אם מותר לומר לישראל שבארץ ישראל לעשות עבורו מלאכה ביום טוב שני וכן לנכרי. וכתב על זה שמסתבר "שמכיון שזה שצריך בן חו"ל לעשות יו"ט שני גם כשנמצא בארץ ישראל הוא רק מצד מנהג, יש בו צד חומרא יותר מכפי שהיה בזמן שקידשו החודש על פי הראיה. שהנה בזמן ההוא, אם נזדמן בן חו"ל לארץ ישראל ביום זה שהוא יו"ט שני בחו"ל מספק, לא היה צריך לנהוג אלא יום אחד יום טוב וביום השני היה מותר, משום דהרי בפעם הזאת שהיה בארץ ישראל ידע בקביעותא דירחא. אבל זה שמכל מקום נשארו בחוץ לארץ במנהגם לעשות יו"ט שני, נעשה ממילא חומרא יותר מכפי שהיה הדין בשעה שהיה ספק ממש".

וגם כשבא בן חו"ל לארץ ישראל צריך לנהוג במנהגו של חו"ל לעשות יו"ט שני כפי שקיבלו המנהג, ולכן כיון שבחו"ל הרי נוהגים לאסור גם אמירה לנכרי ביו"ט שני כמו ביו"ט ראשון, הרי אותו דין "מנהג" נאמר גם על זה, שלענין איסור שבא מצד המנהג, אין חילוק בין איסורים חמורים שמדאורייתא אסורים ביו"ט לבין איסורים קלים שמדרבנן, ובכל מה שנהגו יש דין מנהג. וכיון שיש לאסור לומר לנכרי לעשות עבורו מלאכה גם כשהוא בחו"ל מצד שכן הוא המנהג גם בחו"ל, אם כן מאותו טעם לא שייך להקל כשהוא בארץ ישראל לומר לישראל שהוא בן ארץ ישראל המותר במלאכה שיעשה עבורו. ואף שלאיסור אמירה לישראל המותר במלאכה לא היה מנהג בחו"ל, שהרי לא היה שייך מציאות לזה, משום שכל ישראל היו אסורים שם במלאכה אף אלו שבאו שם מארץ ישראל, מכל מקום הרי הוא בכלל המנהג שלא לומר לנכרי, דשורש המנהג הוא שלא לעשות מלאכה על ידי אחרים, עכ"ד שם.

ולכאורה דבריו נראים כסותרים: בסימן ע"א מבואר שגדר יו"ט שני הוא לנהוג גם עתה בתורת ספק, כספק שהיה לאבותינו. ואילו בתשובה ע"ג מבואר שבזמנינו חמור יותר דין יו"ט שני, ולכן אסור לומר לבן ארץ ישראל לעשות מלאכה, ומשמע מכך שעשאוהו כוודאי ולכן חמור יותר.

טו.

ואכן נשאל על כך רבי משה, ובספרו (או"ח חלק ד סימנים קה וקז) כתב לבאר את דבריו, שאין בהם כל סתירה.

אמנם לא שייך לאסור לבעל עסק הנמצא בחו"ל – שהשכירים שלו בארץ ישראל חייבין לעשות לו מלאכה כל ימי החול – לעשות עבורו מלאכה ביום טוב שני מצד המנהג, שהרי גם בעת שהיה ספק ממש בזמן שהיו שלוחים, היה מותר להם לעשות עבורו מלאכה ביום שידעו שהוא חול, ואע"פ שלבן חו"ל היה ספק אם יום זה הוא יו"ט או יום חול, וגם עתה שייך דין זה במי ששכח את ספירת ימי השבוע ואינו יודע להבחין באחד משני ימים איזה מהם שבת, שאף שהוא אסור לומר לנכרי בשתי הימים לעשות מלאכתו, מכל מקום מותר למי שבעירו לעשות עבורו מלאכה ביום שהוא חול, במקום שיודעים איזהו יום השבת [כגון בעירו ששם כן מכירים את היום], ולכן מותרין אלו שבארץ ישראל לעשות לו מלאכתו.

ולא עוד, אלא שבעל עסק זה גם יכול לצוות לפועליו בשעה ששוכר אותם, שיעשו מלאכה בעסק בכל ימי החול, שלא יטעו בדין לומר שהן אסורים לעשות עבורו מלאכה ביו"ט שני, וגם מותר לו לנכות משכירותם אם לא עשו עבורו מלאכה ביו"ט שני כפי שהתנה איתם שיעשו מלאכתו כל ימי החול, וגם אם יבואו וישאלו לו אם מותרים לעבוד ביום זה, יהיה מותר לו לומר להם שהם רשאין אבל לא בלשון ציווי. דין זה התיר האגרות משה בתשובתו בסימן עא, מכיון שבאמירה כזו לא נהגו אבותינו איסור, ולכן לא שייך שיהא אסור לנו.

עם זאת, בעל העסק אינו יכול לומר לפועליו ביו"ט שני עצמו שילכו ויעשו מלאכה בעבורו, כיון שאצלו נגזר מדרבנן שהוא ספק יו"ט, וביו"ט הרי יש איסור אמירה. ולכן בן חו"ל שבא בזמנינו לארץ ישראל אחרי שכבר נאסרנו, אף שנאסרנו מדין ספק, מכל מקום הרי זה דין מוחלט עלינו, ולכן יש עליו דין שצריך לנהוג את החומרא בארץ ישראל כמו שנוהג בחו"ל.

ומוסיף האגרות משה, שהיה מקום לטעון, שלאבותינו שהיה להם היו"ט שני דין ספק ממש, לא היה להם דין אמירה בארץ ישראל, משום שכשבאו לארץ ישראל היו מותרים במלאכה ביום שהוא חול, ואף אם היה דרכם לחזור לחול. על כך יש להשיב, שמכיון שהיום בחו"ל אסור לנו ביו"ט שני לומר לנכרי, ה"ה דאסור לנו בארץ ישראל, משום שאנו מחוייבים להתנהג כחומרי חוץ לארץ.

והוסיף עוד האגרות משה, שאף לשיטתו שמותר לומר לפועליו בימים שלפני יו"ט לעשות לו מלאכה כל ימי החול כולל יו"ט שני, מכל מקום אסור לומר לישראל בן ארץ ישראל אף בימים הקודמים ליו"ט, שיבשל עבורו או שיעשה עבורו מלאכה הנוגעת לשאר עניני הנאה, וזה מצד האיסור שאסור לאכול וליהנות ממה שעשה נכרי עבורו "דכמו שאסור דבר זה בחו"ל, כמו כן צריך לנהוג כך גם בארץ ישראל, אבל בשכירים בבית מסחרו שאינו איסור הנאת הגוף שנהגו בחו"ל, יהיה מותר בארץ ישראל כששכרו באמצע השנה", עכ"ד.

אמנם דברים אלו עדיין תמוהים, שכן לפי יסודו של רבי משה, שכל חיוב היו"ט שני היום הוא משום מנהג אבותינו, ואנחנו התחייבנו בשמירת היו"ט רק באותה צורה ואופן שהיו אבותינו מחוייבים ביו"ט שני, ומשום כך התיר לומר לשכיריו ופועליו לעשות מלאכתו בימים שלפני יו"ט, כי גם לאבותינו היתה מותרת אמירה זו וממילא גם לנו היא מותרת, יוצא לכאורה שלבן חו"ל הנמצא בארץ ישראל ביו"ט שני יהיה מותר לו לומר לבן ארץ ישראל לעשות עבורו מלאכה, שכן גם בזמן אבותינו אם היה נמצא בן חו"ל ביו"ט שני בארץ ישראל, היה מותר לומר ולצוות לבן ארץ ישראל לעשות מלאכתו, משום שכשהיה נמצא בארץ ישראל הרי היה יודע איזה הוא יום החול, ואם כן מדוע שנאסור היום יותר ממה שנהגו אבותינו, ונאמר שכמו שלאבותינו היה אסור לצוות לעשות מלאכה רק בהיותם בחוץ לארץ, אבל בהיותם בארץ ישראל היה מותר להם לצוות לעשות מלאכה, כך גם בזמנינו יהיה מותר לבן חו"ל בהיותו בארץ ישראל לצוות לבן ארץ ישראל לעשות מלאכתו.

ובאמת האגרות משה הרגיש בקושי זה וכתב ליישב "כיון שבחו"ל אסור לנו ביו"ט שני לומר לנכרי, כך אסור לנו בארץ ישראל שמחוייבים אנחנו להתנהג כחומרי חו"ל". ברם עדיין קשה, שהרי לשיטתו אין קובע מה שאסור בחו"ל, אלא מה שהיה אסור ומותר לאבותינו, וכיון שלאבותינו בני חו"ל בהיותם בארץ ישראל היה מותר לצוות לבני ארץ ישראל לעשות מלאכתם, אם כן גם לנו יהא מותר.

ויותר מזה קשה, שלפי מהלך דבריו של רבי משה, מאותה סיבה שנתיר אמירה, גם במלאכה עצמה היה צריך להיות הדין שיהא מותר לבן חו"ל לעשות ביו"ט שני כשנמצא בארץ ישראל, שהרי בזמן אבותינו בן חו"ל שהיה בארץ ישראל ביו"ט שני, אם היה מתברר לו שהוא חול, היה מותר אף הוא עצמו במלאכה. ואם כן מכיון שהיום אנו בקיאים בחישוב השנים, וברור שיו"ט השני בעיקרו הוא חול, אם כן יהיה מותר גם לבן חו"ל כשנמצא בארץ ישראל לעשות בעצמו מלאכה, ומדוע עליו לנהוג חומרי חו"ל מה שלא נהגו אבותיו, וצ"ע.

טז.

בספר זכרון בצלאל (סימן ו) הקשה על היתר האגרות משה לשכירים לעשות מלאכה עבור בן חו"ל מאחר שאינו הנאת הגוף, ואילו כשמבשל בן ארץ ישראל עבור בן חו"ל ביו"ט שני וכן כל עניני הנאה, אסר רבי משה מצד האיסור לאכול וליהנות ממה שעשה בן א"י עבורו, שכן לפי זה, בנידון של בית חרושת של בגדים וכיו"ב, יהיה אסור לבן חו"ל ליהנות ממלאכה שעשה עבורו בן ארץ ישראל, בדומה למה שכתב הכנסת הגדולה (סימן שכה) על דברי הטור שגוי שהביא אוכל בשבת מחוץ לתחום לישראל, אסור למי שהובא עבורו לאכול מאכל זה במוצאי שבת עד שיעבור זמן בכדי שיעשה, וכתב הכנסת הגדולה שאסור למי שהובא בשבילו למכור הבשר ביוקר ממה שלקחה (הובאו דבריו במשנה ברורה, שם ס"ק לז). ואם כן גם כאן יאסר לבן חו"ל למכור את הבגדים שעשה בן א"י ביו"ט שני ביוקר יותר מהוצאותיו לאחר בכדי שיעשו.

עוד הקשה בספר זכרון בצלאל שם על מה שהתיר האגרות משה לבן חו"ל לצוות לפועלים בני ארץ ישראל במשך השנה שיעשו מלאכתו, והתיר גם לנכות מדמי שכירותם יום אחד אם לא עשו לו מלאכה ביו"ט שני. היות והפועלים השכירים נתחייבו לעשות מלאכה עבורו ורשאי לנכות משכירותם, מוכח שחיובם לעשות מלאכה ביו"ט שני הוא משום שזהו תנאי בשכירותם, ואם כן הרי על כרחך ציווי הבעלים הוא מתנאי שכירותם לעבוד ולעשות מלאכה בשבילו ביו"ט שני, ואין לך צווי מפורש לעשות לו מלאכה ביו"ט שני גדול מזה, והרי אסור לצוות להם ביו"ט.

כעין סברה זו קשה גם על דבריו של המנחת יצחק (חלק ז סימן לד ולה), שאסר לבן ארץ ישראל לעשות מלאכה עבור בן חו"ל ביו"ט שני, אך כתב ש"צ"ע מה שבמציאות אין העולם נזהרים בזה, ובפרט במלונות שאופין ומבשלין ועושין שאר מלאכות בשביל בני חו"ל". ויישב המנחת יצחק מנהגם, על פי מה שכתב בשו"ת הב"ח (סימן קי) שאפילו לשיטת הר"ן שחולק על הרשב"א ואוסר למי שלא קיבל שבת לעשות מלאכה למי שכבר קיבל שבת [כמבואר שיטתם לעיל אות א], זהו רק לענין אמירה לצוות עליו לעשות עבורו מלאכה, אבל כאשר לא אמר לחברו לעשות מלאכה אלא חברו עשה את המלאכה מעצמו ובישל והניח לפניו, מותר לזה שהמשיך סעודתו ליהנות ממנה מאחר שלא נעשה במעשה הבישול שום איסור מלאכה, שהרי לחברו היה מותר לבשל, לכן לא מיקרי מעשה שבת שאסור וכו', וזה מותר אליבא דכולי עלמא, עכ"ד הב"ח.

ועל פי זה כתב המנחת יצחק, שהוא הדין בנידון דידן ביו"ט שני, כיון שלבני ישראל הוא יום חול ממש ועושים מלאכה לכל אדם ואף לנכרים, מדוע יגרע בן חו"ל "דבשלמא אם היה הדין דגם בלא אמירתו אסור ליהנות ממנו, אז היה לנו לאסור לבעלי מלונות לאסור לבשל עבור הבן חו"ל וליתן לו לאכול משום לפני עור, אבל כיון שהדין שמותר ליהנות כמו שכתב הב"ח, א"כ היכא דלא ציוה לבן ארץ ישראל לעשות מלאכתו, כגון במלונות, מותר לבשל ולעשות שאר מלאכות עבור בן חו"ל ביו"ט שני".

וגם על כך הקשה בספר זכרון בצלאל שם (אות פ) כיון שהבן חו"ל משלם לבעל המלון שהוא בן ארץ ישראל עבור המלאכות שצריך בעל המלון לעשות עבורו ביו"ט שני, ונתחייב לעשות את המלאכות, הרי אין לך ציווי גדול מזה מבן חוץ לארץ האורח במלון של בן א"י שיעשה בשבילו מלאכות האסורות לבן חו"ל ביו"ט שני, וכיון שנחשב כאומר ומצווה, שוב יש לאסור לסברת המנחת יצחק שאוסר לומר לעשות מלאכה.

וקושיה זאת קשה גם לשיטת הבאר משה שהבאנו לעיל, שאוסר לבן חו"ל לומר לבן א"י ביום טוב שני לעשות מלאכה. ודבריו סותרים מיניה וביה, שכן במקום אחד הביא הבאר משה (אות סו) בפשיטות ובסתמא את מה שכתב האגרות משה: "שאלה, בן חו"ל שיש לו בית מסחר בארץ ישראל מהו לענין מלאכה בי"ט שני ע"י בני ארץ ישראל. תשובה, הדבר פשוט להתיר, ובן חו"ל שיש לו קרקע בית חרושת או בית מסחר בארץ ישראל ופועליו מבני ארץ ישראל העושים מלאכתו כל השנה כולה, מותרים שיעשו ביו"ט שני, ואף לצוות להם שיעשו שרי, וגם בעלי הנפש אין להם להחמיר", עכ"ל שם בשם האגרות משה. [וממה שכתב בסתם "ואף לצוות להם שיעשו שרי" ולא חילק מתי יצוה, משמע שאין שום חילוק זמנים בזה. אולם דבר זה אינו נכון, שכן גם האגרות משה לא התיר אלא לפני יו"ט, אבל ביו"ט עצמו אסר, וצ"ע מדוע לא חילק הבאר משה בדבר].

ומעתה צ"ע, מכיון שסבר הבאר משה שאסור לבן חו"ל לצוות לבן א"י לעשות מלאכה ביו"ט שני, מדוע כתב בפשטות שמותר לפועלי הבן חו"ל שבארץ ישראל לעשות מלאכתו ואף לצוות להם, הרי כיון שמצווה להם אפילו אם בתחילת שכירות לעשות מלאכתו בכל הימים כולל יו"ט שני ומחויבים הם בכך בתנאי שכירותם, הרי אין לך ציווי גדול מזה לעשות מלאכה ביו"ט שני, וציווי הרי אוסר הבאר משה.

יז.

גם הכרעת הגרש"ז אויערבך בסוגיה דידן דרושה בירור.

בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק לא סעיף לא) כתב: "וכן יש לשאול שאלת חכם לגבי בן ארץ ישראל שיש לו בית חרושת בחו"ל, או בן חו"ל שיש לו בית חרושת בארץ ישראל, אם מותר יהא לפועלים לעבוד בו ביו"ט שני של גליות". וציין שם בהערה (אות פ) "ושמעתי מהגרש"ז אויערבך, דבן חו"ל שיש לו בית חרושת בארץ ישראל הוה ליה כשנוי מפני האופק ומותר להם לעבוד". ויש לברר לשיטתו, האם כשהבן חו"ל יבקר בארץ ישראל יהיה אסור לבית חרושת לעבוד, ודבר זה תמוה.

ונשאל הרה"ג ר' יהושע נויברט שליט"א לפשר הדברים, והשיב, שלהגרש"ז היה כמה ראיות שהאיסור אינו על האדם אלא על המקום, כלומר שבית החרושת מושפע מהמקום שבו הוא נמצא, ולא מהאדם המנהל אותו. ולפי זה אם מקום בית החרושת הוא בארץ ישראל שאין נוהג שם יו"ט שני, נוהגים בו כבארץ ישראל, ולא משנה מי והיכן הבעל הבית של הבית חרושת, שאפילו שהוא בן חו"ל וחייב לנהוג יו"ט שני, בכל זאת מקום בית החרושת שהוא בארץ ישראל הוא הקובע. והשתא גם אם בעל הבית חרושת הבן חו"ל יבקר בארץ ישראל ביו"ט שני, עדיין יהיה מותר לפועלים לעבוד בבית החרושת, משום שמקום הבית חרושת שהוא בארץ ישראל הוא הקובע שמותר לעבוד בו.

אולם עדיין יש לתמוה בשיטתו, שכן שם (סעיף לג) כתב: "בן חו"ל שחייב לשמור יו"ט שני של גליות, אסור לו לומר לחברו בן ארץ ישראל לעשות לו כל מלאכה, וגם הלה לא יעשה מעצמו מלאכה עבור בן חו"ל". וציין (בהערה פ*) שאין דין זה דומה למבואר בהלכות שבת (סימן רסג סעיף יז) "דשמעתי מהגרש"ז אויערבך דשאני התם דהרי הציבור לא קיבלו עליהם את השבת, ואף שהוא בעצמו קיבל את השבת, מכל מקום הוא יודע שאצל האחרים באמת עדיין חול, לכן הרי זה דומה כשנוי אופק, וכל שכן אם נקוט דאצלו הרי זה רק כעין נדר, משא"כ ביו"ט שני, המחמירים סוברים דהרי זה חשיב כאילו הבן חו"ל מסופק באמת אם עכשיו חול או יו"ט".

ומסיים שם: "מיהו למעשה רבים נוהגים להקל בזה, דמכיון שבזמן הזה הוא רק משום מנהג אבותינו, לכן חשיב כאילו האורח יודע שלבני ארץ ישראל זה וודאי חול".

ולכשנדייק בדבריו, לכאורה יש בהם סתירה: בסעיף ל"א ובהערה פ' משמע שנקט עיקר להקל לבן ארץ ישראל לעשות מלאכה עבור בן חו"ל ביו"ט שני, וכתב שמותר לפועליו לעבוד, ושדבר זה דומה לשנוי באופק. אולם בסעיף לג נקט לעיקר לאסור לבן ארץ ישראל לעשות מלאכה עבור בן חו"ל, ואפילו עושה מעצמו בלא ציווי של הבן חו"ל, וצ"ע.

יח.

והנה בספר אמרי בינה (או"ח דיני שבת סימן יא) כתב בענין בן ארץ ישראל שנמצא בחו"ל ודעתו לחזור, שהדין שיכול להוציא לבן חוץ לארץ ידי חובת קידוש ביו"ט שני של גליות, ואף שהבן א"י אינו חייב בקידוש, מכל מקום כיון שבידו להביא את עצמו לידי חובת קידוש אם יקבע בדעתו שלא יחזור עוד, שפיר יכול להוציאו ידי חובה. והביא ראיה ממה שכתב הרעק"א שגם מי שלא קיבל את השבת יכול להוציא ידי חובת קידוש של שבת מי שכבר קיבל עליו שבת.

ובשו"ת בצל החכמה (חלק א סימן נה) העיר על כך, ממה שכתבו האחרונים, שאורחים בני ארץ ישראל הבאים לחו"ל להתארח צריכים להשתדל בכל יכולתם שלא לעלות לתורה ביו"ט שני של גלויות, וגם כתבו שכהנים צריכים להמנע מנשיאת כפים במוסף של יו"ט שני. וגם לענין דיני קריאת המגילה הרי אין בן כרך יכול להוציא ידי חובת קריאת מגילה את הבן עיר, ולא מהני מה שיכול להחליט הבן כרך שרוצה להשאר בעיר.

וכתב הגרש"ז אויערבך במנחת שלמה (ח"א סימן ד) ליישב, ותוכן דבריו: מה שאין הבן כרך יכול להוציא את הבן עיר הוא משום שזמן החיוב בעיר וזמן החיוב בכרך הם שני חיובים שונים, שהרי אין זמנו של זה כזמנו של זה, ולכן אינו נחשב כמחויב בדבר ואינו יכול להוציא, וכמו כן אין יכול הבן עיר להוציא ידי חובתו את הבן כרך מטעם זה. משא"כ לגבי קידוש ביו"ט שני מהות החיוב שונה, שהרי ברור שגם הבן חו"ל כמו הבן ארץ ישראל חייבים לקדש רק באותו היום שכתוב בתורה ולא ביום אחר, שהרי חלילה לטעות כאילו באמת לבני חוץ לארץ נוסף עוד יום מעבר למה שכתוב בתורה, אלא שמשום החשש שמא יחזור לקלקולו ולא ידעו מתי הוא יום הראשון דיו"ט, לכן נתחייבו להשאר במנהג אבותיהם כאילו גם עכשיו הם חוששים על היום השני שמא הוא היום הראשון דיו"ט, משא"כ בני ארץ ישראל שמעולם לא נהגו כך לא הוצרכו לנהוג כן גם עתה.

נמצא לפי זה שחיוב יו"ט שני הוא שכאילו גזרו חז"ל על בני חו"ל שלא לצאת ידי חובת קידוש ביו"ט ראשון בלבד אלא א"כ יוסיפו לקדש מפני מנהג אבותיהם גם ביום שני, ולראותו כאילו הוא עכשיו יום ראשון, ועל ידי זה שיקדש בשני הימים, הוא יוצא בשלימות מה שחייבה התורה לקדש רק ביו"ט הראשון בלבד.

ומתוך סברה זו מסכם המנחת שלמה: "ולכן אפשר דחשיב גם הבן ארץ ישראל כשייך באותה מצוה, משום שגם הבן חו"ל שחייב בקידוש ביו"ט השני הרי זה מיסוד חיוב היו"ט ראשון שגם הבן ארץ ישראל חייב בה, ואינו גדר חיוב חדש שהבן ארץ ישראל אינו שייך בו, ואמרינן דאע"ג שכבר יצא ידי חובתו בקידוש שעשה אתמול, מכל מקום כללא הוא דכל ישראל ערבין זה לזה ואע"פ שיצא מוציא".

מבואר איפוא בדעת הגרש"ז, שגדר יו"ט שני אינו כדבר חדש ותקנה בפני עצמה, אלא זוהי השלמה והמשך לחיוב היו"ט ראשון.

והנה כבר דן בענין זה בשו"ת צפנת פענח בתשובתו לשאלת הגרמ"מ כשר (סימן נא) בגדר יו"ט שני אם הוא מציאות חדשה, או "דאפשר דמדרבנן לא קיים המצוה של יו"ט כראוי עד שיעשה עוד יו"ט ואז נגמרה המצוה כהלכתה, וכן כל תקנת חז"ל שהוסיפו על דין של תורה, אם זה הוי מציאות חדשה, או שרבנן אמרו דעדיין נשאר מדרבנן בגדר העבר".

והשיב הגאון הרוגאצ'ובר: "בגדר יו"ט שני יש בזה אריכות גדול מאוד, אך בקיצור כך, הנה כל תקנת חכמים שהוסיפו על דין של תורה, כמו חציצה מועט המקפיד או כמו כלי מתכות חוזרים לטומאה ישנה, או כמו מים שאין להם סוף או כמו גדולי תרומה בדבר שזרעו כלה ועוד, יש בזה כמה וכמה סתירות, ובאמת זה מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בהך דכלים פרק יד משנה ז, וברמב"ם פרק יב מהלכות כלים גבי אם הזאה שלישית של תורה מצטרפת להזאה ז' שהיא אז רק דרבנן". ומסיק הרוגאצ'ובר בדעת הרמב"ם: "אך מכל מקום סבירא ליה להרמב"ם דהוי מציאות חדש".

לפי דברים אלו שגדר יו"ט שני הוא "מציאות חדש" לשיטת הרמב"ם, נראה שבן ארץ ישראל לא יוכל להוציא ידי חובת קידוש את בן חו"ל ביו"ט שני של גלויות, משום שמכיון שהחיוב של יו"ט שני שחייב בו הבן חו"ל אינו אותו גדר של חיוב שחייב בו הבן ארץ ישראל ביו"ט ראשון, לכן הבן ארץ ישראל שאינו מחויב בחיוב החדש הזה של יו"ט שני, הרי הוא נחשב לאינו מחויב בדבר, ואינו יכול להוציא את הבן חו"ל.

ומעתה מדוקדקים דברי הרמב"ם שהבאנו בתחילת דברינו שיו"ט שני מדברי סופרים הוא "ומדברים שנתחדשו בגלות", ומבואר עומק דברי הרמב"ם שאלו הם דברים "שנתחדשו", וכוונתו לומר כמו שכתב הרוגאצ'ובר שגדר יו"ט שני הוא "מציאות חדש" ולא רק המשך לקיום היו"ט ראשון, וכפי שנתבאר, הנפקא מינה לדינה שיש בזה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

שיבוט 

שיבוט פתיחה א. בשנים האחרונות, לאחר שתהליכי ההזרעה וההפריה המלאכותית הפכו לנחלת הכלל, התקדמו אנשי המדע לשלב הבא של יצירה מלאכותית של עוברים, בתהליך הנקרא

קרא עוד

הדלקת הנר בליל יום הכיפורים

הדלקת הנר בליל יום הכיפורים השו"ע כתב בהלכות הדלקת נרות שבת (או"ח סי' רסג סע' א) "אחד האנשים ואחד הנשים, חייבים להיות בבתיהם נר דלוק בשבת". ונוסח הברכה הוא

קרא עוד

נשים באמירת קדיש

נשים באמירת קדיש מעשה שהיה בשנת האבל לפטירת אבי ז"ל, הוצרכתי לצאת מהעיר לצורך עסקים, באופן שלא היה ברור אם אוכל להתפלל תפילת מנחה בציבור

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

מוציא מצה

א. מוציא מצה – על איזו מצה בוצע ומברך מצוה מדאורייתא לאכול כזית מצה בליל הסדר, והנה חז"ל דרשו מלשון הפסוק "לֶחֶם עֹנִי" – "מה

קרא עוד

הפסד מרובה

 א. הפסד מרובה – מקורות ביטול כלי מהיכנו במקום הפסד מרובה • "כדאי הוא היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק" • "התורה חסה על ממונן של

קרא עוד

הכשרת כבד

א. דם בכבד – מקור האיסור וטעמיו התורה אסרה לאכול דם, אולם בדברי הגמרא מבואר כי מותר לאכול כבד אף על פי שכולו דם, ורבותינו

קרא עוד

תולעים בדגים

א. תולעים שלא פירשו – סוגיית הגמרא ודברי הראשונים בדברי הגמרא בחולין מבואר כי תולעים שנוצרו בתוך פרי מותרים באכילה כל זמן שלא פירשו ממנו.

קרא עוד

גבינת וחמאת נכרים

 א. האיסור באכילת גבינת נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה במסכת עבודה זרה הגבינה נמנית בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. ואף שנאסר חלב נכרי מחשש

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.