עשרה בחדר אחד וכהן בחוץ – היכול הכהן לשאת כפים
פרק א: גדרי צירוף למנין ותפילה בציבור
פרק ב: עשרה במקום אחד וכהן במקום אחר
פרק ג: נשיאת כפיים בציון רשב"י במירון
פתיחה
מעשה שהיה בשנת תשכ"ג, ארבעה תלמידי חכמים מופלגים יצאו מארץ ישראל ללמוד בכולל בשטרסבורג בצרפת [רבי שאול ברזם, חתנו המנוח של בעל הקהילות יעקב ה"סטייפלער", שנבחר להיות ראש הכולל. רבי יעקב רוזנצווייג, רבי משה כהן, ורבי יעקב [פיליפ] כהן]. בצאתם מן הארץ התלוותה אליהם קבוצה של תלמידי חכמים ובהם רבי שלמה ברמן, שהיה מראשי ישיבת פונוביז', רבי חיים קנייבסקי, ורבי יעקב פוזן, דיין בבית דינו של רבי ניסים קרליץ בבני ברק ותלמידי חכמים נוספים.
בהיותם בנמל חיפה, התפללו כולם מעריב, כאשר רוב המנין היה על הרציף בחוף, ואילו ארבעת הת"ח שהפליגו לצרפת כבר ישבו בתאם באניה, ומתוך החלון שבתא האניה ראו את חבריהם שבחוף. שליח הציבור היה על החוף. באמצע תפילת שמונה עשרה, עזבה הספינה את החוף, ואף על פי כן, כשסיימו את תפילת השמונה עשרה, אמר הש"ץ קדיש [למרות שהארבעה כבר הפליגו].
מעשה זה היה כאמור, בתפילת ערבית. אך יש לדון במקרה שכזה בתפילת שחרית, האם יכלו הכהנים היושבים בתאם בספינה לשאת את כפיהם. או לאידך גיסא, האם כהן על החוף היה יכול לשאת כפיים גם כאשר חלק מהמנין נמצא בתא האניה.
שאלה נוספת מתעוררת בהיכל הציון הקדוש של רבי שמעון בר יוחאי במירון. כהנים המקפידים לא להיכנס לתוך מתחם בנין הקבר [המשמש כבית כנסת שמתפללים בו] ונשארים במרפסת הנמצאת בצד המזרחי של ההיכל – האם יכולים לשאת כפים בהיותם במרפסת כאשר המתפללים נמצאים בבנין ורואים אותם מבעד הדלת הפתוחה.
עלינו לברר איפוא, את גדרי ההלכה בענין צירוף למנין ולנשיאת כפים במקרים הבאים:
[א] כאשר יש מנין מתפללים ברשות אחת, האם העומדים ברשות אחרת, מצטרפים למנין אחד ותפילתם תיחשב כתפילה בציבור. ומה הדין כאשר הכהן נמצא ברשות אחרת מהמנין – האם רשאי לשאת כפים.
[ב] כאשר אין מנין מתפללים – בכל אחת מהמקומות, ורק אם נצרף את כל המתפללים הנמצאים ברשויות שונות יהיה מנין, האם ניתן לצרפם למנין מכיוון שהם רואים אלו את אלו. ומה הדין לענין נשיאת כפים.
פרק א
גדרי צירוף למנין ותפילה בציבור
ש"ץ הנמצא ברשות אחת והציבור ברשות אחרת
א. בשו"ע (או"ח סימן נה סעיף יג) הובאו להלכה כללי הצטרפות למנין: "צריך שיהיו כל העשרה במקום אחד ושליח ציבור עמהם". מבואר שתפילה 'בציבור' היא רק אם המקום המשותף מצרפם, ולא די בכך שעשרה שומעים את שליח הציבור.
ואם חלק מהעשרה במקום אחד וחלקם במקום שני, ורואים אלו את אלו, פסק השו"ע (שם סעיף יד) "מי שעומד אחורי בית הכנסת וביניהם חלון אפילו גבוה כמה קומות אפילו אינו רחב ארבע, ומראה להם פניו משם, מצטרף עמהם לעשרה". וביאר המשנה ברורה (ס"ק נב) "דאף דיש הפסק מחיצה ביניהם, כיון דמראה להם פניו, דומה למה שמבואר (לקמן בסימן קצה) לענין זימון, דאם מקצתם רואים אלו את אלו דמצטרפים". והוסיף: "אם כן לפי זה פשוט, העומדים בעזרת נשים ובמחיצה המפסקת יש חלון ומראה להם פניו משם, מצטרף עמהם לעשרה, וכל שכן דאם יש בלעדיו עשרה נחשב תפלה בצבור על ידי זה". מבואר בדבריו, שאם חלק ממנין המתפללים נמצא בעזרת נשים ומקצת מהם יכולים לראות את מי שנמצא בבית הכנסת- כולם מצטרפים למנין. וכל שכן, אם יש עשרה בבית הכנסת, העומדים בעזרת נשים נחשבים כמתפללים בציבור.
הביאור הלכה (שם ד"ה ולחוץ) כתב כי מקור הדין הוא מתשובת הרשב"א: "קולא זו, דמהני רואים אלו את אלו לענין צירוף כמו לענין ברכת המזון (לקמן בסי' קצה), נובע מתשובת הרשב"א בסימן צ"ו". הרשב"א דן במנהג שהש"ץ היה עומד בבימה מוגבהת בגובה עשרה טפחים ורוחבה ארבעה טפחים ובנוסף יש לה מחיצות גבוהות, ונשאל הרשב"א: איך הש"ץ מוציא את הרבים בתפילה ועונים אחריו קדיש וכל דבר שבקדושה, והרי תיבה זו היא כחדר אחר ורשות נפרדת [כמו לענין שבת]. הרשב"א השיב להיתרא משתי סיבות:
[א] "תיבה זו ששליח צבור עומד לתשמיש בית הכנסת עושין אותה גבוהה כדי להשמיע הצבור ומכלל בית הכנסת היא, ומפני זה הרי הוא כאילו הוא בתוך הצבור". כלומר, בגלל שהתיבה נועדה לשימוש הציבור הרי שהיא בטלה לבית הכנסת, ובשל כך הש"ץ נחשב כעומד בתוך הקהל ומצטרף אליהם.
[ב] "עוד אני אומר שאפשר לומר שכל שרואים אלו את אלו כאילו הן בבית אחד דמי ומצטרפים. ודומיא דזימון של ברכת המזון דתנן (ברכות פ"ז מ"ה) שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד בזמן שמקצתם רואים אלו את אלו, הרי אלו מצטרפים לזימון". לפי טעם זה יש ללמוד מהלכות זימון להלכות תפילה, שאם רואים אלו את אלו מצטרפים לעשרה, ואף אם הש"ץ עומד ברשות נפרדת.
מרן המחבר (שם סעיף יט) פסק להלכה כדברי הרשב"א: "ש"ץ בתיבה ותשעה בבית הכנסת מצטרפים, אע"פ שהיא גבוהה עשרה טפחים ורחבה ארבעה טפחים ויש לה מחיצות גבוהות עשרה טפחים, מפני שהיא בטלה לגבי בית הכנסת". הרי שלהלכה הביא את הטעם הראשון של הרשב"א, שהתיבה בטילה לגבי בית הכנסת, ולא הזכיר כלל את הטעם השני, שיש צירוף למנין כשרואים אלו את אלו [וכן בבית יוסף הביא רק את הטעם הראשון].
אולם הגר"א בביאורו על השו"ע ציין את שני הטעמים של הרשב"א: "אבל כאן תשמיש אחד הוא ותשמיש בית הכנסת הוא. ועוד, כיון שרואים מצטרפים אפילו בב' בתים, כמו שכתב בירושלמי לענין ברכת המזון וכנ"ל סעיף י"ד רשב"א שם". וכן המג"א (ס"ק יד) הוסיף גם את הטעם השני שלא הזכיר הבית יוסף: "ועוד כיון שרואים אלו את אלו מצטרפים".
הצטרפות למנין מעזרת נשים
ב. על פי דברי המג"א והגר"א כתב המשנה ברורה, שגם העומדים בעזרת נשים ורואים אלו את אלו, מצטרפים לעשרה. ואף שלא שייך הטעם שהביא המחבר "מפני שהיא בטלה לגבי בית הכנסת", אך הטעם השני "כיון שרואים אלו את אלו מצטרפים" מאפשר את הצירוף למנין גם לנמצאים בעזרת נשים [ומה שלא הביא השו"ע את הטעם השני המבואר בתשובות הרשב"א, כתב הפרי חדש (ס"ק יג) כי השו"ע רצה להשמיענו דין זה אף באינם רואים אלו את אלו].
נמצא איפוא, כי לפי הבנת המשנה ברורה בדעת השו"ע, אפשר לצרף עשרה למנין כאשר הם רואים אלו את אלו, למרות שאינם נמצאים במקום אחד.
אמנם המשנה ברורה (ס"ק מח) הביא שיש חולקים בדבר: "אבל אם מקצתם בחדר זה ומקצתם בחדר אחר, אינם מצטרפים אע"פ שהפתח פתוח ביניהם, משום דאין שם פרצה והפתח גופא כמחיצה חשובה והוי ליה שני בתים. ואפילו כשאין דלת ביניהם, כל שהם בשני רשויות ואין רואים זה את זה, אין מצטרפים. ויש מחמירים אפילו ברואים".
לדינא נקט המשנה ברורה (ס"ק נב) לענין צירופם של העומדים בעזרת נשים: "ואע"פ כן יותר טוב אם בנקל הוא לו לירד לבית הכנסת שירד, דיש מהאחרונים שחולקים על עיקר הדין וסוברים דעניינינו אינו דומה כלל לזימון". בשער הציון (אות נג) ביאר מדוע אין לסמוך לכתחילה על דברי הפוסקים שהתירו צירוף למנין כאשר רואים אלו את אלו: "הגר"א (בס"ק לא) כתב דיש לדחות כל הראיות, ובאמת הרשב"א גופא לא כתב דדומה לזימון רק בדרך אפשר".
החילוק בין צירוף למנין הנצרך לזימון לצירוף למנין עשרה בתפילה
ג. ויש להעיר על דברי המשנה ברורה, דהנה בתשובת משכנות יעקב (סימן עה) ביאר, מדוע יש לחלק בין צירוף לזימון לצירוף לתפילה, מכיון שמדברי המשנה במסכת ברכות (פ"ז מ"ה) "שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד בזמן שאלו רואין את אלו מצטרפין", משמע שמועיל צירוף רק אם בכל אחת מהחבורות יש שיעור לזימון [ונפקא מינה אם מזמנים כאחד או כל חבורה בפני עצמה]. אולם אם אין בכל אחת מהחבורות שיעור לזימון, לא שמענו שנוכל לצרפם בזמן שרואים זה את זה. ולכן גם לענין צירוף למנין, אם היו עשרה שמקצתם בחדר אחד ומקצתם בחדר אחר, אינם מצטרפים למנין גם אם רואים אחד את השני. נמצא שהסיבה להחמיר היא לא כמו שכתב המשנה ברורה בדעת המחמירים "שחולקים על עיקר הדין וסוברים דענינינו אינו דומה כלל לזימון", כי באמת יש דמיון בין צירוף לזימון לצירוף לתפילה, אמנם כשם שבראית אלו את אלו לא מועיל ליצור חיוב זימון, כך גם לצירוף למנין לא מועיל כשרואים זה את זה, ורק כשיש זימון או מנין קיים אפשר להצטרף אליהם על ידי ראיה, וצ"ע בדברי המשנה ברורה.
וביותר יש להתפלא על המשנה ברורה, שהביא בביאור הלכה בהלכות זימון (סימן קצה סע' א ד"ה שתי חבורות) את דעת הרשב"ץ והגר"א שאם חלק מהחבורה נמצא בחדר אחד וחלקו בחדר אחר, אי אפשר לצרפם כדי ליצור חיוב זימון, לעומת הרשב"א שסובר שמועיל צירוף גם כדי ליצור חבורת זימון. והנה גם בהלכות צירוף למנין מבואר בדברי שער הציון (ס"ק נג), שדעת הגר"א שאין מועיל צירוף על ידי ראיה ליצור מנין, ובשערי תשובה (סי' נה ס"ק יד) מובאת דעת הרשב"ץ שאין מועיל צירוף ליצור מנין. נמצא שלדעת הסוברים שאי אפשר ליצור חיוב על ידי צירוף משני חדרים, אין כל הבדל בין הלכות צירוף לזימון להלכות צירוף למנין, ושוב צ"ע בדברי המשנה ברורה במה שכתב בדעת הסוברים שאין מועיל לצרף עשרה למנין על ידי ראיה כי הם "חולקים על עיקר הדין וסוברים דעניינינו אינו דומה כלל לזימון".
ואשר נראה לומר בביאור החילוק בין צירוף למנין הנצרך לזימון לצירוף למנין עשרה בתפילה, כי בזימון הצירוף תלוי בדעת הסועדים הקובעת את צירופם לחבורת הזימון, כמבואר בשו"ע (סי' קצה סע' א) "שתי חבורות האוכלות בבית אחד או בשני בתים אם מקצתם רואים אלו את אלו מצטרפות לזימון ואם לא אינם מצטרפות, ואם יש שמש אחד לשתיהן הוא מצרפם, וכגון שנכנסו מתחילה על דעת להצטרף יחד". וכתב המשנה ברורה (ס"ק ו) שמסתימת המחבר משמע "דאפילו בית אחד ורואים זה את זה גם כן לא מצטרפי שתי החבורות יחד אלא אם כן נכנסו מתחילה על דעת זה". כלומר, בצירוף לזימון אין די בהימצאות במקום אחד ורואים זה את זה, אלא צריך גם את דעתם וכוונתם להצטרף, ודעתם היא הקובעת את הצירוף לזימון. ואם כן ניתן להבין, שגם אם חלקם בחדר אחד וחלקם בחדר אחר, כיון שהדבר תלוי בדעתם, מועילה דעתם לצרפם יחד להתחייב בזימון מכיון שרואים אלו את אלו.
ברם לענין צירוף עשרה למנין, דעת המתפללים לא קובעת כלל, ודין המנין נקבע בעצם הימצאותם של עשרה גדולים מישראל במקום אחד, שאז באה השכינה ושורה [כפי שנלמד דין מנין מהשראת השכינה על ה"עדה" ואין עדה פחות מעשרה], וגם אם אין בדעתם של העשרה להצטרף, עצם התכנסותם והימצאותם במקום אחד קובעת עליהם דין ציבור. ולכן כאשר מקצת העשרה בחדר אחד ומקצתם בחדר אחר ואינם רואים זה את זה, יש לומר שאין דבר זה מאפשר לצרף ולהחשיב את העשרה כמכונסים ונמצאים במקום אחד ואין כאן השראת שכינה [ואין כאן אפשרות צירוף על ידי דעתם, מכיון שדעתם לא מעלה ולא מורידה ליצור את דין המנין].
ומעתה יתכן איפוא, שאולי לכך התכוין המשנה ברורה במה שכתב בדעת הסוברים שאין מועיל ראיה לצרף עשרה למנין "שחולקים על עיקר הדין וסוברים דעניינינו אינו דומה כלל לזימון".
אולם בשו"ת קנין תורה (ח"א סימן טז) כתב שההלכה המתירה לצרף למנין על ידי ראיה, נאמרה רק אם האנשים הנמצאים בחדר השני מראים פניהם לעומדים בחדר הראשון מתוך כוונה להצטרף, אבל אם נמצאים בחדר השני שאין להם כל כוונה להצטרף למנין, גם אם רואים אותם בחדר הראשון אין זה מועיל להצטרף למנין. ומפורש בדבריו, שיש משקל לדעתם וכוונתם של המתפללים גם בקביעת צירופם למנין ולא רק לענין צירופם לזימון, וצ"ע.
ההבדל בין נמצא בחצר או ברחוב לנמצא בבית אחר
ד. לדעת ערוך השלחן (סי' נה סע' כ), אם נמצאים בשני מקומות נפרדים, גם כשרואים אלו את אלו – אינם מצטרפים למנין: "מיהו זה ודאי העומדים בעזרת נשים לא יצטרפו עם העומדים בבית הכנסת, אף שיש חלונות מעזרת נשים לבית הכנסת, ורואים אלו פניהם של אלו, כיון שמחיצות גמורות הן, הוויין שתי רשויות".
אלא שלפי זה הקשה ערוך השלחן מפסק השו"ע (סעיף יד) "מי שעומד אחורי בית הכנסת וביניהם חלון, אפילו גבוה כמה קומות, אפילו אינו רחב ארבע ומראה להם פניו משם, מצטרף עמהם לעשרה". ולכאורה הרי נמצא ברשות אחרת, והיאך מצטרף למנין על ידי ראיה דרך החלון. ותירץ: "ולא דמי לעומד אחורי בית הכנסת דמצטרף בראיית פנים, דהתם אינו עומד בבית בפני עצמו אלא בחצר או ברחוב, ולכן חשבינן ליה כאילו עומד בבית הכנסת אבל לא בעומד בבית בפני עצמו".
כעין זה הצל"ח הסתפק בדברי הגמרא (ברכות ח, א) "מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס בתוכו להתפלל נקרא שכן רע", האם "מי שיש לו בית הכנסת אצל כותל ביתו וחלון פתוח לו שם לבית הכנסת, ומשם מראה פניו לציבור ושזה מצטרף עמהם לעשרה, כמבואר בשו"ע (או"ח סימן נה סעי' יד), אם מועיל זה להיות נחשב כאילו עומד בבית הכנסת. או דילמא אף דנחשב מתפלל בציבור, מכל מקום אינו נחשב נכנס לבית הכנסת". וסיים הצל"ח כי "לצורך אדם חלוש שקשה עליו דוחקא דציבורא, אפשר להקל".
ונראה לומר בביאור דברי ערוך השלחן לחלק בין העומד בעזרת נשים שאינו מצטרף לתפילת הציבור, לעומד מאחורי בית הכנסת הנחשב כעומד בתוכו בשל יכולתו להיכנס לבית הכנסת, על פי הדין "כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו" (יבמות קד, ב). וכמו שנשאל בשו"ת משיב הלכה (חלק א סימן רסא) "בית שיש בו טומאה ובחדר אחד יש תשעה אנשים וחלון פתוח, וכהן עומד בחוץ בפני החלון, אם מצטרף לעשרה לתפילה, או לא". והשיב, כי מצטרף לעשרה, כי דין השו"ע שהעומד מאחורי בית הכנסת ורואה את המתפללים דרך החלון מצטרף אליהם, נובע מההלכה ש"כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו", שהרי הוא 'ראוי' להיכנס לבית הכנסת. ואמנם היה מקום לומר שהכהן אינו יכול להיכנס בגלל הטומאה, ולכן אינו מצטרף למנין. אך מביא המשיב הלכה את דברי הגרי"ש נתנזון בספרו דברי שאול (יו"ד סימן שעב), שמאחר והכהן 'ראוי' להיכנס לבית הכנסת אלא "ארי הוא דרביע עליה", שפיר מצטרף עמהם. ומסיים: "ובפרט דהם יכולים שפיר להצטרף עמו, שפיר מצטרף עמהם אפילו אם הוא כהן". ומתבאר בדבריהם שמלבד צירוף בראיה, יש צורך שיוכלו כולם להתחבר בפועל ביחד במקום אחד, ואם לא, אינם מצטרפים למנין. והיינו כדברי ערוך השלחן, שהעומד מאחורי בית הכנסת נחשב כעומד בתוכו בגלל שהוא יכול להיכנס לבית הכנסת. אבל במקום אחר, אפילו בעזרת נשים או בביתו בשני חדרים נפרדים, לא יוכלו להצטרף למנין.
למעשה, סיים ערוך השלחן: "וגם בהעומד אחורי בית הכנסת אינו מצטרף אלא אחד, ולא יותר, דכן משמע לשון השו"ע, והבו דלא לוסיף עלה, כן נלע"ד בדינים אלו".
ובשו"ת אגרות משה (יורה דעה ח"ב סימן קכז) נקט לדינא, כי צירוף על ידי ראיה בחלון הוא חידוש רק בדיני תפילה וזימון ולא לדברים אחרים, כגון צירוף לענין בית דין בהלכות גירות, שבו דן בתשובתו שם: "מראה פניו שמצטרף דרך חלון שנפסק (או"ח סי' נה סע' יד), הוא רק לצירוף לתפילה וגם רק יחיד דביותר לא מצינו, ועיין בערוך השלחן שכתב כן. וגם חידש שם שדווקא מחצר או מרחוב, ולא בעומד בבית בפני עצמו, שלא יצטרף אף לתפילה אף במראה פניו, כגון מעזרת נשים. ובמשנה ברורה (סימן נה ס"ק נב) אינו מחלק. על כל פנים הוא דבר חידוש רק לתפילה ולזימון, אבל לכל הדברים לא יועיל אף מראה פניו".
לסיכום:
- עומד מאחורי בית הכנסת ומראה פניו בחלון – בשו"ע נפסק שמצטרף למנין.
לפי ערוך השלחן, דין זה נאמר רק במקום שאינו רשות בפני עצמה, כדוגמת חצר שאחורי בית הכנסת, ורק ביחיד, והטעם הוא, מפני שנגרר אחרי המתפללים בבית הכנסת ונחשב כעומד בתוכו, או משום שיכול להיכנס לתוכו.
המשנה ברורה הוסיף, שאם יכול בנקל להיכנס לבית הכנסת, עדיף טפי. ולכאורה דין זה נאמר לא רק ביחיד, כמו שכתב ערוך השלחן. אך בלשון המשנה ברורה (ס"ק נב) צ"ע, כיוון שכתב את הדין בלשון יחיד "ואע"פ כן יותר טוב אם בנקל הוא לו לירד לבית הכנסת שירד".
- העומדים בעזרת נשים [ברשות בפני עצמה] ורואים את המתפללים בבית הכנסת – לדעת המשנה ברורה מצטרפים להשלים עשרה, אלא שאם יכולים לירד בנקל עדיף שיכנסו לבית הכנסת. בדבריו מדוקדק שלא רק יחיד העומד בעזרת נשים מצטרף, אלא גם אם עומדים כמה אנשים מצטרפים, שכן כתב: "העומדים בעזרת נשים". הצירוף מועיל לדעתו, משום שרואים אלו את אלו, וכפי שלמד הרשב"א מהלכות זימון מדין שתי חבורות שאכלו בשתי בתים ורואים אלו את אלו, שמצטרפים לעשרה ומזמנים יחד.
אולם לדעת ערוך השלחן, אין מצטרפים להשלים לעשרה "כיון שמחיצות גמורות הן הוויין שתי רשויות".
בשו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן כ) נשאל אודות אנשים המתפללים בעזרת נשים האם מצטרפים למנין, והכריע כדברי ערוך השלחן: "פשוט מאד דלענין צירוף עשרה נחשב רשות אחרת לגמרי כיון שיש מחיצות גמורות מפרידות, ועד כאן לא פליגי קדמונים אלא בתיבה [בימה] שבאמצע בית הכנסת (או"ח סי' נה סע' יט) אם מחיצות מגיעות לתקרה אם גם זה נחשב רשות אחרת לצירוף, והמקילים שם משום דהבימה תשמיש בית הכנסת ממש, לא כן עזרת נשים דנעשה ממש רשות אחרת. ואחרי שעלה זה על לבי ראיתי כן בספר ערוך השלחן סי' נה סע' כ".
צירוף למנין בעזרת נשים הנמצאת באותה קומה
ה. מדברי המשנה ברורה בנדון הנמצא בעזרת נשים "אם בנקל הוא לו לירד לבית הכנסת שירד", נראה ללמוד שכך הדין כשעזרת הנשים נמצאת בקומה מעל בית הכנסת, אולם במקום שעזרת נשים באותה קומה שבה היכל בית הכנסת, יתכן שהמחיצה לא מפרידה בין המתפללים הנמצאים בשני צדדיה, ויצטרפו למנין גם אם אינם רואים זה את זה.
וכן מצאתי בשו"ת משנה הלכות (חלק יא סימן סד) שפסק, כי בחדר אחד שיש בו מחיצה שאינה מגיעה עד התקרה, מצטרפים למנין אע"פ שאין רואים אלו את אלו: "בדבר מי שמתפלל בבית הכנסת אשר נחלקה מחצה לאנשים ומחצה לנשים, במחיצה שיעור גובה אנשים שלא יוכל לראות מזו לזו, ועד טיבורו הוא נעשית מעץ ומטיבורו ולמעלה הוא בוילון. והיו תשעה בני אדם בבית הכנסת ואחד עומד בצד הנשים, אי מצטרף למנין, או דילמא כיון דמחיצה מפסקת ביניהם אינו מצטרף. ולפי ענ"ד נראה דמצטרף, וכן הוריתי אני העני כמה פעמים עוד בהיותי בויליאמסבורג מסברא. עד שהעיר ה' עיני ומצאתי להדיא כדברי בקדמון אחד רבינו פרץ בהגהותיו על הסמ"ק (מצוה רפב) שכתב הסמ"ק בחמשה ששרויים בטרקלין ויש לכל אחד ואחד פתח פתוח לחצר, אם יש ביניהם מחיצות מגיעות לתקרה, צריך עירוב לכל אחד ואחד. אין מגיעות לתקרה, עירוב אחד לכולם. וכתב בהגהת רבנו פרץ הטעם, שהגג מחבר אותם כיון שאין המחיצות מגיעות לגג. ומכאן יש לסמוך להשלמת עשרה לתפילה, דלא הוי הפסק אותם מחיצות העומדות סביב לבימה שקורין אלמנבר"י, וכן אותם מחיצות העומדות מימין ומשמאל התיבה, אע"פ שגבוהות עשרה לפי שאינן מגיעות לתקרת הגג עכ"פ. ומבואר דכל שהגג מחבר אותם ואין המחיצות מגיעות עד לגג לא הוי הפסק לענין השלמת עשרה לתפילה, ומיירי אפילו שאין רואים אלו את אלו".
ונראה ללמוד מדבריו, כי בעזרת נשים הנמצאת בקומת היכל בית הכנסת, הגג מחבר את שני המקומות ומחשיבם כמקום אחד, לצרף את מנין המתפללים אפילו אם אינם רואים אלו את אלו. אך כאשר עזרת נשים נמצאת בקומה שניה, שהיא רשות אחרת, הם אינם מצטרפים למנין לכתחילה, ויש לרדת לקומת היכל בית הכנסת כדי להתפלל במנין.
עם זאת, בספר הליכות שלמה (תפילה, פרק חמישי, הערה יח) הובא בשם הגרש"ז אויערבך, שאין הבדל אם עזרת נשים נמצאת בקומה אחרת או באותה קומה: "העומד בחדר הסמוך לבית הכנסת, כגון בעזרת נשים, אינו מצטרף עמהם להיחשב כמתפלל עם הציבור, עד שיעמוד סמוך לחלון שניתן לראותו שם מבית הכנסת. ובכל זה אין חילוק בין עזרת נשים הבנויה בגובה בית הכנסת, לעזרה שהיא בגובה שווה לבית הכנסת, שבשניהן נחשבת התפילה בכהאי גוונא תפילה בציבור, אך לא במעלה שלימה, כנ"ל".
- • •
הצטרפות לתפילה בציבור עם מנין הנמצא ברשות אחרת או בצד אחד של מחיצה
ו. עתה נברר מה הדין כאשר יש עשרה מתפללים ברשות אחת – האם העומד ברשות אחרת, נחשב כמתפלל בציבור, והאם מצטרף לענות עמהם קדיש קדושה וברכו.
בשו"ע (סי' נה סע' כ) נפסק: "היו עשרה במקום אחד ואומרים קדיש וקדושה, אפילו מי שאינו עמהם, יכול לענות". ובטעם ההלכה מביא המשנה ברורה (ס"ק ס) את דברי הגמרא והפוסקים: "כיון שעשרה הם במקום אחד שכינה שרויה ביניהם ואז אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין כל מי שרוצה לצרף עצמו עם אביו שבשמים השוכן בתוך אלו העשרה". ומוסיף המשנה ברורה (ס"ק סא) "יכול לענות, אמן ואמן יהא שמיה רבה וקדושה וברכו, וכן יכול להוציאו ידי חובתו בתפלה אם אינו בקי". ומשמע שאינו מצטרף להיחשב כמתפלל עם הציבור. ועל כן כתב המשנה ברורה (ס"ק נב) "יותר טוב אם בנקל הוא לו לירד לבית הכנסת שירד". והיינו, שגם אם יש בבית הכנסת עשרה בלעדיו, לכתחילה עדיף לרדת לבית הכנסת, ואין לומר שהוא מצטרף כי "אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת" – ומכאן שאם יישאר במקומו אין זה נחשב לתפילה בציבור לכתחילה.
אולם בשערי תשובה (סי' נה ס"ק יד) כתב: "עיין ברכי יוסף בשם מלכי בקדש, מי שביתו אחורי בית הכנסת וביניהם חלון קטן ששומע משם כל מה שאומרים, המתפלל שם חשיב כמתפלל עם הציבור". וגם בערוך השלחן (סי' נה סע' כג) למרות שהחמיר בענין העומדים בשני חדרים ורואים אלו את אלו שאינם מצטרפים למנין, אולם אם יש מנין בחדר אחד, העומדים במקום אחר ושומעים את הש"ץ נחשבים כמתפללים בציבור: "ואם אחד עומד בעזרה, והיינו בבית הכניסה, או בחדר שאצל בית הכנסת, אף שיש פתח מהחדר לבית הכנסת, אין מצטרפים. וכבר נתבאר דכל זה הוא לענין צירוף, אבל כשיש מנין במקום אחד, יכולים העומדים במקומות אחרים לענות אמן וקדיש וקדושה וברכו, ואם מתפללים עמהם נחשבים כמתפללים בצבור".
נמצא בעזרת נשים – האם מצטרף לתפילה בציבור עם שאר המתפללים
ז. לפי האמור לעיל יוצא שכל מי שנמצא בעזרת נשים אינו נחשב כמתפלל בציבור, אם אינו רואה את פני היכל בית הכנסת [ואם רואה, לכתחילה עדיף שירד, ואם אינו יכול, מצטרף בדיעבד, כהכרעת המשנה ברורה]. ואם כן כל הנשים המתפללות בעזרת נשים אינן נחשבות כמתפללות בציבור, ורק יכולות לענות אמן וקדושה. ולכן אין להן נפקא מינא כלל להתפלל ביחד עם הציבור, כי בכל מקרה אינן נחשבות כמתפללות בציבור.
אכן, מדברי הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה שם) נראה שהדבר אינו מוחלט, כדבריו "מדברי התוספות (ר"ה כז, ב ד"ה ושמע) צ"ע אם המתפללים בחדר אחר כגון בעזרת נשים מקיימים מצות תפילה בציבור, דיתכן שרק יכולים לענות קדושה ואשי"ר, אבל תפילה בציבור לא מקרי. אולם מדברי המאירי בסוגיא שם שהזכיר גם תפילה בציבור, משמע דלהמסקנא גם זה חשיב תפילה בציבור".
בשו"ת ממעמקים (ח"ד סימן ד) נשאל רבי אפרים אושרי, על מקום מסתור בגטו קובנה שבו הסתתרו צעירים ומבוגרים וישבו ללמוד, ובהישמע קול צעדי הקלגסים הגרמנים ימ"ש, היו הצעירים מסתתרים במחבוא שהכינו לעצמם מאחורי ארון הקודש. והשאלה היתה: "מכיון שכשהם נמצאים במחבוא הזה בעת התפילה הם אינם רואים את פני המתפללים בפנים, האם נחשבת תפילתם שהם מתפללים אותה שעה ביחד עם אותם הנמצאים בפנים כתפילה בציבור אף על פי שהם אינם רואים את ציבור המתפללים בפנים, או דלמא התפילה נחשבת להם רק כתפילת יחיד הואיל ואינם רואים בשעת התפילה את פני הציבור המתפלל בפנים".
בתשובתו, הביא את פסק השו"ע (או"ח סי' נה סע' כ) "היו עשרה במקום אחד ואומרים קדיש וקדושה, אפילו מי שאינו עמהם יכול לענות", ודברי המשנה ברורה (שם ס"ק ס) שמכיון שעשרה הם במקום אחד שכינה שרויה, אז אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין כל מי שרוצה לצרף עצמו עם אביו שבשמים השוכן בתוך אלו עשרה, וקבע: "מעתה בנדון דידן שהיה באמת חלון פתוח בין בית הכנסת והמחבוא אלא שסתמו את החלון והעמידו שם את הארון קודש, מכל מקום כיון ששומעים במחבוא כשאומרים בבית הכנסת קדיש וקדושה, ודאי דאלה הנמצאים במחבוא יוצאים ידי חובת תפילה בציבור, וכמו שהבאתי מהשו"ע והמהשנ"ב.
ונהי דלענין צירוף מנין עשרה, היינו כשיש בבית הכנסת פחות מעשרה לא יצטרפו אלה שבמחבוא, מכל מקום לענין שיהא נחשב לו כמתפלל בציבור ודאי מהני".
צירוף למנין בשטח פתוח
ח. כאשר קבוצת אנשים עומדים בשדה פתוח, ואין חדר או רשות שמצרפת אותם למנין, כתב בשו"ת מנחת
יצחק (ח"ב סימן נד) "לדעתי תלוי בשניהם, בשמיעת הש"ץ המבואר (באו"ח סי' קכד). ברואים זה את זה, דהרי כבר כתב הפרי חדש (או"ח סי' נה) דכל הדינים שם (סע' יג-כ) מיירי רק באין רואים זה את זה, דאילו ברואים זה את זה בכל ענין מצטרפים, היינו אפילו אם המה בשני חדרים לגמרי, ומקורו מדברי הרשב"א (בתשובה סי' צו). ואף דלהלכה יש חולקים ומחמירים וכמבואר שם בשערי תשובה (אות מז), מכל מקום באין מחיצה מפסיק ביניהם, אף שאינם בבית אחד אלא בשדה שפיר יש לומר דמהני רואים זה את זה לכו"ע".
בדומה לכך, דן רבי יצחק זילברשטיין בספרו חשוקי חמד על מסכת סוכה (עמ' שלח) בעניינם של שמונה אנשים שפקדו את קבר אביהם בבית העלמין, ורצו לצרף שני פועלים שעמדו במרחק [ולא יכלו להפסיק באמצע עבודתם] כדי שיהיה מנין ויוכלו להגיד קדיש. ופסק לפי דברי המשנה ברורה "שכל זמן שרואים אחד את השני ושומעים את קולו של הש"ץ או של אומר הקדיש, מצטרפים למנין, ובלבד שלא יפסיק ביניהם שביל או רשות הרבים, כי אז הם כשתי רשויות שיש מחמירים שאינם מצטרפים".
לסיכום
לדעת ערוך השלחן וכפי שפסק השבט הלוי, העומדים משני צדדי מחיצה ורואים אלו את אלו, אינם מצטרפים ליצור מנין עשרה. אולם המשנה ברורה כתב בהכרעתו בשלשה לשונות דלקמן:
בביאור הלכה (ד"ה ולחוץ) כתב: "ולכתחילה יותר טוב להחמיר בזה".
בס"ק נ"ב כתב: "יותר טוב אם בנקל הוא לו לירד לבית הכנסת שירד".
ובס"ק נ"ז כתב: "ובמקום הדחק אפשר שיש להקל".
לפי האמור, נראה כי המעשה שהיה בספינה [לעיל בפתיחה] נחשב כ"מקום הדחק" [שהרי יושבי הספינה לא יכלו לרדת לחוף ולא היה להם מנין, וכן העומדים על החוף לא יכלו לעלות לאניה או למצוא מנין אחר בגלל השעה המאוחרת], ולכן לדעת המשנה ברורה ניתן היה להקל ולצרף את כולם למנין. וכנראה נהגו תלמידי החכמים האמורים במקרה הנדון כדעתו, ושלא כדעת ערוך השלחן.
אכן, כאשר עשרה מתפללים ברשות אחת, לדעת המשנה ברורה, העומד ברשות אחרת, או בצד השני של הגדר, רשאי לומר עמהם קדיש קדושה וברכו, אך אינו נחשב כמתפלל בציבור.
ולדעת ערוך השלחן ומלכי בקודש, נחשב גם כמתפלל בציבור.
פרק ב
עשרה במקום אחד וכהן במקום אחר
עשרה במקום אחד – צירוף הנמצאים בחדר אחד אליהם לנשיאת כפים
ט. ממוצא הדברים יש לדון לענין נשיאת כפים, כאשר הציבור נמצא בחדר אחד והכהן בחדר אחר.
מצד אחד יש לומר שהכהן נחשב כש"ץ, וממילא לא יוכל לעמוד בחוץ ולהוציא את העומדים בפנים ידי חובת מצות ברכת כהנים.
אולם מצד שני, יתכן ואין להגדיר את הכהן שליח ציבור "להוציא" את הציבור ידי חובה, אלא הוא שלוחא דרחמנא לשמש "צינור" להעברת הברכה מהקב"ה לעם ישראל. ובפרט לדעת ספר החרדים (הובא בביאור הלכה בפתיחה לסימן קכח), שיש חיוב על העם להתברך מהכהנים כשם שיש חיוב על הכהנים לברך את העם – החיוב במצוה מתחלק בשווה בין הכהן והעם ושוב אין לכהן יחס מועדף של "שליח ציבור", ויוכל לברך גם אם נמצא בחדר אחר, כדין עשרה בחדר אחד, שכל מי שנמצא בחדר השני ורואה אותם מצטרף אליהם, וצ"ע.
עוד יש לדון על פי מה שנפסק בשו"ע (סעיף יט) "ש"ץ בתיבה ותשעה בבית הכנסת מצטרפין אע"פ שהיא גבוהה י' טפחים ורחבה ד' טפחים ויש לה מחיצות גבוהות י' טפחים, מפני שהיא בטילה לגבי בית הכנסת". וכתב בביאור הלכה (שם ד"ה ש"ץ) שגם לפי דעת הגר"א [לעיל אות א] שמחמיר וסובר שבמקרה זה מי שעומד בתיבה אינו מצטרף למנין, זהו רק לענין צירוף למנין "אבל לענין תפילה בציבור לענין השמש העומד שם יש להקל". ומבואר שיש ל"שמש" דין מיוחד, וגם אם נמצא במקום שבדרך כלל נחשב כרשות אחרת, מכל מקום הוא מצטרף למנין. ומעתה יש לדון האם נוכל להחשיב את הכהן כ"שמש", ולצרפו למנין גם אם נמצא במקום אחר, או שאין לו כל דין מיוחד ונחשב כאחד המתפללים, ואם נמצא במקום שאיננו מצטרף למנין, לא נוכל לצרפו, וצ"ע.
פרק ג
נשיאת כפיים בציון רשב"י במירון
י. בשו"ת שבט הקהתי (חלק ג סימן סה) דן כיצד נושאים כפים במירון "הכהנים כשהם אצל קבר של רשב"י זיע"א במירון ועומדים שם על המרפסת מבחוץ ואינם נכנסים לפנים משום קדושת כהנים, האם הם יכולים לישא כפיהם כשעומדים בחוץ והעם עומדים בפנים ושומעים ברכתם".
והשיב: "קיימא לן (סי' קכח סע' כד) עם שאחורי כהנים אינם בכלל ברכה, אבל מלפניהם ובצידיהם אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת. ועיין שם בב"ח ובמג"א דמשמע מדבריהם דזה דווקא כשהן אנוסים ואינם יכולים להתברך פנים כנגד פנים, דבלאו הכי בעינן שיהא פנים כנגד פנים בלי הפסק, עיי"ש. ועל כן בנדון דידן, דהכהנים אינם יכולים להיכנס לפנים והעם גם כן אין יכולים לצאת לחוץ דהא הם באמצע תפילתם שמתפללים מבפנים, שפיר יכולים הכהנים לברכם כשעומדים מבחוץ ואפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת, ובתנאי שיש שם עשרה אנשים בחוץ, דאין נשיאת כפים בפחות מעשרה. ברם כיון דיש שם דלת להיכנס להציון וגם כן יש שם חלונות, יעמדו הכהנים נגד הדלת והחלונות הפתוחים, והעם גם כן יעמדו שם כמה דאפשר, ואז שפיר הוי פנים כנגד פנים. וכשרואים אלו את אלו אז אין צריך מדינא שיהא עשרה, עי' בשו"ע (או"ח סי' נה סע' יד) ובמשנה ברורה שם. ואם אי אפשר לעמוד נגד הדלת והחלון, שפיר יכולין לברך אע"פ דיש מחיצה המפסקת, כיון שהן אנוסים, ובתנאי דיש בחוץ עשרה אנשים, דאין נשיאת כפים בפחות מעשרה וכהנים מן המנין, כדאיתא בשו"ע (ריש סי' קכח)".
והנה פשוט בדבריו, שאם הציבור רואה את הכהנים דרך הדלת או החלונות, אין צורך בעשרה [כלומר הכהנים המברכים מצטרפים למנין עשרה]. אולם עדיין יש לעיין בזה, כי אם נדון את הכהן כש"ץ המברך את ישראל, הרי נתבאר לעיל שש"ץ אינו יכול להיות בחדר אחד ושאר הציבור בחדר אחר. כמו כן, מה שציין שבט הקהתי שכאשר רואים אלו את אלו אין צריך "מדינא" עשרה, כבר נתבאר לעיל בדברי המשנה ברורה דעת המחמירים בזה שסוברים שכשרואים זה את זה אין זה מועיל כדי ליצור מנין, וצ"ע.
רואים אלו את אלו בתפילה ונשיאת כפיים
יא. בעיקר הדמיון בין דין ראיית פנים כדי לצרף לתפילה במנין לדין ראיית פנים לצירוף מנין לנשיאת כפים, יש לעיין על פי ביאורו של ערוך השלחן (סימן נה סע' כ) מדוע ראיית הפנים מועילה לצירוף מנין: "וסבירא ליה דראיית הפנים בענין זה הוי ככל הגוף, ואפשר דכיון דכל בי עשרה שכינתא שריא ועיקר השראת השכינה היא על הפנים כדכתיב כי קרן עור פניו". ומבואר שצירוף למנין נעשה על ידי ראיית הפנים, מאחר ועיקר השראת השכינה היא על הפנים, ולכן רק על ידי ראיית הפנים ניתן לחבר את הציבור וליצור מנין.
לפי זה, מצד אחד, היה מקום לומר שגם כאשר ציבור הישראלים רואה את פני הכהנים, יש בכך צירוף למנין לענין נשיאת כפים, שהרי כאשר הכהנים מברכים השכינה שורה עליהם.
אולם מצד שני יש להקשות מפסק השו"ע (או"ח סימן קכח סע' כג) "בשעה שהכהנים מברכים העם, לא יביטו [העם בכהנים] ולא יסיחו דעתם. ויהיו פניהם כנגד פני הכהנים, ולא יסתכלו בהם". וכתב המשנ"ב (ס"ק פט) "ולא יסתכלו בהם, רצה לומר לא בפני הכהנים ולא בידיהם. והטעם הוא גם כן, כדי שלא יסיחו דעתם מהברכה". ומוסיף: "ומדינא אינו אסור אלא בהסתכלות מרובה שיכול לבוא לידי היסח הדעת אבל ראיה קצת שרי, דדוקא בזמן המקדש שהיו מברכין בשם המפורש והשכינה היתה שורה על ידיהם היה אסור אפילו ראיה קצת, משא"כ בזמן הזה, ומכל מקום נוהגים גם עכשיו זכר למקדש שלא להביט בהם כלל". ועוד פסק שם הרמ"א: "וגם הכהנים לא יסתכלו בידיהם, על כן נהגו לשלשל הטלית על פניהם וידיהם חוץ לטלית. ויש מקומות שנהגו שידיהם בפנים מן הטלית, שלא יסתכלו העם בהם". ובמשנ"ב (ס"ק צב) כתב: "בדרכי משה מוסיף שגם העם נוהגין לכסות פניהם בטלית כדי שלא יוכלו להסתכל בידי הכהנים". נמצא איפוא, שאין להסתכל בפני הכהנים.
ומעתה צ"ע היאך יוכל להיווצר חיבור בין העם לכהנים כדי לצרפם לברכת כהנים, שהרי אסור לעם להסתכל בפני הכהנים, וגם הכהנים אינם מסתכלים בעם, נמצא שאין מצב המאפשר ראיה המחברת בין הכהנים לציבור. וצ"ע בדברי שבט הקהתי במה שכתב שאם הציבור רואה את הכהנים דרך הדלת או החלונות, הכהנים המברכים מצטרפים למנין עשרה.
ואולי כוונתו לומר שמכיון ויש אפשרות לראות את הכהנים ניתן לצרפם למנין, ולא צריכים ראיה בפועל, וצ"ע.
הרואה את המתפללים ונמצא במקום אחר – כאילו נמצא עמהם בפועל או מצורף אליהם בדין
יב. ונראה לדון בצירוף כהן הנמצא בחדר אחר לענין ברכת כהנים, על פי המבואר בדברי הצל"ח [לעיל אות ד] שהסתפק בשאלה עקרונית: כיצד מתייחסים לאדם שיכול לראות ממקום הימצאותו את בית הכנסת [או ציבור מתפללים] – האם אדם זה נחשב כאילו נמצא בפועל בבית הכנסת, ורק בגלל שנחשב כנמצא בבית הכנסת ממש הוא מצטרף למנין. או שעל ידי הראיה יש לו דיני צירוף לציבור בלבד גם אם הוא עצמו איננו נחשב כנמצא בפועל בבית הכנסת.
ומעתה יתכן כי בחקירה זו תלוי הספק כיצד ינהגו הכהנים בציון רשב"י במירון.
אם נאמר שאין הראיה מחשיבה את הכהן כנמצא בפועל בבית הכנסת אלא רק נותנת לו דין צירוף לציבור, שפיר יכול לשאת כפים בחדר הסמוך, ועל ידי הראיה מצרפים אותו למנין המתפללים. אולם אם הראיה מחשיבה את הרואה כאילו נמצא בבית הכנסת בפועל, ורק בגלל זה הוא מצורף למנין – בכהן המתפלל במרפסת שעל ציון הרשב"י אי אפשר לומר כן, שהרי אי אפשר להחשיבו כאילו נכנס בפועל לציון הקבר, שכן אסור לו להיכנס למתחם האהל שעל הקבר.
מצאתי בשו"ת משיב הלכה (חלק א סימן רסא) שהסתפק בנדון דידן, כאשר תשעה נמצאים בחדר שיש בו טומאה וכהן עומד בחוץ, האם יכול הכהן להצטרף להשלים את המנין, והביא בשם רבי יוסף שאול נתנזון שכתב בספרו דברי שאול (יו"ד סימן שעב), שמכיון והכהן ראוי בעצם להצטרף למנין, ורק איסור אחר מונע ממנו מלהיכנס שפיר מצטרף עמהם, עכ"ד. ומעתה הוא הדין בנשיאת כפים בקבר הרשב"י, ודאי אפשר לצרף את הכהנים למנין ויכולים לשאת כפים. וכנראה המשיב הלכה והדברי שאול, נקטו כפי הצד בחקירה של הצל"ח, שאין הראיה מחשיבה את הכהן כנמצא בפועל בבית הכנסת אלא רק נותנת לו דין צירוף לציבור, ולכן ברור שיכול לשאת כפים בחדר הסמוך, ועל ידי הראיה מצרפים אותו למנין המתפללים.
אמנם למעשה נקט הצל"ח, שלצורך אדם חלוש שקשה לו להיות עם הציבור, אפשר להקל. ולפי זה הוא הדין בנדון דידן, מסתבר שאפשר להקל להחשיב את הכהן כמצורף למנין ויוכל לשאת כפים גם בעומדו במרפסת. ואכן פוק חזי מאי עמא דבר, וכפי שהעיד לי איש מירון ר' משה ברלינר, שהכהנים שאינם נכנסים להיכל הציון עומדים במרפסת מעבר לדלת הפתוחה, ומשם מברכים ברכת הכהנים אפילו כאשר הכהן הוא יחידי בחוץ [ואין מנין מתפללים במרפסת]. וכן מובא בפסקי תשובות (סימן קכח הערה 268) "בציון הרשב"י במירון נוהגים הכהנים [שמקפידים שלא ליכנס פנימה] לעמוד במרפסת שבצד מזרח ולברך את קהל המתפללים שבפנים, והש"ץ מקריא בקול כדי שישמעו הכהנים".
צירוף למנין עשרה בנשיאות כפים ובשמיעת התפילה
יג. עוד יש לצדד להתיר לכהן לשאת כפים כשנמצא בחדר אחר, על פי מה שהביא בספר חיי משה (או"ח סימן נה) את מה שכתב בשו"ת משנה שכיר (סימן יב) ש"כל השומעים את התפילה מהש"ץ מצטרפים למנין אפילו שעומדים בחוץ ואינם רואים אלו את אלו כלל". וכדבריו משמע בשערי תשובה (סימן נה ס"ק יד) שהביא מהברכי יוסף בשם ספר מלכי בקודש: "מי שביתו אחורי בית הכנסת וביניהם חלון קטן ששומע משם כל מה שאומרים, המתפלל שם חשיב כמתפלל עם הציבור".
ואף שבשו"ת מנחת יצחק (ח"ב סימן מד) נקט שאין השמיעה מצרפת למנין וצריך ראיה – יתכן שלגבי נשיאת כפים כולי עלמא מודו שמצטרפים על ידי שמיעה, כי לאור ההלכה שלא מסתכלים בפניהם של הכהנים המברכים, נמצא שאי אפשר לראות את הכהנים, ואם כך, מועילה שמיעת הברכה מפיהם כדי להחשיבם כחלק מהציבור.
ברכת כהנים במקום שאי אפשר לעלות לדוכן
יד. ונראה לדון בברכת כהנים על ציון הרשב"י במירון מזווית נוספת:
בדברי חז"ל והפוסקים מובא שהכהנים היו עולים לדוכן לשאת כפים, וכמו שמדוייק בדברי השו"ע (סי' קכח סע' ח) "כשמתחיל ש"צ רצה כל כהן שבבית הכנסת נעקר ממקומו לעלות לדוכן", וכן פסק כף החיים (סימן קכח אות יג) שאם אפשר צריך לעלות על דוכן ולא לעמוד על הארץ. ולפי זה לכאורה לא ניתן לקיים ברכת כהנים במרפסת ציון רשב"י במירון מאחר ואין בה "דוכן" ולא מתקיימת ההלכה "לעלות לדוכן".
אולם למעשה כבר פסק האשל אברהם מבוטשאטש (סי' קכח סע' ח) "ובדיעבד פשיטא שאין שום קפידא במקום שאין שום מדריגה לעלות, רק עומדים על הקרקע, אך לכתחילה מצוה מן המובחר לעלות על מדרגה, ונכון שתהיה גבוהה ג' טפחים, וכשיש כהנים הרבה נראה שכל שקצתם עולים על מדריגה די, וכן שנים או אולי גם אחד די בו להעלות גם למידת חסידות". ובספר ואני אברכם (פרק סג הערה 4) העתיק את דברי ספר פתח הדביר בשם מוהר"ם חיון: "שמעשים בכל יום כשמתפללים בבית שאין שם איצטבאות, עומדים הכהנים שווים לעמידת העם ומברכים ברכת כהנים, שאין לדקדק מלשון לעלות לדוכן. שאולי על שם שבמקדש היו עומדים כך במקום גבוה, נקט האי לישנא, ואין הכי נמי דאינו מעכב כלל. והא ראיה דכי אמרינן כה תברכו בעמידה לא קאמר ובמקום גבוה". וכן פסק בשו"ת הרדב"ז (ח"א סימן רלז) "אין העליה לדוכן מעכבת כלל".
אשר על כן, מאחר ולהלכה רוב האחרונים פוסקים שעמידה על הדוכן אינה מעכבת, יכולים הכהנים על ציון הרשב"י לישא כפיהם במרפסת כאשר הם רואים את המתפללים, גם ללא עליה לדוכן, כיון שלמעשה אין זה מעכב.
- • •
בערב ראש חודש ניסן תש"פ, בפרוץ מגיפת הקורונה, ימים אחדים קודם שאושפזתי בבית החולים לאחר שנדבקתי בנגיף, שלחתי לאחי ולרעי, ידידי היקרים, מחידושי התורה שחנני בהם השי"ת, כמנהגי מידי חודש בחודשו בשנים האחרונות, בנדון צירוף למנין תפילה בציבור וברכת כהנים ב'בידוד' בקורונה (coronavirus) – מהדורה מיוחדת של שיעור זה שנערכה, בהתאם למאורעות הזמן.
לאחר שבחסדי השי"ת שבתי לאיתני, לתלמודי ולשיעורי, השתדלתי להשיב להערות שנשלחו לי על השיעור, ועל חלקם זכיתי לשאת ולתת כדלקמן.
- • •
הרב אמיתי פוכטוונגר שליט"א, משגיח בישיבה גדולה 'קול תורה' בירושלים, כתב:
מה שהערתם בשם שו"ת קנין תורה [אות ג], אולי י"ל שאמנם בזימון הצירוף תלוי בעיקר בדעת, ובתפילה הצירוף תלוי בעיקר במקום, אבל גם בתפילה צריך חיבור בדעת, כי סוף סוף ב'צירוף' עסקינן, והמושג 'צירוף' תלוי גם ב'דעת'.
ואפשר להסביר זאת מחמת בשני אופנים: [א] שכוונתם להצטרף תעזור להגדירם כנמצאים במקום משותף,
כי סו"ס המקום שלהם אינו ממש מקום אחד, וע"י כוונתם להצטרף תוגדר נוכחותם ומציאותם במקום 'אחד'. [ב] כוונה נצרכת לעצם צירוף 'הקבוצה' ולא להגדרת צירוף 'המקום'.
ברכה והצלחה בכל מכל כל, בברכת 'והסירותי מחלה מקרבך'
אמתי פויכטוונגר
- • •
על מכתב זה השבתי:
בס"ד, בין כסה לעשור תשפ"א
כבוד ידידי
הרב אמיתי פוכטוונגר שליט"א
משגיח בישיבה גדולה 'קול תורה' בירושלים
שלום וברכה
דבריך ביישוב דברי שו"ת קנין תורה "שאמנם בזימון הצירוף תלוי בעיקר בדעת, ובתפילה הצירוף תלוי בעיקר במקום, אבל גם בתפילה צריך חיבור בדעת, כי סוף סוף ב'צירוף' עסקינן, והמושג 'צירוף' תלוי גם ב'דעת'", לא נראים לענ"ד, ואפרש שיחתי.
אמנם נכון הדבר שהצירוף תלוי ב'דעת' היינו שלא יהיה שוטה, אבל לא צריך כוונה ודעת להצטרף לעשרה, שהרי הכלל הוא שכל בי עשרה שכינתא שריא משום "ונקדשתי בתוך בני ישראל", ולא צריך דעת וכוונה בשביל זה.
וראה עוד בשו"ע (סי' נ"ה סעי' ו) בנדון צירוף ישן למנין. ואף שהביא המשנ"ב (ס"ק לד) דעת הט"ז והפרי חדש שחולקים, היינו משום שסברו שדינו כשוטה, ואילולא זה היה מצטרף משום דכל בי עשרה שכינתא שריא ולא צריך דעת וכוונה להצטרף. ואילו לגבי זימון, ישן אינו מצטרף לזימון, ואף שהביא המשנה ברורה (ס"ק לג) מהפרי מגדים שגם לענין זימון ישן מצטרף לעשרה, היינו כדי להזכיר שם שמים מאותה סברא דכל בי עשרה שכינתא שריא, אבל ישן אינו מצטרף לזימון משום שצריך את דעת הסועדים להצטרף ובישן אין כאן דעת.
בברכה שתזכו להגדיל תורה ולהאדירה, ובאיחולי שנה טובה וגמר חתימה טובה
צבי רייזמן
- • •
הרב ניסים דוידי שליט"א, כתב:
אולי יש ראיה לדברי שבט הקהתי מבית הכנסת שכולם כהנים שאמרו "למי מברכים- לאחיהם שבשדות".
הרי שגם במקום שיש הפסק ומרחק גדול בין המברך ומקבל הברכה, ואעפ"כ כל שתנאי ברכת כהנים הושלמו דהיינו בעשרה, לא איכפת אם מקבלי הברכה אינם נוכחים ממש.
- • •
על מכתב זה השבתי:
בס"ד, בין כסה לעשור תשפ"א
כבוד ידידי
הרב ניסים דוידי שליט"א
מוהל מוסמך
בית דין צדק דקליפארניא
שלום וברכה
לענ"ד אין להביא ראיה מדין "עם שבשדות", דשאני עם שבשדות דאניסי, כפי שהגמרא מבארת שם (סוטה לח, ב) מדוע עם שאחורי הכהנים אינם בכלל ברכה, ואילו בבית כנסת שכולה כהנים העם שבשדות ישנן בכלל ברכה, ומשני, הא דאניסי הא דלא אניסי.
בברכה שתזכו להגדיל תורה ולהאדירה ובאיחולי שנה טובה וגמר חתימה טובה
צבי רייזמן
- • •
הרב אברהם אליעזר קוק שליט"א, ראש כולל שירת ריבה, פתח תקוה, כתב:
חשבתי לפי דבריך בענין צירוף למנין במטוס שכמעט תמיד שקמים לתפילות, הדיילים מבקשים לשבת – האם אפשר להצטרף למנין כל אחד מהכסא שלו.
כמו כן יש לעיין האם אפשר להצטרף למנין ממרפסת למרפסת.
- • •
על מכתב זה השבתי:
בס"ד, בין כסה לעשור תשפ"א
כבוד ידידי
הרב אברהם אליעזר קוק שליט"א
ראש כולל שירת ריבה, פתח תקוה
שלום וברכה
אפתח בשיר ושבח לחי העולמים, שהחייני וקיימני מגיא צלמות, החזירני להתהלך בארצות החיים, ונתן לי כוחות להשיב למכתבים המגיעים אל שולחני. מעת לעת אני משתדל לפנות מזמני, להשיב גם על מכתבים שנתקבלו אצלי בטרם נפלתי למשכב.
מסתבר כי שאלתך על צירוף מנין במרפסות, כבר קיבלה מענה במחצית השנה האחרונה, בתשובות ובמאמרים הרבים שנכתבו בנדון, ועל כן אשיב בקצרה על שאלתך על צירוף למנין בתפילה במטוס.
ידועים דברי הפוסקים ראשית שצריך להימנע מלערוך מנין לתפילה במטוס כאשר יש בכך הפרעה לשאר הנוסעים, ובמקרה שכזה עדיף להתפלל ביחידות, כמובא בשם הגרש"ז אויערבך בספר הליכות שלמה תפילה (פ"ח הערה 12), וכדברי הראשון לציון רבי יצחק יוסף, בספרו ילקוט יוסף (ח"א סי' צ' סע' לה), שאם העוברים והשבים מפריעים לכוונה בתפילה, עדיף להתפלל ביחידות.
אמנם לעיתים ניתן לקבץ מניין ללא הפרעה לנוסעים ולריכוז בכוונה בתפילה, ובדרך כלל הדבר מתאפשר כשהמתפללים מתכנסים בירכתי המטוס. או אז, נפתרה גם הבעיה של הצירוף למנין, משום שהמתפללים עומדים סמוכים זה לזה ואף רואים אחד את השני ללא הפרעה, ובוודאי מצטרפים למנין. ואף אם המושבים גבוהים ומפרידים בין המתפללים, מכל-מקום הנוסעים מצטרפים למניין עשרה, כפי שכתב שם בילקוט יוסף.
בברכה שתזכו להגדיל תורה ולהאדירה, ובאיחולי שנה טובה וגמר חתימה טובה
צבי רייזמן
- • •
הרב בנימין אברהם הלוי גרינגרס שליט"א, בעמח"ס לבנימין אמר, רמת בית שמש, כתב:
לכבוד ידידי היקר ר׳ צבי שליט״א
עברתי על המאמר בענין תפילה בציבור בהנאה מרובה כמו תמיד.
אני שולח לך שאלה מעניינת שהיה לי בקיץ האחרון ומה שרשמתי בענין, כולל פסק ממרן הגרח״ק שליט״א הלכה למעשה, ודעת החזון איש שלא הבאת במאמרך:
שאלה מעניינת שהיה לנו השבוע ולא מצאתי עדיין כ״כ התייחסות בפוסקים, היינו בנהר הירדן והיה לנו מנין להתפלל מנחה, מעבר השני של הנהר היה עוד כמה אנשים שרצו להצטרף למנין, ונתעורר השאלה אם יכולים להצטרף מעבר השני או לא כי דלמא הנהר מפסיק.
והנה בסי׳ נ״ה סעיף י״ג איתא ״צריך שיהיו כל העשרה במקום אחד ושליח ציבור עמהם״ ובמשנה ברורה כתב דבכהאי גוונא לא בעינן רואים אלו את אלו, אבל אם הם בשתי רשויות בעינן שיראו אלו את אלו, ויש מחמירים אפילו ברואים.
והנה כאן הוי יותר גרוע כי יש רשות מפסקת ביניהם, ובסי׳ קצ״ה לענין זימון איתא בסעיף א׳, דבשני בתים אם רואים אלו את אלו מהני צירוף, ויש מי שאומר שאם רשות מפסקת בין שני הבתים אינם מצטרפים בשום ענין. וכן נקט במנחת יצחק ח״ב סי׳ מד דבכהאי גוונא אינו מצטרף.
אמנם כאן לא היה שאלה של לעשות מנין ע״י צירוף, אלא שהיה מנין בצד אחד, ואלה שבצד השני רצו לצאת ידי תפילה בציבור מהצד השני, ונראה דבכהאי גוונא אפשר להקל, שהרי מבואר שגם כשאינם מצטרפים עכ״פ מכל מקום ששומעים מותר לענות, ובהלכות זימון הביאור הלכה דן בכהאי גוונא שיש חמש בבית אחד וחמש בבית שני באופן שיש זימון בכל בית, רק בלי עשרה, ושם ע״י הצירוף יוסיפו את שם ה׳, אבל בלי הוספת שם ה׳ משמע דשפיר מצטרף, וא״כ כאן שיש מנין, ולא מוסיפים שום דבר בגלל אלה שבצד השני, מכיון שרואים אלו את אלו ושומעים ושפיר יכולים לענות, יתכן שנקל כדעה שאין רשות ביניהם מפסיק, ומצאנו מעין זה לענין אחד שעומד על בימה גבוה שהוא רשות בפני עצמו, שאין מצרפים אותו למנין עשרה, אבל אם יש מנין בלעדו, תפלתו נחשבת תפלה בציבור (ע׳ בספר אשי ישראל) ויש לדון.
שאלתי את מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי שליט״א, ואמר שגם בכהאי גוונא שיש חמש בצד אחד וחמש בצד האחר אפשר לצרף למנין.
בתקוה שנשמע בשורות טובות בקרוב, ידידך
בנימין גרינגרס
- • •
על מכתב זה השבתי:
בס"ד, בין כסה לעשור תשפ"א
כבוד ידידי
הרב בנימין אברהם הלוי גרינגרס שליט"א
בעמח"ס לבנימין אמר
רמת בית שמש
שלום וברכה
באתי בדבר מכתבך בנדון צירוף למנין של מתפללים העומדים בשתי גדותיו של נהר.
אני מניח שקיבלת מענה על שאלתך במחצית השנה האחרונה, בתשובות ובמאמרים הרבים שנכתבו בנדון צירוף למנין בתקופת הקורונה, בהם הוזכרו דברי הפרי מגדים (סי' נ"ה א"א סקי"ב) שלמד מהלכות צירוף לברכת המזון בשו"ע (סי' קצ"ה סעי' א) "יש מי שאומר שאם רשות הרבים מפסקת בין שני הבתים אינם מצטרפין בשום ענין", לנדון צירוף למנין, שדרך הרבים מונעת את הצירוף על ידי ראייה. המשנה ברורה (שם סק"ז) העתיק את דברי הט"ז "לאו דווקא רשות הרבים ממש שהוא רחב ט"ז אמות, דהוא הדין כשיש שביל היחיד מפסיק בינתיים". והביא עוד מהאליהו רבה, "ואפשר דדווקא כשהוא קבוע גם בימות הגשמים".
ונראה שדין נהר הירדן לא גרע כשביל היחיד שמפסיק בינתיים.
אמנם שם הנדון הוא צירוף עשרה שחלקם עומדים מצד זה וחלקם מצד השני, בשונה מהנידון שהיה אצלכם, שכבר היו עשרה מצד אחד של הנהר, והעומדים מעבר הנהר רק רצו להצטרף למנין, שבו אפשר להקל, כפי שגם העלית בדבריך.
וצריך עיון מה שהבאת בשם הגר"ח קנייבסקי שליט"א שהקל לצרף למנין אפילו חמש מכל צד.
ובאמת שיש לתמוה גם על דברי הט"ז שכתב דדברי השו"ע הם לאו דווקא וה"ה בשביל היחיד, והלוא מקור הדברים בדברי רבינו יונה (ברכות לז ע"ב) ולהדיא כתבו "רשות הרבים", ואם איתא דכך הדין גם בשביל היחיד למה כתבו "רשות הרבים".
בברכה שתזכו להגדיל תורה ולהאדירה, ובאיחולי שנה טובה וגמר חתימה טובה
צבי רייזמן
- • •
הרב מרדכי אייזנשטיין שליט"א, כתב:
רציתי להוסיף שהגה"צ רבי זונדל קרויזר זצ"ל מירושלים, אף שכל הנהגותיו היו בהסתר, מכל מקום מהדברים הבודדים, ואולי אף הדבר היחיד לגמרי מהנהגותיו ששיתף בהם את הציבור, היה בסוגיא זו.
והוא בדבר צירוף למנין בדבר שצריך מנין מהתורה שהוא לכאורה רק בפרשת זכור, ושם הוא היה חושש שצירוף למנין מהתורה לא מספיק בזה שעשרה שוהים במקום אחד, שהרי מה מצרף ביניהם ומה מחבר אותם. וביותר, שהרי אם התורה ציוותה עלינו לקיים מצוה בעשרה, אז מסתבר שאין הכוונה רק להיות שוהים או מקיימים את המצוה יחד כשהם עשרה אנשים. והיה סובר שצריך שעשרה יתוועדו, או על כל פנים יחליטו בעצמם שהם מצטרפים יחד [כעין מה שמצאנו בזימון שיש אומרים שהוא מהתורה, שההתוועדות יחד הוא המחבר ביניהם, אבל עצם זה שהמזמן יתחיל לברך ולהוציא את כולם בלי זימון, אז לא יתקיים בזה הזימון].
ויותר מזה, שהיה סובר שמסתבר גם שכל קיום המצוה של כל אחד תלוי בקיום המצוה על ידי חברו, והיינו שכל אחד מהמנין חוץ מזה שמקיים את המצוה לעצמו, אזי הוא מקיים את המצוה גם בעבור חברו, וגם יוצא בעצמו את קיום המצוה ע"י קיום המצוה של חברו. ולכן היה חושש שכל אחד צריך לצאת גם מחברו ולכוון להוציא גם את חברו בקיום מצוותו הוא.
מאותה סיבה היה מבאר את פירוש המילות לציבור כראוי, יצויין שהיה מאוד מקצר בדבריו, ואומר זאת ממש בקיצור ולא היה מוכן להסביר אחר כך את דבריו והיה אומר שזה כבר לא נוגע, ונראים וניכרים היו הדברים שרק מפני שחשש שזהו חיובו מהתורה, לכן הוצרך לבארו לכולם.
- • •
על מכתב זה השבתי:
בס"ד, בין כסה לעשור תשפ"א
כבוד ידידי
הרב מרדכי אייזנשטיין שליט"א
בית שמש
שלום וברכה
בדבר מכתבך מחודש אדר תש"פ, בו הבאת את הנהגת רבי זונדל קרויזר זצ"ל בענין קריאת פרשת זכור שחייבת במנין מדאורייתא.
אכן, הנהגה זו לכאורה סותרת את המתבאר בדברי, כי גדר צירוף עשרה לדבר שבקדושה, אינו דומה לצירוף עשרה לזימון. בזימון צריך את דעת הסועדים הקובעת את צירופם לחבורת הזימון, כלשון השו"ע "וכגון שנכנסו מתחילה על דעת להצטרף יחד". אבל לענין צירוף למנין, דעת המתפללים לא קובעת כלל, ודין המנין נקבע בעצם הימצאותם של עשרה גדולים מישראל במקום אחד "דכל בי עשרה שכינתא שריא", וממילא גם אם אין בדעתם להצטרף, עצם התכנסותם והימצאותם במקום אחד קובע עליהם דין ציבור.
אשר על כן הנהגתו של רבי זונדל זצ"ל לבקש את דעתם של כל אחד ואחד להצטרף עם הציבור, ואף שכל אחד יכוון להוציא את חברו, צריכה לענ"ד לימוד.
בברכה שתזכו להגדיל תורה ולהאדירה ובאיחולי שנה טובה וגמר חתימה טובה
צבי רייזמן
- • •
הרב מרדכי אייזנשטיין שליט"א השיב:
יישר כח על המענה.
בנוגע לעצם הנהגת הגה"צ רבי זונדל זצ"ל לא היה זה הנהגה בכל דבר, רק בקריאת זכור שהוא חיוב ציבור מהתורה לכמה פוסקים, אבל בשאר דברים אינו כן, ומ"מ מראה מקום יש כאן.
לאידך גיסא, יש לדון אם שייך לומר שכל הימצאות עשרה במקום אחד הם מצטרפים, וכי נימא שעשרה מתפללים בתוך היקף גדול, אך אינם רואים ואינם יודעים כלל זה מזה, ורצו להתפלל ביחיד אלא שאיתרמי להו שהתחילו עשרה יחדיו, וכי נימא שהם עשרה, כמדומני ששום פוסק לא יתיר להם לעשות על זה חזרת הש"ץ. אך לעת עתה אין לי ראיה על זה, ואיני כותב אלא מסברא ומקופיא, ואולי טועה אני ואשמח לעמוד על האמת ולהודות.
- • •
הרב דניאל אשר הכהן קליינמאן שליט"א, רב קהל נחלת דוד, ניו יורק, כתב:
בעזה"י, מוצאי שבת נשא תש"פ
כבוד ידידי חביבי איש עסקים מוקיר רבן ומחזיק תורה
ואיהו יהו צורבא מרבן כתבא וספרא רבה ומרביץ תורה לרבים
הרה"ג המופלג מהר"ר צבי רייזמן שליט"א, מח"ס רץ כצבי בכמה מקצועות התורה
אחר הפתיחה בדרישת שלומו, ובתפילה וברכה שה' יחזקהו וירפאהו ויחדש כשר נעוריו בקרוב ממש, הי בזה ע"ד מה שכתב מע"כ ע"ד כהן המצא לבדו בבידוד אי יכול לישא כפיו, וכעין זה נשאלתי בחג השבועות מכהן שהוא איש חלש שהרופאים הזהירוהו שלא יכס לתוך בית הכסת, ולכן הוא עומד בחוץ כשהציבור מתפללין ואיו רואה את הציבור אבל שומע אותם מתפללים, ומתפלל עמהם, ורוצה לדעת אי יכול לישא כפיו עמהם, דהא תן במגילה כג: דאין נשיאת כפים אלא בעשרה, ובאשר ראיתי למע"כ שהאריך לדון בזה ומצאתי בדבריו קצת מקום עיון, ע"כ אמרתי להעירו בדבר הלכה.
א. שורש העין נפתח בסוגי' דעירובין צב: דשיו תשעה בגדולה ויחיד בקטה מצטרפין תשעה בקטה ואחר בגדולה אין מצטרפין, ובפסחים פה: תן מן האגף ולפים כלפים ומן האגף ולחוץ כלחוץ וקאמר התם רב בגמ' וכן לתפילה, וריב"ל אמר אפי' מחיצה של ברזל איה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, ומוכח דלעין צירוף למין בעי שיהו כל העשרה ברשות אחת, וברואין אלו את אלו נחלקו הראשוים ואחרוים כמובא בפוסקים סי' ה, והתוס' בכמה דוכתי עמדו על המחקר דלהמבואר בעירובין דמחיצה מפסקת א"כ מהו זה דאמר ריב"ל דאין מחיצה של ברזל מפסקת, ותירצו (פסחים שם ד"ה וכן לתפלה) "וראה לר"י דהכא מיירי לעין לעות קדוש וקדושה דאין מחיצה מפסקת לריב"ל, ולרב מפסקת כיון דהוי דבר שצריך עשרה, וכי היכי דלא מצטרף לא נפיק ידי חובתו" ע"כ, והתוס' בסוטה לח: (ד"ה מחיצה) כתבו "דהיכא דאיכא עשרה בגדולה וש"ץ עמהם וא' בגדולה כיוצא בו, מתוך דמוציא בי גדולה, מוציא גם זה שבאחרת, דכהאי גוונא אמרי 'אפי' מחיצה של ברזל איה מפסקת אבל היכא דצריך לצרופיהו ודאי לא מצטרפי" ע"כ, הרי דמחלקי בין צרוף להשוות ציבור עשרה לדין עיית דבר שבקדושה, דלגבי צירוף עשרה לא מצטרפי אא"כ הם במקום אחד בלי הפסק בייהם, אבל מכיון דצטרפו ואיכא עשרה שמתפללים כבר, אפי' מחיצה של ברזל איה מפסקת בייהם וכל מי ששומע ועוה עמהם הו"ל כאלו יושב אצלם ועוה
ובסוטה לח: תי אבא בריה דרב מימין בר חייא עם שאחורי הכהים אין בכלל ברכה, ואמרי' בגמ' דפשיטא דאריכי באפי גוצי לא מפסקי, וכן תיבה לא מפסקא, ומבעי לן מחיצה מאי, ומסיק "ת"ש דאמר ריב"ל אפי' מחיצה של ברזל איה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים" ע"כ, ופסק בשו"ע סי' קכח סעי' כד עיי"ש.
ואמם בסוגי' דעירובין שם מבואר דאע"ג דאין מחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, מ"מ צריך שיהא שליח ציבור עם הציבור כדי להוציאן, דשיו התם "ציבור בגדולה ושליח ציבור בקטה יוצאין ידי חובתן, ציבור בקטה ושליח ציבור בגדולה אין יוצאין ידי חובתן" ע"ש, ועל פי זה נסתפק מע"כ אי כהן הושא כפיו הוא כש"ץ או לא, ופק"מ אם יכול לברך את העם ממקום אחר כשאין במקומו עשרה, והאריך בזה.
ולענ"ד לא ידעתי מקום הספק, כי בהא דקיימ"ל ציבור בקטה וש"ץ בגדולה אין יוצאין ידי חובתן, מפרש השו"ע דאין הרוב נגרר אחר היחיד, והקשה הרשב"א (שם ד"ה תשעה) "וא"ת ציבור בקטה וש"צ בגדולה אמאי אין יוצאין ידי חובתן מפי המחיצה דגדולה, והלא מ"מ אין מחיצה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים" ותירץ בשם הראב"ד וז"ל "דלא אמר ריב"ל [דאין מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים] אלא בשיש במקומו של מוציא עשרה, שהמוציא ראוי להוציא, אבל כשאין במקומו של מוציא עשרה, איו ראוי להוציא, ואין רשאי לומר דבר שבקדושה דיחיד הוא, ודברי רבי יהושע בן לוי מוכיחים כן, דקאמר אין מחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, כלו' בין ישראל העומדים חוץ מן האגף, לאביהם שבשמים ששכיתו שרוי' בתוך הציבור, ואין השכיה אלא בתוך בי ישראל שהם עשרה" ע"כ, וכעי"ז כתב הריטב"א (שם ד"ה תשעה) וז"ל "י"ל שזה איו כלום, דכל שאין שם עשרה ראויין לקדש את השם אין שכיה בייהם לעין זה שאין השכיה לעין דבר שבקדושה אלא בתוך בי ישראל, דהייו עשרה" ע"כ.
מצא לפ"ז דאע"ג דאין מחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, מ"מ כשאין עומד במקום העשרה אין רשאי לומר דבר שבקדושה דיחיד הוא, ואיו במקום השכיה, ואיו בגדר 'בתוך בי ישראל' וכמ"ש הרשב"א וריטב"א.
ב. ומעתה נחזי אן לעין נשיאת כפים, דהה במגילה כג: תן דאין נושאין את כפיהם בפחות מעשרה, וכתב ראבי"ה (סי 'אלף קה) דמוכח מזה דשיאת כפים הוי דבר שבקדושה, וכ"ה במאירי (שם ד"ה ושיב), וכ"כ בקרית ספר ריש פט"ו מהל' תפילה, וכ"ה ברביו מוח (שם ה"ט), ולדבריהם פשוט דצריך עשרה במקום הכהן, שאם הכהן עומד לבדו, אף ששומע ציבור מתפללין והם שומעין אותו, לא גרע מציבור בקטה ושליח ציבור בגדולה דאין הש"ץ יכול לומר קדיש וקדושה וברכו ואין יכול להוציאן דחשיב יחיד לגבי דבר שבקדושה וכמ"ש הרשב"א.
והר"ן בסוגי' דמגילה שם (יג: ד"ה ואין נושאין) מפרש הא דאין נשיאת כפים פחות מעשרה "דכתי' וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וכתי' כה תברכו אל ב"י אמור להם, ובי ישראל עשרה משמע כדילפי' בגמ' לעין דבר שבקדושה מדכתי' וקדשתי בתוך בי ישראל, ואע"ג דההוא יליף מדכתי' הבדלו מתוך העדה הזאת דאתיא תוך תוך דבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בג"ש כו'" ע"כ, וגם לדידי' לכאו' פשוט דכהן בגדולה וציבור בקטה אין יכול הכהן לישא כפיו כיון שמצא ברשות אחרת, דהא מיהת דבעי עשרה משום דכתי' בי ישראל, וכמו דלעין דבר שבקדושה כששליח ציבור ברשות אחרת לא מקרי 'בתוך בי ישראל' וכמ"ש הרשב"א וריטב"א שם, א"כ ה"ה לגבי ברכת כהים כיון דבעי בי ישראל אין יכול לישא כפיו כשאיו במקום עשרה, שאיו בתוך בי ישראל, וא"כ כשהכהן נמצא ברשות אחרת שאין בו עשרה אין יכול לישא כפיו.
אמם יש לעיין לדעת הרשב"א במגילה שם (ד"ה ואין) שמפרש הא דאין נושאין כפים בפחות מעשרה "משום שמזכיר את השם ואומר יברכך השם, והו"ל כזימון בעשרה דצריך משום דאמר נברך לאלקיו" ע"כ, דלפ"ז יש לעיין שמא סגי במה שיש עשרה שומעין ומתברכין, דסו"ס מתפרסם שמו של הקב"ה בעשרה, וע"ע בפמ"ג סי' ה (א"א סק"ח) שכתב בהא דבעי עשרה לשיאת כפים "מוקדשתי בתוך בי ישראל פרסום בעין" ע"כ, ויעויי"ש שמסתפק עפ"ז אי סגי בתשעה ואחד ישן כמו בשאר דבר שבקדושה כמבואר סי' ה סעי' ו, דאפשר כל דליכא עשרה דצייתי סו"ס פרסום מיהא ליכא, והובא במ"ב (שם סקל"ג), ואי נימא שהוא דין פרסום בעשרה, א"כ אפשר דשפיר סגי במה דמתפרסם בי עשרה אע"ג שאין הכהן נמצא במקום עשרה, דסו"ס אין מחיצה מפסקת.
אבל לקושטא דמילתא אפי' אי אתין עלה מדין פרסום, בעי דליהוי עשרה במקומו דוקא, דבר"ה כז: שיו העובר אחורי ביהכ"נ ושמע קול שופר או קול מגילה אם כוון לבו לצאת יצא, והקשה הר"ן (שם ז. ד"ה מתי) הא כשעובר אחורי ביהכ"נ ליכא עשרה במקומו, ומגילה בעי עשרה, ותירץ "ולאו קושיא היא, דהא דבעין עשרה במגילה הייו משום פרסומי ניסא, ובמקום קריאתה הוא דבעין עשרה לפרסומי ניסא, והא איכא, אע"ג דהאי שמע לה במקום דליכא עשרה, קריאתה מיהא בעשרה הוא, וממקום דאיכא פרסומי ניסא שמע לה, ומשום הכי יצא, ואם לאו לא יצא" ע"כ, ומוכח לכאו' דדוקא כשיש עשרה במקום קריאתה הוא דחשב פרסומי ניסא, אבל אם הקורא נמצא לבדו ואיכא עשרה שומעין, באמת לא מקרי פרסומי ניסא, וע"כ דהא דמקרי פרסום בי עשרה הייו כשהוא במקום העשרה, וא"כ אף לטעם זה לא סגי בכהן העומד לבדו אף שיש עשרה שומעין את ברכתו.
ג. לפ"ז הא דקיימ"ל לעין ברכת כהים דאין מחיצה מפסקת כו', הייו כשהכהן נמצא במקום עשרה וישראל אחד עומד אחורי המחיצה והדון אם הוא בכלל הברכה, דבזה אמרי' דאין מחיצה מפסקת, וכ"ה משמעות לשון התוס' בעירובין צב: (ד"ה תשעה) "וריב"ל סבר דאפי' מחיצה של ברזל איה מפסקת והוי בכלל ציבור לעיית ברכת כהים ולעות דבר שבקדושה" ע"כ, וכן בתוס' בסוטה (שם) כתבו בזה"ל "לעין זה אין מפסקת אם יתברכו הציבור ע"י ברכת כהים שעמהן בביהכ"נ" ע"כ, וכלשון זה נקטו בעוד כמה ראשוים. ומשמע דדווקא לעין להתברך אין המחיצה מפסקת, אבל לגבי הכהן שפיר צריך שיהא עומד במקום עשרה, דאין נשיאת כפים פחות מעשרה.
ועוד י"ל דהא דאין מחיצה מפסקת כו' לעין נשיאת כפים, הייו כשהכהן רואה את הציבור והם רואים אותו, דבכהאי גוונא דמי למ"ש הטור סי' ה בשם אביו הרא"ש דאם מקצתן בפים ומקצתן בחוץ וש"ץ תוך הפתח, הוא מצרפן, ובב"י שם (ד"ה ואם מקצתן) מפרש טעמא דהרא"ש שהוא משום דהוי דומיא דזימון דמבואר בסי' קצה שאם המברך יושב על מפתן הבית הוא מצרפן, ובפרישה (סק"ז) כתב דאע"ג דלגבי איש אחר העומד על המפתן כהאי גוונא ומקצתן לחוץ ומקצתן בפים לא מהי, מ"מ שליח ציבור שאי דכיון דכולן דעתייהו עילויה שהוא מוציא אותן ידי חובתן, מצרפין לי' להאי חבורה ולהאי חבורה והוא מחבר ומיחד להן ג"כ וכאילו יושבין יחד במקום אחד עיי"ש, וכ"ה בתשו' הרשב"ש (סי' קצה) דאע"ג דבעלמא לא מהי רואין אלו את אלו לצרף עשרה העומדין ברשויות נפרדות להשוות תפילה בציבור, מ"מ כשרואין שליח ציבור שאי דיהבי דעתייהו עילוי' עיי"ש.
ולפ"ז ה"ה בכהן העומד במקום שהציבור רואין אותו שפיר מצטרף וחשיב כאילו כולן עומדין יחד במקום אחד, ובזה הוא דמקרי נשיאת כפים בעשרה ומהי ברכתו.
ולע"ד פשוט שבזה האופן עושין נשיאת כפים במירון בקבר הרשב"י, דהתם יש חלוות ודלתות שיכולין מקצתן לראות הכהים משם, והו"ל מקצתן רואין את הש"ץ דמהי, אבל היכא דהכהן אין רואה אותן והם אין רואין הכהן לא מהי.
וה' יחו במישור, ויה"ר ששמע ותבשר בשורות טובות רפואות ישועות וחמות בקרוב ממע"כ שליט"א ומכל ישראל.
ידידו אוהבו דו"ש בהדר"כ,
דיאל אשר הכהן קליימאן