פדיון הבן על ידי כהנת

מתוך ספר רץ כצבי

פדיון הבן על ידי כהנת

א. במסכת קידושין (ח, א) מובא: "כי הא דרב כהנא שקיל סודרא מבי פדיון הבן, אמר ליה, לדידי חזי לי חמש סלעים". וכתבו על כך התוספות שם (ד"ה רב כהנא)  "משמע הכא, דרב כהנא היה כהן. ותימא, דבסוף אלו עוברין (פסחים מט, א) משמע דלא היה כהן, דקאמר אי לאו דנסיבי כהנתא לא גלאי. ויש לומר דתרי רב כהנא הוו. אי נמי יש לומר דבשביל אשתו היה לוקח כדאשכחן בפרק הזרוע (חולין דף קלב, א) רב כהנא אכל בשביל אשתו".

וביאר הפני יהושע (קידושין שם) "כוונתו, דכי היכי דאיכא למ"ד התם, כהן ואפילו כהנת, ה"נ איכא למימר בכל מתנות כהונה, כדאשכחן נמי בתרומה וחזה ושוק, כנ"ל בכוונתן. אלא שלא מצאתי להם חבר בזה, אלא דוקא היכא דגלי קרא". כלומר, בגמרא בחולין מבואר לגבי מתנות כהונה שאפשר לתת גם לכהנת. ולא זו בלבד, אלא אפשר לתת בת כהן שנשאת לישראל, ואז גם בעלה הישראל אוכל בזכותה. ולומדים מזה תוספות שגם לגבי פדיון הבן בת כהן יכולה לקבל את חמש הסלעים. וגם אם נשאת לישראל, יכול בעלה הישראל לקבל את כסף פדיון הבן. ולכן רב כהנא "שקיל סודרא מבי פדיון הבן" מכיון שהיה נשוי לכהנת. ועל זה כתב הפני יהושע, שלא מצא חבר לתוספות בשיטתם זו.

הרא"ש בהלכות פדיון בכור (סוף מסכת בכורות סימן ד) כתב: "ואין ליתן לכהנת בכור בהמה ולא פדיון הבן, דאמר בפרק הזרוע (חולין דף קלא, ב) עולא יהיב מתנתא לכהנתא, אלמא קסבר עולא כהן ואפילו כהנת. איתיביה רבא לעולא, מנחת כהנת נאכלת מנחת כהן אין נאכלת, ואי אמרת כהן ואפילו כהנת, והכתיב כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל. אמר ליה, מטונך, אהרן ובניו כתיב בפרשה. אלמא דפשיטא דכל היכא דכתיב אהרן ובניו, אמרינן כהן ולא כהנת, ובפרשת במדבר סיני (ג, נא) וַיִּתֵּן משֶׁה אֶת כֶּסֶף הַפְּדֻיִם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, ואיתקש להדדי בבכור אדם ובכור בהמה טמאה, דלא כפי' רש"י בפ"ק גבי הא דרב כהנא שקל סודרא לפדיון הבן, דרב כהנא לא היה כהן דקידושין (ח, א; ובמעדני יו"ט שם העיר שברש"י שלפנינו אינו נמצא ואולי הכוונה ר"י, והיינו דעת תוספות בקידושין), אלא בשביל אשתו היה לוקח שהיתה כהנת". ומפורש בדברי הרא"ש שכהנת אינה יכולה לקבל מעות פדיון הבן, דמכיון דכתיב "אהרן ובניו" אמרינן "כהן ולא כהנת", שלא כדברי התוספות בקידושין.

 

ב. הרמב"ם כתב בהלכות בכורים (פרק י הלכה כ) "הכהנת אוכלת המתנות, אע"פ שהיא נשואה לישראל, מפני שאין בהם קדושה". ומפורש בדבריו, שכהנת מקבלת ואוכלת מתנות כהונה, כסוגיית הגמרא בחולין שהביאו התוספות בקדושין. ברם לגבי פדיון הבן כתב הרמב"ם (הלכות בכורים פרק יא הלכה ה) "הפודה את בנו נותן הפדיון לכהן", ומשמע מדבריו שנותנים דווקא לכהן ולא לכהנת. 

ויש להבין ולבאר את שיטת הרמב"ם, שכן אם אין במתנות כהונה קדושה – ובשל כך מותר לכהנת הנושאה לישראל לאוכלם, מדוע לא נותנים לכהנת את פדיון. האם זהו בגלל קדושה מיוחדת שיש בפדיון הבן, או שאין הדבר תלוי בקדושה, אלא הטעם הוא כי בפדיון הבן נאמר מיעוט "אהרן ובניו", כמש"כ הרא"ש, ולכן רק בשאר מתנות כהונה יכולה גם כהנת לקבל, מה שאין כן בפדיון הבן שיש גזירת הכתוב שרק כהן יכול לקבל את הפדיון ולא כהנת, וצ"ע.

גם פסקי השו"ע בענין זה צריכים עיון. בשו"ע (יו"ד סימן סא סע' ח) כתב המחבר בדין מתנות זרוע לחיים וקיבה: "נותנים אותם לכהנת אפילו היא נשואה לישראל". והרמ"א לא העיר על דבריו, ומשמע שהסכים לפסק המחבר. וכן בנדון ראשית הגז כתב מרן השו"ע (יו"ד סימן שלג סע' יד) "ראשית הגז חולין לכל דבר, לפיכך נותנים אותו לכהנת אע"פ שהיא נשואה לישראל". וגם כאן לא העיר הרמ"א, ומשמע שהסכים לדבריו. 

והנה מרן המחבר כתב מדוע אפשר לתת לכהנת ראשית הגז בגלל שהם "חולין לכל דבר". ולכאורה והיינו דברי הרמב"ם הנ"ל "מפני שאין בהם קדושה". ואילו על מתנות כהונה האחרות – זרוע לחיים וקיבה, לא כתב המחבר טעם זה, וצ"ע מדוע לא כתב המחבר שם טעם זה. 

ועוד צ"ע האם לשון המחבר "חולין לכל דבר" משמעותה ומובנה כלשון הרמב"ם "מפני שאין בהם קדושה".

כמו כן יש להבין, דהנה לגבי בכור בהמה טהורה כתב הרמ"א בשו"ע (יו"ד סימן שו סע' א) "ונותנין אותו לכהן ולא לכהנת". וצ"ע מדוע המחבר עצמו לא כתב מה דין כהנת בקבלת בכור בהמה, למרות שבשאר מתנות כהונה – בסימן ס"א [זרוע לחיים וקיבה] ובסימן של"ג [ראשית הגז] התייחס המחבר לדין כהנת.

והפלא הגדול ביותר בענין זה הוא, שלגבי פדיון בכור אדם (שו"ע יו"ד סימן שה), לא מוזכר כלל, לא במחבר ולא ברמ"א, מה דין כהנת, וצ"ע.

 

ג. בשו"ת חתם סופר (חלק יו"ד סימן שא) דן בהרחבה וביסודיות בסוגיית פדיון הבן על ידי כהנת.

בראשית דבריו גילה החתם סופר: "רגיל הייתי ליתן מתנות כהונה, זרוע לחיים וקיבה לגיסי ז"ל, בעל כהנת. וכן דרכי ממש בכל יום טוב, לשחוט בהמה ולהפריש ממנה מתנות, וכן ראשית הגז. אבל מפדיון (הבן) חלילה לי להכריע בין תוספות והרא"ש". החתם סופר פסק בנדון מתנות כהונה כדעת הרמב"ם והשו"ע הנ"ל, שאפשר לתת לכהנת אפילו היא נשואה לישראל, וגם נהג כן להלכה שנתן מתנות כהונה לגיסו שהיה ישראל, כיון שהיה בעל כהנת. אך בפדיון הבן, לא רצה החתם סופר להכריע ולפסוק במחלוקת התוספות בקידושין והרא"ש בהלכות פדיון הבכור שהבאנו לעיל, האם אפשר לפדות בכור אדם על ידי כהנת.

ולאחר שדן החתם סופר בביאור ובירור השיטות בענין פדיון הבן על ידי כהנת, תמה: "וצ"ע קצת, איך ליתן מתנות כהונה או מכל שכן פדיון לאשה שיש לה בעל ישראל, או מכל שכן לבעלה בשבילה, הא גוזל השבט, דחמישה סלעים או זרוע לחיים וקיבה שנותן לאשה, קנתה הגוף והפירות לבעל. וממילא חזר חסרה ליה שווי הפירות. ולא יהיב להשבט כל הסך המגיע". כאשר כהנת מקבלת את מתנות הכהונה ופדיון הבן, זכה בהם בעלה הישראל, ונמצא איפוא שממון זה שהתורה זיכתה לשבט לוי כביכול "נגזל" מהם.

ולמעשה הסיק החתם סופר: "מכל מקום נלענ"ד, מי שלאחר כל הטרחות אי אפשר לו להגיע לכהן ביום פדיונו, וכבר הגיע לגבורות או שהוא מן הזריזים ואינו רוצה להשהות, ומי ידוע מה יולד יום, על פנים יתן ביומו לכהנת בלי ברכה, ויהיה מתנה שאינו מתכוון לצאת בה אלא אם לא יזכה למצוא כהן. ואם ימצא כהן אחר כך, יחזור ויפדה בברכה כראוי, כי אז לא יצא ידי חובתו למפרע".

והנה בסוגיא במסכת קידושין (ו, ב) מבואר שאם נתנו לכהן את מעות פדיון הבן במתנה על מנת להחזיר, הבן פדוי. וכן נפסק להלכה ברמב"ם (הלכות בכורים פרק יא הלכה ח) ובשו"ע יו"ד (סימן שה סע' ח). ואילו לגבי שאר מתנות כהונה לא מוזכר ברמב"ם ובשו"ע מה הדין במתנה על מנת להחזיר. ויש לברר  האם הדינים של מתנות כהונה שווים לפדיון הבן, או שיש הבדלים ביניהם, ובפדיון הבן יועיל במתנה על מנת להחזיר אך בשאר מתנות כהונה אין אפשרות לתת במתנה על מנת להחזיר. ואם אמנם אכן יש הבדל, צריך ביאור טעם הדבר.

 

ד. ונראה בביאור הדברים בהקדם דיוק לשונות הרמב"ם בדיני נתינת מתנות כהונה. 

בהלכות בכורים (פ"ט ה"א) כתב: "מצות עשה ליתן כל זובח בהמה טהורה לכהן הזרוע והלחיים והקיבה". ובהמשך דבריו (פ"י ה"א) כתב: "מצות עשה ליתן לכהן ראשית הגז". ואילו לאחר מכן (פי"א ה"א) כתב: "מצות עשה לפדות כל איש מישראל". ומבואר כי במתנות כהונה וראשית הגז, הדגיש הרמב"ם שיש מצות עשה של "נתינה לכהן". אבל בפדיון הבן לא מזכיר הרמב"ם כלל את ענין הנתינה לכהן [ורק להלן שם בהלכה ה' כתב: "ואחר כך נותן הפדיון לכהן"]. וכך גם בפדיון בהמה טמאה (שם פי"ב ה"א) כתב הרמב"ם: "מצות עשה לפדות כל אדם מישראל פטר חמור בשה". ולא הזכיר כלל את ענין הנתינה לכהן. דברים אלו פותחים לנו צוהר להבנת הענין לאשורו.

יסוד מצות פדיון הבכורים, נאמר לבני ישראל לראשונה בהיותם עוד במצרים (שמות יג, ב) "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא". ופרש"י: "לי הוא, לעצמי קניתים על ידי שהכיתי בכורי מצרים". והיינו, שהקב"ה קידש את בכורי בני ישראל, כדברי המדרש (במדבר רבה פרשה ד, ד) "שכן אתה מוציא, שהרג המקום בכורי בהמות מצרים והציל בהמות ישראל, ולכך הקדיש לשמו בכורי בהמות ישראל". ופירש הספורנו (שמות יג, ב) "קדש לי כל בכור, שיתחייבו כולם בפדיון כשאר כל הקדש, למען יהיו מותרים בעבודת חול, שלולי הפדיון, היו אסורים לעשות את כל מלאכת חול".

נמצינו למדים כי ענין הבכורה הוא, שהקב"ה הניח על הבכורים קדושה בעת יציאת בני ישראל ממצרים. ובגמרא בכורות (ד, ב) נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש, אם קדושה זו חלה על הבכורים בהיותם במדבר או לא. לדעת רבי יוחנן סובר שקדשו בכורות במדבר, דרחמנא אמר ליקדשו, כדכתיב "קדש לי כל בכור". וריש לקיש סובר לא קדשו בכורות במדבר, מדכתיב "והיה כי יביאך" וכתיב בתריה "והעברת" מכלל דמעיקרא לא קדוש. לפי רבי יוחנן, מיד ביציאת מצרים הניח הקב"ה קדושה על הבכורות, ומאז לא פקעה קדושה זו והיא נמשכת ללא הפסק [ולאחר מעשה העגל, בו השתתפו גם הבכורים [כדברי הירושלמי (מגילה פרק א הלכה יא) "שבר ה' מטה רשעים – אלו הבכורות שהקריבו לעגל תחילה"], הגם שנלקחה מהם העבודה ונמסרה לשבט לוי שלא חטאו, וכמו שנאמר (במדבר ג, יב) וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם. מכל מקום נשארה בבכורים קצת קדושה, כדברי המשנה ברורה בהלכות נשיאת כפים (סימן קכח ס"ק כב) "וכשאין לוי יוצק [נוטל ידים לכהן] בכור פטר רחם, דהוא גם כן קדוש קצת"].

 

ה. כל האמור לעיל מתייחס לענין פדיון הבן ובכור בהמה טהורה. ברם שאר מתנות הכהונה, ניתנו לראשונה ללוויים אחרי מעשה קרח ועדתו, כמאמר הכתוב (במדבר יח, יט) "כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה' נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם". ועד אז לא היה קיים ענין מתנות כהונה כלל.

יוצא איפוא, שיש הבדל מהותי ויסודי בין ענין פדיון הבן ופדיון בכור בהמה לשאר מתנות הכהונה. פדיון הבן וקדושת בכור בהמה נובעים מכך שבעקבות מכת בכורות, נתן הקב"ה קדושה על בכורי בני ישראל, קדושה שעושה אותם כדבר של קודש [כדברי הספורנו הנ"ל]. ועל ידי נתינת חמשת השקלים כסף הפדיון לכהן, יורדת הקדושה מהבכור. וזאת בניגוד לשאר מתנות הכהונה, שעניינם נתינה לשבט הכהנים ותו לא.

הגדרה זו במהות ענין פדיון הבן מפורשת בדברי הרש"ר הירש בפרשת קרח, על הפסוק (במדבר יח, טו) "כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה לָּךְ אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה", וזה לשונו: "הכתוב מייחס כאן את מעשה הפדיון לכהן, שהרי "תפדה" פונה לאהרן שהוא נציג הכהונה". ומפרש הרש"ר על פי דברי הגמרא (בכורות נא, א) "המפריש פדיון בנו ואבד חייב באחריותו", כי "פדיון מקבל תוקף רק בשעת קבלת הכסף על ידי הכהן, ונמצא שקבלת הכסף על ידי הכהן היא חלק מהותי במעשה הפדיון. נמצא איפוא שהכהן נחשב משתתף במעשה הפדיון, ועל פי זה אפשר לפרש את הגוף הנוכח של "תפדה" המוסב אל הכהן". ועל פי זה מפרש הרש"ר את לשון הכתוב "יִהְיֶה לָּךְ":  "לאמיתו של דבר, הבכור הוא ברשות המקדש המיוצג על ידי הכהן, ובייעודו המקורי היה עליו לתפוס מעמד של כהן או של לוי ביחס למקדש, אך עם קבלת כסף הפדיון, הרי הכהן פוטר אותו בשם המקדש, משחרר אותו ממעמדו במקדש".

יסוד הדברים העולה, שבכך שהכהן מקבל את כסף פדיון הבכור, אין מעשה של קבלה, ואין צריך חלות של קבלה. כסף הפדיון צריך רק לעבור דרכו של כהן, שהוא כמייצג את שבט הכהונה, אבל למעשה אין הוא נחשב "מקבל" אלא רק "מעביר", כי רק מעבירים דרכו את הכסף לשבט הכונה, כמעשה קוף בעלמא. 

ועל פי הגדרה זו מבוארים דברי הרשב"א (ח"א סימן יח), שכתב: "וכן מתנות כהונה אין מברכין על נתינתו, דאין הישראל נותן משלו אלא שהשם יתברך זכה אותן לכהן, ומשלחן גבוה קא זכו. אבל על פדיון הבן ועל הפרשת חלה ומעשרות מברך. מפני שאינו מברך על הנתינה אלא על ההפרשה ועל הפדיון שתלויין בו". ומפורש בדבריו שבפדיון בכור, העיקר הוא מה שעושה הישראל, ולכך הוא יכול לברך על מעשהו, כי הכהן לא עושה שום דבר והוא רק מעביר דרכו את הכסף, ושפיר רשאי הישראל לברך, כיון שהוא עושה את הכל. מה שאין כן בשאר מתנות כהונה, שיש שותפות בין הנותן לכהן, והכל תלוי בדעת שניהם, לא יכול הישראל לברך על דבר שלא תלוי בו אלא ביחד עם אחר.

ומעתה מבואר היטב מדוע לגבי פדיון בכור אדם ובכור בהמה לא הביא הרמב"ם כלל את ענין הנתינה לכהן, כיון שאת כל המעשה עושה הישראל המפריש, והכהן אינו עושה כלום אלא רק מעביר את הכסף כמעשה קוף בעלמא. אולם בדיני מתנות כהונה שפיר הזכיר הרמב"ם את ענין הנתינה לכהן, כיון שבהם אכן הענין משותף לישראל הנותן ולכהן המקבל.

 

ו. כפי שנתבאר לעיל, עיקר מצות פדיון הבכורים החלה בעת יציאת מצרים, זכר לנס הצלת בכורי ישראל במכת בכורות, ולכן הופרשו הבכורות וחלה עליהם קדושה. והנה בשו"ע (או"ח סימן תע סע' א) נפסק: "ויש מי שאומר שאפילו נקבה בכורה מתענה". וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק ג) "שמכת הבכורות היתה גם עליהן כדאיתא במדרש". מאחר ו"קידוש" הבכורות נובע מהצלתם ממכת הבכורות, לכן חלה הקדושה גם על בכורות נקבות, ומשום כך עליהן להתענות בערב פסח. 

על פי זה מבוארת היטב שיטת התוספות במסכת קידושין [לעיל אות א] שכהנת יכולה גם כן לקבל מעות פדיון הבן, וגם ישראל שנשא כהנת יכול לקבל בגלל אשתו. שהרי לאור המבואר לעיל, מעשה הכהן בפדיון הבן אינו בגדר קבלה של מעות פדיון אלא כ"מעשה קוף" בעלמא שמעביר את הכסף לשבט הכהונה, ואם כן מה לי כהן או כהנת או ישראל הנשוי לכהנת, הרי הם בסך הכל "מעבירים" את הממון ליעדו – שבט הכהונה.

ומיושבת קושית החתם סופר מדוע בפדיון הבן לכהנת הנשואה לישראל אין משום "גזל השבט", כי באמת אין כאן ענין של נתינה לשבט, אלא רק העברה של הממון דרך השבט, ואם כן מה לי אם הם עוברים דרך כהן או כהנת או ישראל שנשוי לכהנת. את "מעשה הקוף" שצריך לעשות בהעברת המעות דרך שבט הכהונה, יכול כל אחד לעשות.

אמנם לגבי שאר מתנות כהונה שיש צורך בנתינה, נשארת קושית החתם סופר במקומה, וצ"ע מדברי הגמרא (חולין קלב, א) שבת כהן אפילו נשאת לישראל אוכלת בתרומה – מדוע אין בנתינת מתנות הכהונה לבת כהן הנשואה לישראל משום "גזל השבט".

ואילו הרא"ש וסיעתו, החולקים על התוספות וסוברים שכהנת אינה יכולה לקבל מעות פדיון הבן, נקטו להלכה שיש מיעוט מיוחד שנאמר "אהרן ובניו". ומעתה, אין זה שייך כלל למה שכתב הרמב"ם (הלכות בכורים פ"י ה"כ) שכהנת אוכלת מתנות כהונה "בגלל שאין בהם קדושה", שהרי לגבי פדיון הבן אין זה משנה אם יש בבכור קדושה או לא, והטעמים במחלוקת הם כמבואר.

מעתה יובנו דברי שו"ת חתם סופר (חלק יו"ד סימן שנב; הובא בפתחי תשובה יו"ד סימן שה ס"ק ד) שאפשר לפדות על ידי בכור קטן [הובאו דבריו להלכה]. שכן לפי המבואר, כאשר הכהן מבצע את פדיון הבן, אין לזה חלות שם של קבלה, אלא הוא מעשה קוף בעלמא, כמייצג את שבט לוי, אם כן מה לי אם הוא קטן או גדול, הרי אין במעשהו שום חלות שיש בזה צורך לאדם גדול דווקא כמו בקניינים ושאר עניינים של חלות מעשה שצריך בהם דוקא גדול.

 

ו. לעיל [אות ג] הובאו דברי החתם סופר שניתן להיפדות אצל כהנת בלי ברכה "ויהיה מתנה שאינו מתכוין לצאת בה אלא אם לא יזכה למצוא כהן, ואם ימצא כהן אחר כך, יחזור ויפדה בברכה כראוי, כי אז לא יצא ידי חובתו למפרע" וסיים החתם סופר: "כי כן אנו מתנין בהנחת תפילין דרבנו תם ובק"ש של ערבית בעוד יומם". 

אך לכאורה צ"ע בדבריו, בשלמא בתפילין מברכים "על הנחת התפילין" בראשונה על הנחת תפילין של רש"י, וזה מועיל ל הנחת תפילין של רבנו תם שמניחים אחר כך, ושייך להתנות כשמניח את התפילין של רש"י שהברכה תהיה גם על התפילין של רבנו תם. אולם בפדיון הבן מחדש החתם סופר שעל הקיום הראשון של פדיון הבן על ידי כהנת לא מברכים, ואם התנאי שעושה אינו מועיל לגבי הברכה, אם כן יוצא שלא בירך על פדיון הבן שעשה על ידי הכהנת, ולכאורה אין זה דומה לתפילין, וצ"ע.

 

*  *  *

 

לאחר הופעת הדברים בספר רץ כצבי (חלק ב) כתב בני אליהו אליעזר הי"ו:

 

לכבוד אאמו"ר שליט"א

אחדשה"ט כו"כ

א. במה שהארכת [אות ד] לבאר את החילוק שבין פדיון הבן ושאר מתנות כהונה, חשבתי בתחילה שהדברים תלויים במחלוקת הראשונים – עליה האריכו האחרונים – האם יש מצווה רק על הישראל, על האב הפודה, או שמא גם על כהן יש מצווה. אמנם הבאת שם את שיטת הרשב"א בשו"ת ח"א סי' י"ח שפסק דבפדיון הבן האב מברך (לעומת שאר מתנות כהונה שבהן אין הנותן מברך) "מפני שאינו מברך על הנתינה אלא על ההפרשה ועל הפדיון שתלויין בו". ורצית ללמוד מדבריו שהנה לן ש"הישראל עושה את כל החלות בפדיון הבן, ואין הכהן עושה בקבלתו כלום". אך לענ"ד כוונת הרשב"א היא אחרת. כוונת הרשב"א היא רק לשאול אמאי בפדיון הבן האב הפודה יברך לעומת בשאר מתנות כהונה שהנותן אינו מברך. ועל זה הוא עונה דהפדיון תלוי בו. אך אין כוונת הרשב"א כלל לבאר לנו מהגדרו של הכהן במצוה זו. דאדרבה יש להוכיח מדבריו שבמובן מסוים פדיון הבן ומתנו כהונה שים זל"ז ממש.

ואמנם אינו תחי' כעת בעת הכתיבה אך בברכת שמואל בקידושין ס"ח באמת מחלק ומבאר דבכל פדיון הבן ישנם שני חלקים. [א] הנתינה לכהן, ונתינה זו היא ממש ככל מתנות כהונה. [ב] הפרשת הממון לפדיון. ואמנם אין רצוני להכנס למחלוקת האם המעות הוי לכהן כבר משעת הפרשה – אך כוונת הדברים דישנו חלק מיוחד במצווה זו ששונה ממתנות כהונה – והוא דעל האב רמיא חיובא לפדות את בנו ע"י ממון. משא"כ במתנות כהונה אשר בהן אין לו חיובא כלל משום דמשמיא כבר זכו לכהן את המתנות. ואשר על כן פסק הרשב"א דכאן יכול אם הפודה לברך, משום שאמנם מקיים מעשה מצוה המוטלת עליו. עכ"פ אין בדברי הרשב"א רמז כלל לתפקידו של הכהן במצוה זו. אדרבה, במצוה זו הכהן מתפקד כפי שמתפקד בשאר מתנות כהונה. כי נתינתה מעות הן מדין מתנות כהונה.

והריב"ש בסי' קל"א הוא הראשון שסובר דגם לכהן יש תפקיד ועל כן פוסק שם דגם הכהן צריך לברך משום שהוא "זכה בבן ונותנו לאב כפדיונו". והריב"ש הוא שקובע ששונה פדיון הבן משאר מתנות כונה, דבשאר מתנתו כהונה אינו עושה הכהן כלום רק שזוכה במתנות משלחן גבוה, אבל בפדיון אע"פ שאין עושה מצוה… מ"מ זכה בבן ונותנו לאב בפדיונו". הרי דמעשהו של הכהן אינו מעשה קוף בעלמא. ודברים אלו לכאורה מבוארים נמי במהרי"ט אלגאזי בפ"ח דמס' בכורות עמ' ק' שם כתב שגדר פדיון הבן הוא דהוא דומה למכר ועל כן בעי שהכהן יקנה את הבכור לאב הפודהו עבור ה' הסלעים שמקבל.

ואמנם ישנם שרצו להעמיד שהרשב"א והריב"ש נחלקו בעיקר הגדר דפדיון הבן אך אולי אפשר לומר דהם לא נחלקו כלל. הרשב"א דיבר רק על הישראל ולא דיבר כלל על הכהן. אך הריב"ש כל דבריו מוסבים על הכהן. ויתכן דשניהם מודים שגבי הכהן אמנם אין מצוה אך תפקידו הוא להקנות את הבן לאב, ועל הישראל רמיא חיובא לפדות היינו, לעשות מעשה פדיון כך חשבתי בתחילה.

אח"כ חשבתי, ששמא בכוונתך "אף לכו"ע" היינו שבין אם יש מצוה ו/או תפקיד לכהן ובין אם לאו, עדיין אין הוא אלא בגדר "מעביר" וז"ל שם: "כי הוא רק מעביר דרכו את הכסף כמעשה קוף בעלמא". ורציתי להביא ראיה להבנה זו מדברי הרש"ר עה"ת. עיינתי שם בדבריו, ולדידי יש ראיה מדברי הגרש"ר להיפך ממה שלמדת דאמנם בשאלתו, מציג הגרש"ר הנחה פשוטה "אין ספק שמצות פדיון בכור איננה מוטלת על הכהן אלא על האב, והיא יכולה להתקיים רק על ידי האב". ועל כן שואל הגרש"ר, מהו פשר המילה "תפדה" המיוחסת לכהן – הרי האב הוא הפודה ולא הכהן. ואלו הם דבריך "שלגבי פדיון בכור, העיקר הוא מה שעושה הישראל… שהכהן לא עשה שום דבר והוא רק מעביר דרכו את הכסף". אך בתשובתו, מבאר הגרש"ר שההנחה הנ"ל איננה מדויקת. האמת היא, טוען הגרש"ר ש"למדנו מכאן שהכהן נחשב משתתף במעשה הפדיון". ובמה הוא משתתף? 

ע"ז עונה הגרש"ר: בזה "שקבלת הכסף ע"י הכהן היא חלק מהותי של מעשה הפדיון". ובמה הוא משתתף? ע"ז עונה הגרש"ר: בזה "שקבלת הכסף ע"י הכהן היא חלק מהותי של מעשה הפדיון" ותפקידו של הכהן הוא: "שעם קבלת כסף הפדיון הרי הכהן פוטר אותו בשם המקדש ומשחרר אותו ממעמדו במקדש". והיינו כפי שהבאנו לעיל בשם הריב"ש והמהרי"ט אלגאזי. דלכהן יש תפקיד חשוב, וממילא התורה יכולה לומר עליו" תפדה", כי אמנם האב הוא הפודה, אך הכהן מחזיר לו את בנו עבור ה' הסלעים שקיבל. נמצא שהוא הוי חלק ממעשה הפדיון. ולא רק כמעביר גרידא, אלא שעברו "קבלת" הכסף צריך הוא להחזיר את הבן. והבן – ואם כנים הדברים קשה עפ"ז לומר דלכן בעל הכהנת יוכל לעשות מעשה זה, הרי קבלת הכסף כרוכה במסירת הבן חזרה לאב. ואיך יוכל הישראל לעשות כן?

 

ב. בהמשך [אות ו] רצית לתרץ ע"פ סברא זו גם את קושיית החת"ס גבי גזל השבט. וכתבת, כי תישאר קושית החת"ס בעינה לגבי שאר מתנות הכהונה. אך לענ"ד צריך לומר מהלך אחר ביישבו קושיית החת"ס, וכך הוא בקיצור:

האחרונים רוצים להביא ראיה נגד שיטת התוס' דכהנת ובעל כהנתו יכולים ליטול מעות פדיון הבן. דהנה בגמ' בכורות דף מ"ז. נחלקו ר' פפא ומר בריה דר' יוסף משמיה רבא איך להעמיד האי דינא דרב אדא בר אהבה ד"לויה שילדה בנה פטור מה' סלעים". דהרי א"א לומר דנתעברה מכהן ולוי – כי א"כ מה החידוש בזה שהוא לויה הרי מצד הא שאבי הבן הוי כהן או לוי הרי הוא פטור. וא"נ שנתעברה מישראל הרי כתוב בפרשת השבוע "למשפחותם לבית אבותם" – דהיינו שמשפחת אב קרויה משפחה והולכין בענין היחוס בתר האב וא"כ ילד זה יהיה חייב בפדיון הבן אשר על כן מסיק ר' פפא שלה ויהי נתעברה מעכו"ם והחידוש הוא שתינוק זה מתייחס אחר אמו ונחשב ללוי ולכן פטור מפדיון הבן. אך מר בריה דר' יוסף משמיה דרבא סבר שעסקינן בה"ת שנתעברה מישראל, ואע"פ שבכל התורה כולה הבן מתייחס אחר אביו – שאני פדיון הבן דכתיב "פטר רחם" היינו שהולכים בתר האם, ולכן כאן פטור הילד כי אמו לוייה.

הגמ' דאח"כ מביאה את דברי המשנה שם "מי שהיו לו בנים ונשא אשה שלא ילדה… וילדה היא וכהנת, היא ולוה, האי ואשה שכבר ילוה… בכור לכהן ואינו בכור לנחלה". רצון המשנה הוא לחדש דאף שמדובר כאן בתערובת של שני תיקונים – האחד חייב בפדיון הבן והאחר פטור מפדיון הבן – אעפ"כ חייב האב לשלם ה' סלעים לכהן. מסיקה מכאן הגמ' "מכלל דכהנת ולווה פטורין". 

אך גם כאן תמהה הגמ' ממי נתעברה אותה כהנת או לויה. ולבסוף, אומרת הגמ', דבלשמא למר בריה דר' יוסף הנ"ל אפשר להעמיד שנתעברה מישראל ומשום שלענין פדיון הבן הולכין בתר האם, הוי ילדה זה פטור לגמרי מפדיון הבן. אך איך נעמיד את הה"ת לר"פ, דא"נ שנתעברה מגוי, הרי הלכה פסוקה היא שגוי הבא על כהנת הרי היא נפסלה וולדה לא מיחשבי לכהן, ואיך נפטרו אותו מפדיון הבן (משא"כ גוי הבא על הלויה). ולכן דוחקת הגמ' ועמידה את המשנה (לפי ר' פפא) בישראלית שנתעברה מכהן "ואמאי קרי לה כהנת, דבנה כהן".

יעויין בשו"ת רעק"א מהדורא קמא סי' ר"ג שמביא קושיה נפלאה. והיא דלפי התוס' בקידושין דבעל כהנת יכול ליטול מעות פדיון הבן עבור אשתו. אפשר להעמיד את הסוגיא בדרך פרוטה. דהנה נפסק בשו"ע יו"ד סי' ס"א ס"ח: "נותנים אותם (מתנות כהונה) לכהנת אפילו היא נשואה לישראל והנותן לבעלה ישראל קיים מצוה נתינה וכל שכן שבעלה ישראל פטור מן המתנות" הלכה זו האחרונה דבעלה פטור ממתנות הבאות מקרבנותיו – מקורה ברשב"א ובת"ה. הרשב"א טוען דבר הגיוני דאם הבעל יכול לקבל עבור אשתו את מתנותיה, כ"ש וק"ו דאת המתנות מבהמותיו אין הוא צריך אפי' לתת אלא שהוא "פטור מן המתנות".

שואל א"כ הרעק"א, דאם כך הוא במתנות, כך יהוה גם בפדיון הבן לשיטת התוס'. ומכיון שיכול הבעל לקבל ה' סלעים עבור אשתו, בוודאי דפטור הוא מפדיון הבן דבנו שלו. וע"פ סברת הרשב"א שנפסקה להלכה וא"כ מקשה הרעק"א שם בואו ונעמיד כך את המשנה. הה"ת שכהנת שילדה וולדה פטור מפדיון הבן, מדובר אלו לר' פפא כשנתעברה מישראל, והרי הוא פטור מפדיון הבן כי הינו בעל כהנת ולפי התוס' ע"פ סברת הרשב"א הוי פטור. וכשולד כזה מתערב עם ולד שחייב חידשה המשנה דחייב? ומזה שהוה לא העמידה כך את המשנה לר' פפא משמע דלא כשיטת התוס'? קושיא נפלאה.

הרעק"א עונה תי' פשוט. הרשב"א לא התכוון לומר שהבעל פטור ממתנות כהונה. אלא כוונת הרשב"א היא ע"פ מה דאיתא בחולין דף קל"ג. "אמר ר' יוסף האי כהנא דאית ליה צובא מרבנן בשבבותיה ודחיקא ליה מילתא ליזכי ליה מתנתא ואע"ג דלא אתי לידיה במכירי כהונה ולווה. הגמ' אומרת לנו שיתכן מקר שבו הכהן אפי' אינו מקבל לידיו את המתנות ואע"פ הישראל קיים את מצוותו, והוא במכיר כהונה דהיינו שהכהן רוצה שמתנותיו ולכן אל חבירו הצורבא מרבנן, והישראל נותנם ושורות לצורבע ומרבנן וקיים בכך את מצוותו והוא כמאן דמטי לידיה דמי. ומבאר הרעק"א שם דבעל כהנת לא גרע ממכירי כהונה, ו"כיון דאחרים נותנים לו בשביל אשתו ואף דהוא אינו כהן, וע"כ הטבע דודאי ניחא לה והא נותנם לו… דהוי כאילו נתנם לאשתו והיא חזרה ונתנם לו וכו'". במכירי כהונה נחשב הדבר כאילו הישראל נתן את המתנות לכהן בפועל, והכהן נתנם לצרובא מרבנן. כן הוא גם כאן בבעל כהנת נחשב הדבר שהכהנת קיבלה את המתנות ואח"כ שבה ונתנן לבעלה.

טוען א"כ הרעק"א שבעל כהנת אינו פטור ממש מן המתנות ו/או מפדיון הבן. אלא שהוא חייב כי הוא ישראל, אלא שנחשב הדבר כאילו כבר נתן את המתנות לאשתו והיא החזירה לו את המתנות. ועל כך א"א להעמידה זו בגמ' משום שהחידוש במשנה הוא שכשנתערבו שני ילדים. האחד חייב מעיקרא והאחר פטור מעיקרא – שהאב חייב. אך בנדו"ד ולד הכהנת אינו פטור לחלוטין, אלא שאביו אינו צריך לתת את הה' סלעים משום שנחשב הדבר כאילו כבר נתן, אך מעיקרא בוודאי חייב. וממילא אין להוכיח מכאן שלא כדברי התוס'. ודפח"ח [האור שמח בריש הל' ביכורים גם שואל כרעק"א. ויתכן שלא עמדתי על סוף דעתו, אך לענ"ד כוונתו בתירוצו היא כוונת הרעק"א הנ"ל].

למדנו מדברי הרעק"א יסוד נפלא דהא שבעל נוטל מתנות אשתו, ולפי תוס' את ה' הסלעים של אשתו. האמת היא שזה כאילו שאשתו הכהנת נתנה לו, ומדין מכירי כהונה.

והנה ראיתי בר"ן (דף מ"ה. מדפי הרי"ף בד"ה הבן מתנתא – ודבריו מובאים בב"י בסי' ס"א) שמבאר את הגמ' שמספרת על האמוראים שאכלו בשביל נשותיהם: "משמע דהק' שכל אחד מאלו היה נוטל מתנות בשביל אשתו שמי שהיה נותן להם היה מקיים מצות נתינה שאע"פ שאין כהן רשאי לזכות מתנת לישראל אלא למאן דלא אפשר ליה כדאיתא לקמן, אשתו שאני דכגופיה האי ואינו צריך הרשאה. ונראה לבאר דלר"ן היה קשה איך אפשר להחיל דין מכירי כהונה על בעל הכהנת, הלוא הדין דמכירי כהונה שנלמד מן הגמ' בחולין דף קל"ג שייך רק כאותו הישראל הוא בדוחק ואין לו לקנות בשר (יעויין ברמב"ם פ"ט מהל' ביכורים הק"א ובשו"ע יו"ד סי' ס"א סי"ד)? וע"ז תירץ הר"ן דאמנם שם בעי שתהיה הישועה דחוקה לו ושעל כן ניחא לו לכהן שמתנותיו ינתנו לו, אך בבעל ואשה בטוחים אנו שניחא ליה לאשה שבעלה יקבל את מתנותיה). וכפי שכתב שם הרעק"א) ולכן לא בעי תנאי זה דשעה דחוקה לו ואתה זה רמז לנו הר"ן בכותבו "אשתו שאני דכגופיה היא ואינו צריך הרשאה", משום שמסתמא ניחא לה לאשתו כן.

עכ"פ, חזינן דהא דהבעל אוכל במתנות אשתו ולוקח את הה' סלעים, נחשב הדבר כאילו שהוא קיבל אותם ממנה. הישראל נתן לה את המעות והמתנות והיא מסרה אותם לבעלה. וא"כ, הרי פשוט דאין אן גזל השבט כלל, כי הרי הכהנת זכתה בהם, ואך מסרה אותם לבעלה. 

דברינו יבהירו מדוע אין כאן גזל השבט כלל וכלל. כן נוכל להבין את שיטת התוס' שסובר שבעל כהנת יכול ליטול ה' סלעים עבור אשתו, כוונתו היא דכמו במתנות כהונה, כן גם כאן הבעל אוכל מאשתו מדין מקרי כהונה, והוי הדבר כאילו שהוא נתנה לו. והחולקים על התוס' יסברו או כפי שכתבו הרא"ש, והרמב"ם, והרשב"א מדכתיב בניו בפר' במדבר ילפינן בניו ואל בנותיו למעוטי כהנת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

הוצאת זרע לצורך שימוש בעתיד 

הוצאת זרע לצורך שימוש בעתיד  פתיחה הנושאים הנדונים לקמן, מורכבים ורגישים ביותר. בכל השאלות בענייני הוצאת זרע לצורך קיום פרו ורבו, יש לזכור בראש ובראשונה

קרא עוד

זכור לנשים

זכור לנשים קריאת פרשת זכור לנשים[1] בכלל חיוב זכירת מעשה עמלק – זכירת הגורם לביאתו • חיוב זכירת מעשה עמלק בכל יום • הקדמת קריאת

קרא עוד

חיוב נשים בלחם משנה

חיוב נשים בלחם משנה בבית הורי היה נהוג שאבי ז"ל לא המתין לאמי ע"ה לבציעת הלחם משנה, ולאחר שאבי בירך ובצע, אמי באה אל השולחן

קרא עוד

אבלות בתוספת שבת

אבלות בתוספת שבת ובגדרי תוספת שבת ויום טוב א. כתב המחבר בשו"ע (יו"ד סי' תב סעי' יא) וז"ל: "מי שהתפלל כבר ערבית ועדיין יום הוא ושמע

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

גבינת וחמאת נכרים

 א. האיסור באכילת גבינת נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה במסכת עבודה זרה הגבינה נמנית בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. ואף שנאסר חלב נכרי מחשש

קרא עוד

הכשרת כבד

א. דם בכבד – מקור האיסור וטעמיו התורה אסרה לאכול דם, אולם בדברי הגמרא מבואר כי מותר לאכול כבד אף על פי שכולו דם, ורבותינו

קרא עוד

הפסד מרובה

 א. הפסד מרובה – מקורות ביטול כלי מהיכנו במקום הפסד מרובה • "כדאי הוא היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק" • "התורה חסה על ממונן של

קרא עוד

חלב ואבקת חלב נכרי

 א. האיסור בשתיית חלב נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה בעבודה זרה נמנה החלב בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. בסוגיית הגמרא נתבאר הטעם לכך, מהחשש

קרא עוד

גדרי ספק פיקוח נפש

א. ספק פיקוח נפש דוחה שבת – סוגיות הגמרא בדברי הגמרא במסכת יומא מבואר כי גם ספק פיקוח נפש מתיר חילול שבת, ואף שסיכוי ההצלה

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.