פדיון הבן על ידי כהנת

פדיון הבן על ידי כהנת

א. במסכת קידושין (ח, א) מובא: "כי הא דרב כהנא שקיל סודרא מבי פדיון הבן, אמר ליה, לדידי חזי לי חמש סלעים". וכתבו על כך התוספות שם (ד"ה רב כהנא)  "משמע הכא, דרב כהנא היה כהן. ותימא, דבסוף אלו עוברין (פסחים מט, א) משמע דלא היה כהן, דקאמר אי לאו דנסיבי כהנתא לא גלאי. ויש לומר דתרי רב כהנא הוו. אי נמי יש לומר דבשביל אשתו היה לוקח כדאשכחן בפרק הזרוע (חולין דף קלב, א) רב כהנא אכל בשביל אשתו".

וביאר הפני יהושע (קידושין שם) "כוונתו, דכי היכי דאיכא למ"ד התם, כהן ואפילו כהנת, ה"נ איכא למימר בכל מתנות כהונה, כדאשכחן נמי בתרומה וחזה ושוק, כנ"ל בכוונתן. אלא שלא מצאתי להם חבר בזה, אלא דוקא היכא דגלי קרא". כלומר, בגמרא בחולין מבואר לגבי מתנות כהונה שאפשר לתת גם לכהנת. ולא זו בלבד, אלא אפשר לתת בת כהן שנשאת לישראל, ואז גם בעלה הישראל אוכל בזכותה. ומכך למדו תוספות שגם לגבי פדיון הבן בת כהן יכולה לקבל את חמש הסלעים. וגם אם נשאת לישראל, יכול בעלה הישראל לקבל את כסף פדיון הבן. ולכן רב כהנא "שקיל סודרא מבי פדיון הבן", מכיון שהיה נשוי לכהנת. ועל זה כתב הפני יהושע, שלא מצא חבר לתוספות בשיטתם זו.

הרא"ש בהלכות פדיון בכור (סוף מסכת בכורות סימן ד) כתב: "ואין ליתן לכהנת בכור בהמה ולא פדיון הבן, דאמר בפרק הזרוע (חולין דף קלא, ב) עולא יהיב מתנתא לכהנתא, אלמא קסבר עולא כהן ואפילו כהנת. איתיביה רבא לעולא, מנחת כהנת נאכלת מנחת כהן אין נאכלת, ואי אמרת כהן ואפילו כהנת, והכתיב כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל. אמר ליה, מטונך, אהרן ובניו כתיב בפרשה. אלמא דפשיטא דכל היכא דכתיב אהרן ובניו, אמרינן כהן ולא כהנת, ובפרשת במדבר סיני (ג, נא) וַיִּתֵּן משֶׁה אֶת כֶּסֶף הַפְּדֻיִם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, ואיתקש להדדי בבכור אדם ובכור בהמה טמאה, דלא כפי' רש"י בפ"ק גבי הא דרב כהנא שקל סודרא לפדיון הבן, דרב כהנא לא היה כהן דקידושין (ח, א; ובמעדני יו"ט שם העיר שברש"י שלפנינו אינו נמצא ואולי הכוונה ר"י, והיינו דעת תוספות בקידושין), אלא בשביל אשתו היה לוקח שהיתה כהנת". ומפורש בדברי הרא"ש שכהנת אינה יכולה לקבל מעות פדיון הבן, דמכיון דכתיב "אהרן ובניו" אמרינן "כהן ולא כהנת", שלא כדברי התוספות בקידושין.

כהנת מקבלת מתנות כהונה אך לא פדיון הבן

ב. הרמב"ם כתב בהלכות בכורים (פרק י הלכה כ) "הכהנת אוכלת המתנות, אע"פ שהיא נשואה לישראל, מפני שאין בהם קדושה". ומפורש בדבריו, שכהנת מקבלת ואוכלת מתנות כהונה, כסוגיית הגמרא בחולין שהביאו התוספות בקדושין. ברם לגבי פדיון הבן כתב הרמב"ם (הלכות בכורים פרק א הלכה י) "וכן פדיון הבן לזכרי כהונה, שכן נאמר בו (במדבר ג, מח) ונתת הכסף לאהרן ולבניו". ובהמשך דבריו (שם פרק יא הלכה ה) כתב: "הפודה את בנו נותן הפדיון לכהן", ומבואר בדבריו שנותנים דווקא לכהן ולא לכהנת. 

ויש להבין ולבאר את שיטת הרמב"ם, שכן אם אין במתנות כהונה קדושה – ובשל כך מותר לכהנת הנושאה לישראל לאוכלם, מדוע לא נותנים לכהנת את פדיון. האם זהו בגלל קדושה מיוחדת שיש בפדיון הבן, או שאין הדבר תלוי בקדושה, אלא הטעם הוא כי בפדיון הבן נאמר מיעוט "אהרן ובניו", כמש"כ הרא"ש, ולכן רק בשאר מתנות כהונה יכולה גם כהנת לקבל, מה שאין כן בפדיון הבן שיש גזירת הכתוב שרק כהן יכול לקבל את הפדיון ולא כהנת, וצ"ע.

גם פסקי השו"ע בענין זה צריכים עיון. בשו"ע (יו"ד סימן סא סע' ח) כתב המחבר בדין מתנות זרוע לחיים וקיבה: "נותנים אותם לכהנת אפילו היא נשואה לישראל". והרמ"א לא העיר על דבריו, ומשמע שהסכים לפסק המחבר. וכן בנדון ראשית הגז כתב מרן השו"ע (יו"ד סימן שלג סע' יד) "ראשית הגז חולין לכל דבר, לפיכך נותנים אותו לכהנת אע"פ שהיא נשואה לישראל". וגם כאן לא העיר הרמ"א, ומשמע שהסכים לדבריו. 

והנה מרן המחבר כתב מדוע אפשר לתת לכהנת ראשית הגז בגלל שהם "חולין לכל דבר". ולכאורה והיינו דברי הרמב"ם הנ"ל "מפני שאין בהם קדושה". ואילו על מתנות כהונה האחרות – זרוע לחיים וקיבה, לא כתב המחבר טעם זה, וצ"ע מדוע לא כתב המחבר שם טעם זה. 

ועוד צ"ע האם לשון המחבר "חולין לכל דבר" משמעותה ומובנה כלשון הרמב"ם "מפני שאין בהם קדושה".

כמו כן יש להבין, דהנה לגבי בכור בהמה טהורה כתב הרמ"א בשו"ע (יו"ד סימן שו סע' א) "ונותנין אותו לכהן ולא לכהנת". וצ"ע מדוע המחבר עצמו לא כתב מה דין כהנת בקבלת בכור בהמה, למרות שבשאר מתנות כהונה – בסימן ס"א [זרוע לחיים וקיבה] ובסימן של"ג [ראשית הגז] התייחס המחבר לדין כהנת.

והפלא הגדול ביותר בענין זה הוא, שלגבי פדיון בכור אדם (שו"ע יו"ד סימן שה), לא מוזכר כלל, לא במחבר ולא ברמ"א, מה דין כהנת, וצ"ע.

פדיון הבן לכהנת – בלי ברכה

ג. בשו"ת חתם סופר (יו"ד סימן שא) דן בהרחבה וביסודיות בסוגיית פדיון הבן על ידי כהנת.

בראשית דבריו גילה החתם סופר: "רגיל הייתי ליתן מתנות כהונה, זרוע לחיים וקיבה לגיסי ז"ל, בעל כהנת. וכן דרכי ממש בכל יום טוב, לשחוט בהמה ולהפריש ממנה מתנות, וכן ראשית הגז. אבל מפדיון (הבן) חלילה לי להכריע בין תוספות והרא"ש". החתם סופר פסק בנדון מתנות כהונה כדעת הרמב"ם והשו"ע הנ"ל, שאפשר לתת לכהנת אפילו היא נשואה לישראל, וגם נהג כן להלכה שנתן מתנות כהונה לגיסו שהיה ישראל, כיון שהיה בעל כהנת. אך בפדיון הבן, לא רצה החתם סופר להכריע ולפסוק במחלוקת התוספות בקידושין והרא"ש בהלכות פדיון הבכור שהבאנו לעיל, האם אפשר לפדות בכור אדם על ידי כהנת.

לאחר שדן החתם סופר בביאור ובירור השיטות בענין פדיון הבן על ידי כהנת, תמה: "וצ"ע קצת, איך ליתן מתנות כהונה או מכל שכן פדיון לאשה שיש לה בעל ישראל, או מכל שכן לבעלה בשבילה, הא גוזל השבט, דחמישה סלעים או זרוע לחיים וקיבה שנותן לאשה, קנתה הגוף והפירות לבעל. וממילא חזר חסרה ליה שווי הפירות. ולא יהיב להשבט כל הסך המגיע". כאשר כהנת מקבלת את מתנות הכהונה ופדיון הבן, זכה בהם בעלה הישראל, ונמצא איפוא שממון זה שהתורה זיכתה לשבט לוי כביכול "נגזל" מהם.

למעשה הסיק החתם סופר: "מכל מקום נלענ"ד, מי שלאחר כל הטרחות אי אפשר לו להגיע לכהן ביום פדיונו, וכבר הגיע לגבורות או שהוא מן הזריזים ואינו רוצה להשהות, ומי ידוע מה יולד יום, על פנים יתן ביומו לכהנת בלי ברכה, ויהיה מתנה שאינו מתכוון לצאת בה אלא אם לא יזכה למצוא כהן. ואם ימצא כהן אחר כך, יחזור ויפדה בברכה כראוי, כי אז לא יצא ידי חובתו למפרע".

והנה בסוגיא במסכת קידושין (ו, ב) מבואר שאם נתנו לכהן את מעות פדיון הבן במתנה על מנת להחזיר, הבן פדוי. וכן נפסק להלכה ברמב"ם (הלכות בכורים פרק יא הלכה ח) ובשו"ע יו"ד (סימן שה סע' ח). ואילו לגבי שאר מתנות כהונה לא מוזכר ברמב"ם ובשו"ע מה הדין במתנה על מנת להחזיר. ויש לברר  האם הדינים של מתנות כהונה שווים לפדיון הבן, או שיש הבדלים ביניהם, ובפדיון הבן יועיל במתנה על מנת להחזיר אך בשאר מתנות כהונה אין אפשרות לתת במתנה על מנת להחזיר. ואם אמנם אכן יש הבדל, צריך ביאור טעם הדבר.

בכסף הפדיון נפקעת הקדושה מהבכור

ד. ונראה בביאור הדברים בהקדם דיוק לשונות הרמב"ם בדיני נתינת מתנות כהונה. 

בהלכות בכורים (פ"ט ה"א) כתב: "מצות עשה ליתן כל זובח בהמה טהורה לכהן הזרוע והלחיים והקיבה". ובהמשך דבריו (פ"י ה"א) כתב: "מצות עשה ליתן לכהן ראשית הגז". ואילו לאחר מכן (פי"א ה"א) כתב: "מצות עשה לפדות כל איש מישראל". ומבואר כי במתנות כהונה וראשית הגז, הדגיש הרמב"ם שיש מצות עשה של "נתינה לכהן". אבל בפדיון הבן לא מזכיר הרמב"ם כלל את ענין הנתינה לכהן [ורק להלן שם בהלכה ה' כתב: "ואחר כך נותן הפדיון לכהן"]. וכך גם בפדיון בהמה טמאה (שם פי"ב ה"א) כתב הרמב"ם: "מצות עשה לפדות כל אדם מישראל פטר חמור בשה". ולא הזכיר כלל את ענין הנתינה לכהן. דברים אלו פותחים לנו צוהר להבנת הענין לאשורו.

יסוד מצות פדיון הבכורים, נאמר לבני ישראל לראשונה בהיותם עוד במצרים (שמות יג, ב) "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא". ופרש"י: "לי הוא, לעצמי קניתים על ידי שהכיתי בכורי מצרים". והיינו, שהקב"ה קידש את בכורי בני ישראל, כדברי המדרש (במדבר רבה פרשה ד, ד) "שכן אתה מוציא, שהרג המקום בכורי בהמות מצרים והציל בהמות ישראל, ולכך הקדיש לשמו בכורי בהמות ישראל". ופירש הספורנו (שמות יג, ב) "קדש לי כל בכור, שיתחייבו כולם בפדיון כשאר כל הקדש, למען יהיו מותרים בעבודת חול, שלולי הפדיון, היו אסורים לעשות את כל מלאכת חול".

נמצינו למדים כי ענין הבכורה הוא, שהקב"ה הניח על הבכורים קדושה בעת יציאת בני ישראל ממצרים. ובגמרא בכורות (ד, ב) נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש, אם קדושה זו חלה על הבכורים בהיותם במדבר או לא. לדעת רבי יוחנן סובר שקדשו בכורות במדבר, דרחמנא אמר ליקדשו, כדכתיב "קדש לי כל בכור". וריש לקיש סובר לא קדשו בכורות במדבר, מדכתיב "והיה כי יביאך" וכתיב בתריה "והעברת" מכלל דמעיקרא לא קדוש. לפי רבי יוחנן, מיד ביציאת מצרים הניח הקב"ה קדושה על הבכורות, ומאז לא פקעה קדושה זו והיא נמשכת ללא הפסק [ולאחר מעשה העגל, בו השתתפו גם הבכורים [כדברי הירושלמי (מגילה פרק א הלכה יא) "שבר ה' מטה רשעים – אלו הבכורות שהקריבו לעגל תחילה"], הגם שנלקחה מהם העבודה ונמסרה לשבט לוי שלא חטאו, וכמו שנאמר (במדבר ג, יב) וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם. מכל מקום נשארה בבכורים קצת קדושה, כדברי המשנה ברורה בהלכות נשיאת כפים (סימן קכח ס"ק כב) "וכשאין לוי יוצק [נוטל ידים לכהן] בכור פטר רחם, דהוא גם כן קדוש קצת"].

כל האמור לעיל מתייחס לענין פדיון הבן ובכור בהמה טהורה. ברם שאר מתנות הכהונה, ניתנו לראשונה ללוויים אחרי מעשה קרח ועדתו, כמאמר הכתוב (במדבר יח, יט) "כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה' נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם". ועד אז לא היה קיים ענין מתנות כהונה כלל.

שאר מתנות כהונה – דין "נתינה" לשבט הכהונה

ה. יוצא איפוא, שיש הבדל מהותי ויסודי בין ענין פדיון הבן ופדיון בכור בהמה לשאר מתנות הכהונה. פדיון הבן וקדושת בכור בהמה נובעים מכך שבעקבות מכת בכורות, נתן הקב"ה קדושה על בכורי בני ישראל, קדושה שעושה אותם כדבר של קודש [כדברי הספורנו הנ"ל]. ועל ידי נתינת חמשת השקלים כסף הפדיון לכהן, יורדת הקדושה מהבכור. וזאת בניגוד לשאר מתנות הכהונה, שעניינם נתינה לשבט הכהנים ותו לא.

הגדרה זו במהות ענין פדיון הבן מפורשת בדברי הרש"ר הירש בפרשת קרח, על הפסוק (במדבר יח, טו) "כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה לָּךְ אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה", וזה לשונו: "הכתוב מייחס כאן את מעשה הפדיון לכהן, שהרי "תפדה" פונה לאהרן שהוא נציג הכהונה". ומפרש הרש"ר על פי דברי הגמרא (בכורות נא, א) "המפריש פדיון בנו ואבד חייב באחריותו", כי "פדיון מקבל תוקף רק בשעת קבלת הכסף על ידי הכהן, ונמצא שקבלת הכסף על ידי הכהן היא חלק מהותי במעשה הפדיון. נמצא איפוא שהכהן נחשב משתתף במעשה הפדיון, ועל פי זה אפשר לפרש את הגוף הנוכח של "תפדה" המוסב אל הכהן". ועל פי זה מפרש הרש"ר את לשון הכתוב "יִהְיֶה לָּךְ":  "לאמיתו של דבר, הבכור הוא ברשות המקדש המיוצג על ידי הכהן, ובייעודו המקורי היה עליו לתפוס מעמד של כהן או של לוי ביחס למקדש, אך עם קבלת כסף הפדיון, הרי הכהן פוטר אותו בשם המקדש, משחרר אותו ממעמדו במקדש".

יסוד הדברים העולה, שבכך שהכהן מקבל את כסף פדיון הבכור, אין מעשה של קבלה, ואין צריך חלות של קבלה. כסף הפדיון צריך רק לעבור דרכו של כהן, שהוא כמייצג את שבט הכהונה, אבל למעשה אין הוא נחשב "מקבל" אלא רק "מעביר", כי רק מעבירים דרכו את הכסף לשבט הכונה, כמעשה קוף בעלמא. 

על פי הגדרה זו מבוארים דברי הרשב"א (ח"א סימן יח), שכתב: "וכן מתנות כהונה אין מברכין על נתינתו, דאין הישראל נותן משלו אלא שהשם יתברך זכה אותן לכהן, ומשלחן גבוה קא זכו. אבל על פדיון הבן ועל הפרשת חלה ומעשרות מברך. מפני שאינו מברך על הנתינה אלא על ההפרשה ועל הפדיון שתלויין בו". ומפורש בדבריו שבפדיון בכור, העיקר הוא מה שעושה הישראל, ולכך הוא יכול לברך על מעשהו, כי הכהן לא עושה שום דבר והוא רק מעביר דרכו את הכסף, ושפיר רשאי הישראל לברך, כיון שהוא עושה את הכל. מה שאין כן בשאר מתנות כהונה, שיש שותפות בין הנותן לכהן, והכל תלוי בדעת שניהם, לא יכול הישראל לברך על דבר שלא תלוי בו אלא ביחד עם אחר.

מעתה מבואר היטב מדוע לגבי פדיון בכור אדם ובכור בהמה לא הביא הרמב"ם כלל את ענין הנתינה לכהן, כיון שאת כל המעשה עושה הישראל המפריש, והכהן אינו עושה כלום אלא רק מעביר את הכסף כמעשה קוף בעלמא. אולם בדיני מתנות כהונה שפיר הזכיר הרמב"ם את ענין הנתינה לכהן, כיון שבהם אכן הענין משותף לישראל הנותן ולכהן המקבל.

בפדיון הבן אין דין "קבלת" המעות – ולכן יכול לתת גם לכהנת

ו. כפי שנתבאר לעיל, עיקר מצות פדיון הבכורים החלה בעת יציאת מצרים, זכר לנס הצלת בכורי ישראל במכת בכורות, ולכן הופרשו הבכורות וחלה עליהם קדושה. והנה בשו"ע (או"ח סימן תע סע' א) נפסק: "ויש מי שאומר שאפילו נקבה בכורה מתענה". וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק ג) "שמכת הבכורות היתה גם עליהן כדאיתא במדרש". מאחר ו"קידוש" הבכורות נובע מהצלתם ממכת הבכורות, לכן חלה הקדושה גם על בכורות נקבות, ומשום כך עליהן להתענות בערב פסח. 

על פי זה מבוארת היטב שיטת התוספות במסכת קידושין [לעיל אות א] שכהנת יכולה גם כן לקבל מעות פדיון הבן, וגם ישראל שנשא כהנת יכול לקבל בגלל אשתו. שהרי לאור המבואר לעיל, מעשה הכהן בפדיון הבן אינו בגדר קבלה של מעות פדיון אלא כ"מעשה קוף" בעלמא שמעביר את הכסף לשבט הכהונה, ואם כן מה לי כהן או כהנת או ישראל הנשוי לכהנת, הרי הם בסך הכל "מעבירים" את הממון ליעדו – שבט הכהונה.

ומיושבת קושית החתם סופר מדוע בפדיון הבן לכהנת הנשואה לישראל אין משום "גזל השבט", כי באמת אין כאן ענין של נתינה לשבט, אלא רק העברה של הממון דרך השבט, ואם כן מה לי אם הם עוברים דרך כהן או כהנת או ישראל שנשוי לכהנת. את "מעשה הקוף" שצריך לעשות בהעברת המעות דרך שבט הכהונה, יכול כל אחד לעשות.

אמנם לגבי שאר מתנות כהונה שיש צורך בנתינה, נשארת קושית החתם סופר במקומה, וצ"ע מדברי הגמרא (חולין קלב, א) שבת כהן אפילו נשאת לישראל אוכלת בתרומה – מדוע אין בנתינת מתנות הכהונה לבת כהן הנשואה לישראל משום "גזל השבט".

ואילו הרא"ש וסיעתו, החולקים על התוספות וסוברים שכהנת אינה יכולה לקבל מעות פדיון הבן, נקטו להלכה שיש מיעוט מיוחד שנאמר "אהרן ובניו". ומעתה, אין זה שייך כלל למה שכתב הרמב"ם (הלכות בכורים פ"י ה"כ) שכהנת אוכלת מתנות כהונה "בגלל שאין בהם קדושה", שהרי לגבי פדיון הבן אין זה משנה אם יש בבכור קדושה או לא, והטעמים במחלוקת הם כמבואר.

מעתה יובנו דברי שו"ת חתם סופר (חלק יו"ד סימן שנב; הובא בפתחי תשובה יו"ד סימן שה ס"ק ד) שאפשר לפדות על ידי בכור קטן [הובאו דבריו להלכה]. שכן לפי המבואר, כאשר הכהן מבצע את פדיון הבן, אין לזה חלות שם של קבלה, אלא הוא מעשה קוף בעלמא, כמייצג את שבט לוי, אם כן מה לי אם הוא קטן או גדול, הרי אין במעשהו שום חלות שיש בזה צורך לאדם גדול דווקא כמו בקניינים ושאר עניינים של חלות מעשה שצריך בהם דוקא גדול.

התנאי בפדיון הבן על ידי כהנת כדין תפילין דרבנו תם וק"ש של ערבית

ז. לעיל [אות ג] הובאו דברי החתם סופר שניתן להיפדות אצל כהנת בלי ברכה "ויהיה מתנה שאינו מתכוין לצאת בה אלא אם לא יזכה למצוא כהן, ואם ימצא כהן אחר כך, יחזור ויפדה בברכה כראוי, כי אז לא יצא ידי חובתו למפרע" וסיים החתם סופר: "כי כן אנו מתנין בהנחת תפילין דרבנו תם ובק"ש של ערבית בעוד יומם". 

אך לכאורה צ"ע בדבריו, בשלמא בתפילין מברכים "על הנחת התפילין" בראשונה על הנחת תפילין של רש"י, וזה מועיל ל הנחת תפילין של רבנו תם שמניחים אחר כך, ושייך להתנות כשמניח את התפילין של רש"י שהברכה תהיה גם על התפילין של רבנו תם. אולם בפדיון הבן מחדש החתם סופר שעל הקיום הראשון של פדיון הבן על ידי כהנת לא מברכים, ואם התנאי שעושה אינו מועיל לגבי הברכה, אם כן יוצא שלא בירך על פדיון הבן שעשה על ידי הכהנת, ולכאורה אין זה דומה לתפילין, וצ"ע.

*  *  *

לאחר הופעת הדברים בספרי רץ כצבי (חלק ב) כתב בני אליהו אליעזר הי"ו:

לכבוד 

אאמו"ר שליט"א

אחדשה"ט

בענין פדיון הבן ע"י כהנת

במה שהארכת באות ג' שם לבאר את החילוק שבין פדה"ב ושאר מתנות כהונה, חשבתי בתחילה שהדברים תלויים במחלוקת הראשונים – עליה האריכו האחרונים – האם יש מצוה רק על הישראל, על האב הפודה, או שמא גם על כהן יש מצוה. אמנם הבאת שם את שיטת הרשב"א בשו"ת ח"א סי' י"ח שפסק דבפדה"ב האב מברך (לעומת שאר מתנות כהונה שבהן אין הנותן מברך) "מפני שאינו מברך על הנתינה אלא על ההפרשה ועל הפדיון שתלויין בו". ורצית ללמוד מדבריו שהנה לן ש"הישראל עושה את כל החלות בפדיון הבן, ואין הכהן עושה בקבלתו כלום". אך לענ"ד כוונת הרשב"א היא אחרת. כוונת הרשב"א היא רק לשאול אמאי בפדה"ב האב הפודה יברך לעומת בשאר מתנות כהונה שהנותן אינו מברך. וע"ז הוא עונה דהפדיון תלוי בו. אך אין כוונת הרשב"א כלל לבאר לנו מה גדרו של הכהן במצוה זו. דאדרבה יש להוכיח מדבריו שבמובן מסוים פדה"ב ומתנות כהונה שווים זל"ז ממש.

ואמנם אינו תח"י כעת בעת הכתיבה, אך בברכת שמואל בקידושין ס"ח באמת מחלק ומבאר דבכל פדה"ב ישנם שני חלקים. א. הנתינה לכהן. ונתינה זו היא ממש ככל מתנות כהונה. ב. הפרשת הממון לפדיון. ואמנם אין רצוני להכנס למחלוקת האם המעות הוי לכהן כבר משעת הפרשה – אך כוונת הדברים דישנו חלק מיוחד במצוה זו ששונה ממתנות כהונה – והוא דעל האב רמיא חיובא לפדות את בנו ע"י ממון. משא"כ במתנות כהונה אשר בהן אין לו חיובא כלל משום דמשמיא כבר זכו לכהן את המתנות. ואשר על כן פסק הרשב"א דכאן יכול האב הפודה לברך, משום שאמנם מקיים הוא מעשה מצוה המוטלת עליו. עכ"פ אין בדברי הרשב"א רמז כלל לתפקידו של הכהן במצוה זו. אדרבה, במצוה זו הכהן מתפקד כפי שמתפקד בשאר מתנות כהונה. כי נתינת המעות הן מדין מתנות כהונה.

והריב"ש בסי' קל"א הוא הראשון שסובר דגם לכהן יש תפקיד ועל כן פוסק שם דגם הכהן צריך לברך משום שהוא "זכה בבן ונותנו לאב כפדיונו". והריב"ש הוא שקובע ששונה פדה"ב משאר מתנות כהונה, דבשאר מתנות כהונה אינו עושה הכהן כלום רק שזוכה במתנות משלחן גבוה, אבל בפדיון אע"פ שאין עושה מצוה… מ"מ זכה בבן ונותנו לאב בפדיונו". הרי דמעשהו של הכהן אינו מעשה קוף בעלמא. ודברים אלו לכאורה מבוארים נמי במהרי"ט אלגאזי בפ"ח דמס' בכורות עמ' ק' שם כתב שגדר פדה"ב הוא, דהוא דומה למכר ועל כן בעי שהכהן יַקְנה את הבכור לאב הפודהו עבור ה' הסלעים שמקבל.

ואמנם ישנם שרצו להעמיד שהרשב"א והריב"ש נחלקו בעיקר הגדר דפדה"ב' אך אולי אפשר לומר דהם לא נחלקו כלל. הרשב"א דיבר רק על הישראל ולא דיבר כלל על הכהן. אך הריב"ש כל דבריו מוסבים על הכהן. ויתכן דשניהם מודים שגבי הכהן אמנם אין מצוה אך תפקידו הוא להקנות את הבן לאב, ועל הישראל רמיא חיובא לפדות – היינו, לעשות מעשה פדיון כך חשבתי בתחילה.

אח"כ חשבתי, ששמא בכוונתך אף לכו"ע, היינו שבין אם יש מצוה ו/או תפקיד לכהן ובין אם לאו, עדיין אין הוא אלא בגדר "מעביר" וז"ל שם: "כי הוא רק מעביר דרכו את הכסף כמעשה קוף בעלמא". ורציתי להביא ראיה להבנה זו מדברי הגרש"ר הירש עה"ת – עיינתי שם בדבריו, ולדידי, ישנה ראיה מדברי הגרש"ר להיפך ממה שלמדת, דאמנם בשאלתו מציג הגרש"ר הנחה פשוטה "אין ספק שמצות פדיון בכור איננה מוטלת על הכהן אלא על האב, והיא יכולה להתקיים רק על ידי האב". ועל כן שואל הגרש"ר, מהו פשר המילה "תפדה" המיוחסת לכהן – הרי האב הוא הפודה ולא הכהן. ואלו הם דבריך "שלגבי פדיון בכור, העיקר הוא מה שעושה הישראל… כי הכהן לא עושה שום דבר והוא רק מעביר דרכו את הכסף". אך בתשובתו, מבאר הגרש"ר שההנחה הנ"ל איננה מדויקת. האמת היא, טוען הגרש"ר ש"למדנו מכאן שהכהן נחשב משתתף במעשה הפדיון". ובמה הוא משתתף? ע"ז עונה הגרש"ר: בזה "שקבלת הכסף ע"י הכהן היא חלק מהותי של מעשה הפדיון". ותפקידו של הכהן הוא: "שעם קבלת כסף הפדיון הרי הכהן פוטר אותו בשם המקדש ומשחרר אותו ממעמדו במקדש". והיינו כפי שהבאנו לעיל בשם הריב"ש והמהרי"ט אלגאזי. דלכהן יש תפקיד חשוב, וממילא התורה יכולה לומר עליו "תפדה", כי אמנם האב הוא הפודה, אך הכהן מחזיר לו את בנו עבור ה' הסלעים שקיבל. נמצא שהוא הוי חלק ממעשה הפדיון. ולא רק כמעביר גרידא, אלא שעבור "קבלת" הכסף צריך הוא להחזיר את הבן. והבן – ואם כנים הדברים קשה עפ"ז לומר דלכן בעל הכהנת יוכל לעשות מעשה זה, הרי קבלת הכסף כרוכה במסירת הבן חזרה לאב. ואיך יוכל הישראל לעשות כן?

ובאות ד' שם רצית לתרץ ע"פ סברא זו גם את קושיית החת"ס גבי גזל השבט. אך אלו לדברך, כך כתבת, תשאר קושית החת"ס בעינה לגבי שאר מתנות הכהונה. ואמנם כפי שכתבתי לעיל א"א לתרץ לפי סברתך אלא את הקושיא על פדה"ב. אך לענ"ד צריך לומר מהלך אחר ביישוב קושיית החת"ס וכך הוא בקיצור:

האחרונים רוצים להביא ראיה נגד שיטת התוס' דכהנת ובעל כהנת, יכולים ליטול מעות פדה"ב. דהנה בגמ' בכורות דף מ"ז. נחלקו ר' פפא ומר בריה דר' יוסף משמיה רבא איך להעמיד האי דינא דרב אדא בר אהבה ד"לוייה שילדה בנה פטור מה' סלעים". דהרי א"א לומר דנתעברה מכהן ולוי – כי א"כ מה החידוש בזה שהיא לוייה הרי מצד הא שאבי הבן הוי כהן או לוי הרי הוא פטור. וא"נ שנתעברה מישראל הרי כתוב בפרשת השבוע "למשפחותם לבית אבותם" – דהיינו שמשפחת אב קרויה משפחה והולכין בענין היחוס בתר האב וא"כ ילד זה יהיה חייב בפדה"ב, אשר על כן מסיק ר' פפא שהלוייה נתעברה מעכו"ם והחידוש הוא שתינוק זה מתייחס אחר אמו ונחשב ללוי ולכן פטור מפדה"ב. אך מר בריה דר' יוסף משמיה דרבא סבר שעסקינן בה"ת שנתעברה מישראל, ואע"פ שבכל התורה כולה הבן מתייחס אחר אביו – שאני פדה"ב דכתיב "פטר רחם" היינו שהולכים בתר האם, ולכן כאן פטור הילד כי אמו לוייה.

הגמ' אח"כ מביאה את דברי המשנה שם "מי שהיו לו בנים ונשא אשה שלא ילדה… וילדה היא וכהנת, היא ולויה, היא ואשה שכבר ילדה… בכור לכהן ואינו בכור לנחלה". רצון המשנה הוא לחדש דאף שמדובר כאן בתערובת של שני תיקונים – האחד חייב בפדה"ב והאחר פטור מפדה"ב – אעפ"כ חייב האב לשלם ה' סלעים לכהן. מסיקה מכאן הגמ' "מכלל דכהנת ולויה פטורין". אך גם כאן תמהה הגמ' ממי נתעברה אותה כהנת או לויה. ולבסוף, אומרת הגמ', דבשלמא למר בריה דר' יוסף הנ"ל אפשר להעמיד שנתעברה מישראל ומשום שלענין פדה"ב הולכין בתר האם, הוי ילדה זה פטור לגמרי מפדה"ב. אך איך נעמיד את הה"ת לר"פ, דא"נ שנתעברה מגוי, הרי הלכה פסוקה היא שגוי הבא על כהנת הרי היא נפסלה וולדה לא מיחשבי לכהן, ואיך נפטור אותו מפדה"ב (משא"כ גוי הבא על הלויה). ולכן דוחקת הגמ' ומעמידה את המשנה (לפי ר' פפא) בישראלית שנתעברה מכהן "ואמאי קרי לה כהנת, דבנה כהן".

יעויין בשו"ת רעק"א מהדורה קמא סי' ר"ג שמביא קושיה נפלאה. והיא דלפי התוס' בקידושין דבעל כהנת יכול ליטול מעות פדה"ב עבור אשתו. אפשר להעמיד את הסוגיא בדרך פשוטה. דהנה נפסק בשו"ע יו"ד סי' ס"א ס"ח: "נותנים אותם (מתנות כהונה) לכהנת אפילו היא נשואה לישראל והנותנם לבעלה ישראל קיים מצות נתינה וכל שכן שבעלה ישראל פטור מן המתנות". הלכה זו האחרונה דבעלה פטור ממתנות הבאות מקרבנותיו – מקורה ברשב"א בתו"ה. הרשב"א טוען דבר הגיוני דאם הבעל יכול לקבל עבור אשתו את מתנותיה, כ"ש וק"ו דאת המתנות מבהמותיו אין הוא צריך אפי' לתת אלא שהוא "פטור מן המתנות".

שואל א"כ הרעק"א, דאם כך הוא במתנות, כך יהיה גם בפדה"ב לשיטת התוס'. ומכיון שיכול הבעל לקבל ה' סלעים עבור אשתו, בוודאי דפטור הוא מפדה"ב דבנו שלו. וע"פ סברת הרשב"א שנפסקה להלכה וא"כ מקשה רעק"א שם בואו ונעמיד כך את המשנה. הה"ת שכהנת שילדה וולדה פטור מפדה"ב, מדובר אף לר' פפא כשנתעברה מישראל, והרי הוא פטור מפדה"ב כי הינו בעל כהנת ולפי התוס' ע"פ סברת הרשב"א הוי פטור. וכשולד כזה מתערב עם ולד שחייב – חידשה המשנה דחייב? ומזה שהגמ' לא העמידה כך את המשנה לר' פפא משמע דלא כשיטת התוס'? קושיא נפלאה.

רעק"א עונה אבל תי' פשוט. הרשב"א לא התכוין לומר שהבעל פטור ממתנות כהונה. אלא כוונת הרשב"א היא ע"פ מה דאיתא בחולין דף קל"ג. "אמר ר' יוסף האי כהנא דאית ליה צורבא מרבנן בשבבותיה ודחיקא ליה מילתא ליזכי ליה מתנתא ואע"ג דלא אתי לידיה במכירי כהונה ולויה". הגמ' אומרת לנו שיתכן מקרה שבו הכהן אפי' אינו מקבל לידיו את המתנות ואעפ"כ הישראל קיים את מצותו, והוא במכירי כהונה דהיינו שהכהן רוצה שמתנותיו ילכו אל חבירו הצורבא מרבנן, והישראל נותנם ישורות לצורבא מרבנן וקיים בכך את מצותו והוא כמאן דמטי לידיה דמי. ומבאר רעק"א שם דבעל כהנת לא גרע ממכירי כהונה, ו"כיון דאחרים נותנים לו בשביל אשתו ואף דהוא אינו כהן, וע"כ הטעם דודאי ניחא לה והיא נותנם לו… דהוי כאילו נתנם לאשתו והיא חזרה ונתנם לו וכו'". במכירי כהונה נחשב הדבר כאילו הישראל נתן את המתנות לכהן בפועל, והכהן נתנם לצורבא מרבנן. כן הוא גם כאן בבעל כהנת, נחשב הדבר שהכהנת קיבלה את המתנות ואח"כ שבה ונתנן לבעלה.

טוען א"כ רעק"א שבעל כהנת אינו פטור ממש מן המתנות ו/או מפדה"ב. אלא שהוא חייב כי הוא ישראל, אלא שנחשב הדבר כאילו כבר נתן את המתנות לאשתו והיא החזירה לו את המתנות. ועל כך א"א להעמידה הת' זו בגמ' משום שהחידוש במשנה הוא שכשנתערבו שני ילדים. האחד חייב מעיקרא והאחר פטור מעיקרא – שהאב חייב. אך בנדו"ד ולד הכהנת אינו פטור לחלוטין, אלא שאביו אינו צריך לתת את הה' סלעים משום שנחשב הדבר כאילו כבר נתן, אך מעיקרא בוודאי חייב. וממילא אין להוכיח מכאן שלא כדברי התוס'. ודפח"ח. (רעק"א שם אבל רוצה לומר שדין מכירי כהונה הנ"ל לא שייך לפדה"ב, דפדה"ב אינו בעין כמתנות – כי החיוב אינו מונח על המעות המסויימות האלה, ואעפ"כ תירוצו הנ"ל הוא א"נ דמכירי כהונה שייך גם בפדה"ב).

האור שמח בריש הל' ביכורים גם שואל כרעק"א. ויתכן שלא עמדתי על סוף דעתו, אך לענ"ד כוונתו בתירוצו היא כוונת רעק"א הנ"ל.

יצוין ששני נביאי דווינסק נתנבאו בסגנון אחד וגם הצפנח פענח בהל' מתנו"ע עמ' 53 בסוף הטור הראשון הקשה כנ"ל. אך תירוצו קשה לי. (מוכרחים לקרוא את דבריו יחד עם ההשמטה שבסוף הספר). תירוצו הוא דבגמ' בכורות "לא שייך כלל לומר דהוה כאילו פדתה אותו דאין מוטל עליה החיוב כלל". ולא זכיתי להבין את דב"ק, דהרי כאן אין היא פודה בתור האם אלא בתור כהנת, ומה איכפת לן שמדובר בבנה, הרי בעלה הוא הפודה עי"ז שנותן לה בתור כהנת ה' סלעים. וצ"ע.

עכ"פ למדנו מדברי רעק"א יסוד נפלא, דהא שבעל נוטל מתנות אשתו, ולפי תוס' את ה' הסלעים של אשתו. – האמת היא שזה כאילו שאשתו הכהנת נתנה לו, ומדין מכירי כהונה.

והנה ראיתי בר"ן (דף מ"ה. מדפי הרי"ף בד"ה הבו מתנתא – ודבריו מובאים בב"י בסי' ס"א). שאת הגמ' שמספרת על האמוראים שאכלו בשביל נשותיהם מבאר הר"ן: "משמע דה"ק שכל אחד מאלו היה נוטל מתנות בשביל אשתו שמי שהיה נותן להם היה מקיים מצות נתינה שאע"פ שאין כהן רשאי לזכות מתנות לישראל אלא למאן דלא אפשר ליה כדאיתא לקמן, אשתו שאני דכגופיה היא ואינו צריך הרשאה. ונראה לבאר דלר"ן היה קשה איך אפשר להחיל דין מכירי כהונה על בעל הכהנת, הלוא הדין דמכירי כהונה שנלמד מן הגמ' בחולין דף קל"ג שייך רק כשאותו הישראל הוא בדוחק ואין לו לקנות בשר (יעויין ברמב"ם פ"ט מהל' ביכורים הכ"א ובשו"ע יו"ד סי' ס"א סי"ד)? וע"ז תירץ הר"ן דאמנם שם בעי שתהיה השעה דחוקה לו ושעל כן ניחא לו לכהן שמתנותיו יינתנו לו, אך בבעל ואשה בטוחים אנו שניחא ליה לאשה שבעלה יקבל את מתנותיה. (וכפי שכתב שם רעק"א) ולכן לא בעי תנאי זה דשעה דחוקה לו. ואת זה רמז לנו הר"ן בכותבו "אשתו שאני דכגופיה היא ואינו צריך הרשאה", משום שמסתמא ניחא לה לאשתו כן.

עכ"פ, חזינן דהא דהבעל אוכל במתנות אשתו ולוקח את הה' סלעים, נחשב הדבר כאילו שהוא קיבל אותם ממנה. הישראל נתן לה את המעות והמתנות והיא מסרה אותם לבעלה. וא"כ, הרי פשוט דאין כאן גזל השבט כלל, כי הרי הכהנת זכתה בהם, ואך מסרה אותם לבעלה. (ואולי הר"ן הנ"ל הוא הר"ן שהחת"ס מביא שם בסוגריים). שאלת החת"ס תהיה רק קשה א"נ שבדין חו"מ זוכה הבעל בדברי אשתו ומיד ובאופן אוטומטי. אך למה לומר כך? ובאמת ראיתי שהציץ אליעזר בח"ה סי' כ"ה אות ל"ו תי' את קושיית החת"ס באומרו דקודם האשה קונה ורק היא זאת שמוסרת את המעות והמתנות לבעלה. אך שם אינו מביא הגאון את דברי הגרעק"א וכו' בכדי לחזק את טענתו. לענ"ד, דברינו יבהירו מדוע אין כאן גזל השבט כלל וכלל. כן נוכל להבין את שיטת התוס' שסובר שבעל כהנת יכול ליטול ה' סלעים עבור אשתו, כוונתו היא דכמו במתנות כהונה, כן גם כאן הבעל אוכל מאשתו מדין מכירי כהונה והוי הדבר כאילו שהיא נתנה לו. והחולקים על התוס' יסברו או כפי שכתבו הרא"ש, הרמב"ם, והרשב"א מדכתיב בניו בפר' במדבר ילפינן בניו ולא בנותיו למעוטי כהנת. (יעויין באמת ליעקב סוף פרשת במדבר בענין זה. חשבון נחמד).

•   •   •

שיעור זה ראה אור גם בספרי רץ כצבי – נשים (חלק א סימן טז), ובעקבותיו כתב הרב ישראל אריה רייס שליט"א, ראש כולל בית ישראל, ירושלים:

בין כסה לעשור תשע"ו

החיים והשלום וברכת כט"ס

לידיד יקר וחשוב רודף צדקה וחסד

אוהב תורה ולומדיה, מחדש חידושים ומחבר ספרים חשובים

הר"ר צביקה רייזמן הי"ו לאויט"א

לאס אנגל'ס

קיבלתי בערב ראש השנה את ספריו החשובים 'רץ כצבי' על 'ענייני נשים בהלכה' – ב"ח.

התרגשתי ונהניתי עד למאוד שמע"כ מוסיף והולך מחיל אל חיל, וברוך ה' לא נס ליחו ולא כהתה עינו, כה יתן ה' וכה יוסיף אלף פעמים עליך ועל כל הנלווים אליך לחיים ולשלום לטובה ולברכה.

הנני בזה להעלות ע"ג הכתב מעט מהערותי על ספרו החשוב והחדש, ובבוא העת יבוא העט ובעז"ה נמשיך להרחיב בעוד נושאים ועניינים בלנ"ד.

דנתם בהרחבה האם ניתן לפדות את הבן אצל כהנת, ובטוטו"ד הובהר שענין נתינת הכסף בפדיון הבן הוא שונה מכל מתנות כהונה, ורק יש להעבירו לשבט הכהונה, ודברי פי חכם חן. בזאת הובן לי הדין המבואר בשו"ע סימן ש"ה סעיף ז' שניתן לתת את חמשת הסלעים אפילו לעשרה כהנים, ודנו הפוסקים האם גם לכתחילה ניתן לחלק את הנתינה. ולכאורה אם זה ככל חיוב שנתנה בו תורה שיעור, כיצד ניתן לחלקו לעשרה כהנים ואין חובה לתת בזה אחר זה. ולדבריך אתי שפיר, שמכיון שזה חובה עבור שבט הכהונה הרי שבכל אופן שנותן להם את ממונם קיים את המצוה.

[אמנם עי' בפתחי תשובה (ס"ק י) שהביא את דברי החתם סופר שזה ככל דין שיעור נתינה ולכן צריך לכתחילה לתת בב"א, ולכאו' לפי דבריכם במה שכתבתם בשיטת החתם סופר שמהני נתינה לכהנת, א"כ גם בדין שיעור הנתינה היה ניתן לכתחילה לחלק לכמה כהנים, וצ"ע].

ומה שהקשה בסוף הסימן [אות ז'] על דברי החתם סופר, הנה נראה פשוט שכוונת החתם סופר לא על עצם ברכת המצוה אלא על קיום המצוה, וכמו דאיתא בתפילין שיש להתנות שאם אין בזה מצוה יהיה זה מעשה בעלמא וזאת כדי לא לעבור על איסור בל תוסיף ע"י שמתנה ואומר שכוונתו לקיים את המצוה כמו השיטה האמיתית ואז כוונתו וכוונת ברכתו על הנחת התפילין כהלכתה בשיטת רש"י או ר"ת.

וכמו כן  בנדון דידן כאשר פודה אצל כהנת מחוסר ברירה, כמובן שלא מברך מפני הספק והמחלוקת שבדבר, אלא שבנוסף צריך להתנות שכשיגיע לידו לפדות את בנו אצל כהן כדין, יתברר אז שהמעשה הראשון לא היה מעשה 'מצות פדיון הבן', ואז יוכל לפדות כדין ובברכה. אבל זה ברור ואמת שאם לא ימצא כהן זכר יקיים את המצוה 'מספק' בכהנת ובלי ברכה, והדמיון לתפילין פשוט וברור.

יש עוד להרחיב בענין זה בכמה אנפין ועוד חזון למועד.

בזאת הנני לברך את מע"כ עם זוגתו החשובה וכל יוצ"ח היקרים בברכת גמר חתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, מבורכת ומעוטרת בכל מילי דמיטב בגשמיות וברוחניות, שנה בה תתקבל תפילת הכהן הגדול בכניסתו לפני ולפנים לקודש הקדשים עם כל תפילות עם בני ישראל – ברחמים.

בידידות עוז ובתודה על הספרים הנפלאים, מוקיר ערכו הרם, וזוכר חסדי אבות – אביך החשוב והנעלה ז"ל

ישראל ארי' רייס
ראש כולל בית ישראל – ירושלים

•   •   •

על מכתב זה השבתי: 

בס"ד, י"ח כסלו תשע"ו

 כבוד ידידי

הרב ישראל אריה רייס שליט"א

ראש כולל בית ישראל

ירושלים

אחדשה"ט

קיבלתי מכתבך, ושוב הנני להביע רחשי הכרת תודה שטרחת בהרחבה להעלות עלי כתב הערות על ספרי "רץ כצבי" והפעם על מה שכתבתי בענייני "נשים בהלכה" ח"א סימן ט"ז בענין "פדיון הבן על ידי כהנת".

ביקשת לברר מה דעת החתם סופר בזה, שמצד אחד בפתחי תשובה (ס"ק י) הביא את דברי החתם סופר שזה ככל דין שיעור נתינה ולכן צריך לכתחילה לתת בבת אחת, ומאידך נקטתי בשיטת החתם סופר שמהני נתינה לכהנת, ואם כן גם בדין שיעור הנתינה היה ניתן לכתחילה לחלק לכמה כהנים.

ולענ"ד מעיקרא דדינא פירכא, כי גם אם כפי שכתבתי, ענין נתינת הכסף בפדיון הבן שונה מכל מתנות כהונה בזה שרק יש להעבירו לשבט הכהונה, עדיין אינו מבטל את דין הנתינה, שהוא דין בנותן ולא במקבל. וגם אם מצד המקבל שבט הכהונה, יקבל שיעור חמשה סלעים, עדיין מצד הנותן צריך שיהיה שיעור נתינה, ולא תועיל לכתחילה נתינה לעשרה אנשים, שאין שיעור של חמשה סלעים בנתינה, ולכן נקט החתם סופר שדין הנתינה כאן ככל דין שיעור נתינה וצריך לכתחילה לתת בבת אחת.

ואסיים מעין הפתיחה בברכת תודה, ותזכו להרבות כבוד שמים ולהפיץ מעיינותיכם חוצה.

 בברכה ובידידות

צבי רייזמן

•   •   •

הרב אלחנן פרינץ שליט"א, מח"ס שו"ת אבני דרך, בית שמש, כתב:

בס"ד, תשרי התשע"ו

תחל שנה וברכותיה, וגמר חתימה טובה וכט"ס

ישאו הרים וגבעות חיים ברכה ושלום אל כבוד ידידי

איש העסקים הרה"ג צבי רייזמן שליט"א – מח"ס רץ כצבי.

אחדשה"ט באה"ר בכבוד הראוי,

הנני מחזיק טובה לכת"ר עבור מתנתא טבא דשדר לן מר בטיבותא, ספרו החשוב רץ כצבי על עניני נשים בהלכה (ב"ח). ראיתי כי העלה פנינים יקרים ואף שברצוני להשתעשע הרבה בדברי תורתו ויסלח לי ידידי שמפאת עומס השאלות העומדת לפני הלכה למעשה לא האריך אף שהלב רוצה, לפיכך אציין רק בקצרה מספר הערות לחיבת הקודש.

בעניין פדיון הבן ע"י כהנת שמחתי מאוד לראות את דבריו, שכן לפני כחודשיים נשאלתי בזה, ואי"ה הפנה בתשובתי לדברי כת"ר. ואביא לכת"ר מה שהיה נראה לי בזה, אף שמסקנותינו דומות, אצרף עוד מעט מקורות בזה.

באשר שאלתם האם אשה כהנת יכולה לפדות בפדיון הבן, או דצריך דווקא כהן. נראה דצריך דווקא כהן זכר לפדיון, ואבאר.

הגמרא במסכת קידושין (ח, א) אומרת: "כי הא דרב כהנא שקיל סודרא מבי פדיון הבן אמר ליה לדידי חזי לי חמש סלעים". והקשו התוספות (ד"ה 'רב כהנא שקל סודרא בפדיון הבן') "משמע הכא דרב כהנא היה כהן ותימה דבסוף אלו עוברין (פסחים מט, א) משמע דלא היה כהן דקאמר אי לאו דנסיבי כהנתא לא גלאי". ותרצו התוספות שני תירוצים: "וי"ל דתרי רב כהנא הוו אי נמי י"ל דבשביל אשתו היה לוקח כדאשכחן בפרק הזרוע (חולין קלב, א) רב כהנא אכל בשביל אשתו" (כתירוץ הראשון כתבו התוספות רי"ד והמאירי).

לפי התירוץ השני בתוספות עולה דאשה יכולה לפדות, דהרי רב כהנא לקח את חמש הסלעים לאשתו. וע"פ הגמרא בחולין עולה דדינה של כהנת ושל בעלה הישראלי כדין כהן ממש (לגבי מתנות כהונה, וה"ה חמשת הסלעים של הפדיון). וכן הובא בתוספות בפסחים (מט, א ד"ה 'אמר רב כהנא'). וע"ע בתוספות (סוטה כג, ב ד"ה 'כהן') שהביא ע"פ הירושלמי (סוטה ג, ג) דאמרינן גם כהנת, ולא אמרינן בנים ולא בנות כשנאמר "אהרן ובניו". וכן פסק מהר"י איגרא (מנהגי מהר"ש תנג). וכן הזכיר זאת בשו"ת חתם סופר (יורה-דעה שא).

אולם הפני יהושע (קידושין ח) כתב על דברי התוספות "לא מצאתי להם חבר בזה". וכן העלה הרמב"ם (הלכות ביכורים א, י) דלא מועיל כהנת לפדיון, ואלו דבריו: "וכן פדיון הבן לזכרי כהונה שכן נאמר בו (במדבר ג, מח) ונתת הכסף לאהרן ולבניו ופטר חמור לזכרי כהונה שדין הבכורות כולן שוה לזכרים ולא לנקבות". וע"ע בדבריו שם בפרק יא (הלכה ה) "הפודה את בנו… נותן הפדיון לכהן" (ולא לכהנת). וכן העלה גם הרא"ש (בתשובותיו כלל מט, ג. וכן בהלכות פדיון בכור הנמצא בסוף מסכת בכורות סי' ד): "ואין ליתן לכהנת בכור בהמה ולא פדיון הבן", ועיי"ש שלמד זאת דאמרינן "אהרן ובניו", דווקא זכרים, ועיין בגמרא בחולין (קלב, א) הדנה בזה (ע"ע בזה ברבינו בחיי ויקרא ו, טז).

דין זה שאין כהנת יכולה לפדות הובא בראשונים רבים. ואזכיר בזה דגם בשו"ת הרשב"א (א, תתלו) הביא זאת בשם המהר"ם מרוטנבורג (שכט) שאין כהנת יכולה לפדות. וכן איתא בספר החינוך (מצוה שצב) ד"החיוב ליתנו לכהן זכר ולא לכהנת". והכי פסק הטור (יורה-דעה שה): "שיפדנו מהכהן ולא מכהנת", וכן העלה בשו"ת מהרי"א הלוי (א, כ). 

צריך עיון מדוע הרמ"א כתב (יורה-דעה שו, א) לגבי בכור בהמה טהורה דנותנים לכהן ולא לכהנת. ולא כתב הכי לגבי פדיון הבן (וכן העיר האמרי יושר).

בתר עיוני בזה ראיתי דהכי גם העלו האחרונים דאין לכהנת לפדות, ובהם: הלבוש (יורה-דעה שה, א), גהות רעק"א (שה, ח), ערוך השלחן (שה, ג), ילקוט יוסף (שובע שמחות ב עמוד רכט), פדיון הבן כהלכתו (ה, יג) ושו"ת הלכתא מאורייתא (עמוד תתמ). וע"ע בספר אוצר פדיון הבן דהזכיר עוד פוסקים דדנו בפדיון הבן אצל כהנת ובהם: שו"ת תולדות יעקב (יורה-דעה כט), הלכות קטנות (ב, רפח), שו"ת רעק"א (רג), שו"ת מהר"י אסאד (יורה-דעה רסה), גילוי דעת (סא. סח), שו"ת דברי חכמים (יורה-דעה ל), שו"ת ציץ אליעזר (ה, כה פרק לו), לקוטי פנחס (שה, סק"י), בספר רץ כצבי (ב עמוד רו) ובציוני הלכתא (עמוד א'שט) בסוף הלכתא מאורייתא. וע"ע בספר אוצר פדיון הבן (א עמוד קסט), בספר חבל נחלתו (ח, כו) ובספר אלה דברי הברית לגר"א שלזינגר (עמוד תלד). 

העולה לדינא: אשה כהנת אינה יכולה לפדות בפדיון הבן וצריך דווקא כהן זכר לפדיון.

ובזה הנני דורש שלומו הטוב, ידידו המעתיר בעדו לטובה, עדי יבא ינון ולו יקהת עמים, ומאחל לכת"ר שיזכה לראות בגאולת ישראל ובביאת משיח צדקנו.

ברכת התורה ובציפיה לישועה

אלחנן פרינץ – מח"ס שו"ת אבני דרך

•   •   •

על מכתב זה השבתי: 

 בס"ד, י"א כסלו תשע"ו

 כבוד

הרב אלחנן פרינץ שליט"א

מח"ס שו"ת אבני דרך 

בית שמש

אחדשה"ט

קיבלתי מכתבך, ובתוך הדברים הנחת בצריך עיון מדוע הרמ"א כתב (יורה-דעה שו, א) לגבי בכור בהמה טהורה דנותנים לכהן ולא לכהנת. ולא כתב הכי לגבי פדיון הבן.

ואמנם כבר פירשתי את שיחתי במאמר [אות ב], שלא רק דברי הרמ"א מונחים בצריך עיון, אלא שכל פסקי השו"ע בענין זה צריכים עיון, שבדין מתנות זרוע לחיים וקיבה (יו"ד סימן ס"א סע' ח), כתב המחבר: "נותנים אותם לכהנת אפילו היא נשואה לישראל", והרמ"א לא העיר על דבריו כלום, ומשמע שהסכים לדברי המחבר. וכן בנדון ראשית הגז כתב השו"ע (יו"ד סימן של"ג סע' יד) "ראשית הגז חולין לכל דבר, לפיכך נותנים אותו לכהנת אע"פ שהיא נשואה לישראל", וגם כאן לא העיר הרמ"א, ומשמע שהסכים לדבריו.

כמו כן יש לדקדק, בהא גופא שהזכרת שכתב הרמ"א לענין בכור בהמה (יו"ד סימן ש"ו סע' א) ונותנין אותו לכהן ולא לכהנת, מדוע המחבר עצמו לא כתב מה דין כהנת בקבלת בכור בהמה למרות שבשאר מתנות בסימן ס"א לגבי זרוע לחיים וקיבה ובסימן של"ג לגבי ראשית הגז, התייחס המחבר לדין כהנת.

והפלא הגדול ביותר בענין זה הוא, שלגבי פדיון בכור אדם ביו"ד סימן ש"ה, לא מוזכר כלל לא במחבר ולא ברמ"א, מה דין כהנת בזה, וצ"ע.

ואסיים מעין הפתיחה, ובתוספת ברכה שתזכו להרבות כבוד שמים ולהפיץ מעיינותיכם חוצה 

 בברכה ובידידות

צבי רייזמן