פדיון הבן על ידי כהנת

מתוך ספר רץ כצבי

פדיון הבן על ידי כהנת

א.

איתא בגמרא מסכת קידושין (ח, א): "כי הא דרב כהנא שקיל סודרא מבי פדיון הבן, אמר ליה, לדידי חזי לי חמש סלעים". וכתבו על כך התוספות שם (ד"ה רב כהנא) וז"ל: "משמע הכא, דרב כהנא היה כהן. ותימא, דבסוף אלו עוברין (פסחים מט, א) משמע דלא היה כהן, דקאמר אי לאו דנסיבי כהנתא לא גלאי. ויש לומר דתרי רב כהנא הוו. אי נמי יש לומר דבשביל אשתו היה לוקח כדאשכחן בפרק הזרוע (חולין דף קלב, א) רב כהנא אכל בשביל אשתו", עכ"ל.

וביאר הפני יהושע (קידושין שם): "כוונתו, דכי היכי דאיכא למ"ד התם, כהן ואפילו כהנת, ה"נ איכא למימר בכל מתנות כהונה, כדאשכחן נמי בתרומה וחזה ושוק, כנ"ל בכוונתן. אלא שלא מצאתי להם חבר בזה, אלא דוקא היכא דגלי קרא", עכ"ל הפני יהושע.

והיינו שבגמרא בחולין שהביאו התוס' מבואר לגבי מתנות כהונה שאפשר לתת גם לכהנת. ולא זו בלבד, אלא אפשר לתת בת כהן שנשאת לישראל, ואז גם בעלה הישראל אוכל בזכותה. ולומדים מזה התוס' שגם לגבי פדיון הבן כך הוא הדין, שבת כהן יכולה לקבל, וגם אם נשאת לישראל, יכול בעלה הישראל לקבל את כסף פדיון הבן. ולכן רב כהנא "שקיל סודרא מבי פדיון הבן" כיון שהיה נשוי לכהנת. ועל זה כתב הפני יהושע, שלא מצא חבר לתוספות בשיטתם זו.

וברא"ש בהלכות פדיון בכור (סוף מסכת בכורות סימן ד) כתב וז"ל: "ואין ליתן לכהנת בכור בהמה ולא פדיון הבן, דאמר בפרק הזרוע (חולין דף קלא, ב) עולא יהיב מתנתא לכהנתא, אלמא קסבר עולא כהן ואפילו כהנת. איתיביה רבא לעולא, מנחת כהנת נאכלת מנחת כהן אין נאכלת, ואי אמרת כהן ואפילו כהנת, והכתיב כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל. אמר ליה, מטונך, אהרן ובניו כתיב בפרשה. אלמא דפשיטא דכל היכא דכתיב אהרן ובניו, אמרינן כהן ולא כהנת, ובפרשת במדבר סיני כתיב "ויתן משה את כסף הפדוים לאהרן ולבניו" ואיתקש להדדי בבכור אדם ובכור בהמה טמאה, דלא כפי' רש"י בפ"ק גבי הא דרב כהנא שקל סודרא לפדיון הבן, דרב כהנא לא היה כהן דקידושין (ח, א; ובמעדני יו"ט שם העיר שברש"י שלפנינו אינו נמצא ואולי הכוונה ר"י, והיינו דעת תוס' בקידושין), אלא בשביל אשתו היה לוקח שהיתה כהנת", עכ"ל הרא"ש. ומפורש בדבריו שכהנת אינה יכולה לקבל מעות פדיון הבן, דמכיון דכתיב "אהרן ובניו" אמרינן "כהן ולא כהנת", וחולק בזה על דברי התוס' בקידושין.

הרמב"ם כתב בהלכות בכורים (פרק י הלכה כ) וז"ל: "הכהנת אוכלת המתנות, אע"פ שהיא נשואה לישראל, מפני שאין בהם קדושה". מפורש בדבריו, שכהנת מקבלת ואוכלת מתנות כהונה, והיינו כסוגיית הגמרא בחולין שהביאו התוס' בקדושין. ברם לגבי פדיון הבן משמע מדברי הרמב"ם (הלכות בכורים פרק יא הלכה ה) שכתב: "הפודה את בנו נותן הפדיון לכהן", שנותנים דוקא לכהן ולא לכהנת.

ויש להבין ולבאר שיטת הרמב"ם, מאחר שכתב שמתנות כהונה אוכלת כהנת בגלל שאין בהם קדושה, מדוע סובר שפדיון הבן לא נותנים לכהנת, האם זהו בגלל קדושה מיוחדת שיש בפדיון הבן, או שאין הדבר תלוי בקדושה, אלא הטעם הוא כי בפדיון הבן נאמר מיעוט "אהרן ובניו", כמש"כ הרא"ש, ולכן רק בשאר מתנות כהונה יכולה גם כהנת לקבל מה שאין כן בפדיון הבן שיש גזירת הכתוב שרק כהן יכול לקבל את הפדיון ולא כהנת, וצ"ע.

גם פסקי השו"ע בענין זה צריכים עיון. בשו"ע יו"ד (סימן סא סע' ח) כתב המחבר בדין מתנות זרוע לחיים וקיבה: "נותנים אותם לכהנת אפילו היא נשואה לישראל", עכ"ל. והרמ"א לא העיר על כך כלום, ומשמע מזה שמסכים לפסק המחבר. וכן בשו"ע יו"ד (סימן שלג סע' יד) כתב המחבר לגבי ראשית הגז: "ראשית הגז חולין לכל דבר לפיכך נותנים אותו לכהנת אע"פ שהיא נשואה לישראל", עכ"ל המחבר, וגם כן לא העיר הרמ"א, ומשמע מזה שמסכים לפסק המחבר. ומפורש בדברי המחבר שהוסיף טעם מדוע אפשר לתת לכהנת בגלל שראשית הגז הם חולין לכל דבר, ואילו על מתנות כהונה בסימן ס"א [זרוע לחיים וקיבה] לא כתב המחבר טעם זה. ובעצם טעם זה הוא כדברי הרמב"ם שהבאנו לעיל "מפני שאין בהם קדושה". וצריך לבאר מדוע לגבי מתנות כהונה לא כתב המחבר טעם זה. כמו כן, יש לעיין האם לשון המחבר "חולין לכל דבר" משמעותה ומובנה כלשון הרמב"ם "מפני שאין בהם קדושה".

עוד צריך עיון, דהנה לגבי בכור בהמה טהורה כתב הרמ"א בשו"ע יו"ד (סימן שו סע' א) "ונותנין אותו לכהן ולא לכהנת", עכ"ל. וצ"ע מדוע המחבר עצמו לא הזכיר כלום בדין בכור בהמה לגבי כהנת, ומדוע בשאר המקומות, בסימן ס"א ובסימן של"ג התייחס המחבר לדין כהנת, וכאן לא.

והפלא הגדול ביותר בענין זה הוא, שלגבי פדיון בכור אדם (בשו"ע יו"ד סימן שה), לא מוזכר כלל, לא במחבר ולא ברמ"א, מה הדין לגבי כהנת, ודבר זה צריך עיון.

ב.

בשו"ת חתם סופר (חלק יו"ד סימן שא) דן באריכות וביסודיות בסוגיית פדיון הבן על ידי כהנת.

בראשית דבריו מגלה החתם סופר: "רגיל הייתי ליתן מתנות כהונה, זרוע לחיים וקיבה לגיסי ז"ל, בעל כהנת. וכן דרכי ממש בכל יו"ט, לשחוט בהמה ולהפריש ממנה מתנות, וכן ראשית הגז וכו'. אבל מפדיון (הבן) חלילה לי להכריע בין תוס' והרא"ש". והיינו, שהגם שלגבי מתנות כהונה פסק החתם סופר כדעת הרמב"ם והשו"ע הנ"ל, שאפשר לתת לכהנת אפילו היא נשואה לישראל, וגם נהג כן להלכה שנתן מתנות כהונה לגיסו שהיה ישראל, כיון שהיה בעל כהנת. מכל מקום לגבי פדיון הבן, לא רצה החתם סופר להכריע ולפסוק במחלוקת התוס' בקדושין והרא"ש בהלכות פדיון הבכור שהבאנו לעיל, האם אפשר לפדות בכור אדם על ידי כהנת.

כאמור, בתשובה זו האריך מאד החתם סופר בביאור ובירור השיטות בענין פדיון הבן על ידי כהנת, ובתוך דבריו כתב: "וצ"ע קצת, איך ליתן מתנות כהונה או מכל שכן פדיון לאשה שיש לה בעל ישראל, או מכל שכן לבעלה בשבילה, הא גוזל השבט, דה' סלעים או זרוע לחיים וקיבה שנותן לאשה, קנתה הגוף והפירות לבעל. וממילא חזר חסרה ליה שווי הפירות. ולא יהיב להשבט כל הסך המגיע".

ובסיום דבריו כתב החתם סופר להלכה: "מ"מ נלענ"ד, מי שלאחר כל הטרחות אי אפשר לו להגיע לכהן ביום פדיונו, וכבר הגיע לגבורות או שהוא מן הזריזים ואינו רוצה להשהות, ומי ידוע מה יולד יום, עכ"פ יתן ביומו לכהנת בלי ברכה, ויהיה מתנה שאינו מתכוון לצאת בה אלא אם לא יזכה למצוא כהן. ואם ימצא כהן אחר כך, יחזור ויפדה בברכה כראוי, כי אז לא יצא ידי חובתו למפרע", עכ"ל.

ובאמת קושית החתם סופר היא לכאורה קושיה חזקה מאד. דכאשר כהנת מקבלת פדיון הבן, או אפילו שאר מתנות כהונה, הרי זה כעין גזל השבט, כיון ששבט הלוויים לא קיבל את מה שמגיע לו, כיון שאם הכהנת שנשאת לישראל מקבלת את הפדיון, הרי זה שייך לבעלה הישראל, ויוצא מרשות שבט לוי שהתורה זיכה לו את המתנות כהונה, וצ"ע.

עוד דבר צריך לברר, בגמרא בקדושין (ו, ב) מבואר שבפדיון הבן, אם נתנו לכהן את מעות הפדיון במתנה על מנת להחזיר, הבן פדוי. וכן נפסק להלכה ברמב"ם (הלכות בכורים פרק יא הלכה ח) ובשו"ע יו"ד (סימן שה סע' ח). ואילו לגבי שאר מתנות כהונה לא מוזכר ברמב"ם ובשו"ע מה הדין במתנה על מנת להחזיר. וגם ענין זה צריך בירור, האם הדינים של מתנות כהונה דומים ושווים לפדיון הבן או שמא יש הבדלים ביניהם, ובפדיון הבן יועיל במתנה על מנת להחזיר אולם בשאר מתנות כהונה אין אפשרות לתת במתנה על מנת להחזיר. ואם אמנם אכן יש הבדל, צריך ביאור טעם הדבר.

ג.

ביאור הדברים נראה בהקדם דיוק לשונות הרמב"ם בדיני נתינת מתנות כהונה.

בפ"ט מהל' בכורים ה"א כתב: "מצות עשה ליתן כל זובח בהמה טהורה לכהן הזרוע והלחיים והקיבה". שם בפ"י ה"א כתב: "מצות עשה ליתן לכהן ראשית הגז". ואילו שם בפי"א ה"א כתב: "מצות עשה לפדות כל איש מישראל". ומבואר שלגבי מתנות כהונה וראשית הגז, מדגיש הרמב"ם שיש מצות עשה של "נתינה לכהן". אבל לגבי פדיון הבן לא מזכיר הרמב"ם כלל את ענין הנתינה לכהן [ורק להלן שם בהלכה ה' כתב: "ואחר כך נותן הפדיון לכהן"]. וכך גם לגבי פדיון בהמה טמאה (שם פרק יב הלכה א) כתב הרמב"ם: "מצות עשה לפדות כל אדם מישראל פטר חמור בשה". ולא הזכיר כלל את ענין הנתינה לכהן. דברים אלו פותחים לנו צוהר להבנת כל הענין.

הנה כי כן, יסוד מצות פדיון הבכורים, נאמר לבני ישראל לראשונה בהיותם עוד במצרים: "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא" (שמות יג, ב). ופרש"י: "לי הוא, לעצמי קניתים ע"י שהכיתי בכורי מצרים". והיינו, שהקב"ה קידש את בכורי בני ישראל, וכמפורש במדרש (במדבר רבה פרשה ד, ד): "שכן אתה מוציא, שהרג המקום בכורי בהמות מצרים והציל בהמות ישראל, ולכך הקדיש לשמו בכורי בהמות ישראל". ובספורנו (שמות יג, ב): "קדש לי כל בכור, שיתחייבו כולם בפדיון כשאר כל הקדש, למען יהיו מותרים בעבודת חול, שלולי הפדיון, היו אסורים לעשות את כל מלאכת חול".

ומבואר מכל זה שענין הבכורה הוא, שהקב"ה הניח על הבכורים קדושה בעת יציאת בני ישראל ממצרים. ובגמרא בכורות (ד, ב) נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש, אם קדושה זו חלה על הבכורים בהיותם במדבר או לא. ר' יוחנן סובר שקדשו בכורות במדבר, דרחמנא אמר ליקדשו, כדכתיב "קדש לי כל בכור". וריש לקיש סובר לא קדשו בכורות במדבר, מדכתיב "והיה כי יביאך" וכתיב בתריה "והעברת" מכלל דמעיקרא לא קדוש. לפנינו דעת ר' יוחנן, שמיד ביציאת מצרים הניח הקב"ה קדושה על הבכורות, וקדושה זו לא פקעה מני אז ונמשכת מאז ללא הפסק.

[ולאחר מעשה העגל, בו השתתפו גם הבכורים [כדברי הירושלמי (מגילה פרק א הלכה יא) "שבר ה' מטה רשעים – אלו הבכורות שהקריבו לעגל תחילה"], הגם שנלקחה מהם העבודה ונמסרה לשבט לוי שלא חטאו, וכמו שנאמר (במדבר ג, יב) "ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל, תחת כל בכור פטר כל רחם מבני ישראל והיו לי הלוים", מכל מקום נשארה בבכורים קצת קדושה, וכמו שכתב המשנה ברורה בהלכות נשיאת כפים (סימן קכח ס"ק כב) "וכשאין לוי יוצק [נוטל ידים לכהן] בכור פטר רחם, דהוא גם כן קדוש קצת"].

כל האמור עד עתה, מתייחס לענין פדיון הבן ובכור בהמה טהורה. ברם שאר מתנות הכהונה, ניתנו לראשונה ללוים אחרי מעשה קרח ועדתו. אז אמר הקב"ה: "כל תרומות הקדשים אשר ירימו בני ישראל לה', נתתי לך ולבניך ולבנותיך אתך לחק עולם" (במדבר יח, יט). ועד אז לא היה קיים ענין מתנות כהונה כלל.

יוצא איפוא, שיש הבדל מהותי ויסודי בין ענין פדיון הבן ופדיון בכור בהמה לבין ענין שאר מתנות הכהונה. פדיון הבן וקדושת בכור בהמה נובעים מכך שבעקבות מכת בכורות, נתן הקב"ה קדושה על בכורי בני ישראל, קדושה שעושה אותם כדבר של קודש [כדברי הספורנו הנ"ל]. ועל ידי נתינת חמשת השקלים כסף הפדיון לכהן, יורדת הקדושה מהבכור. וזה שונה בתכלית משאר מתנות הכהונה, שעניינם הוא נתינה לשבט הכהנים ותו לא.

ומצאתי הגדרה זו במהות ענין פדיון הבן, מפורשת בדברי הרש"ר הירש בפרשת קרח, עה"פ (במדבר יח, טו) "כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה יהיה לך אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה", וזה לשונו: "הכתוב מייחס כאן את מעשה הפדיון לכהן, שהרי "תפדה" פונה לאהרן שהוא נציג הכהונה". ומפרש הרש"ר על פי דברי הגמרא (בכורות נ"א ע"א) שאמרה כלל שאיננו נוהג בפדיון הקדש אחר "המפריש פדיון בנו ואבד חייב באחריותו" – "למדנו מכאן, שפדיון מקבל תוקף רק בשעת קבלת הכסף על ידי הכהן, ונמצא שקבלת הכסף על ידי הכהן היא חלק מהותי במעשה הפדיון. נמצא איפוא שהכהן נחשב משתתף במעשה הפדיון, ועל פי זה אפשר לפרש את הגוף הנוכח של "תפדה" המוסב אל הכהן". ועל פי זה מפרש הרש"ר את לשון הכתוב "יהיה לך" – "לאמיתו של דבר, הבכור הוא ברשות המקדש המיוצג על ידי הכהן, ובייעודו המקורי היה עליו לתפוס מעמד של כהן או של לוי ביחס למקדש, אך עם קבלת כסף הפדיון, הרי הכהן פוטר אותו בשם המקדש, משחרר אותו ממעמדו במקדש".

יסוד הדברים העולה, שבכך שהכהן מקבל את כסף פדיון הבכור, אין כאן מעשה של קבלה, ואין צריך חלות של קבלה. כסף הפדיון צריך רק לעבור דרכו של כהן, שהוא כמייצג את שבט הכהונה, אבל למעשה אין הוא נחשב "מקבל" אלא רק "מעביר", כי הוא רק מעביר דרכו את הכסף כמעשה קוף בעלמא.

הגדרה זו שהישראל עושה את כל החלות בפדיון הבן, ואין הכהן עושה בקבלתו כלום, מבוארת גם בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן יח), שם הוא דן לגבי ענין הברכה על נתינת מתנות כהונה לכהן, וכתב בתוך דבריו: "וכן מתנות כהונה אין מברכין על נתינתו, דאין הישראל נותן משלו אלא שהשם יתברך זכה אותן לכהן, ומשלחן גבוה קא זכו וכו'. אבל על פדיון הבן ועל הפרשת חלה ומעשרות מברך. מפני שאינו מברך על הנתינה אלא על ההפרשה ועל הפדיון שתלויין בו".

מפורש בדבריו כמו שנתבאר, שלגבי פדיון בכור, העיקר הוא מה שעושה הישראל, ולכך הוא יכול לברך על מעשהו, כי הכהן לא עושה שום דבר והוא רק מעביר דרכו את הכסף. ולכן אומר הרשב"א שהישראל יכול לברך, כיון שהוא עושה את הכל, מה שאין כן לגבי מתנות כהונה, שיש שותפות בין הנותן לכהן, והכל תלוי בדעת שניהם, לא יכול הישראל לברך על דבר שלא תלוי בו אלא ביחד עם אחר.

ומעתה מבואר היטב מדוע לגבי פדיון בכור אדם ובכור בהמה לא הביא הרמב"ם כלל את ענין הנתינה לכהן, כיון שאת כל המעשה עושה הישראל המפריש, והכהן אינו עושה כלום כי אם מעביר דרכו את הכסף כמעשה קוף בעלמא. אולם בדיני מתנות כהונה שפיר הזכיר הרמב"ם את ענין הנתינה לכהן, כיון שבהם אכן הענין משותף לישראל הנותן ולכהן המקבל, וכמו שנתבאר.

ד.

כאמור לעיל, עיקר מצות פדיון הבכורים החלה בעת יציאת מצרים, זכר לנס הצלת בכורי ישראל במכת בכורות, ולכן הופרשו הבכורות וחלה עליהם קדושה. והנה מבואר בשו"ע (או"ח סימן תע סע' א) "ויש מי שאומר שאפילו נקבה בכורה מתענה". ובמשנה ברורה (שם ס"ק ג) כתב: "שמכת הבכורות היתה גם עליהן כדאיתא במדרש", עכ"ל. ומעתה מכיון שכל ענין קידוש הבכורות נובע מהצלתם ממכת הבכורות, לכן גם חלה הקדושה גם על בכורות נקבות, ולפיכך חלה עליהם חובת התענית.

ולפי זה מבוארת היטב שיטת התוס' בקידושין שהבאנו בתחילת הדברים, שכהנת יכולה גם כן לקבל מעות פדיון הבן, וגם ישראל שנשא כהנת יכול לקבל בגלל אשתו. שהרי כמו שנתבאר לעיל, שכל מה שעושה הכהן בענין פדיון הבן, אינו בגדר קבלה של מעות פדיון, ואין לזה שום שם של קבלת מעות, והוא רק כמעשה קוף בעלמא, אם כן מה לי כהן או כהנת או ישראל הנשוי לכהנת, יש רק צורך שיעביר דרך כהן ואז זה יחשב שהכהן פדה אותו, כי הפדיון עבר דרכו.

ובזה גם מיושבת קושית החתם סופר שהקשה, מדוע אם נותנים לכהנת שנשאת לישראל ובעלה הישראל אוכל פירות, אין זה נחשב כגזל השבט. אולם לפי המבואר, אין זה שייך כלל לגדר זה של גזל השבט, כי אין כאן ענין של נתינה לשבט, אלא יש כאן רק ענין שהמעות יעברו דרך השבט, וא"כ מה לי אם הם עוברים דרך כהן או כהנת או ישראל שנשוי לכהנת, את מעשה הקוף שצריך לעשות בהעברת המעות דרך שבט הכהונה, יכול כל אחד לעשות.

אמנם לגבי שאר מתנות כהונה, קושית החתם סופר תשאר במקומה, ועדיין יקשה היאך איתא בגמרא חולין (קלב, א) שבת כהן אפילו נשאת לישראל אוכלת, ועל זה יש שפיר להקשות דהוה גזל השבט, כיון שבכל מתנות כהונה יש כן ענין של נתינה, כמו שהתבאר, כיצד אפשר לתת שאר מתנות כהונה לבת כהן הנשואה לישראל.

ודעת הרא"ש וסיעתו החולקים על התוס' וסוברים שכהנת אינה יכולה לקבל מעות פדיון הבן, טעמם התבאר שהוא בגלל שיש מיעוט מיוחד שנאמר "אהרן ובניו". ומעתה, אין זה שייך כלל למה שכתב הרמב"ם (הלכות בכורים פרק י הלכה כ) שכהנת אוכלת מתנות כהונה "בגלל שאין בהם קדושה", שהרי לגבי פדיון הבן אין זה משנה אם יש בבכור קדושה או לא, והטעמים במחלוקת הם כמבואר.

ומעתה גם מבוארים היטב דברי שו"ת חתם סופר (חלק יו"ד סימן שנב) שאפשר לפדות על ידי בכור קטן [הובאו דבריו להלכה בפתחי תשובה, יו"ד סימן שה ס"ק ד]. שכן לפי המבואר, כאשר הכהן מבצע את פדיון הבן, אין לזה חלות שם של קבלה, אלא הוא מעשה קוף בעלמא, כמייצג את שבט לוי, א"כ מה לי אם הוא קטן או גדול, הרי אין במעשהו שום חלות שיש בזה צורך לאדם גדול דוקא כמו בקניינים ושאר עניינים של חלות מעשה שצריך בהם דוקא גדול.

ולפי האמור נבין את דברי הקצות החושן (סימן רמג) הסובר שלגבי פדיון הבן מועיל נתינה בעל כורחו [ובנתיבות המשפט חולק עליו], כיון שבמעשה הכהן בפדיון הבן אין שום חלות של קבלה, אם כן מה לי אם היה זה בעל כרחו. דוקא פעולות כמו קנינים או ענינים אחרים הדורשים חלות של מעשה, בהם צריך שיהיה זה מדעת ולא בעל כרחו, אבל כאשר זהו מעשה קוף בעלמא, נתינה בעל כרחו תועיל גם כן.

ה.

והנה לעיל הבאנו את דברי החתם סופר בדין פדיון הבן ע"י כהנת, שכתב בסוף דבריו: "מ"מ נלע"ד, מי שלאחר כל הטרחות א"א לו להגיע לכהן ביום פדיונו, וכבר הגיע לגבורות, או שהוא מן הזריזים ואינו רוצה להשהות, כי מי יודע מה יולד יום, עכ"פ יתן ביומו לכהנת בלי ברכה, ויהיה מתנה שאינו מתכוין לצאת בה אלא אם לא יזכה למצוא כהן, ואם ימצא כהן אחר כך, יחזור ויפדה בברכה כראוי, כי אז לא יצא ידי חובתו למפרע" ומסיים שם החתם סופר: "כי כן אנו מתנין בהנחת תפילין דרבינו תם ובק"ש של ערבית בעוד יומם".

אך לכאורה צ"ע בדבריו, שכן בשלמא בתפילין אנו מברכים "על הנחת התפילין" בראשונה על הנחת תפילין של רש"י, וזה מועיל גם על הנחת תפילין דרבינו תם שמניחים אחר כך, ושייך להתנות כשמניח את התפילין של רש"י שהברכה תהיה גם על התפילין דרבנו תם. אולם בפדיון הבן מחדש החתם סופר שעל הקיום הראשון של פדיון הבן על ידי כהנת לא מברכים ואם התנאי שעושה אינו מועיל לגבי הברכה, אם כן יוצא שלא בירך על פדיון הבן שעשה על ידי הכהנת, ולכאורה אינו דומה לתפילין, וצ"ע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

תשעה באב שחל בשבת

תשעה באב שחל בשבת הלכה פסוקה ברמב"ם (הלכות תעניות פ"א ה"ד) ובשו"ע (או"ח סימן תקנ סע' ג) "כל ד' הצומות הללו [י"ז בתמוז, תשעה באב,

קרא עוד

סעודת פורים

סעודת פורים ענף א: על הנסים וחיוב פת בסעודת פורים א. כתב השו"ע (סימן תרצה סע' ג) בדינו של האוכל סעודה בפורים ש"אומר על הניסים

קרא עוד

ברכת החודש

ברכת החודש א. בכל קהילות ישראל נהגו לומר את 'ברכת החודש', דהיינו להכריז קודם תפילת מוסף בשבת שלפני ראש חודש, על החודש הקרב ובא [מלבד בשבת

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

גדרי ספק פיקוח נפש

א. ספק פיקוח נפש דוחה שבת – סוגיות הגמרא בדברי הגמרא במסכת יומא מבואר כי גם ספק פיקוח נפש מתיר חילול שבת, ואף שסיכוי ההצלה

קרא עוד

הכשרת כבד

א. דם בכבד – מקור האיסור וטעמיו התורה אסרה לאכול דם, אולם בדברי הגמרא מבואר כי מותר לאכול כבד אף על פי שכולו דם, ורבותינו

קרא עוד

הפסד מרובה

 א. הפסד מרובה – מקורות ביטול כלי מהיכנו במקום הפסד מרובה • "כדאי הוא היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק" • "התורה חסה על ממונן של

קרא עוד

חלב ואבקת חלב נכרי

 א. האיסור בשתיית חלב נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה בעבודה זרה נמנה החלב בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. בסוגיית הגמרא נתבאר הטעם לכך, מהחשש

קרא עוד

גבינת וחמאת נכרים

 א. האיסור באכילת גבינת נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה במסכת עבודה זרה הגבינה נמנית בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. ואף שנאסר חלב נכרי מחשש

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.