פלטרין של מלך

א. מעלת ההשגחה על עם ישראל – על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו

בדברי הרמב"ן מבואר כי דרכי ההשגחה על עם ישראל שונות מההשגחה על כל אומות העולם, ובעוד שההשגחה על כל אומות העולם היא באמצעות 'שרים' [מלאכים] ומזלות – על עם ישראל הקב"ה משגיח בכבודו ובעצמו, ולא באמצעות כוחות אחרים.

יסודות הדברים בפסוקים בפרשת האזינו (1א) "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ", ופירש הרמב"ן בפרשת אחרי מות (1ב) "כי השם הנכבד ברא הכל, ושם כח התחתונים בעליונים, ונתן על כל עם ועם בארצותם לגוייהם כוכב ומזל ידוע כאשר נודע באצטגנינות. וזהו שנאמר (דברים ד, יט) אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים, כי חלק לכולם מזלות בשמים, וגבוהים עליהם מלאכי עליון, נתנם להיותם שרים עליהם, כענין שכתוב (דניאל י, יג) ושר מלכות פרס עומד לנגדי". ומבואר כי ההשגחה על כל אומות העולם היא באמצעות 'שרים' [מלאכים] ומזלות. אולם על עם ישראל הקב"ה משגיח בכבודו ובעצמו, ולא באמצעות כוחות אחרים, כדבריו בפרשת ואתחנן (1ג) "ואמר ואתכם לקח ה', כי אתם חלק ה', לא תקימו עליכם שר או עוזר זולתו". ובפרשת האזינו (1ד) ביאר הרמב"ן, דהיינו לשון הכתוב "וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר – שלא תהא רשות לאחד משרי אומות העולם לבוא ולשלוט בכם".

מהלך זה ההשגחה המיוחד של עם ישראל, הנמצא למעלה משליטת המזלות והמלאכים – הובטח על ידי הקב"ה לאברהם אבינו במאמר הכתוב  (1ה) "וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹקִים", כמבואר בדברי הרמב"ן (1ו) [וראה בדברי מו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל, בספרו שם דרך (2א) לבאר שאין זו סתירה למבואר בדרי הרמב"ן בפרשת ויצא, שההבטחה להיות "חלק ה' עמו" ניתנה ליעקב אבינו].

ב. מעלת ארץ ישראל – נחלת ה' לא נתן עליה מן המלאכים קצין שר ומושל

כמעלת עם ישראל שאינם מושגחים על ידי המלאכים הכוכבים והמזלות, אף מעלתה של ארץ ישראל, שהיא "נחלת השי"ת" – "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ" (2ב), המושגחת על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו "לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר או מושל". כפי שהרחיב הרמב"ן לבאר בפרשת אחרי מות (2ג) "אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב היא נחלת ה' מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המיחד שמו זרע אוהביו". וכפי שכתב רבנו בחיי (3א) "כי עיקר הדרישה וההשגחה שם, ומשם מתפשטת לשאר הארצות, כענין הלב באדם שהוא נתון באמצע הגוף שהוא עיקר החיות ומשם החיות מתפשט לשאר האיברים. ובא הכתוב ללמדנו שאין ארץ ישראל נתונה תחת ממשלת הכוכבים והמזלות כשאר הארצות, ואינה נמסרת לדרישת אלהי מעלה כשאר האקלימין, אבל הקב"ה בעצמו ובכבודו דורש אותה תמיד, לא מינה עליה משאר הכוחות שוטר ומושל". וראה בתוספות ובהרחבה גם בדברי הרשב"א בפירושי ההגדות (3ב).

ג. מעלת ארץ ישראל שאינה ככל הארצות – אינה מקיימת בתוכה עוברי עבירה

מחמת מעלתה של ארץ ישראל היא אינה סובלת ומקיימת עוברי עבירות, אלא מקיאה מתוכה את כל המטמאים אותה. וכפי שכתב הרמב"ן בפרשת אחרי מות (4א) בהמשך דבריו המובאים לעיל: "וכן שנו בספרא, ולא תקיא הארץ אתכם וגו', ארץ ישראל אינה כשאר ארצות, אינה מקיימת עוברי עבירה". ולכן יושבי ארץ כנען נענשו על העריות "כי הארץ תקיא אותם, כי הארץ תתעב כל התועבות האל". והוסיף: "והענין כולו למעלת הארץ וקדושתה".

עוד מבואר בדברי הרמב"ן בפרשת וירא (4ב), כי מעלת ארץ ישראל קדמה לישוב עם ישראל בתוכה, ומחמתה נענשו אנשי סדום על חטאיהם בה, כי "נחלת ה' אינה סובלת אנשי תועבות".

ד. כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלו-ה

על פי יסודות הדברים שנתבארו לעיל, ביאר הרמב"ן בפרשת אחרי מות (4א) בהמשך דבריו המובאים לעיל, את פשר דברי חז"ל (4ג) "כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלו-ה", כי ההשגחה המיוחדת של הקב"ה היא רק על ארץ ישראל ולא על חו"ל, ו"השם הנכבד הוא אלהי הארץ" [לשון הרמב"ן בפרשת וילך, 4ה], ולכן היושב בחו"ל, כביכול "עובד עבודה זרה" [לשון הרמב"ן בפרשת ואתחנן, 4ו], וראה גם בדברי הרמב"ן בפרשת חיי שרה (5א).

ה. קיום המצוות בחוץ לארץ מדין "הציבי לך ציונים"

לאור המבואר לעיל בעניינם המיוחד של קיום המצוות בנחלת ה' – ארץ ישראל, ביאר הרמב"ן בפרשת אחרי מות (5ב) בהמשך דבריו המובאים לעיל, את גדר החיוב במצוות בחוץ לארץ מדין "הציבי לך ציונים", וזה לשונו: "ומן הענין הזה אמרו בספרי, ואבדתם מהרה (דברים יא, יז), אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינין במצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים, משל לאדון שכעס על אשתו ושלחה לבית אביה, אמר לה הוי מתקשטת תכשיטים שכשתחזרי לא יהיו עליך חדשים, וכן אמר ירמיה (לא, כ) הציבי לך ציונים, אלו המצוות שישראל מצוינין בהם". וכן מבואר בדברי הרמב"ן בפרשת ואתחנן (5ג) ובשו"ת הרשב"א (5ד) ש"עיקר המצוות התורה כולן בארץ הן", ולכן קיום המצוות בחו"ל הוא מדין "הציבי לך ציונים" – כדי שלא "ישכחו" את קיום המצוות כאשר הם מחוץ לארץ ישראל.

ולפי זה ביאר בספר שם דרך (5ה) את דברי המדרש, שהמקושש התכוון "לשם שמים", שהיו בני ישראל אומרים: "כיון שנגזר שלא להיכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחוייבים במצוות, עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים". ודבריהם מבוארים על פי הרמב"ן, כי חשבו ישראל שמאחר ונגזר עליהם לא להיכנס לארץ ישראל הרי שבחו"ל אין עליהם כלל חיוב מצוות, וגם החיוב מחמת "הציבי לך ציונים" פקע, שכן חיוב זה הוא כמו שכתב הרמב"ן "כדי שלא יהו חדשים עלינו כשנחזור לארץ, כי עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה'" וזה לא שייך אצלם מאחר ואינם עתידים להיכנס לארץ ישראל. ומשום כך עמד המקושש וחילל שבת "כדי שיהרג ויראו אחרים".

ו. האבות שמרו את התורה בארץ ישראל

הרמב"ן בפרשת אחרי מות (6א) בהמשך דבריו המובאים לעיל, הוסיף לבאר כי הסיבה שנשא יעקב אבינו שתי אחיות, היתה מכיון שהאבות קיימו את התורה רק בארץ ישראל ולא בחוץ לארץ, ולכן רחל אמנו נפטרה כששבו לארץ ישראל: "וה' לו לבדו נתכנו עלילות, שמתה רחל בדרך בתחילת בואם בארץ, כי בזכותה לא מתה בחוצה לארץ, ובזכותו לא ישב בארץ עם שתי אחיות, והיא היתה הנשאת באיסור האחוה" [ומטעם זה פירש בפרשת ויחי (6ג) מדוע לא נקברה במערת המכפלה: "הכוונה ליעקב שלא הוליך אותה למערה, כדי שלא יקבור שם שתי אחיות, כי יבוש מאבותיו, ולאה היא הנשאת לו ראשונה בהיתר, ורחל באהבתו אותה בנדר אשר נדר לה לקחה"].

בפרשת תולדות (6ב) הוסיף הרמב"ן לבאר את יסודות הדברים בהרחבה: "והנראה אלי מדעת רבותינו שלמד אברהם אבינו התורה כולה ברוח הקדש ועסק בה ובטעמי מצותיה וסודותיה, ושמירתו אותה היה בארץ בלבד, ויעקב בחוצה לארץ נשא האחיות, וכן עמרם. כי המצוות משפט אלקי הארץ הן, אף על פי שהוזהרנו בחובת הגוף בכל מקום".

וראה תוספות וביאורים בדברי הרמב"ן בספר שם דרך (7ב) ובמה שכתב, כי מה שהאבות שמרו את התורה והמצוות רק בארץ ישראל ולא בחו"ל, מכיון שבכל מצוה יש שתי בחינות: [א] הציווי – שנצטווינו לעשות מצוות ונאסר לעבור עבירות. [ב] המציאות – כלומר, מכיון ש"קודשא בריך הוא אסתכל באורייתא וברא עלמא" (זוה"ק תרומה קסא, ב) הרי שבכח המצוות והעבירות נקבעת מציאות בבריאה של טוב ורע, וקבעה החכמה העליונה מציאות הטוב והשלמות בקיום המצוות, ולהבדיל, מציאות של חסרון ורע בעולם במעשי העברות. ומכך נובעת מציאות שגם כאשר נעשה חטא בשוגג, נגרם "מום" על ידו. ומעתה האבות שמרו את המצוות וקיימו את התורה לא מפני הציווי, שהרי עדיין ללא נצטוו, אלא שמרו וקיימו את התורה והמצוות משום עצם המציאות בעולם התלויה במצוות ה', ועיקר מציאות זו היא רק בארץ ישראל "כי המצוות משפט אלקי הארץ הם", ולכן בחו"ל לא שמרו התורה, ונשא יעקב אבינו שתי אחיות, עמרם נשא דודתו, ומשה הקים שתים עשרה מצבה וכיו"ב. ואמנם לאחר מתן תורה שציווי השי"ת הוא גם בחו"ל הרי שמעתה נקבע שגם בחו"ל יש בכל ציווי תרתי: הציווי והמציאות דהמצוות, ופשוט.

ז.  עיקר מקומה של התורה – בארץ ישראל

מיסודות הדברים שנתבארו לעיל, נבין את דברי חז"ל כי עיקרה של התורה בארץ ישראל, כדברי הספרי (8ב) "תבל זו, ארץ ישראל,  למה  נקרא  שמה תבל,  על  שם  תבלין  שבתוכה.  איזהו תבלין שבתוכה, זו תורה, שנאמר (8א) בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה, מכאן שהתורה בארץ ישראל". וכיוצא בזה מובא במדרש (8ג) "וזהב  הארץ  ההוא  טוב (בראשית ב, יב), מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל". ובביאור הגר"א על שיר השירים (8ד) כתב: "הביאני המלך חדריו, הוא מועד ביאתן לארץ ישראל.  ואמר חדריו, שהן חדרי תורה,  היא בארץ ישראל  כמ"ש  מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה". וראה תוספת בביאור ענין זה בספר זמן שמחתנו (8ז) ובספר בעבודתו ינחלוה (8ח).

ח. היושבים בארץ ישראל 'פלטרין של מלך' – קירובם עלול לגרום לריחוקם

דברי הרמב"ן בפרשת אחרי מות אודות מעלותיה של ארץ ישראל חזרו נשנו בדרשה שנשא הרמב"ן (9א), כאשר זכה לעלות לארץ ישראל, ושם גילה כי מסיבה זו, עזב את ביתו ונטלטל ממקומו. אך בד בבד גם הזהיר את הזוכים לשבת לפני הקב"ה בארצו "שהם כמו רואי פני המלך, ואם זהירים בכבודו טוב להם ואשרי הם. ואם ממרים בו, אוי להם יותר מכל הבריות, שהם עושים מלחמה ומכעיסים את המלך בפלטרין שלו, ומוציאם מן הפלטרין". ונמצא לפי זה: "כי קירובם אצל הקב"ה עלול לגרום לריחוקם, אם ח"ו ימרו בו ויכעיסוהו".

ולפי זה, יש להוסיף עומק בביאור דברי הרמב"ן בפרשת מסעי (9ב), כי הקב"ה החמיר יותר עם יושבי הארץ לכבוד השכינה אשר שם.

ט. כל המקודש מחברו חָרֵב מחברו

כאשר הרמב"ן עלה לארץ ישראל בערוב ימיו [בשנת ה' כ"ז (1267)], סיפר באגרת (10א) ששלח לבני משפחתו על מצבה של ארץ ישראל באותם הימים: "מה אגיד לכם בענין הארץ, כי רבה העזובה וגדל השממון. וכללו של דבר, כל המקודש מחברו חרב יותר מחברו. ירושלים חרבה יותר מן הכל, וארץ יהודה יותר מן הגליל". והדברים צריך ביאור, מה עומק עניינה של ההנהגה זו של ארץ ישראל, המשתנה מן הקצה אל הקצה. מחד גיסא, היא "הדר העולם", כלשון הרמב"ן בדרשה לראש השנה (11א) – המקום המשובח והנעלה ביותר בעולם. ומאידך גיסא, בחורבנה, היא המקום החָרֵב ביותר בעולם.

לביאור הדברים נעיין היטב במעשה המובא במסכת כתובות (11ב), ובו תיאור מצבם של ישראל לאחר חורבן בית המקדש השני, והמעשה עם רבי יוחנן בן זכאי שראה את בתו של נקדימון בן גוריון מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים "בכה ואמר אשריכם ישראל, בזמן שעושים רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושים רצונו של מקום, מוסרם בידי אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה". והפלא עצום, מעולם לא שמענו כי תוך כדי בכי שייך לומר "אשרי", שהוא ביטוי של שמחה ואושר, וצ"ע.

בביאור דברי רבן יוחנן בן זכאי שבכה ואמר "אשריכם ישראל", ייסד המהר"ל מפראג (9ג) כי "אין לישראל שום מדרגה בינונית – או שהם מושלים על הכל או שהכל מושלים עליהם". וביאר בספר שפתי חיים (11ד) "רבי יהודה הלוי מסווג בספרו הכוזרי את הבריאה לחמשה סוגים: דומם, צומח, חי, מדבר, ישראל. אמר מרן הרב מבריסק זצ"ל, כל סוג הוא מדרגה בכח עצמו. הצומח, כשמפסיקה צמיחתו אינו יורד בדרגה אל סוג דומם, וכן החי, הבהמה, אינו יורד אל סוג הצומח כשנפסקה חיותו, אלא נעשה נבלה והופך לאין ולאפס. וכן המדבר, גוי שמת, אינו יורד דרגה אל סוג החי. כך עם ישראל כשיורדים ממדרגתם כאשר אינם ממלאים את תפקידם בבריאה, אין הן יורדים לדרגת "מדבר" – גוי, אלא הם מאבדים בכלל את קיומם המיוחד.

לפי זה מתבארים דברי הרמב"ן "כל המקודש מחברו חָרֵב יותר מחברו", ונראה כי בדומה למצבו של עם ישראל – כך מצבה של ארץ ישראל שהיא "דבר שלם". ולכן כאשר יש בה חיסרון, היא נעקרת מכל מהותה היות ואין בה מציאות של "בינוני", וחורבנה גדול מכל מקום אחר.

י. בארץ ישראל צריך לילך מאד בדרכי ה'

העולה מן הדברים שנתבארו לעיל, כי מרום מעלתה של ארץ ישראל, נדרשת זהירות רבה להקפיד להתהלך בה בדרכי השי"ת, בשמירת התורה והמצוות, כדי שנזכה למעלותיה המופלאות. שאם לא כן, כמו שנתבאר לעיל, ח"ו עלולה הארץ להקיא את יושביה, רחמנא ליצלן, ומי שמתנהג בה בקדושה ובטהרה, אין קץ לשכרו – ראה באגרת הגר"א (12א) ובעיונים של רבי יחזקאל סרנא (12ב).

ממוצא הדברים נשכיל להתחזק ולהיזהר בשמירת קיום התורה ומצוותיה בארץ ישראל, כדבריו של רבי אלעזר אזכרי בספר חרדים (13) וזה לשונו: "אבל הבאים לא"י ואין שמים על לב כי הם בהיכל המלך ומורדים ופושעים ומרבים במשתאות של סעודת מריעות ומרזחים, עליהם הכתוב אומר (ירמיה ב, ז) ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה, וכתיב (ישעיה א, יב) כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי". וסיים: "לכן כל אדם יחרד בבואו אל ארץ ישראל להיות ירא שמים כפל כפלים ממה שהוא בחוצה לארץ, וידע כי בבית המלך הוא יושב".