פצוע דכה בנשיאת כפיים

בשו"ת ממעמקים (חלק ב סימן ז) הובאה שאלה מזעזעת אודות כהן שסורס על ידי הנאצים ימח שמם לאחר שנתפס מחביא מעט מזון במקום מבושיו:

"בשנת תש"ב הוציאו הגרמנים צו האוסר לעובדי הכפיה היהודים להכניס לגטו בשובם מעבודתם צרכי מזון, מארוחתם הזעומה שניתנה להם במקום עבודתם. מטרת הצו היתה כנראה, שעובדי הכפיה לא ישתמשו בלחם חוקם, כדי להחיות בו את אנשי ביתם נשיהם וטפם, ויתענו בראותם את אנשי ביתם עטופים ברעב. הנאצים ימ"ש היו נוהגים לבדוק ולחפש בבגדיהם ובכליהם של היהודים לוודא שלא הבריחו מעט אוכל לביתם.

אחד היהודים, הקדוש ר' יחיאל ב"ר מאיר הכהן הי"ד, לא עמד בנסיון הנורא, וכדי להביא מעט לחם לעולליו הרכים, פרס מלחם עניו פרוסה ושם אותה במבושיו, בחושבו שבאופן זה יצליח להעבירה לביתו מבלי שעין הצוררים הארורים תרגיש בדבר. אך בשובו מהעבודה תפסוהו הרשעים ימ"ש, פשטו את בגדיו מעליו, ומשמצאו את פרוסת הלחם היבש במקום הבושת, הכוהו מכות רצח ולא נתקררה דעתם עד שעשאוהו כעץ יבש בסרסם אותו, למען לא יוכל להוליד עוד. 

לאחר שהחלים הקדוש ר' יחזקאל הי"ד מפצעיו, בא אל רבי אפרים אשרי, מחבר שו"ת ממעמקים, ושפך את מר לבו: הן נגזרתי מלבוא בקהל, אין לי תקות אדם, ובוודאי סופי יהיה שהזדים ימ"ש יכריעוני לטבח, אבל בינתיים חלילה לי מעבור תפילה וברכה, משכים ומעריב אני לבית המדרש במסירות נפש. אולם איך תערוב עלי תפילתי שהרי מזרעו של אהרן הכהן אני, ומתמיד קראתי ראשון בתורה, וכפי שידעתי לא אוכל עוד לעלות לתורה ככהן לקרוא ראשון, עולמי חשך בעדי מבלי שיהל לי אור.

ונפשו בשאלתו: "אולי יש בשבילי מזור ותרופה מצד הדין כדי שאוכל לעלות לתורה כדרכו של כהן לברך ראשון ולשבוע מזיו כבודה, ויורני כדת מה לעשות וכדין איך להתנהג בנדון זה". 

מסקנת שו"ת ממעמקים תובא להלן, ובעקבות דבריו ביררנו עם בני החבורה הי"ו את גדרי הפסול של פצוע דכה ישראל לבוא בקהל, ופצוע דכה כהן בדיני קדושת הכהונה בכלל, ונשיאת כפיים בפרט.

א. פסול "פצוע דכה" מוזכר בתורה ביחס לכלל ישראל, וביחס לכהנים. 

• בפרשת כי תצא (דברים כג, ב) נאמר: "לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּה וּכְרוּת שָׁפְכָה בִּקְהַל ה'". ופירש רש"י: "פצוע דכה, שנפצעו או שנדכהו ביצים שלו. וכרות שפכה, שנכרת הגיד ושוב אינו מוליד". בפסוק זה מדובר על כלל ישראל – כהנים לויים וישראלים, ומפורש שכל פצוע דכה וכרות שפכה לא יבוא בקהל ה', דהיינו שלא ישא ישראלית, כדברי רש"י (שם פסוק ג) "לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה'", ופירש רש"י: "לא ישא ישראלית" [בשפתי חכמים ביאר מדוע לא פירש רש"י מהי המשמעות של "לא יבוא בקהל ה'" אצל פצוע דכה, והמתין לפרשו אצל ממזר].
• בפרשת אמור אל הכהנים (ויקרא כא, טז–כג) נמנו מומים הפוסלים כהנים מלהקריב קרבנות ולשרת בבית המקדש, ואחד מהם הוא "מְרוֹחַ אָשֶׁךְ", ופירש רש"י שם: "לפי התרגום מריס פחדים, שפחדיו מרוססים, שביצים שלו כתותים".

במסכת בכורות (מד, ב) נחלקו מהו "מרוח אשך: לדעת תנא קמא – אם אין לו ביצים או שיש לו רק ביצה אחת, הרי זה מרוח אשך האמור בתורה. לדעת רבי ישמעאל – "כל שנימוכו אשכיו". לדעת רבי עקיבא – "כל שרוח באשכיו", כי "מרוח" הוא מלשון "רוח", שאשכיו מלאים רוח ונפוחים. לדעת רבי חנינא בן אנטיגנוס – "כל שמראיו חשוכים". כלומר, הוא שחור ככושי [ופירש רש"י: "ולא בביצים משתעי קרא כלל"]. 

רש"י ותרגום אונקלוס פירשו איפוא, כדעת רבי ישמעאל, שמרוח אשך הוא "כל שנימוכו אשכיו", והיינו שביצים שלו "כתותות". אולם הרמב"ם (הלכות ביאת מקדש פ"ח הי"ב) כתב: "מי שרוח באשכיו והוא מרוח אשך האמור בתורה", והיינו כדעת רבי עקיבא. וכן פירשו בתרגום יהונתן: "או דפחדוי נפיחין וקליטין", האבן עזרא והרמב"ן שם: "מרוח אשך, בעל הרוח, אשר ביציו נפוחים בו, והוא חולי נהוג בזקנים.

ויש לעיין האם גדר פסול "פצוע דכה" שנאמר לכלל ישראל הוא אותו גדר פסול "מרוח אשך" שנאמר לכהנים, או שגדרי הפסולים שונים זה מזה. 

פצוע דכה כהן בגיורת ומשוחררת

ב. במשנה במסכת יבמות (פ"ח מ"ב) מובא: "פצוע דכה וכרות שפכה מותרים בגיורת ומשוחררת, ואינן אסורים אלא מלבוא בקהל, שנאמר לא יבא פצוע דכה וכרות שפכה בקהל ה'". ופירש רש"י: "מותרים בגיורת ומשוחררת, דלא איקרו קהל". 

על דברי המשנה באיסור פצוע דכה מכל ישראל, שאסור לו להינשא לבת ישראל מ"קהל ה'", דנו בסוגיית הגמרא (יבמות עו, א) מה הדין באיסור פצוע דכה בכהונה: "בעו מיניה מרב ששת, פצוע דכה כהן מהו בגיורת ומשוחררת, בקדושתיה קאי ואסיר, או דילמא לאו בקדושתיה קאי ושרי". מחד גיסא יתכן שכהן פצוע דכה, למרות שפסול מלבוא בקהל, עדיין עומד בקדושת כהונתו. ולכן כשם שנאסר לו להינשא לגיורת או משוחררת קודם שנעשה פצוע דכא מחמת קדושת כהונתו, כך גם אחר שנעשה פצוע דכא יהיה אסור בגיורת ובמשוחררת. מאידך גיסא יתכן כי משעה שנעשה פצוע דכא הופקע מקדושת הכהונה, ולכן הותר לו להינשא לגיורת או משוחררת.

רב ששת השיב: "תניתוה, פצוע דכה ישראל מותר בנתינה [אחד משבעה אומות מן הגבעונים, רש"י], ואי סלקא דעתך פצוע דכה בקדושיה קאי, אקרי כאן לא תתחתן בם" [והיכי שרי ישראל בנתינה, הא כתיב לא תתחתן בם, רש"י]. לדעת רב ששת האיסור לישראל לישא משבעה עממין הוא כגדר איסורו של כהן לישא פסולי כהונה כגיורת ומשוחררת. ולכן מזאת שישראל פצוע דכה מותר בנתינה כי הופקע מקדושת ישראל, יש להוכיח שגם כהן פצוע דכה הופקע מקדושת הכהונה ויהיה רשאי להינשא לנשים הפסולות לכהונה.

אולם רבא דחה את דבריו: "אטו התם משום קדושה ולאו קדושה הוא, דלמא מוליד בן ואזל פלח לעבודת כוכבים הוא, והני מילי בהיותן עובדי כוכבים, אבל כי מגיירי שרו, ורבנן הוא דגזרו, וכי גזרו בהו רבנן בהנך דבני אולודי, אבל האי דלא בר אולודי לא גזרו ביה רבנן וכו' כי גזרו רבנן בכשרים בפסולים לא גזרו". לפי רבא איסור חיתון בז' עממין לא נובע מקדושת ישראל שנאסור בגללו גם נתינים גרים, אלא מחשש שמא יוולד בן שילך לעבוד עבודה זרה. ומהתורה ישראל מותר בנתינה וגיורת, משום שכבר לא שייך בה חשש "דאזיל ופלח לעבודת כוכבים". ומאחר ונתינה גיורת אסורה רק מדרבנן, לא גזרו על פצוע דכה.

במסקנה חזר בו רבא מדבריו, ואמר: "לאו מילתא הא דאמרי, בגיותן לית להו חתנות נתגיירו אית להו חתנות". ופירש רש"י: "לאו מילתא היא דאמרי דאוקימנא קרא בהיותם עובדי כוכבים, דבהיותם עובדי כוכבים לית להו חתנות, אלא ודאי קרא בגרים כתיב ומשום קדושה הוא ומדשרינן פצוע דכה בנתינה שמע מינה לאו בקדושתיה קאי". מסקנת רבא, שאיסור נישואי ישראל בז' עממין ואיסור נישואי כהונה בגיורת ומשוחררת הם אותו גדר של איסור, ושניהם נובעים מחמת קדושת ישראל או קדושת הכהונה. 

לפיכך, כשם שקדושת ישראל הופקעה פצוע דכה, כך גם קדושת הכהונה הופקעה מכהן פצוע דכה.

פצוע דכה כהן – בגיורת, משוחררת וממזרת

ג. דברי הרמב"ם בנדון, נראים כסותרים זה את זה. 

• בהלכות איסורי ביאה (פרק יב הלכה כב) כתב: "מי שנתגייר משבעה עממין אינן אסורים מן התורה לבוא בקהל. והדבר ידוע שלא נתגייר מהם אלא הגבעונים, ויהושע גזר עליהם שיהיו אסורים לבוא בקהל אחד זכרים ואחד נקבות, ולא אסר אותם אלא בזמן שיש מקדש וכו' והם הנקראים נתינים, לפי שנתנם לעבודת המקדש. בא דוד וגזר עליהם שלא יכנסו בקהל לעולם ואפילו בזמן שאין מקדש וכו', ולמה גזר עליהם הוא ובית דינו, לפי שראה עזות ואכזריות שהיתה בהם בעת שבקשו שבעת בני שאול בחיר ה' לתלותם והרגום ולא רחמו עליהם". מבואר בדבריו כי איסור "לא תתחתן בם" הוא דווקא בעודם נכרים – כשיטה הראשונה של רבא ביבמות, שקדושת ישראל וכן קדושת כהונה לא הופקעו מפצוע דכה, ונמצא שגם כהן שהוא פצוע דכה אסור בגיורת ומשוחררת.
• בהמשך דבריו שם (פרק טז הלכה א) כתב הרמב"ם: "פצוע דכה וכרות שפכה שנשאו בת ישראל ובעלו, לוקין, שנאמר לא יבוא פצוע דכה וכרות שפכה בקהל ה', ומותרין לישא גיורת ומשוחררת, ואפילו כהן שהוא פצוע דכה מותר לישא גיורת ומשוחררת שאינו בקדושתו, ואפילו נתינה או אחת מן הספיקות מותרות לו. הואיל ופצוע דכה אסור לבוא בקהל, לא גזרו בו על הנתינים ולא על הספיקות, אבל פצוע דכה וכרות שפכה אסור בממזרת ודאית שהרי איסורה מן התורה". מכאן נראה שפסק כמסקנת דברי רבא, שכהן פצוע דכה הופקע מקדושת כהן ומותר בגיורת ומשוחררת – לכאורה בסתירה למה שכתב לעיל בפרק י"ב, כפי שהקשה המגיד משנה (פרק טז שם) "ואע"ג דהא דרבא בתרייתא לאו הלכתא היא לדעת רבינו, כמו שנתבאר פרק י"ב דנתינים כיון שנתגיירו מותרים דבר תורה, וכסברא קמייתא דרבא, מכל מקום כיון דרב ששת הוה פשיט ליה להתירא, ורבא דהוה דחי ליה הדר ביה, מכל מקום קיימא לן כהתירא ומותרין בגיורת. ופשטה דמתניתין הכי הוא, דקתני מותרין בגיורת סתם לא שנא כהן ולא שנא ישראל, זה דעת רבינו, אבל בממזרת סבור רבינו שהוא אסור".

בהמשך דבריו כתב המגיד משנה: "ובירושלמי (יבמות פרק ח הלכה ב) נחלקו בדין הממזרת ופסק רבינו להחמיר בשל תורה. והמפרשים חלוקים בזה, יש מי שהוא סבור שהוא מותר אפילו בממזרת, וזהו דעת הראב"ד בהשגות (פרק טז שם) וכן כתב הרשב"א. ובעל המאור אוסרו בגיורת כשהוא כהן, וכסברא קמייתא דרבא דדחיה לפשיטותיה דרב ששת, וכל שכן שכל פצוע דכה אסור בממזרת כדעת רבינו".

מדבריו עלו בידינו שלוש שיטות בנדון דידן, ושיטת הרמב"ם היא ה"ממוצעת":

• ראב"ד – אינו בקדושתו כלל, ולכן מותר אף בממזרת שאיסורה מפורש בתורה. 
• בעל המאור – פסק לגמרי כסברא הראשונה של רבא, וכהן פצוע דכה עומד בקדושתו ואסור בנשים שנאסרו עליו קודם שנעשה פצוע דכה, ולכן אסור אף בגיורת או משוחררת וכל שכן בממזרת. 
• הרמב"ם – כהן שהוא פצוע דכה מותר לישא גיורת או משוחררת שאינו בקדושתו. אולם אסור בממזרת, כי איסורה מפורש בתורה, ולענין זה לא הופקע מקדושתו, וכמו שכתב המגיד משנה: "אבל לענין ממזר בקדושתיה קאי".

מרן המחבר והרמ"א (שו"ע אבן העזר סימן ה סע' א) חלקו כיצד להכריע במחלוקת הראשונים הנ"ל: 

המחבר פסק כדעת הרמב"ם: "פצוע דכה וכרות שפכה אסורים לישא ישראלית ומותרים בגיורת ומשוחררת. ואפילו כהן שהוא פצוע דכה מותר לישא גיורת ומשוחררת לפי שאינו בקדושתו, ואפילו נתינה או אחת מהספיקות מותרת לו, הואיל ופצוע דכה אסור לבוא בקהל לא גזרו על הנתינים ועל הפסיקות. אבל אסור בממזרת ודאית שהרי אסורה מן התורה".

וכתב הרמ"א על דבריו: "ויש מתירין אפילו בממזרת" – כדעת הטור, הראב"ד והרשב"א, כי הופקע מקדושתו לגמרי.

פצוע דכה כהן  – בגרושה וחללה

ד. ממוצא דברי הפוסקים בנדון היתר נישואי פצוע דכה לגיורת, משוחררת או ממזרת, יש לברר האם רשאי להינשא לגרושה או לחללה.

ונראה כי לשיטת בעל המאור שפצוע דכה לא הופקע מקדושת כהונתו, ואסור אפילו בגיורת ונתינה וכל שכן בממזרת, פשיטא שנאסר גם בגרושה. אולם לדעת הרמב"ם ומרן המחבר, שהופקע מקדושת כהונתו רק לגבי גיורת ונתינה אך לגבי ממזרת נשאר בקדושתו, יש לעיין מה הדין בשאר דיני הכהונה, כדוגמת גרושה וחללה – האם דומה לגיורת ונתינה או לממזרת. ומצאנו מחלוקת הפוסקים בנדון.

החלקת מחוקק כתב (שם ס"ק א) "כהן שהוא פצוע דכה מותר לישא גיורת ומשוחררת לפי שאינו בקדושתו, משמע דהוא הדין גרושה וחללה [מה לי זונה מה לי גרושה וחללה, דהא בחד קרא כולהו כתיבי (ויקרא כא, ז) אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ. וגיורת זונה היא דנבעלת לכותי, כך פירש רש"י יבמות (עו, א) שכהן כשר אסור בגיורת ומשוחררת משום זונה שבעלה בגיותם]. וכן אין עליו שום קדושת כהן כגון להיטמא למתים ולישא כפיו, דמאחר שאתה מתירו בגיורת שהיא זונה דקרא הוא הדין שאר מצות כהונה, והוי כזר בעלמא". ומפורש בדבריו שכהן פצוע דכה הופקע לגמרי מקדושת הכהונה, והוא "כזר בעלמא" ואין עליו דיני כהונה, כדוגמת האיסור להיטמא למתים, ולכן גם אינו נושא את כפיו. והוא הדין הלכות נוספות הנוהגות בכהנים, כגון לכבדו לעלות בתורה ראשון, לתת לו מנה יפה ראשון [שחיובם מדין "וקדשתו"], וכן לא נאמר בו איסור השתמשות בכהן [כאשר אינו מוחל].

אולם הבית שמואל (ס"ק א) כתב: "ולישא גרושה וחללה אסור, דהא מפורש בתורה, ואע"ג שאף גיורת אסורה משום זונה, וזונה מפורש בתורה, מכל מקום האיסור אינו מפורש אלא ילפינן מקרא דיחזקאל דגיורת בכלל זונה וכו', דלא כחלקת מחוקק שכתב שמותר בגרושה".

מחלוקת החלקת מחוקק ובית שמואל היא לדעת הרמב"ם והשו"ע, אבל לשיטת הרמ"א  שפסק כדעת הראב"ד, הרשב"א הטור, שפצוע דכה מותר גם בממזרת, ברור כי הוא מופקע לגמרי מקדושתו, ובכלל זה מכל דיני הכהונה, כמו שכתב הבית שמואל בהמשך דבריו: "ולשיטת הפוסקים דמותר גם כן בממזרת, נראה שכהן פצוע דכה מותר בגרושה". ואף שהזכיר במפורש רק שמותר בגרושה, נראה לכאורה שהוא הדין לכל דיני הכהונה שהופקע מהם.

פצוע דכה "נטפל" לשבט הכהונה ודינו כ"נקבות" הכהונה

ה. החלקת מחוקק הקשה שתי קושיות על שיטתו שפצוע דכה הופקע לגמרי מקדושת כהונה:

• הרמב"ם (הלכות ביאת מקדש פט"ז ה"ח) מנה את פסול פצוע דכה בכלל המומים הפוסלים כהנים מעבודה בבית המקדש, ויחד עם זאת כתב (שם פרק ו הלכה יא-יב) שכהן כשר בייחוסו והוא בעל מום "חולק בקדשים עם אנשי בית אב שלו ואוכל". משמע שפצוע דכה לא הופקע לגמרי מקדושת כהונה, שכן למרות שפסול לעבודה, הרי הוא חולק ואוכל בקדשים. 
• במשנה ביבמות (פ"ח מ"א) מובא: "כהן פצוע דכה אוכל בתרומה", מוכח מכאן שהוא אינו מופקע מקדושת כהונה. 

ותירץ החלקת מחוקק: "תרומה שאני דאפילו עבדים אוכלים בתרומה". כלומר, אין להביא ראיה מאכילת תרומה, שכן גם עבד אוכל בתרומה, אע"פ שבוודאי אין בו קדושת כהונה. 

ונראה ללמוד מדבריו, כי פצוע דכה אמנם הופקע מכל הדינים המתחייבים מקדושת הכהונה, אך עדיין יש לו שייכות לשבט הכהונה והוא "נטפל" לדין כהונה. וכשם שעבד של כהן שייך לאדונו, ולכן רשאי לאכול תרומה גם ללא קדושה עצמית של כהונה. כך גם פצוע דכה, אף אם נחשב כזר ללא קדושת כהונה, אך מאחר ובא משבט הכהונה הוא "נטפל" לשבט הכהונה, ולכן מותר לו לאכול תרומה.

ונראה כי הדברים עולים בקנה אחד עם המובא באוצר הפוסקים (אבן העזר סימן ה אות ז) בשם שו"ת קהלת יעקב (סימן א) ש"כהן פצוע דכה לא גרע מנקבות". ומבואר בדבריו שכהן פצוע דכה יורד מהמעלה שיש לכהן זכר על פני כהנת, והופקע מהדינים שחלים על הכהנים הזכרים, ברם עדיין נשאר לכל הפחות כדרגת נקבות כהונה, ולכן רשאי לאכול בתרומה. 

מאידך גיסא, הובא באוצר הפוסקים בשם החלקת יואב (מהדורה קמא, אבן העזר סימן ג) כי דין כהן פצוע דכה ככהן חלל, עליו כתב הרמב"ם (הלכות ביאת מקדש פ"ו ה"י) שעבודתו כשרה בדיעבד: "כהן שעבד ואחרי שעבד נבדק ונמצא חלל, עבודתו כשירה לשעבר בדיעבד, ואינו עובד להבא. ואם עבד, לא חילל, שנאמר ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה, אפילו חולין שבו תרצה". 

ונראה כי לדעת החלקת מחוקק ושו"ת קהלת יעקב שפצוע דכה הופקע מקדושת כהונה אלא שהוא נטפל לכהונה ודינו כנקיבות – אם עבד, עבודתו פסולה, וצ"ע. 

פצוע דכה אינו הופקע מקדושת הכהונה רק "לענין קדושת הזיווג"

ו. בתירוץ הקושיה הראשונה של החלקת מחוקק ממשמעות דברי הרמב"ם שפצוע דכה אוכל קדשים, כתב הפתחי תשובה (שו"ע שם ס"ק א) בשם הבית מאיר, שכל האמור בפצוע דכה שאינו בקדושתו, היינו רק לענין קדושת הזיווג ומשום שאסור לבוא בקהל, אבל לעניינים אחרים הרי הוא כהן גמור, ולכן מובן מדוע מותר באכילת קדשים. 

ולפי זה יתכן כי לדעת הבית שמואל [אות ד] שכתב כי לפי שיטת הראב"ד שפצוע דכה מותר בממזרת, מותר גם בגרושה – יש לחלק ולומר שההיתר הוא רק "לענין קדושת הזיווג" – להינשא עם גרושה, אבל שאר הדינים שאינם נובעים מקדושת הזיווג אלא מכללות קדושת הכהונה, עדיין חלים על פצוע דכה, שלא כדעת החלקת מחוקק שכתב כי פצוע דכה הופקע לגמרי מכל דיני כהונה. ולפי דרכו, פצוע דכה רשאי לעלות לדוכן לנשיאת כפיים.

אולם בספר ואני אברכם (פרק נז אות ב) הביא מדברי שו"ת פני מבין (סימן כה אות ד) שכתב כי לפי הראב"ד אסור לפצוע דכה לישא את כפיו, ואילו לפי דעת בעל המאור מותר. כי ברור שלדעת הראב"ד שהתיר לפצוע דכה לישא ממזרת, הופקעה ממנו קדושת הכהונה, ושוב אינו רשאי לשאת כפיים.

עוד מובא בספר ואני אברכם (שם) כי בפירוש מעשה בצלאל על הרקנאטי (אות לו) למד מדברי הבית מאיר, שפצוע דכה רשאי לישא כפיו "ומכל מקום לא יאמר ברכת אשר קדשנו "בקדושתו של אהרן", שהרי כבר אינו קדוש בקדושתו של אהרן. אולם הדברים צריכים עיון, שכן לפי חידושו של הבית מאיר כהן דכה הופקע רק מקדושת הזיווג, אבל לעניינים אחרים, כגון אכילת קדשים, עדיין נשאר "בקדושתו של אהרן".

ואולי סבר המעשה בצלאל, שמכיון שהנוסח "בקדושתו של אהרן", כולל את כל ענייני הקדושה שנצטוו עליהם בניו של אהרן הכהן, כאשר חסר לו חלק מקדושת הכהונה, כבר אינו רשאי לומר "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן".

וכן מובא באוצר הפוסקים (שם) מדברי החלקת יואב, שאף לדברי הבית מאיר שפצוע דכה מופקע רק מקדושת הזיווג "אין פודים אצלו בכורות, כיון שחסר לו מקצת הקדושה של הכהונה, מה שהופקע מקדושת הזיווג, וכל שאינו בכל קדושתו אין פודים אצלו בכורות".

והנה בשו"ת מהר"ם שיק (אבן העזר סימן יט) נשאל על "כהן שהוכרחו הרופאין לפתוח בטנו אצל אשכיו, ובהיותו פתוח, רופא נכרי חתך לו ביצה השמאלית ויש לו אשה ובנים והוא עני ואביון, מה דינו לענין פצוע דכה, ומה דינו לענין קדושת הכהונה". מהר"ם שיק הביא את דברי החלקת מחוקק [אות ד] שפצוע דכה הופקע מקדושת כהונה ומותר לטמא למת ואינו נושא את כפיו, ולאחר שדן בהרחבה בדבריו, הקשה עליו מדברי הגמרא במסכת גיטין (נט, א) ש"כהן אחר כהן לא יקרא משום פגם דבן גרושה ובן חלוצה", וכן מובא בגמרא (סוטה לח, א) שכהן שאינו עולה לדוכן חוששים שיאמרו שהוא "בן גרושה", ולא חששו שיאמרו שהוא "פצוע דכה וכרות שפכה" – ומוכח כי פצוע דכה וכרות שפכה באמת עדיין נשארו בקדושת הכהונה. ומסקנתו: "פצוע דכה כהן בקדושתו של אהרן קיים, וכל מצוות וזכויות המיוחדים לבני אהרן מכולם לא יצא הפצוע דכה כהן, דגם הוא בן אהרן מקרי ורק לענין פסולי יוחסין יצא מקדושתו". ונראה מדבריו שנקט להלכה כדעת הבית מאיר, שפצוע דכה הופקע רק מ"קדושת הזיווג" ולא מכללות קדושת הכהונה. 

כהן פצוע דכה שירד מקדושתו – הופקע ממנה לגמרי 

ז. בעיקר דברי החלקת מחוקק שהתיר לכהן פצוע דכה מותר לישא גרושה, תמוהים ביותר, שהרי לישראל פצוע דכה אסור לבוא בקהל, כמפורש בשו"ע (אבן העזר סי' ה סע' א; לעיל אות ד) – ואם כן בודאי שגם אסור בגרושה. וכי יתכן שלכהן שנתקדש בקדושות ואיסורים, מותר להינשא לגרושה בהיותו פצוע דכה, בעוד שלישראל שלא נתקדש בקדושה מיוחדת, אסור בגרושה בהיותו פצוע דכה, אתמהה.

קושיה זו קשה כמובן גם על הבית שמואל שכתב כי לדעת הראב"ד מותר לכהן פצוע דכה לישא גרושה.

ונראה לענ"ד לחדש כי מי שקדושתו מרובה, בשעה שיורד והופקע מקדושתו, יורד עד שנמצא בדרגה נמוכה וגרוע יותר ממי שירד מקדושה פחותה ממנו. לכן כהן פצוע דכה גרוע יותר מישראל פצוע דכה, היות וקודם שנהיה פצוע דכה היה מקודש ביותר – אזי כאשר מאבד מקדושתו בגלל פציעתו, הופקע מקדושתו עוד יותר מישראל פצוע דכה. מפני שלישראל לא היו מלכתחילה קדושה ודינים מיוחדים, וכאשר נעשה פצוע דכה נאסר עליו לבוא בקהל ולכן אסור גם בגרושה. אולם כהן שנאמרו בו קדושה מיוחדת, כאשר הופקע ממנה, דרגתו יורדת עד שהופקע ממנו כל הקדושה לגמרי, עד שנהיה בדרגה הפחותה מישראל פצוע דכה, ומותר בגרושה וחללה.

נראה להביא סמך ליסוד זה מהדיון במסכת בכורות (מז, א) האם בנה של כהנת שנתעברה מנכרי, חייב בפדיון הבן: "אמר רב פפא בדיק לן רבה, כהנת שנתעברה מנכרי מהו" [האם בנה חייב בפדיון הבן כדין ישראל, או שיש בו מקדושת הכהונה ופטור מפדיון]. ואמינא ליה, לאו היינו דרב אדא בר אהבה דאמר, לויה שילדה בנה פטור מחמש סלעים [כי הוא קדוש בקדושת לויה ופטור מפדיון]. ואמר לי הכי השתא, בשלמא לויה בקדושתה קיימא, דתניא לויה שנשבית או שנבעלה בעילת זנות נותנין לה מן המעשר ואוכלת, אבל כהנת כיון דאי בעיל לה הויא לה זרה". מבואר בדברי הגמרא, שכהנת שנתחללה מקדושתה, יורדת לדרגה פחותה יותר מלוויה – כי לויה שנתעברה מנכרי נשארה בקדושתה ובנה פטור מחמשה סלעים, ולעומת זאת, כהנת שנתעברה מנכרי, הופקעה לגמרי מקדושתה, ובנה חייבי בפדיון.

וכן מבואר בדברי תוספות (שם ד"ה אלא) שכתבו: "אלא כהנת כיון דנבעלה הויא לה זרה, ואפילו קדושת לויה פקעה מינה וגרעה מלויה אשת כהן שנשבית, שאע"ג שנפסלה מלאכול בתרומה לא פקעה מינה קדושתה לענין חמשה סלעים. אבל כהנת דקדושתה מגופה אתיא, כשמתחללת פקעה קדושתה לגמרי". הרי לנו כיסוד הדברים המבואר – מי שקדושתו גדולה, בשעה שהופקעה ממנו, ירד לדרגה נמוכה יותר ממי שהיה בקדושה פחותה ממנו.

הדברים מפורשים במשך חכמה על הפסוק (שמות טו, טז-טז) "עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ, תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה'", וזה לשונו: "יבואר על פי מה שנראה לי טעם דהא דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא וקדושה שניה קדשה לעתיד לבוא, משום דאמרו בפרק יש בכור לויה שנבעלת בעילת זנות נותנים לה מן המעשר ואוכלת, וכהנת כיון דאיבעלה הויה לה כזרה ואפילו קדושת לויה פקע ממנה, ועיין שם בתוספות. ולכן כיון שאמרו כי ה' מתהלך בקרב מחניך זו מחנה הארון, ונמצא דכיבוש ארץ ישראל היה על ידי הארון, וכמו כן בית המקדש היה על ידי גילוי שכינה, לכן כשחטאו ישראל פקעה קדושתם לגמרי והוי כאילו לא נכבשו. אבל בית שני שלא היה כיבוש על ידי ארון, שהרי לא היה ארון, ובבית המקדש השני לא היתה שכינה, כמו שאמרו חז"ל (בסוף פ"ק דיומא) חמשה דברים חסרו בבית שני, אם כן לא היתה הקדושה ברום המעלה עד כי תפקע מהשממון והחורבן, לכן עדיין הם בקדושתם קיימין, והוי כלויה שנבלעה בעילת זנות דלא הופקע קדושת לויה.

וזה שאמר הכתוב עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' – זו ביאה ראשונה, פירוש, בפעם ראשונה שעל ידי ה' גלוי שכינה והארון. עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ – זו ביאה שניה שהיתה בלא ארון ובלא גלוי שכינה, ומשום הכי לא זכר בביאה שניה שם ה'. ולכן תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ – שיהיו כנטוע לכולם, ומה יהיה קדושתו מכון, היינו רק בגדר מכון לשכינת ה', הוי כמו גליוני ספר תורה וכמו קדושת לויים שהם רק נתונים לכהנים, ולכן לא פקע קדושה מהם ויהיו נטועים לעולם וקדושה שניה קדשה לעתיד לבוא".

ומעתה מיושבים דברי החלקת מחוקק והבית שמואל שהתירו לכהן פצוע דכה לישא גרושה, למרות שלפצוע דכה ישראל שלא נתקדש בכל קדושה מיוחדת אסור לישא גרושה – כי דווקא כהן שקדושתו גדולה, בשעה שיורד והופקע מקדושתו, כשנהיה פצוע דכה, יורד עד שנמצא בדרגה נמוכה וגרועה יותר ממי שירד מקדושה פחותה ממנו – הישראל.

סוף דבר

ממוצא הדברים נשוב לשאלה שפתחנו בה, האם כהן פצוע דכה רשאי לעלות לתורה ככהן ולשאת את כפיו. 

לשיטת הרמב"ם והשו"ע שפצוע דכה מותר בגיורת ומשוחררת, הדבר שנוי במחלוקת, ולדעת החלקת מחוקק פצוע דכה הופקע לגמרי מכל ענייני הכהונה ובכלל זה מלישא כפיו, 

ברם לדעת הבית שמואל שפצוע דכה אסור לישא גרושה, נוהגים בו דיני הכהונה ולכן יוכל להמשיך לעלות לתורה ולשאת כפיו. 

אמנם גם לדעת השו"ע יש לומר כשיטת הבית מאיר, שפצוע דכה כהן מופקע רק מדיני "קדושת הזיווג", מאחר ואינו מופקע משאר דיני הכהונה, רשאי לשאת כפיים ולעלות לתורה ככהן.

ואכן בשו"ת ממעמקים הביא את דברי הבית שמואל והבית מאיר, והסיק: "לאחר שהודעתי לו את פסק דיני שיצא להיתר, אמר לי בזה הלשון: רבי ניחמתני והחייתני, ואשריך שזכית להכניס בי רוח חדשה ותקווה בעולם הזה ובעלמא דאתי, ולא למנוע ממני את הטוב בקדושת הכהונה ובכבודם של בני אהרן, וכשם שניחמתני, כך תתנחם ותתברך לעולמי עד".

ענף ב

קדושת הכהונה של ממזר 

ח. נראה כי מחלוקת החלקת מחוקק והבית שמואל בשיטת הרמב"ם [אות ד], האם כהן פצוע דכה הופקע מקדושת כהונתו ורשאי לישא גרושה, היא לשיטתם במחלוקתם האם ממזר הופקע מקדושת כהונתו.

בשלחן ערוך (אבן העזר סי' ז סע' יד) נפסק: "כהן שבא על אחת מהעריות ונתעברה מביאה ראשונה אין הולד חלל [והיינו משום שחלל הוא רק מפסולי כהונה כגון זונה, וכאן לא נעשית זונה רק אחר ביאה ראשונה] אבל עשאה זונה". וכתב החלקת מחוקק (ס"ק כד) "כבר כתבו האחרונים דאין נפקותא לדידן, דמאחר דהולד ממזר הוא גרע מחלל".

אולם הבית שמואל (ס"ק לז) כתב: "אחד מהעריות, כתבו בדרישה וב"ח דהולד נעשה ממזר, ואין נפקא מינה מדין זה אלא לענין התראה אם הולד נקיבה וכהן רוצה לישא אותה, מתרים אותו משום ממזרת ולא משום חללה". ויש לדקדק בדברי הבית שמואל שהשמיט את מה שכתב החלקת מחוקק "הוא גרע מחלל", והלוא דבר הוא.

ונראה שנחלקו החלקת מחוקק והבית שמואל מה דינו של הממזר – האם הופקע וירד לגמרי מקדושת הכהונה עד שנהיה יותר גרוע מחלל, וכך נקט החלקת מחוקק. ולפיכך כתב כי "הוא גרע מחלל", כלומר הופקע לגמרי מקדושת הכהונה לכל דיני הכהונה, ולכן לא ישא כפיו ומותר לטמאות למתים וכדומה בכל דיני הכהונה. והבית שמואל שהשמיט תיבות אלו כנראה סבר שלא הופקע לגמרי מקדושתו, וכשיטתו בפצוע דכה כהן, שאף שהופקע מקדושתו ומותר לישא גיורת ומשוחרר, מכל מקום לא הופקע לגמרי מקדושתו לכל דיני הכהונה, ועדיין אסור בגרושה. 

ונראה שהדברים מרומזים בקיצור לשונו של הפרי מגדים (או"ח סימן קכח באשל אברהם ס"ק נז) שכתב: "והוי יודע, כהן שבא על הממזרת חייבי כריתות ונתעברה מביאה ראשונה אין הולד חלל, ואף שהוא מפסולי קהל [כלומר, ממזר], ולפי זה אפשר נושא כפיו. ועיין אבן העזר (סימן ז סעיף יד) כהן שבא על עריות כו' כתבו החלקת מחוקק ובית שמואל (אות כד ואות לז) דאין נפקא מינה, ולכאורה נפקא מינה לפתוח ראשון ולישא כפיו דכהן הוא. ובחלקת מחוקק שם דגרע מחלל, ובב"ח דאין כשר, ומכל מקום י"ל דלאו זר הוא".

ומבואר בדבריו שמלשון הב"ח והבית שמואל שלא כתבו "שהוא גרע מחלל", משמע שלא הופקע לגמרי מקדושת הכהונה וכהן ממזר הוא, ולפיכך הקשה הפרי מגדים שלכאורה יש נפקא מינה במה שהוא ממזר ולא חלל, האם נוהגים בו דיני הכהונה ומותר לישא כפיו. ומה שכתב הפרי מגדים "ובחלקת מחוקק שם דגרע מחלל", כוונתו לומר, שמתיבות אלו שהוסיף החלקת מחוקק מתבאר שממזר זה הופקע לגמרי מקדושת הכהונה. כלומר, לדברי החלקת מחוקק אין הוא נושא כפיו ואינו עולה לתורה ראשון וגם לא מקבל חלק ראשון. ואילו לדעת הבית שמואל, עדיין חלים עליו כל דיני הכהונה, כנשיאת כפים ועליה לתורה וכיוצא בזה.

האם ממזר הופקע מקדושת הכהונה

ט. אולם לדעת המנחת חינוך (מצוה רסד) אין מחלוקת בין החלקת מחוקק ובית שמואל, וממזר אינו כהן כלל.

וזה לשונו: "והנה אם הבן ממזר, כגון שבא אביו על חייבי כריתות או על ממזרת, בפשיטות נראה דאף שהוא ממזר מכל מקום כהן הוא, כדקיימא לן (יבמות כב, ב) דממזר בנו לכל דבר. וכן הוא בשו"ע (אהע"ז סימן ז סע' יד) כהן שבא על אחת מהעריות ונתעברה מביאה ראשונה אין הולד חלל, ואם חזר וכו', דאין חלל אלא מפסולי כהונה. ודין זה מבואר בר"מ (הלכות איסורי ביאה פרק יט הלכה ה), ושם כתב דאם בא על יבמה לשוק ונתעברה מביאה ראשונה הולד כשר ואינו חלל. אך הדרישה (אות ז) והב"ח (ד"ה איזהו) והחלקת מחוקק (ס"ק כד) והבית שמואל (ס"ק לז) כתבו דאין נפק"מ לדידן דין זה, דמאחר דהולד הוא ממזר הוא גרע מחלל, רק דנפק"מ דמתרין בו אם הוא בת משום ממזרת ולא משום חללה, נראה מדבריהם דממזר אינו כהן כלל. וכן נראה מדברי הרב המגיד בר"מ שם (הלכה ה) שכתב דרבינו לא יצא לצייר דין זה לענין הכשר רק ביבמה לשוק, דאי בשאר עריות הולד פסול. נראה מדבריו דפסול לכהונה, דהיינו דאינו כהן כלל, ומותר ליטמא למתים, דדינו כחלל לכל דבר וגרע מיניה". 

והוסיף המנחת חינוך: "ומכל מקום אף שכולם הסכימו לזה, לא ידעתי מנין הוציאו לזה, כיון דממזר כישראל לכל דבר והוא בנו לכל דבר, מהיכי תיתי לא יהיה עליו דין כהן. נהי דלענין עבודה אפשר דאסור, כמו בעשרה כהנים שפירש אחד מהם ובעל דהולד אינו עובד, דבעינן מתייחס אחריו עיין ר"מ שם (פרק כ הלכה כ) ושו"ע אבן העזר (סימן ג סע' ט), אבל לענין נשים הפסולות או לענין טומאה למתים דגם שם חייב, איני יודע מהיכן יצא להם דאינו כהן כלל וגרע מחלל".

בדברי המנחת חינוך שכלל את דברי החלקת מחוקק והבית שמואל בחדא מחתא "שכתבו דאין נפק"מ לדידן דין זה, דמאחר שהולד ממזר הוא גרע מחלל", מבואר שאין הבדל בין דבריהם, והגם שהבית שמואל השמיט את דברי החלקת מחוקק "שהוא גרע מחלל", לדעתו עדיין הוא כהן ולא הופקע לגמרי מדין כהונה. אכן, מדברי הפרי מגדים נראה שהחלקת מחוקק והבית שמואל חולקים, וצ"ע על המנחת חינוך שלא הזכיר זאת.

כמו כן יש להעיר על מה שהתפלא המנחת חינוך "לא ידעתי מנין הוציאו לזה". שהרי כפי שנתבאר לעיל, יסוד הדברים מפורש ומוכח מהסוגיה בבכורות והתוספות שם, וכפי שנתפרש גם בפירושו של המשך חכמה, ומובנת המציאות שאינו כהן כלל ואף נהיה יותר גרוע מחלל, וצ"ע.

כדעת המנחת חינוך שכהן ממזר לא הופקע מקדושת כהן, מבואר בספר כתר כהונה (סימן ז דיני ספיקי כהנים סע' ג) שכתב: "ממזר כהן לא יעלה ראשון במקום כהן, ואם הוא כהן או לוי נפגם מקדושת כהונה ולויה, אע"פ דאין חלל אלא מפסולי כהונה, מכל מקום הוא פגום ואין כבוד לציבור שיעלה ממזר לפניהם. ויש לומר דהוא הדין גם לנשיאות כפים, שאין כבוד לציבור, גם אין רוחם נוחה הימנו שיתברכו ממנו ובפרט שהוא קהל. ואפשר אם הוא יחידי אף אם עלה ירד".

ומבואר בדברי הכתר כהונה, שכל הסיבה שאין הממזר כהן יכול לישא כפיו היא רק משום סברא צדדית, שאין זה כבוד לציבור ואין רוחם נוחה שיתברכו ממנו, אבל מצד עצם קדושת הכהונה אין שום מניעה שיעלה הממזר לתורה בתור כהן, וגם אין שום מניעה שישא כפיו, משום שגם אם הוא ממזר, הרי הוא בקדושת הכהונה ויכול לברך "בקדושתו של אהרן".

אכן, כבר נתבאר לעיל שדברים אלו מוסכמים רק לדעת הבית שמואל שהשמיט תיבות "שהוא גרע מחלל", ולדבריו אפשר שהממזר לא הופקע מקדושת אהרן. אבל לדעת החלקת מחוקק אין הדברים כן, אלא הממזר גרע מחלל, והופקעה ממנו קדושת הכהונה לגמרי, וממילא גם אינו יכול לעלות לתורה ולישא כפיו, מעצם הדין שהוא מופקע מקדושת הכהונה, ואין צריך לטעם של כבוד הציבור כדי לפסול את הממזר כהן מלעלות בתורה לכהן ולישא את כפיו.

ויש להעיר כי מדברי המהר"ם שיק [אות ו] נוכל להוכיח כדעת המנחת חינוך שכהן ממזר לא הופקע מקדושתו, שכן בגמרא בגיטין חששו בכהן שאינו עולה לדוכן לפגם "בן גרושה וחלוצה", ולא חששו שמא יאמרו "ממזר הוא", והיינו משום שממזר לא הופקע מקדושתו.