א. פריעת בעל חוב מצוה – מהי המצוה
בסוגית הגמרא במסכת כתובות (1א) מבואר כי פריעת בעל חוב היא מצוה, ואם מסרב לפרוע, בית דין "מכין אותו עד שתצא נפשו", כמו בשאר מצוות עשה. רש"י פירש את המקור למצוה זו: "מצוה עליו לפרוע חובו ולאמת דבריו, דכתיב (ויקרא יט, לו) הִין צֶדֶק – שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק". אולם לדעת הרמב"ן (1ג) מצות "הין צדק" עניינה "שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב", וסירוב לפרוע חוב אינו נכלל במצוה זו, והמקור למצות פריעת בעל חוב הוא מהפסוק (דברים כד, יא) "וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הָעֲבוֹט הַחוּצָה".
בשו"ת הרדב"ז (2ב) כתב כי המצוה נכללת בפסוק (ויקרא ה, כג) "וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ". ודייק מלשון הרמב"ם (2א) כי אף פרעון הלוואה בכלל.
וכאשר אין מצות עשה מהתורה, כגון יתומים קטנים הפורעים חוב אביהם מדרבנן בעלמא מדין "כבוד אביהם", דעת רש"י (1ב) שאין כופים אותם בית דין, ודעת תוספות (1א) שכופים.
ב. "לא תעשוק" ו"לא תגזול" – ב' לאווין כאשר אינו פורע הלוואתו
המנחת חינוך (2ג) הקשה לפי המבואר בחז"ל כי מי שאינו רוצה לפרוע חוב עובר על לאו "לא תעשוק" ולפי החינוך גם בלאו של "לא תגזול", מדוע דין הכפיה מובא בגמרא (1א) מכח מצות עשה, ולא מכח איסור לאו החמור יותר.
בספר אמרי בינה (3א) ובספר דברי יחזקאל (2ד) חילקו בין מקרה בו הלווה מסרב לפרוע החוב, שנעשה גזלן ועובר בלאו, לבין מקרה שבו אין כוונתו להימנע מפרעון, אלא דוחה המלוה ומעכב הפרעון, שאז אינו נקרא גזלן ואינו עובר בלאו, אלא על מצות עשה כמבואר בגמרא. בספר אמרי בינה הוסיף, כי באופן שבו נעשה הלווה גזלן יכול המלוה להיכנס לבית הלווה ולעבוט עבוטו, ואינו נכלל בכלל הדין שלא להיכנס לבית הלווה.
ג. למאן דאמר "שעבודא לאו דאורייתא" – האם מקיימים את חיוב הפרעון גם בלא המצוה
הקצות החושן (3ב) הוכיח כי למאן דאמר שיעבודא לאו דאורייתא, כמו שאין שיעבוד נכסים על קרקעותיו, אין על הלווה שיעבוד הגוף להחזרת החוב, וחיובו לפרוע הוא מחמת דין פריעת בעל חוב מצוה. ודן מדברי הראשונים, האם מכלל דין "כופין אותו עד שתצא נפשו" הבא מכח המצוה, בית דין יורדים לנכסים מקל וחומר, או שאין דין "כופים על המצוות" אלא כפיה עליו לפרוע, אך אין יורדים לנכסיו.
לנוכח הגדרת חיוב הלווה לפרוע מחמת המצוה, הקשה רבינו חיים הלוי (4א) מדוע חיוב פרעון חוב אינו מוגבל לשיעור "עד חומש מנכסיו" כדין שאר מצוות עשה. ותירץ, כי בשאר מצוות קנייתם נחשבת מממון שלו גם לאחר קיום המצוה, אך במצות פרעון חוב, לאחר הפרעון, הממון של המלוה ולא של הלווה, ולכן אין שיעור "עד חומש" בפרעון חוב. בספר קובץ שיעורים (4ב) הכריח שקיים חיוב ממון לפרוע החוב אף קודם המצוה לפרוע, מכך שזכות המלוה לתבוע את החוב עוברת ליורשיו, וביאר כי המצוה לפרוע באה כתוצאה מחיוב הממון הקיים, ובלא שהיה חיוב ממון בסיסי לא היתה מצוה לפרוע מה שאינו מחוייב בו [וראה ביאורו בדברי הרמב"ן, כי מדין כפיה על גופו נלמד כי התורה נתנה כוח לכפות ממונו].
ד. חובת פרעון כאשר המלוה אינו תובע את החוב
רבותינו האחרונים נחלקו האם יש מצוה לפרוע החוב רק כאשר תובעו המלווה או גם בלא תביעת המלווה.
הקצות החושן (4ד) כתב כי בלא תביעת המלוה אין מצות פרעון, אמנם בספר נתיבות המשפט (5א) נקט, שהחיוב קיים גם אם שכח המלווה ולא תבעו. הש"ך (4ג) הביא את דברי השלטי גבורים כי כאשר לא תובעו המלוה "במתנה ביקש ליתן לו" ואינו חייב לפרוע, וסיים "וצ"ע בזה". ובמנחת אשר (5ב) כתב, כי בהלוואות לאנשים קרובים הדחוקים בממון, מסתבר שכוונת המלוה ליתן במתנה ומחמת כבוד המקבל נותנו כהלוואה "והכל לפי העניין".
הקצות החושן (שם) הביא בנדון הלווה מכמה בעלי חוב וחלקם במדינת הים, אשר לדעת הבית יוסף יתן כל הכסף למלווה התובעו כעת, ולדעת הב"ח בית דין ישאירו בידם חלק שווה בממון הלווה עד לבוא שאר בעלי החוב. וביאר הקצות את דברי הבית יוסף לשיטתו דלעיל, שאין מצוה לפרוע עד שיתבענו המלווה "ולכן המצוה המוטלת עליו עכשיו אינה נדחית מפני המצוה שיבוא לו אחר כך", וכמו שכתב בתשובות הרדב"ז כי החבוש בבית האסורים היכול להשתחרר יום אחד בשנה, יעדיף להשתחרר מייד כדי לקיים את המצוה הראשונה שתבוא לידו, ולא ימתין לימים הנוראים כדי לקיים מצוות מרובות אשר אינו מחוייב בהן עכשיו.
ה. חיוב הלווה להשכיר עצמו ולחזר על הפתחים על מנת שיהיה הכסף בידו להחזיר חובותיו
בשולחן ערוך (6ב) פסק "אין כופין אותו להשכיר עצמו ולא לעשות שום מלאכה כדי לפרוע, ואפילו התנה על עצמו שיתפוש המלווה את גופו" לא מועיל, ואסור לו להשתעבד בו. מקור דבריו בתשובות הרא"ש (6א) אשר הביא מחלוקת בעניין זה, דעת ר"ת כי אין לכוף הלווה להשכיר עצמו לפרעון חובו, דדרשינן "ונמכר בגנבתו" – ולא בפרעון חובו. ושכירות בכלל מכירת עבד. ודעת רבינו אליהו, כי חייב אדם להשכיר עצמו לפרנסת אשתו [מחיוב הכתובה]. וכתב הרא"ש, כי יתכן שדבריו נאמרו רק על כתובה שחייב להשכיר עצמו כפי מה שנתחייב, ולא על שאר חובות.
בספר מחנה אפרים (6ג) הביא את דברי הב"ח בהסבר כוונת הרא"ש, שאם התנה הלווה להשכיר עצמו בחובו, רשאי להשכיר עצמו, וכאשר לא התנה כן, אסור להשכיר עצמו מדין "בגנבתו ולא בחובו", ולעולם אין בית דין כופים אותו. אולם לדעת המחנה אפרים, אם משכיר עצמו מרצונו אינו בכלל "ונמכר בגנבתו", אלא שאסור לבית דין לכופו על כך, אבל כאשר התנה מראש לפרוע החוב על ידי שישכיר עצמו, אינו בכלל ונמכר בחובו, ואז בית דין כופים אותו להשכיר עצמו, אמנם לשעבד עצמו בחובו אסור אף כאשר התנה מראש.
בספר אמרי בינה (7א) הביא מספר ערך לחם בשם הרדב"ז, כי לווה הרגיל להשכיר עצמו ולעשות מלאכה, וכדי להימנע מפרעון חובו נמנע מלעשות מלאכתו, ודאי כופין אותו בית דין לעשות מלאכתו כרגיל. וסיים, כי מסתימת לשון השולחן ערוך נראה שאין חילוק בכך. ולמעשה הכריע החזון איש (7ג) שגם לעבוד בקבלנות אינו חייב, כי גם זה בכלל המיעוט של "ונמכר בגנבתו ולא בחובו". וראה במה שחילק בין חוב לשאר מצוות עשה אשר מחויב להשכיר עצמו עבורן.
בספר סדר הלואה (8א) הביא את דברי הפוסקים בנדון החובה לחזר על הפתחים מחמת מצות פריעת חוב.
לדעת מהר"ם שיק, בכל מצוה שהיא חוב כלפי אחרים, חייב לחזר על הפתחים. אולם לדעת שבט הלוי, אין חיוב לחזר על הפתחים, כשם שאין חיוב להשכיר עצמו בחובו, ובספר סדר הלוואה דן בדמיון בין שני המקרים.
בשו"ת שבט הלוי (8ד) הביא את פסק השולחן ערוך (8ב) בנדון עני המקבל כסף מצדקה ש"אין בעלי חובות יכולים להפרע ממנו", והוסיף כי באופן שבו דרך העני ללוות חובות לפרנסת ביתו ולחזר על הפתחים כדי לפורעם, רשאי לפרוע החוב מהצדקה כדי שיוכל להמשיך ללוות.
בספר פתחי חושן (9ב) כתב, שאם אין ללווה מהיכן לפרוע חובו, מחוייב מן הדין לפדות פקדונות מניבים ותוכניות חסכון אף אם יגרם לו מכך הפסד ממון, ובספר סדר הלואה (9א) חילק בין הפסד מרובה להפסד מועט. ועוד כתב שם, שאם אין לו ממון לפרוע חובותיו, מחויב למכור ביתו ואפילו אם הבית שווה הרבה יותר מהחוב.
ו. פריעת בעל חוב – סיכום
ראה בהרחבה בספר פתחי חושן (10-11) לאיזה צרכים מותר ללווה להוציא את המעות שקיבל • איסור כבישת ממון מצד הלווה • נתינת חפצי הבית לפרעון חובו.
ז. לווה רשע ולא ישלם
במשנה במסכת אבות (12א) מבוארת ה"דרך רעה" שיתרחק ממנו האדם לדעת רבי שמעון: "הלוה ואינו משלם אחד הלווה מן האדם כלווה מן המקום ברוך הוא, שנאמר "לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן".
בספר מנחת אשר (12ג) הביא את דברי רבינו יונה: "הלווה ואינו משלם, שבשעת הלואה היה לו לחשוב ולראות אם יוכל לפרעו כשיגיע זמן הפרעון", ואם לא יודע מהיכן יפרע "לא ילוה עתה משום דוחק שיהיה לו וידחוק השעה גם אם הוא צריך ההלואה הרבה מאד". מאידך, לדעת המהרי"ט והר"י מיגאש, אם אין לו בשעת הפרעון ממה לפרוע לא נקרא לוה רשע כי הוא אנוס. וביאר המנחת אשר, שאין מחלוקת בדבר, אלא יש הבדל בין אדם אשר בדרך חייו מסתבר כי ימצא מקור לפרעון, לאדם היודע בשעת הלוואה כי אין לו מהיכן לפרוע. וראה במה שדייק מלשון השולחן ערוך (12ב) שכל האיסור הוא שלא להוציא המעות לשווא, ומה שנדחק לפרשו.
לסיום, ראה בספר מעשה אבות (13א) מעשה שסיפר רבי עזרא עטיה זצ"ל, על הצדיק המלווה, שהקב"ה עוזרו ומסייעו, ולעומתו הרשע, שכבר מתחילה מתכונן להלוות ולא לשלם, והקב"ה סותר עצתו ומפיר מזימותיו.
