פרקי מבוא // תרומת ביציות ופונדקאות 

המותר והאסור ובירור יחוס הוולד

א. כפי שנתבאר בהקדמה, אחד החידושים החשובים ביותר בתחום טיפולי הפוריות, היה הצלחת תהליך ה"פונדקאות" – הכנסת הביצית המופרית של בני הזוג להריון ברחמה של אשה אחרת ["פונדקאית"], אשר ילדה את התינוק [התהליך הרפואי הוסבר לעיל]. 

המציאות החדשה של חלוקת תפקידי האם ביצירת הוולד, בין שתי נשים: האחת בעלת הביצית, והשניה מגדלת את העובר ויולדת אותו – הניחה לפתחם של גדולי הפוסקים בדור האחרון, שאלות בלתי פשוטות. 

• ראשית, שאלת בירור היוחסין – מי האשה המוגדרת כאמו של הוולד. 

מחד גיסא, לכאורה בעלת הביצית היא האם, כי היא זו שנתנה את החומר הגנטי שממנו נוצר הוולד, ואע"פ שלא השתתפה בגידולו. וכשם שמצינו שלענין האבהות, הוולד מתייחס אחר האב למרות שלא נטל חלק בגידולו בשעת ההריון, כך גם בעלת הביצית הזריעה את ה"אודם שבו" כמבואר בדברי הגמרא בנדה (לא, א), דהיינו נתנה את כל הבסיס הגנטי ליצירת הוולד [DNA], והילד שיוולד יהיה דומה לה במראה ובתכונות, ואילו האשה שגידלה אותו ברחמה שימשה רק מעין "אינקובטור" טבעי שהזין את העובר במהלך תקופת ההריון.

מאידך גיסא, יתכן ודוקא ה"יולדת", שבזכותה הפכה הביצית לוולד חי נחשבת לאם, והוולד מתייחס אחריה. ואע"פ שהחומר התורשתי ממנו נוצר הוולד [הביצית] אינו שלה, הרי מי שבעצם הפך את הביצית המיקרוסקופית לעובר והוציא את האפשרות להריון מה"כח" אל ה"פועל" היא זו שנשאה אותו ברחמה ואף ילדתו – ולכן היא זו שנחשבת כאמו. [להלן יבואר שבעצם בכל אשה היולדת בדרך הטבע יש שני גורמים המשפיעים על קביעת היוחסין – תהליך ההריון, והלידה]. 

• שנית, האם מותר לבני זוג שאין להם כל דרך אחרת להיפקד בזרע של קיימא, לעבור את תהליך תרומת ביצית או הפונדקאות. 

כפי שנראה להלן, שתי שאלות אלו קשורות אחת ברעותה, משום שיש פוסקים שנמנעו מלהתיר חלק מהטיפולים, גם בגלל הספקות הרבים בשאלת יחוסם של הנולדים מטיפולים אלו.

הקושי במתן התשובה והכרעה לשאלות אלו, נובע בעיקר בשל העובדה שמציאות מחודשת זו לא היתה קיימת בזמן התלמוד ורבותינו הראשונים, וממילא אין מקורות קדומים מפורשים שעסקו בשאלות אלו, וכפי שכתב ידידי הגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ה סימן שיח) "יש לדעת שכל הכרעות הפוסקים בענין הפונדקאות אינם אלא מסברא ואין ראיותיהם או סברותיהם מכריעות, שכן ענין "הפונדקאות" חדש הוא ואין מקורות מהש"ס ומהפוסקים הקדמונים לענין זה, ועל כן נאלצים לפסוק בסוגיות חמורות כאלו מסברא ובהבאת ראיות שאינן מכריעות בדימוי מילתא למילתא", ודברים דומים שמעתי בשם הגרש"ז אויערבך והגרי"ש אלישיב שלא ניתן לפסוק בנושא זה, היות ובדבר מחודש זה אין מקורות וההכרעה היא מסברא בלבד.

בכדי לא להלאות את הקורא, במסגרת  מאמר זה לא נכנסתי למשא ומתן של הפוסקים, להביא ראיה מי האֵם בתרומת ביצית ובפונדקאות, מסוגיית הגמרא במסכת יבמות (צז, ב) בנדון שני אחים תאומים שאמם התגיירה במהלך הריונה [ראה בנספח לפרק זה במכתבו של פרופ' אברהם שטיינברג, וכן בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב סימן תרפט); מאמרו של הגרז"נ גולדברג "ייחוס אמהות בהשתלת עובר ברחם של אחרת" (תחומין ה עמ' 248-259); ובמאמרו של הגרא"י כלאב, (תחומין שם) "מי היא אמו של ילוד, ההורה או היולדת" (עמ' 260-267) עם תגובתו של הגרז"נ גולדברג (שם עמ' 268-274)] – אלא בחרנו להתייחס למקומות בדברי חז"ל בהם יש התייחסות מפורשת לאפשרות שהוולד נולד בשיתוף של שתי נשים או שני גברים, ודנו הפוסקים האם ניתן להביא ראיה ממקרים אלו לנדון דידן.

האם אשה יכולה להתעבר משני בני אדם כאחת

ב. על הפסוק (שמואל א, יז, ד) "ויצא איש הבינים ממחנות פלשתים גלית שמו", דרשו חז"ל (סוטה מב, ב) "מאי בינים – רבי יוחנן אמר, בר מאה פפי וחדא נאנאי". ופירש רש"י: "בן התערובת, שבאו הרבה אנשים על אמו בלילה אחת ונתעברה מן אחד נמצא האחד אביו וכולן מנאפים". 

תוספות (שם ד"ה מאה פפי) חלקו על רש"י, והביאו ראיה מהירושלמי שאשה יכולה להתעבר משני גברים כאחד, ומכיון שמאה בני אדם באו על אמו של גלית בלילה אחד, הוולד נוצר מכולם, וכל המאה הם אבותיו: "בירושלמי בפרק החולץ אגמרא וחייבים אשם תלוי את ש"מ [שהאשה] מתעברת וחוזרת ומתעברת את ש"מ שאין האשה מתעברת משני בני אדם כאחת ופליגי על רבנן דאגדתא דרבנן דאגדתא אומרים ויצא איש הבינים ממערכות פלשתים ממאה ערלות פלשתים, שהערו בה מאה ערלות פלשתים, אמר רבי מתניא ולא פליגין עד שלא נסרחה הזרע האשה מתעברת משני בני אדם כאחת, משנסרח הזרע אין האשה מתעברת משני בני אדם כאחת. משמע שכולן מאה היו אבותיו שהרי מכולן נתעברה אמו, ולא כפירוש רש"י שפירש וחד נאנאי שאחד מהן אביו". 

מבואר בדברי התוספות שיש מציאות של שותפות בין שני אנשים ביצירת וולד יחד עם אשה אחת, והוא יתייחס אחר שניהם, והם נחשבים לאבותיו. ובשו"ת בית יצחק (יו"ד סימן קסח) כתב שילד זה יהיה חייב על הכאת שני אבותיו, ואם הוא כהן יטמא לשניהם, והיינו שיש דין אב גמור לכל אחד מאבותיו.

ולפי זה לכאורה היה מקום לומר שגם בתרומת ביצית הוולד יתייחס אחר שתי האימהות, כי לשתיהן בוודאי יש חלק ביצירת הוולד – האחת תרמה את הביצית והשניה גידלתו ברחמה, ושתיהן יחשבו כאמהותיו. 

וכן צידד רבי משה שטרנבוך במכתבו אלי מחודש סיון תשע"ב (2012) "בקונטרסו דן בתרומת ביצית באשה של מי הולד, ומביא דעות לכאן ולכאן, ומביא דברינו שהוולד של המוליד, אבל אחר כך העליתי חידוש דאף שעיקר של הראשון חלק מהיצירה גם במולידה, ויש כאן מן הדין שתי אמהות, כעין פירוש התוספות לא מספק אלא מדינא, וצריך בירור". כלומר, מכיון שאף אחת מהנשים לא נחשבת כאמא יחידה "מושלמת", יתכן לומר שיש כאן שתי אמהות "מדינא, ולא מספק", וכדעת התוספות שאפשר לומר שיש לוולד שני אבות.

ברם נראה לחלק ולומר שהאבהות אכן נקבעת על ידי הביאה ונתינת הזרע, ואם כן לדעת התוספות במצב שכמה אנשים באו על אשה אחת ונתעברה מכולם, כל אחד מהאבות עשה מעשה גמור שמכוחו לבד יכול היה להיווצר הוולד, ולכן כולם נחשבים אבותיו. מה שאין כן בתרומת ביצית, שהאמהוּת הופרדה כאן לשתי חלקים, וכל אחת מהנשים נטלה רק חלק ביצירת הוולד, לא מסתבר שהילד יתייחס אחר שתיהן, וחזרנו לספק העקרוני מהו העיקר בקביעת הייחוס אחר האם – החלק של נתינת הביצית או חלק ההריון והלידה.

חשוב לציין כי הגרמ"מ שפרן כתב במאמר שפירסם אודות תרומת ביצית (קובץ עטרת שלמה ח"ה עמ' עד) שגם לדעת התוספות שאשה יכולה להתעבר ממאה איש כאחת, הכוונה היא רק לענין המציאות שבפועל העיבור נוצר משני אנשים, אולם לענין היחוס – הוולד לא מתייחס אחר אנשים אלו מאחר ואין כאן אב אחד בלעדי: "ואין להוכיח מתוספות בסוטה (מב, ב ד"ה מאה) שהיו לו כמה אבות על ידי שנתעברה מכמה אנשים עיי"ש, דשם לא איירי בדין אב להלכה, אלא שבא מכמה אנשים ובאמת לא היה לאף אחד מהם עליו דין אב לירושה וליוחסין". אולם כאמור לעיל, בשו"ת בית יצחק נקט בדעת התוספות שכל המאה הם אבותיו, וילד זה יתייחס אחר כולם לכל דבר וענין, ויהיה מחוייב להחשיב כל אחד ואחד כאביו.

יצירת הוולד בשיתוף שתי נשים – לידת דינה

ג. בגמרא (ברכות ס, א; הובא בפירוש רש"י על התורה, בראשית ל, כא) נאמר: "ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה. מאי ואחר, אמר רב לאחר שדנה לאה דין בעצמה ואמרה, שנים עשר שבטים עתידין לצאת מיעקב, ששה יצאו ממני, וארבעה מן השפחות – הרי עשרה, אם זה זכר – לא תהא אחותי רחל כאחת השפחות. מיד נהפכה לבת, שנאמר ותקרא את שמה דינה". מפשטות לשון חז"ל משמע כי העובר שבמעי לאה נהפך לבת. 

אולם המהרש"א (חידושי אגדות נדה לא, א) ביאר בשם ספר פענח רזא, כי רחל היתה מעוברת בבת, והעובר שבבטן רחל הועבר [במעשה נס] ללאה, ובמקביל, העובר של לאה הועבר לרחל: "ובשם ספר פענח רזא שמעתי לתרץ הא דנהפכה דינה לבת היינו שהזכר שבבטן לאה ניתן בבטן רחל והנקבה שבבטן רחל ניתן בבטן לאה דהשתא אתי שפיר עיקר יצירתה של דינה נקבה". והדברים מפורשים בתרגום יונתן בן עוזיאל (בראשית ל, כא) שכתב: "ומן בתר כדין ילידת ברת וקרת ית שמה דינה ארום אמרת דין הוא מן קדם ה' דיהון מיני פלגות שבטיא ברם מן רחל אחתי יפקון תרין שבטין היכמא דנפקו מן חדא מן אמהתא ושמיע מן קדם ה' צלותא דלאה ואיתחלפו עובריא במעיהון והוה יהיב יוסף במעהא דרחל ודינה במעהא דלאה" [ולאחר מכן ילדה בת וקראה שמה דינה, כי אמרה דין הוא מהקב"ה שיהיה ממני מחצית מהשבטים, ומרחל אחותי שני שבטים, כשם שנולדו מהשפחות [בלהה וזלפה]. ושמע ה' תפילת לאה והחליף את העוברים שהיו במעיהן, ויוסף ניתן במעי רחל ודינה במעי לאה].

ולפי זה נראה כי בתחילת ההריון היתה דינה ברחמה של רחל, ולאחר החלפת העוברים בין רחל ולאה, נקראה דינה "בת לאה", והתייחסה אחר לאה שילדה אותה. וכתב בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב סימן תרפט) "וראיתי מביאים ראיה מדינה בת יעקב שמבואר בברכות שנהפכה ממעי רחל ללאה ויוסף מלאה לרחל. ואם כן, אף דיצירת יוסף היה במעי לאה, מכל מקום נקרא בן רחל שעיקר העיבור ולידה היה אצל רחל". כלומר, מכך שדינה נקראה בת לאה ולא בת רחל, לכאורה יש ראיה שבתרומת ביצית או בפונדקאות, הוולד מתייחס אחר האשה שילדה אותו.

ברם הגר"מ שטרנבוך כתב: "ונראה לדחות הראיה ואין להוכיח ממעשה נסים, שיסוד הסברא הוא שבעלת הביצית היא נקראת האמא, שיש לה חלק בוולד ובפרטים כמוה. אבל בדינה שבנס הועתק הוולד הרי הכל הועתק עמו, ואין זכר עוד לביצית לאה, ולכן הוולד של רחל לבד, ואין להוכיח כלל ממעשה נסים".

בשו"ת צור יעקב (סימן כח) דחה את הראיה מלידת דינה באופן אחר: "לענ"ד פשוט בלא סתירה דבוודאי רק נהפך גוף יוסף שבמעי לאה לנקבה וגוף דינה שבמעי רחל לזכר, ואך הנפשות שלהן נתחלפו מבטן זה לזה שכשנהפך גוף יוסף בלאה לנקבה נכנס בה נפש דינה מבטן רחל, וכן להיפך, ופשוט. ויעויין בש"ס סנהדרין (צא, ב) דנשמה ניתנה באדם משעת פקידה שנאמר ופקודתם שמרה רוחי". 

ד. מאידך יש שהביאו ראיה מדינה, שאדרבה, הוולד אינו מתייחס אחר היולדת, אלא אחר בעלת הביצית. 

על הפסוק (בראשית מו, י) "ושאול בן הכנענית", כתב רש"י: "בן דינה שנבעלה לכנעני, כשהרגו את שכם לא היתה דינה רוצה לצאת עד שנשבע לה שמעון שישאנה". ובפירוש מושב זקנים מבעלי התוספות על התורה, הקשה על דברי רש"י: "ותימה איך נשא שמעון את אחותו, והלא אחותו מן האם אסורה לבני נח. אלא יש לומר שעיקר הריון של דינה בבטן רחל היה וזהו שייסד הפייט טבע בכלי יוצר העביר". וכן מובא בספר התוספות השלם על התורה (בראשית מו, י) בשם ריב"א: "ובני שמעון ימואל וימין ואהד ויכין וצחר ושאול בן הכנענית, ותימה גדולה בעיני איך נשאה שמעון, הלא אחותו היא מן האב ומן האם. ויש לומר דעיקר הורתה היה בבטן רחל". וכן כתב רבנו יעקב בן הרא"ש בפירוש הטור על התורה (שם).

כלומר, אע"פ שלאה ילדה את דינה, היות ותחילת העיבור לא היה אצלה אלא אצל רחל, אין דינה מתייחסת אחר לאה אלא אחרי רחל "שתחילת העיבור היה אצלה", ולכן שמעון יכול היה לשאת את דינה לאשה, כי היא היתה בתה של רחל, ואינה אחותו מן האם.

אלא שלמעשה קשה להסתמך על ראיות "מדברי אגדה", כדברי הנודע ביהודה (תנינא, יו"ד סימן קסא) "אבל המדרשים והאגדות עיקר כוונתם על המוסר ועל הרמזים ועל המשלים שבהם והכל עיקר הדת, אבל אין עיקר כוונתם על פסקי הלכות, לכן אין למדים מהם לפסק הלכה כלל". 

לאור זאת, מסתבר איפוא שלא ניתן להסתמך על ראיה ממדרשי אגדה לפסוק הלכה למעשה בשאלות חמורות הנוגעות לבירור יוחסין ונוגעות לטהרת עם ישראל. 

ואף אם נאמר שאפשר ללמוד ולהסיק מדברי אגדה, כבר הבאנו לעיל את דברי הגר"מ שטרנבוך שממעשה נסים ודאי אין ללמוד הלכה למעשה [על הדברים הנ"ל העיר הרב ד"ר מרדכי הלפרין, במכתבו אלי (טבת תשס"ט) "ההוכחה משאלתם ותירוצם של הראשונים היאך נשא שמעון את דינה, איננה הוכחה מדברי אגדה, אלא מתירוץ הלכתי של הראשונים על קושיא שלהם על דברי אגדה. דומני  שבאופן עקרוני יש מכאן הוכחה לדעתם ההלכתית של הראשונים הנ"ל, וזו כאמור איננה הוכחה מדברי אגדה. אמנם לגופה של ראיה יש לדחות כי במעשה דינה על פי תרגום יונתן והבנת בעלי התוספות ובעל הטורים, רחל נתנה גם את הביצית וגם חלק מההריון ברחמה עד ההחלפה הניסית. וצירוף כזה אכן קובע אימהות הלכתית, כמוכח מתירוץ הראשונים הנ"ל. אך אין מכאן שום ראיה למצב בו אחת נותנת רק ביצית, מבלי שום חלק בנשיאת ההריון, והשניה נותנת את כל הנשיאה ברחם, כמו בתרומת ביצית"].

•    •    •

להלכה, נחלקו פוסקי דורנו בשאלת בירור היוחסין בתרומת ביצית ובפונדקאות, וכן נחלקו האם להתיר טיפולים אלו למעשה.

לפנינו עיקרי הדברים, מסודרים לפי הגישות השונות  ביחס להיתר להזדקק לטיפולים אלו:

דעת הציץ אליעזר  – אין לעשות כן והאם היא האשה היולדת

ה. בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יט סימן מ) נשאל על ידי  פרופ' אברהם אברהם, בעל הנשמת אברהם: 

[א] האם מותר לכתחילה לעשות "פונדקאות". [ב] בדיעבד, למי מתייחס הוולד, והשיב:

"הנה כבר דנתי וביררתי ההלכה בנוגע לשאלת המבחנה אפילו כשהמדובר בלחזור ולהשתיל לאחר זמן את הביצית בגופה של אותה אשה שממנה נוטלת בספרי שו"ת ציץ אליעזר (חלק טו סימן מה), ובכל זאת העליתי לאיסורא מכמה בחינות, וגם פקפקתי הרבה אם אפשר לייחס הולד אחרי הבעל נותן הזרע ולהניח שמקיים על ידי כך מצות פרו ורבו, יעו"ש באריכות דברי ונימוקי על כך. ואנכי על משמרתי אעמודה, וכדעתי אז כן דעתי עתה, ואם כן לפום דעתי מכל שכן שאסור לעשות זאת לאל, כגון נדוננו ["פונדקאות"] שהמדובר כשגם כח אחר של אשה אחרת מעורב בזה נוסף על כוחה ופעילותה של המבחנה אשר הבעל לא זרע זרעו ישירות אל גופה".  

על השאלה השניה, אחר מי מתייחס הוולד, השיב הציץ אליעזר: "דהוא הדין נמי בביצית הניטלת מגופה של אשה אחת ומשתילים אותה בגופה של אשה אחרת להריון וללידה שמתבטלת הביצית לגופה של האשה האחרת והוולד מתייחס לאשה השניה אשר בנדוננו היא זאת הפונדקאית, והוולד מתייחס איפוא אחריה". 

נמצא כי לדעת הציץ אליעזר, כשם שיש לאסור הפריה חוץ גופית, כמו כן אין להתיר תרומת ביצית ופונדקאות. ולענין יחוס הוולד בתרומת ביצית ובפונדקאות, האשה היולדת שברחמה התפתח ההריון היא האם, ולא בעלת הביצית.

וכדבריו נקט להלכה הראשון לציון רבי מרדכי אליהו, במכתבו לידידי רבי מנחם בורשטיין (שנת תשס"ז) ראש מכון פוע"ה: "במענה לשאלתך בעניין התייחסות ילד הנולד ליהודיה מתרומת ביצית לא נודע למי או מגויה, כבר אמרנו פעמים רבות שהאם נושאת ההריון והיולדת אותו היא אם הילד לכל דבר ועניין ולא תורמת הביצית. ועל כן במענה לשאלותיך אין שום צורך לערוך גיור לחומרא אפילו תורמת הביצית היא אינה יהודיה. ואין חס וחלילה להוציא לעז על ילדים אלו כיון שהם יהודים לכל דבר וענין. ובפרט שיש כמה וכמה שנולדו בצורה זו והוחזקו ליהודים". 

עם זאת יש לציין, כי בניגוד לדעת הציץ אליעזר, הגר"מ אליהו התיר תרומת ביצית ופונדקאות.

דעת רבי מאיר בראנדסדורפר – אין לעשות כן והאם היא בעלת הביצית 

ו. רבי מאיר בראנדסדורפר נקט בספרו שו"ת קנה בשם (ח"ד סימן צה אות א) כי בעלת הביצית היא האם:

"הנלע"ד פשוט וברור, כי אמו של ילוד זה איננה אותה האשה שגידלה אותו בתוך רחמה במשך התשעה ירחי לידה, עד שהגיע לשעה שיהיה ראוי להיוולד וגם ילדה אותו, שהיא אשת הגבר שהזרע נלקח ממנו והיא באמת אשת אביו. אלא אמו של ילוד זה, היא האשה שהביצית נלקחה ממנה. כי בהשתלבות ביצית שלה עם הזרע שלו, מהם ביחד נוצר הוולד, והאשה ההיא שהיא אשת הגבר שהזרע נלקח ממנו, אינה משמשת אלא כפונדקאית ואינקובטור בכדי להחיותו ולגדלו עד שיהיה ראוי לצאת לאויר העולם כדרך כל הנולדים, אבל אין העובר מתיחס אחריה, להיות נחשבת כאמו של ילוד זה, אפילו אם היה ברור לנו שבלי שהותו ברחמה במשך  התשעה ירחי לידה לא היתה לו שום אפשרות להיגמר ולגדל עד שיהיה ראוי לצאת לאויר העולם כדרך הנולדים". 

בהמשך דבריו (אות ו) כתב הרב בראנדסדורפר, היות והוולד מתייחס אחר בעלת הביצית עלולות להיגרם תקלות רבות, ולכן יש לאסור בתכלית תרומת ביצית או פונדקאות: "ועתה נבוא לגופא דמילתא אי אריך למיעבד הכי, או לא. והנלע"ד דלפי מה שנתבאר בס"ד דילוד כזה אינו מתייחס לאותה האשה שילדה אותו, אלא לאותה האשה שהביצית נטלה ממנה כח, היא אמו של ילוד זה. אם כן הדבר פשוט וברור שכל מה שהרעישו גדולי וצדיקי הדור הקודם על גודל המכשלה בהזרעה מלאכותית של אח נושא אחות, וכל שאר החששות המסתעפות מזה, וגזרו אומר שח"ו להקל בזה להשתמש עם זרע מגבר אחר שאינו בעלה. הכי נמי הוא לגבי נידון דידן בתרומת ביצית מאשה אחרת שאיננה אשתו, שהדבר ברור שהנולד מתייחס להאשה שתרמה את הביצית כי היא אמו של ילוד זה לכל מה שנוגע, ונפקא מינא לכמה וכמה הלכות שונות אשר איננו נחית כעת לבארם ולפורטם כי רבים הם. ואין לתאר גודל המכשלה שעלול לצאת מזה ח"ו, הן לגבי קרובי האשה שהביצית נלקחה ממנה, שהם המה קרוביה מעיקרא דדינא, והן לגבי קרובי הפונדקאית שהיא האשה שגידלה אותו בתוך רחמה, אע"פ שאין להילוד שום קורבה אליה. ואין בכוחנו לגזור גזרות מעצמנו, מכל מקום הדבר פשוט ומובן מעצמו גודל המכשלה שעלול להיכשל מחיתון כזה, אעפ"י שמעיקרא דדינא וביסודו אין לו שום דין קורבא אליהם, וח"ו להקל ראש בדבר שיחוסן וקדושתם של עם ישראל תלוי בזה".

דעת הגרש"ז אויערבך והגרי"ש אלישיב – אין היתר לעשות כן ויש להחמיר מספק ששתי הנשים הן האם

ז. רבי שלמה זלמן אויערבך, התלבט רבות בשאלת תרומת הביצית והפונדקאות, ויש עדויות מתקופות שונות בחייו ששינה את דעתו כמה פעמים. 

רבי אביגדור נבנצל, רבה של העיר העתיקה בירושלים, מגדולי תלמידיו של הגרש"ז אויערבך העיד ששמע מהגרש"ז כי בעלת הביצית היא האם (אסופת מאמרים לקראת הכינוס הבינלאומי השני לרפואה הלכה ואתיקה, הוצאת מכון שלזינגר עמ' 26 הערה 67).

מאידך, פרופ' זאב לב (עמק הלכה ב) כתב ששמע מפי הגרש"ז שהיולדת היא האם. 

ובספר נשמת אברהם (אבן העזר סימן א אות ו מספר 11) כתב: "הגרש"ז אויערבך כתב לי שגם לדעתו אין לעשות מעשה זה לכתחילה כי זה יגרום לבלבול וערבוביה ואין זו השקפת התורה. ואם כבר נעשה הדבר, לשאלה מי נקראת האם של הילד, אמר לי הגאון זצ"ל שאמנם גדולי הדור (המובאים לעיל) דנו בשאלה של הפונדקאית בסברות וגם על סמך אגדות חז"ל, אך אין לדעתו ראיה ברורה לדבר כדי להכריע מי האם – האשה שממנה נלקחה הביצית או הפונדקאית. ואמנם לפי סברתם הפונדקאית היא האם, אבל יש לעיין, לו יצוייר שמוציאים עובר רגיל מאשה ומשתילים אותו ברחם של פונדקאית שתלד אותו בתום תשעה חודשים, האם גם במקרה כזה יהיה הדין כן, ואם כן ממתי, לפני ארבעים יום, קודם מלאת שלשה חודשים או אפילו בתחילת חודש התשיעי. ולכן נראה לו שבכל השאלות האלו הנוגעות לדיני תורה, צריכים להחמיר. ואם הפונדקאית היא עכו"ם, הילד יצטרך להתגייר מספק. מאידך, אם הפונדקאית עכו"ם טבלה לשם גיור בזמן "עיבורה", גם זה לא מועיל לעובר כי שמא אינה אמו ואין לה בעלות עליו, ודומה למינקת שקיבלה ילד בפקדון, עכ"ד".

ככל הנראה, הגרש"ז אויערבך לא הגיע לכלל הכרעה ברורה בשאלה מי נחשבת האם בפונדקאות, ולכן נקט להחמיר ולחשוש ששתי הנשים [בעלת הביצית, והאשה שבה התפתח ההריון והלידה] הן האמהות של וולד הנולד מתרומת ביצית או מפונדקאות, ומכיון שיש ספק מי האם, אין לעשות פעולות אלו לכתחילה. וכפי שכתב הרב פרופ' אברהם שטיינברג, במכתבו אלי (שנת תשס"ט) "ביחס לדעת הרב אויערבך, הובאו בשמו דעות שונות, ושמעתי ממנו זצ"ל שלדעתו מצב של תרומת ביצית או פונדקאות הוא אחד המצבים היחידים שאין הוא מוצא מקור בהלכה להכריע, ולפיכך יש לנהוג לחומרא, היינו ששתי ה"אמהות" [תורמת הביצית ונושאת ההריון ברחמה] הן אמהות, אך לחומרא משני הצדדים באופן שווה. לפיכך אם אחת מהן גויה – הולד צריך גיור לחומרא, הוא אינו יורש אף אחת מהן, הוא אסור בקרובותיהן של שתיהן, והוא חייב בכיבוד אם ביחס לשתיהן [וראה בנספח לפרק זה במכתבו של רבי חזקיהו יוסף כהן בבירור דעת הגרש"ז אויערבך].

וכן נקט להלכה רבי בן ציון אבא שאול בספרו אור לציון על מסכת יבמות, כפי שכתב רבי עזרא בצרי, אב"ד ירושלים במכתבו המובא בנספח לפרק זה. 

ח. פרופ' אברהם הסמיך לדעת הגרש"ז אויערבך את דברי הגרי"ש אלישיב, שגם הוא לא הכריע בשאלת יחוסו של הנולד מתרומת ביצית או מפונדקאות, בהעדר ראיה חותכת לכך מדברי חז"ל: "אמר לי הגרי"ש אלישיב שליט"א [זצ"ל] דלדעתו אסור לעשות זאת לכתחילה, וטעמו שהדבר יגרום לערבוביה ויחשבו שכשם שיש היתר עם שתי נשים, כך מותר להשתמש בזרע של אדם אחר [דהיינו לא מהבעל]. ולגבי השאלה מי נחשבת האם כשהדבר כבר נעשה בדיעבד, אמר לי הגריש"א שאמנם אין עדיין הכרעה בכל הנושא, אך נראה שהאשה היולדת היא האם. ואם היא עכו"ם הילד יצטרך לגיור, עכ"ד. עוד אמר לי הגריש"א שגם אסור להשתמש בביצית שהותרמה מאשה אחרת, בין אם האשה התורמת זרה, ובין אם היא קרובת משפחה של המקבלת, ולא כפי שנאמר במובא בשמו".

כאשר שוחחתי עם פרופסור אברהם שטיינברג, מחבר האנציקלופדיה הלכתית רפואית, בחודש אדר א' תשס"ח (2008), אמר לי כי לדעת הגרי"ש אלישיב, אין הכרעה מי נחשבת האם בתרומת ביצית ובפונדקאות, ואשר על כן, יש להחשיב את שתי הנשים [בעל הביצית והאשה היולדת שברחמה היה ההריון] כאמהות לחומרא [דהיינו, לענין נישואין לקרובות שתי הנשים, אסור לו להכות את שתיהן וכן לא לקללם וכן כל דיני כיבוד אם, שמחוייב בשתיהן].

בנוגע לדעתו של הגרי"ש אלישיב, כתב הרב נבנצל, במכתבו אלי:

כבוד הגאון ר' צבי רייזמן שליט"א

ברצוני לספר לכת"ר כי נשלחתי פעם לשאול את מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א בדבר כהן שאשתו אינה יכולה ללדת, והפרו ביצית ממנה בזרע בעלה, והשתילו בפונדקאית גוי', וכעס הרב על עצם המעשה, אבל הורה שהולדות (נולדו שלשה בנים) ימולו כדין, אך אמר שדינם לענין כהונה הוא ספק, ולא זכיתי להבין צד הספק בזה.

והנלענ"ד בזה הוא דבעלת הביצים היא האם לכל דבר, והפונדקאית היא כמו אינקובטור בבית חולים.

והגע בעצמך, אם יקחו מזרע כלב וכלבה, שישתילו בפונדקאית ישראלית, ותלד כלבלב, האם ימולו אותו לשמונה, ויגידו ותגל האם בפרי בטנה?

ביקרא דאורייתא, צעיר הלויים

אביגדור נבנצל

אולם נראה כי באחרית ימיו, הורה הגרי"ש כי מעיקר הדין בעלת הביצית היא האם, ורק לחומרא יש לחשוש שגם היולדת היא האם, וכפי שאמר לי בשיחה טלפונית ידידי, רבי אברהם שרמן, דיין בית הדין הגדול בירושלים, ולאחר מכן פירסם את הדברים בהרחבה בקובץ ישורון (חלק כא) שיצא לאור בשנת תשס"ט (2009):

"מרן הרב [אלישיב] הסביר פסיקתו שיצירתו של אדם מתהוה מזרעו של האב והביצית של האשה, והרחם של האשה בו מתפתח וממנו נולד ויוצא לאויר העולם אינו קובע את היחס. מרן הרב הוסיף שבכל מה שנוגע ליחוס יש לראות את הרחם ככלי חיצוני בו התפתח העובר וממנו יצא, וכאשר שאלתי את כבוד מרן הרב האם יש ליתן משקל ולהתחשב באותם פוסקים ומחברים שפסקו שהאם הפונדקאית המולידה היא אמו של הילוד, וציינתי שם חלק מהם, הרב דחה שיטות אלו והוסיף תמיהה לשיטות אלו ושאל אם תווצר אפשרות שניתן יהיה לקחת ביצית ולהשתילה ברחם בהמה שתוליד את העובר האם הבהמה תקבע את היחוס של העובר. בתמצית י"ל בהבנת דעת מרן, דהרב רואה ברחמה של האם הפונדקאית כמקום חיצוני שאינו קובע את היחס, והיחס נקבע רק מזרע האיש והביצית של האשה, שמהווים את מרכיב יצירת הוולד".

דעת הגר"מ שטרנבוך – אין לעשות כן ויש לחשוש כי שתי הנשים נחשבות אימהות

ט. רבי משה שטרנבוך, ראב"ד בד"ץ העדה החרדית בירושלים, כתב בתשובות והנהגות (ח"ב סימן תרפט) בנדון פונדקאות, כי האשה היולדת היא האם שאחריה מתייחס הוולד: "ומעתה למעשה באנו להכרעה שלענין יחוס, אם השתילו מאשה לאשה, נראה עיקר למעשה שתלוי בשניה, ואין שום קורבה אפילו קלישתא מכח עיקר זרע האשה". וכאשר הביצית נתרמה מאשה שאינה יהודיה, כתב הגר"מ שטרנבוך: "אבל לענין השאלה מגויה ליהודיה, דעתנו דראוי להחמיר שצריך גירות מדינא". 

אולם תשובה זו נכתבה בשנת תשנ"א  (1991), ובשנת תשס"ט (2009) כתב לי הגר"מ שטרנבוך: "בקונטרסו דן בתרומת ביצית באשה, של מי הולד, ומביא דעות לכאן ולכאן, ומביא דברינו שהוולד של המוליד. אבל אחר כך העליתי חידוש דאף שעיקר של הראשון, חלק מהיצירה גם במולידה, ויש כאן מן הדין שתי אמהות, כעין פירוש התוספות לא מספק אלא מדינא, וצריך בירור".  

ואמנם בחלק ה' של שו"ת תשובות והנהגות (סימן שיח), שיצא לאור בשנת תשס"ט (2009) הבהיר הגר"מ שטרנבוך את עמדתו בנושא:

"והנה את כל ענין הפונדקאות ראוי לאסור לגמרי, בין שהפונדקאית גויה שיש בזה לטמא את קדושת ישראל, ובין שהיא ישראלית פנויה, שנעשית בזה כקדשה שמפקירה עצמה. וגם יש לחשוש לתקלות ולערבוביה בענייני יוחסין שיבואו להיכשל באיסור קורבה, ולא יצא ענין הפונדקאות להיתר ע"י גדולי ההוראה, והספק אחר מי מתייחס הולד הוא גופא סיבה לאסור. ושורש הספק הוא, שכפי שברא הקב"ה את עולמו יש לאם שני תפקידים ביצירת הולד האחד שהולד נוצר מביצית שלה שמופרית ע"י זרע הבעל בעקבות קיום יחסי אישות, והשני, שהביצית המופרית משתרשת ברחם של האם ושם מתפתח הולד עד שעת הלידה, שאז ננער ממעי אמו. ותופעת הפונדקאות מעוררת ספק האם האמא היא האשה שהולד מתפתח מהביצית שלה, או שמא האמא היא האשה שברחם שלה התפתחה הביצית המופרית. ונחלקו בזה גדולי ההוראה בזמנינו, יש שכתב שהאם היא האשה שברחמה התפתח הולד ושילדה אותו, ויש שסובר שהאם היא האשה שמהביצית שלה התפתח הולד, כלומר האם הגנטית. ולענ"ד יש לצדד ולומר שכיון ששתי הנשים פועלות סוף כל סוף ליצירת הולד ולהתפתחותו, ואי אפשר לאחת מבלי רעותה, יש מקום לומר שלשתיהם דין אם ושלוולד שתי אמהות וכעין זה מצינו בתוס' בסוטה (מב, ב) שישנה מציאות שלוולד שני אבות". 

ומסקנתו: "ולדעתי יש לחשוש לחומרא לענין היחוס לכל הסברות שהזכרנו, דהיינו או שהאם הגנטית היא האם, או שהאם הפונדקאית היא האם, או שגם לאם הגנטית וגם לאם הפונדקאית דין אם במקצת. וראוי לחשוש, שכן אין לנו מקורות בקדמונים, וה' יעזור ולא יעשו כן בישראל".

לסיכום, לדעת הגר"מ שטרנבוך, תרומת ביצית ופונדקאות נאסרו על פי ההלכה, מחשש לערבוביה ותקלות, ומחמת שלא הוכרע הספק מי האם. ובדיעבד, יש לחשוש לכל האפשרויות – היולדת היא האם, בעלת הביצית היא האם, או שתיהם ביחד אמהות.

דעת האוסרים משום פגיעה ביוחסין ובקדושת עם ישראל

י. בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סימן רסד) נשאל הגר"ש ואזנר האם תרומת ביצית מותרת. בדברי תשובתו, הרב ואזנר אינו דן כלל אחר מי מתייחס הוולד – לבעלת הביצית או לאשה היולדת שברחמה התפתח ההריון, אלא אוסר את תרומת הביצית כי לדעתו עצם פעולת עירוב זרע הבעל עם ביצית מאשה אחרת, אסורה:

"דעתי העניה ברור שזה מעשה איסור רחוקה מקדושת התורה, ומצוה לרחקה בשתי ידים ולא יועילו כאן כל הפלפולים שכבר נשאו ונתנו בזה איזה רבנים שליט"א בענין היחוס של הולד אם אזלינן בתר הזרע או בתר האם המולידה, כי אחת ברור ופשוט כי כח היצירה ותכונת הולד באבריו ומהותו מונח בזרע האשה בצירוף עם זרע בעלה ועל זה כתבה תוה"ק ודבק באשתו, ובסנהדרין (נח, א) ולא באשת חבירו (ועיין תוס' קידושין יג, ב ועוד). ובמקרא זה מפורש ודבק באשתו והיו לבשר אחד, וקאי על הולד הנוצר משניהם, כמו שכתב רש"י סנהדרין שם וז"ל,  שזרע יוצא מהם שנעשה בשר האב והאם אחד בו, עכ"ל. ואי ס"ד שמותר על פי התורה כמעשה הנ"ל, הרי אפשר להיות דבוק באשתו ולהיות לבשר אחד עם אשת חברו או סתם זרה בולד הנוצר משניהם, והתורה קבעה זה לתנאי ראשון של נישואים, להיות לבשר אחד על ידי זרע שניהם. ע"כ מי שאינו רוצה לחלל קדושת דורותיו יברח ממעשה הנ"ל כבורח מן האש. ואז טוב לו והקב"ה יקבל תפלותיו ברחמים, להיפקד בדרך הטבע והרגיל ולא ח"ו בדרך איסור הנ"ל, וזה גאות דקדושה של עמינו הק' להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך למיוחסים אחריך".

בחודש אדר א' תשס"ח (2008), נפגשתי עם רבי משה שאול קליין, דיין בבית דינו של הגר"ש ואזנר ורב בית הרפואה מעייני הישועה בבני ברק, שהוסיף והבהיר בעל פה את עמדת הגר"ש ואזנר בנדון היחוס בתרומת ביצית. ומדבריו למדנו שלמעשה אין הכרעה אחר מי מתייחס הוולד – בעלת הביצית או האשה היולדת שברחמה התפתח ההריון. ולכן אם נתיר תרומת ביצית יש חשש גדול לבלבול היחוס בעם ישראל, שלא יהיה ידוע מי היא אמו של הוולד, ומה יחוסו. ו"טהרת היחוס" אינה רק "מעלה", אלא תנאי להשראת השכינה בעם ישראל, וכפי שפירש רש"י (יבמות מב, א ד"ה ולזרעך) ש"אין השכינה שורה אלא על הוודאים, שזרעו מיוחס אחריו, והכי נמי קיימא לן בנדרים (כ, ב) וברותי מכם המורדים והפושעים בי, אלו בני ערבוביא". לדעת הגר"ש ואזנר, תרומת ביצית ופונדקאות אסורים מכל וכל, בשל קדושת עם ישראל ומהחשש ל"בלבול יוחסין". 

גם לדעת רבי ישראל יעקב פישר, גאב"ד בד"ץ העדה החרדית בירושלים, אין היתר לתרומת ביצית ועצם המעשה אסור, כפי שכתב בספרו שו"ת אבן ישראל (ח"ט סימן קלה) "ולכן באתי בזאת להודיע את דעתי שאיסור חמור לעשות כל הפריה שאינו מזרע הבעל ואשתו וכו', אבל בכל תערובת זרע שאינו מזרע הבעל ואשתו, אם על ידי הפריה מלאכותית ואם על ידי השתלת ביצית, הרי אין מקום לדון בזה כלל, ופשוט וברור שאיסור חמור לעשות כן, וזה אין צריך לפנים".

הרי לנו דעת הגר"ש ואזנר והגרי"י פישר, שתרומת ביצית אסורה בהחלט, לא רק בגלל הספק למי מתייחס הוולד, אלא בגלל עצם המעשה שבו אשה אחרת מעורבת בהיווצרות הוולד, בין אם כתוצאה מתרומת ביצית או כתוצאה מפונדקאות – יש בו פסול וחשש לפגיעה בטהרת היחוס וקדושת ישראל.

•    •    •

רבי עובדיה יוסף התיר תרומת ביצית מפנויה [מפי השמועה]

יא. עד כמה שידוע לי, הגר"ע יוסף לא הביע את דעתו בכתב בספריו ובמאמרים שיצאו עד כה, בסוגיית תרומת ביציות והשתלת שחלות.

בענין זה כתב בחודש אדר ב' תשס"ח (2008) ידידי הרב דוד טולידאנו, ראש בית המדרש אור לציון בלוס אנג'לס, תמצית משיחתו בנדון זה עם הראשון לציון רבי שלמה עמאר: "מרן הרב עמאר אמר לי שדעת מרן הרב עובדיה יוסף (שליט"א), שבהפריה מביצית של אשה זרה, העובר מתייחס אחר האשה ממנה נלקחה הביצית, ולא אחרי ה"אם" המגדלת את העובר בבטנה ויולדת אותו".

אולם בשעת מעשה שמעתי מבאי ביתו של הגר"ע יוסף, שהתיר במקרים רבים תרומת ביצית מיהודיה פנויה בלבד, והורה שהוולד מתייחס אחר היולדת ולא כפי שהביא בשמו הגר"ש עמאר שהוולד מתייחס אחר בעלת הביצית.

בחודש תמוז תשס"ח (2008), נכנסתי למעונו של הראשון לציון הגר"ש עמאר, ושאלתיו מהי עמדת הגר"ע יוסף. וחזר הרב עמאר על דבריו שהוא שמע מפי הגר"ע יוסף שהוולד מתייחס אחר בעלת הביצית בלבד ולא אחר היולדת כלל. ולכן בעת הצורך התיר להשתמש בפונדקאית, והוולד מתייחס אחר בעלת הביצית. ברם תרומת ביצית אסורה, משום שהוולד יהיה שייך לבעלת הביצית ולא ליולדת.

בעקבות זאת שאלתי את הרב עמאר, האם על פי פסק זה ניתן להסיק שאסור לקחת ביצית אף מאשה גויה ולהניחו אצל אם יהודיה, כי הרי למעשה הוולד הוא גוי. 

והשיב לי, שאמת נכון הדבר שבביצית שנלקחה מגויה הוולד הוא גוי. אולם במקרים מיוחדים ניתן להתיר במשפחות שומרי תורה ומצוות [שאם לא כן אין כל ערך לגירותו של הילד] לקחת ביצית מגויה, וכאשר יהיה הוולד בן שנתיים ימים ניתן יהיה לגיירו. 

הרב עמאר חזר והדגיש, שאם תגיע שאלה בנושאים אלו הלכה למעשה יש לשאול את פוסקי הדור שיתוודעו לכל פרט ופרט של המקרה, כי ההוראה משתנה בכל מקרה לגופו של ענין.

עם סיום עריכת טיוטת מאמר זה בחורף תשס"ט (2009), נכנסתי לחדרו של הגר"ע יוסף לברר את דעתו בנושא זה לפרטיה, והגר"ע ביקש שאשאיר את המאמר לעיונו. לאחר מכן מסר ידידי רבי יצחק פינץ, מראשי המערכת להוצאת ספריו, כי הרב עיין במאמר ועמדתו בענין תרומת ביצית ופונדקאות היא כפי שאמר בשמו הרב עמאר – שבעלת הביצית היא האם.

עם זאת מקובל וידוע שהגר"ע יוסף התיר תרומת ביצית מיהודיה פנויה, ואף שבעלת הביצית היא האם, לא חשש לתקלות העלולות להיגרם כתוצאה מהתרומה, ולא אסר זאת. 

דעת רבי זלמן נחמיה גולדברג – תרומת ביציות ופונדקאות מותרים מיהודיה פנויה בלבד [בפיקוח ורישום הפרטים] 

יב. בכ' בכסלו תשנ"ט (1998), התקיימה ישיבה מיוחדת של הועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים עם הגרז"נ גולדברג, חבר בית הדין הגדול בירושלים. הדיון התנהל בנוכחות חברי הועדה, ונוספו עליהם הרב יהושע שיינברגר, יו"ר ארגון רפע"ה [רפואה על פי הלכה], והרב אברהם רוזנברג מנהל ארגון רפע"ה. פרוטוקול הדיון נכתב על ידי הרב ד"ר מרדכי הלפרין והרב שמואל רבינוביץ, והדברים נבדקו ואושרו ע"י הגרז"נ גולדברג ופורסמו בקובץ אסיא (ס"ה-ס"ו, אלול תשנ"ט).

הגרז"נ גולדברג נשאל על ידי חברי הועדה שתי שאלות הנוגעות לעניינינו: 

השאלה הראשונה: בניגוד לאימהות טבעית, בתרומת ביצית או בתהליך פונדקאות מתחלקות פונקציות האימהות בין שתי נשים. האחת היא אם גנטית והשניה אם פיזיולוגית – היולדת. והשאלה היא, מי היא האם החוקית על פי ההלכה. 

הגרז"נ השיב: מדובר בתהליכים חדשניים מאד, שאין להם תקדימים ישירים בספרות ההלכה. ניתן לדון בהם בדרך של היקש ודימוי למצבים אחרים הנדונים בספרות ההלכה, אך רמת הוודאות של נכונות הדימוי וההיקש איננה שלמה. לכן, באופן מעשי, צריך להתייחס לשתי האימהות [הגנטית והיולדת] לפחות כספק אימהות לגבי דיני יוחסין וגילוי עריות. אחרת עלול להיפגע מאוד מעמדו של הילד. 

באופן מעשי גם אם נסבור יחד עם עוד מאה רבנים שהאם היולדת היא האם המשפטית, ורב אחד או מספר קטן של רבנים יחשבו אחרת, הילד יינזק. במחשבה תחילה ניתן למנוע בקלות את הסכנה למעמדו של הילד. פגיעה זו ניתנת בקלות לתיקון על ידי שינוי התקנה בהוספת חובת רישום פרטי האם הגנטית בפנקס צווי ההורות גם בתהליך פונדקאות הקשור בתרומת ביצית.

השאלה השניה: אם אישה חרדית חשוכת ילדים היכולה להביא צאצא לעולם רק בסיוע אם פונדקאית, תפנה אל הרב בשאלה אם לנסות להיות לאם בדרך זו, מה ימליץ לה הרב. 

הגרז"נ השיב: אם התהליך בפיקוח ורישום נאות כהלכה – אמליץ על התהליך [וראה בנספח לפרק זה בהערותיו של רבי חזקיהו יוסף כהן על דברי הגרז"נ גולדברג].

יג. בדברי הגרז"נ מתבאר איפוא חידוש נוסף, מלבד עצם הוראתו להתיר פונדקאות.

רוב הפוסקים [שדבריהם הובאו לעיל] סוברים שתרומת ביצית אסורה בגלל החשש לבלבול ביוחסין. לעומתם, סבור הגרז"נ שפונדקאות מותרת אע"פ שלא ידוע בוודאות מי אמו של הוולד, וספק זה לא מהווה סיבה מספקת לאסור את עצם הפונדקאות, כי על החשש שמא ישא אח את אחותו, אפשר להתגבר על ידי רישום מוסמך מי היא בעלת הביצית ומי היא היולדת, ובכך יאפשרו לוולד להינשא בבוא היום ללא חשש שמא הוא נושא את אחותו. וכמו כן תרומת ביצית תהיה  מותרת, שכן כאמור, אפילו אם לא התברר בוודאות מי היא אם הוולד, רישום נאות יתיר לו להתחתן כדת משה וישראל, ואין חשש "שמא ישא אח את אחותו".

לדעת הגרז"נ, עיקר החשש בתרומת ביצית או בפונדקאות הוא הפגיעה במעמד הילד כאשר זהות אמו אינה ברורה. ולכן מסקנתו, שאם יודעים מי היא תורמת הביצית, אע"פ שלהלכה לא הוכרע מי היא האם, אין כל סיבה לאסור את תרומת הביציות והפונדקאות. כי ממה נפשך, או היולדת נחשבת לאם או בעלת הביצית היא האם, וחוסר ההכרעה אינו מעכב, כי רישום ופיקוח מוסמך מטעם השלטונות ימנע ממנו נישואין עם קרובותיהן של שתי האימהות [ואמנם עדיין צ"ע מה יהיה הדין לענין כיבוד אב ואם וירושה, מי למעשה נחשבת אמו]. 

הרב גולדברג הוסיף, כי תרומת ביצית אפשר לקבל רק מאשה פנויה, וכן פונדקאות מותרת רק כשהפונדקאית היא פנויה, שכן יש פוסקים הסוברים שאם הפונדקאית היא אשה נשואה, או לחלופין תרומת ביצית מאשה נשואה – הוולד מתייחס אחר הפונדקאית או תורמת הביצית, ואז יש חשש ממזרות בוולד, שהרי האדמו"ר מסאטמר פסק שגם ערבוב זרע עם ביצית מאשת איש, ללא ביאת איסור, יוצר ממזרות. ואף שלדעת האגרות משה אין איסור ממזרות בלא ביאת איסור, אך ההורים כבר לא יכולים להסתמך על דעה של פוסק מסוים ולומר שלפי רב פלוני הילד מתייחס אחר היולדת או הילד אינו ממזר, וניתן לקבל תרומת ביצית מאשה נשואה, כי זה עלול לפגוע בילד, מאחר וקיימות שיטות אחרות שהוולד ממזר, ובשל כך יכולתו של הוולד להתחתן בעתיד כאחד האדם מוטלת בספק.

עוד הוסיף הגרז"נ שיש להימנע מתרומת ביצית מגויה, וכן יש להימנע משימוש בגויה כפונדקאית. שכן מאחר ויש ספק אחר מי הוולד מתייחס, כמבואר לעיל, יצטרך הוולד לעבור גיור לחומרא, וכתוצאה מכך הוא יאבד גם את הייחוס לאביו, שהרי "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" (יבמות כב, א), ולדוגמא, אם האב כהן, הוולד מתרומת ביצית מגויה או מפונדקאית גויה, אינו כהן. כמו כן עלולות להיווצר בעיות נוספות בשעת גיורו של הוולד בעתיד [כגון, בגיור קטן שכאשר מגיע לגיל  מצוות רשאי שלא להסכים לגירות ולבטלה למפרע, וכמו כן כאשר הקטן נמצא במשפחות שאינן שומרות תורה ומצוות, יש המפקפקים על כשרות הגיור] – ובשל כך רצוי להימנע מתרומת ביצית מגויה ומשימוש בגויה כפונדקאית.

יד. לאחר כתיבת המאמר במהדורה הראשונה, נתכבדתי במכתבו של הגרז"נ גולדברג, שבו הבהיר את דבריו:

ב"ה,  יום ב' שבט תשס"ט

כבוד הרה"ג ר' צבי רייזמן שליט"א המפורסם לשבח

כת"ר הביא משמי מה שעניתי לרופאים.

אכן לא רציתי להביע דעתי למי מתיחס הולד לבעל הביצה או ליולדת, והאמת שאין כל כך נפק"מ לדעת זה, ויש להחמיר לא לישא אחותו לא מבעל הביצה ולא מהוולד. אכן במקום אחר בספר תחומין כתבתי מאמר ארוך בענין זה, ועם כל זה אין לקבוע מסמרות בשאלות חדשות, אף שיש לי ראיה למה שכתבתי.

והנני שולח בפקס המאמר שכתבתי בספר תחומין (כרך ה עמ' 248 ואילך). אכן אם ישתילו שחלות יש מקום לדון בזה יותר מהפריה מביצה.

וראיתי שדן כת"ר אם מותר להוליד בן שיש ספק אם הוא אביו. ונראה להביא להיתר ממה שאמרו בגמרא שממזר יכול לטהר זרעו שישא שפחה והפוסקים דנו בקראי שהוא ספק ממזר אם יש לו עצה לישא שפחה שהרי אפשר שאינו ממזר ואסור לישא שפחה ונתנו לו הפוסקים שישחרר את השפחה בתנאי שלא תנשא לממזר ואח"כ ישאנה, ואם הוא ממזר לא נשתחררה ואם אינו ממזר הרי היא משוחררת. ואם נאמר שאסור להוליד בן שיהיה ספק אם מתיחס אחריו איך ישאנה, והרי ישאר ספק אם הבן מתיחס אחריו על הצד שנשתחררה או שאינו מתיחס אחריו על הצד שהיא שפחה, הרי שאין איסור בדבר.

בידידות 

זלמן נחמיה גולדברג

ברצוני לציין לדברי ידידי רבי משה קורצטג, ראב"ד יוהנסבורג, שכתב [ראה בנספח לפרק זה] כי במקום שאין רישום מסודר של יחוס ההפריה יש להעדיף תרומת ביצית או פונדקאית מנכרית "מאחר ובמדינתנו [דרום אפריקה], אין שום רישום, אז על מנת למנוע אח נושא את אחותו, עדיף נכרית ומאחר ויש דעות שונות, אנחנו החלטנו בבית הדין שלנו, שבין אם הביצית נתרמה ע"י נכרית ובין אם הרחם היא של נכרית (פונדקאית) הילד צריך לעבור גיור, כהלכה". 

כמו כן הבאנו ב"נספח" לפרק זה, את תשובתו המנומקת של ידידי רבי אשר וייס, אב"ד דרכי תורה בירושלים, בנידון תרומת ביצית ופונדקאות, ומסקנתו: "סוף דבר, אין כל מקור להכריע בשאלה גדולה זו, ובעל כרחני צריכים אנו להכריע בזה מסברא. וכבר ידעת מה שרגיל אני לומר שבאמת דורנו, דור יתום, היה צריך רמב"ן ורשב"א להכריע בשאלות חמורות המתעוררות בכל תחומי החיים עקב התפתחות המדע וטכנולוגיה, ובעיקר בתחום ההלכה והרפואה, אך לדאבון לב יתמי דיתמי אנן וכאצבע בקירא בסברא. ואף שנטיית לבי שבעלת הביצית היא האם עפ"י ההלכה דדין זרע האם כזרע האב, מכל מקום חושבני שצדק מרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל שנקט דתשובת שאלה זו תינתן בידנו רק לעתיד לבא, ואין בידינו להכריע בזה בסברא, ומשום כך יש להחמיר בה כשני הצדדים".

האם יש איסור הלכתי בתרומת ביצית משום גזירת הבחנה

טו. רבי נתן גשטטנר, אב"ד קרית אגודת ישראל בבני ברק, דן בשו"ת להורות נתן (חלק יג סימן צה) לאסור תרומת ביצית ופונדקאות מבחינה הלכתית משום "גזירת הבחנה" המבוארת במסכת יבמות (מא, א – מב, ב) שגזרו על כל הנשים שלא ינשאו שלושה חדשים לאחר הגירושין "משום דאמר קרא (בראשית יז, ז) להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך, להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני". ופירש רש"י: "ולזרעך אחריך, שאין השכינה שורה אלא על הוודאים שזרעו מיוחס אחריו". רואים איפוא, כי חז"ל הקפידו שיהיה ברור אחר מי מתייחס הילד, ובשל כך גזרו שהאשה תמתין שלושה חודשים בטרם תתחתן בשנית, כדי שלא יהיה ספק מי הוא האב. ואם כן מסתבר שלדעת חז"ל יש לאסור תרומת ביצית ופונדקאות מכל וכל, כל עוד לא ברור באופן ודאי מי היא האם.

הגר"נ גשטטנר קבע כי אין לחשוש לכך, היות וכל גזירת ה"הבחנה" נועדה כדי לשמר את היחוס אחר האב ולא על היחוס מהאם: "דמה שלמדו מקרא להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך דצריך להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של אחרון, ואם לאו אין זרעו מיוחס אחריו, זה שייך רק היכי שאין מבורר מי הוא האב. אבל כשאינו מבורר מי היא האם, אין זה חסרון ביחוס, דהא קרא דזרעך אחריך, על זרע אברהם קאי שהוא האב, ועל זה אמרו דבעינן שיהא זרעו מיוחס אחריו בודאי. אבל על יחוס האם לא מצינו שיצטרך להיות ודאי. ועיין יבמות (נד, ב) משפחת אב קרויה משפחה, משפחת אם אינה קרויה משפחה, וברש"י שם ד"ה יש לה חייס, דמשפחת אב קרויה משפחה דכתיב ויתילדו על משפחותם לבית אבותם, עיי"ש. ומשמע דעיקר היחוס הוא מצד האב".

הרב גשטטנר, חשש לשיטתו של רבא (יבמות שם) שאחת הסיבות שבגללן תיקנו שנשים ימתינו ג' חדשים בין נישואין לנישואין היא משום "גזירה שמא ישא את אחותו מאביו". ופירש רש"י: "אם נשאת תוך שלשה וילדה והוא בן ט' לראשון ונולד בביתו של שני וסבור שהוא בנו וישא את בת בעלה הראשון שיש לו מאשה אחרת והיא אחותו מן האב". ואם כן לכאורה, גם בתרומת ביצית, יש לחשוש שיסברו שהוולד הוא בן האשה היולדת, וישא את בתה של האשה בעלת הביצית, ומפאת חשש זה יש לאסור את תרומת הביציות לחלוטין.

אולם לאחר דין ודברים דוחה הגר"נ גשטטנר את הסברא לחששו, שהרי כל הסיבה לגזירת ה"הבחנה" נובעת מחמת החשש לטעות בזיהוי האב האמיתי, כדברי רש"י "וסבור שהוא בנו", אבל בנדון דידן "אם הבעל יידע מי היא האשה שממנה נלקחה הביעא [ביצית] כדי להשתיל באשתו, וגם האשה תדע למי הושתלה מה שנלקח ממנה, ממילא ידעו להיזהר שהוולד לא יקח את בתו של האשה שממנה נלקחה הביעא, וממילא ליכא חשש שמא ישא אחותו מאמו, שהרי הן אביו ואמו של הולד והן אביו ואמו של האחות יודעים שהיא אחותו של הולד מאמו, ובכהאי גוונא לא מצינו שאסרו חז"ל, דלא מצינו חשש שישא אחותו מאמו אלא כשיש מקום לטעות שהשני יסבור שהוא בנו וכמו שכתב רש"י".

ומכאן מסקנתו: "נמצא דבנדון דידן אם ידעו שני הצדדים מאיזו אשה נלקחה ולאיזו אשה הושתלה, ממילא ידעו להיזהר שהוולד שיוולד לא ישא אחותו מן האם. ואין לומר דניחוש שמא ישכחו או לא ידעו, דהא כל עיקר גזרה זו אינו אלא מדרבנן, וכמו שכתב הב"ש (אבן העזר סי' יג ס"ק א) ובפתחי תשובה (סק"א), ואין בנו כח לחדש גזרה אלא מה שמפורש בדברי חז"ל. והנה לא מצינו בדברי חז"ל שחששו שישא אחותו אלא כשטועה לחשוב שאין זו אחותו, וכדמוכח בהדיא מלשון רש"י הנ"ל, אבל היכי שיודעין את האיסור לא מצינו שחששו שמא ישכחו ובכהאי גוונא לא גזרו". ומבואר בדבריו שאין לאסור תרומת ביצית ופונדקאות בגלל "גזירת הבחנה", שכן אין לנו אלא מה שגזרו חז"ל, והיות וחז"ל לא גזרו במקרה של תרומת ביצית, אין סמכות לגזור ולהוסיף תקנות חדשות. ואמנם למעשה אין אנו יודעים מי היא האם על פי ההלכה, אך עדיין אין זו סיבה לאסור תרומת ביצית, שהרי יודעים מי הן שתי האמהות, וניתן להיזהר להחמיר ולנהוג בשתיהן כאמהות [וראה בנספח לפרק זה בהערותיו של רבי חזקיהו יוסף כהן על דברי הגר"נ גשטטנר].

בסיום דבריו כתב רבי נתן גשטטנר: "אולם אחרי ששמעתי מהשואל החשוב שכמה גדולי תורה מיאנו להתיר, לכן גם כחי תש להתיר בזה לעשות מעשה לכתחלה, ומול עיני יעמדו דברי הגאון הגדול בשו"ת חבצלת השרון (מהדורא תנינא סימן כה) שכתב בענין שחיטה על ידי הימום: ונא מכב' תורתו הרמה שישמע לעצתי שלא יתן כב' תורתו הרמה ידו עם המתירים, כי אם חכמה אין בי, תודה להשי"ת זקנה יש בי, וכלל זה מסור בידי מאז ומקדם, שבכל דבר שאנכי רואה שיראי ה' אין דעתם נוחה בזה, אף אם יהיה אצלי ההלכה ברורה כשמלה אנכי בורח מזה, כי אף אם יהיה אדם בקי בכל התורה כולה, לא יוכל לכוין הלכה לאמיתה אם לא בסייעתא דשמיא, וזה האות כשאין דעת יראי ה' נוחה מזה, מסתמא גם מן השמים לא יסכימו לזה, וסוד ה' ליראיו כתיב, עיי"ש. ובפרט בענינינו, דאיכא למיחש שאם יצא היתר בגוונא חדא, ילמדו מזה לעשות גם כל מיני הרכבות אחרות המתחדשות לבקרים, ועלול להתבטל יחוס ישראל ח"ו. ומי שדעתו רחבה לו משפט הבכורה ויורה יורה כדת של תורה".

•    •    •

חובת הציות לדעת גדולי הפוסקים גם כשדבריהם מבוססים על סברא ושיקול הדעת 

טז. מדבריהם של גדולי ההוראה שהבאנו, מתברר עד כמה קשה, ואף בלתי אפשרי להכריע בנושא זה, בהעדר ראיות מוחלטות בדברי חז"ל. ומחמת ספק זה בדיני היוחסין שהם ביסודה של האומה הישראלית, נטו רבים מפוסקי דורנו, שהבאנו את דבריהם לעיל, לאסור את תרומת הביצית והפונדקאות מכל וכל. 

בחודש אדר א' תשס"ח (2008), נכנסתי למעונם של שנים מגדולי ההוראה היושבים על מדין בארץ הקודש, רבי משה שאול קליין, דיין בבית דינו של הגר"ש ואזנר, ורבי מנדל שפרן, דיין בבני ברק וראש ישיבת נועם התורה, ושוחחתי עימם בנושאים סבוכים אלו, ומצאתי לנכון להביא חלק מדברים אלו במאמר זה.

כאשר שאלתי את רבי משה שאול קליין, מה המקור ההלכתי לאסור תרומת ביצית, הוא חידד את הדברים באומרו: "אי אפשר להראות לאדם באצבע כאן כתוב שאסור. אולם צריך לדעת שלא תמיד הסברא היא הקובעת בהלכה. בגמרא (עירובין יג, ב) מובא שיצאה בת קול מהשמים שהלכה כבית הלל במחלוקתם עם בית שמאי כי בית הלל היו ענוותנים והיו מקדימים דברי חבריהם לדברי עצמם. משמעות הדבר, שכדי לזכות שההלכה תהיה כמותו אין די בסברא טובה או בכשרון והבנה, אלא צריך יראת שמים ומידות טובות, כדי לזכות לכוין לאמיתה של תורה". 

והוסיף הגרמ"ש קליין: "בסיום הש"ס במחזור לימוד הדף היומי הקודם, אמר הרב ואזנר ביאור נפלא בדברי המשנה "מאימתי קורין את שמע בערבית משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן", והגמרא מבארת ש"מילתא אגב אורחא קמ"ל", שזמן צאת הכוכבים הוא גם זמן קריאת שמע וגם זמן אכילת תרומה על ידי הכהנים שנטהרו. וביאר הרב ואזנר, מה החידוש בענין זה דווקא בתחילת הש"ס. והשיב, כי רצו ללמד אותנו שבתורה שבעל פה צריך לדעת שמלבד מה שאפשר להבין מסברא, יש מסורת שקבלנו מאבותינו ומרבותינו כיצד צריך לנהוג. ולכן כאשר אדם שואל מאימתי קוראים קריאת שמע בערבית, עונים לו תסתכל מתי הכהנים נכנסים לאכול בתרומתם, תראה את המסורת, אל תבין את הדברים מכח הסברא בלבד, אלא תבדוק מה שמעת וקיבלת במסורה. וזוהי ההקדמה של התורה שבעל פה". 

הגרמ"ש קליין סיים: "הרב ואזנר הוא יהודי שמתקרב בלעה"ר לגיל מאה, יש לו את המסורת בפסק הלכה, הוא הכיר את גדולי הדור שלפני שבעים שנה, שימש אותם והכיר את תלמידי הכתב סופר. יש לו הסתכלות אחרת מאלה שנולדו בדור האחרון, מבט תורתי אחר". ולכן אף שאין לנו מקור ברור לאסור זאת, די לנו במה שהורו זקני ופוסקי הדור, וכדי לפסוק בשאלות החמורות של תרומת ביצית ופונדקאות, חובה לשמוע בקול גדולי פוסקי ההלכה המובהקים שבדור, ששימשו את רבותיהם וקיבלו מהם אורחות משפט, ובחלקם הזכויות והסייעתא דשמיא לכוין לאמיתה של תורה.

יז. את רבי מנחם מנדל שפרן, דיין וראש ישיבת נועם התורה בבני ברק, שאלתי, לאור העובדה שבעבר הפוסקים לא התירו טיפולי .I.V.F, ואילו היום עם התפתחות הרפואה, דברים אלו נעשו כדבר שבשגרה, וגם גדולי הפוסקים הרבנים מתירים זאת – האם גם תרומת ביצית, שהפכה להיות דבר מצוי בעולם הרפואי, תהיה מותרת על פי ההלכה.

הרב שפרן הסביר את דעת האוסרים תרומת ביצית בדברים הבאים:

"שמעתי מהרב ואזנר פעמים רבות שאמר, ממני לא תשמע היתר. וכוונתו, שלעולם לא נדע עד איפה הרפואה תתקדם, וצריך להציב גבולות הלכתיים, כדי לשמור שבהמשך כשתתקדם הרפואה יהיה גבול ולא יפרצו גדרות. גם בדרך ארץ, מי שהגוף חשוב לו מאד, לא עושה צעדים לפני שהוא בטוח שאין בהם סיכונים. וזו הגישה של הפוסקים שבשיקול דעתם יש חשיבות לחשש משינויים בעתיד שעלולים לגרום לפרצות בשמירת ההלכה.

לגופו של ענין, בשאלה מי היא האם – בעלת הביצית או ה"יולדת" שברחמה התפתח ההריון, פרסם הרב שפרן את דעתו בקובץ עטרת שלמה (חלק ה עמ' עד) והכריע "למעשה נקיט בידי בביצית המושתלת באשה אחרת שההריון קובעת את האמהות ולא זו שנתנה את הביצית". כלומר לדעתו, האם היא האשה שברחמה היה ההריון. 

לאחר כתיבת המהדורה הראשונה של מאמר זה, כתב לי ידידי רבי אפרים גרינבלאט, מחבר שו"ת רבבות אפרים (בחודש שבט תשס"ט) "כב' כתב כי לא כתב להלכה למעשה. אבל אני פסקתי הרבה בזה, ולאחרונה זוג שהיו נשואים חמש עשרה שנה ובאו אלי לעשות ולהתיר, כי כמה פוסקים לא רצו. והוא בן תורה ונותן דף יומי, ומצאתי אשה רווקה שלא רוצה להתחתן ומכרה הביציות שלה, והיא נתעברה וכעת הולידה בן ויגדל לבן תורה, והרגשתי שזה שעת הדחק וכעת הם שמחים ומאושרים".

לסיכום: בפרק זה נתבארו דעות הפוסקים בנדון תרומת ביצית ופונדקאות – אחר מי מתייחס ילד זה, והאם פעולות אלו מותרות על פי ההלכה.

הציץ אליעזר, הגרש"ז אויערבך, הגרי"ש אלישיב, הגר"מ בראנזדורפר, הגר"נ גשטטנר והגר"ש ואזנר ולהבדיל בין חיים לחיים  הגר"מ שטרנבוך אסרו תרומת ביצית ופונדקאות.

לעומתם, מפי השמועה למדנו כי הגר"ע יוסף התיר בתנאים מסויימים תרומת ביצית או פונדקאות על פי הוראת חכם לגופו של כל מקרה. וכן הורה למעשה הגר"א גרינבלאט "בשעת הדחק" [כמובא לעיל]. וגם לדעת הגרז"נ גולדברג ניתן להמליץ לאשה לעבור תהליך של פונדקאות כאשר אין לה אפשרות אחרת. 

ואף בשאלת הייחוס בתרומת ביצית ובפונדקאות, נחלקו הפוסקים:

לדעת הגר"ע יוסף והגר"מ בראנסדופר – בעלת הביצית היא האם.

מאידך, לדעת הציץ אליעזר, הגרב"צ אבא שאול, הגר"מ אליהו, והגרמ"מ שפרן – האשה היולדת היא האם.

ואילו לדעת הגרש"ז אויערבך והגר"ש ואזנר אין הכרע בדבר, ומידי ספק לא יצאנו, ולכן יש לחשוש ששתי הנשים הן האמהות.

לדעת הגרי"ש אלישיב מעיקר הדין, בעלת הביצית היא האם, ורק לחומרא יש לחשוש גם ליולדת.

הגר"מ שטרנבוך נוטה לומר, כי שתי הנשים הן אמהות מדין ודאי.

[בנספח לפרק זה הובאו דעות נוספות של פוסקים בנדון דידן, ראה במכתביהם של הרב פרופ' אברהם שטיינברג, והרב יהושע זנד].

•    •    •

יצויין, כי שאלת תרומת ביציות, טומנת בחובה גם שאלות מוסריות רבות, שלא נגענו בהן, במסגרת זו.

די אם נזכיר את החשש מפני ייצור "תעשייתי" של ילדים, כאשר כבר כיום אין כל מניעה לבני זוג החפצים בילדים [ולעיתים לא מדובר בבני זוג ממינים שונים, ודי למבין], לקנות זרע, לשלוח אותו להפריה עם תרומת ביצית מאשה שניה, ובהמשך למצוא "פונדקאית" שתגדל ברחמה את העובר ותלד אותו.

ומן העבר השני, בבואנו לדון בסוגיא זו, אנו חייבים לזכור את עגמת הנפש של אלו שעדיין לא זכו לפרי בטן, ואל מול עינינו ניצבת תשובת הרב שטרנבוך בשו"ת תשובות  והנהגות (ח"ג סימן תז) ש"לפעמים קרוב הדבר לפיקוח נפש", ויש צורך ומצוה למצוא דרך להקל ככל האפשר על פי ההלכה.