פרשת האזינו – שירת האזינו (פירוש הרמב"ן)

א. שירת האזינו – מעלותיה וסגולותיה

חלקה הראשון והמרכזי של פרשת האזינו נקרא 'שירה'. רבותינו הראשונים והאחרונים הפליגו במעלותיה וסגולותיה המופלאות של שירת האזינו, לטהרת המוח והלב להינצל מאפיקורסות ודעות כוזבות, ובזכות זה "לא יוסר צלם אלוקים מעליו ולא יארע לו שום רע בעולם" – כמובא בספר מגדים חדשים (1ד).

ובדברי הרמב"ם (1א) ורבי אהרן הכהן מלוניל (1ב), הוזכר המנהג לאומרה מדי יום [ראה בספר חקרי מנהגים (1ג) אופנים שונים במנהג זה]. וצריך ביאור מהם השורש והסיבות למעלות אלו.

ב. הטעם שנקראה "שירה" וסדר מסירתה וכתיבתה

לשירת האזינו קדם ציווי בסוף פרשת וילך (2א) "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת", בסיום דבריו של הקב"ה למשה רבנו קודם הסתלקותו מהעולם. הרמב"ן שם (2ב) פירש, ראשית כל, מדוע נקראו פסוקים אלו בשם 'שירה': "ויקראוה שירה, כי ישראל יאמרוה תמיד בשיר ובזמרה, וכן נכתבה כשירה, כי השירים יכתבו בהם הפסק במקומות הנעימה". ובביאור דבריו כתב מו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל (2ד) "בדברים אלו גילה הרמב"ן מהותה של השירה והשוני בינה לבין שאר חלקי התורה. כי לימוד השירה צריך להיות בשינון, ובנוסף לכך, בקול ובזמר ובנעימה, כדי שהדברים יכנסו ויחרתו בלבות השומעים, ויקנו שביתה בנפשם. וענין זה הוא דרך לימוד המוסר שחידש רבי ישראל מסלאנט זצ"ל – לקחת ידיעה ולהתעמק בה על ידי שינון וחזרה בלתי פוסקים, בדרך של "שומה בפיהם" בשפתיים דולקות – ובהתפעלות הנפש על ידי ניגון וזימרה המעוררים את האדם מתרדמתו ומביאים אותו להתבונן במעשיו ולהיטיב את דרכו" [בספר יקב אפרים (2ג) הביא מדברי הרמב"ן מקור למנהג שהביא הרמב"ם (1א) לומר את שירת האזינו בכל יום].

עוד מבוארת בדברי הרמב"ן (3ב) ובאור החיים הקדוש (3א) יחודיותה של מסירת השירה לבני ישראל בשונה משאר חלקי התורה, וכפי שהסביר מו"ר הגרש"ז (3ד) "בעוד שסדר לימוד כל התורה היה ארבע פעמים, כאן הוצרך משה ללמד את השירה עד שיבינו, ולאחר מכן לשננה עד שיהיה "שימה בפיהם". עוד זאת, שירת האזינו שונה ומיוחדת גם באופן הציווי עליה, שנעשה בשלושה חלקים: ראשית, הכתיבה.  ולאחריה, לימוד כוונת דברי השירה. ולבסוף, שינון באזניהם עד שתהיה השירה "שומה בפיהם". וגם נתייחדה שירה זו, באופן לימודה ושינונה שהיה בהקהל כל ישראל כפי שהתאספו בעת מעמד כל הבריתות שנכרתו עמהם מקודם לכן, והיתה זו כאמור, אסיפה מיוחדת פעם שניה ביום פטירתו של משה רבנו". וצריך ביאור בתוכן הדברים ובעומק הטעם לשינויים אלו.

עוד יש לבאר מדוע הפסוקים בפרשת האזינו שעניינם תוכחה לבני ישראל נקראו בשם 'שירה', ולכאורה 'תוכחה' ו'שירה' הם עניינים הסותרים במהותם זה את זה, וצ"ע.

ובעיקר הדברים יש להבין, מה טמון בשירה נפלאה זו, ומהו סוד כוחה הגדול, שיש בה בטחון מעבר לכל האלות והשבועות והבריתות לכך שלא תשכח התורה לעולם, כמפורש בכתוב "וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ".

ג. קיומם של ישראל בגלות – כדי שלא תתבטל "כוונת בריאת העולם"

לביאור עומקה של השירה ותכליתה, נעיין בדברי הרמב"ן (4א) על סוד קיומה הנצחי של האומה הישראלית בעולם, כדי שלא תתבטל כוונת בריאת העולם – שהאדם יכיר את בוראו ויודה לשמו: "ה' ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו, ושם הרשות בידו להרע או להטיב, וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם לא נשאר רק העם הזה לשמו, ופרסם בהם באותות ובמופתים כי הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים, ונודע בזה לכל העמים. והנה אם ישוב ויאבד זכרם, ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם. ואם אדם יזכיר כן, יחשבו כי היה כוח מכוחות המזלות והכוכבים וחלף ועבר, והנה תהיה כוונת הבריאה באדם בטלה לגמרי, שלא ישאר בהם יודע את בוראו רק מכעיס לפניו. ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת העולם, שיהיה רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים, כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים".

יסוד זה, שתכלית כוונת הבריאה נועדה לכך שהאדם ידע את אלוקיו ויודה לו, מבואר גם בדברי הרמב"ן בפרשת בא (4ב), ובדרשת הרמב"ן, תורת ה' תמימה (4ג). ומתבאר אפוא, כי בכדי לקיים את ה"רצון" של בריאת העולם, שיהיה אדם היודע את אלוקיו ומודה לו, יתקיימו ישראל לנצח, שהם המפרסמים את שמו בעולם ומעמידים את "כוונת הבריאה באדם", ואם ח"ו יאבד זכרם של ישראל "תהיה כוונת הבריאה באדם בטלה לגמרי".

ד. השירה – "עד נאמן על כל המוצאות אותנו" ויש בה "הבטחה על הגאולה העתידה"

בהמשך דבריו שם (5), בסיומה של השירה, סיכם הרמב"ן את מהותה של השירה, וההבטחה שיש בה על הגאולה העתידה: "וזה דבר ברור כי על הגאולה העתידה יבטיח, [וכפי שגם מפורש בדברי הרמב"ן בספר הגאולה (6)]. והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל. ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה, אבל לא ישבית זכרנו, וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה, ויכפר על חטאותינו למען שמו. אם כן, השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כרחן של מינין".

וסיים: "ואילו היתה השירה הזאת מכתב אחד מן החוזים בכוכבים שהגיד מראשית אחרית כן, היה ראוי להאמין בה מפני שנתקיימו כל דבריה עד הנה לא נפל דבר אחד. ואף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדברי האלקים מפי נביאו הנאמן בכל ביתו, אשר לא היה לפניו ואחריו כמוהו, עליו השלום".

ה. בשירה נכללו כל התורה כולה עם כל מצוותיה ושורשי נשמותיהם של ישראל

עוד זאת מנפלאותיה של השירה, שנכללו בה כל התורה ומצוותיה, וגם שורשי נשמותיהם של ישראל.

הגר"א (7א) כתב: "בשירה הזאת כלול כל התורה כולה על כל מצוותיה". וכיוצא בזה כתב בספר צרור המור (7ג) על השירה: "והיא כלל כל התורה כולה, ובה כלולים כל דברי הנביאים כולם, וכל מה שעתיד לבוא על ישראל בגלותם ובגאולתם".

לאחר פטירת הגר"א יצא לאור ספר "שירה לחיים", ובעמוד השער שלו נכתב: "על דברי שירת האזינו אשר שם ביאורה של התורה, ותמכתי יתדותי על פי נבואה שניבא אמירה נעימה מפי הגאון האמתי רשכבה"ג האדרת אליהו מווילנא זצוק"ל, איך בשירת האזינו יש תרי"ג תיבות, ובו נכלל כל התריי"ג מצוות". וראה בספר "הזיו לך" (7ב) הסובב כולו בהיקף ובעומק שירת האזינו, דוגמה מענין אחד המכוון בדברי הגר"א.

ידוע הסיפור על הרמב"ן [הובא בספר סדר הדורות; 8א], שאמר לתלמידו אבנר, אשר יצא לתרבות רעה, לאחר ששמע מרבו כי בפרשת האזינו "כלולים כל המצוות וכל הדברים שבעולם", ומאחר "והיה הדבר נמנע בעיניו, נהפך לאיש אחר". ולשאלתו, היכן כתוב שמו בשירה, השיב הרמב"ן, כי בפסוק "אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם", נרמז שמו, במשמעות שזכרו ימחה, וכפי שאכן קרה בסופו של דבר [ראה שם כל פרטי הסיפור בהרחבה. ובמה שכתב בספר מאור עינים (12ה) "כנודע שבשירת האזינו מרומז כל שורשי נשמות ישראל עם כל מאורעותיהם, וכמו שמצינו ברבי מאיר דהוה דייק בשמא, ובאותו אדם שנקרא כידור אמר רשע הוא על שם הפסוק (דברים לב, כ) כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה. כי באמת שרבי מאיר ידע ברוח הקודש שורש נשמתו שמקורה בפרשת האזינו הוא בפסוק זה, ועל ידי זה ידע מכוונו, ולא שהיה נקרא דווקא כך"].

מהות השירה כוללת אפוא הכל, ויש בה יסוד הכל, תורה שלמה של מוסר ואמונה בהשי"ת, ולכן נצרכת לשיר וזמרה – שינון והתבוננות תמידית [כמבואר לעיל אות ב].

על פי זה נבין מדוע התוכחות הן בגדר 'שירה' לסוד קיומו הנצחי של עם ישראל, כמבואר בספר באר מרים (8ב) בשם רבי יחיאל מיכל פיינשטיין: "כמו בתזמורת, כל כלי בפני עצמו אינו נותן את היופי של הצלילים, ורק כאשר מנצחים על התזמורת וכולם מנגנים בניצוח, ישנו היופי. הוא הדין גבי הנהגת הקב"ה בבריאה, כשמסתכלים על כל הפרטים בפני עצמם, הדבר נראה כקובץ מקרים רעים. אמנם כשמסתכלים בהסתכלות כוללת על כל המאורעות, איך כל דבר מוביל לתכליתו, המראה הזה מביא לומר שירה. וזוהי שירת האזינו, כשהכל במכלול אחד הוא שירה". כלומר, בהתבוננות במכלול הדברים, גם תוכחות הן חלק ממהלך שלם המביא את העולם לתכליתו וייעודו. ולכן, לאחר התבוננות מקיפה בכל המאורעות בשירה, ובכללם ה"תוכחות", אפשר לומר שירה אשר "יש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה בעולם הזה ויש בה בעולם הבא" [לשון הספרי, הובא בדברי הרמב"ן; 5].

הדברים מתבארים בתוספת נופך, במה שכתב בספר הזיו לך (8ג) "ובזה יובן מדוע נקראת פרשה זו 'שירה', ומה ענין שירה וזמרה ושמחה ושבח, לפרשה זו המלאה תוכחות ועונשים. והטעם כי בזה מבואר ענין נצחיות כלל ישראל, שישאר חי וקיים לעולם. ואף אם יחטאו לפניו, יתבררו בבירור אחר בירור, עד שיתוקנו, ולא יהא כליון לישראל ח"ו. והקב"ה ידע שנחטא לפניו, ובסופו של דבר יביא אותנו לידי תיקון השלם, ועל ידי זה יתגלה יחוד ה' בעולם. ופשוט מדוע נקרא שירה, מפני שהוא מגן על כלל ישראל לעולם".

וראה עוד בדברי הנתיבות שלום (9) במה שהרחיב לבאר ענין זה, כי התוכחות על הצרות, הם אות ועדות על נצחיותם של כלל ישראל, כמבואר בדברי הרמב"ן (5) ועל כן הם 'שירה', שהיא מקור וחיזוק לכל יהודי.

ו. הלימוד משירת האזינו לימי 'עקבתא דמשיחא'

על פי המבואר לעיל, המתבונן בדברי השירה, ישכיל להתחזק באמונה ובטחון, בעצה ובהדרכה בימי "עקבתא דמשיחא" ולמאורעות שאנו עדים להם בדורות האחרונים, כמבואר בהרחבה בדבריו הנוקבים של רבי אלחנן וסרמן, בקובץ מאמרים (10) על התקופה.

ובספר נועם שי"ח (11א) כתב: "דורנו שעבר את כל המאורעות שנאמרו עליו בתוכחות, כדברי הרמב"ן שאמר על שירת האזינו, שאילו היה אומר את הדברים חוזה בכוכבים, היינו צריכים להאמין לו, שהרי הכל נתקיים בנו כפי שנכתב בתורה. וכאשר מדובר בדורנו הרי שנתווספו על דבריו כל האירועים שהתרחשו על עם ישראל מזמנו עד היום, ונתקיימו בו כל התוכחות, לא נפל צרור ארצה, והרי כל מה שהזכירו חז"ל על עיקבתא דמשיחא יוצא לפועל בימינו. דברים שהיו מזעזעים אותנו כשלמדנו אותם בדברי חז"ל, הרי שהיום הם מציאות קיימת לעינינו. המצב הוא שאנו רואים הכל מתרחש באופן מוחשי, ואין אנו זקוקים להאמין בדברים, או להשיג בהכרת השכל. כל זה מחייב אותנו להתחזק להתאים את עצמנו למציאות האמיתית להוסיף בלימוד ובעסק התורה כהיום קל יותר להכיר ולהתבונן בתכלית האמיתית במטרה הנכונה ששם לנו".

וראה עוד בספר הזיו לך (11ב) במה שביאר כי תכלית השירה להביא להכרה בקיום הפסוק "רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹקִים עִמָּדִי", ובמה שהביא מדברי הרמח"ל בספרו דעת תבונות (11ג) בזה.

ז. "הזי"ו ל"ך" – קריאת השירה כדי שיחזרו ישראל בתשובה ולרמוז תפארתם של ישראל

בסוגיית הגמרא במסכת ראש השנה (12א), מפורש יחוד נוסף לפרשת האזינו – שירתה על ידי הלוויים בבית המקדש בעת הקרבת קרבן מוסף בכל שבת, בחלוקה לפסוקים "הזי"ו לך". ובשל כך, גם בקריאת התורה בפרשת האזינו, היא מתחלקת באופן זה, וכפי שנפסק בשלחן ערוך (12ג).

בדברי רבותינו הראשונים התבררו הטעמים לכך, המשתלבים עם מהות השירה, המבוארת לעיל.

הרמב"ם (12ב) כתב: "ולמה  פוסקים בה בעניינות אלו, מפני שהיא תוכחה כדי שיחזרו בתשובה". אולם רבנו בחיי (12ד) כתב: "ותיקן הסימן הזה בהפסקות בפרשה הזאת המקובלת אצלנו, לבאר שיחזור הזיו והזוהר והכבוד והתפארת לישראל כמבראשונה, ושבו בנים לגבולם".

ובספר מאור עינים (12ה) כתב: "ומקודם יום הכיפורים קוראים בשבת תשובה פרשת האזינו, שסימן התחלת הקרואים הזי"ו ל"ך כנודע, שהוא מרמז על התעוררות שיתעוררו כל נשמות ישראל לקבל עליהם הזיו העליון, שהוא סוד צלם אלקים המופיע עליהם בימים האלו, על ידי תיקון המצוות שמקיימים בימים אלו, שעל ידי זה מתקרבים החלקים של ישראל לשורש הכל. ועל ידי שמתאחדים לשרשם, נאצל עליהם זיו יקר תפארתו של הבורא ב"ה, כנודע שבשירת האזינו מרומז כל שורשי נשמות ישראל עם כל מאורעותיהם".

ח. קריאת שירת האזינו ב'שבת תשובה' – תוכחה לתשובה 'מאהבה' על ידי השירה

ממוצא הדברים מבואר הטעם לקריאת שירת האזינו [בדרך כלל] ב'שבת תשובה', ובוודאי יש לכך משמעות, כחלק ממערכת התשובה מאהבה בין כסה לעשור, מתוך התבוננות במעלתם של ישראל.

ראה בדרשתו של רבי נתן גשטטנר (13א), ובדבריו של רבי יחזקאל סרנא, בספרו דליות יחזקאל (14א).

• • •

נסיים בתפילתו הנשגבת של הרמב"ן על חורבות ירושלים (14ב), בה הוזכרה שירת האזינו "שטרות חתומות, עדים נאמנים ושבועות קיימות – כי לא לנצח תשכח ציון", כיסוד ותקווה לגאולה העתידה, במהרה בימינו, אמן.