צדיקים מכפרים (עקבי דרך, כי תשא)

מפני הרעה נאסף הצדיק

א. הנביא ישעיה (נז, א) התנבא על סילוקם של הצדיקים: "הַצַּדִיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב, וְאַנְשֵׁי חֶסֶד נֶאֱסָפִים בְּאֵין מֵבִין, כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק". ופירש רש"י: "ואין איש שם על לב, למה נסתלק. באין מבין, אין בנותרים מבין מה ראה הקב"ה לסלקו".

דבריו נתבארו על ידי חז"ל – מדוע הצדיקים מסתלקים בטרם בוא הרעה לעולם, כדברי הגמרא במסכת סנהדרין (קיג, ב): "צדיק נפטר מן העולם, רעה באה לעולם, שנאמר הַצַּדִיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב, וְאַנְשֵׁי חֶסֶד נֶאֱסָפִים בְּאֵין מֵבִין, כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק". ופירש רש"י שם: "מפני הרעה, קודם שתבוא הרעה הצדיק נאסף, מכלל דכיון שמת הרעה באה".

במקום אחר פירש רש"י (מסכת תענית, יא, ב) " הַצַּדִיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב, מפני מה הוא מת מפני הרעה נאסף הצדיק, מפני שלא יצטער הוא ברעה, ואחר שהיא גזרה מלפניו, כי מפני הרעה נאסף הצדיק. לשון אחר, מפני רעות של אלו הוא נאסף, שאין הקדוש ברוך הוא רוצה שיבקש עליהם רחמים".

ובספר מנורת המאור (נר ג כלל ח חלק ג פרק ד) פירש: "תנו רבנן, מה ראה ישעיה לומר הַצַּדִיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב, ללמדך שהצדיק נתפש בעוון דורו כדבר אוריין, דאמר בזמן שהצדיקים בדור, הצדיקים נתפשים על עוון הדור".

מו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל, ראש ישיבת חברון (ספר הזכרון עדות ליוסף, עמ' תקסו) סיכם את הפירושים:

• "מפני הרעה" פירושו כדי שהרעה תחול, הקב"ה צריך "לאסוף" מקודם לכן את הצדיק, כדברי הגמרא במסכת סנהדרין "צדיק נפטר מן העולם, רעה באה לעולם, שנאמר הַצַּדִיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב, וְאַנְשֵׁי חֶסֶד נֶאֱסָפִים בְּאֵין מֵבִין, כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק". ופירש רש"י (שם) "מפני הרעה, קודם שתבוא הרעה הצדיק נאסף, מכלל דכיון שמת הרעה באה". הצדיק נאסף קודם הרעה, כדי שזכותו לא תגן. וכן פירש רש"י במסכת תענית "לשון אחר, מפני רעות של אלו הוא נאסף, שאין הקב"ה רוצה שיבקש עליהם רחמים".
• "מפני הרעה" פירושו קודם לרעה שהקב"ה מביא לעולם, כפי שפירש רש"י במסכת תענית: "מפני הרעה נאסף הצדיק, מפני שלא יצטער הוא ברעה, ואחר שהיא גזרה מלפניו, כי מפני הרעה נאסף הצדיק". כאשר הקב"ה רוצה ח"ו להביא לעולם רעה, הוא "אוסף" מקודם לכן את הצדיק, בכדי שהצדיק לא יצטער בראותו את הרעה.
• "מפני הרעה" היינו בגלל הרעה, כי הצדיקים מסתלקים מהעולם בגלל עוונות בני דורם, כדברי הברייתא המובאת בספר מנורת המאור: "תנו רבנן, מה ראה ישעיה לומר הַצַּדִיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב, ללמדך שהצדיק נתפש בעוון דורו כדבר אוריין, דאמר בזמן שהצדיקים בדור, הצדיקים נתפשים על עוון הדור".

כאשר הדור צריך כפרה בגלל ריבוי חטאים ועוונות, הקב"ה אוסף את הצדיק, שהוא בבחינת "קרבן ציבור".

"לצד חסרון ישראל שנתחייבו אני נוטל את ראשם לכופר נפשם"

ב. סילוקם של הצדיקים מהעולם, אשר נועד לכפרה על עוונותיהם של כלל ישראל, מפורש בדברי חז"ל במסכת מועד קטן (כח, א) "אמר רבי אמי, למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה, לומר לך, מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתם של צדיקים מכפרת. אמר רבי אלעזר, למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה, מה בגדי כהונה מכפרים, אף מיתתם של צדיקים מכפרת". וכיוצא בזה אמרו במדרש (שיר השירים רבה א, סא) "אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי (שיר השירים א, יד) , רבי ברכיה אמר, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, בשעה שאתה מיצר לי, מימר לי דודי לי, את נעשה דודי, ורואה אי זה הוא אדם גדול שיש בו, שיכול לומר למידת הדין די, ואת נוטלו וממשכנו בעדי. הדא הוא דכתיב אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי. מהו אֶשְׁכֹּל, איש שהכל בו, מקרא משנה תלמוד תוספתות ואגדות. כֹּפֶר, שמכפר עונותיהם של ישראל".

ממוצא הדברים, ביאר האור החיים הקדוש בפרשתנו (שמות ל, יב-יג) "בדרך הרמז", את מצות מחצית השקל – שהיא "כופר נפש" על ישראל: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, פירוש אם תראה שיסתלק ראש בני ישראל בלא עת, ולא יעלה בְכֶלַח כעלות גדיש בעתו[1]. הטעם הוא, לִפְקֻדֵיהֶם, על דרך אומרם ז"ל בפסוק אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי, ואמרו ז"ל איש שהכל בו, הוא כופר נפשם של ישראל. והוא אומרו לִפְקֻדֵיהֶם, לשון חסרון, על דרך אומרו (במדבר לא, מט) וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ, כי לצד חסרון ישראל שנתחייבו לזה, אני נוטל את ראשם בעדם לכופר נפשם, שלא ימותו כל ישראל".

מכאן מתחייב תיקון המעשים לאחר סילוקם של צדיקים, בבחינת "כופר נפשו" של הצדיק שנפטר בגלל עוונות דורו, כפי שביאר האור החיים הקדוש בהמשך דבריו: "ואמר ה' כי לצד שהדור הוא הגורם להילקח הצדיק, לזה צריך לתת כל איש ישראל כופר נפש הצדיק שמת בעדו, והוא אומרו וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ של המסתלק. או גם כן של הנשארים שירגישו בפטירת הצדיק שנלכד בשחיתותם, וכל אחד ישכיל כי חייב מיתה לשמים, ויתקן מעשיו. והוא מה שמפורש בדברי קבלה (ישעיה נז, א) מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק, פירוש אם הסובבים דבר הרגישו בחסרונו ותיקנו מעשיהם, שלא תבוא. ואם לא הרגישו, כדי שלא יהיה בתוך הרעה שתבוא אחריו. ולזה צוה ה' כאן וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ. ואומרו בִּפְקֹד אֹתָם, פירוש לא יאחרו נתינת הכופר, אלא תיכף ומיד בפקוד אותם במעשה זה שנטל ראשם, כל אחד יתקן מעוותו. ואומרו וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם, הא למדת שאם לא יעשו כנזכר יהיה בהם וגו'. ואמר בִּפְקֹד אֹתָם, רמז כי לא יאוחר העונש אלא תיכף לפקידה. וכן תמצא, שבכל עת שיסתלק הצדיק, רעה הבאה אחריו היא סמוכה לפטירתו, כמאמרם ז"ל (סנהדרין קיג, ב), וכמו שראינו בעינינו בדורות הללו".

תיקון המעשים הוא בעמל התורה וקיום מצוותיה, או בתמיכה וסיוע ללומדיה, כפי שנרמז בהמשך הפסוקים: "ואומרו זֶה יִתְּנוּ, כאן פירש הכתוב מה היא כופר נפש שצוה לתת. ואמר זֶה יִתְּנוּ, יכוין אל ספר התורה, דכתיב (יהושע א, ח) לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ. ובאמצעות מה שילמדו בתורה, היא מגינה ומכפרת עוון ומרבה זכויות, כאומרם (פאה פ"א מ"א) ותלמוד תורה כנגד הכל. ואפילו היו ביד האדם עבירות רבות, זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם, כאילו הקריב כל הקרבנות המכפרים (מנחות קי, א). והוא אומרו כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים, שהם המצוות, זה יהיה לו לתיקון כל דבר. ונמשך גם כן אומרו כָּל הָעֹבֵר עם שלמטה, לומר תיקון למי שאינו בן תורה, במה יתן כופר נפשו כי הוא בור ריק אין בו מים, לזה אמר כל העובר וגו' יתן מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל כיששכר וזבולון, ושמעון אחי עזריה. ורבים כהם אשר יחצון כספם לעמלי תורה. ואומרו בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, פירוש בעד שקל הקודש שהוא התורה"[2].

כי תצא אש ונאכל ה"קמה" – אלו הצדיקים הנלקחים כדי להציל הדור

ג. עוד מבואר בדברי חז"ל, כי בזמנים של פורענות בעולם, הצדיקים ותינוקות של בית רבן "נתפסים" בעוונות הדור, כמאמר הגמרא במסכת שבת (לג, ב) "דאמר רבי גוריון ואיתימא רב יוסף ברבי שמעיה, בזמן שהצדיקים בדור, צדיקים נתפסים על הדור. אין צדיקים בדור, תינוקות של בית רבן נתפסים על הדור. אמר רבי יצחק בר זעירי ואמרי לה אמר רבי שמעון בן נזירא, מאי קראה (שיר השירים א, ח) אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים, ואמרינן גדיים הממושכנים על הרועים".

ועוד אמרו חז"ל (בבא קמא ס, א) על סדרי הדין בשעה שפורענות באה לעולם. "אר"ש בר נחמני א"ר יונתן, אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר (שמות כב, ה) כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים, אימתי אש יוצאה, בזמן שקוצים מצויים לה, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר (שם) וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ, ואכל גדיש לא נאמר, אלא ונאכל גדיש, שנאכל גדיש כבר".

על פי האמור ביאר האור החיים הקדוש, כי סילוקם של צדיקים בעוונות הרשעים בני דורם, נרמז בפסוקי התורה (שמות כב, ה) על מזיק אש, המכלה גדיש וקמה – הלוא הם הצדיקים ותינוקות של בית רבן: "כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה. בדרך רמז תרמוז התורה, את אשר יסובבו הרשעים ברשעם, כדי שיתעורר האדם מתרדמת שינת שכלו, בהביטו הפלגת הרעות אשר יביאו לעולם. כי לא [להם] לבדם יריעו, אלא יסובבו רע לכל העולם. והוא אומרו כִּי תֵצֵא אֵשׁ, הלא ידעת כי צרת העם תתכנה בשם אֵשׁ, והוא בחינת תגבורת הדינים. ואמר וּמָצְאָה קֹצִים, הם הרשעים שאינם אלא קוצים מכאיבים. והודיע הכתוב עוד, כי אחר שניתן רשות לאש, הדינים להבעיר, לא לקוצים לבד הם מבעירים, אלא ונאכל גָּדִישׁ. כאן רמז אל תינוקות של בית רבן, שעדיין אין להם קומה אלא גדושים שבולת עם חברתה, כי בעוונות הם הנתפסים בצרת עולם. ואומרו אוֹ הַקָּמָה, כאן מודיע כי לפעמים חרב עד צוואר הגיעה, מופתי הדור יסודי עולם נלקחים בעוונם, כדי להציל על כללות הדור. כאומרו (שיר השירים א, יד) אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר. ולפעמים יגדל החטא, ולא יצילו הצדיקים לבד, וחימה שפוכה על כל שונאי ישראל, והוא אומרו אוֹ הַשָּׂדֶה, שזה ירמוז אל כללות ישראל, ולא יספיקו לא תינוקות, ולא צדיקים להציל".

והגורמים לכך עתידים ליתן את הדין, כפי שביאר האור החיים הקדוש בהמשך דבריו: "והודיע הכתוב כי יש יום לא-ל איום, לבא במשפט עם הסובבים את הדבר, למיתת הצדיקים וגאוני עולם להשתלם מהם. והוא אומרו שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה, הם הרשעים הקוצים, את כל אשר הרגו. ואמרו ז"ל (סנהדרין ק, ב) כי ה' יתן כח ברשעים לסבול שיעור המגיע להם בחטאם, אוי לרשע רע לשמים ולבריות (קידושין מ, א), כמה יסבול בעד קלקולו. ותמצא שהצדיקים כשהיו בניהם מגיעים לכלל שנים שאינם נלכדים בעוון אביהם, היו שמחים ואומרים ברוך המקום שפטרם מעונש זה (בראשית רבה סג, י), הרי כי יעניש ה' לגורם עונש בשבילו לזולת".

ומכאן המוסר הגדול: "ובאמת כי יחרד אנוש, ויכבה שלהבת יצרו המחטיא אותו, באש המשפט, בהעלותו על לבבו, נהרות העונשים, אשר יגיעוהו על כמה נפשות קטנים וגדולים אין קץ, שכולם הוא הרצחן הגדול להם, באמצעות תאוותו הסרוחה. והנה אמרו ז"ל (קידושין מ, ב) לעולם יראה אדם עצמו כאילו כל העולם כולו חציו זכאי וכו', עשה עבירה אחת אוי לו שהכריע את כל העולם לחובה [עד כאן]. ודם כל העולם ודם זרעיותיהם על צווארו ועל נפשו עמוסים, ויסבול מר המות בעד כל נפש אחת מהם, ובכל צרתם לו צר, כאשר עשה".

הצדיק מוכיח את בני דורו – ועל די כך ינצל של יתפס בעוונם

ד. אמנם בידם של הצדיקים להציל עצמם שלא יתפסו בעוונות הדור, על ידי שיוכיחום על מנת שיחזרו בתשובה.

כך פירש האור החיים הקדוש בפרשת קדושים (ויקרא יט, יז) את הציווי "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" – על פי דברי הגמרא במסכת שבת דלעיל, כי בעוון הדור נתפסים גדולי עולם: "עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל, בעוון הדור נתפסים גדולי עולם, וכן הוא אומר, אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר וגו', ולצד זה חש הכתוב שתכנס בלב קרובי ה' הרחקת הלב על מעשה ה' זה, כי יאמרו שאינם מובטחים בחייהם ובשלוותם, הגם כי יפליאו להטיב מעשיהם. לזה בא דבר ה' כאן, ואמר לצדיקיו, לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, פירוש אחיך זה הקב"ה[3]. ויש לך לדעת שלא לכל ישראל בהשוואה יקרא הקב"ה, אלא להקרובים והדבקים בה' כרבי עקיבא וחבריו, וצוה להם שלא יתרחק לבם מה', שהרחקה היא ענף השנאה.

ואם תאמר מה אשיב אל לבי לבטחון בחיי ובשלוותי, לזה אמר הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ, ובזה וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו, פירוש בשבילו, חֵטְא, כי כלום טעם תפיסת הצדיק, הוא בשביל עוון הדור, אם יוכיחנו הרי הוא ניצול. ממה נפשך, אם חזרו בתשובה, הרי אין כאן עונות שיתפס עליהם. ואם לא חזרו הרי נפטרת מתפיסה, כמו שגילה סודו ביד עבדיו הנביאים, דכתיב (יחזקאל לג, ט) וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתָּ רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ לָשׁוּב מִמֶּנָּה וְלֹא שָׁב מִדַּרְכּוֹ, הוּא בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת וְאַתָּה נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ".

על פי האמור ביאר האור החיים הקדוש (דברים כא, כב), פסוק נוסף בתורה: "וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ. כאן העיר על חכמי הדור, לפקוח עין על עושי עוול, והוא אומרו וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת, ונשאר עומד במרדו, ולא חזר בתשובה עד שמת בחטאו, והוא אומרו וְהוּמָת. ותלה ה' חסרונו על החכם, כאומרו וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ, זה החכם עץ עושה פרי שהוא יטול עונשו, כי ה' ציוהו להוכיח, ולחזור ולהוכיח עד הכאה (ערכין טז, ב), וכמו שכתבנו בפרשת קדושים. וכשהוא העלים עינו מאיש זה עד שמת, מתחייב בו".

כל מי שבידו למחות בכל העולם נתפס על כל העולם

ה. סילוקם של צדיקים בעוון דורם, יסודו ב"ערבות" של כלל ישראל, ובפרט של הצדיקים, ה"ערבים" על כל העולם כולו, כדברי הגמרא במסכת שבת (נד, ב) "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה, נתפס על אנשי ביתו. באנשי עירו, נתפס על אנשי עירו. בכל העולם כולו, נתפס על כל העולם כולו".

לפי זה מתבאר האמור בפרשת נצבים בברית ערבות מואב (דברים כט, ט) "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל", כדברי האור החיים הקדוש שם: "כוונת משה בברית זה היא להכניסם בערבוּת זה על זה, כדי שישתדל כל אחד בעד חברו, לבל יעבור פי ה'. ומעתה באנו להבין מאמר אַתֶּם נִצָּבִים, שהכוונה היא על דרך אומרו (רות ב, ו) הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים, לשון מינוי. ואומרו כֻּלְּכֶם, פירוש כולם יש עליהם עול זה, כל אחד לפי מה שהוא, על דרך אומרם ז"ל במסכת שבת, כל מי שיש בידו למחות בכל העולם נתפס על כל העולם כולו, וכל מי שיש בידו למחות באנשי עירו נתפס על אנשי עירו, וכל מי שיש בידו למחות בבני ביתו נתפס על אנשי ביתו. והוא מה שפרט הכתוב כאן ואמר רָאשֵׁיכֶם וגו', שכל אחד יתחייב כפי מה שיש בידו. רָאשֵׁיכֶם הם הגדולים שבכולם שיכולים למחות בכל ישראל, אלו יתחייבו על הכל. שִׁבְטֵיכֶם, כל שבט ושבט יתחייב על שבטו. זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כל זקן יתחייב על משפחתו. כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, הם ההמון כל אחד יתחייב על בני ביתו".

ממוצא הדברים פירש בספר באר מים חיים (פרשת ויקרא) את הפסוק הפותח את תורת הקרבנות (ויקרא א, ב) "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם" – בדרך הרמז: "ידוע אשר כל ישראל גוף אחד הן, כמו שכתוב בדברי מרן הרב האר"י ז"ל, והצדיקים הגדולים שביניהם הם בבחינת הראש, שעל כן נקראים ראשי בני ישראל, כי המה בבחינת הראש שבגוף האדם. ועל כן כל מעשיהם בתורה ועבודה ומחשבות קדושות, שהוא בבחינת הראש בדיבור ומחשבה. וכשהצדיק עושה מעשה הטוב במעשה לעבודת שמו ית', באמת ממילא נמשך קדושה וטהרה לכל הגוף, לכל דורו, שכולם יגיע להם מחשבות קדושות, הרהורי עבודה הרהורי תשובה הרהורי אהבה ויראה לשמו יתברך. וכאשר נאמר בשם הבעש"ט זיעועכ"י על אומרם ז"ל (שבת נד, ב) כל מי שאפשר למחות באנשי ביתו וכו' באנשי עירו נתפס על אנשי עירו. כלומר, שיכול למחות ולמחוק מעליהם שלא יבואו לשום חטא ועוון ע"י המעשה הטוב שיעשה בקדושה וטהרה, שיתמשך מזה קדושה לכל דורו.

ולזה יאמר אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה וגו', כלומר הצדיק שהוא בבחינת הראש וכל האיברים נכללים בו, אם הוא יתקרב לה' בקדושה וטהרה וכח כוונתו בקרבנו מן הבהמה, לקרב ולייחד כל המידות ושמות הקדושים וכל העולמות ביחודא שלים, בבחינת אשה ריח ניחוח לה', המורה על עליית כל העולמות לא-ל עליון. אז כולכם תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם, שכל דורו נתקרבו לא-ל המיוחד בהתקרבות ודביקות על ידי התקרבות והתמשכות הקדושה מהצדיק, המתקרבת בקרבנו לה', כאשר ביארנו".

אימתי זכות הצדיקים עומדת להם להינצל בזמן חרון אף וזעם

ו. עם זאת, לעיתים זכות הצדיקים עומדת להם להינצל בזמן חרון אף וזעם, ואינם נתפסים בעוון בני דורם.

יסודות הענין מבוארים בפרשת הצלת נח מהמבול, ובתפילתו של אברהם אבינו להשי"ת למנוע את השחתת סדום וגלילותיה, אם יושבים בקרבה צדיקים. ושם נתבאר אימתי הצדיקים יכול להגן על עצמם, וגודל כוחו של "צדיק מופלא".

אצל נח נאמר (בראשית ו, יד) "עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר", וכתב האור החיים הקדוש: "יתבאר על דרך מאמר הנביא יחזקאל (יד, יד) וְהָיוּ שְׁלשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ נֹחַ דָּנִיֵּאל וְאִיּוֹב הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם, פירוש דווקא שלושה יש כח בזכותם למלט עצמם, שלא יגיע אליהם הרעה. אבל שניים, ואין צריך לומר אחד מהשלושה, שלא ימנע המשחית ממנו".

ואצל אברהם אבינו נאמר (בראשית יח, לג) "וַיֵּלֶךְ ה' כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ", וכתב האור החיים הקדוש: "פירוש, סמוך לגמר דברי תשובתו לאברהם לא אשחית בעבור העשרה, הלך ה' ולא נתן לו מקום להתפלל על פחות משיעור זה, לצד שכבר אמר אברהם ואדברה אך הפעם ולא יוסיף דבר עוד בדבר הזה. או לצד שיודע ה' כי לא תהיה הגנה בפחות מעשרה. והגם שמצינו להרשב"י שאמר (זוהר ח"א דף פ"ב ע"א) וצדיק יסוד עולם. אפשר שזה יהיה כשיהיה צדיק מופלא, ואפשר שאם היה אברהם בקרבה של סדום היה ממלט כל העיר".

צדיק יסוד העולם – באמצעות הצדיק יפתח אוצרו הטוב

ז. נראה כי כוחם של הצדיקים להגן על בני דורם מכל צרה וצוקה, נובע מבחינת "צדיק יסוד העולם", האמורה בדבריו של החכם מכל אדם (משלי י, כה) "כַּעֲבוֹר סוּפָה וְאֵין רָשָׁע וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם". ומבוארת במאמר הגמרא (יומא לח, ב) "אפילו בשביל צדיק אחד העולם מתקיים"[4]. ובמדרש תנחומא (נצבים פרשה ב) מפורש: "אפילו צדיק אחד ביניכם כל העולם כולו בזכותו עומד, שנאמר וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם". וכתב האור החיים הקדוש בתחילת פרשת נח (בראשית ו, ט) כי במה שנאמר "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק", יש רמז "כי הוא יסוד העולם, על דרך אומרו וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם, שאילו לא היה הוא לא היה העולם במציאות והיה הכל כלא היה במבול, ובו יסד ה' עולמו".

וכתב האור החיים הקדוש בתחילת פרשת נח (בראשית ו, ט) "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים – צַדִּיק, רמז כי הוא יסוד העולם, על דרך אומרו (משלי י, כה) וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם. שאילו לא היה הוא, לא היה העולם במציאות, והיה הכל כלא היה במבול, ובו יסד ה' עולמו".

בחינה זו של "צדיק יסוד עולם", יש בה כדי לפתוח את "אוצר הטוב" בעולם, כפי שמצא האור החיים הקדוש רמז לכך, בלשון הכתוב (דברים כח, יב) "יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ", וזה לשונו: "מכאן מתחיל יעוד הטוב שכנגד מעשה המצוות עד לבסוף, ולזה גמר אומר (שם פסוק א) וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, אלו מצות עשה. והנה יעודים אלו הם מכוונים כנגד קיום המצות, כי על ידי המצות מתפתחים צינורי השפע ומתייחדים המדות העליונות. ואומרו יִפְתַּח ה' לְךָ, בכינוי שמבטיחו ה' שיפתח לו, פירוש בשבילו לבד. הכוונה הגם שיסובבו אחרים לסתום, באמצעות הצדיק יפתח אוצר הטוב. ושם הטוב הוא סוד הנהר, והוא סוד (משלי י, כה) צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם. ואומרו אֶת הַשָּׁמַיִם, הוא סוד השפעה עליונה למעלה כידוע ליודעי חן".

סוף דבר, הקב"ה ייסד את עולמו בזכות הצדיק, ובו הוא מתקיים, ובאמצעותו נפתחים אוצרות הטוב בעולם[5].

כוחם של הצדיקים מופלא ונשגב, והם מגן וחומה בצורה לבני דורם, באורחות חיים ותוכחות מוסר להשיבם למוטב לבל יכשלו בחטאתם ולא יספו בעוונם.

ובאם לא ישובו מדרכם הרעה, הרי הם מזבח כפרה בטהרת גופם הנאסף מפני הרעה.

והחי יתן אל לבו, לשוב בתשובה שלמה, להתחזק בלימוד התורה ובקיום מצוותיה, ובתמיכה וסיוע לעמליה.

[1] מלשון הכתוב (איוב ה, כו)  "תָּבוֹא בְכֶלַח אֱלֵי קָבֶר כַּעֲלוֹת גָּדִישׁ בְּעִתּוֹ". ופירש במצודות: "כמו שמסלקים את הגדיש מן השדה בעת שנתייבש כל צרכו, כן תסולק מן העולם בעת ימלאו ימיך".

[2] וראה במה שנתבארו דברי האור החיים הנ"ל בעניינם של יששכר וזבולון – השותפות בין עמלי התורה והתומכים בהם, בפרשת נשא מאמר הבריאה הבריות ותפקידם.

[3] וכמו שכתב האור החיים הקדוש בפרשת בהר (ויקרא כה, כה) בתוך דבריו: "כי האדון ברוך הוא יקרא לצדיקים "אח" כביכול", דכתיב (תהלים קכב, ח) לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי".

[4] וכן מובא בזוהר הקדוש (דף פ"ב ע"א) "ועלמא לא קיימא אלא על צדיק חד, דכתיב וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם, ועליה קאים עלמא, ובגיניה אסתמיך, ועליה אשתיל" [ביאור: העולם אינו עומד אלא על צדיק אחד, דכתיב וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם, ועליו העולם עומד ובשבילו הוא נסמך ועליו הוא נשתל].

[5] להשלמת היריעה בענין זה, ראה גם בפרשת וילך מאמר כוחם של הצדיקים.