צוואת רבי יהודה החסיד

חלק א – תוקף הצוואה ומי מחוייב לה

א. צוואת רבי יהודה החסיד

בראשית הדיון בתוקף הצוואה ומי מחוייב לה, נעיין בסעיפי הצוואה [דפוס ונציה] העוסקים בנושאים הבאים: קבורה ומתים, בית, נישואין, דירה, שונות, דרך, אכילה, שונות ואזהרות נוספות. מאז פרסומה של הצוואה, נשתברו קולמוסים רבים אודותיה, כפי שנלמד להלן.

עם זאת, אין חולק, כי לאורך כל הדורות התייחסו לנכתב בה בכובד ראש ובזהירות רבה. בהקשר זה ידועה אימרת ה"עולם", שאילו נכתבו עשרת הדברות בצוואת רבי יהודה החסיד, היו נזהרים בהם ביותר…

ב. סעיפים מהצוואה שנפסקו להלכה בדברי השלחן ערוך והפוסקים

חלק מסעיפי הצוואה הובאו להלכה בדברי השלחן ערוך, הרמ"א והפוסקים אחריהם, נציין אחדים מהם:

• צוואה מ"א: "לא ישחט אדם אווזים בשבט, ויש משפחה שמונעים זה בטבת, והעיקר הוא בשבט" – ברמ"א (3א).
• צוואה ל"ה: "לא יעשה לחברו סנדק לשני בניו אלא אם כן מת אחד" – ברמ"א (3ב).
• צוואה ב': "אין לחצוב קבר ולהניח פתוח אם אין נותנים בו המת מבעוד יום" – ברמ"א (3ג).
• צוואה א': "אין לקבור שני מתים זה אצל זה שהיו שונאים בחייהם, כי אין להם מנוחה יחד" – בשלחן ערוך (3ד).

בהמשך השיעור [חלק ב] נדון בכמה סעיפים נוספים מהצוואה שהובאו בדברי הפוסקים, להלכה ולמעשה.

ג. סתירות מסוגיות הגמרא לצוואה

על צוואת רבי יהודה החסיד, הועלו תמיהות רבות היות וחלק מהסעיפים, לכאורה עומדים בסתירה לדינים המפורשים בסוגיות הגמרא, כפי שיבואר.

כעין זה תמהו האחרונים על צוואה מ"ד: "אילן העושה פירות ב' פעמים בשנה, יש לקצצו מיד", מדוע אין בכך איסור דאורייתא של "בל תשחית" בקציצת אילנות מאכל.

• בצוואה כ"ב נאמר: "לא ישא אדם בת אחיו או בת אחותו". אולם במסכת יבמות (3ה) מבואר שיש בכך מעלה, וכן נפסק להלכה ברמ"א (3ו).
• בצוואה י"ג נאמר: "אין לקבל שום דבר מן המת בחלום". אולם במסכת ברכות (4א) מבואר כי הרואה בחלומו דברים מסוימים, הרי זה סימן טוב או רע, ונראה בסוגיא כי אפשר לקבל דברים מן המת בחלום.
• בצוואה נ' נאמר: "תרנגולת שקראה כמו תרנגול ישחטנה מיד", אולם בסוגיה במסכת שבת (4ב) מובא: "האומר שחטו תרנגולת שקראה גברית [רש"י: "כתרנגול"] יש בו משום דרכי האמורי", וכן נפסק להלכה בשלחן ערוך (4ג), וראה להלן [אות ד] בענין זה.
• בצוואה ב' נאמר: "לא יקראו שם בניו אברהם יצחק יעקב", אולם במדרש (4ד) מובא: "שמעת מימיך אדם קורא שם בנו פרעה, סיסרא סנחריב, אלא אברהם, יצחק, יעקב".

ד. ייחוס הצוואה לרבי יהודה החסיד

מחמת הסתירה [שהובאה לעיל, אות ג] בענין שחיטת תרנגולת שקראה כתרנגול, וסתירות וקושיות נוספות שיש על הצוואה, כתב החתם סופר (4ה), כי הצוואה לא נכתבה על ידי רבי יהודה החסיד, וזה לשונו: "טוב יותר שלא לחוש לדברים האלו וכיוצא בהם כלל, דברים שלא הוזכרו בש"ס ופוסקים, ולא רבי יהודה חסיד חתום עליה". אולם רוב ככל הפוסקים לא נקטו כדבריו, וכדלהלן:

• גם המהרי"ל (4ו) נזקק לסתירה בענין שחיטת התרנגולת שקראה כתרנגול, ומחמת קושיה זו שינה את גירסת הגמרא "הרי זה מדרכי האמורי" ל"אין זה מדרכי האמורי", ודייק מרש"י שהיה לפניו גירסה כזו.

בהמשך דבריו כתב המהרי"ל כי רבי יהודה החסיד עצמו הקשה קושיה זו ב"ספר הכבוד" שחיבר [ספר זה אבד ואינו מצוי בידינו], ואינו זוכר את תירוצו. מהרי"ל כתב ישוב נוסף לסתירה בשם מהר"א [רבי אברהם קלויזנר], כי רק כאשר אומר במפורש את טעם שחיטת התרנגולת "משום שקראה כתרנגול" יש בכך משום דרכי האמורי, אך האומר סתם "שחטו תרנגולת זו", אין בכך חשש, ודבריו הובאו להלכה ברמ"א (4ג).

• בספר 'צוואת רבי יהודה החסיד המפואר' (5א), הובאו דברי ה'שבעים התמרים' [פירוש על צוואת רבי יהודה החסיד] שכתב: "מסורת בידינו מגדולי הפוסקים, ראשונים ואחרונים, ומקובל אצלנו על ידי סופרי קוראי הדורות, אשר כל דברי הצוואה הזאת מקורה מפי קדוש עליון, רבינו יהודה החסיד משפירא". אמנם הגר"א מוילנא אמר כי ניכר מלשונו ועניינו של ספר חסידים, כי מחברו הוא רבי אלעזר מגרמייזא, בעל הרוקח.

וראה עוד במאמרו המקיף של הרב ארי יצחק שבט (5ב) שכתב, כי אין ספק שיסודה של הצוואה הוא מרבי יהודה החסיד, והביא לכך כמה הוכחות.

ה. הצוואה לזרעו או לכל העולם

הנודע ביהודה נשאל מאת תלמידו, האם יש לחשוש לצוואת רבי יהודה החסיד, שלא יהיה שם החתן כשם חמיו [יבואר בהרחבה להלן – חלק ב אות ג]. ובתשובתו הביע את דעתו על היחס לצוואת רבי יהודה החסיד בכלל, ועל כך שהצוואה נאמרה רק לזרעו בפרט, וזה לשונו (6א) בקיצור: "אהובי תלמידי, לולא אהבתך אין דרכי להשיב בענינים כאלו, דברים שאין להם שורש בתלמוד ובפוסקים, אך גודל אהבתך הוציאני חוץ לגדרי. דע תלמידי החביב, ויהיו דברים הללו חקוקים על לוח לבך לזכרון, הכלל הגדול שאין לכל חכמים שאחר התלמוד רשות לומר דבר נגד התלמוד… וכיוצא בזה אנו מוצאים לרבינו יהודה החסיד בצוואה שלו דברים שכמעט אסור לנו לשומעם, כי הוא אומר שלא ישא בת אחותו ובגמרא אמרו שהוא מצוה, הוא אומר שלא ישא אב ובנו שתי אחיות, ורב פפא ובנו נשאו שתי בנות של אבא סוראה. ואם היה החסיד מצוה צוואה זו לכל ישראל, הרי הוא סותר לדברי תלמוד והיה אסור לנו לקבל דבריו כלל. אבל האמת יורה דרכו כי החסיד לזרעו אחריו צוה לדורי דורות, כי ראה ברוח הקדש שזרעו לא יצליח בזווגים כאלה, ובזה אינו סותר דברי התלמוד, שהוא על הכלל ודברי החסיד הוא על הפרט". וסיים: "ותמהני על רוב העולם שלתת בתם לעם הארץ הוא פשוט אצלם ואין חושש להמנע, והוא נגד דברי חז"ל שאמרו כאילו כופתה ומניחה לפני ארי, ולהתחתן עם צורבא מרבנן ששמו כשמו, הם שואלים, ולא תהא תורה שלימה שלנו כצוואה בעלמא".

הדברי חיים (6ב) כתב כי נדון זה, האם הצוואה לזרעו בלבד או לכל העולם, הוא ספק, ועל כן יש לומר "אם הלכה רופפת בידך, צא וראה איך העולם נוהג", ויש סעיפים שהתקבלו רק בקרב זרעו, ויש סעיפים שהתקבלו בקרב כל העולם [בתוך דבריו, כתב הדברי חיים כי אין לנו לפלפל בכוונת רבי יהודה החסיד "וכי נשכיל בדבר שאין מבוא לשכלנו להשיג". ומדבריו נראה כי אין לדון להקל במקרים מסוימים, ולומר שבהם לא שייך טעם הצוואה, ואין לאסור. אולם בשו"ת אגרות משה (6ג) כתב בנדון לבישת נעלי אחיו שנפטר, כי אף על פי שיש כמה סעיפים בצוואה שלא ידוע לנו טעמם: "מכל מקום, מה שאיכא לפרש שהוא מטעם ידוע לנו, יש לפרש כן כוונת צוואתו, ולא להחמיר על מה שליכא טעם"].

• סיכום הנדון האם הצוואה נאמרה לכל העולם או לזרעו – ספר צוואת רבי יהודה החסיד המפואר (7, 8א).

ו. מאן דלא קפיד, לא קפדינן

בסוגיא במסכת פסחים (8ג) העוסקת בסכנת "זוגות", מבואר כי זו סכנה רק עבור "מאן דקפיד" [מי שחושש לכך], אך ל"מאן דלא קפיד" [לא חושש לכך] אין סכנה. לדעת החתם סופר (8ב) גם בנדון צוואת רבי יהודה החסיד נאמר כלל זה, ולמי שלא מקפיד וחושש לסכנה באי קיום הצוואה, אכן לא נשקפת סכנה. אולם בספר צוואות רבינו יהודה החסיד בענייני שידוכין ונישואין (9א), הביא כי יש שחלקו על כך, וכתבו כי אין הדבר תלוי בהקפדת האדם.

בספר פאר הדור (9ב) מסופר על אדם ששאל את החזון איש על שידוך האסור על פי הצוואה, החזון איש השיב: "וכי לבך נוקף בשל כך", ומשהשיב שאין ליבו נוקפו, הורה החזון איש "אם כן, אין מה לחשוש".

כעין זה הובא בספר צוואות רבינו יהודה החסיד בעניני שידוכים (9א), כי כששאלו את רבי שמואל ואזנר, האם מותר לגשת לשידוך האסור על פי הצוואה, היה מורה להיתר. אך אם היו שואלים אותו "הרי יש איסור בדבר", אזי הוא היה מחמיר, כיון שעל ידי הוספת השאלה הזו, גילה השואל שהוא מקפיד "ומאן דקפיד, קפדינן בהדיה".

ז. שומר פתאים ה' – אם יש להודיע למי שאינו יודע מהצוואה

בכמה מקומות בש"ס, מובא היתר לעשות מעשים שיש בהם סכנה, כי "דשו בהם רבים" [אנשים רבים נוהגים לעשותם], ועל כך נאמר: "שוֹמֵר פְּתָאיִם ה'". לדוגמא, במסכת יבמות (9ג) מובא כי במשך שהותם של בני ישראל במדבר סיני, לא מלו עצמם בגלל שלא נשבה שם רוח צפונית [המסייעת להבראה לאחר המילה]. ולמדו מכך, שלכאורה אין למול ביום המעונן או יום שרוח דרומית מנשבת בו. ומה שבמציאות בזמנינו מלים גם אז, זהו משום "דדשו בה רבים, שומר פתאים ה'".

ממוצא הדברים, דנו הפוסקים האם אפשר לומר כך גם בעניין צוואת רבי יהודה החסיד, שדבר שרבים נהגו בו היתר, אין בו סכנה. ונפקא מינא, למה שדן בספר מבשרת ציון (10א), האם יש להודיע למי שאינו יודע מהצוואה, שהדבר שעושה אסור על פי הצוואה. והביא מספר יעלזו חסידים [לבעל הפלא יועץ] כי על אף שמי שיודע מהצוואה צריך להקפיד עליה, מי שאינו יודע ממנה, אין לגלות לו על קיומה, ולא יאונה לו כל רע. ועוד הביא שם, את מה שכתב בשו"ת יביע אומר, כי אפילו במקום שנהגו להחמיר, הרוצה להקל ואומר שאינו מקפיד, אין למחות בידו בחזקה.

ח. מנהג בני ספרד ותימן

הפוסקים דנו האם גם בני ספרד צריכים לחשוש לצוואת רבי יהודה החסיד, שכן מצאנו רבים מגאוני ספרד שדנו בדברי הצוואה הלכה למעשה, ומהם: החיד"א, הבן איש חי, רבי חיים פלאג'י ועוד. ויש שכתבו שבני ספרד נזהרו רק בחלק מהסעיפים, ורבי שלמה זלמן אוירבך אמר כי בני ספרד לא צריכים לחשוש כלל לצוואה.

אמנם אצל בני תימן לא התפשטה כלל הצוואה, ובספרי רבני תימן לא דנו אודותיה כלל.

• סיכום – ספר צוואת רבי יהודה החסיד (10ב).

חלק ב – נדונים בהנהגה למעשה

ממוצא הדברים שנתבארו לעיל, נבוא לדון בהנהגה למעשה, בכמה נדונים שכיחים בפרטי הצוואה, כדלהלן:

א. מרחץ ומקווה בבית

בצוואה י"ח (13א) נאמר: "לא יעשה אדם מרחץ בתוך ביתו, ואם יעשה הבית יחרב, אלא אם כן עושה לרחוץ רבים בו". וכתב בשו"ת אגרות משה (13ב) כי העולם נוהגים היתר לבנות אמבטיה בתוך הבית, ואף שהיא בכלל "מרחץ", כיון "שכבר דשו בה רבים, שומר פתאים ה'" [ראה לעיל, אות ז], ושוב אין בזה כל חשש.

אמנם בנדון בניית מקוה טהרה בתוך הבית, כתב כי אין "מקוה" בכלל לשון "מרחץ", ולכן מותר לבנות מקוה טהרה פרטי בתוך הבית. גם בספר אמרי אשר (13ג) כתב כי שאין בכך חשש, והביא כמה צדיקים שבנו לעצמם מקוה בתוך הבית [החתם סופר והדברי חיים מצאנז], וכן התיר החזון איש לגיסו בעל הקהלות יעקב לבנות מקוה בתוך ביתו, וכן כתב בספר ילקוט יוסף. אולם בשו"ת תשובות והנהגות כתב, כי בעל ה"בית ישראל" מגור, הקפיד שלא לעשות מקווה בביתו. והאדמו"ר ה"ייטב לב" מסאטמר סבל ייסורים נוראיים לפני פטירתו, ותלה זאת במה שעבר על הצוואה, ובנה מקווה בתוך ביתו.

ב. סתימת פתחים וחלונות

בצוואה כ' (13ד) נאמר: "לא יסתום אדם חלון או פתח לגמרי שלא יזיקו השדים, כי דרכן לצאת בו, אלא ינקוב בו נקב". בטעם אזהרה זו, כתב בספר חסידים (13ה; 13ו) כי השדים יכולים לעבור רק במקום שנגזר עליהם, ואין להטריחם ללכת בדרך אחרת [ולפי זה נתבארו שם דברי המלאך אל בלעם "כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי"].

בשו"ת אור לציון (14א) כתב כי יש להקפיד על כך, כיון שצוואה זו הובאה בשיירי כנסת הגדולה, בזבחי צדק, בבן איש חי ובכף החיים, והוסיף: "כבר ראינו שהיו שלא נזהרו בזה, ונפגעו בקיצור שנים או נסתכנו".

בשיעור הנקב שצריך להשאיר: הורה בשו"ת אור לציון שם: "יש לשייר נקב ברוחב טפח מרובע, ויש להקל אף לשייר נקב ברוחב שפופרת הנאד, שהוא כרוחב שתי אצבעות". רבי עמרם פריד (14ב) הורה כי די בנקב קטן כלשהוא.

וראה עוד פרטי דינים בדברי הפוסקים [רבי עמרם פריד (14ב), ספר פסקים ותשובות (14ג)] – האם האזהרה נאמרה רק על סתימת פתחים או חלונות, אך על חורים סתם אין חשש [ולכן מותר לסתום חור שנעשה לצורך התקנת מזגן] • האם האזהרה גם על קירות הבית הפנימיים • האם צריך להשאיר פתח או חלון דווקא באותו מקום בו סתמום, או די לפתוח תחתם במקום אחר • הנחת פקק, תמונה או העמדת ארון במקום הנקב • האם בשבירת כל הקיר, או בניית בית חדש צריך להקפיד על כך • נקב הגורם להיזק ראייה בין שני שכנים • עבר זמן רב מעת הסתימה, ולא נגרם נזק.

ג. שמות זהים בשידוכים

הסעיפים הידועים והמוכרים בצוואה, הם אלו העוסקים בענייני שידוכים.

בצוואה כ"ג (15א) נאמר: "לא ישא אדם אשה ששמה כשם אמו, או שמו כשם חמיו. ואם נשאה, ישנה שם האחד, אולי יש תקוה". ובצוואה כ"ד נאמר: "שני בני אדם ששמותיהם שוים לא יזדווגו יחד בילדיהם, וזה ספק או לזרעו או לכל אדם [כמדומה לכל העולם ויש להזהר]".

הטעמים לצוואה כ"ג [שם החתן לא יהא כשם חמיו, וכן שם הכלה לא יהא כשם חמותה] נתבארו בספר צוואת רבי יהודה החסיד המפואר (15ג) – משום עין הרע; כיבוד אב ואם – כדי שלא יקרא בשם אשתו שהוא כשם אמו; משום כיבוד אב ואם – שאם אשתו תלד בת לאחר מיתת אמו, לא יוכל לקרוא לבת בשם אמו; על פי סוד; משום כיבוד אב ואם – שיקרא לאשתו בשמה, ותבוא אמו.

הפתחי תשובה (15ד) הביא מדברי החכמת אדם, כי בספר חסידים (15ב) מבואר שההקפדה בשמות זהים של החתן וחמיו, וכן בשמות זהים של הכלה וחמותה, נאמרה דווקא כשהם "משולשים", כלומר שלושה דורות [אדם, חתנו, וחתן חתנו] שהשמות זהים, וסיים "והעולם טועים בזה" [אולם יש מפוסקים שכתבו להחמיר אף באינם משולשים].

והנה בלשון הצוואה (15א) נאמר: "ואם נשאה, ישנה שם האחד, אולי יש תקוה". על פי זה יש שהורו שהעצה לשנות את השם, אינה לכתחילה. אולם הפתחי תשובה (15ה) הביא כי לדעת החתם סופר, אפשר לשנות לכתחילה את שם החתן, ואין בכך כל חשש.

בשו"ת אגרות משה (16א) כתב כי העצה לשנות את השם, אינה מועילה במדינות בהן קוראים לאדם רק בשם המופיע במסמכים הרשמיים. אולם הוסיף כי בכל אופן שיש קצת שינוי בין השמות [בין בשם היהודי, ובין בשם הלועזי באנגלית], אין חשש.

בשו"ת תשובות והנהגות (16ב; 16ג) הורה כי עיקר הקפידא היא שלא יהיה שם האשה כשם חמותה, כיון שגם האר"י ז"ל הזהיר על כך [ומסופר על אברך אחד שנענש במחלה רח"ל, ונתברר ששם אשתו כשם אמו, וציווה הקהילות יעקב לשנות את שם אשתו, ומיד התרפא]. אולם באופן שהחתן מבוגר ובעל מום, יסמוך על שינוי השם, ויבקש ברכה מגדולי תורה ויראה, ו"שומר מצוה לא ידע דבר רע".

אמנם כאשר שם החתן כשם חמיו, יש להתיר אם החתן הוא תלמיד חכם. ואם עדיין חוששים, אזי הכלה תקרא את שם חתנה בהברה אחרת או בכינוי, ואז אין לחשוש.

בנדון שמות המחותנים זהים, כתב בתשובות והנהגות, כי אם אין מנהג ידוע, אין להחמיר בכך. ובכל אופן, ראוי שכשיש איזה ספק, יבקשו הסכמה וברכה מגדולים וצדיקים, ו"כשם שמתירים למטה כך מורים למעלה".

בספר ילקוט יוסף (18) כתב על פי תשובת אביו הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר, כי אין לדחות הצעות המתאימות מכל הבחינות, מפני ששם החתן כשם חמיו, או ששם הכלה כשם חמותה. אך נכון שהחתן יוסיף שם במסמכים הרשמיים, וכן בעלייתו לתורה, עד שיתפרסם הדבר, לפחות שלושים יום לפני החופה.

• סיכום – ראה בספר כדת משה וישראל (16ד; 17), בנדונים שנתבארו לעיל ובנדונים נוספים: האם הצוואות נאמרו לזרעו או לכל העולם • חתן וכלה ששמותיהם זהים • שם חתן כשם חמיו ושם כלה כשם חמותה • החומרה המיוחדת בשם הכלה כשם חמותה, כיון שגם האר"י ז"ל הזהיר על כך • שמות מחותנים זהים • לאחד מהם יש שני שמות • לשניהם יש שם נוסף שונה • שינוי קל בין השמות הזהים • אחד המחותנים מכונה בתוספת שם תואר – "הרב", "הרבנית", "הכהן" וכדומה • שם שנוסף בעת מחלה • מחותנים שאינם גרים באותה עיר • אחד המחותנים נפטר • חתן וכלה מבוגרים • שינוי השם – לכתחילה או בדיעבד • שינוי השם שלושים יום קודם • הסכמת שלושה רבנים לשידוך.
• מעשים מגדולי ישראל – ספר מחשבה בפרשה (19א), וספר צוואות רבינו יהודה החסיד בענייני שידוכין ונישואין (19ב), על הוראת החזון איש ב"שטר תנאים" של רבי חיים קניבסקי • תקנת האדמו"ר ה"פני מנחם" מגור שלא לקרוא לילדי החסידות על שם האדמו"ר שנפטר • לידת רבי נפתלי נוסבוים ביום הקמת המדינה, ובקשת ראש הממשלה דאז לקרוא את שמו "ישראל" כשם המדינה.

ד. מגורי אחים נשואים בשכונה אחת

בצוואה ל"ג (20א) נאמר: "אחים נשואים [יחד] לא ידורו בעיר אחד".

בספר צוואת רבי יהודה החסיד המפואר (20ב) הובא בשם ספר יפה ללב, כי אם הם תלמידי חכמים, אין להקפיד על כך, כיון שהם מתנהגים באהבה ואחוה, ואינם מתקוטטים זה עם זה.

ובספר פסקים ותשובות (20ג) הביא כי יש שכתבו שהקפידא היא דווקא בארבעה אחים או אחיות, ולא בשנים או בשלושה. וכן יש התירו אם גדלו מנעוריהם באותה עיר, מפני שבאופן זה אין עין הרע.

וראה במה שנתבאר שם, כי בזמננו נהגו להקל בענין זה בעקבות ריבוי האוכלוסין בערים הגדולות, ובפרט בארץ ישראל, וכפי שאמר רבי שמואל ואזנר, שאזהרה זו היא גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. ויש שהורו שהחשש הוא רק בבית אחד, וכן במקום שיש הרבה דירות אין להקפיד.

ה. תספורת, גילוח ונטילת ציפורניים בראש חודש

בצוואה מ"ח (20ד) נאמר: "לא יגלח אדם הראש ולא הזקן בראש חודש, וכן לא יטול הצפרניים בראש חודש".

הנהגה זו הובאה להלכה בדברי משנה ברורה (20ה) שכתב: "יש מקומות שאין מגלחין ואין נוטלין צפורנים בראש חודש, אפילו חל ביום ערב שבת קודש, כי כן צוה רבנו יהודה חסיד".

והנה דברים אלו לכאורה סותרים את מה שפסק המשנה ברורה בהלכות ספירת העומר (סי' תצג ס"ק ה) שאפילו הנוהגים להסתפר בספירת העומר עד ר"ח אייר, מכל מקום אם חל ראש חודש אייר בשבת, יש להתיר להסתפר בערב שבת מפני כבוד השבת. ומאחר ועל פי כללי קביעות הלוח, יום א' של ר"ח אייר אף פעם אינו יוצא בשבת, יוצא איפוא, שכוונת המשנה ברורה שיום ב' של ר"ח יצא בשבת – ואם כן מותר להסתפר בראש חודש אייר שחל בערב שבת.

בספר מאיר עוז (20ו; 21א) הביא את מה שכתב רבי יוסף חיים זוננפלד בשו"ת שלמת חיים, כי דברי המשנה ברורה בהלכות ספירת העומר נאמרו רק למי שאינו מקפיד על צוואת רבי יהודה החסיד. אולם בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סימן לו) כתב, שאין בר"ח אייר שחל בערב שבת ובשבת איסור להסתפר גם למי שמקפיד על דברי הצוואה שלא להסתפר בראש חודש, כי במקרה זה לא היה יכול להסתפר קודם לכן.

וראה עוד בספר מאיר עוז, בנדונים הבאים: האם יש להקפיד על צוואה זו [והביא מהרב אלישיב שמנהג זה לא נתקבל אצל כולם, ומי שלא ידוע לו ממנו, אינו צריך לנהוג בו]; כאשר ראש חודש חל בערב שבת, ושכח להסתפר; ליל ראש חודש; ילדים ונשים; לצורך מצוה; כאשר יש שני ימי ראש חודש.

• סיכום הלכה למעשה – רבי עמרם פריד (21ב).