צילום אירוע טרור בשבת

צילום אירוע טרור בשבת

חילול שבת לצורך פיקוח נפש עתידי

למרבה הצער, מאז חודש תשרי תשע"ו, פוקד את ארץ ישראל גל טרור אכזרי, פיגועי דקירה ודריסה מתרחשים חדשות לבקרים רחמנא ליצלן. גורמי הבטחון מציינים כי מצלמות האבטחה הפזורות ברחבי הארץ, הן ברשות הרבים והן ברשות היחיד, מהוות גורם משמעותי במלחמה בטרור. תיעוד המרצחים הארורים ימ"ש בשעת מעשה, מספק לצה"ל ולשירותי הבטחון מידע חיוני ומדוייק, המאפשר מרדף מהיר ויעיל אחרי המחבלים, אשר מוביל ללכידתם וענישתם, בטרם יספיקו לשוב ולבצע פיגועים נוספים. תמונת מצב זה, מעוררת את השאלה הבאה, שנשאלתי על ידי ידידי רבי גמליאל הכהן רבינוביץ, מחבר הספרים גם אני אודך:

אדם נמצא בביתו בשבת ומבחין מבעד לחלון בנסיון דקירה. בחישוב מהיר הוא מגיע למסקנה, שמפאת המרחק והזמן המפרידים בינו לבין הרחוב, לא יוכל לסייע בגופו ללכידת המחבל. ואז מנצנץ במוחו רעיון לסייע בצילום הפיגוע, כדי להעמיד לרשות כוחות הבטחון תמונות שיעזרו לחוקרים למנוע את הפיגוע הבא.

הפוסקים דנו בהרחבה, האם בצילום בשבת יש איסור תורה משום כותב, מבעיר או בונה, ואין כאן המקום להאריך. וכידוע פיקוח נפש דוחה איסור תורה.

אך בנדון דידן, בשעת הצילום בשבת, לכאורה אין זה מעשה שנעשה לצורך פיקוח נפש שלפנינו, שהרי המחבל נמלט מזירת הפיגוע ועכשיו אינו מהווה סכנה. אלא זהו מעשה שנעשה עתה לצורך פיקוח נפש בעתיד – כדי לסייע לכוחות הבטחון למנוע מהמחבל לשוב ולבצע בעתיד מעשה רצח נוסף. ועל כן נשאלת איפוא השאלה, האם גם חילול שבת לצורך " פיקוח נפש" מסוג זה מותר.

ספק נפשות דוחה את השבת

א. במשנה ביומא (פ"ח מ"ז) מובא: "אמר רבי מתיא בן חרש, החושש בגרונו, מטילין לו סם בתוך פיו בשבת, מפני שהוא ספק נפשות, וכל ספק נפשות דוחה את השבת. מי שנפלה עליו מפולת, ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק כותי ספק ישראל, מפקחין עליו את הגל. מצאוהו חי, מפקחין. ואם מת, יניחוהו". 

לדין פיקוח נפש הדוחה את השבת נאמרו בסוגיית הגמרא (יומא פה, ב) שני טעמים: 

[א] "רבי שמעון בן מנסיא אומר, וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת (שמות לא, טז), אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. 

[ב] א"ר יהודה אמר שמואל, אי הוואי התם הוה אמינא דידי עדיפא מדידהו, וָחַי בָּהֶם (ויקרא יח, ה), ולא שימות בהם".

ומבואר בסוגיא, כי הנפקא מינה בין הטעמים, מה הדין חילול שבת לצורך ספק פיקוח נפש: "אשכחן ודאי, ספק מנא לן. ודשמואל ודאי לית ליה פירכא". ופירש רש"י: חלל עליו כדי שישמור ודאי שבתות הרבה. דשמואל לית ליה פירכא, אשר יעשה האדם המצות שיחיה בהם ודאי, ולא שיבוא בעשייתה לידי ספק מיתה אלמא מחללים על הספק". כלומר, הטעם שמותר לחלל שבת "כדי שישמור שבתות הרבה", נאמר רק כשעל ידי חילול השבת ודאי ישמור שבתות הרבה. מה שאין כן הטעם "וָחַי בָּהֶם, ולא שימות בהם", נאמר גם כאשר יש רק ספק פיקוח נפש.

להלכה פסק הרמב"ם (הלכות שבת פ"ב ה"א) "דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצות, לפיכך חולה שיש בו סכנה עושין לו כל צרכיו בשבת על פי רופא אומן של אותו מקום. ספק שהוא צריך לחלל עליו את השבת ספק שאינו צריך, וכן אם אמר רופא לחלל עליו את השבת ורופא אחר אומר אינו צריך, מחללין עליו את השבת שספק נפשות דוחה את השבת". וכדבריו נפסק בשלחן ערוך (או"ח סי' שכח סע' י) "כל חולי שהרופאים אומרים שהוא סכנה, אף על פי שהוא על הבשר מבחוץ, מחללין עליו את השבת. ואם רופא אחד אומר צריך, ורופא אחד אומר אינו צריך, מחללין. ויש מי שאומר שאין צריך מומחה, דכל בני אדם חשובים מומחין קצת, וספק נפשות להקל". 

דבר שאין בו סכנה עתה אך עלול לבוא לידי סכנה

ב. והנה הבית יוסף (או"ח סי' שכח סע' ה) הביא את חידושו של רבנו ירוחם "שכל דבר שאין בו סכנה עתה, אף על פי שיוכל לבוא לידי סכנה, אין מחללים אלא שבות דרבנן, אבל לא איסור דאורייתא".

וכן מבואר בספר גליון מהרא"י (ברכות פ"ה אות א) "אין לנו לראות את הנולד, רק מה שבאותה שעה, כמו החולה שאין בו סכנה שאין אנו רשאין לחלל עליו את השבת, ויש לחוש בספק שהמחלה הזאת תפילהו במחלה אחרת שתגרום לו סכנה אחר כך, ואם נחלל עליו את השבת עתה, נשמרהו שלא יבוא לידי מחלה אחרת. לענ"ד הדין נותן דאין לנו לחלל, מאחר שעכשיו אין בו סכנה, ולא הותר אלא להצילו מספק סכנה שנפל בה ולא להקדים ולהצילו מספק שמא יפול בה".

והוכחתו מדברי המשנה במסכת ברכות (פ"ה מ"א) "אפילו נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק בתפילתו". ובגמרא (ברכות לג, א) אמרו: "לא שנו אלא נחש, אבל עקרב פוסק", ופירש הרע"ב: "דווקא נחש שרוב פעמים אינו נושך, אבל עקרב או אפעה מן הדברים שודאי נושכים וממיתים פוסק". ומשמע איפוא, כי רק שהחשש הוא ודאי, פוסק מתפילתו, אבל אם יש ספק, אינו פוסק. ולכאורה תמוה מדוע אין להפסיק מהתפילה כאשר נחש כרוך על עקבו מחמת ספק הסכנה שעלול להקיש, ומוכח איפוא כי "העומד בתפילה ורואה שכבר בא נחש והזיק לאחד, ודאי שצריך להפסיק ולהציל חברו מסכנת נפשות, אם על ידי שיחתוך האיבר או שאר דברים שאפשר להמצא בעולם. אבל קודם שנשך הנחש אף הוא בעצמו לא יפסיק, מפני שאסור להפסיק מפני ספק סכנה עתידה. אבל עקרב שסכנתו ודאית מותר להפסיק אפילו מפני סכנה עתידה". ומכאן המסקנה כי גם "בחולה שאין בו סכנה, ודרך המחלה ודאי לגרום לו סכנה אחר כך, יש מקום להתיר לחלל עליו שבת להצילו אף מפני סכנה עתידה אם היא ודאית".

ומדבריהם נמצא, כי ההיתר לחלל שבת במלאכה דאורייתא הוא רק מחמת ספק סכנה הקיימת בהווה, או סכנה ודאית עתידה. אך כאשר יש ספק שעלולה להיות סכנה בעתיד, מותר לחלל שבת באיסור שבות דרבנן, אבל לא איסור דאורייתא.

אמנם נראה כי בנדון דידן, הסכנה ממחבל שנמלט ממקום פיגוע, היא לכאורה בגדר "סכנה ודאית עתידה" – צא וראה כמה מתוך אותם מרצחים ימ"ש חזרו לבצע פיגועים נוספים – אשר מתירה חילול שבת.

• • •

כיבוי דליקה בשבת – מחשש פיקוח נפש 

ג. ידידי רבי מרדכי רלב"ג, אב"ד בית הדין הרבני בירושלים, רצה להוכיח שאין היתר לחלל שבת בגלל סכנה עתידית, מדברי הרמ"א (סי' שלד סע' כו) שפסק: "כתבו הראשונים והאחרונים ז"ל, שמותר לכבות דליקה בשבת משום דיש בה סכנת נפשות והזריז הרי זה משובח. ומכל מקום הכל לפי הענין, דאם היו בטוחים ודאי שלא יהיה להם סכנה בדבר, אסור לכבות; אבל בחשש סכנת ספק מותר לכבות אפילו הדליקה בביתו של כותי, וכן נוהגים. ודווקא לכבות הדליקה דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה [האסורה מדרבנן], ויש סכנה אם לא יכבה".

וכתב לי הרב רלב"ג: "הרמ"א נקט שטעם ההיתר לכבות הוא מפני שכיבוי הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולא מפני ספק פיקוח נפש, ולכאורה היינו משום שפשיטא ליה להרמ"א שאסור לחלל שבת מפני ספק פיקוח נפש עתידי. ומכיון שהאש דולקת בביתו של הגוי, ממילא יש כאן רק ספק פיקוח נפש עתידי, ואין להתיר לכבות מחמת ספק פיקוח נפש עתידי, אלא רק משום שכיבוי היא מלאכה שאינה צריכה לגופה". 

אולם דחיתי את דבריו, כי לענ"ד שריפה אינה "ספק פיקוח נפש עתידי" שהרי האש נמצאת לפנינו ומתפשטת במהירות הבזק, וכידוע נפסק להלכה כמאן דאמר "אשו משום חיציו" (ב"ק כב, א; שו"ע סי' תיח סע' יז), וכתב השיטה מקובצת (בבא קמא נה, ב) בשם הרא"ה "כוחו גמור חשבינן ליה", והיינו שכל תבערת האש היא מה"כח הראשון" [חיציו] של המדליק, ולא "גרמא" בעלמא. ולכן ברור שדליקה היא בגד "פיקוח נפש בהווה".

מצאתי את היסוד לדברים אלו, בתשובתו של ידידי רבי אשר וייס, בספרו שו"ת מנחת אשר (ח"א סימן כז), שהביא את דברי הרמ"א וכתב: "הרבה חככתי בדבר האם גם בזמנינו נאמר כן, דהלא רוב הבתים בארץ ישראל בתי אבן הם ואינם נשרפים ואינם נמסים מפני האש, ולכאורה הסכנה רחוקה שהאש תתפשט מבית לבית, משא"כ בהרבה מקומות בחו"ל שרוב הבתים הם בתי עץ שהופכים למאכולת אש ונהפכים חיש מהר לתל חרבות, אך לאחר חקירות ודרישות נתברר לי שגם בארץ ישראל הסכנה קרובה, שאם לא יכבו את האש תתפשט האש מבית לבית דרך תעלות החשמל, ויש סכנות רבות באש בלתי מבוקרת כגון פיצוץ בלוני גז מן החום הגבוה אף אם לא הגיעה אליהם ממש, ונפילת קווי מתח גבוה שיש בהם סכנה נוראה וכדומה. ומשום כך נראה דכשם שכל גדולי הפוסקים האחרונים, האליה רבה, שו"ע הרב, ערוך השלחן והמשנה ברורה, כתבו דיש לכבות כל שריפה שבבית [אלא אם כן ידוע בודאי שאין בו סכנה, כגון הדר בבית מבודד שאין בתים בסביבותיו], כן יש לדון גם בזמנינו, ובפרט מכיון שמדובר בכיבוי שהוא מלאכה שאין צריכה לגופה". ולכן לדעתי אין כל ראיה מההיתר לכבות דליקה בשבת לנדון היתר פיקוח נפש לסכנה עתידית, אלא סכנת נפשות מיידית [ומה שיש לתמוה מדוע הרמ"א נימק את ההיתר לכבות שריפה רק בגלל שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולא משום שהאש היא בגדר פיקוח נפש בהווה, יתכן שלא רצה לומר שההיתר הוא משום פיקוח נפש כי זהו היתר בגדר "דחויה", ואילו מצד מלאכה שאינה צריכה לגופה זהו היתר בגדר "הותרה"].

טיפול בחולה שיש בו סכנה על ידי גדולים כאשר קטנים יכולים לטפל בו

ד. ידידי רבי יוסף צבי רימון, מחבר הספר ההלכה במקורה וראש בית המדרש מכון לב בירושלים, רצה להביא ראיה להתיר חילול שבת לצורך פיקוח נפש עתידי מדברי הגמרא במסכת יומא (פד, ב) "ואין עושים דברים הללו [חילול שבת לצורך חולה שיש בו סכנה] לא על ידי נכרים ולא על ידי קטנים, אלא על ידי גדולי ישראל". ובביאור הלכה זו כתב הרא"ש (יומא פרק ח סימן יד) "על ידי גדולי ישראל, ואפילו יש שם קטנים לעשותן מיד, חיישינן זימנין דליתנייהו ואתי לאהדורי בתרייהו [שפעמים לא יהיו כאן קטנים, ויבואו לחפש קטנים, ולא לטפל בחולה מיד]". וכן מבואר בדברי הר"ן שכתב (ד, ב בדפי הרי"ף) "שהדברים הצריכים לחולה שיש בו סכנה בשבת אין עושין אותן כלל על ידי נכרים והקטנים ואפילו באקראי בעלמא, שמא יאמרו הבאים בקושי התירו פיקוח נפש ואין מתירים אותו לכתחילה על ידי המחוייבים במצוות, שמא יבוא הדבר שכשלא ימצאו עובדי כוכבים וקטנים לא ירצו לחלל את השבת על ידי גדולי ישראל". כלומר, כעת ניתן לבצע את הפעולה על ידי קטנים בצורה טובה, אולם יש חשש שבעתיד יחפשו קטנים בכדי לטפל במקרה של פיקוח נפש, ועד שימצאו אותם, עלול להיגרם סיכון רפואי.

ומהלכה זו למד הרב רימון: "ניתן להסיק מהרא"ש ומהר"ן, שלמרות שכעת אין בעיה של פיקוח נפש, וניתן לפתור בצורה טובה את הבעיה, הרי שכיון שבעתיד עשוי להתגלגל מכך פיקוח נפש, כי יחפשו אנשים אחרים לבצע את הפעולה והדבר ייעכב את ההצלה, הרי שכבר עתה יש לחלל שבת. במקרים אלו, חז"ל התירו חילול שבת, על ספק די רחוק של סכנה עתידית. ואם כך, אנו רואים שגם על חשש סכנה עתידי, יש לחלל את השבת".

אולם הרב רימון דחה את הראיה מדין זה: "במקרה זה מדובר על מציאות שכעת היא פיקוח נפש, אלא שניתן היה לפתור את הבעיה על ידי גוים או קטנים. ייתכן שרק במקרה זה המליצו חז"ל לעשות את המלאכה ע"י גדולים, כדי שבעתיד לא יבואו לידי פיקוח נפש כשיחפשו קטנים. אולם, אם מדובר על מציאות שכעת איננה כלל בגדר פיקוח נפש, ייתכן שאין להתיר פיקוח נפש עתידי".

• • •

היוצא להציל נפשות האם רשאי לחלל שבת כדי לחזור למקומו – למנוע סכנת נפשות בעתיד

ה. ונראה לדון בשאלה האם מותר לחלל שבת לצורך פיקוח נפש בעתיד, מדברי הפוסקים בנדון היוצאים להציל נפשות בשבת, האם רשאים לחזור למקומם תוך כדי חילול שבת.

במשנה בעירובין (פ"ד מ"ג) נאמר: "מי שיצא ברשות [כגון לעדות החודש או להציל מן הגייס ומן הנהר או מיילדת הבאה ליילד], ואמרו לו כבר נעשה מעשה [דהיינו שכבר קידשו בית דין את החודש, או שכבר ניצלו האנשים מן הסכנה, או שהאשה כבר ילדה, וממילא אין צורך להמשיך בדרכו, והרי הוא נמצא עכשיו מחוץ לתחומו. אזי למרות שמעיקר הדין יש לו רק ארבע אמות (כמבואר שם מא, ב) ואסור לו לחזור למקומו, תיקן רבן גמליאל כי] יש לו אלפים אמה לכל רוח. כל היוצאים להציל חוזרים למקומם". וכן פסק הרמב"ם (הלכות שבת פכ"ז הי"ז) "היה יוצא ברשות, ואמרו לו והוא הולך בדרך: כבר נעשית המצוה שיצאת לעשות, יש לו ממקומו אלפים אמה לכל רוח, ואם היה מקצת תחום שיצא ממנו ברשות מובלע בתוך אלפים אמה שיש לו ממקומו, הרי זה חוזר למקומו וכאילו לא יצא. וכל היוצאים להציל נפשות ישראל מיד גוים או מן הנהר, או מן המפולת יש להם אלפים אמה לכל רוח ממקום שהצילו בו, ואם היתה יד הגוים תקיפה והיו מפחדים לשבות במקום שהצילו בו הרי אלו חוזרים בשבת למקומם ובכלי זינם", ודין זה נפסק להלכה בשו"ע (או"ח סי' תז סע' ג). ובטעם הלכה זו כתב הרמב"ם (הלכות שבת פ"ב הכ"ג) "וכשיצילו את אחיהם מותר להם לחזור בכלי זיין שלהם למקומם בשבת כדי שלא להכשילם לעתיד לבוא". 

ועל פי זה התיר בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' פ) "לחבורה להצלת נפשות", שיצאו בשבת ברכבם להציל אדם שהפסיק לנשום, לשוב לביתם תוך כדי חילול שבת "כדי שלא להכשילם לעתיד לבא". וכן הורה הקהילות יעקב (מובא בספר ארחות רבנו ח"א עמ' קנה) "בשם מרן החזון איש, שאין לאסור לרופא הנוסע בשבת לחולה לחזור עם מכוניתו לביתו, כדי שלא להכשילו לעתיד שיסרב לנסוע בשבת לחולה". 

אולם רבי שלמה זלמן אויערבך דן בהרחבה בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן ח) האם מותר ל"רופא שנקרא לחולה מסוכן, לחזור לביתו על ידי חילול שבת", ונמנע מלהתיר לחלל שבת באיסורים מהתורה, כדבריו: "אף שלצערנו יש הרבה רופאים קלי דעת אשר לגבי דידהו החשש הוא אמת, שהם חשודים להימנע מלכת להציל את החולה אם לא יוכלו אחר כך לחזור ברכב לביתם, מכל מקום אנו אין בכוחנו להתיר משום כך איסורי תורה, ורק מצינן בחתם סופר (חו"מ סי' קצד) שמתיר משום כך לרופא לחזור לביתו ברכב של נכרי, משום האי טעמא שאם לא נתיר ימנע מלבוא בפעם אחרת. מכל מקום כבר הורה זקן [כוונתו לדברי האגרות משה הנ"ל], ואפשר שזה גם כן נכלל בזה שהם רוצים להיות כבני העיר שכל אחד נמצא בביתו ולא במקום אחר, והבו דלא להוסיף עלה להתיר גם מלאכות דאורייתא".

בפשטות, ההיתר ליוצאים להציל נפשות בשבת לחזור למקומם תוך כדי חילול שבת, נובע מכך שחוששים לפיקוח נפש בעתיד, ויש בזה עילה ויסוד להתיר חילול שבת כבר עכשיו. ולפי המתבאר לעיל, נחלקו בזה הפוסקים, מחשש לפיקוח נפש בעתיד נתיר איסורים מהתורה או איסורים מדרבנן בלבד. ומכאן נלמד לנדון דידן, שההיתר לצלם אירוע טרור בשבת מחשש לפיקוח נפש שהמחבל ישוב ויסכן חיים בעתיד, תלוי ועומד במחלוקת הפוסקים הנ"ל, ולדעת הגרש"ז אויערבך מותר לצלם רק כשאין בפעולת הצילום איסור תורה.

ולענ"ד נראה לחדש ולומר כי השאלה האם מותר לחלל שבת לצורך פיקוח נפש עתידי תלויה בטעמים מדוע פיקוח נפש דוחה שבת. ברור כי ההיתר הנלמד מהפסוק "וחי בהם", נאמר רק על פיקוח נפש בהווה, להמשיך את חייו של החולה המצוי בסכנה לפנינו, להצילו ממיתה. אולם ההיתר לחלל שבת, משום שאמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, נאמר גם על פיקוח נפש עתידי, שהרי כל ההיתר הוא רק משום ספק עתידי, שמא ישמור בעתיד שבתות הרבה. וכפי שנתבאר לעיל בפסק השו"ע (או"ח סי' שו סע' יד) שהתיר לחלל שבת להצלה משמד רוחני, שהוא כמובן סכנה עתידית. ואם כן עבור כל פיקוח נפש עתידי מותר לחלל שבת עתה כדי שבעתיד ישמור שבתות הרבה.

היתר פיקוח נפש עתידי – מדין "מכשירי" פיקוח נפש

ו. על פי דברי המשנה במסכת עירובין "היוצאים להציל חוזרים למקומם", דנו הרב הראשי לישראל, רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג, בספרו התורה והמדינה (קובץ ה-ו עמ' כה), ורבי שאול ישראלי, ראש ישיבת מרכז הרב, וחבר בית הדין הגדול בירושלים, בספרו עמוד הימיני (סימן יז), בשאלת היתר חזרת המשטרה לבסיס לאחר פעולה של החזרת הסדר למקומו, כאשר החזרה היא במכונית וכרוכה בחילול שבת. 

לדעת הרב ישראלי דין זה תלוי במחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא במסכת שבת (פי"ט מ"א) האם מותר לחלל שבת עבור "מכשירי מילה" [כלים הנצרכים לטיפול בתינוק לאחר המילה], שאי אפשר היה להכינם מערב שבת: "כלל אמר רבי עקיבא, כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת, ומילה שאי אפשר לעשותה מערב שבת, דוחה את השבת". ופירש רש"י (שבת קל, א) "רבי עקיבא נחלק על רבי אליעזר במכשירי מצוה שאין דוחים שבת, הואיל ואפשר לעשותן מערב שבת. [אך מה] שאי אפשר לעשות מערב שבת, כגון מילה עצמה, שאי אפשר לה ליעשות, דזמנה ביום השמיני [גם רבי עקיבא מודה שהיא] דוחה שבת".

וכתב הרב ישראלי: "גם רבי עקיבא החולק עם רבי אליעזר לענין מכשירי מילה ועבודה, לא נחלק אלא במכשירים שאפשר לעשותן מבעוד יום, וכאן [בנדון חזרת השוטרים לבסיסם] הרי אי אפשר היה, שהרי לא ידעו מה שיהיה אחר כך. וזהו הפירוש בשעה זו נמצאת מכשילן לעתיד לבא, כי אם לא נתיר עכשיו את המעשה הזה שיש בו משום חילול שבת עכשיו, יביא הדבר מחר או לאחר זמן לאיבוד נפש, נמצא שפעולה זו של חילול שבת עכשיו היא הכרחית בכדי שתוכל לצאת לפועל לאחר זמן ההצלה הנצרכת. ואם לא תיעשה עכשיו הפעולה, ברור שזה יגרום פעם לאיבוד נפש. על כן הרי זה בגדר מכשירי פיקוח נפש שגם הוא הותר. נמצאנו למדים כלל, שגם פיקוח נפש שעדיין אינו עומד לפנינו, לא לגבי רגע זה ולא לאחר כך, אבל ברור לנו שיגיע הדבר לזה בזמן מן הזמנים, אנו רואים אותו כאילו הוא כבר לפנינו. כי חובה זו של "וחי בהם" היא קיימת ועומדת לפנינו לא רק לגבי החיים של רגע זה, אלא אנו מצווים ועומדים בזה גם לדאוג להצלת חיים שיצטרכו פעם להיות, אע"פ שאין אנו יודעים מתי ואיך".

ומכאן מסקנתו: "למדנו מכאן הלכה גדולה, שגם הצלת נפשות שלעתיד לבא, שאנו יודעים שזה יבוא אי פעם, הרי זה נחשב כאילו היא כבר נמצאת לפנינו עכשיו ועלינו לעשות הכל כאילו ה פיקוח נפש לפנינו. ומעתה נראה שאין גם מקום לחלק במידת השכיחות של הדבר לעתיד לבא. שאפילו אם אין זה עלול לקרות אלא אחד מאלף, דיה הצלה אחת של נפש אחת בזמן מן הזמנים בכדי להתיר ולחייב לעשות פעולות אלה של חילול שבת שהם בגדר מכשירים להצלה זו, שאם לא נעשה אותן אף ההצלה לא תצא לפועל. כי מכיון שהגדרנו פעולה זו כמכשירי פיקוח נפש, אין לנו שום הגבלה במספר הפעולות והחילולים שיש לעשות שבסופם יביאו לפיקו"נ של אחד מישראל. ועל פי זה יש להתיר כל פעולות סיירות הנודדות, אלא אם כן ברור שאינן נעשות במחשבה רצינית וחשש כל שהוא, אלא רק לשם טיול סרק בעלמא. כמו כן יש מקום גדול להתיר חזרה במכונית גם אחרי שנגמרה המריבה במקום זה אם יש מקום ולו יהא אפילו רחוק לחשש שמא נצרכת המכונית ברגע בצד שני של המחוז המשטרתי, ועל ידי שיחזרו לבסיסם יוכלו לגשת למקום ביתר מהירות, מאשר מהמקום שהם נמצאים כעת".

ומבואר בדבריו המחודשים שיסוד ההיתר ליוצאים להציל לחזור למקומם תוך כדי חילול שבת, הוא מדין "מכשירי פיקוח נפש", שהותרו בשבת, כאשר לא היתה דרך לעשותם מבעוד יום.

היתר חילול שבת לצורך פיקוח נפש עתידי

ז. בחודש טבת תשע"ו, נתכבדתי למסור שיעור זה בפני רבני מתיבתא להוראה "דרכי תורה", בראשות ידידי רבי אשר וייס שליט"א, שציין בפני שאלה שנשאל לאחרונה מק"ק יוהנסבורג, על ידי החברים בחברת "הצלה", לאור הנחיית השלטונות להחמיר בלימודי ההכשרה להצלת חיים, ולחייב את המבקשים לקבל רשיון לעסוק בתחום, לשרת בבתי חולים בעבודה הכרוכה בחילול שבת. 

לאחר השיעור קיבלתי מידי הרב וייס את התשובה שכתב, ובה הגדיר את השאלה בנדון זה "שמדובר בחילול שבת בשביל הצלה עתידית לחולה שאינו בפנינו", ובתוכה הוכיח מכמה מקורות שיש היתר של פיקוח נפש, אף בפיקוח נפש עקיף ועתידי, ולא רק כשיש חולה בפנינו:

"[א] במסכת בבא קמא (פג, א) מובא: "אבטולמוס בר ראובן התירו לו לספר קומי, מפני שהוא קרוב למלכות". ותמה הבית יוסף (יו"ד סי' קעח) "ואם תאמר כיון דמדאורייתא אסירי הנך מילי ומילקי נמי לקי עלייהו, היאך היה כח ביד חכמים להתיר איסור תורה לקרובי המלכות". והשיב: "ויש לומר דמשום הצלת ישראל יש כח בידם להתיר, דכשיש ישראלים קרובים למלכות עומדים בפרץ לבטל הגזירות". הרי שהתירו לרבים לעבור באיסור דאורייתא דרך קבע חדשים לבקרים, משום שלפעמים יש בזה כדי לסייע בביטול גזירות עתידיות שיש בהם פיקוח נפש. ואף שאין כאן גזירה לפנינו. הרי לן דכל שהדבר מצוי יש בזה דין פיקוח נפש אף בסכנה עתידית.

[ב] קרבן פסח נאכל "למנוייו" בלבד. עם זאת מפורש בדברי הרמב"ם (הלכות קרבן פסח פ"ג ה"א) שהתירו למלך או למלכה לאכול את קרבן הפסח גם אם לא "נמנו" עליו "משום שלום מלכות". וביאר הכסף משנה: "ורבינו נראה שמפרש טעמא דמלך ומלכה משום שלום מלכות והיינו שדעתו קלה עליהם. ומשמע לי דהיינו לומר שאם נאמר למלך שלא יאכל כלל יכעוס על עבדו ויהרגהו או שמא יכעוס על החכמים שאמרו דלא יאכל כלל משום דאין ברירה שיעלה על דעתו של מלך דיש ברירה מן הדין אלא שלהקניטו אמרו כן". ומהלכה זו למד הרב וייס: "למלך ומלכה התירו אכילת פסחים שלא למנוייו, דהוי איסור תורה מחשש שמא יכעסו ויתנקמו ויבואו לידי סכנה. ולכאורה יש לתמוה בזה, ומשורת הסברא היה לדון בכל מקרה ומקרה ולחלק בין מלך למלך להתיר במקום שנראה חשש סכנה ואפילו באופן רחוק, ולאסור במקום שנראה הדבר שהמלך והמלכה צדיקים כמו חזקיהו מלך יהודה. וע"כ צ"ל דמחשש סכנת נפשות החמירו חז"ל והתירו הא אטו הא, שמא יטעו ויסכנו נפשות בחמת המלך והמלכה".

עם זאת להלכה ולמעשה כתב הרב וייס: "ברור הדבר מעבר לכל ספק שאנשי ההצלה עתידים להציל נפשות רבים שבלעדיהם היו מתים ל"ע, וללא שנתיר להם לעבור מסלול ההכשרה לא יוכלו לעסוק בפעילות ההצלה. אך מכל מקום לבי מהסס עד למאוד ומתיירא אני להתיר, וארכובותי דא לדא נקשין להתיר חילול שבת גמור כשאין כל הצלה מיידית אלא בעתיד. וגם חושש אני מאוד שלא נוכל לגדור גדר ולעמוד בפרץ ולתחום תחום ברור וגבול מסויים להיתר זה. ועוד דלא כימי קדם ימינו, בימי קדם כל רב ופוסק הכריע בשאלות בעירו ובקהילתו לפי המקום והשעה, לא כן ימינו שכל פסק עובר מקצה העולם עד קצהו רגע כמימרא, ויבואו לדמות מילתא למילתא, ותצא מכשול על ידינו". ומשום כך אומר אני, שיש להשתדל יותר בהשתדלות נמרצת ולפעול על ידי כל כוחות ההשפעה על השלטונות".

• • •

ספק פיקוח נפש להצלת רבים בעתיד

ח. ונראה כי בספק פיקוח נפש עתידי של רבים, יש סיבה נוספת להתיר, על פי דברי הגמרא במסכת שבת (מב, א) "אמר שמואל, מכבים גחלת של מתכת ברשות הרבים בשביל שלא יזוקו בה רבים, אבל לא גחלת של עץ". ופירש רש"י: "גחלת של מתכת, שמשליכין לחוץ פסולת של ברזל, דלא שייך כבוי בהכי מדאורייתא, ומדרבנן אסורה, והיכא דאיכא נזקא לרבים לא גזרו על השבות. אבל לא של עץ, דאיסורא דאורייתא היא, וחייב סקילה". וכתב בבית יוסף (סימן שלד) שדברי הגמרא נאמרו כדעת רבי יהודה הסובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, ולכן המכבה גחלת של עץ חייב, כי לדעת רבי שמעון הסובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, גם המכבה גחלת של עץ פטור כדין העושה מלאכה שאינה צריכה לגופה מכיוון ש"כיבוי אינו צריך לגופו חוץ מעושה פחמים או מהבהב פתילה". 

להלכה, הרמב"ם (שבת פי"ב ה"ב) פסק כדעת רבי יהודה ולכן כתב ש"מותר לכבות גחלת של מתכת ברשות הרבים כדי שלא יזוקו בה רבים", ולא של עץ, שחייב על כיבויה מהתורה. אולם הטור (או"ח סי' שלד) פסק כדעת רבי שמעון, ולכן כתב: ש"גחלת המונחת במקום שרבים נזוקים בה, יכול לכבותה, בין אם היא של עץ או של מתכת". ובשלחן ערוך (סימן שלד סעיף כז) הביא את שתי הדעות: "גחלת המונחת במקום שרבים ניזוקים בה יכול לכבותה, בין אם היא של מתכת בין אם היא של עץ, והרמב"ם אוסר בשל עץ". והר"ן (שבת יט, ב מדפי הרי"ף) כתב ללמוד מסוגיית הגמרא בנדון כיבוי הגחלת: "ומהא שמעינן דשרינן שבות דרבנן במקום שהיזק הרבים מצוי. והרב בעל הלכות ז"ל התיר עוד אפילו איסורא דאורייתא, שנראה שהרב ז"ל סובר דנזקא דרבים כסכנת נפשות חשיב לן". 

על פי האמור, פסק בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק מא סע' כ; במהדורה הישנה) "חוטי חשמל שנפלו ברחוב ויש חשש שיגע בהם אדם, מותר להזעיק את חברת החשמל על מנת להפסיק את הזרם, ואין חיוב, מעיקר הדין, לעמוד שם במשך כל השבת כדי להתרות בבני אדם לבל יגעו בחוטים ויבואו לידי סכנה. ומכל מקום, המחמיר לעמוד שם, תבוא עליו ברכה". ובמקורות לסעיף זה (הערה סה) נכתב: "שמעתי מהגרש"ז אויערבך, דכמו שמצאנו שמותר לכבות גחלת כדי שלא יוזקו בה רבים, ואף לגאונים שסוברים שיש בזה איסור תורה, אפילו הכי לא נזכר דמחייבים אותו לעמוד שם כל היום ולהזהיר את הרבים". 

בקובץ נזר התורה (חלק כג עמ' רה) הובאה שאלה ששאל רבי יצחק ישעיה וייס את הגרש"ז על הוראתו זו: "עיינתי במקומות שצויינו ובעניי לא מצאתי שום מקור להתיר לעבור איסור דאורייתא, לא בהזעקת החברה, ולא על ידי החברה עצמה. שהרי ממה שהביא השו"ע דעת הרמב"ם לאסור כיבוי גחלת עץ אף כשהיא מונחת ברשות הרבים, כיון שלדעתו יש בכיבויה איסור תורה, והמתירים התירו רק מפני שלדעתם הכיבוי הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, שלדעתם איסורה רק מדרבנן". ואת תשובת הגרש"ז לשאלתו: "עיקר כוונתי הוא, דכיון שחייב אדם לבזבז כל ממונו ולא לעבור בקום ועשה אפילו על איסור דרבנן, וכל שכן על מלאכה שאינה צריכה לגופה, דחמור יותר וחשיב קצת כדאורייתא, ואפילו הכי לא הטריחוהו חכמים לעמוד שם כל היום, והתירו לו לכבות. והא דאסור לרבי יהודה לכבות גחלת של עץ, היינו משום דמיירי בדאיכא רק חשש של נזק, ולא פיקוח נפש ממש. אבל בכהאי גוונא שיש חשש של סכנת נפשות, הוא הדין נמי דשרי לעשות גם מלאכה דאורייתא, כיון דפיקוח נפש דוחה שבת. ואין מטריחים אותו כלל לעמוד ולהזהיר". 

ואמנם במהדורה החדשה של ספר שמירת שבת כהלכתה (שם הערה סט) סייג הגרש"ז אויערבך את דבריו הנ"ל, וכתב: "יש לחלק, דבכיבוי הגחלת הוא ממש מסיר את התקלה שמזיק לרבים, מה שאין כן הכא שעל ידי הטלפון הוא מבעיר ומכבה אש כמה פעמים, וזה רק הזמנה לפועלים שיבואו לתקן, אשר לצערנו הם חשודים לעשות גם מלאכות שמצד הדין הן אסורות, ובפרט שאותם העובדים יכולים לעמוד שם כל השבת ולהזהיר, ולא לעשות שום מלאכה, וכיון שכן אסור לטלפן וחייב לעמוד בעצמו ולשמור. ואע"ג שלפי זה אכתי איכא למיחש שיהיו כאלה אשר אם יראו את התקלה מרחוק, לא יתקרבו כלל למקום הסכנה [בגלל אי רצונם לעמוד ולשמור], ויהיה בכך סכנה לרבים, אבל מכל מקום הרי זה חלוק טובא מכיבוי גחלת".

על כל פנים, מדברי הגרש"ז למדנו, שיש להתיר איסור תורה גם כאשר החשש לפיקוח נפש הוא עתידי של רבים.

ט. ומצאתי הוראה אחרת בשם הגרש"ז אויערבך, המתאימה עם סברא זו, שיש משקל אחר לחשש פיקוח נפש עתידי של רבים.

ידידי רבי משה מרדכי פרבשטיין, ראש ישיבת חברון מציין במאמר שפרסם בקובץ אסיא (חלק נג-נג, כרך יד אלול תשנ"ד עמ' 100) את המשא ומתן שהיה לו עם הגרש"ז בשאלה הבאה: "בחור ששירת בצבא בחיל המודיעין, שם הצליחו לעלות על רשת תקשורת של מדינה עויינת ולפענח את הצופן שלה. תפקידו של החייל היה לעסוק בפענוח הצופן באמצעות מחשב. הפענוח היה, כמובן, כרוך בחילול שבת. טענתו למפקדיו היתה, שבשבת ברצונו לפענח רק חלק מהשדרים, אלו שלדעתו קיימת לגביהם סבירות גבוהה שהם נוגעים לישראל, אבל שדר שהסבירות שהוא קשור לישראל היא נמוכה, כגון שדר לאחת ממדינות אפריקה, ברצונו להניחו ולפענחו רק במוצאי שבת. מפקדיו טענו, שאמנם הם סומכים על שיקול דעתו, אבל רק כאשר הוא מבוסס על מידע עובדתי. כלומר, הפענוח בשבת חייב להיות מלא, אך ההחלטה אלו מן השדרים חייבים להעבירם בשבת – נתונה בידו. 

ניגשנו יחד להגרש"ז לשאול לחוות דעתו, והוא פסק כי החייל חייב לפענח את כל השדרים, מנימוק מעניין וחשוב בהגדרת ספק פיקוח נפש. למרות שאין כל הבדל בהלכה בין פיקוח נפש של יחיד ושל רבים, ואף על ספק פיקוח נפש של יחיד מחללים שבת, בכל זאת יש הבדל גדול ביניהם ברמת הסיכון הנחשבת לפיקוח נפש. כי תתכן דרגת סיכון שאצל יחיד לא תיחשב פיקוח נפש, ואילו אצל ציבור אכן תיחשב לפיקוח נפש. ולפיכך פסק הגרש"ז שעל החייל לפענח את כל השדרים, כיון שהנדון בהם הוא בטחון המדינה, אע"פ שאותו אחוז של סיכון לגבי אדם פרטי לא היה נחשב לפיקוח נפש", עד כאן דבריו. 

גם מדברים אלו, מוכח איפוא, שבספק פיקוח נפש של רבים, יש משקל רב יותר גם לסיכון שאינו מיידי אלא עתידי, להתיר לחלל משום כך את השבת.

• • •

פיקוח נפש "לפנינו" בגלל שהסכנה מצויה

י. עד עתה הבאנו ראיות שיש היתר לחלל שבת גם מחמת החשש מפני סכנת פיקוח נפש בעתיד, ובפרט בסכנת נפשות של הרבים. ברם נראה לומר שבצילום אירוע טרור בשבת, למרות שהפעולה נעשית כדי להתגונן מפני סכנה בעתיד, יש לומר שאין זה בגדר פיקוח נפש עתידי אלא פיקוח נפש "לפנינו", וכפי שיש ללמוד מדברי הפוסקים בנדון ניתוחי מתים שחלו ונפטרו לצרכי מחקר רפואי שיועיל למציאת תרופה בעתיד לחולים הסובלים מאותה המחלה. 

את הדיון בשאלה זו, פתח לפני כמאתים וחמישים שנה, הנודע ביהודה (תניינא יו"ד סימן רי) בתשובתו על מעשה שהיה בלונדון באדם שחלה "בחולי האבן בכיסו" ומת, האם "מותר לחתוך בגוף המת במקום הזה כדי לראות במופת שורש המכה הזאת כדי להתלמד מזה בהנהגת הרופאים מכאן ולהבא". המתירים רצו ללמוד מחניטה שמצינו בתורה ביעקב ויוסף וחניטת מלכים במלכי ישראל, ואף כי שם היה זה לכבודם "גם זהו כבוד המת להיות רווח והצלה על ידו לצורך העולם". אולם הנודע ביהודה סיים את תשובתו בקביעה, שההיתר לניתוחי מתים הוא רק כאשר "יש ספק סכנת נפשות לפנינו כגון חולה או נפילת גל, וכן במסכת חולין (יא, ב) שם גבי רוצח הפיקוח נפש לפנינו, וכן אפילו לענין ממון שם במסכת בבא בתרא (קנה, א) ההיזק לפנינו, אבל בנדון דידן אין כאן שום חולה הצריך לזה, רק שרוצים ללמוד חכמה זו אולי יזדמן חולה שיהיה צריך לזה, ודאי דלא דחינן משום חששא קלה זו שום איסור תורה או אפילו איסור דרבנן". 

והוסיף הנודע ביהודה: "שאם אתה קורא לחששא זו ספק נפשות, אם כן יהיה כל מלאכת הרפואות, שחיקת ובישול סממנים, והכנת כלי איזמל להקזה, מותר בשבת, שמא יזדמן היום או בלילה חולה שיהיה צורך לזה ולחלק בין חששא לזמן קרוב לחששא לזמן רחוק קשה לחלק. וחלילה להתיר דבר זה". ומסקנתו הברורה: "ואם אנו ח"ו מקילים בדבר זה, אם כן ינתחו כל המתים כדי ללמוד סידור אברים הפנימיים ומהותו כדי שידעו לעשות רפואות לחיים, ולכן האריכות בזה הוא ללא צורך, ואין בזה שום צד להתיר".

והנה החתם סופר (יו"ד סי' שלו) כתב שיש ללמוד מדברי הנודע ביהודה, שאילו היה לפנינו חולה שיש בו מכה זהה למכתו של המת, מותר לנוול את המת משום ספק פיקוח נפש של החולה: "עד כאן האריך הגאון זצ"ל שאין זה בכלל הצלת נפשות כיון שאין חולה לפנינו הצריך לזה ושוב ממילא גם בלי טעם דאיסור הנאה אסור לך ולא לזה", אך "אי היה לפנינו חולה שיש לו מכה כיוצא בה ורוצים לנתח המת הלז לרפואתו של זה, קרוב לודאי דמותר". 

ומעתה יש לדון, האם במציאות בת זמנינו, שהמידע עובר מקצה העולם ועד קצהו בשבריר שניה, ויש תהודה רבה לתגליות הנודעות מניתוחי מתים, יש לומר שזהו מצב של "פיקוח נפש לפנינו".

יא. ואכן בשו"ת חבלים בנעימים (ח"ג יו"ד סי' סד) כתב: "כנראה בדורו של הנודע ביהודה לא היו הניתוחים בחולים נפרצים, והיה מקרה רחוק ולא שכיח שיזדמן חולה כזה, ועל כן אסר הנודע ביהודה. מה שאין כן עתה שמעשים בכל יום ויום שעושים ניתוחים באיברים פנימיים, והם מהתנאים הראשים של הרפואה, וחולים כאלה שצריכים ניתוחים שכיחי טובא, פשיטא שניתוח המת הוי פיקוח נפש ממש, ואם לא יעשו ניתוחים יגרמו למיתות רבות". 

ההבנה הפשוטה בדבריו היא, שבגלל התפתחות המדע והרפואה, תוצאות של ניתוח המת במקום אחד בעולם, מתפרסמות חיש קל מקצה העולם ועד קצהו, ולכן הרי זה כאילו יש "חולה לפנינו". אלא שעל סברא זו כתב בספר נשמת אברהם (יו"ד סי' שמט סע' א אות ה3) "אין לומר שהיום שקיימת אפשרות להתקשר בכל קצווי העולם במהירות מירבית באמצעות הטלפון וכדומה, כל העולם נקרא "לפנינו", כי המציאות מכחישה את זאת, ולא שמענו על אף מקרה שמיד אחרי ניתוח המת התקשרו לכל בתי חולים בעולם להודיע על התוצאות, אלא אפילו שהתוצאות היו חדישות וחשובות ביותר, פירסמו אותם בעיתונות הרפואית רק כעבור שנה או יותר". 

ברם נראה כי דברים אלו היו נכונים לפני עידן התקשורת ברשת האינטרנט ובדואר האלקטרוני. אין כל ספק כי במציאות החיים של ימינו, כל תגלית רפואית משמעותית מתפרסמת תיכף ומיד, תוך רגעים ספורים, בכל העולם כולו, ובוודאי הדבר מוביל לכך שכל חולה החולה במחלה שממנה סבל המת שמנתחים עכשיו, נחשב כחולה הנמצא "לפנינו".

יב. אמנם בדברי החזון איש (הלכות אבלות סימן רח אות ז) מצאנו סברא אחרת מדוע בניתוחי מתים, הרי זה כפיקוח נפש "לפנינו".

החזון איש הביא את דברי הנודע ביהודה והחתם סופר, שיש לחלק בין אם יש חולה לפנינו, שאז מותר לנוול את המת בכדי להציל את החולה, לבין כשהחולה אינו לפנינו, וכתב על דבריהם: "ואין החילוק בין איתא קמן לליתא קמן, אלא אם מצוי הדבר דבזמן שמתריעין עלה [אף שאין בשעה זו חולה לפנינו] משום חולי מהלכת, הו"ל כאויבים שצרו בעיר הסמוך לספר, וכדאמר (עירובין מה, א; תענית כא, ב). ומיהו בשעת שלום לא חשבינן ליה פיקוח נפש אע"ג דשכיח בזמן מן הזמנים שיצטרכו לזה, כמו שאין עושין כלי זיין בשבת בשעת שלום, דאם כן בטלת כל המצוות, אלא לא מקרי ספק פיקוח נפש בדברים עתידיים שבהוה אין להם כל זכר, ובאמת שאין אנו בקיאים בעתידות, ופעמים שמה שחשבנום להצלה מתהפך לרועץ, והלכך אין דנים בשביל עתידות רחוקות, וגם משום צורך רבים אפשר דלא הותר אלא כשמזיק את הרבים".

החזון איש חידש כי הגדרת "פיקוח נפש לפנינו", אין פירושה לפיקוח נפש הנמצא בפנינו במציאות באופן פיזי, אלא הגדרתה "סכנה מצויה". דהיינו מצב סיכון העלול לנבוע מהשתלשלות צפויה של נסיבות סיכון, הקיימות כבר עכשיו. החזון איש הביא מקור ליסוד זה מסוגיית הגמרא במסכת עירובין המבארת כי דוד המלך יצא למלחמה בשבת נגד אויב שבא על העיר קעילה הסמוכה לספר על עסקי ממון ולא על מנת להרוג, ואף שהפיקוח נפש "אינו בפנינו", כי העריך שמצב נסיבות אלה יגרור אחריו פיקוח נפש. ומקור נוסף מהגמרא בתענית שגזר שמואל תענית בנהרדעא בגלל מגיפה שהיתה במחוזא, כי החולי יכול היה להגיע ממרחק על ידי השיירות המצויות בין המקומות. ומסכם החזון איש כי "לא מקרי ספק פיקוח נפש בדברים עתידים שבהווה אין להם זכר כלל". ונראה מדבריו, שאכן מדובר ב" פיקוח נפש עתידי", אולם במחלות מצויות שהסיכון קיים כבר "בהווה", הרי זה כ"פיקוח נפש לפנינו".

וכן נראה ממה שכתב בספר נשמת אברהם (יו"ד סי' שמט סעיף א אות ה3) בשם הגרש"ז אויערבך שאמר "דכוונת החזון איש הוא שאפילו אין החולה לפניך ממש, אך אם המחלה נפוצה כך שהחולה ודאי נמצא במקום אחר ואפשר לעזור לו מיד ע"י הניתוח של המת, מותר". ונראה שכן נקט להלכה באגרות משה (יו"ד ח"ב סימן קנא) שכתב בתוך דבריו: "טעם הנודע ביהודה דלא דחינן איסורים משום חששא קלה זו שמא יזדמן חולה הוא טעם דחוק, דהא מצוי חולים בעלמא ובפרט בזמן הזה שאפשר לידע מכל בתי החולים שבעולם שיש שם חולים כאלו, וגם אשר נקל במהירות לשלח לשם את הרפואה שימצאו על ידי זה".

לאחר מסירת השיעור, הגיעה לידי תשובה בכתב יד, מידידי רבי אשר וייס, אב"ד דרכי תורה [הובאה לעיל אות ז], שכתב כי החזון איש אינו חולק על הנודע ביהודה והחתם סופר, אשר מפורש בדבריהם "שלא החמירו בזה אלא משום שספק גדול וחששא קלה אולי יזדמן חולה שיהיה צריך לזה. ועוד, דאם נדון בזה לקולא בהכרח שנתיר לעשות מלאכות בהכנת כל התרופות שבעולם שמא יזדמן חולה שיהיה צריך לזה. והרי זה דומה לדברי החזון איש דאין האיסור משום שאין החולה בפנינו אלא משום שמדובר בעתידות רחוקות שספק אם יש בהם פיקוח נפש". וממילא, בזמנינו שאין מדובר ב"חששא קלה" ו"עתידות רחוקות", אלא במציאות הנחשבת כ"חולה בפנינו", גם הנודע ביהודה והחתם סופר היו מודים שמותר לנתח מתים כדי להשתמש בידע המופק מהניתוח לרפא חולים אחרים.

ועל פי זה נראה כי גם בנדון דידן, בעיצומו של גל טרור רצחני שהסכנה מצויה, החשש מפני פיגוע נוסף אינו בגדר "חששא קלה" ו"עתידות רחוקות", ועל כן זהו בגדר פיקוח נפש בהווה, הדוחה חילול שבת.

• • •

בעת חירום – ההיתר לחלל שבת אינו מדיני פיקוח נפש אלא מדיני המלחמה

יג. בספר דברים (כ, כ) נאמר במצות המלחמה וכיבוש הארץ: "וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ". ובמסכת שבת (יט, א) דרשו חז"ל: "תנו רבנן, אין צרים על עיירות של נכרים פחות משלשה ימים קודם לשבת, ואם התחילו אין מפסיקים. וכן היה שמאי אומר, עד רדתה [שתהא כפופה לך, רש"י] – אפילו בשבת".

והנה בספר החינוך (מצוה תכה) כתב בתוך דבריו בביאור מצות הריגת שבעת עממין: "והעובר על זה ובא לידו אחד מהם ויכול להורגו מבלי שיסתכן בדבר ולא הרגו, ביטל עשה זה". ותמה המנחת חינוך (שם) מדוע חיוב המצוה הוא רק כשאינו מסתכן, והרי "ידוע דהתורה לא תסמוך דיניה על הנס כמבואר ברמב"ן, ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים בעת מלחמה, אם כן חזינן דהתורה גזרה ללחום עמהם אף דהוא סכנה, אם כן דחויה סכנה במקום הזה ומצוה להרוג אותו אף שיסתכן, וצ"ע". ומתבאר בדברי המנחת חינוך, שיש למלחמה "כללי הלכה" שונים, ואף שבכל התורה סכנת " פיקוח נפש" דוחה את קיום המצוות, שונה הדין בשעת מלחמה, שגזרה התורה להסתכן ביציאה למלחמה. וכן מובא בשם הגרי"ז מבריסק (פרשת בשלח) "זה שאין משגיחים במלחמה על סכנת נפשות זהו מדיני מלחמה".

ואמנם מצינו בדברי הריב"ש (סימן קא) שדיני המלחמה שונים בכך שלצורך מצות כיבוש ארץ ישראל, התירו חילול שבת אפילו כשלא נשקפת סכנה: "אבל יש בה היתר אחד מיוחד, שאם התחילו אין מפסיקים, ומחללים את השבת לכל צרכי המצור, ואפילו שלא מפני הסכנה, כמו שבא הקבלה, עד רדתה ואפילו בשבת. ואחרי שלדבר מצוה מותר אפילו בערב שבת, אין ספק שהעליה לארץ ישראל מצוה היא". 

ומדברי הריב"ש למד רבי שלמה גורן, הרב הראשי לישראל, בספרו משיב מלחמה (עמ' פח) כי "היתר הלחימה בשבת, אינו מתבסס על היתר פיקוח נפש הדוחה שבת, כפי שרגילים לחשוב, אלא על היתר מיוחד המיועד אך ורק ללחימה, והנשען על דרשת שמאי הזקן בבבלי, בירושלמי, בתוספתא ובספרי מהפסוק "עד רדתה" – אפילו בשבת, שהרי היתר פיקוח נפש הדוחה שבת אנו למדים למסקנה מהמקרא "וחי בהם", ודרשו חז"ל "ולא שימות בהם", כמבואר במסכת יומא (פה, א) ובסנהדרין (עד, א). ואם בלחימה תמיד יש בעיית פיקוח נפש, למה אנו זקוקים לדרשה אחרת עבור היתר לחימה בשבת מ"עד רדתה", נלמד גם אותה מ"וחי בהם". אלא בודאי ששמאי הזקן בדרשתו בא להשמיענו היתר מיוחד, שהלחימה עצמה דוחה שבת בתור מצוה כשלעצמה, ולא רק במלחמת מצוה, אלא גם במלחמת הרשות". 

ועל פי זה כתב הרב גורן, שעל פי דברי הריב"ש "יש להתיר את פינוי החללים בשבת בעת מלחמה, אף שאין בכך כל צד של הצלת חיים, שהרי מדובר בחללים, ואין בכך כל צורך מבחינת המלחמה עצמה, זאת מכיון שפינוי החללים חיוני למורל הלוחמים בשעת הקרב, ובאם ח"ו תחול ירידה במורל הלחימה של החיילים, הרי זה עלול לסכן את חייהם".

ועל פי זה יש לומר כי בעת החירום שבה עם ישראל נמצא בארצו בשעת כתיבת השורות, כאשר הרוצחים השפלים משתוללים בסכינים שלופות דבר יום ביומו – היא "עת מלחמה", אשר לה דינים אחרים מ"עת שלום". ועל כן יש לומר שצילום אירוע טרור הוא חלק ממערכת המלחמה בטרור, ודוחה שבת.

ואף שידידי רבי מרדכי רלב"ג, הביע בפני את דעתו שאפילו אם נאמר שלעורף יש חלק חשוב מאד בנצחון המערכה בה אנו מצויים היום, אולם אין להכליל את האזרחים שבעורף עם חיילים הנלחמים בחזית שעליהם חלים דיני מלחמה. לדעתי אין דבריו נכונים, ואדרבה אין כל ספק בנחיצות תחושת הבטחון של האזרחים בעורף, כדי לתת תנופה לרוח הלחימה של החיילים למגר את הטרור, ונכונה עד מאד האימרה המפורסמת ש"כל העורף נחשב כחזית". 

ועוד נראה לומר בנידון דידן, כי לא רק שיש היתר לצלם בשבת אירוע טרור, אלא אף מצוה יש בזה, שהרי דינו של המחבל הנמלט ממקום הפשע כדין "רודף", המבקש לרצוח יהודים אחרים, ולכן כל מי שיש בידו למנוע ממנו לבצע את זממו, מחוייב בכך, כפי שנפסק בשלחן ערוך (חו"מ סי' תכה סע' א) "הרודף את חברו להרגו, והזהירוהו, והרי הוא רודף אחריו, אפילו היה הרודף קטן, הרי כל ישראל מצווים להצילו באבר מאיברי הרודף, ואם אינם יכולים לכוין ולא להצילו אלא אם כן יהרגו לרודף, הרי אלו הורגים אותו אף על פי שעדיין לא הרג". ופשיטא כי צילום המחבל, על מנת לסייע בלכידתו מוקדם ככל האפשר, בטרם יוציא לפועל את "רדיפתו", נכלל בחיוב להציל את הנרדף מידי רודפו.

• • •

דברי הפוסקים 

יד. השאלה שאנו דנים בה, הועלתה על גבי הכתב בעלון השבועי התורני וישמע משה (גליון פו, לך לך תשע"ו) בעריכת ידידי רבי משה פריד, שסידר את תשובות הרבנים היושבים על מדין, בנדון צילום אירוע טרור בשבת:

• רבי חיים קנייבסקי אמר שקשה להחשיב צורך זה כספק פיקוח נפש ולהתיר עבורו חילול שבת. 
• וכן הורה גם רבי מרדכי גרוס, שאין להתיר מלאכה דאורייתא עבור זה. לדבריו שאלה זו תלויה במחלוקת הפוסקים בטעם האיסור לצלם במצלמה בשבת – לדעת השבט הלוי יש איסור דאורייתא משום מכה בפטיש, ולדעת היביע אומר אין בדבר אלא איסור דרבנן, ולכן יש להתיר לצלם ע"י שינוי באופן שיהיה תרי דרבנן. 
• כדבריו השיב גם רבי אלחנן פרינץ, מח"ס שו"ת אבני דרך, שאם מצלם במכשיר שהאיסור מדרבנן, יש מקום גדול להתיר, ובלבד שכל מגמתו ומטרתו ומעשיו יהיו לשם שמים. אך אם מדובר במצלמה המופעלת על ידי מנורת להט, כפי שמצוי במצלמות המקצועיות, יש בזה איסור דאורייתא, ואין להתיר.
• מאידך, הגאונים רבי יצחק זילברשטיין, רבי נפתלי נוסבוים, רבי מנחם מנדל שפרן, רבי שמואל אליעזר שטרן, רבי יעקב מאיר שטרן ורבי שמאי קהת גרוס, נקטו בפשיטות שיש בדבר ספק פיקוח נפש ומותר לחלל עליו שבת. ובפרט שמפגע רוצח זה בודאי ינסה לחזור ולפגוע ביהודים אם יצליח להמלט עכשיו, ואם יהיו ביד כוחות הבטחון תמונות שלו, יתכן מאד שזה יאפשר להם לעוצרו וימנע שפיכות דמים בעתיד. רבי יעקב מאיר שטרן הוסיף, שאף אם אינו מחבל שבא לפגוע כעת, אלא רואה אחד שמתנהג בצורה חשודה וחושש שמא הוא מתכנן לפגוע ביהודים בעתיד, מותר לצלמו כדי להראות את התמונה לכוחות הביטחון.
• רבי ירמיה מנחם הכהן שליט"א, ראב"ד פריז, השיב באופן שונה, שלכאורה עיקר הצורך בתפיסת המחבל, אינה בכדי למנוע פיגועים בעתיד, אלא כדי להענישו ובזה להרתיע את הרוצים ללכת בעקבותיו. ומכיון שהתורה אוסרת עלינו להעניש את החוטאים בשבת, אף שיש בענישתם הרתעה לבל יילכו אחרים בדרכם חלילה, מכל מקום למדו רבותינו מן הפסוק "לא תבערו אש", שאסור להעניש בת כהן בשריפה בשבת, והוא הדין לשאר חייבי מיתות. ואם כן לכאורה אין בצילום המחבל צורך המתיר לחלל שבת עבורו. 
• להשלמת הדברים, אני מצרף את תשובתו של ידידי רבי ישראל רוזן, ראש מכון צומת, במכתבו אלי בנדון דידן: "לדעתי פשיטא שמותר לצלם גם באיסור דאורייתא (הפלאש – אם כי לדעתי הכל כיום לֶדים LED). ואם אפשר בשינוי – רצוי. כשמדובר בפעילות מלחמתית (אפילו אם היא יותר ענין למשטרה מאשר לצבא) מול אויב עוין – כל כלי 'נשק' הוא בבחינת 'הותרה' ו'עד רדתה'. ולא גרע מעיר הסמוכה לספר שהותרו איסורים גם על שם העתיד, כמפורש בראשונים, ודון מהתם ואוקי בדוכתין. אני מעריך, שכיום צילומי האירועים הם 'נשק' במישור הבינלאומי והתקשורתי, והמלחמה מתרחשת בכל עוז גם בחזיתות אלו".

• • •

ממוצא הדברים שנתבארו לעיל, עלו בידינו כמה וכמה מקורות להתיר לצלם אירוע טרור בשבת, הן על פי הנראה מדברי הפוסקים שהתירו חילול שבת עתידי בשבת, ובפרט בפיקוח נפש עתידי של רבים. והן על פי סברת החזון איש, שבסכנה מצויה, גם פיקוח נפש "עתידי", נחשב כפיקוח נפש "בהווה", המותר בשבת.

* * * 

שיעור זה התפרסם בקובץ מוריה (ניסן תשע"ו), ובעקבות הפרסום כתב לי רבי משה באגאמליסקי, מנהל בישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש, רב דביהכ"נ ישיבה דקראון הייטס, ניו יורק:

בס"ד, יד סיון תשע"ו

לכבוד ידידי מוקיר ורחים רבנן צמ"ס, חו"ב ידיו רב לו בצדקה ובחסד

מח"ס רץ כצבי הרה"ג ר' צבי שיחי' רייזמן, לאס אנג'לס

רב תודות על ששלח לי מאמרו הנדפס במורי' ניסן תשע"ו בענין "צילום אירוע טרור בשבת". והיות שבסופו הביא דברי הפוסקים היושבים על מדין בע"ז, לא אכניס ראשי בין ההרים אלא אסתפק בב' הערות על דבריו. 

א) בסעי' ח' "ספק פיקוח נפש להצלת רבים בעתיד". יצא לדון ע"פ הגמ' בשבת מב ע"א דאמר שמואל מכבים גחלת של מתכת ברה"ר בשביל שלא יזוקו בה רבים. דפירש"י דלא שייך כיבוי בהכי מדאורייתא, ומדרבנן דאסורא והיכא דאיכא נזקא לרבים לא גזרו על השבות". 

ולענ"ד אין מזה ראי' לשאלתו. ויש להוכיחו מדין מפורש בשו"ע דגם ליחיד מותר, כמו שאבאר לקמן. 

לשיטתו דהמדובר שם הוא בענין פיקוח נפש, לכאורה תמוה:

1) ב פיקוח נפש לא מצינו שום חילוק בין יחיד לרבים, ודוחין כל התורה כולה בהצלתו של יחיד כמו לרבים, וא"כ מדוע בנידון גחלת של מתכת מותר לכבותו רק כשהוא צורך לרבים ולא כשהוא לצורך יחיד?

2) עבור פיקוח נפש דוחין כל התורה כולה ולא רק איסור דרבנן. ואם כיבוי גחלת של מתכת הוא משום פיקוח נפש, מדוע מחלקין בין איסור דרבנן לאיסור דאורייתא? 

ומוכרח לומר שיש בהלכות שבת ב' ענינים נפרדים, א) פיקוח נפש והיינו שהנפש בסכנה ויכול לבוא ח"ו לידי מיתה או ספק מיתה אם לא יחללו עבורו השבת. ב) היזק הגוף וצער הגוף אבל לא ח"ו חשש מיתה, ובמס' שבת המדובר הוא לא ב פיקוח נפש רק שיכול להיות הזיק לגופו וצער לגופו אם ינזק ע"י המתכת ומשו"ז התירו רק לעבור על איסור דרבנן ולא על איסור תורה. 

וכן כתב בהדיא בשו"ע אדה"ז סי' שלד, סכ"ט: "גחלת של מתכת לא שייך בה כיבוי מן התורה הואיל ואינה בוערת אבל אסור לכבותה מדברי סופרים ואם היא מונחת במקום שרבים ניזוקים בה מותר לכבותה שבמקום היזק הגוף של רבים לא גזרו.". וכן כתב נמי המשנה ברורה ס"ק פד בשם המגן אברהם עיי"ש. 

ב) ואילו הי' בהיזק הגחלת של המתכת פיקוח נפש אז הי' מותר לכבותו ע"י איסור דאורייתא ולא רק לצורך רבים אלא גם עבור יחיד. ויש להוכיח זה מהמבואר בשו"ע סי' שטז סכ"ח. ומשם יווכח גם שאלתו "בענין ספק פיקוח נפש והצלת רבים בעתיד אם דוחה שבת". 

בשו"ע אדה"ז סי' שטז סעי' כה – "כל חיה ורמש שהן נושכין וממיתין ודאי כגון נחשים השרפים וכלב שוטה וכל כיוצא בהם מהמזיקין שכשנושכין הן ממיתין בודאי מותר להורגם בשבת אפילו אינן רצין אחריו כלל מפני שיש פיקוח נפש בהריגתן כי שמא ימיתו שום אדם מישראל וכל ספק נפשות דוחה את השבת אפילו במלאכה גמורה של תורה אף להאומרים שאפילו מלאכה שאינה צריכה לגופה חייבים עליה מן התורה".

"ושאר מזיקין אפילו אותן שבודאי אין ממיתין בנשיכתן אלא שמזיקין את הגוף בלבד כגון נחשים ועקרבים במקומות שאין ממיתין לעולם בנשיכתן אלא שמזיקין בלבד וכן כל כיוצא בהם יש אומרים שאם הם רצים אחריו מותר להורגם להאומרים שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה אינה אסורה אלא מדברי סופרים לפי שבמקום היזק הגוף לא גזרו. ואם אינן רצין עתה אחריו אלא שחושש על העתיד אסור להרגם הריגה הניכרת שהיא נעשית במתכוין" וכו'. 

ומשמע מזה דבבע"ח הממיתים מותר להורגם מחשש שבעתיד הם יהרגו אפי' יחיד ולאו דוקא רבים. 

ג) והעולה לדינא מהמבואר בסי' שלד ובסי' שטז הוא:

1) בספק פיקוח נפש בעתיד מותר לעבור אפי' איסור דאורייתא אף עבור יחיד. 

2) ובמקום שיש היזק הגוף ליחיד, אם ההיזק הוא עכשווי, מותר לעבור איסור דרבנן.

3) אם נוגע ליחיד ואינו עכשווי אלא חושש על העתיד אסור לעבור אפי' איסור דרבנן.

4) אם יהי' בעתיד היזק הגוף לרבים, מותר לעבור רק איטור דרבנן אבל לא דאורייתא. 

ד) בסיום מאמרו פסק "שלא רק שיש היתר לצלם בשעת אירוע טרור אלא אף מצוה יש בזה" ונימוקו דדינו של המחבל הנמלט ממקום פשע הוא "רודף", המבקש לרצוח ח"ו יהודים אחרים. ומוכיח זה משו"ע דהרודף אחר חבירו להרגו והזהירוהו וכבר הוא רודף אחריו הרי כל ישראל מצווים להצילו באבר מאיברי הרודף. "ופשיטא כי צילום המחבל, ע"מ לסייע בלכידתו מוקדם בכל האפשרי, בטרם יוציא לפועל את 'רדיפתו', נכלל חיוב להציל את הנרדף מידי רודפו".

על הפס"ד קשה לי: 

1) היתר הריגת רודף הוא כדי להציל הנרדף שלא יהרגו הרודף, ובאם לאו אין להרואה המאורע להרוג הרודף. אבל אין היתר להרוג הרודף אף כשלא יצילו הנרדף כדי להרוויח שלא יהי' לו יכולת לעשות בעתיד כמחשבתו הרעה להרוג עוד ח"ו. 

2) דין רודף הוא כשרודף בפועל ממש להרוג ואז מותר להרגו אם א"א באופן אחר להציל הנרדף, אבל אטו נאמר דמותר להרוג מדין רודף אחד שגילה דעתו או יודעים שבמחשבתו להרוג את השני?! וכמו שבטח זה אסור (לא רק מדינא דמלכותא), כמו כן אסור לעשות צילום (דהוא איסור דרבנן או דאורייתא) לצורך זה. 

בברכה להצלחה רבה לתורה וגדולה במקום אחד, קיץ בריא ומוצלח

מידידו הדו"ש ומכבדו כערכו הרם

משה באגאמילסקי

* * * 

על מכתב זה השבתי:

בס"ד, ה' אב תשע"ו

כבוד ידידי ורעי הרה"ג רבי משה באגאמילסקי שליט"א

מנהל בישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש, רב דביהכ"נ ישיבה דקראון הייטס, ניו יורק

אחדשה"ט, הנני להשיב על מכתבו.

א. בתחילה כבודו מעיר על מה שהבאתי באות ח' ע"פ הגמ' בשבת (מ"ב ע"א) דאמר שמואל מכבים גחלת של מתכת ברה"ר בשביל שלא יזוקו בה רבים. דפירש"י דלא שייך כיבוי בהכי מדאורייתא, ומדרבנן דאסורא והיכא דאיכא נזקא לרבים לא גזרו על השבות". ותמהתם, שלענ"ד אין מזה ראי' לשאלתי, שאין מדובר שם בענין של פיקוח נפש, רק שיכול להיות הזיק לגופו וצער לגופו אם ינזק ע"י המתכת. וראייתכם ממה שחילקו בין איסור דרבנן לאיסור תורה ובין יחיד לרבים. ואם היה שם פיקוח נפש לא היו מחלקים.

ואף אני מסכים לדבריך, שבוודאי לא עלתה על דעתי לפרש את סוגיית גחלת של מתכת לענין ספק פיקוח נפש, שהרי כפי שהוכחתם טובא אין לפרש כן.

לא באתי אלא להביא ראיה שיש עוד סניף להקל במקום שהוא ספק פיקוח נפש של רבים, כמו שמצאנו בסוגיא דשבת לענין היזק שמשום רבים לא גזרו על השבות, ה"ה ואפילו בדרך כ"ש, שלענין ספק פיקוח נפש של רבים יש להקל. 

וכבר הקדימוני בדימוי סוגיית גחלת של מתכת דשבת הנ"ל לנידון פיקוח נפש בקובץ 'נזר התורה' [חלק כ"ג עמ' ר"ח] המובא שם בהמשך דברי (סעיף הנ"ל), וכל המצוטט שם בשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל.

ב. בהערתך השנייה, באת על מה שכתבתי כי יש כאן מצוה מדין רודף, וכבודו תמה מב' פנים, א. שהיתר הריגת רודף הוא כדי להציל את הנרדף ואין היתר להרוג את הרודף אף כשלא יצילו את הנרדף כדי להרוויח שלא יהי' לו יכולת לעשות בעתיד כמחשבתו הרעה להרוג עוד ח"ו. ב. דין רודף הוא כשרודף בפועל ממש להרוג שאז מותר להרגו אם א"א באופן אחר להציל הנרדף, אבל אטו נאמר דמותר להרוג מדין רודף אחד שגילה דעתו או יודעים שבמחשבתו להרוג את השני.

ואף בזה אענה את חלקי, כאשר בימים אלו עסקתי עם חברי השיעור, בנידון שהתפרסם בקול רעש גדול בכל העולם כולו בכלל, ובכלי התקשורת הישראלית בפרט, אודות מחבל ערבי שדקר ופצע חייל ישראלי בחברון, וחייל ישראלי אחר בשם אלאור אזריה שהיה בזירה, ירה במחבל והרגו, זאת לאחר שכבר נורה המחבל "ונוטרל". החייל נמצא בתהליכי שיפוט בבית דין צבאי ישראלי וחלק מהנושאים שנדונו שם: הוראות הפתיחה באש, אם המחבל נחשב מנוטרל, עונש מוות למחבלים וכו'. בקשתי מחברי השיעור לדון, כיצד ההלכה היהודית רואה את מעשיו של החייל. ועלה ברעיוני דבר חידוש, ואשמח להעלותו בקצרה, ולקבל חוות דעתך על זה.

מצינו ב' אופנים ברודף, רודף יחיד של "הבא במחתרת" המכוון לפלוני הנרדף, ודין רודף ציבור הנלמד מהפסוק "צרור את המדיינים והכיתם אותם" שזוהי רדיפה כללית.

בנידון דידן, מחבל שגילה דעתו להרוג באופן מכוון, יש לו דין ציבורי של רודף, שהלוא אינו מכוון לפלוני דווקא, עיקר מטרתו לקיים ציווי דתי עפ"י אמונתו, וככזה, כל ישראל נחשבים אצלו כמטרה אחת מכוונת לפגוע באיש יהודי יהיה מי שיהיה.

והנה עה"פ הנ"ל, הקשה האור החיים הק', איך בא הציווי כאן בפרשת פינחס "צרור את המדיינים והכיתם אותם", אחר שלא נצטוו על מלחמת מדין רק בפרשת מטות.

וביאר, והובאו דבריו בהרחבה בספר "נתיבות שלום", שמלחמת מדין הייתה שונה משאר מלחמות ישראל, שעוד לפני שבאו עליהם למלחמה, כבר באו בלק ובלעם בתכסיסי מלחמה לגרום פירוד בין ישראל לאביהם שבשמים, ועל כן שלחו להם יין ושלחו להם את בנותיהם לזנות עמם. והיינו שהייתה כאן רק כוונה לרודפם, אף שעדיין לא רדפו אותם בפועל. אך כבר היה עליהם דין רודף והצטוו ישראל על "והכיתם אותם". [וראה עד"ז גם בכלי יקר שמבאר את החילוק מדוע הצטוו רק על צרור את המדיינים ולא צרור את מואבים].

מכאן יש לחדש שבדין הציבורי של רודף, די בכוונה כדי שיחול עליו דין רודף, שהרי כאן עדיין לא באו המדיינים עליהם למלחמה בפועל, אלא רק גילו כוונה והחלו בתכסיסי מלחמה, וכבר חל עליהם דין רודף, מכאן שבדין הציבורי של רודף די בכוונה וגילוי דעת ולא צריך רדיפה בפועל כדין רודף יחיד של בא במחתרת שמכוון לפלוני הנרדף וצריך רדיפה בפועל.

חשוב לי להדגיש שאין כוונתי להיתר מצד "שעת מלחמה" שאז התירו הכול אפילו כשאין חשש פיקוח נפש.

על פי זה מובן גם מה שכותב הרב שאול ישראלי, שאוכלוסייה שמעודדת מחבלים חל עליהם דין רודף. היינו משום שמגלים כוונה לרדוף, ובדין הציבורי של רודף די בכוונה וגילוי דעת כדי שיהא נחשב רודף.

ומהאי טעמא גם כתב הרב שלמה גורן, שמחבלים אפילו כשיושבים בכלא הישראלי עדיין יש עליהם דין רודף.

ואסיים בתודה וברכה שתזכו להמשיך להפיץ מעיינותיכם חוצה, בברכה ובידידות

צבי רייזמן, לוס אנג'לס

* * *

על מכתבי השיב הרב באגאמילסקי:

ב"ה, כד מנחם אב תשע"ו

לכבוד ידידי מוקיר ורחים רבנן צמ"ס, חו"ב ידיו רב לו בצדקה ובחסד 

מח"ס רץ כצבי הרה"ג ר' צבי שיחי' רייזמן, לאס אנג'לס

שלום וברכה 

מכתבו מה' מנ"א קיבלתי ע"י ידידנו הרב מיכאל אהרן שי' זליגסון ותודה על שמתחשב עם הערותיי והתפנה מתכנית זמן עמוסה שלו לענות, וכבודו חידש על פי דברי אוה"ח "שבדין הציבורי של רודף, די בכוונה כדי שיחול עליו דין רודף, שהרי כאן עדיין לא באו המדיינים עליהם למלחמה בפועל, אלא רק גילו כוונה והחלו בתכסיסי מלחמה, וכבר חל עליהם דין רודף, מכאן שבדין הציבורי של רודף די בכוונה וגילוי דעת ולא צריך רדיפה בפועל כדין רודף יחיד של בא במחתרת שמכוון לפלוני הנרדף וצריך רדיפה בפועל", ורצה לקבל חוות דעתי על זה. והיות שרצונו של אדם זהו כבודו, זה החלי לעשות.

בנוגע לעצם חידושו מצאתי כעין דבריו בנוגע למוסר, דהרמב"ם הל' חובל פ"ח הי"א כ' "עשה המוסר אשר זמם ומסר. יראה לי שאסור להרגו אלא אם כן הוחזק למסור הרי זה יענש שמא ימסור [ל] אחרים". ובמגיד משנה כ' "עוד נראה לי כעין ראיה מרודף אחר חבירו להרגו שניתן להצילו בנפשו וכן רודף אחר הזכור ואחר הנערה המאורסה כולן קודם מעשה נהרגין אחר מעשה אין נהרגין אלא בב"ד ובעדים ובהתראה כדאמר התם". ובמשנה למלך ה"י (שם) כתב "כתוב בתשובת הרשב"א סי' קפ"א אם רגיל לעשות כן כל שאומר לעשות כאילו עשה כההיא דרבי שילא שלא המתין לראות היעמדו דבריו כו'" יע"ש.

ובשו"ע חו"מ סי' שפח סי"ב כ' "כל המוסר הצבור ומצערן מותר למסרו ביד עכו"ם להכותו ולאסרו ולקנסו אבל מפני צער יחיד אסור למסרו".

ובש"ך (שם) כ' "אבל במוסר ליחיד דינו כמוסר לצבור מיהו אפשר דלהרמב"ם דס"ל דאם כבר מסר אין הורגין אותו אא"כ הוחזק במוסר סבירא ליה דאם מוסר לצבור אפילו לא הוחזק מותר למסרו ביד עכו"ם".

מהנ"ל רואים שבדין מוסר יש חילוק בין יחיד לרבים, ובכמה דברים מדמין מוסר לרודף. 

אבל קשה לי להסכים דמהאור החיים הק' עה"פ צרור את המדינים יש ראי' לחידושו. דלענ"ד הפי' בדברי האוה"ח הוא שונה לגמרי ממש"כ. (והספר נתיבות שלום שהזכיר אינו תח"י לעיין בו). 

לפי הבנתי הביאור הוא כך: האוה"ח הביא דברי התנחומא עה"פ צרור את המדינים שמכאן אמרו רז"ל הבא להרגך השכם להרגו. וכ' האוה"ח שלדברי התנחומא בא הכתוב להודיעך משפט הבא וכו'. וזהו "דרך דרש". (ולדברי התנחומא משמע דהציווי של "והכיתם אותם" גם נאמר לעשות עכשיו והוא משום הבא להרגך וכו') אבל האוה"ח העיר למה ציוה ה' מצוה זו (דצרור את המדינים) שלא בזמנה, כי מצינו שאח"כ הוצרך ה' לצוות לו נקום נקמת בנ"י מאת המדינים, הא למדת כי מאמר זה (צרור את המדינים) לא הי' בזמן הנקמה.

וביאר האוה"ח דצרור את המדינים והכיתם אותם הם ב' ענינים נפרדים ולא על זמן אחד נאמרו, ועכשיו הציווי הוא רק על צרור את המדינים. ואינו כדי להעניש המדינים רק הטעם הוא כדי שיהי' בזה תיקון לכלל ישראל להצילם ולהפרידם ממחשבות זרות הנמצאים במוחם, בהיות שע"י המדינים טעמו בנ"י עריבת הזנות מהם במחשבה ומהם במעשה וגם נדבקו בפעור שהוא ע"ז, ועודם מתאווים ומהרהרים על תעתועים הללו והרהורי עבירה קשה מאוד להתפטר מהם, חפץ ה' לרפאותם ולנתקם מהמחשבות בלתי רצויים האלו, ולפיכך ציוה "צרור את המדינים", והיינו לשנאותם לגמרי שיהיו לכם בגדר צר ואויב להשחית עצתם ולקלקל מעינותיהם ותמורת מה שחושבים ומתאים במעשיהם, ע"י שנאתם הגדולה יתנתקו מהם לגמרי ולא יהי' להם שום תאוה לזנות וע"ז כמו שעשו בעת שהיו בידידות עמהם. ע"כ תו"ד.

ומה שאמר הכתוב "והכיתם אותם" אומר באוה"ח "שאין זה עכשיו דלא כתיב והכו אלא והכיתם כי אין זמנו עכשיו, ואמר כי צוררים וגו' הכוונה בזה לומר תנאי הוא הדבר שהשנאה ואויבות שתהיה לכם לא על שסבבו נפילה מישראל שאם כן נאבדה הכוונה של תיקון החטא אלא כי צוררים הם וגו' על דבר פעור אשר החטיאו אתכם בעבודה זרה ועל דבר כזבי וגו' שגרמו לכם להכשל בזנות וכו'" עיי"ש. 

ואף שהאוה"ח לא הזכיר כלל בדבריו ענין רודף, וענין הבא להרגך וכו', ולשיטתו צרור המדינים אינה משום עונש רק תיקון לבני ישראל אולי אפ"ל שגם האוה"ח מודה שב"דרך דרש" זה נמי מעין ענין הבא להרגך וכו'. והיינו דבפעולת המדינים הכניסו במחשבותיהם ובתאותם המשכה לדברים הלא טובים אלו, שעדיין נמצא במחשבתם. וכמו הרודף אחרי נרדף להרגו בגשמיות הם כרודפים שרוצים להרוג בנ"י ברוחניות וצריכים להרגם, ע"י שמולידים שנאה גדולה ועצומה אליהם, עי"ז יצליחו להתפטר שלא יהי' להם שום שליטה על המחשבה והתאווה של בני ישראל ולא ימשיכו אף במחשבה לע"ז וזנות.

ואם כנים הדברים מה שהארכתי בביאור האוה"ח, לכאורה מה שחידש כת"ר שיש ב' אופני רודף אין לזה שום בסיס ושייכות לדברי האוה"ח. 

אודות מחבל ערבי שדקר ופצע חייל ישראלי בחברון, וחייל ישראלי אחר בשם אלאור אזריה שהיה בזירה, ירה במחבל והרגו, זאת לאחר שכבר נורה המחבל ונוטרל. החייל נמצא בתהליכי שיפוט בבית דין צבאי ישראלי וחלק מהנושאים שנדונו שם: הוראות הפתיחה באש, אם המחבל נחשב מנוטרל, עונש מוות למחבלים וכו' וביקש מחבריו המקשיבים לשיעורו, לדון, כיצד ההלכה היהודית רואה את מעשיו של החייל.

לענ"ד בהשקפה היא גמרא מפורשת בסנהדרין דף ע"ד ע"א "דתניא רבי יונתן בן שאול אומר רודף שהי' רודף אחר חבירו להרגו ויכול להצילו באחד מאיבריו ולא הציל נהרג עליו". ובנדו"ד שכבר מנוטרל אין היתר להמיתו. אבל יש לעיין דר' יונתן מדבר בישראל שרדף אחר ישראל, ומה יהי' הדין דאם כותי רדף אחר ישראל? גם זה גמ' מפורשת בסנהדרין דף נז ע"א בנוגע לשפיכות דמים. "כותי בכותי וכותי בישראל חייב, ישראל בכותי פטור". והגמ' אומרת ד"כיוצא בה בשפיכות דמים". "דתניא רבי יונתן בן שאול אומר רודף שהי' רודף אחר חבירו להרגו ויכול להצילו באחד מאיבריו ולא הציל נהרג עליו".

ופירש"י "היינו כיוצא בו בשפיכות דמים דהוי קרוב להיתר ואינו מותר, בכותי בכותי וכותי בישראל חייב וכן ישראל בישראל. אבל ישראל בכותי פטור ואליבא דר' יונתן, אבל רבנן פליגי עלה ואמרו מותר גמור וליכא כיוצא בה". והלכה נפסקה ברמב"ם הל' מלכים פ"ט ה"ד דלא כרבנן דבישראל מותר לגמרי רק כדר' יונתן דישראל בכותי אף שהוא דבר האסור אין ב"ד ממיתין ע"ז וחייב בדיני שמים. ועי' הל' רוצח פ"ב הי"א. 

ובנדו"ד דהרגו לכותי הרודף אחר ישראל, אין ב"ד ממיתין. 

ועוד י"ל דבדין רודף שיכולים להצילו באחד מאיבריו והרגוהו יש מחלוקת אי היינו רק באחר או אפי' הנרדף עצמו. ברש"י (דף נז) משמע שאין חילוק. דבד"ה ויכול כ' "הנרדף להציל עצמו וכו'", וכן בדף ע"ד כ' "ויכול הנרדף או הרואהו" אבל בספר חמרא וחיי לסנהדרין כ' "דאין זה דין גמור אלא באחר המציל אבל הנרדף שרצה להציל את עצמו בכל גוונא ממיתו", והטעם הוא משום שאדם בהול על נפשו. ועי' משנה למלך סוף הל' חובל ומזיק ועי' במנחת חינוך מצוה לד ובספר איי הים על סנהדרין מהרב ראובן מרגליות.

והנה בנדו"ד טוענים החיילים שהיו בהסביבה שאחר שהפילו אותו הי' ידו עוד נטוי' להרע, דהי' עליו (או חששו) חגורה או מיני משחית שאפשר להתפוצץ וא"כ הוא רודף לא רק אחר החייל שדקר אלא כל הנמצאים בסביבתו הם נרדפים ולהסוברים שהנרדף פטור לגמרי כשהרג רודפו, אף שהי' יכול להציל עצמו באופן אחר, אין על החייל אלאור אזריה שום חיוב לא בדיני שמים ולא בדיני אדם, ומה שעשה הוא היתר גמור (ויכול לטעון קים לי). 

בעמדנו אחרי חמשה עשר באב, הנני לאחל לו ולכל אשר לו בברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, בהצלחה רבה בגשמיות וברוחניות, בידידות

הרב משה באגאמילסקי

* * * 

רבי מרדכי פטרפרוינד, מירושלים, כתב:

בעזהשי"ת כ"ח בניסן התשע"ו לפ"ג עש"ק פר' קדושים

לכבוד הרה"ג ר' צבי רייזמן שליט"א, בעמ"ח הספרים היקרים רץ כצבי 

שלום רב.

ייש"כ על שזיכני במאמרו שהתפרסם במוריה האחרון בענין צילום אירוע טרור בשבת, ורציתי רק להוסיף כמה דברים קטנים. 

א. במה שהאריך מר בענין חילול שבת לצורך פקו"נ עתידי, רציתי רק לציין לעוד ב' מקורות מהחזו"א, והם בקובץ אגרות (ח"א סי' ר"ב), שם כתב החזו"א, "בכלל צריך זהירות יתירה בהיתר פקו"נ בדברים שאין הפקו"נ לפנינו אלא בעתיד, ואם באנו להפריז על המדה, יפתחו כל החנויות בשבת בארצות הגולה בטענת הפסד כל הפרנסה ויבוא לפקו"נ, וצריך לשקול במאזני צדק, ובכלל אם הנידון לביטול השבת הוי חילול השם, ובחילול השם יש דין יהרג ואל יעבור, וגם זה צריך שיקול הדעת".

ועוד כתב החזו"א (תשובות וכתבים סי' מ"ח, תשובה שנכתבה בתחילת שנות הת"ש) "ההודעה לציבור לפי המצב הנוכחי יש לחשוב להצלת נפשות, אך יש להזהר ממלאכה דאורייתא בכל מאי דאפשר כיון שאין כאן סו"ס שאלת נפשות לפנינו, ואף שאין הולכים אחר הרוב בפקו"נ, מ"מ בדברים רחוקים הרבה מפקו"נ אין דנים כפקו"נ ותלוי כפי מדת הבטחון והמחמיר בכאן אין מוחין בידו, אלא לענין הוראה לרבים יש לדון בזה כדין פקו"נ". 

וע"ע בחוט שני (ח"ד עמ' קפ"ב) שהדר במקום שיש בו חשש סכנה מפני האויבים, צריך החכם לשקול אם זוהי סכנה עתידית רחוקה או לא, כדי להתיר לשאת נשק בשבת. וכן בשעת מלחמה יש לפעמים שצריך להכריע אם הסכנה קרובה ולא עתידית כדי להפעיל בשבת את האזעקה. וכן אם יש חשש של חומרים כימיים כך שיהיה מותר להדביק ולאטום את הבתים. וכן כתב שם בחוט שני שלפעמים התקלקל בשבת האמבולנס ואין אפשרות אחרת להסיע את החולים בעיר, וצריך החכם לשקול לפי המקום והזמן אם זוהי סכנה קרובה או סכנה עתידית.

ב. בעיקר הנידון במצלמה בשבת, לענ"ד צריך להתייחס לכל צילום או להסרטה במצלמה כחשש איסור תורה. והיינו משום איסור בונה לשיטת החזו"א (או"ח סי' נ' סק"ט) שבחיבור מעגל חשמלי יש איסור תורה של בונה. ובמקו"א [בקונטרס נתיבות הוראה חלק ראשון, וחלק מהדברים נדפסו בקובץ אסיא צ"א-צ"ב עמ' 217] הארכתי לבאר בעניי על פי מאי דאיתא בגמ' בע"ז (ז.) דבמחלוקת בין חכמים צריך ללכת בשל תורה אחר המחמיר, דמשו"ה להלכה כל מי שאינו תלמיד בפועל של הגרש"ז, בודאי צריך לחוש לדעת החזו"א ולהתייחס לחיבור של כל מעגל חשמלי כאיסור תורה. [ובפרט שגם הגרש"ז עצמו החמיר וחשש לדעת החזו"א לענין בונה בשבת, ואכהמ"ל]. ופשוט שלא שייך לומר [כמו שיש שרצו לטעון] שיש הכרעה של מנהג דלא כהחזו"א, זה אינו, דאדרבה המנהג הפשוט בכל ישראל להתייחס להדלקת מאורר ולכיבוי מנורת פלורוסנט וכדו' כאיסור תורה, וא"כ המנהג הוא דוקא כן כהחזו"א. וכבר הכריעו כן גדולי פוסקי הזמן, שיש להתייחס להפעלת מכשירי חשמל וכיבוים כאיסור תורה. 

ובלא"ה בצילום במצלמה דיגיטלית יש פוסקים שכתבו שיש בזה משום רושם [דהוי תולדה דכותב, כמבואר במשנ"ב (ש"מ סקכ"ב)], ועי' מש"כ בזה בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' ל"ז) ובספר חוט שני (שבת ח"א עמ' קנ"ג). ועוד יש שאסרו בזה גם משום מכה בפטיש. ואם זו מצלמה עם "פלאש" ויש בה חוט לוהט אזי יש בזה גם משום מבעיר. [וצריך לבדוק בכל מצלמה בפני עצמה אם שייך בה חשש זה].

ג. אכן לקושטא דמילתא, כבר כתבתי בזמנו לרב גמליאל רבינוביץ שליט"א, [ששלח גם לי את השאלה הנ"ל], כעין מסקנתו של מע"כ, דלענ"ד נראה להלכה ולא למעשה שמסתבר מאד שבנדו"ד אכן יש חשש סכנה קרובה, והצילום או ההסרטה אינם רק כדי שיוכלו להעניש את המחבל בעתיד, אלא הם יכולים לסייע כעת בזיהוי המחבל ובלכידתו כדי שלא ימשיך במעשיו. וכל זה נכלל גם במה שחילק החזו"א לענין אויבים שצרו על עיר הסמוכה לספר בין שעת מלחמה לשעת שלום, ובנדו"ד ה"ז כשעת מלחמה, ולכן מקרי פיקוח נפש. ומיהו אם אפשר בקל יש לעשות את הצילום בשינוי.

בברכה מרובה,

מרדכי הלוי פטרפרוינד

* * * 

על מכתבו השבתי:

בס"ד, י"ד סיון תשע"ו

כבוד ידיד בן ידיד

הרב מרדכי פטרפרוינד שליט"א, ירושלים

אחדשה"ט

קיבלתי מכתבך על מאמרי שפורסם בקובץ "מוריה" בענין "צילום אירוע טרור בשבת – חילול שבת לצורך פיקוח נפש עתידי". וראשית אביע תודתי שטרחת בהרחבה להעלות עלי כתב את הערותיך.

הבאת מקורות מדברי החזו"א בכמה מקומות. אם כי יש לחלק, שהחזו"א עוסק במקרים של "ספק" פיקוח נפש עתידי, ואילו בנידון דידן, הסכנה ממחבל שנמלט ממקום פיגוע נכנס בגדר "סכנה ודאית עתידה", כפי שכתבתי כבר בתחילת המאמר [אות ב'] ומסתמך על חוו"ד ביטחונית שצוינה בהצגת השאלה, כי מידע זה חיוני ומדויק לאפשר מרדף מהיר ויעיל אחר המחבלים ומוביל ללכידתם בטרם ישובו לבצע פיגועים נוספים. כאשר גם ענין זה של חזרה לבצע פיגוע נוסף, בדוק על ידם כדבר ודאי ומוכח מעל לכל ספק.

ומכאן יש לערער אחר מסקנת דבריך, שבנידון דידן יש רק "חשש סכנה קרובה" ואם אפשר יש לעשות את הצילום בשינוי. כי נראה שבנידון דידן הפיקוח נפש העתידי הוא ודאי ולא רק ספק. וגם אם נאמר שנחשב רק לספק פיקוח נפש עתידי, הלוא הבאתי באות ה' מחלוקת החזו"א והאגרות משה עם הגרש"ז אויערבך, שהחזו"א והאגרות משה התירו לרופא הנוסע בשבת לחולה לחזור עם מכוניתו לביתו, כדי שלא להכשילו בעתיד שיסרב לנסוע בשבת לחולה.

בברכה שתזכה להמשיך להפיץ מעיינותיך חוצה, בברכה ובידידות

צבי רייזמן, לוס אנג'לס

* * * 

רבי שמואל ברוך גנוט, מח"ס ויאמר שמואל, מכון ירושלים, אלעד, כתב: 

כבוד מכובדנו הדגול הרה"ג המפורסם בתורתו וצדקתו

רבי צבי רייזמן שליט"א

בדבר אשר דן מעכ"ת בדין חילול שבת הנוגע לפיקוח נפש עתידי והסתברותי, אצרף בזאת מה שכתבתי בזה בעבר, כך:

פיקוח נפש ע"פ סטטיסטיקה

במוריה ניסן התשע"ו דן והאריך חקר מכובדי הרה"ג רבי צבי רייזמן שליט"א בדין חילול שבת במקום פיקוח נפש הסתברותי וסטטיסטי, כגון כאשר התקלקל אמבולנס בישוב בו יש רק אמבולנס אחד, האם מותר לתקן את האמבולנס בשבת. ואף שברגע זה אין חולים לפנינו, אך הסטטיסטיקה מוכיחה שבמהלך השבת יהיו מספר חולים ופצועים בישוב זה. 

הנה בעירובין מ"ה א' מצינו שהיוצאין למלחמה יכולים לחזור למקומם וכלי זיינם עליהם, "כדתניא בראשונה היו מניחין כלי זיינן בבית הסמוך לחומה. פעם אחת הכירו בהם אויבים ורדפו אחריהם ונכנסו ליטול כלי זיינן ונכנסו אויבים אחריהם, דחקו זה את זה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו אויבים. באותה שעה התקינו שיהיו חוזרין למקומן בכלי זיינן". הרי לנו שפיקוח נפש הותר גם באופן שברגע נתון זה אין סכנה ודאית לפנינו, אלא שמכיון וישנה הסתברות גבוהה לחשש חיי ישראל, מחללים את השבת.

ואמנם הרמב"ם סופ"ב משבת כ': "וכשיצילו את אחיהן מותר לחזור בכלי זיין שלהם למקומם בשבת, כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא, ועי' רמב"ם מלכים פ"ו הי"ג ובכס"מ וברדב"ז שם, דהוא מדין סופן משום תחילתן, שאם לא יקחו כעת את נשקם לא ירצו להציל עוד בעתיד. וראה בתוס' עירובין מ"ד ב' ד"ה כל שהקשה אמאי לא חשיב הא בסוגיה דביצה י"א גבי הנך דהתירו סופן משום תחילתן, והלח"מ בה' מלכים הקשה דהא בש"ס עירובין לא אמרו טעם זה (של התוס' והרמב"ם), אלא שהתירו משום מעשה שהיה, וכבר עמדו בזה האחרונים. 

ובשו"ת שבט הלוי (ח"ו כ"ו) כ' לתרץ דהא בברייתא דהאי מעשה קתני דבראשונה היו מניחין כלי זיינן בבית הסמוך לחומה, וחזי' דגם קודםתקנה היו מטלטלים את נשקם עד הבית שליד החומה ועוברים על איסור העברת ד' אמות ברה"ר ועל איסור הכנסה מרה"ר לרה"י וכמש"כ להדיא ברבנו יהונתן שם, ומוכח שגם לולי הטעם שרדפו אחריהם התירו להם להחזיר נשקם בהעברת ר"ה ותחומין, ובהכרח שהוא משום התירו סופן אטו תחילתן, וזהו עיקר יסוד ההיתר, וע"כ נקטו התוס' והר"מ שלכן מותר. ורק אח"כ הוסיפו היתר נוסף לקחת את הנשק הביתה, משום מעשה שהיה, עכתו"ד. 

ולענ"ד עדיין הקושיה במקומה עומדת, ומפני דשפיר י"ל דההיתר ליקח הנשק עד הבית החיצון הותר משום פיקוח נפש ודאי, שהרי אם היו משאירים את כלי נשקם בשדה המערכה, היו האויבים שבים ונוטלים אותם והורגים בהם. ולזה א"צ להיתר של "סופן משום תחילתן", דפיקו"נ גמור הוא. ורק התירו משום מעשה שהיה גם ליקח עד הבית, מפני החשש שמא ישנו מקרים אלו גם בהמשך, ועדיין צ"ע לשם מה הוצרכו ל"סופו משום תחילתו", וכקושית הלח"מ. ויש ראיה עימדי דלא כשבה"ל מד' שו"ת ובחרת בחיים (להגר"ש קלוגער, סי' צ"ט), שנשאל בא' שנסע לצורך פיקו"נ מחוץ לעיר, האם מותר לו לשוב לביתו, מחשש שאם לא נתיר לו כעת לא יאבה גם הלוך. וכ' בחד מטעמיו דבעירובין שם לא התירו משום הטעם שלא להכשילן לעתיד לבוא רק איסורים דרבנן של טילטול הכלי זיין ואיסור אלפיים אמה דרבנן, והיתר חוץ לתחומין (דאורייתא לחלק מהדעות) התירו לו רק במקום סכנה, עכ"ד. ובהכרח שגם הוא ז"ל סבר שאיסורי תורה דמעביר ד"א ברה"ר ומעביר מרה"ר לרה"י הותר רק במקום פיקו"נ, ולא משום "סופן משום תחילתן".

ומ"מ חזינן מהרמב"ם ומהמשנ"ב (שכ"ט, ט') שההיתר להשיב כלי הזיין הוא משום דנמצא מכשילן לעתיד לבוא, ולא מפני חשש הסתברותי של ספק פיקו"נ משום מעשה שהיה ושמא יהיה שוב. ואולי י"ל שגם כל ההיתר של "נמצא מכשילן לעתיד לבוא" הוא בכלל חשש פיקו"נ הסתברותי, שלמרות שאין פיקו"נ של עתיד לבוא בפנינו, מ"מ התירוהו מחשש שע"י השארת הנשק כעת, יימנעו מלפקח על נפשות בעתיד. ומנגד י"ל דענין אחר הוא, דתקנת חז"ל מיוחדת היא, הגם שלא התירו כן בשאר גווני ואנפי. ובמק"א הארכתי בזה.

* * * 

על מכתבו השבתי:

בס"ד, י"א סיון תשע"ו

כבוד ידידי

הרב שמואל ברוך גנוט שליט"א, מח"ס ויאמר שמואל 

מכון ירושלים, אלעד

אחדשה"ט. על מה שכתבת בסוף דבריך "שגם כל ההיתר של "נמצא מכשילן לעתיד לבוא" הוא בכלל חשש פיקו"נ הסתברותי, שלמרות שאין פיקו"נ של עתיד לבוא בפנינו, מ"מ התירוהו מחשש שע"י השארת הנשק כעת, יימנעו מלפקח על נפשות בעתיד. ומנגד י"ל דענין אחר הוא, דתקנת חז"ל מיוחדת היא, הגם שלא התירו כן בשאר גווני ואנפי". 

יש לי להאיר עיניך, שבנידון דידן, הסכנה ממחבל שנמלט ממקום פיגוע נכנס בגדר "סכנה ודאית עתידה", כפי שכתבתי כבר בתחילת המאמר אות ב'. ומסתמך על חוו"ד ביטחונית שצוינה בהצגת השאלה, כי מידע זה חיוני ומדוייק ומאפשר מרדף מהיר ויעיל אחר המחבלים ומוביל ללכידתם בטרם ישובו לבצע פיגועים נוספים. כאשר גם ענין זה של חזרה לבצע פיגוע נוסף, בדוק על ידם כדבר ודאי ומוכח מעל לכל ספק.

ואם כן נידון דידן דומה יותר למה שהבאת בתוך דבריך, דההיתר ליקח הנשק עד הבית החיצון הותר משום פיקוח נפש ודאי, שהרי אם היו משאירים את כלי נשקם בשדה המערכה, היו האויבים שבים ונוטלים אותם והורגים בהם. ולזה א"צ להיתר של "סופן משום תחילתן", ולהאמור לעיל נידון דידן הוא בגדר פיקוח נפש עתידי ודאי.

בברכה שתזכה להמשיך להפיץ מעיינותיך חוצה, בברכה ובידידות

צבי רייזמן, לוס אנג'לס

* * * 

רבי אברהם ישעיהו לופיאנסקי מירושלים, כתב:

לכבוד איש העסקים ומח"ס רץ כצבי, הרב צבי רייזמן הי"ו

שלום וברכה

לכאורה יש סתירה בדברים.

א. בתחילת הדברים (אות ב') הובאה את שיטת ר' ירוחם ואת שיטת גיליון מהרא"י שרק בספק סכנה בהווה וסכנה ודאית עתידית מותר להציל, והועמד כדבר פשוט שצילום מחבל הוא הצלת מסכנה ודאית עתידית. ומסתבר שהתכוונת לדמותו למקרה של נחש שהכיש כבר שאז מבואר בדברי המהרא"י שיש לעצור ולמנוע את הנחש מלהכיש. ולכאו' המשך הדברים (אות ה') סתר את הדברים שהרי הושווה מה שנחלקו ר' משה פיינשטיין ור' שלמה זלמן בענין הסעת רופא בשבת לנידון של צילום מחבל בשבת והרי שם ודאי שהוא חשש קל והוא רק ספק סכנה עתידית משא"כ בנידון דידן, וא"כ אף שר' שלמה זלמן סובר לענין הסעת רופא שלא לעשות מלאכה דאו' אכתי יודה כאן דשרי. וצ"ע.

ב. בתחילת הדברים (אות ג') הובאו דברי הדיין החשוב הרב מרדכי רלבג שהביא ראיה מהרמ"א בסי' של"ד לענין ספק סכנה הבאה מדליקה, דהרמ"א התיר רק מלאכה שאינה צריכה לגופה, ומשמע מזה דאיסור דאו' אסור לעשות בשביל ספק סכנה עתידית. ולא הבנתי כלל שהרי המ"ב שכתב שדברי הרמ"א הם בכדי, דבשביל ספק סכנה אפי' מלאכה הצריכה לגופה שרי וכל מה שכתב הרמ"א מלאכה שאינה צריכה לגופה היינו להמשך דברי הרמ"א שלהציל ממון אסור לכבות אף שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה. ומקור דברי המ"ב הוא מהגר"א, ומשמע במשנה ברורה דנוקט כך בפשיטות. ופלא אצלי דלחלוק על המשנה ברורה באתם.

אי"ש לופיאנסקי

* * * 

על מכתבו השבתי:

בס"ד, י"ג סיון תשע"ו

כבוד הרב אי"ש לופיאנסקי שליט"א

בית מדרש לדיינות אורח משפט, ירושלים

אחדשה"ט

על מה ששאלת סתירה בדברי, אסביר ואבהיר: 

מה שנקטתי כדבר פשוט, שבנידון דידן, הסכנה ממחבל שנמלט ממקום פיגוע נכנס בגדר "סכנה ודאית עתידה". אכן זה אינו פשוט כל כך, ומסתמך על חוו"ד ביטחונית שצוינה בהצגת השאלה, כי מידע זה חיוני ומדויק ומאפשר מרדף מהיר ויעיל אחר המחבלים ומוביל ללכידתם בטרם ישובו לבצע פיגועים נוספים. כאשר גם ענין זה של חזרה לבצע פיגוע נוסף, בדוק על ידם כדבר ודאי ומוכח מעל לכל ספק.

וכתבת שלפי"ז אפשר שגם הגרש"ז אם הייתה מתגלגלת לשלחנו שאלה מעין זו של סכנה ודאית, היה מורה להתיר. אכן נראה שכנים דבריך בענין זה, אם כי אין לנו אלא מה שעינינו רואות, והשאלה שהוא מתייחס אליה נוגעת בספק פיקוח נפש עתידי, ושם הורה שאין להתיר אלא כשאין בפעולה איסור תורה.

על שאר ההערות אין עיתותי בידי להשיב לעת עתה, ועוד חזון למועד אי"ה. 

בברכה שתזכה להמשיך להפיץ מעיינותיך חוצה, בברכה ובידידות

צבי רייזמן, לוס אנג'לס

* * * 

רבי פיני איזק, מראשון לציון כתב:

שלום. 

ראיתי את הציטוט מדברי הרב גורן על פינוי חללים בשעת מלחמה. והנה, בעת מלחמת ההתשה בסיני נתן הרב גורן הוראה שבכל שבת יהיה אחד מן הקצינים ברפידים או במעוז בתעלה. באחת השבתות בהן שהיתי ברפידים הגיע חלל מהתעלה בהליקופטר. נגשנו מספר חיילים מהרבנות לאיזור הנחיתה ופינינו את החלל למתקן החללים עד מוצאי שבת. במוצ"ש הגעתי למפקד תורן של בח"א 3 ובקשתי מטוס להטיס את הגופה ללוד. המפקד סירב. צלצלתי לרב גורן ותוך דקות הודיעו לי כי בשעה מסוימת יהיה מטוס נורד. כל הענין היה בידיעתו ובהתאם להוראותיו של הרב גורן זצ"ל. 

שיהיו תמיד בשורות טובות וחג שמח.

* * * 

על מכתבו השבתי:

בס"ד, י' סיון תשע"ו

כבוד ידידי וריעי ר' פיני איזק, ראשון לציון

אחדשה"ט

התייחסת להיתר המיוחד של הרב שלמה גורן בענין פינוי חללים בשבת בעת מלחמה כדי שלא לשבור את מורל החיילים שהוא ענין הכרוך בפיקוח נפש.

בענין זה מעניינת דעתו של הגרש"ז אויירבך זצ"ל. כפי המצוטט במכתבו של הרב יהושע בן מאיר אל הרב מרדכי הלפרין (כ"ג תשרי תשס"ב). הרב יהושע בן מאיר שימש בתפקיד רב צבאי של אוגדת המפץ (אוגדה 146) והתמודד עם שאלת פינוי חללים ביו"ט ראשון של חג סוכות. וכך כותב באות ה': לאחר הפסקת האש, יצאתי פעם ראשונה הביתה. עברתי דרך ביתו של מו"ר הגרש"ז אויערבאך (זצ"ל). היה מאוחר בלילה, והגרשז"א כבר הלך לישון, אך הוא יצא אלי וישבנו בחדרו. סיפרתי לו את כל סיפור המעשה וכו', ושאלתי, האם מותר להיכנס למקום סכנה לצורך פינוי חללים? הרב האריך בתשובה שכן.

לדבריו, אין ספק שפינוי התאג"ד והטנקים הוא פיקוח נפש. אך גם הפגיעה המורלית בחיילים שרואים שאם הם יפלו חללים הם ישכבו בצד ואף אחד לא יטפל בהם הוא גורם חשוב ברוח הלחימה, ולכן מהווה פיקוח נפש. (בשיחה אחרת, מספר רב של חודשים לאחר מכן, הזהיר אותי הגרשז"א שלא ילמדו מהדברים למעלה ויגידו בשמו שגם לאכול אוכל קר בשבת זו בעיה מורלית ופיקו"נ, ולכן מותר לחלל שבת ולבשל או לחמם אוכל במלחמה. הוא הסביר שצריך יראת שמים אמיתית להבין את ההבדל בין הדברים, וברור שאין שום היתר לחלל שבת לחמם אוכל וכדומה). 

בברכה שתזכה להמשיך להפיץ מעיינותיך חוצה, בברכה ובידידות

צבי רייזמן

לוס אנג'לס