צירוף בני ארץ ישראל ובני חו"ל ביום טוב שני

מתוך ספר רץ כצבי

צירוף בני ארץ ישראל ובני חו"ל ביום טוב שני

בשנת תשס"ה, חל שביעי של פסח בשבת, ויו"ט שני של בני חו"ל ביום ראשון.

בימי החג שהיתי עם אבי ז"ל במלון אריסטון בטבריה, ובמקום שהו בצוותא עימנו שמונה מבני חו"ל, שרצו לקיים ביום ראשון מנין מיוחד לתפילות יו"ט שני, ולשם כך ביקשו לצרף שני בני א"י, כדי לאפשר את התפילה בציבור ואת הקריאה בתורה הנקראת ביו"ט 'אחרון' של פסח.

בשעת מעשה, היה נראה לי מסברא שצירופם של בני א"י למניינם של בני חו"ל לא יאפשר את הקריאה של יו"ט אחרון של פסח, שהרי בני א"י אינם מחוייבים כלל בקריאת התורה ביום זה [יום ראשון]. וכמו כן, אי אפשר לבני א"י להצטרף למנין שיתפללו בו תפילת מוסף של יו"ט, שהם אינם מחוייבים בה. אולם כאשר הוצעה השאלה לפני רבה של טבריה, רבי אברהם דב אויערבך, הוא התיר את צירופם של בני א"י למניינם של בני חו"ל ביו"ט שני, הן לענין קיום התפילות והן לענין הקריאה בתורה.

לאחר ששבתי לביתי, שבתי ועיינתי בסוגיא זו, ומצאתי כי שאלת צירופם של בני א"י לבני חו"ל אינה פשוטה כלל ועיקר, ומסתעפת לעניינים רבים, אשר יבוארו להלן.

פרק א

קיום מנייני תפילה של בני חו"ל ביו"ט שני בארץ ישראל

א. הלכה פסוקה בשו"ע (או"ח סי' תצו סעי' ג) "בני ארץ ישראל שבאו לחוצה לארץ, אסורים לעשות מלאכה ביום טוב שני ביישוב, אפילו דעתו לחזור". אך לא נתברר, מה דינם של בני חו"ל שבאו לארץ ישראל ודעתם לחזור, האם צריכים לשמור בא"י על דיני יו"ט שני ולהתפלל תפילות יו"ט, או לא. ונחלקו הפוסקים בזה.

בשו"ת חכם צבי (סימן קסז) נשאל: "בני חו"ל העולים לארץ ישראל דרך ארעי, האיך יתנהגו בשלש רגלים, אם כבני א"י או כבני חו"ל". ופסק: "נלע"ד דצריכים הם להתנהג בענייני המועדים כאחד מבני ארץ ישראל התושבים… לא מבעיא בתפילות וברכות וקריאת ספר תורה… אלא אפילו במלאכה מותרים הם". ובתוך דבריו שם מבואר, שבדיני יו"ט שני הקובע הוא המקום שנמצא בו ביו"ט שני. ולכן אסור לבני חו"ל הנמצאים בא"י לנהוג בדיני יו"ט שני, מכיון שבארץ ישראל דינים אלו אינם נוהגים. וכן להיפך, בן א"י הנמצא בחו"ל חייב לנהוג בדיני יו"ט שני, מכיון שבמקום שנמצא בו נוהגים דיני יו"ט שני.

אולם בנו של החכם צבי, כתב בשו"ת שאילת יעב"ץ (סימן קסח) וז"ל: "הדר דינא דאף בעולים לשם [לארץ ישראל] דרך ארעי, חייבים להחמיר מדינא כחומרי מקומם [דהיינו כדיני בן חו"ל במקומו, שמחוייב בדיני יו"ט שני]. כדפשיטא להו לחכמי ארץ ישראל גופייהו, כדאיתא בהלכות קטנות (סימן ד). אמנם חלילה לי לחלוק על דעת אבי מורי הגאון, אפילו שאני מחמיר, כל שכן שלדעתו ז"ל הך חומרא קולא הוא. אלא שכך דעתי הקלה נוטה, ביחוד שיש לנו הסכמת חכמי הדורות ורבני ארץ ישראל וגדוליה עצמם הודו בכך, שגם שם [דהיינו בא"י] יש מקום לחומרא". ומפורש בדבריו שבדיני יו"ט שני, בכל מקום יש להחמיר: בני חו"ל הנמצאים בא"י ביו"ט שני, חייבים להחמיר ולנהוג בדיני יו"ט שני, כנהוג במקומם בחו"ל. וגם בני א"י הנוסעים לחו"ל, אינם יכולים להקל ולנהוג ביו"ט שני כפי שנהוג במקומם בא"י, אלא עליהם להחמיר כחומרת המקום [חו"ל] שבו הם נמצאים, בכל דיני יו"ט שני.

המשנה ברורה (ס"ק יג) הכריע כדעת השאילת יעבץ: "בן חו"ל שבא לא"י, אם דעתו לחזור למקומו, צריך לעשות שני ימים יו"ט".

אולם מדברי שו"ע הרב (סע' יא) משמע שפסק כדברי החכם צבי, שכתב: "בני חו"ל שבאו לא"י, אע"פ שדעתם לחזור, אין עושים אלא יום אחד כבני ארץ ישראל, ויש חולקים". והיינו שאת הדעה הראשונה, שהיא שיטת החכם צבי, שבן חו"ל הנמצא בא"י נוהג כמנהג א"י, הביא ב"סתמא". ואת דעת השאילת יעבץ, שעליו להחמיר ולנהוג כחומרי מקום שיצא משם, דהיינו כדיני יו"ט שני הנהוגים בחו"ל, הביא "כיש חולקין". משמע שנקט לדינא כדעת החכם צבי [וכפי שידוע בכללי פסקי השו"ע, שאם הביא דעה ראשונה כ"סתם" ודעה שני כ"יש אומרים", הלכה כדעה ראשונה. וכן הוא גם כן בהוראת השו"ע הרב, וכפי שנהגו למעשה חסידי חב"ד כהכרעתו כשיטת החכם צבי, ובבואם לא"י מחו"ל הם נוהגים יום טוב אחד בלבד, וכשבני א"י נוסעים לחו"ל נוהגים יום טוב שני כמנהג חו"ל לכל דבר וענין].

ב. והנה המשנה ברורה, לאחר שהכריע כדעת השאילת יעבץ, שבן חו"ל הנמצא ביו"ט שני בא"י [ודעתו לחזור למקומו], צריך לנהוג בדיני יו"ט שני, נדרש לנדון נוסף, כיצד ינהג בענין התפילות. לאור ההכרעה שעליו להחמיר ולנהוג בא"י בדיני יו"ט שני, נמצא שהוא מחוייב להתפלל את תפילות היו"ט גם בארץ ישראל. אך בבתי הכנסת הרי מתפללים תפילות יום חול, ואם כן, מה עליו לעשות.

ואכן פסק המשנה ברורה: "ומכל מקום תפילת יו"ט צריך להתפלל בביתו בצנעא".

אולם מרן השו"ע כתב בשו"ת אבקת רוכל (סימן כו) שמאז ומקדם נהגו בני חו"ל לעשות מנייני תפילה לעצמם ביו"ט שני בא"י: "מעשים בכל יום, בכל שנה ושנה עולים לשלש רגלים מחו"ל לארץ, ועושים יום שני של גלויות כתיקוניו וכמשפטיו בחו"ל. ולא עוד אלא שמתקבצים מנין מבני חו"ל העולים לרגל, ומתפללים תפילה וקוראים בתורה ומפטירים בנביא בברכות תחילה וסוף, כמו שעושים ביום טוב שני בחו"ל. ודבר זה נעשה מימי קדם בפני גדולי עולם, ולא פקפק אדם בדבר זה מעולם. וזו היא שקשה בענין היאך מתפללים תפלת יום טוב בפרהסיא בארץ ישראל, והיכי לא חיישינן להאי דתנן ואל ישנה אדם מפני המחלוקת, והיה מספיק להם שיתפללו תפילת חו"ל בצנעא. ועל כרחינו לומר דסבירא להו לגדולי עולם, דע"כ לא תני אל ישנה אדם מפני המחלוקת אלא במלאכה ודכוותא, דאפשר למיפק מינה חורבה. אבל בתפילה, אף אם יתפלל כמנהג מקום שיצא משם, לא נפיק מיניה חורבה, וליכא למיחש בה למידי".

בכף החיים (סי' תצו ס"ק לח) הביא את הדברים, והוסיף שכן כתב רבי ישראל משקלוב, מתלמידי הגר"א שעלה לטבריה, בספרו פאת השלחן (הלכות א"י סימן ב סע' טו) וז"ל: "ואלו בני אדם שבאים מחו"ל להשתטח על קברי הצדיקים ולחוג יו"ט בארץ ישראל, ואחר כך חוזרים לחו"ל למקומם, אזי הם נוהגים ביו"ט של גלויות ככל דיניהם. ויש בית הכנסת מיוחד שמתפללים ביו"ט של גלויות תפילה של יום טוב". ובמקור ההלכה ציין ר"י משקלוב: "כן פסק מרן הבית יוסף בתשובתו החדשה אבקת רוכל, וכן נוהגים בכל ארץ ישראל, ודלא כתשובת חכם צבי".

בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ה סימן לז) הזכיר גם הוא את דברי מרן הבית יוסף, שבני חו"ל השוהים בא"י ביו"ט שני רשאים להתפלל במנין לעצמם, אלא שהוסיף שלא יעשו זאת בפרהסיא: "בהא דאין מקפידין בירושלים שבני חו"ל הנמצאים שם עושין מנין ביו"ט שני וקוראים קריאת התורה, ואף שהוא שבת אין קורין פרשת השבוע אלא קריאה דהחג אף שהוא דבר בפרהסיא. לכאורה הוא דבר תמוה, דדבר הנעשה בעשרה קשה להחשיב זה דבר שבצנעא, שלכן אסור לעשותו מפני המחלוקת (סי' תסח סע' ד). אבל בשערי תשובה (סימן תצו ס"ק ג) מפורש שבני חו"ל העולים לא"י לזוהרא (הוא ענין ההקפות והסיבוב שמסבבין מעיר לעיר ומכפר לכפר להתפלל על קברי הצדיקים), שהיו מתפללין בצבור ביו"ט שני תפילת יו"ט, ולא היה להם כהן מחו"ל, הורה מהר"ם בן חביב שיכול כהן מבני א"י לעלות לדוכן ולברך להם. הרי נמצא שגם פרסמו הדבר והתפללו לפני בני א"י, הרי מוכרחים לומר דגם זה נקרא צנעא, וצ"ע. עכ"פ למעשה הא כבר עשו כן בלא חולק על זה. אחרי כתבי הביאו לפני ספר אבקת רוכל להבית יוסף סימן כ"ו, שכתב שכן נהגו מימי קדם שמתפללים בציבור ובפרהסיא, משום דאל ישנה הוא רק במלאכה, דאפשר למיפק מינה חורבה כשמשנה, ולא בתפילה, והוא חידוש גדול מאד. עכ"פ הדין אמת, ועשו כן מאות בשנים קודם הבית יוסף, ותמוה מה שלא הביא זה בשו"ע. ולכן למעשה, צריכים לעשות בציבור אבל לא בפרהסיא".

ובספר יום טוב שני כהלכתו (פרק ב הערה ו) כתב בענין קיום מנייני תפילה של בני חו"ל השוהים בארץ ישראל ביו"ט שני: "שמעתי שפקפקו בדין זה כמה מגדולי הדור הקודם, וביניהם הגרא"י פינקל, ראש ישיבת מיר, וכן כתב לי הרה"ג ר' שמואל פירסט, דיין דאגודת ישראל בשיקגו, על רבו מרן בעל האגרות משה, דלא הוי ניחא מהא דבני חו"ל המבקרים בא"י עושים מנין לעצמם". ברם כפי שנוכחנו לעיל, האגרות משה הצדיק את קיום המנהג הרווח בארץ ישראל עוד מהתקופות שקדמו למרן הבית יוסף, אלא שסייג זאת בכך ש"צריכים לעשות בציבור אבל לא בפרהסיא".

ומאחר ונתבאר לדעת השאילת יעבץ והמשנה ברורה, כי בני חו"ל הנמצאים בארץ ישראל צריכים לקיים את דיני יו"ט שני, ובכלל זה להתפלל את תפילות היום טוב. ונתבאר כי מנהגם של בני חו"ל לקיים מניינים לתפילותיהם בשהותם בא"י ביו"ט שני, מקורו טהור על פי ההלכה והפוסקים. נבוא לדון בסוגיית צירופם של בני א"י ובני חו"ל למנין ביום טוב שני, ולברר האם צירופם למנין של בני א"י שאינם מחוייבים ביו"ט שני, מאפשר להתפלל את תפילת היו"ט בציבור, וכן לעלות ולקרוא בתורה את הקריאה של יום טוב, כדלקמן.

פרק ב

עליה לתורה של בן א"י הנמצא בחו"ל או בן חו"ל הנמצא בא"י ביו"ט שני

ג. בשו"ת הלכות קטנות (ח"א סימן ד) דן בשאלה הבאה: "בן א"י שהולך לחוץ לארץ, אם מותר לעלות לקרוא בתורה ביו"ט שני של גלויות ולהשלים למנין הקרואים, כיון שהוא אינו מחויב בקריאת התורה שבאותו יום".

ותשובתו היתה: "דאינו רשאי לעשות כן, דהוי מברך ברכה לבטלה, כיון שהוא אינו מחויב". והביא ראיה לדבריו "ממה שכתב מוהרי"ק (הובא בשו"ע סי' תקסו סע' ו), שכהן שלא התענה בתענית ציבור, לא ישא את כפיו ולא לעלות לקרוא בתורה. דכיון שהוא אינו מחויב בקריאת התורה, כיון שלא התענה, אע"פ שהציבור נתחייב, לית לן בה. וכשתעמיק בדבר תמצא שק"ו הם הדברים, ומה התם שמחוייב בדבר וחל עליו חובת תענית שהרי דר הוא באותו העיר, אפילו הכי כיון שלא התענה אינו רשאי לקרות בתורה. כל שכן בנדון דידן, שמעולם לא חל עלינו חובת קריאת התורה שבאותו יום, שהרי הוא מארץ ישראל שפטורים".

ומפורש בדבריו כי בן א"י הנמצא בחו"ל ביו"ט שני אינו רשאי לעלות לתורה, ואינו רשאי להשלים את מנין הקרואים הנדרש בקריאת התורה, היות ואינו מחויב כלל בקריאה של יו"ט שני. ויש ללמוד זאת מדיני קריאת התורה בתענית, אם מי שאינו מתענה לא רשאי לעלות לתורה לקרוא את פרשת "ויחל", ואף על פי שנחשב "מחוייב בדבר", בגלל שחלה עליו חובת התענית. קל וחומר בן א"י הנמצא בחו"ל ביו"ט שני, שכלל אינו מחוייב בקריאת התורה של יו"ט שני, ודאי שאינו רשאי לעלות לתורה.

וכדבריו פסק בכף החיים (או"ח סי' תצו אות נח) וז"ל: "בן ארץ ישראל שהלך לחו"ל ודעתו לחזור, אינו רשאי לעלות לתורה ביו"ט שני של גלויות ולהשלים למנין הקרואים, כיון שהוא אינו מחויב בקריאת התורה שבאותו יום, והוי ברכתו לבטלה".

ד. אולם בשו"ת שבות יעקב (ח"א סימן מ) נשאל האם בן כרך [שאינו חייב במצות הפורים בי"ד אדר אלא בט"ו בכרך שהוקף חומה] הנמצא בעיר בי"ד אדר, ודעתו לחזור לכרך בט"ו, רשאי לעלות לתורה בי"ד באדר. ולאחר שהביא את דברי ההלכות קטנות הנ"ל, כתב: "אכן אחר העיון נראה פשוט דעולה למנין הקרואים, וראיה ברורה לזה מהא דאיתא במגילה (כג, א) הכל עולין למנין ז' אפי' קטן ואפילו אשה, אע"ג דאשה וקטן לאו בר חיובא, אפילו הכי עולים למנין הקרואים, ואם כן הוא הדין בנדון דידן".

ובהמשך דבריו כתב השבות יעקב, שנידון דידן עדיף, מכיון שבן הכרך הנמצא בעיר בי"ד אדר נחשב "בר חיובא, וראוי לקרוא אף ביום זה אם יתן דעתו שלא לחזור, וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו". רצונו לומר, בגמרא במנחות (קג, א) אמרו: "כל הראוי לבילה אין בילה מעכבתו". והיינו שמנחה הראויה להיבלל בכלי המחזיק את השיעור הראוי, כשירה אפילו לא נבללה, כיון שהיא ראויה להיבלל בכלי זה. ואם כן הוא הדין בן הכרך הנמצא בעיר בי"ד אדר נחשב "בר חיובא" בקריאת התורה ביום זה, למרות שעכשיו הוא בן כרך שחייב בפורים רק מחר, מכיון שהוא "ראוי" להיות בן העיר "אם יתן דעתו שלא לחזור לכרך".

ומתוך כך הכריע השבות יעקב: "וכן נ"ל הדין בבן ארץ ישראל שדעתו לחזור, שעולה למנין הקרואים ביום טוב שני של גליות, ודלא כדעת הלכות קטנות".

וכן מתבאר על פי חידושו של האמרי בינה (או"ח דיני שבת סימן יא) שבן א"י הנמצא בחו"ל ודעתו לחזור, רשאי להוציא את בני חו"ל ידי חובת קידוש ביו"ט שני, ואף שאינו מחוייב בקידוש "כיון שבידו להביא את עצמו לידי חובת קידוש אם יקבע בדעתו שלא יחזור עוד לא"י". וכתב בשו"ת בצל החכמה (חלק א סימן נה) "והנה לדעת הגאון אמרי בינה, בני א"י בחו"ל ודעתם לחזור, פשיטא שיכולים לעלות ביו"ט שני אפילו אם חל יו"ט שני בימי אגד"ו שאינם ימי קריאה לבני א"י כלל, כיון שמכל מקום בידו לקבוע בדעתו שלא יחזור לארץ ישראל והוי ליה בר חיובא. וכ"כ בשו"ת שבות יעקב מהך סברא גופא".

נמצא כי לדעת השבות יעקב והאמרי בינה, גם מי שאינו מחוייב בקריאת התורה של אותו יום, רשאי לעלות לתורה, אם "בידו" להיות מחוייב ביום זה. ולכן לדעתם, הן בן כרך רשאי לעלות לתורה לקריאה של פורים דפרזים, ואף שאינו מחוייב בקריאה זו. והן בן א"י הנמצא בחו"ל ביו"ט שני, רשאי לעלות לתורה, אע"פ שאינו מחוייב בקריאה זו, מכיון ש"בידם" להיות מחוייבים בדבר.

אלא שלכאורה סברא זו שייכת רק כאשר בן א"י נמצא בחו"ל, שאז "בידו" להחליט להישאר במקום שבו הוא נמצא [חו"ל], ולכן כבר עתה ניתן להחשיבו כ"מחוייב בדבר". אולם במנין של בני חו"ל המתקיים בארץ ישראל ביו"ט שני, צ"ע אם שייך לומר את הסברא ש"בידו" של בן א"י להיות בן חו"ל, שהרי הוא לא נמצא עתה בחו"ל אלא בא"י, ומאחר שמה ש"בידו" אינו יכול להתקיים מייד בהיותו בא"י, אין הסברא של "בידו" מועילה, וצ"ע.

[אמנם בשו"ת בצל החכמה כתב על דברי האמרי בינה: "האחרונים האריכו בבן א"י בחו"ל ודעתו לחזור, אי ישא כפיו ביו"ט שני בתפילת מוסף, כיון דלגביה יו"ט שני חול הוא ולא שייך לתפילת המוספים גביה בו ביום כלל, עי' בשערי תשובה (סי' תצו סע' ג; יובא להלן אות טו). ודעת רובם שלא ישא כפיו, ועכ"פ לא יברך אקב"ו לברך את עמו ישראל וכו'. ואילו לדעת האמרי בינה פשיטא שיכולים לישא כפיהם ולברך, כיון שבידם להחליט להישאר בחו"ל. אלא ודאי דכולהו לית להו סברת האמרי בינה, ואם כן פשיטא דלדידהו הוא הדין בנדון דידן"].

ה. ואילו לפי המהר"ם חאגיז [המובא בדברי כף החיים הנ"ל] השאלה האם מותר לבן א"י לעלות לתורה ביו"ט שני, תלויה באיזה יום בשבוע נמצאים, וז"ל: "ומיהו כתב שם הרב מהר"ם חאגיז שקבלה בידו, שאם היו"ט שני חל ביום שני או חמישי בשבוע, ובן א"י נמצא בחו"ל במקום שנוהגים להוסיף ביו"ט על מנין חיובי הקרואים, היו רבני עיה"ק צפת ת"ו מתירים בפשיטות שיעלה בן א"י לתורה להיות מן הנוספים על מנין הקרואים ולברך, כיון שהם ימי קריאת התורה לכל ישראל. ומה לי בסדרא דיומא, ומה לי בפרשה אחרת בתורה. אבל במקום שאין נוהגים להוסיף ביו"ט על מנין החיוב, אסור אפילו ביום שני וחמישי".

לדעת המהר"ם חאגיז, בימים שאין בהם חיוב קריאת התורה [ראשון, שלישי, רביעי ושישי] צדק בעל ההלכות קטנות האוסר לבן א"י לעלות לתורה בחו"ל ביו"ט שני, מכיון שהוא אינו מחוייב כלל בקריאה. והוא הדין בימים שיש בהם חיוב קריאת התורה בלאו הכי [שבת, שני וחמישי] אם קראו לבן א"י לעלות לתורה, לעליה שהיא מתוך מנין חמש הקרואים של קריאת היום טוב, אינו רשאי לעלות לתורה כי אינו מחוייב בקריאה זו. אולם בימים אלו [שבת, שני וחמישי] הוא יהיה רשאי לעלות לתורה "להיות מן הנוספים על מנין הקרואים", כי סוף סוף בימים אלו יש חיוב קריאת התורה לכל ישראל, והקריאה בעליות שהם "תוספת" אינה מעיקר הקריאה, ואם כן אין לומר שהבן א"י מופקע מחיוב זה, ולכן הוא רשאי לעלות לתורה ולברך "ומה לי בסדרא דיומא, ומה לי בפרשה אחרת בתורה".

על סמך האמור לעיל, דן בשו"ת בית אבי (חלק ב סימן מח) "בדבר שאלתו, היות וגיסו מארץ ישראל הוא עכשיו פה על ביקור קצר ודעתו אי"ה אחר יו"ט לשוב לארץ ישראל, ובשני של שבועות השנה הוא יום השנה לפטירת אביו ז"ל וזה יהיה ביום השבת. אם יש היתר לקרותו לתורה, כיון שביום השבת הוא יום קריאה בלאו הכי". ומסקנתו: "כיון דשבת הוא יום שנתחייב בקריאת התורה, וכיון דבשבת קורין שבעה קרואים, לכן בחמישה קרואים של יום טוב גרידא אין לו שייכות, כיון שאצלו אינו יום טוב. אבל בשישי ובשביעי שהן רק בשביל שבת, בזה יכול הבן א"י לעלות לשישי או לשביעי. וזה עדיף יותר מהאי דהלכות קטנות, דשם לפי דבריו בשם חכמי צפת העצה היא ביו"ט באמצע השבוע בשני או בחמישי שמנין הקרואים הן חמשה, לכן פסקו להוסיף על מנין הקרואים. אבל בנדון דידן אינו צריך להוסיף כלל, כיון דבלאו הכי בשבת קוראים שבעה, ומנין הקרואים של יו"ט נשלמו אחר החמשה שהן של יו"ט, והשישי והשביעי באים רק בגלל השבת, מה לי בסדרא זה או במקום אחר".

ביום טוב שני של שבועות שחל בשבת, בן א"י הנמצא בחו"ל מחוייב בלאו הכי בקריאת התורה של שבת, אך אינו מחוייב בקריאה של יום טוב. ולכן לדעת הבית אבי, בחמש העליות הראשונות, שבהם קוראים את קריאת התורה של יו"ט, לא יעלה לתורה כיון שאינו מחוייב בקריאה זו, אולם בעליות האחרות שהם "תוספת" לעיקר חיוב הקריאה של יום טוב, שפיר רשאי לעלות כי בקריאה זו הוא מחוייב מדין חיובו לקרוא בתורה בשבת [ומכל מקום סיים שם: "ובנדון דידן בחג השבועות וקריאת השישי הוא מענייני שבועות [בפרשת ראה (דברים טז, ט-י) "שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה, ועשית חג שבועות לה'"] קשה לומר לקרות בתורה לבן א"י שאצלו כבר אסרו חג. אמנם לשביעי יש לצדד להקל לקרותו"].

ויש להוסיף, שלפי דבריו משתמע כי גם לעליית ה"מפטיר" לא יוכל לעלות, וכמובן גם לא יקרא את ההפטרה [שהיא הפטרת יום טוב], מכיון שחיובן בא מחמת היום טוב, שהבן א"י אינו מחוייב בו.

למעשה, בכף החיים הנ"ל, סיים את דבריו בנדון דידן במש"כ החיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"א סימן יג) "דשלוחי ארץ ישראל הגדולים בתורה, כולם מבקשים טצדקי שלא לעלות לספר תורה [ביו"ט שני], כי יש להם איזה סיבה וכיוצא בזה, משום דחיישי לסברת האוסרים", [ועוד כתב שם: "דפשיטא הוא דאסור לבן א"י להיות חתן תורה [בשמחת תורה] בחו"ל, שהוא חול לבני א"י"].

ו. הגרש"ז אויערבך בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן ד) נתן טעם אחר למנהגם הנ"ל של שלוחי א"י שנמנעו לעלות לתורה ביו"ט שני, ובדבריו מבואר חידוש בגדר חיובו של בן א"י השוהה בחו"ל במצוות יו"ט שני.

הגרש"ז דן בחידושו של האמרי בינה [לעיל אות ד] שבן א"י הנמצא בחו"ל ודעתו לחזור, רשאי להוציא את בני חו"ל ידי חובת קידוש ביו"ט שני, וכתב: "נלענ"ד דאף שאין הבן כרך יכול להוציא את הבן עיר, ולא מהני כלל מה שיכול להחליט להישאר בעיר דהתם כיון שאין זמנו של זה כזמנו של זה, הוי ליה כשני חיובים שונים, ולכן אינו נחשב כמחויב בדבר. והוא הדין נמי דאין בן העיר יכול להוציא לבן הכרך [מטעם זה]. משא"כ הכא [לגבי קידוש ביו"ט שני] הרי שניהם חייבים לקדש רק באותו היום שכתוב בתורה ולא ביום אחר, שהרי חלילה לטעות כאילו באמת לבני חו"ל נוסף עוד יום מעבר למה שכתוב בתורה. אלא דמשום חששא דשמא יחזור ח"ו הדבר לקלקולו ולא ידעו מתי הוא היום הראשון [של יו"ט], נשארו במנהג אבותיהם כאילו גם עכשיו הם חוששים על היום השני שמא הוא היום הראשון. משא"כ בני א"י שמעולם לא נהגו בכך. ונמצא דהוי ליה כאילו גזרו חז"ל על בני חו"ל לא לצאת ידי קידוש שבני א"י יוצאים ביו"ט ראשון בלבד, אלא אם כן יוסיפו לקדש מפני מנהג אבותיהם גם ביום שני, ולראותו כאילו הוא עכשיו יום ראשון. ועל ידי זה שיקדש בשני הימים, הוא יוצא בשלימות מה שחייבה התורה לקדש רק ביו"ט הראשון בלבד. ולכן אפשר דחשיב כשייך באותה מצוה, משום שגם הבן חו"ל שחייב בקידוש ביו"ט השני הרי זה מיסוד חיוב היו"ט ראשון שגם הבן ארץ ישראל חייב בה, ואינו גדר חיוב חדש שהבן ארץ ישראל אינו שייך בו, ואמרינן דאע"ג שכבר יצא ידי חובתו בקידוש שעשה אתמול, מכל מקום כללא הוא דכל ישראל ערבין זה לזה ואע"פ שיצא מוציא".

ומבואר בדברי הגרש"ז, כי גדר יו"ט שני אינו כדבר חדש ותקנה בפני עצמה, אלא זוהי השלמה והמשך לחיוב היו"ט ראשון. ולכן גם בן א"י השוהה בחו"ל נחשב "שייך" לקיום המצוות ביו"ט שני, שכן כל המצוות של יו"ט שני הם "מיסוד חיוב היו"ט ראשון שגם הבן ארץ ישראל חייב בה, ואינו גדר חיוב חדש שהבן ארץ ישראל אינו שייך בו" [ובזה שונה דין יו"ט שני מדיני פורים, שזמן החיוב בעיר וזמן החיוב בכרך הם שני חיובים שונים, ולכן בן הכרך הנמצא בעיר בי"ד אדר אינו נחשב כמחוייב בדבר ואינו יכול להוציא את בן העיר].

ולפי זה יוצא שבן א"י רשאי לקדש עבור בן חו"ל ביו"ט שני, וכן לעלות לתורה ביו"ט שני. ואשר על כן סיים הגרש"ז: "ויתכן דהטעם ששלוחי א"י נמנעו מלעלות לתורה ביו"ט שני, וכן הכהנים נשיאת כפים [ענין זה יבואר בהרחבה להלן פרק ה], הוא מפני שנראה קצת כאילו הם מוסיפים על יו"ט ראשון, הואיל ולדידהו הרי זה יום חול. אבל מעיקר הדין כיון שיש ערבות, אפשר דיכולים שפיר להוציא לבני חו"ל".

ואמנם לדעת הגאון הרוגאצ'ובר שנקט בדעת הרמב"ם שגדר יו"ט שני הוא "מציאות חדשה", נתבאר בשיעור בענין עשיית מלאכה על ידי ישראל עבור בן חו"ל ביום טוב שני, שבן א"י לא יוכל להוציא ידי חובת קידוש את בן חו"ל ביו"ט שני, כי החיוב בקידוש של יו"ט שני שמחוייב בן חו"ל אינו אותו גדר של חיוב שחייב בו בן א"י ביו"ט ראשון, ולכן הבן א"י נחשב ל"אינו מחויב" בקידוש של יו"ט שני, ואינו יכול להוציא את הבן חו"ל. והוא הדין לענין קריאת התורה, לא יוכל בן א"י לעלות לתורה בקריאה של יו"ט שני בחו"ל, מכיון שהוא נחשב כ"אינו מחוייב בדבר".

היוצא מן הדברים: בן א"י הנמצא בחו"ל ביום טוב שני, בימים שאין בהם חיוב קריאת התורה [ימי ראשון, שלישי, רביעי ושישי], לדעת ההלכות קטנות וכף החיים, אם עלה לתורה, ברכתו לבטלה.

אולם לדעת השבות יעקב [והאמרי בינה], רשאי לעלות לתורה, אף על פי שאינו מחוייב בקריאה זו, מכיון ש"בידם" להתחייב בה.

ובימים שבלאו הכי יש חיוב קריאת התורה [שבת, שני וחמישי] פסק בכף החיים כדברי מהר"ם חאגיז, שרשאי לעלות לתורה רק בעליה שהיא "תוספת" על חמש הקרואים לתורה ביום טוב. ולפי דבריו, בימים אלו לא יעלה גם למפטיר ולא יקרא את ההפטרה.

פרק ג

צירוף בני א"י וחו"ל לקריאת התורה ביו"ט שני

ז. הפוסקים שהובאו לעיל, דנו האם בן א"י רשאי לעלות לתורה ביום טוב שני. והשאלה היא, מה הדין לענין צירופם של בני א"י ובני חו"ל כדי לאפשר מנין לקריאת התורה ביו"ט שני.

בשו"ת הלכות קטנות [תחילת דבריו הובאו לעיל אות ג] כתב: "כל הבא מחו"ל לארץ ישראל, כל זמן שאינם עשרה בעלי בתים, אל יתפללו [תפילת] יום טוב אלא בצנעה. וכל שכן שאין להם להוציא ספר תורה וללמוד בו בעניינא דיומא עד שיצרפו לעשרה א' או ב' מבני העיר. ועל זה וכיוצא בו שנינו במשנתינו (פסחים נ, א) אל ישנה אדם מפני המחלוקת, לפי שאין לך פרהסיא גדולה מזאת. ואם תראה שנוהגים בהיפך מזה, אינו מנהג קבוע על פי חכמים. אלא מפני הכבוד ודוחק השעה ועניות בני א"י כי רבה, היא גרמה להם לסבול מנהג שלא כדין פעם ושתים, ונשאר קבוע עד היום".

אמנם בכף החיים (סי' תצז אות לט) הביא את דברי בעל ההלכות קטנות, אך סיים: "אבל בספר מטה אשר (סי' י"ד דף קל"ז) כתב דיכולים לצרף עמהם מבני ארץ ישראל ולהוציא ספר תורה. מיהו הרב פרי הארץ (ח"ג דף יז ע"ב) כתב וז"ל, כי כבר נקבע דבר זה בשנים קדמוניות ובפרטות בשנת התפ"א ונמנו וגמרו כל הרבנים באותו שנה שאירע כן, שלא היה כי אם תשעה ולא הוציאו ספר תורה. והדין כן בין ביום ראשון דחול המועד [שהוא יו"ט שני] בין ביום אחרון של פסח בפרטות. כי אפילו ביום ראשון אם יהיה חול המועד של פסח שהפרשה היא אחת, מכל מקום הרי לענין ההפטרה חלוקים. ומכל מקום בכל ענין אסרו להצטרף להם אחד כדי להוציא ספר תורה. וכן הרב ברכות מים בסימן זה דחה דברי הרב סמא דחיי הנזכר, ומסיק דאפילו הם תשעה, אינם יכולים לצרף אחד מבני ארץ ישראל להוציא ספר תורה".

ח. בשאלת צירופם של בני א"י ובני חו"ל כדי לאפשר מנין לקריאת התורה ביו"ט שני, דן גם הגרצ"פ פרנק בשו"ת הר צבי (או"ח סימן ע) וז"ל: "בשבת קודש אסרו חג של שבועות תרפ"ח נשאלתי בשם האדמו"ר מקארלין שרוצה לקרוא בתורה בקריאה של יו"ט שני של גלויות, ולא היו לו כי אם שמונה אנשים מחו"ל שדעתם לחזור, אי רשאי לצרף שנים מתושבי עיר הקודש".

וכתב הגרצ"פ: "והתרתי, מטעם כי גם בני ירושלים בני חיובא בקריאה נינהו, אלא שהם קוראים בפרשת השבוע, אבל באמת ידי חובת קריאת התורה של שבת המה יוצאים גם בפרשת החג, שהרי במערבא הוי מסיימי לתלת שנין". כלומר, מכיון שבשבת גם בני א"י מחוייבים בקריאת התורה, ניתן לומר שהם יוצאים ידי חובתם גם בקריאת הפרשה של החג, כי למעשה אין זה משנה מה קוראים בשבת, שהרי בזמנו היה המנהג בארץ ישראל להשלים את קריאת פרשיות התורה פעם בשנתיים או בשלוש שנים, כמבואר ברמב"ם (הלכות תפילה פרק יג הלכה א). ואם כן אין זה משנה איזו פרשה קוראים בשבת, ולכן גם בני א"י נחשבים "בני חיובא" בקריאה של יו"ט שני, וממילא יכולים להצטרף לשמונה בני חו"ל, כדי לקרוא בתורה בשבת איסרו חג את קריאת היו"ט שני.

והביא הגרצ"פ ראיה לדבריו: "ודוגמא לזה מקריאת התורה בפרשת ויחל בתענית ציבור, שלדעת הפמ"ג (סימן תקסו משבצות זהב ס"ק ז) צריך שיהיו דוקא עשרה מתענים בבית הכנסת. ומכל מקום כשחל התענית בשני או בחמישי שבשחרית [שבלאו הכי יש חיוב קריאת התורה בימים אלו], אם יש ששה מתענים בבית הכנסת, אפשר לצרף עוד ארבעה שלא התענו. דאע"ג שדוחין פרשת השבוע, מכל מקום לית כאן ברכה לבטלה, דתקנת עזרא לקרוא בשני וחמישי. וכ"כ באליהו רבא (שם ס"ק ג). ולענין קריאת "ויחל", אם הוא ביום שני או חמישי בשחרית, די אם יש בבית הכנסת ששה שמתענין, שאין שום הוספת ברכה רק שדוחים פרשת השבוע, אבל במנחה או בשאר ימי השבוע, צריכים דוקא עשרה".

ומבואר בדבריו, שגם לענין צירוף בני א"י וחו"ל לאפשר קריאת התורה ביו"ט שני, יש הבדל בין הימים שמחויביים בהם בקריאת התורה [שבת, שני וחמישי], לשאר הימים שאין בהם חיוב קריאת התורה. וכשם שבהלכות תענית, בימים שבלאו הכי יש חיוב קריאת התורה, מצרפים גם מי שאינם מתענים להשלים את הקריאה בפרשת "ויחל" [מכיון שבימים אלו הם בלאו הכי מחוייבים בקריאת התורה]. כך גם לענין קריאת התורה של יו"ט שני, בימים שבלאו הכי יש חיוב קריאת התורה, ניתן לצרף את בני א"י להשלים מנין שיאפשר את הקריאה בפרשת יו"ט שני, מכיון שהם [בני א"י] בלאו הכי מחוייבים לקרוא בתורה באותם הימים. והוא הדין להיפך, כשם שבימים שאין חיוב קריאת התורה, לא ניתן לצרף את מי שאינם מתענים, להשלים את הקריאה בפרשת "ויחל" [מכיון שבימים אלו הם אינם מחוייבים כלל בקריאת התורה]. כך גם לענין קריאת התורה של יו"ט שני, בימים שאין חיוב קריאת התורה, לא יהיה ניתן לצרף את בני א"י להשלים מנין שיאפשר את הקריאה בפרשת יו"ט שני, מכיון שהם [בני א"י] אינם מחוייבים כלל לקרוא בתורה באותם הימים.

ט. אך לענ"ד יש מקום לחלק בין קריאת התורה בתענית לקריאת התורה ביו"ט שני.

בדברי ההלכות קטנות [לעיל אות ג] נתבאר, כי בן ארץ ישראל הנמצא בחו"ל ביו"ט שני אינו רשאי לעלות לתורה ולהשלים את מנין הקרואים הנדרש בקריאת התורה. ולמד זאת ממי שאינו מתענה, שאינו רשאי לעלות לתורה מאחר והוא אינו מחוייב בקריאת התורה בתענית. וכתב בתוך דבריו: "וכשתעמיק בדבר תמצא שקל וחומר הם הדברים, ומה התם שמחוייב בדבר וחל עליו חובת תענית שהרי דר הוא באותו העיר [בשו"ע (או"ח סי' תקסו) הנדון הוא על תענית שהציבור גוזרים, ובני המקום מחוייבים בה]. אפילו הכי כיון שלא התענה אינו רשאי לקרות בתורה. כל שכן בנדון דידן שמעולם לא חל עלינו חובת קריאת התורה שבאותו יום, שהרי הוא מארץ ישראל שפטורים".

ולפי דבריו יש לומר שביו"ט שני של גלויות, בן א"י אינו נמצא כלל ב"פרשה" של חיוב קריאת התורה ביום זה, ואין לו כל שייכות עם קריאת התורה של היו"ט. ואפילו ביום שבלאו הכי קוראים בו בתורה בא"י [כפי שהיה במעשה עם האדמו"ר מקארלין והגרצ"פ] אינו ב"פרשת" קריאת התורה של היו"ט – ואם כן מהיכי תיתי שיוכל להצטרף להשלים מנין לקריאת התורה שאינה שייכת אליו כלל.

מה שאין כן בקריאת התורה של תענית, גם מי שבפועל אינו מתענה [אם באיסור, ואם בהיתר, כגון חולה הרשאי שלא לצום] הרי הוא מחוייב בתענית ושייך בעיקר חיוב קריאת התורה של התענית. ומה שבאופן מעשי הוא אינו מתענה, ודאי לאו מגרע את שייכותו לחיוב התענית וקריאת פרשת "ויחל". ועל כן מסתבר שיוכל להצטרף להשלים את המנין לקריאת "ויחל" בתענית.

ומסברא זו קשה על דברי הגרצ"פ שהתיר לבני א"י להשלים מנין לקריאת התורה ביו"ט שני לבני חו"ל, ולכאורה צ"ע, שהרי בני א"י כלל אינם בפרשת חיוב קריאה זו. וקשה גם על דברי הפמ"ג, שנקט בהלכות תעניות, שאי אפשר לצרף את מי שאינם מתענים למנין עשרה, כדי לקרוא את פרשת "ויחל", וצ"ע היות וגם מי שאינו מתענה לכאורה נחשב "בר חיובא" בתענית ובחיוב הקריאה בה.

ויש לציין, כי המעיין בעיקר הדין המבואר בהלכות תעניות בשו"ע (או"ח סימן תקסו סע' ו) מדברי שו"ת מהרי"ק, ימצא כי הנדון הוא רק לענין מי שאינו מתענה שאינו רשאי לעלות לתורה ולקרות בתורה, ולא בנדון עצם הצטרפותו למנין. ולפי האמור לעיל מובן ההבדל בין דין עליה בתורה, למי שאינו מתענה, שלא יוכל לעלות ולקרוא בתורה את קריאת "ויחל", כי בקריאה זו אינו מחוייב כעת בגלל שלמעשה הוא לא צם. לבין דין הצטרפותו להשלים את הקריאה בפרשת "ויחל", שיש לומר שאע"פ שאינו צם בפועל, אולם היות והוא מחוייב בתענית ושייך בעיקר חיוב קריאת התורה של התענית, לכל הפחות יוכל להצטרף להשלים את המנין לקריאת "ויחל" בתענית, וצ"ע.

[גם המשנה ברורה בהלכות תעניות (שם ס"ק יט-כא) דן רק בנושא העליה לתורה ולא בשאלת הצירוף למנין לקריאה. ואף שמתחילת דבריו שהביא את דעת האחרונים (ט"ז, אליה רבה ודרך החיים), שנקטו כי מי שאינו מתענה ועלה לתורה לקריאת "ויחל" יש לחשוש שבירך לבטלה, "דלא תיקנו קריאה זו אלא בשביל המתענים" – היה מקום לומר שמי שאינו מתענה "אינו בפרשה" של חיוב הקריאה, ובשל כך זו ברכה לבטלה. אולם בסופו של דבר, הכריע המשנה ברורה: "ובדיעבד אם קראוהו והוא איש תלמיד חכם ומחמת איזה אונס אירע שלא צם בתענית ציבור וצר לו לומר להם שלא התענה כדי שלא יהיה ח"ו חילול ה' בדבר, נראה שיוכל לסמוך בשעת הדחק על המקילים ויעלה לתורה". משמע, שגם אדם שאינו מתענה עדיין נחשב כנמצא ב"פרשה" של חיוב הקריאה בתענית. ולפיכך נראה, שגם יוכל לכתחילה להצטרף להשלים מנין של הקריאה בתורה. ורק לענין העליה לתורה לכתחילה לא יעלה, אך בדיעבד גם לעלות יוכל, בהתאם לנסיבות הנ"ל, כמבואר במשנה ברורה].

י. ויש להוסיף בביאור החילוק בין קריאת התורה בתענית לקריאת התורה ביו"ט שני, על פי מש"כ בשו"ת משנה שכיר (סימן צ) שהביא את דברי ההלכות קטנות הנ"ל [לעיל אות ג] וז"ל: "דמעשה בא לפניו [על ההלכות קטנות] ביו"ט שני של שבועות שהיה בק"ק ליווארנא שקראוהו לעלות לתורה, ואמר להם שעשו שלא כהוגן במה שקראוהו. והרב דשם לא סבירא ליה כוותיה, והביא ראיה לדבריו מהא דאַבֵל שקראוהו לעלות לתורה בשבת דצריך לעלות. והוא [בעל הלכות קטנות] השיג עליו דמשם אין ראיה, דשאני התם דהוא [האַבֵל] גופיה בר חיובא הוא בקריאה זו, שכן כתב השו"ע דאבל יכול לחזור פרשיותיו עם הציבור הוי כקורא את שמע דמותר, משום הכי חייבוהו לעלות. אבל בנדון דידן דלאו בר חיובא נינהו בן א"י בקריאת הפרשה של בני הגולה, מי זה אמר ויהי שיעלה".

ובספר קיצור דברי סופרים על הלכות אבלות (פרק כז סע' מב) כתב: "האַבֵל חייב לשמוע קריאת התורה, אבל אסור לעלות לתורה בין בחול ובין בשבת".

ומעתה נראה כי מי שאינו מתענה בתענית ציבור דומה לאַבֵל שהוא ב"תורת" החיוב לשמוע קריאת התורה, אף שאינו רשאי לעלות. וכמו כן מי שאינו מתענה הרי ודאי שהוא מחוייב לשמוע את קריאת התורה בתענית, ורק אינו רשאי לעלות לתורה בגלל שהוא אינו מתענה. ואם כן ודאי שאינו דומה קריאת התורה בתענית ציבור, שגם מי שבפועל אינו מתענה ודאי שייך בעיקר חיוב קריאת התורה של התענית, לקריאת התורה ביו"ט שני, שבן א"י אינו נמצא כלל ב"פרשה" של חיוב קריאת התורה ביום זה, ואין לו כל שייכות עם קריאת התורה של היו"ט.

לסיכום: בכף החיים הביא מחלוקת הפוסקים, האם בני א"י מצטרפים להשלים מנין עשרה לקריאת התורה ביו"ט שני. לדעת ההלכות קטנות ופרי הארץ, הדבר אסור. ברם לדעת המטה אשר, יכולים להצטרף.

ואילו הגרצ"פ פרנק הכריע במעשה שהיה עם האדמו"ר מקארלין, כי בשבת ניתן לצרף את בני א"י לאפשר קריאת התורה של בני חו"ל ביו"ט שני. ומתבאר בדבריו שרק בימים שיש בלאו הכי חיוב קריאת התורה, מצטרפים בני א"י לבני חו"ל כדי לאפשר את הקריאה, מכיון שהם [בני א"י] בלאו הכי מחוייבים לקרוא בתורה באותם הימים. מה שאין כן, בימים שאין חיוב קריאת התורה, לא יהיה ניתן לצרף את בני א"י להשלים מנין שיאפשר את הקריאה ביו"ט שני, מכיון שבני א"י אינם מחוייבים כלל לקרוא בתורה באותם הימים.

אמנם מסברא נראה יותר, כי גם בימים שבלאו הכי קוראים בתורה בא"י, מכיון שאין לבן א"י כל שייכות עם קריאת היו"ט ואינו נחשב "בר חיובא" כלל בקריאה זו, מהיכי תיתי שיוכל להצטרף להשלים מנין לקריאת התורה שאינה שייכת אליו, וצ"ע.

מאידך, הזכרנו לעיל [אות ו] את סברת הגרש"ז אויערבך, שגדר יו"ט שני הוא המשך חיוב יו"ט ראשון, ולכן בן א"י נחשב כ"שייך" בחיובי מצוות יו"ט שני. ולפי דבריו מסתבר שבני א"י מצטרפים להשלים מנין לקריאת התורה ביו"ט שני, מכיון שגם הם "שייכים" בחיוב זה. ואף שלמעשה כתב הגרש"ז ששלוחי א"י נמנעו מלעלות לתורה ביו"ט שני "מפני שנראה קצת כאילו הם מוסיפים על יו"ט ראשון", מסתבר שטעם זה נאמר לענין העליה לתורה ולא לענין צירופם למנין, וצ"ע.

פרק ד

צירוף בני א"י וחו"ל לתפילה במנין ביו"ט שני

יא. כפי שהובא לעיל [אות ח], הגרצ"פ פרנק נשאל בשם האדמו"ר מקארלין, האם אפשר לצרף שני בני א"י לשמונה בני חו"ל לקריאת התורה שקוראים בני חו"ל ביו"ט שני של גלויות. ולכאורה לא מובן מדוע השאלה נשאלה רק לגבי צירופם למנין כדי לקרוא בתורה, הרי הצירוף נצרך גם כדי לאפשר להם להתפלל את תפילות היום טוב במנין. ואם כן, למה לא נשאל הגרצ"פ האם ניתן לצרף את בני א"י לבני חו"ל כדי לאפשר להם את עצם התפילה במנין.

ונראה כי בנדון הצירוף לתפילה, יש הבדל בין תפילת שחרית לתפילת מוסף.

במסכת ברכות (כ, ב) מפורש בטעם חיוב הנשים בתפילה, למרות שזו מצות עשה שהזמן גרמא, "כיון דרחמי נינהו". "תפילה" היא "בקשת רחמים", וגם נשים זקוקות לרחמי שמים, ולכן הן חייבות בתפילה. לעומת זאת, תפילת מוסף אין עניינה "בקשת רחמים", אלא "השלמת" הקרבת הקרבנות, וכפי שנתבאר בדברי התוספות בברכות (כו, א ד"ה איבעיא) בטעם ההלכה שאין "תשלומין" [להשלים את התפילה שהחסיר בתפילה הסמוכה, כדין שאר התפילות] למי ששכח ולא התפלל מוסף, וז"ל: "לא בעי אם טעה ולא התפלל תפלת מוסף דהא ודאי אינו מתפלל בערבית דהיאך יקרא את הקרבנות וכבר עבר זמן מוסף, וגם לא תיקנו שבע ברכות של מוסף אלא משום ונשלמה פרים שפתינו, ובזה ודאי עבר זמנו בטל קרבנו. אבל שאר תפלות דרחמי נינהו, ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו, ואין כאן עבר זמנו בתפלה אחרת".

ולפי זה מסתבר שלענין תפילת שחרית, ניתן יהיה בהחלט לצרף את בני א"י לבני חו"ל להשלים מנין, כי חיוב כולם בתפילה זו שווה – "רחמי". מה שאין כן לענין תפילת מוסף, לכאורה לא ניתן יהיה לצרפם, שכן בני חו"ל אמנם צריכים להתפלל תפילה זו, כנגד קרבנות המוסף שהקריבו ביום טוב. אולם לבני ארץ ישראל, שאצלם זהו יום חול רגיל ללא קרבן מוסף, ודאי אין כל שייכות לחיוב תפילת מוסף. ואם כן, כיצד נוכל לצרפם להשלים מנין לצורך קיום תפילת מוסף שהם אינם מחוייבים בה כלל.

ואכן בשעת לימוד השיעור, העיר ידידי ר' ברוך פרץ (ברני) וויזעל, כי שאלת האדמו"ר מקארלין לגרצ"פ פרנק היתה באיסרו חג שחל בשבת, ובשבת יש חיוב תפילת מוסף. ואולי בשל כך לא הסתפקו בשאלת צירופם של בני א"י לבני חו"ל בנוגע לתפילה אלא רק לענין קריאת התורה. כי באותה שבת ["איסרו חג" בארץ ישראל, ו"יום טוב שני" לבני חו"ל], היו מחוייבים גם בני חו"ל וגם בני א"י, הן בתפילת שחרית והן בתפילת מוסף, ושפיר ניתן היה איפוא, לצרפם להשלים מנין.

ואף שתפילת המוסף של בני א"י היא כנגד קרבן מוסף השבת, ואילו תפילת המוסף של בני חו"ל היא כנגד קרבן מוסף של חג, יתכן כי שפיר יש להחשיב את בני א"י ובני חו"ל כמחוייבים באותו הדבר, וצ"ע.

יב. לדינא, נדון צירופם של בני א"י ובני חו"ל לצורך השלמת מנין לקיים תפילה בציבור ביו"ט שני, שנוי במחלוקת הפוסקים.

בשו"ת הלכות קטנות המובא לעיל [אות ה] כתב: "כל הבא מחו"ל לארץ ישראל, כל זמן שאינם עשרה בעלי בתים, אל יתפללו [תפילת] יום טוב אלא בצנעה, וכל שכן שאין להם להוציא ספר תורה וללמוד בו בעניינא דיומא עד שיצרפו לעשרה א' או ב' מבני העיר". ומפורש בדבריו כי בני א"י אינם מצטרפים להשלים מנין לבני חו"ל כדי להתפלל תפילת יו"ט שני.

ומעתה, מדברי כף החיים שהביא לאחר מש"כ ההלכות קטנות את דברי המטה אשר "דיכולים לצרף עמהם מבני ארץ ישראל ולהוציא ספר תורה", למדנו כי אותה מחלוקת הפוסקים האם בני א"י וחו"ל מצטרפים לקריאת התורה, קיימת גם לענין צירופם לתפילה. לפי ההלכות קטנות אין לצרפם, אך לפי המטה אשר המובא בכף החיים, ניתן לצרפם.

מחלוקת זו הובאה בספר יום טוב שני כהלכתו (פרק ט סעי' א) שכתב: "אם אין מנין לבני חו"ל, אין לצרף בן ארץ ישראל להשלים המנין כדי שיוכלו להתפלל בציבור ולקרות בתורה, ועדיף שיתפללו ביחידות. ויש מתירים לצרף בן ארץ ישראל להשלים מנין לבני חו"ל אף לכתחילה להתפלל בציבור וכן לקרות בתורה".

ובהערות, ציין למחלוקת הפוסקים הנ"ל, וכתב בדעת האוסרים את הצירוף: "הגם דעיקר נדונם שם הוא לענין הצירוף לקריאת התורה, מכל מקום כיון דטעמם שלא לצרפו משום דהוי בפרהסיא, ועל זה אמרו אל ישנה אדם מן המנהג. אם כן נראה דלדעתם גם לתפילה בציבור אין לצרפו מהאי טעמא, וכן שמעתי מהגרש"ז אויערבך. שהרי ידוע שבדור הקודם היתה דעת הרבנים להתפלל ביחידות ולא לעשות מניינים של בני חו"ל ביו"ט שני, ולכן אף שעכשיו כבר נהגו בכך, מכל מקום אין לצרף בני ארץ ישראל למניינים ועדיף שיתפללו ביחידות, עכ"ד".

וכן נקט לדינא בשו"ת באר משה (ח"ז, דיני בני א"י וחו"ל סימן ו) בנדון "תשעה מבני חו"ל שהם בא"י, אם ביו"ט שני של גלויות יכולים לצרף אחד מבני א"י לעשרה, כדי לקרוא בתורה ולהתפלל בציבור, לומר תפילת יו"ט בציבור וכל סדר תפילת יו"ט", וז"ל: "אין לצרף, ואל ישנה אדם מפני המחלוקת נאמר בהאי עניינא. רק אם בני חו"ל הם עשרה בפני עצמם יכולים לעשות כמנהג מקומם, מנהג חו"ל. (מספר ברכות המים (סימן תצ"ו ס"ג) וחולק על ספר צרור החיים (סימן יג), והסכים לדברי שו"ת הלכות קטנות (חלק א סימן ג) שאישתמיט מהצרור החיים. וכתב הברכות מים שגם אביו הרב בספרו פרי האדמה (ח"ג דף טו"ב) פסק כן, ואליו הסכימו גדולי צפת ושאר רבנים)".

ואילו בדעת המתירים הביא בספר יום טוב שני כהלכתו (פרק ט הערה ג) את דברי הגרי"ש אלישיב "דבני חו"ל המתפללים בארץ ישראל ואינם כי אם ששה בלבד, רשאים לצרף ארבעה בני ארץ ישראל ולסמוך בזה על המתירים. ואין לנו לומר דמה שבני חו"ל עושים מניינים בא"י הוא רק בדיעבד".

אלא שיש להעיר על מה שהובא בשם הגרש"ז אויערבך שאין לצרף את בני א"י למנין בני חו"ל, ממה שהבאנו לעיל [אות ו] את סברת הגרש"ז, שגדר יו"ט שני הוא המשך חיוב יו"ט ראשון, ולכן בן א"י נחשב כ"שייך" בחיובי מצוות יו"ט שני. ולפי דבריו מסתבר שבני א"י יוכלו להצטרף להשלים מנין של בני חו"ל ביו"ט שני, מכיון שגם הם "שייכים" בחיוב התפילות של יו"ט שני. ואף שלמעשה כתב הגרש"ז ששלוחי א"י נמנעו מלעלות לתורה ביו"ט שני "מפני שנראה קצת כאילו הם מוסיפים על יו"ט ראשון", מסתבר שטעם זה נאמר לענין העליה לתורה ולא לענין צירוף למנין, וצ"ע.

ומעניין לציין, כפי שהקדמנו בפתיחה לשיעור, כי בנו של הגרש"ז, רבי אברהם דב אויערבך, רבה של טבריה, התיר את צירופם של בני א"י למניינם של בני חו"ל ביו"ט שני, הן לענין קיום התפילות והן לענין הקריאה בתורה, ויתכן שהיה זה על פי סברת אביו הנ"ל, ודברי ספר יו"ט שני כהלכתו צ"ע.

צירוף בן א"י להשלמת מנין לתפילה ביו"ט שני בחו"ל

יג. בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סימן קו) דן "בדבר יו"ט אחרון שהיו רק תשעה מתפללים, והעשירי היה בן א"י, אם אפשר לצרפו לתפלת מוסף", [ומה שדן רק בענין הצירוף למנין בתפילת מוסף, יוסבר על פי המבואר לעיל, שבתפילת שחרית ודאי היה פשיטא לו שמצטרפים, כיון שהתפילה היא "רחמי", וחיוב בני א"י ובני חו"ל שווה. ורק במוסף שיש לבני חו"ל חיוב ואילו לבני א"י אין חיוב, יש מקום להסתפק].

רבי משה התיר את הצירוף משני נימוקים:

[א] המג"א כתב בהלכות תפילה (או"ח סימן סט ס"ק ד) וז"ל: "אם אין שם ששה שלא התפללו, לא יתפלל הש"צ בלחש, רק יתחיל מיד בקול רם, דהא עיקר הכוונה משום קדושה". וביאר האגרות משה את דברי המג"א: "שהוא מטעם דעל ששה יש חובת ציבור, כשאיכא עשרה בצרוף. לכן יש גם דין ציבור זה שצריך הש"צ לסדר התפילה תחילה. ובליכא ששה שליכא חיובי הציבור, ורק שבשביל קדושה צריך לומר בקול רם, לא חייבוהו לסדר מתחילה". כלומר, אם יש ששה שלא התפללו וארבעה שכבר התפללו, רשאי הש"ץ לחזור על התפילה ולומר "קדושה", כי גם על ששה שלא התפללו יש חובת "ציבור" כאשר הם מצורפים למנין עשרה.

ומכאן למד רבי משה לנדון צירופו של בן א"י להשלמת מנין תפילת יו"ט שני בחו"ל: "ואם כן נמצא שעל התשעה שמהעשרה איכא חיובי הציבור, שהוא להתפלל בלחש תחילה תפלת המוסף כל הצבור יחד. ולחזרת הש"צ התפילה כשאיכא בצירוף עשרה אף עם אלו שכבר נפטרו, שלכן גם בן א"י אף שהוא פטור בעצם, נמי מצטרף". והיינו שלדעת האגרות משה, יש דין "ציבור" ברגע שיש עשרה אנשים, ואין זה משנה אם חלק מהם אינם מחוייבים בתפילה, כגון ארבעה שכבר התפללו. ולכן גם בן א"י הנמצא בחו"ל ביו"ט שני, מצטרף למנין, כי ברגע שיש ששה אנשים שלא התפללו, אפשר להוסיף עוד ארבעה שכבר התפללו או שאינם מחוייבים בתפילה, כי ברגע שיש עשרה אנשים יש להם דין "ציבור".

[ב] נימוק שני כתב רבי משה: "אם לא יצרפו אותו באשר הוא בן א"י, הרי אין לך פרסום גדול מזה, שאסור לשנות מפני המחלוקת".

ולא עוד אלא שרבי משה התיר לבן א"י להיות ש"ץ בתפילת מוסף של היו"ט שני: "ואם כן אפשר להתיר גם להבן א"י להתפלל מוסף. דאף שאם הוא פטור הוא באיסור ברכה לבטלה, דחמיר מאיסור מלאכה דקודם חצות בערב פסח דהוא רק מנהגא. דהרי אפשר מפני המחלוקת תיקנו שגם לו יתחשב יו"ט, כמו שהיה שייך לרבנן לתקן עצם יו"ט שני בזמן הזה מפני חשש רחוק דקלקול, שייך נמי שיתקנו מפני המחלוקת. ואולי עוד כל שכן שיתחשב גם לו כיו"ט, ולא תהיה ברכתו לבטלה, ולטעם זה יכול גם להתפלל בעצמו. עכ"פ להצטרף לעשרה כשיתפללו כתפילת הציבור בלחש ובחזרת הש"צ ובנשיאת כפים ודאי מצטרף".

ביאור הדברים, אם הבן א"י לא יצורף למנין בני חו"ל, יגרום הדבר לפרסום היותו "משונה" משאר יושבי המקום. ומחמת האיסור "לשנות מפני המחלוקת", היה בכוחם של חז"ל להתיר לבן א"י להתפלל מוסף ביום שהוא חול אצלו, או על כל פנים להתיר את צירופו אליהם להשלים להם מנין לתפילת היו"ט שני, ואף להתיר לכהן בן א"י להצטרף לנשיאת כפים.

יד. אולם יש לתמוה על דבריו.

אם נשתמש בנימוק שאם לא נצרף את הבן א"י יהיה בזה פרסום כדי להתיר את צירופו למנין וכן נאפשר לו להיות ש"ץ במוסף "כדי לא לשנות מפני המחלוקת", נצטרך בגלל נימוק זה לאסור לבני חו"ל הנמצאים בארץ ישראל לעשות לעצמם מניינים לתפילה של בני חו"ל בארץ ישראל "כדי לא לשנות מפני המחלוקת", מכיון שאין לך "פרסום" גדול מזה. ו"פוק חזי מאי עמא דבר", הרי בני חו"ל מקיימים מניינים לתפילותיהם מידי חג בחג בהיותם בא"י. ועוד, מטעם זה ראוי היה לפטור לגמרי את בני חו"ל מכל חיובי היו"ט שני בהיותם בא"י. והנה כבר הובאו לעיל [אות א] דברי השאילת יעבץ והמשנה ברורה, שהכריעו כי בני חו"ל הנמצאים בא"י ביו"ט שני ודעתם לחזור לחו"ל, מחוייבים לנהוג בא"י כל דיני יו"ט שני.

ובאמת רבי משה עמד על קושי זה בדבריו בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ה סימן לז; הובא לעיל אות ב), כמו שכתב: "בהא דאין מקפידין בירושלים שבני חו"ל הנמצאים שם עושין מנין ביו"ט שני וקוראים קריאת התורה, אף שהוא דבר בפרהסיא. לכאורה הוא דבר תמוה, דדבר הנעשה בעשרה קשה להחשיב זה דבר שבצנעא, שלכן אסור לעשותו מפני המחלוקת". אלא שלמעשה, לא רצה רבי משה לפסוק נגד דברי מרן הבית יוסף שהתיר את קיום מנייני התפילה של בני חו"ל בא"י, ולכן התיר את קיום המניינים "בציבור אבל לא בפרהסיא".

ומאחר ורק בגלל דברי הבית יוסף, התיר רבי משה לבני חו"ל להתפלל במנין לעצמם בא"י ביו"ט שני, ואף שיש בזה שינוי מפורסם וחשש למחלוקת. נראה להוסיף ולחדש שלפי רבי משה לא ניתן לצרף בן א"י כדי לקיים מנין תפילות של יו"ט שני, כי אין לנו להתיר אלא את מה שכבר יצא מפיו של הבית יוסף להיתר, דהיינו קיום מנין של עשרה בני חו"ל בא"י ביו"ט שני, אך לא לסייע על ידי צירוף בן א"י להקמת מנין שכל מהותו "שינוי מפורסם" שיש להתרחק ממנו.

טו. אם כנים הדברים, עלה בידינו לחדש לפי המשתמע מדברי רבי משה, בדין צירוף בן א"י למנין של בני חו"ל ביו"ט שני, שיש להבדיל בין מנין המתקיים בחו"ל למנין המתקיים בארץ ישראל, שכן כל מה שהתיר רבי משה את הצירוף זהו רק במנין המתקיים בחו"ל, כי אם לא יצטרף למנין, יהיה בזה פרסום שהוא שונה מבני מקומו, ולכן "כדי לא לשנות מפני המחלוקת", מתירים את צירופו למנין. אבל כאשר בני חו"ל מקיימים מנין לעצמם בארץ ישראל, אדרבה, אם נתיר את צירופו, הדבר יגרום לפרסום השוני של בני חו"ל הנוהגים בא"י אחרת ממנהג המקום. ובקושי התיר רבי משה את עצם קיום המנין כאשר הוא מעשרה בני חו"ל [בגלל שהבית יוסף העיד שכך נהגו]. אבל "אין לך בו אלא חידושו", אבל להוסיף ולחדש שגם ניתן לצרף בן א"י כדי לקיים מנין שכזה, ניתן להניח שרבי משה לא היה מתיר.

ברם לא כן נקט ידידי רבי אפרים גרינבלט, בשו"ת רבבות אפרים (ח"א סימן שמח), המביא את דברי רבו האגרות משה: "ובחמישה עשר באב תשל"ב קבלתי תשובה ממו"ר הרה"ג ר' משה פינשטיין שליט"א, וכתב לי דאפשר לצרף בן א"י לעשירי ביו"ט אחרון, והאריך לבאר דגם כן יוכל להתפלל לפני העמוד". ובתוך דבריו כתב הרב גרינלבט, שכאשר דן בשאלה זו עם רבי אברהם יעקב זלזניק, ראש ישיבת עץ חיים "הראני לכף החיים שדן בסי' תצו בשאלה בבני חו"ל שבאו לא"י אי יכולים לצרף בן א"י, וזה כמו שאלתנו".

משמע שלא חילק בין מנין המתקיים בחו"ל למנין המתקיים בארץ ישראל, ולדעתו, כשם שרבי משה התיר לבן א"י הנמצא בחו"ל להצטרף למנין כדי לא לשנות מפני המחלוקת, כך יש להתיר לבן א"י להצטרף למנין של בני חו"ל המתקיים בא"י.

סוף דבר: נוכחנו לראות, כי פסק ההלכה במעשה שהיה במלון אריסטון, האם ניתן לצרף שני בני א"י להשלים מנין של בני חו"ל המעוניינים להתפלל תפילות יו"ט שני בעת שהות בארץ ישראל, תלויה ועומדת במחלוקת הפוסקים:

לדעת ההלכות קטנות והבאר משה, לא ניתן לצרפם. אבל לדעת המטה אשר שהובא בכף החיים, וכן לדעת הגרי"ש אלישיב, הם מצטרפים.

ובדעת הגרש"ז אויערבך הביא בספר יום טוב שני כהלכתו, שאסר את הצירוף. אולם הוראת הגרא"ד אויערבך, רבה של טבריה, להתיר את הצירוף, ונתבאר כי הדברים מתאימים אם מש"כ אביו הגרש"ז שגדר יו"ט שני הוא המשך חיוב יו"ט ראשון, ולכן בן א"י נחשב כ"שייך" בחיובי מצוות יו"ט שני. ולפי זה מסתבר שבני א"י מצטרפים להשלים מנין בני חו"ל ביו"ט שני, מכיון שגם הם "שייכים" בחיובי יו"ט שני זה.

ובנדון צירוף בן א"י להשלמת מנין לתפילה ביו"ט שני בחו"ל, פסק האגרות משה שמצטרף. ומדבריו למד הרבבות אפרים, שהוא הדין במנין המתקיים בא"י, יהיה מותר לדעת האגרות משה לצרף את בני א"י להשלים את המנין. אלא שנתבאר לעיל שיש מקום לחלק בזה, וצ"ע.

פרק ה

נשיאת כפים של בן א"י בתפילת מוסף ביו"ט שני

מעשה שהיה כאן בלוס אנג'לס ביו"ט שני של שבועות, שהו כחמישים מבני א"י בעיר, ובשעת תפילת היו"ט שני הם היו בבית הכנסת, וכאשר עלו הכהנים לדוכן יצאו הכהנים בני א"י מבית הכנסת. לאחר מכן נשאלה השאלה האם נהגו על פי הדין, או שבעצם היה מותר להם לכתחילה לשאת את כפיהם.

טז. בשו"ת זרע אברהם (סימן יא; הובא בשו"ת באר משה ח"ז עמ' רג) דן בשאלה "אם כהן מתושבי העיר יכול לעלות לדוכן ולברך ברכת כהנים בתפילת המוספים של יו"ט של גלויות האחרון, או לא. דיש לומר כיון שהכהן יכול לברך את ישראל כמה פעמים ביום, לא גרע נידון דידן. או נימא, כיון דהשתא מיהא הוי בתפילת המוספין, ולדידיה ליכא מוספין ביום הזה, אם כן לא מצי לברך". כלומר, מצד אחד, חיוב ברכת כהנים תלוי בחיוב התפילה באותו יום. ומאחר שאצל בני ארץ ישראל, ביו"ט שני שחל ביום חול אין חיוב תפילת מוסף, ממילא אין חיוב נשיאת כפים. נמצא איפוא, שבמנין שמצורפים בו בני א"י, אין עשרה "ברי חיובא" בנשיאת כפיים. ולפיכך לא יהיה ניתן לעלות לדוכן ולברך ברכה, כאשר הציבור אינו מחוייב בה [וכמובן, שבן א"י המשלים את המנין, לא יוכל לשאת את כפיו ולברך את בני חו"ל].

אך מצד שני, מכיון שכהן יכול לברך כל יום, ואפילו כמה פעמים ביום, מדוע שלא יוכל לשאת כפיים גם ביום שאין בו חיוב תפילת מוסף. ואף בן א"י יהיה רשאי לשאת כפיו במנין זה.

יז. הזרע אברהם מביא את דעת השואל, שבן א"י אינו רשאי לעלות לדוכן ביו"ט שני, וטעמו: "דאיכא קפידא גבי ברכת כהנים, דאע"ג שטוב בעיני ה' לברך את ישראל, מכל מקום צריך שיהיה שם תנאי היינו שיעלה לדוכן בשעת העבודה. וכדגרסינן בסוטה (לח, א) אמר ר' יהושע בן לוי, כל כהן שאינו עולה לדוכן בעבודה, שוב אינו עולה, שנאמר וישא אהרון את ידיו. ופרש"י, שאינו עולה בעבודה קודם שיסיים הש"ץ רצה, צריך לעלות לדוכן וירד מעשות החטאת, אלמא השתא הוא דגמר, עכ"ל. אם כן שמעינן, דמאחר דלא יכול כהן לברך אלא בשעת העבודה. והאי עבודה דמצלי [שמתפללים] בני חו"ל בתפילת המוספין נראה דלאו כלום הוא לדידיה [לבן א"י], כיון דלדידיה חול גמור הוא, שאין בו תפילת מוסף. אם כן נמצא שמברך את ישראל שלא בשעת עבודה, דהוי קפידא". מבואר מדברי הגמרא בסוטה, שברכת הכהנים מתקיימת רק בשעת "העבודה", דהיינו ברכת רצה בתפילת שמונה עשרה. ומכך למד השואל, שהיות ולבני א"י אין חיוב תפילת מוסף ביו"ט שני [שחל ביום חול], ממילא אין באפשרותם לעלות לדוכן בתפילה זו.

ברם הזרע אברהם עצמו, חלק עליו, וכתב: "אפילו בציבור אחד מצי [כהן] מברך כמה פעמים. ולדברי מעכ"ת שכתב דבעי דוקא בשעת העבודה, היכי משכחת לה בציבור אחד כמה פעמים שעת עבודה, הא כבר בירך בתפילה זו, ותו ליכא שעת עבודה לציבור זה. אלא ודאי דכל זמן דבעי כהן לברך את ישראל, מצוה קא עביד, ואע"ג דלאו שעת עבודה היא לא לו ולא לציבור כלל". הזרע אברהם, הבין את דברי הגמרא "כל כהן שאינו עולה לדוכן בעבודה, שוב אינו עולה", שכאשר עולים לדוכן, צריך שזה יהיה "בשעת עבודה", בברכת "רצה", ולא לאחר מכן. אבל ודאי שאין פירוש דברי הגמרא, שהחיוב לשאת כפיים הוא רק כאשר יש חיוב עבודה, שהרי רואים אנו שהכהן רשאי לעלות לדוכן כמה פעמים ביום [ואינו עובר על בל תוסיף], ואף שאין זו "שעת עבודה" לא לו ולא לציבור.

ומתוך כך מסיק הזרע אברהם: "אם כן ממנו ניקח לנדון שלפנינו, שבן ארץ ישראל יכול לברך לבני חו"ל במוסף של יו"ט שני האחרון, אע"ג דלדידיה לאו שעת העבודה היא, דהא חול גמור הוא לגביה. אפילו הכי, כיון שבידו לברך את ישראל בכל שעה שירצה, יכול לברכם, ואין שום פקפוק בדבר".

מדברים אלו משמע, שנחלקו הזרע אברהם והשואל, האם כהן רשאי לשאת את כפיו בשעה שאינו מחוייב ב"עבודה". לדעת השואל, ניתן לעלות לדוכן רק בשעה שמחוייב ב"עבודה", דהיינו בתפילה שיש בה נשיאת כפים [כגון, מוסף ביו"ט שני]. והיות ולבני א"י אין חיוב תפילת מוסף ביו"ט שני, אין הם רשאים לעלות לדוכן בתפילה זו. אך לדעת הזרע אברהם, רשאי כהן לעלות לדוכן לא רק בשעה שמחוייב ב"עבודה", שהרי יכול לברך בכל שעה שירצה. ולכן כהן בן א"י רשאי לעלות לדוכן גם במוסף של יו"ט שני שאינו "שעת עבודה".

ובשערי תשובה (או"ח סימן תצו סע' ג) הובא שנחלקו במחלוקת זו מהר"מ בן חביב ומהר"א הלוי, וז"ל: "בני חו"ל העולים לא"י לזוהרא [הוא ענין ההקפות והסיבוב שמסבבים מעיר לעיר ומכפר לכפר להתפלל על קברי הצדיקים] שדעתו לחזור ועושים ב' ימים, ואין בבני חו"ל מי שיעלה על הדוכן, יכול הכהן מבני א"י לעלות לדוכן ולברך להם, וכן דעת מהר"מ בן חביב. אך מהר"א הלוי מסתפק בזה, לפי שבני חו"ל שמתפללים יום זה תפילת המוספים הוא יום החול לבני א"י, ולא שייכא עבודה לגביה, ולכן דעתו שלא יברך אקב"ו כו' רק ברכת כהנים לבד".

ומבואר בדעת מהר"מ בן חביב כדברי הזרע אברהם, שכהן בן א"י רשאי לעלות לדוכן ולברך ביו"ט שני, מכיון שכהן רשאי לעלות לדוכן גם בשעה שאינו מחוייב ב"עבודה". ואילו מהר"א הלוי סבר כדעת השואל בשו"ת זרע אברהם, שניתן לעלות לדוכן רק בשעה שמחוייב ב"עבודה". ומכיון שלבן א"י ביו"ט שני אין חיוב "עבודה" [כדבריו: "ולא שייכא עבודה לגביה"], כי אינו מחוייב בתפילת מוסף, לכן אינו רשאי לעלות לדוכן ולברך.

יח. ונראה להוסיף, ביסוד המחלוקת האם במנין של בני חו"ל ביו"ט שני מותר לכהן בן א"י לעלות לדוכן, נחלקו הפוסקים הנ"ל בעיקר גדרה של ברכת כהנים – האם ברכת כהנים היא חלק מהתפילה, או שהיא ברכה נפרדת אלא שנתקנה בשעת התפילה.

לדעת הזרע אברהם ומהר"מ בן חביב, ברכת כהנים אינה נחשבת חלק מהתפילה, אלא שנתקנה בשעת התפילה. ולכן מאחר וכהן רשאי לעלות לדוכן ולברך בכל עת שירצה, אלא שתיקנו שיעשה זאת רק בזמן התפילה, נמצא שאם יש ציבור שמתפללים באותו זמן, הרי זה "שעת עבודה" ושפיר רשאי הכהן לעלות לדוכן ואף שהוא עצמו אינו מחוייב בתפילה זו [וכגון בנדון דידן, בן א"י בתפילת מוסף של יו"ט שני].

והדברים מפורשים בשו"ת באר משה (ח"ז, דיני בני א"י בחו"ל, עמ' רב) שכתב: "ואני טרם עיינתי בשערי תשובה אמרתי דלפי עניות דעתי היה נראה בלי שום פקפוק שהכהן בן א"י יכול לעלות אפילו לכתחילה בכל אופן ביו"ט שני במוספין, דהלא לנו [לבני חו"ל] שעת עבודה היא [אך אצלו לא, כי הוא מתפלל תפילה של חול], ולגבי בן ארץ ישראל כל היום כולו חייב בנשיאת כפיים, מאחר דבארץ ישראל נושאים כפיים כל יום. ומאחר שבשחרית לא נשא כפיים כי בחו"ל אין נשיאת כפיים בשחרית, ועוד נוסף על זה הלא כבר כתבנו דמצוה לכהן שיעלה אצל ציבור הגם שלא התפלל עמהם כמבואר. הגם דכהן זה אינו חייב באותו תפילה, כי כבר התפלל תפילת שחרית, ותפילת מוסף אינו חייב להתפלל, דלגבי דידיה לאו יו"ט הוא. עם כל זה מאחר שלהעומדים בתפילה שעת עבודה היא כי הם חייבים בתפילה, ולפיכך יכול לישא כפיו. וממילא בנדון דידן מאחר שלהעומדים בתפילה שעת עבודה, שפיר יכול כהן שהוא בן א"י לישא כפיו לבני חו"ל ביו"ט שני בתפילת מוסף. וכמו כן כהן בן ארץ ישראל שנשא כפיו בתפילת שחרית, אם יש מנין לבני חו"ל בארץ ישראל, ואין להם כהן רק בן ארץ ישראל נושא כפיו במוסף לבני חו"ל… דעיקר הדין שאין נשיאת כפיים בלא תפילה היינו, שחז"ל תיקנו כן שברכת כהנים תהיה בעת תפילת ציבור, ואין נפק"מ איזה תפילה. וסגי אם ציבור מתפללים תפילה שהם חייבים להתפלל, ואז הכהן יכול לברך ברכת כהנים. ובפרט לפי שיטת החרדים הובא בהפלאה, שיש מצות עשה על ישראל שיתברכו, אם כן הכהן צריך לברכם כדי שיקיימו הציבור המצות עשה שיתברכו מכהן".

ומפורש בדבריו כדעת הזרע אברהם ומהר"מ בן חביב, שברכת כהנים אינה נחשבת חלק מהתפילה, אלא שנתקנה בשעת תפילת הציבור. ולכן אם לציבור המתפללים זו "שעת עבודה", כבנדון דידן, שלבני חו"ל תפילת מוסף ביו"ט היא כמובן "שעת עבודה", שפיר רשאי כהן בן א"י לעלות לדוכן ולברכם, ואף שהוא עצמו אינו מחוייב בתפילה זו, דלא גרע מכהן שהתפלל כבר שיכול לשוב ולברך ציבור אחר שמתפללים.

וכן נקט האגרות משה (או"ח ח"ה סימן לז אות ו) שכתב: "ומה שאומר בני הרה"ג ר' דוד שליט"א, דהוא משום דלהכהן אין זה ברכת עבודה, משום שליכא תפילת המוספין לדידיה שהוא בן א"י, והוא כוונת מהר"א הלוי שהביא השערי תשובה שם שמסתפק בזה, שכתב לפי שבני חו"ל המתפללין יום זה תפילת המוספין הוא יום החול לבני א"י ולא שייכא עבודה לגביה. לכאורה כיוון שאף כהן שלא התפלל כאן ובא לבית הכנסת כשאומר רצה, יכול לישא כפיו (או"ח סימן קכח סעי' כח-כט), שלכן גם בזה מסתבר שתלוי בהקהל, וכיוון שלהם איכא עבודה יכול הכהן לישא כפיו".

אולם לדעת השואל בשו"ת זרע אברהם ומהר"א הלוי שניתן לעלות לדוכן רק בשעה שמחוייב ב"עבודה", ולכן בן א"י ביו"ט שני שאינו מחוייב ב"עבודה" [כי אינו מחוייב בתפילת מוסף], אינו רשאי לעלות לדוכן ולברך, צריך לומר שברכת כהנים היא חלק בלתי נפרד מהתפילה, ומי שאינו מחוייב בתפילה, אינו רשאי לעלות לדוכן ולברך את ברכת הכהנים שהיא חלק מהתפילה. ולכן בן א"י שאינו מחוייב בתפילת מוסף ביו"ט שני, גם אינו רשאי לשאת כפיו בתפילה זו.

[ובספרנו רץ כצבי (ח"ב סימן טז) הבאנו לדייק מהכותרת בהלכות תפילה ברמב"ם, שנשיאת כפים היא חלק מהתפילה, שכתב הרמב"ם: "הלכות תפילה וברכת כהנים. יש בכללן שתי מצוות עשה, אחת לעבוד את ה' בכל יום בתפילה. שניה, לברך כהנים את ישראל בכל יום. וביאור שתי מצות אלו, בפרקים אלו". באחד עשר הפרקים הראשונים מבוארים הלכות תפילה. בפרקים י"ב-י"ג דיני קריאת התורה, ובפרקים י"ד-ט"ו דיני נשיאת כפים. ולכאורה לא מובן מדוע תחת הכותרת "הלכות תפילה" מצורפים יחד דיני תפילה, קריאת התורה ונשיאת כפים. וכידוע הקפיד הרמב"ם מאד על סדר הדברים, וברור איפוא, שכאשר כלל את הלכות תפילה, קריאת התורה ונשיאת כפים ביחד, יש דברים בגו. וכנראה התכוין להשמיענו שקריאת התורה ונשיאת כפים הם חלק בלתי נפרד מהתפילה, ואינם דברים נפרדים ממנה].

יט. סברא אחרת ומחודשת, מדוע רשאי בן א"י לשאת כפיו בתפילת מוסף של יו"ט שני, ואף שאינו מחוייב ב"עבודה", כתב בשו"ת מהר"ם בריסק (סימן כז) וז"ל: "לענ"ד הדבר פשוט דבן ארץ ישראל כשהוא בחו"ל, יכול לישא כפיו. שהרי הבית יוסף (או"ח סוף סי' קכח) הביא דברי האגור שנשאל מהר"י מולין למה אין הכהנים נושאים כפיהם כל יום, ועיי"ש מה שנדחק ליישב המנהג. וכתב שם הדרכי משה, שעיקר הטעם מפני שטרודים במחייתם ואינם שרויים בשמחה רק ביו"ט. מעתה כשהבן ארץ ישראל הוא בחו"ל ואסור במלאכה ואינו טרוד במחייתו ביו"ט שני, ושרוי הוא בשמחה עם שאר בני חו"ל, ודאי דשרי לישא כפיו, ואין כאן חשש ברכה לבטלה".

ומתבאר בדבריו, שהעובדה שבן א"י אינו מחוייב ב"עבודה" ביום טוב שני, לא מונעת ממנו לעלות לדוכן. וזאת משום, שעיקר הטעם שלא נושאים כפיים בחו"ל בכל יום הוא בגלל שטרודים על המחיה ועל הכלכלה, ואין את השמחה הנדרשת לברכה. ומעתה, כאשר בן א"י שוהה בחו"ל ביו"ט שני, אף שאצלו יום זה הוא כיום חול לענין תפילה וקידוש, אולם הרי הוא נאסר במלאכה ולפיכך הוא שרוי בשמחה. וזו כבר סיבה להתיר לו לעלות לדוכן ביו"ט שני, כבני חו"ל.

כ. סברא נוספת, מדוע יש להתיר לבן א"י לשאת כפיו בתפילת מוסף של יו"ט שני, מבוארת בדברי שו"ת בצל החכמה [הובא לעיל אות ד] לפי מש"כ האמרי בינה שבן א"י הנמצא בחו"ל ודעתו לחזור, רשאי להוציא את בני חו"ל ידי חובת קידוש ביו"ט שני, ואף שאינו מחוייב בקידוש "כיון שבידו להביא את עצמו לידי חובת קידוש אם יקבע בדעתו שלא יחזור עוד לא"י", נראה שהוא הדין לענין ברכת כהנים [וכפי שכתב הבצל החכמה, שדעת הפוסקים שאינו רשאי לשאת כפיו אינה מסכמת עם האמרי בינה, כדבריו הנ"ל: "לדעת האמרי בינה פשיטא שיכולים לישא כפיהם ולברך, כיון שבידם להחליט להישאר בחו"ל. אלא ודאי דכולהו לית להו סברת האמרי בינה, ואם כן פשיטא דלדידהו הוא הדין בנדון דידן"].

אמנם סברת האמרי בינה שייכת רק בנשיאת כפים של בן א"י הנמצא בחו"ל, שאז "בידו" להחליט להישאר בחו"ל, וייחשב כ"מחוייב בדבר". אולם בנשיאת כפיים במנין של בני חו"ל המתקיים בארץ ישראל ביו"ט שני, צ"ע אם שייך לומר את הסברא ש"בידו" של בן א"י להיות בן חו"ל. כי הסברא של "בידו" מבוססת על כך שבאותו זמן ובאותו מקום הוא יכול לשנות מייד את מצבו [ללא כל פעולה נוספת], אבל בא"י חסר "המקום" ולכן אינו יכול להיחשב "בידו".

כמו כן לפי דברי הגרש"ז אויערבך המובאים לעיל [אות ו] שגדר יו"ט שני אינו כדבר חדש ותקנה בפני עצמה, אלא זוהי השלמה והמשך לחיוב היו"ט ראשון, ולכן גם בן א"י השוהה בחו"ל נחשב "שייך" לקיום המצוות ביו"ט שני, שכן כל המצוות של יו"ט שני הם "מיסוד חיוב היו"ט ראשון שגם הבן ארץ ישראל חייב בה, ואינו גדר חיוב חדש שהבן ארץ ישראל אינו שייך בו" – יוצא שבן א"י רשאי לעלות לדוכן ביו"ט שני.

ובשל כך סיים הגרש"ז את דבריו שם: "ויתכן דהטעם ששלוחי א"י נמנעו מלעלות לתורה ביו"ט שני, וכן הכהנים נשיאת כפים, הוא מפני שנראה קצת כאילו הם מוסיפים על יו"ט ראשון הואיל ולדידהו הרי זה יום חול, אבל מעיקר הדין כיון שיש ערבות אפשר דיכולים שפיר להוציא לבני חו"ל".

לסיכום: נחלקו הפוסקים האם כהן בן א"י רשאי לעלות לדוכן ולשאת את כפיו בתפילת מוסף של יו"ט שני.

לדעת השואל בשו"ת זרע אברהם ומהר"א הלוי, לא ישא כפיו, כיון שאינו מחוייב בתפילה.

אך לדעת הזרע אברהם, וכן הכריעו האגרות משה והבאר משה, רשאי לעלות, ונתבאר כי לדעתם ברכת כהנים אינה נחשבת חלק מהתפילה, אלא רק נתקנה בשעת התפילה. ולכן אם לציבור המתפללים זו "שעת עבודה", כבנדון דידן, שלבני חו"ל תפילת מוסף ביו"ט שני היא כמובן "שעת עבודה", שפיר רשאי כהן בן א"י לעלות לדוכן ולברכם, ואף שהוא עצמו אינו מחוייב בתפילה זו, דלא גרע מכהן שהתפלל כבר שיכול לשוב ולברך ציבור אחר שמתפללים.

ולפיכך, במעשה שהיה כאן בלוס אנג'לס ביו"ט שני של שבועות, שבני א"י הכהנים יצאו מבית הכנסת בשעת נשיאת כפיים במוסף, נראה כי לפי המובא לעיל בדעת הזרע אברהם, האגרות משה והבאר משה, וכן לפי המתבאר בדברי מהר"ם מבריסק, היו כהנים אלו רשאים לעלות לדוכן אע"פ שלא היו מחוייבים בתפילת מוסף, מכיון שלציבור המתפללים היתה זו "שעת עבודה", וכנ"ל.

פרק ו

נשיאת כפים במנין המצורף מבני א"י ובני חו"ל ביו"ט שני

והנה הפוסקים הנ"ל דנו בשאלה האם בן א"י רשאי לשאת את כפיו ולברך את בני חו"ל בתפילת המוסף של יו"ט שני. ולא נתפרש בדבריהם האם בתפילת מוסף של יו"ט שני, צירופו של בן א"י להשלים מנין של בני חו"ל ביו"ט שני בא"י [שחל ביום חול, שאין בו נשיאת כפים במוסף], מתיר לכהנים לעלות לדוכן, או לא.

ויסוד הספק הוא, שגם לדעת השואל בשו"ת זרע אברהם ומהר"א הלוי, יתכן שרק לענין נשיאת כפיים של בן א"י יש לומר שאינו עולה לדוכן במנין של בני חו"ל ביו"ט שני, בגלל שאינו מחוייב בתפילה ואין זו "שעת עבודה" אצלו. אבל לענין יצירת חיוב ברכת כהנים, אין זה משנה כלל שהבן א"י אינו מחוייב בתפילת יו"ט שני, ומאחר ובהצטרפותו יש מנין, חל על המנין חיוב ברכת כהנים, שהרי ברכת כהנים אינה חלק מהתפילה ונחשבת כ"יחידה" בפני עצמה, ולכן הוא יכול להשתתף בה.

כא. ונראה לפשוט את הספק בהקדם מה שיש לדקדק על שאלת האדמו"ר מקארלין לגרצ"פ פרנק [אות ו] האם אפשר לצרף שני בני א"י לשמונה בני חו"ל לקריאת התורה שקוראים בני חו"ל ביו"ט שני של גלויות. ולכאורה לא מובן מדוע השאלה נשאלה רק לגבי צירופם למנין כדי לקרוא בתורה, הרי על ידי הצירוף מותר להם לברך ברכת כהנים [הנאמרת רק במנין], ולמה לא נשאל הגרצ"פ האם ניתן לצרף את בני א"י לבני חו"ל כדי לאפשר להם לעלות לדוכן ולברך ברכת כהנים. וכמו כן כבר דקדקנו לעיל [אות יא] מדוע לא נשאל הגרצ"פ האם ניתן לצרף את בני א"י לבני חו"ל כדי לאפשר להם את עצם התפילה במנין.

ויש לומר על פי מש"כ באגרות משה (או"ח ח"א סימן כח) בגדר דין תפילה בציבור, וז"ל: "בדבר מעלת תפילה בציבור ששמע שאמרתי שהוא דווקא כשכל העשרה מתפללים ולא סגי ברוב המנין, הוא האמת. וכן מפורש גם בחיי אדם (כלל יט) שכתב ועיקר התפילה בציבור הוא תפילת שמונה עשרה, דהיינו שיתפללו עשרה אנשים שהם גדולים ביחד, עיי"ש, והביאו במשנה ברורה (סימן צ ס"ק כח). ומה שהוזכר שסגי ברוב מנין הוא רק לענין לומר דבר שבקדושה". ומבואר בדבריו שכדי שתפילה תחשב ל"תפילה בציבור", צריך שיהיו עשרה אנשים שלא התפללו עדיין, והם מחוייבים בתפילה זו. אך לאמירת דברים שבקדושה, דהיינו קדיש, קדושה וברכו, אין צורך בעשרה שלא התפללו עדיין, אלא די בכך שנמצאים עשרה ובתוכם רוב [ששה] שלא התפללו.

ומעתה מובנת שאלת האדמו"ר מקארלין רק לענין צירוף בני א"י לבני חו"ל בקריאת התורה. מפני שלענין צירופם לתפילה אין כל שאלה, ממה נפשך: לענין התפילה שתחשב כ"תפילה בציבור", ודאי לא יועיל צירופם, שכן אין עשרה בני חו"ל שמחוייבים בתפילה זו. ולענין אמירת דברים שבקדושה, ודאי יועיל צירופם, כשם שששה המחוייבים בתפילה יכולים לצרף עוד ארבעה שהתפללו לומר קדיש, קדושה וברכו.

ברם, לענין קריאת התורה מביא רבי ברוך בער (ברכת שמואל, יבמות סימן כא) שהגר"ח מבריסק חקר, האם קריאת התורה היא חובת הציבור, והיינו שהחיוב חל רק על ציבור של עשרה איש, וכל זמן שאין עשרה אין כלל חיוב. או שקריאת התורה היא חובת כל יחיד ויחיד, אלא שהדין הוא שאין קריאת התורה אלא אם כן יש ציבור של עשרה. ונפקא מינה לדין "רובו ככולו", והיינו כשיש רוב שעדיין לא קראו בתורה [ו' בני אדם] ומיעוט [ד' בני אדם] שכבר קראו, האם יש חיוב לקרוא בתורה מדין רובו ככולו. אם נאמר שקריאת התורה היא חובת הציבור הנעשה דווקא על ידי עשרה איש ביחד, לא שייך לומר רובו ככולו, שהרי החיוב מעולם לא חל כל עוד לא היו עשרה. אולם אם נאמר שהקריאה היא חובת היחיד, שייך הדין של רובו ככולו ואם יהיה רוב שעדיין לא קראו בתורה ומיעוט שכבר קראו, יהיה חיוב לקרוא בתורה מדין רובו ככולו שכעת ישנם עשרה ואפשר לקרוא בפניהם בתורה.

ולפי זה יש לומר, שיסוד הספק בשאלת האדמו"ר מקארלין, האם שני בני א"י מצטרפים להשלים מנין עם שמונה בני חו"ל לקריאת התורה, טמון בגדר ההלכה שצריך עשרה בקריאת התורה. אם הקריאה היא חובת הציבור, ברור שכל זמן שאין עשרה בני חו"ל המחוייבים בקריאה, לא ניתן יהיה לקרוא בפרשת יו"ט שני, ולא יועיל צירופם של בני א"י, כי כל חובת הקריאה חלה רק כאשר יש עשרה המחוייבים בדבר [ולא מועיל בזה דין "רובו ככולו"]. מה שאין כן אם קריאת התורה היא חובת היחיד, שייך בזה דין "רובו ככולו", וכאשר יש רוב מנין המחוייבים בקריאה, ניתן כבר לקרוא, ויועיל צירופם של בני א"י להשלים את המנין.

וזו איפוא הסיבה, שבקריאת התורה הסתפק האדמו"ר מקארלין האם ניתן לצרף בני א"י לבני חו"ל, בעוד שלענין תפילה לא היה לו כל ספק, וכפי שנתבאר.

כב. והנה גם בגדר נשיאת כפיים יש לחקור האם זוהי חובת הציבור, והיינו שהחיוב חל רק על ציבור של עשרה איש, שאם יש בתוכם כהנים עליהם לעלות לדוכן, וכל זמן שאין עשרה אין כלל חיוב. או שנשיאת כפיים היא חובת כל יחיד ויחיד, אלא שהדין הוא שאין נשיאת כפיים אלא אם כן יש ציבור של עשרה. ונפקא מינה לנדון דידן, האם בתפילת מוסף של יו"ט שני, צירופו של בן א"י להשלים מנין של בני חו"ל ביו"ט שני בא"י [שחל ביום חול, שאין בו נשיאת כפים במוסף], מתיר לכהנים לעלות לדוכן, או לא.

אם נשיאת כפיים היא חובת הציבור, כל זמן שאין עשרה בני חו"ל המחוייבים בנשיאת כפיים, לא ניתן יהיה לעלות לדוכן ולברכם, ולא יועיל צירופם של בני א"י, היות והחיוב לשאת כפיים חל רק כאשר יש עשרה המחוייבים בדבר. אולם אם נשיאת כפיים היא חובת היחיד, שייך בזה דין "רובו ככולו", וכאשר יש רוב מנין המחוייבים בברכת כהנים, ניתן כבר לעלות לדוכן, ויועיל צירופם של בני א"י להשלים את המנין ויוכלו לשאת כפיים.

ובפשטות נראה כי נשיאות כפיים היא חובת היחיד, וכאשר יש רוב מנין המחוייבים בברכת כהנים, ניתן כבר לעלות לדוכן, וככל ה"דברים שבקדושה" שצריכים עשרה אך די בששה מחוייבים כדי לאומרם. ופוק חזי מאי עמא דבר, ובכל מקום נוהגים שכאשר ששה המחוייבים בתפילה מצרפים עוד ארבעה שאינם מחוייבים, חוזר הש"ץ על התפילה, אומרים קדושה ולאחר מכן גם נושאים כפיים.

ודברים אלו עולים בקנה אחד עם שיטתו של הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ח ה"ה) שכתב כי נשיאות כפיים היא בכלל ה"דברים שבקדושה" שצריכים עשרה, כדבריו: "ואין אומרים קדיש אלא בעשרה, ואין הכהנים נושאים ידיהם אלא בעשרה". ומפורש כי נשיאות כפיים היא בכלל ה"דברים שבקדושה" שצריכים עשרה. ואם כן ודאי שבנדון דידן, על ידי צירופם של בני א"י ניתן לשאת כפיים, כשם שששה המחוייבים בתפילה יכולים לצרף עוד ארבעה שהתפללו ולומר קדיש, קדושה וברכו.

[וכמו כן יש לציין כי לפי דברי הגרש"ז אויערבך המובאים לעיל [אות ו] שגדר יו"ט שני אינו כדבר חדש ותקנה בפני עצמה, אלא זוהי השלמה והמשך לחיוב היו"ט ראשון, ולכן גם בן א"י השוהה בחו"ל נחשב "שייך" לקיום המצוות ביו"ט שני, ודאי צירופם של בני א"י לבני חו"ל מאפשר את העליה לדוכן ביו"ט שני, מכיון שגם בן א"י "שייך" בחיוב ברכת הכהנים של יו"ט שני].

כג. אלא שבדברי הר"ן (מגילה יג, ב בדפי הרי"ף ד"ה ואין נושאין) נתבאר טעם אחר מדוע צריך עשרה בברכת כהנים, וז"ל: "כתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, וכתיב כה תברכו את בני ישראל אמור להם, ובני ישראל עשרה משמע כדילפינן בגמרא לענין דבר שבקדושה, מדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל". ומבואר בדבריו שהטעם לעשרה בברכת כהנים הוא בגלל שהכהנים נצטוו לברך את "בני ישראל", ואין "בני ישראל" פחות מעשרה. [וחיובם אינו מדין "דברים שבקדושה", ומה שהביא הר"ן את ענין "דבר שבקדושה" הוא רק ללמוד כי "בני ישראל" היינו עשרה, כמתבאר בהלכה שדברים שבקדושה נאמרים בעשרה כפי שנלמד מהפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל"].

ולכאורה לשיטת הר"ן שצריך עשרה בברכת כהנים כי הכהנים נצטוו לברך את "בני ישראל", ואין "בני ישראל" פחות מעשרה, נראה שיצטרכו עשרה המחוייבים בברכת כהנים, אחרת אין כאן "בני ישראל" המחוייבים בברכה. וכמבואר בדברי האגרות משה [לעיל אות יט] שכדי שתפילה תחשב ל"תפילה בציבור", צריך שיהיו עשרה אנשים שלא התפללו עדיין, והם מחוייבים בתפילה זו. ויוצא לפי זה כי גדר נשיאת כפיים הוא חיוב המוטל רק על ציבור של עשרה איש, שאם יש בתוכם כהנים עליהם לעלות לדוכן, וכל זמן שאין עשרה אין כלל חיוב. וממילא בנדון דידן, כל זמן שאין עשרה בני חו"ל המחוייבים בנשיאת כפיים, לא ניתן יהיה לעלות לדוכן ולברכם, ולא יועיל צירופם של בני א"י, היות והחיוב לשאת כפיים חל רק כאשר יש עשרה המחוייבים בדבר.

אלא שכאמור, לא נוהגים כן, אלא גם כאשר יש רק ששה המחוייבים בתפילה המצרפים עוד ארבעה שאינם מחוייבים, חוזר הש"ץ על התפילה והכהנים נושאים כפיהם, וצ"ע.

[והרשב"א (מגילה כג, ב ד"ה ואין נושאים) כתב על דברי המשנה "ואין נושאים את כפיהם בפחות מעשרה", וז"ל: "פירוש, משום דמזכיר את השם ואומר יברכך ה', והוה ליה כזימון בעשרה דצריך משום דאמר נברך לאלקינו". ולמדנו מדבריו עוד טעם מדוע צריך עשרה בברכת כהנים, והיינו שצריך מנין בנשיאת כפיים מדין הזכרת שם ה'. ולפי טעם זה צ"ע האם יש חיוב נשיאת כפיים בצירוף ארבעה שאינם מחוייבים. כי בהלכות זימון (או"ח סי' קצז וסי' קצח) משמע שניתן לצרף לזימון עשרה רק מי שאכל, ומחוייב בזימון, ואם יש ששה שאכלו וארבעה שלא אכלו כלל, לא ניתן להזכיר שם שמים. ואם כן הוא הדין בנשיאת כפים. אולם יתכן שהסיבה שבזימון מי שלא אכל אינו מצטרף, מכיון שאינו יכול לומר "ברוך שאכלנו משלו" (עי' במשנ"ב סי' קצז ס"ק ז וסי' קצח ס"ק א). וטעם זה כמובן לא שייך בנשיאת כפיים, וצ"ע].

אם כנים הדברים, ניתן לומר כי השאלה האם ניתן לצרף את בני א"י לבני חו"ל כדי לאפשר להם לעלות לדוכן ולברך ברכת כהנים, תלויה בשיטות הראשונים הנ"ל:

לדעת הרמב"ם, על ידי צירופם ניתן לעלות לדוכן ולברך ברכת כהנים. אך לדעת הר"ן, כל זמן שאין עשרה בני חו"ל המחוייבים בנשיאת כפיים, אי אפשר לקיים את הציווי לברך את "בני ישראל", כי אין בני ישראל פחות מעשרה ברי חיובא בברכת כהנים [ובדעת הרשב"א עדיין צ"ע].

ולפי חידושו של הגרש"ז אויערבך שגדר יו"ט שני הוא המשך חיוב יו"ט ראשון, ולכן בן א"י נחשב כ"שייך" בחיובי מצוות יו"ט שני, מסתבר שצירופם של בני א"י מאפשר את העליה לדוכן ביו"ט שני, מכיון שגם הם נחשבים כ"מחוייבים בדבר".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

קטן שהגדיל

קטן שהגדיל לענין: אכילת מצה, קרבן פסח, ספירת העומר, תקיעת שופר, כזית בסוכה, הדלקת נר חנוכה, קריאת מגילה, מזוזה, ברכת שהחיינו, ברכת התורה, קבלת שבת

קרא עוד

אכילת שליה

אכילת שליה השליה (Placenta) היא איבר שמתפתח בגוף האשה יחד עם העובר במהלך ההריון, ותפקידה לאפשר חילוף חומרים בין האם לעובר ולספק חומרי הגנה לעובר.

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

הפסד מרובה

 א. הפסד מרובה – מקורות ביטול כלי מהיכנו במקום הפסד מרובה • "כדאי הוא היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק" • "התורה חסה על ממונן של

קרא עוד

מוציא מצה

א. מוציא מצה – על איזו מצה בוצע ומברך מצוה מדאורייתא לאכול כזית מצה בליל הסדר, והנה חז"ל דרשו מלשון הפסוק "לֶחֶם עֹנִי" – "מה

קרא עוד

הכשרת כבד

א. דם בכבד – מקור האיסור וטעמיו התורה אסרה לאכול דם, אולם בדברי הגמרא מבואר כי מותר לאכול כבד אף על פי שכולו דם, ורבותינו

קרא עוד

חלב ואבקת חלב נכרי

 א. האיסור בשתיית חלב נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה בעבודה זרה נמנה החלב בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. בסוגיית הגמרא נתבאר הטעם לכך, מהחשש

קרא עוד

מזיק בפורים

א. המזיק מחמת שמחה – מקורות ופסק הלכה דברי רבותינו הראשונים בעניין חטיפת האתרוגים והלולבים בחג הסוכות • היזק מחמת שמחת חתן וכלה • הכאה

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.