צירוף בני ארץ ישראל ובני חו"ל לנשיאת כפיים ביום טוב שני
פרק א: נשיאת כפים של בן א"י בתפילת מוסף ביו"ט שני
פרק ב: נשיאת כפים במנין המצורף מבני א"י ובני חו"ל ביו"ט שני
מעשה שהיה כאן בלוס אנג'לס ביו"ט שני של שבועות, שהו כחמישים מבני א"י בעיר, ובשעת תפילת היו"ט שני הם היו בבית הכנסת, וכאשר עלו הכהנים לדוכן יצאו הכהנים בני א"י מבית הכנסת. לאחר מכן נשאלה השאלה האם נהגו על פי הדין, או שבעצם היה מותר להם לכתחילה לשאת את כפיהם.
פרק א: נשיאת כפים של בן א"י בתפילת מוסף ביו"ט שני
א. בשו"ת זרע אברהם (סימן יא; הובא בשו"ת באר משה ח"ז עמ' רג) דן בשאלה "אם כהן מתושבי העיר יכול לעלות לדוכן ולברך ברכת כהנים בתפילת המוספים של יו"ט של גלויות האחרון, או לא. דיש לומר כיון שהכהן יכול לברך את ישראל כמה פעמים ביום, לא גרע נידון דידן. או נימא, כיון דהשתא מיהא הוי בתפילת המוספין, ולדידיה ליכא מוספין ביום הזה, אם כן לא מצי לברך". כלומר, מצד אחד, חיוב ברכת כהנים תלוי בחיוב התפילה באותו יום. ומאחר שאצל בני ארץ ישראל, ביו"ט שני שחל ביום חול אין חיוב תפילת מוסף, ממילא אין חיוב נשיאת כפים. נמצא איפוא, שבמנין שמצורפים בו בני א"י, אין עשרה "ברי חיובא" בנשיאת כפיים. ולפיכך לא יהיה ניתן לעלות לדוכן ולברך ברכה, כאשר הציבור אינו מחוייב בה [וכמובן, שבן א"י המשלים את המנין, לא יוכל לשאת את כפיו ולברך את בני חו"ל].
אך מצד שני, מכיון שכהן יכול לברך כל יום, ואפילו כמה פעמים ביום, מדוע שלא יוכל לשאת כפיים גם ביום שאין בו חיוב תפילת מוסף. ואף בן א"י יהיה רשאי לשאת כפיו במנין זה.
הכהן צריך לעלות לדוכן "בשעת העבודה"
ב. הזרע אברהם מביא את דעת השואל, שבן א"י אינו רשאי לעלות לדוכן ביו"ט שני, וטעמו: "דאיכא קפידא גבי ברכת כהנים, דאע"ג שטוב בעיני ה' לברך את ישראל, מכל מקום צריך שיהיה שם תנאי היינו שיעלה לדוכן בשעת העבודה. וכדגרסינן בסוטה (לח, א) אמר ר' יהושע בן לוי, כל כהן שאינו עולה לדוכן בעבודה, שוב אינו עולה, שנאמר וישא אהרון את ידיו. ופרש"י, שאינו עולה בעבודה קודם שיסיים הש"ץ רצה, צריך לעלות לדוכן וירד מעשות החטאת, אלמא השתא הוא דגמר, עכ"ל. אם כן שמעינן, דמאחר דלא יכול כהן לברך אלא בשעת העבודה. והאי עבודה דמצלי [שמתפללים] בני חו"ל בתפילת המוספין נראה דלאו כלום הוא לדידיה [לבן א"י], כיון דלדידיה חול גמור הוא, שאין בו תפילת מוסף. אם כן נמצא שמברך את ישראל שלא בשעת עבודה, דהוי קפידא". מבואר מדברי הגמרא בסוטה, שברכת הכהנים מתקיימת רק בשעת "העבודה", דהיינו ברכת רצה בתפילת שמונה עשרה. ומכך למד השואל, שהיות ולבני א"י אין חיוב תפילת מוסף ביו"ט שני [שחל ביום חול], ממילא אין באפשרותם לעלות לדוכן בתפילה זו.
ברם הזרע אברהם עצמו, חלק עליו, וכתב: "אפילו בציבור אחד מצי [כהן] מברך כמה פעמים. ולדברי מעכ"ת שכתב דבעי דוקא בשעת העבודה, היכי משכחת לה בציבור אחד כמה פעמים שעת עבודה, הא כבר בירך בתפילה זו, ותו ליכא שעת עבודה לציבור זה. אלא ודאי דכל זמן דבעי כהן לברך את ישראל, מצוה קא עביד, ואע"ג דלאו שעת עבודה היא לא לו ולא לציבור כלל". הזרע אברהם, הבין את דברי הגמרא "כל כהן שאינו עולה לדוכן בעבודה, שוב אינו עולה", שכאשר עולים לדוכן, צריך שזה יהיה "בשעת עבודה", בברכת "רצה", ולא לאחר מכן. אבל ודאי שאין פירוש דברי הגמרא, שהחיוב לשאת כפיים הוא רק כאשר יש חיוב עבודה, שהרי רואים אנו שהכהן רשאי לעלות לדוכן כמה פעמים ביום [ואינו עובר על בל תוסיף], ואף שאין זו "שעת עבודה" לא לו ולא לציבור.
ומתוך כך מסיק הזרע אברהם: "אם כן ממנו ניקח לנדון שלפנינו, שבן ארץ ישראל יכול לברך לבני חו"ל במוסף של יו"ט שני האחרון, אע"ג דלדידיה לאו שעת העבודה היא, דהא חול גמור הוא לגביה. אפילו הכי, כיון שבידו לברך את ישראל בכל שעה שירצה, יכול לברכם, ואין שום פקפוק בדבר".
מדברים אלו משמע, שנחלקו הזרע אברהם והשואל, האם כהן רשאי לשאת את כפיו בשעה שאינו מחוייב ב"עבודה". לדעת השואל, ניתן לעלות לדוכן רק בשעה שמחוייב ב"עבודה", דהיינו בתפילה שיש בה נשיאת כפים [כגון, מוסף ביו"ט שני]. והיות ולבני א"י אין חיוב תפילת מוסף ביו"ט שני, אין הם רשאים לעלות לדוכן בתפילה זו. אך לדעת הזרע אברהם, רשאי כהן לעלות לדוכן לא רק בשעה שמחוייב ב"עבודה", שהרי יכול לברך בכל שעה שירצה. ולכן כהן בן א"י רשאי לעלות לדוכן גם במוסף של יו"ט שני שאינו "שעת עבודה".
ובשערי תשובה (או"ח סימן תצו סע' ג) הובא שנחלקו במחלוקת זו מהר"מ בן חביב ומהר"א הלוי: "בני חו"ל העולים לא"י לזוהרא [הוא ענין ההקפות והסיבוב שמסבבים מעיר לעיר ומכפר לכפר להתפלל על קברי הצדיקים] שדעתו לחזור ועושים ב' ימים, ואין בבני חו"ל מי שיעלה על הדוכן, יכול הכהן מבני א"י לעלות לדוכן ולברך להם, וכן דעת מהר"מ בן חביב. אך מהר"א הלוי מסתפק בזה, לפי שבני חו"ל שמתפללים יום זה תפילת המוספים הוא יום החול לבני א"י, ולא שייכא עבודה לגביה, ולכן דעתו שלא יברך אקב"ו כו' רק ברכת כהנים לבד".
ומבואר בדעת מהר"מ בן חביב כדברי הזרע אברהם, שכהן בן א"י רשאי לעלות לדוכן ולברך ביו"ט שני, מכיון שכהן רשאי לעלות לדוכן גם בשעה שאינו מחוייב ב"עבודה". ואילו מהר"א הלוי סבר כדעת השואל בשו"ת זרע אברהם, שניתן לעלות לדוכן רק בשעה שמחוייב ב"עבודה". ומכיון שלבן א"י ביו"ט שני אין חיוב "עבודה" [כדבריו: "ולא שייכא עבודה לגביה"], כי אינו מחוייב בתפילת מוסף, לכן אינו רשאי לעלות לדוכן ולברך.
ברכת כהנים – חלק מהתפילה או ברכה נפרדת שנתקנה בשעת התפילה
ג. ונראה להוסיף, ביסוד המחלוקת האם במנין של בני חו"ל ביו"ט שני מותר לכהן בן א"י לעלות לדוכן, נחלקו הפוסקים הנ"ל בעיקר גדרה של ברכת כהנים – האם ברכת כהנים היא חלק מהתפילה, או שהיא ברכה נפרדת אלא שנתקנה בשעת התפילה.
לדעת הזרע אברהם ומהר"מ בן חביב, ברכת כהנים אינה נחשבת חלק מהתפילה, אלא שנתקנה בשעת התפילה. ולכן מאחר וכהן רשאי לעלות לדוכן ולברך בכל עת שירצה, אלא שתיקנו שיעשה זאת רק בזמן התפילה, נמצא שאם יש ציבור שמתפללים באותו זמן, הרי זה "שעת עבודה" ושפיר רשאי הכהן לעלות לדוכן ואף שהוא עצמו אינו מחוייב בתפילה זו [וכגון בנדון דידן, בן א"י בתפילת מוסף של יו"ט שני].
הדברים מפורשים בשו"ת באר משה (ח"ז, דיני בני א"י בחו"ל, עמ' רב) שכתב: "ואני טרם עיינתי בשערי תשובה אמרתי דלפי עניות דעתי היה נראה בלי שום פקפוק שהכהן בן א"י יכול לעלות אפילו לכתחילה בכל אופן ביו"ט שני במוספין, דהלא לנו [לבני חו"ל] שעת עבודה היא [אך אצלו לא, כי הוא מתפלל תפילה של חול], ולגבי בן ארץ ישראל כל היום כולו חייב בנשיאת כפיים, מאחר דבארץ ישראל נושאים כפיים כל יום. ומאחר שבשחרית לא נשא כפיים כי בחו"ל אין נשיאת כפיים בשחרית, ועוד נוסף על זה הלא כבר כתבנו דמצוה לכהן שיעלה אצל ציבור הגם שלא התפלל עמהם כמבואר. הגם דכהן זה אינו חייב באותו תפילה, כי כבר התפלל תפילת שחרית, ותפילת מוסף אינו חייב להתפלל, דלגבי דידיה לאו יו"ט הוא. עם כל זה מאחר שלהעומדים בתפילה שעת עבודה היא כי הם חייבים בתפילה, ולפיכך יכול לישא כפיו. וממילא בנדון דידן מאחר שלהעומדים בתפילה שעת עבודה, שפיר יכול כהן שהוא בן א"י לישא כפיו לבני חו"ל ביו"ט שני בתפילת מוסף. וכמו כן כהן בן ארץ ישראל שנשא כפיו בתפילת שחרית, אם יש מנין לבני חו"ל בארץ ישראל, ואין להם כהן רק בן ארץ ישראל נושא כפיו במוסף לבני חו"ל. דעיקר הדין שאין נשיאת כפיים בלא תפילה היינו, שחז"ל תיקנו כן שברכת כהנים תהיה בעת תפילת ציבור, ואין נפק"מ איזה תפילה. וסגי אם ציבור מתפללים תפילה שהם חייבים להתפלל, ואז הכהן יכול לברך ברכת כהנים. ובפרט לפי שיטת החרדים הובא בהפלאה, שיש מצות עשה על ישראל שיתברכו, אם כן הכהן צריך לברכם כדי שיקיימו הציבור המצות עשה שיתברכו מכהן".
בדבריו מפורש כדעת הזרע אברהם ומהר"מ בן חביב, שברכת כהנים אינה נחשבת חלק מהתפילה, אלא שנתקנה בשעת תפילת הציבור. ולכן אם לציבור המתפללים זו "שעת עבודה", כבנדון דידן, שלבני חו"ל תפילת מוסף ביו"ט היא כמובן "שעת עבודה", שפיר רשאי כהן בן א"י לעלות לדוכן ולברכם, ואף שהוא עצמו אינו מחוייב בתפילה זו, דלא גרע מכהן שהתפלל כבר שיכול לשוב ולברך ציבור אחר שמתפללים.
וכן נקט האגרות משה (או"ח ח"ה סימן לז אות ו) שכתב: "ומה שאומר בני הרה"ג ר' דוד (שליט"א), דהוא משום דלהכהן אין זה ברכת עבודה, משום שליכא תפילת המוספין לדידיה שהוא בן א"י, והוא כוונת מהר"א הלוי שהביא השערי תשובה שם שמסתפק בזה, שכתב לפי שבני חו"ל המתפללין יום זה תפילת המוספין הוא יום החול לבני א"י ולא שייכא עבודה לגביה. לכאורה כיוון שאף כהן שלא התפלל כאן ובא לבית הכנסת כשאומר רצה, יכול לישא כפיו (או"ח סימן קכח סעי' כח-כט), שלכן גם בזה מסתבר שתלוי בהקהל, וכיוון שלהם איכא עבודה יכול הכהן לישא כפיו".
אולם לדעת השואל בשו"ת זרע אברהם ומהר"א הלוי שניתן לעלות לדוכן רק בשעה שמחוייב ב"עבודה", ולכן בן א"י ביו"ט שני שאינו מחוייב ב"עבודה" [כי אינו מחוייב בתפילת מוסף], אינו רשאי לעלות לדוכן ולברך, צריך לומר שברכת כהנים היא חלק בלתי נפרד מהתפילה, ומי שאינו מחוייב בתפילה, אינו רשאי לעלות לדוכן ולברך את ברכת הכהנים שהיא חלק מהתפילה. ולכן בן א"י שאינו מחוייב בתפילת מוסף ביו"ט שני, גם אינו רשאי לשאת כפיו בתפילה זו.
בן א"י הנמצא ביום שני בחו"ל שרוי בשמחה ולכן רשאי לשאת כפיים
ד. סברא אחרת ומחודשת, מדוע רשאי בן א"י לשאת כפיו בתפילת מוסף של יו"ט שני, ואף שאינו מחוייב ב"עבודה", כתב בשו"ת מהר"ם בריסק (סימן כז) וז"ל: "לענ"ד הדבר פשוט דבן ארץ ישראל כשהוא בחו"ל, יכול לישא כפיו. שהרי הבית יוסף (או"ח סוף סי' קכח) הביא דברי האגור שנשאל מהר"י מולין למה אין הכהנים נושאים כפיהם כל יום, ועיי"ש מה שנדחק ליישב המנהג. וכתב שם הדרכי משה, שעיקר הטעם מפני שטרודים במחייתם ואינם שרויים בשמחה רק ביו"ט. מעתה כשהבן ארץ ישראל הוא בחו"ל ואסור במלאכה ואינו טרוד במחייתו ביו"ט שני, ושרוי הוא בשמחה עם שאר בני חו"ל, ודאי דשרי לישא כפיו, ואין כאן חשש ברכה לבטלה".
ומתבאר בדבריו, שהעובדה שבן א"י אינו מחוייב ב"עבודה" ביום טוב שני, לא מונעת ממנו לעלות לדוכן. וזאת משום, שעיקר הטעם שלא נושאים כפיים בחו"ל בכל יום הוא בגלל שטרודים על המחיה ועל הכלכלה, ואין את השמחה הנדרשת לברכה. ומעתה, כאשר בן א"י שוהה בחו"ל ביו"ט שני, אף שאצלו יום זה הוא כיום חול לענין תפילה וקידוש, אולם הרי הוא נאסר במלאכה ולפיכך הוא שרוי בשמחה. וזו כבר סיבה להתיר לו לעלות לדוכן ביו"ט שני, כבני חו"ל.
"בידו" של בן א"י הנמצא ביום שני בחו"ל להיות "בן חו"ל"
ה. סברא נוספת, מדוע יש להתיר לבן א"י לשאת כפיו בתפילת מוסף של יו"ט שני, מבוארת בדברי שו"ת בצל החכמה (ח"א סימן נה) שהביא את מה שכתב האמרי בינה (או"ח דיני שבת סימן יא), שבן א"י הנמצא בחו"ל ודעתו לחזור, רשאי להוציא את בני חו"ל ידי חובת קידוש ביו"ט שני, ואף שאינו מחוייב בקידוש "כיון שבידו להביא את עצמו לידי חובת קידוש אם יקבע בדעתו שלא יחזור עוד לא"י", נראה שהוא הדין לענין ברכת כהנים [וכפי שכתב הבצל החכמה, שדעת הפוסקים שאינו רשאי לשאת כפיו אינה מסכמת עם האמרי בינה, כדבריו הנ"ל: "לדעת האמרי בינה פשיטא שיכולים לישא כפיהם ולברך, כיון שבידם להחליט להישאר בחו"ל. אלא ודאי דכולהו לית להו סברת האמרי בינה, ואם כן פשיטא דלדידהו הוא הדין בנדון דידן"].
אמנם סברת האמרי בינה שייכת רק בנשיאת כפים של בן א"י הנמצא בחו"ל, שאז "בידו" להחליט להישאר בחו"ל, וייחשב כ"מחוייב בדבר". אולם בנשיאת כפיים במנין של בני חו"ל המתקיים בארץ ישראל ביו"ט שני, צ"ע אם שייך לומר את הסברא ש"בידו" של בן א"י להיות בן חו"ל. כי הסברא של "בידו" מבוססת על כך שבאותו זמן ובאותו מקום הוא יכול לשנות מייד את מצבו [ללא כל פעולה נוספת], אבל בא"י חסר "המקום" ולכן אינו יכול להיחשב "בידו".
גדר יום טוב שני אינו "כדבר חדש" אלא המשך לחיוב יו"ט הראשון
ו. הגרש"ז אויערבך דן בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן ד) בחידושו של האמרי בינה [לעיל אות ד] שבן א"י הנמצא בחו"ל ודעתו לחזור, רשאי להוציא את בני חו"ל ידי חובת קידוש ביו"ט שני, וכתב: "נלענ"ד דאף שאין הבן כרך יכול להוציא את הבן עיר, ולא מהני כלל מה שיכול להחליט להישאר בעיר דהתם כיון שאין זמנו של זה כזמנו של זה, הוי ליה כשני חיובים שונים, ולכן אינו נחשב כמחויב בדבר. והוא הדין נמי דאין בן העיר יכול להוציא לבן הכרך [מטעם זה]. משא"כ הכא [לגבי קידוש ביו"ט שני] הרי שניהם חייבים לקדש רק באותו היום שכתוב בתורה ולא ביום אחר, שהרי חלילה לטעות כאילו באמת לבני חו"ל נוסף עוד יום מעבר למה שכתוב בתורה. אלא דמשום חששא דשמא יחזור ח"ו הדבר לקלקולו ולא ידעו מתי הוא היום הראשון [של יו"ט], נשארו במנהג אבותיהם כאילו גם עכשיו הם חוששים על היום השני שמא הוא היום הראשון. משא"כ בני א"י שמעולם לא נהגו בכך. ונמצא דהוי ליה כאילו גזרו חז"ל על בני חו"ל לא לצאת ידי קידוש שבני א"י יוצאים ביו"ט ראשון בלבד, אלא אם כן יוסיפו לקדש מפני מנהג אבותיהם גם ביום שני, ולראותו כאילו הוא עכשיו יום ראשון. ועל ידי זה שיקדש בשני הימים, הוא יוצא בשלימות מה שחייבה התורה לקדש רק ביו"ט הראשון בלבד. ולכן אפשר דחשיב כשייך באותה מצוה, משום שגם הבן חו"ל שחייב בקידוש ביו"ט השני הרי זה מיסוד חיוב היו"ט ראשון שגם הבן ארץ ישראל חייב בה, ואינו גדר חיוב חדש שהבן ארץ ישראל אינו שייך בו, ואמרינן דאע"ג שכבר יצא ידי חובתו בקידוש שעשה אתמול, מכל מקום כללא הוא דכל ישראל ערבין זה לזה ואע"פ שיצא מוציא".
ומבואר בדברי הגרש"ז, כי גדר יו"ט שני אינו כדבר חדש ותקנה בפני עצמה, אלא זוהי השלמה והמשך לחיוב היו"ט ראשון. ולכן גם בן א"י השוהה בחו"ל נחשב "שייך" לקיום המצוות ביו"ט שני, שכן כל המצוות של יו"ט שני הם "מיסוד חיוב היו"ט ראשון שגם הבן ארץ ישראל חייב בה, ואינו גדר חיוב חדש שהבן ארץ ישראל אינו שייך בו" [ובזה שונה דין יו"ט שני מדיני פורים, שזמן החיוב בעיר וזמן החיוב בכרך הם שני חיובים שונים, ולכן בן הכרך הנמצא בעיר בי"ד אדר אינו נחשב כמחוייב בדבר ואינו יכול להוציא את בן העיר]. ולפי זה יוצא שבן א"י רשאי לקדש עבור בן חו"ל ביו"ט שני, וכן לעלות לתורה ביו"ט שני.
בסיום דבריו, התייחס הגרש"ז לדיני נשיאת כפיים: "ויתכן דהטעם ששלוחי א"י נמנעו מלעלות לתורה ביו"ט שני, וכן הכהנים נשיאת כפים, הוא מפני שנראה קצת כאילו הם מוסיפים על יו"ט ראשון, הואיל ולדידהו הרי זה יום חול. אבל מעיקר הדין כיון שיש ערבות, אפשר דיכולים שפיר להוציא לבני חו"ל". כלומר, לפי יסוד זה, שגדר יו"ט שני אינו כדבר חדש ותקנה בפני עצמה, אלא זו השלמה והמשך לחיוב היו"ט ראשון, נמצא שגם בן א"י השוהה בחו"ל נחשב "שייך" לקיום המצוות ביו"ט שני, שכן כל המצוות של יו"ט שני הם "מיסוד חיוב היו"ט ראשון שגם הבן ארץ ישראל חייב בה, ואינו גדר חיוב חדש שהבן ארץ ישראל אינו שייך בו" – יוצא שבן א"י רשאי לעלות לדוכן ביו"ט שני. ולכן "מעיקר הדין כיון שיש ערבות אפשר דיכולים [הכהנים בני א"י] שפיר להוציא לבני חו"ל", אלא שיש להימנע מכך "מפני שנראה קצת כאילו הם מוסיפים על יו"ט ראשון הואיל ולדידהו הרי זה יום חול".
לסיכום: נחלקו הפוסקים האם כהן בן א"י רשאי לעלות לדוכן ולשאת את כפיו בתפילת מוסף של יו"ט שני.
לדעת השואל בשו"ת זרע אברהם ומהר"א הלוי, לא ישא כפיו, כיון שאינו מחוייב בתפילה.
אך לדעת הזרע אברהם, וכן הכריעו האגרות משה והבאר משה, רשאי לעלות, ונתבאר כי לדעתם ברכת כהנים אינה נחשבת חלק מהתפילה, אלא רק נתקנה בשעת התפילה. ולכן אם לציבור המתפללים זו "שעת עבודה", כבנדון דידן, שלבני חו"ל תפילת מוסף ביו"ט שני היא כמובן "שעת עבודה", שפיר רשאי כהן בן א"י לעלות לדוכן ולברכם, ואף שהוא עצמו אינו מחוייב בתפילה זו, דלא גרע מכהן שהתפלל כבר שיכול לשוב ולברך ציבור אחר שמתפללים.
לפיכך, במעשה שהיה כאן בלוס אנג'לס ביו"ט שני של שבועות, שבני א"י הכהנים יצאו מבית הכנסת בשעת נשיאת כפיים במוסף, נראה כי לפי המובא לעיל בדעת הזרע אברהם, האגרות משה והבאר משה, וכמו כן לפי המתבאר בדברי מהר"ם מבריסק, היו כהנים אלו רשאים לעלות לדוכן אע"פ שלא היו מחוייבים בתפילת מוסף, מכיון שלציבור המתפללים היתה זו "שעת עבודה", וכנ"ל.
פרק ב
נשיאת כפים במנין המצורף מבני א"י ובני חו"ל ביו"ט שני
והנה הפוסקים הנ"ל דנו בשאלה האם בן א"י רשאי לשאת את כפיו ולברך את בני חו"ל בתפילת המוסף של יו"ט שני. ולא נתפרש בדבריהם האם בתפילת מוסף של יו"ט שני, צירופו של בן א"י להשלים מנין של בני חו"ל ביו"ט שני בא"י [שחל ביום חול, שאין בו נשיאת כפים במוסף], מתיר לכהנים לעלות לדוכן, או לא.
יסוד הספק הוא, שגם לדעת השואל בשו"ת זרע אברהם ומהר"א הלוי, יתכן שרק לענין נשיאת כפיים של בן א"י יש לומר שאינו עולה לדוכן במנין של בני חו"ל ביו"ט שני, בגלל שאינו מחוייב בתפילה ואין זו "שעת עבודה" אצלו. אבל לענין יצירת חיוב ברכת כהנים, אין זה משנה כלל שהבן א"י אינו מחוייב בתפילת יו"ט שני, ומאחר ובהצטרפותו יש מנין, חל על המנין חיוב ברכת כהנים, שהרי ברכת כהנים אינה חלק מהתפילה ונחשבת כ"יחידה" בפני עצמה, ולכן הוא יכול להשתתף בה.
ז. רבי צבי פסח פרנק, כתב בבשו"ת הר צבי (או"ח סימן ע) וז"ל: "בשבת קודש אסרו חג של שבועות תרפ"ח נשאלתי בשם האדמו"ר מקארלין שרוצה לקרוא בתורה בקריאה של יו"ט שני של גלויות, ולא היו לו כי אם שמונה אנשים מחו"ל שדעתם לחזור, אי רשאי לצרף שנים מתושבי עיר הקודש. והתרתי, מטעם כי גם בני ירושלים בני חיובא בקריאה נינהו, אלא שהם קוראים בפרשת השבוע, אבל באמת ידי חובת קריאת התורה של שבת המה יוצאים גם בפרשת החג, שהרי במערבא הוי מסיימי לתלת שנין". כלומר, מכיון שבשבת גם בני א"י מחוייבים בקריאת התורה, ניתן לומר שהם יוצאים ידי חובתם גם בקריאת הפרשה של החג, כי למעשה אין זה משנה מה קוראים בשבת, שהרי בזמנו היה המנהג בארץ ישראל להשלים את קריאת פרשיות התורה פעם בשנתיים או בשלוש שנים, כמבואר ברמב"ם (הלכות תפילה פרק יג הלכה א). ואם כן אין זה משנה איזו פרשה קוראים בשבת, ולכן גם בני א"י נחשבים "בני חיובא" בקריאה של יו"ט שני, וממילא יכולים להצטרף לשמונה בני חו"ל, כדי לקרוא בתורה בשבת איסרו חג את קריאת היו"ט שני.
לכאורה לא מובן מדוע השאלה נשאלה רק לגבי צירופם למנין כדי לקרוא בתורה, הרי על ידי הצירוף מותר להם לברך ברכת כהנים [הנאמרת רק במנין], ולמה לא נשאל הגרצ"פ האם ניתן לצרף את בני א"י לבני חו"ל כדי לאפשר להם לעלות לדוכן ולברך ברכת כהנים. וכמו כן יש לדקדק מדוע לא נשאל הגרצ"פ האם ניתן לצרף את בני א"י לבני חו"ל כדי לאפשר להם את עצם התפילה במנין.
תפילה בציבור וחובת הקריאה בתורה בציבור
ח. ויש לומר על פי מש"כ באגרות משה (או"ח ח"א סימן כח) בגדר דין תפילה בציבור: "בדבר מעלת תפילה בציבור ששמע שאמרתי שהוא דווקא כשכל העשרה מתפללים ולא סגי ברוב המנין, הוא האמת. וכן מפורש גם בחיי אדם (כלל יט) שכתב ועיקר התפילה בציבור הוא תפילת שמונה עשרה, דהיינו שיתפללו עשרה אנשים שהם גדולים ביחד, עיי"ש, והביאו במשנה ברורה (סימן צ ס"ק כח). ומה שהוזכר שסגי ברוב מנין הוא רק לענין לומר דבר שבקדושה". ומבואר בדבריו שכדי שתפילה תחשב ל"תפילה בציבור", צריך שיהיו עשרה אנשים שלא התפללו עדיין, והם מחוייבים בתפילה זו. אך לאמירת דברים שבקדושה, דהיינו קדיש, קדושה וברכו, אין צורך בעשרה שלא התפללו עדיין, אלא די בכך שנמצאים עשרה ובתוכם רוב [ששה] שלא התפללו.
ומעתה מובנת שאלת האדמו"ר מקארלין רק לענין צירוף בני א"י לבני חו"ל בקריאת התורה. מפני שלענין צירופם לתפילה אין כל שאלה, ממה נפשך: לענין התפילה שתחשב כ"תפילה בציבור", ודאי לא יועיל צירופם, שכן אין עשרה בני חו"ל שמחוייבים בתפילה זו. ולענין אמירת דברים שבקדושה, ודאי יועיל צירופם, כשם שששה המחוייבים בתפילה יכולים לצרף עוד ארבעה שהתפללו לומר קדיש, קדושה וברכו.
ברם, לענין קריאת התורה מביא רבי ברוך בער (ברכת שמואל, יבמות סימן כא) שהגר"ח מבריסק חקר, האם קריאת התורה היא חובת הציבור, והיינו שהחיוב חל רק על ציבור של עשרה איש, וכל זמן שאין עשרה אין כלל חיוב. או שקריאת התורה היא חובת כל יחיד ויחיד, אלא שהדין הוא שאין קריאת התורה אלא אם כן יש ציבור של עשרה. ונפקא מינה לדין "רובו ככולו", והיינו כשיש רוב שעדיין לא קראו בתורה [ו' בני אדם] ומיעוט [ד' בני אדם] שכבר קראו, האם יש חיוב לקרוא בתורה מדין רובו ככולו. אם נאמר שקריאת התורה היא חובת הציבור הנעשה דווקא על ידי עשרה איש ביחד, לא שייך לומר רובו ככולו, שהרי החיוב מעולם לא חל כל עוד לא היו עשרה. אולם אם נאמר שהקריאה היא חובת היחיד, שייך הדין של רובו ככולו ואם יהיה רוב שעדיין לא קראו בתורה ומיעוט שכבר קראו, יהיה חיוב לקרוא בתורה מדין רובו ככולו שכעת ישנם עשרה ואפשר לקרוא בפניהם בתורה.
לפי זה יש לומר, שיסוד הספק בשאלת האדמו"ר מקארלין, האם שני בני א"י מצטרפים להשלים מנין עם שמונה בני חו"ל לקריאת התורה, טמון בגדר ההלכה שצריך עשרה בקריאת התורה. אם הקריאה היא חובת הציבור, ברור שכל זמן שאין עשרה בני חו"ל המחוייבים בקריאה, לא ניתן יהיה לקרוא בפרשת יו"ט שני, ולא יועיל צירופם של בני א"י, כי כל חובת הקריאה חלה רק כאשר יש עשרה המחוייבים בדבר [ולא מועיל בזה דין "רובו ככולו"]. מה שאין כן אם קריאת התורה היא חובת היחיד, שייך בזה דין "רובו ככולו", וכאשר יש רוב מנין המחוייבים בקריאה, ניתן כבר לקרוא, ויועיל צירופם של בני א"י להשלים את המנין.
וזו איפוא הסיבה, שבקריאת התורה הסתפק האדמו"ר מקארלין האם ניתן לצרף בני א"י לבני חו"ל, בעוד שלענין תפילה לא היה לו כל ספק, וכפי שנתבאר.
נשיאת כפיים – חובת הציבור או חובת היחיד
ט. והנה גם בגדר נשיאת כפיים יש לחקור האם זוהי חובת הציבור, והיינו שהחיוב חל רק על ציבור של עשרה איש, שאם יש בתוכם כהנים עליהם לעלות לדוכן, וכל זמן שאין עשרה אין כלל חיוב. או שנשיאת כפיים היא חובת כל יחיד ויחיד, אלא שהדין הוא שאין נשיאת כפיים אלא אם כן יש ציבור של עשרה. ונפקא מינה לנדון דידן, האם בתפילת מוסף של יו"ט שני, צירופו של בן א"י להשלים מנין של בני חו"ל ביו"ט שני בא"י [שחל ביום חול, שאין בו נשיאת כפים במוסף], מתיר לכהנים לעלות לדוכן, או לא.
אם נשיאת כפיים היא חובת הציבור, כל זמן שאין עשרה בני חו"ל המחוייבים בנשיאת כפיים, לא ניתן יהיה לעלות לדוכן ולברכם, ולא יועיל צירופם של בני א"י, היות והחיוב לשאת כפיים חל רק כאשר יש עשרה המחוייבים בדבר. אולם אם נשיאת כפיים היא חובת היחיד, שייך בזה דין "רובו ככולו", וכאשר יש רוב מנין המחוייבים בברכת כהנים, ניתן כבר לעלות לדוכן, ויועיל צירופם של בני א"י להשלים את המנין ויוכלו לשאת כפיים.
בפשטות נראה כי נשיאות כפיים היא חובת היחיד, וכאשר יש רוב מנין המחוייבים בברכת כהנים, ניתן כבר לעלות לדוכן, וככל ה"דברים שבקדושה" שצריכים עשרה אך די בששה מחוייבים כדי לאומרם. ופוק חזי מאי עמא דבר, ובכל מקום נוהגים שכאשר ששה המחוייבים בתפילה מצרפים עוד ארבעה שאינם מחוייבים, חוזר הש"ץ על התפילה, אומרים קדושה ולאחר מכן גם נושאים כפיים.
דברים אלו עולים בקנה אחד עם שיטתו של הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ח ה"ה) שכתב כי נשיאות כפיים היא בכלל "דברים שבקדושה" שצריכים עשרה, כדבריו: "ואין אומרים קדיש אלא בעשרה, ואין הכהנים נושאים ידיהם אלא בעשרה". ומפורש כי נשיאות כפיים היא בכלל ה"דברים שבקדושה" שצריכים עשרה. ואם כן ודאי שבנדון דידן, על ידי צירופם של בני א"י ניתן לשאת כפיים, כשם שששה המחוייבים בתפילה יכולים לצרף עוד ארבעה שהתפללו ולומר קדיש, קדושה וברכו.
כמו כן נראה כי לפי דברי הגרש"ז אויערבך המובאים לעיל [אות ו] שגדר יו"ט שני אינו כדבר חדש ותקנה בפני עצמה, אלא זוהי השלמה והמשך לחיוב היו"ט ראשון, ולכן גם בן א"י השוהה בחו"ל נחשב "שייך" לקיום המצוות ביו"ט שני, ודאי צירופם של בני א"י לבני חו"ל מאפשר את העליה לדוכן ביו"ט שני, מכיון שגם בן א"י "שייך" בחיוב ברכת הכהנים של יו"ט שני.
עשרה בברכת כהנים – מדין "כה תברכו את בני ישראל"
י. אלא שבדברי הר"ן (מגילה יג, ב בדפי הרי"ף ד"ה ואין נושאין) נתבאר טעם אחר מדוע צריך עשרה בברכת כהנים, וז"ל: "כתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, וכתיב כה תברכו את בני ישראל אמור להם, ובני ישראל עשרה משמע כדילפינן בגמרא לענין דבר שבקדושה, מדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל". ומבואר בדבריו שהטעם לעשרה בברכת כהנים הוא בגלל שהכהנים נצטוו לברך את "בני ישראל", ואין "בני ישראל" פחות מעשרה. [וחיובם אינו מדין "דברים שבקדושה", ומה שהביא הר"ן את ענין "דבר שבקדושה" הוא רק ללמוד כי "בני ישראל" היינו עשרה, כמתבאר בהלכה שדברים שבקדושה נאמרים בעשרה כפי שנלמד מהפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל"].
לשיטת הר"ן שצריך עשרה בברכת כהנים כי הכהנים נצטוו לברך את "בני ישראל", ואין "בני ישראל" פחות מעשרה, נראה שיצטרכו עשרה המחוייבים בברכת כהנים, אחרת אין כאן "בני ישראל" המחוייבים בברכה. וכמבואר בדברי האגרות משה [לעיל אות ח] שכדי שתפילה תחשב ל"תפילה בציבור", צריך שיהיו עשרה אנשים שלא התפללו עדיין, והם מחוייבים בתפילה זו. ויוצא לפי זה כי גדר נשיאת כפיים הוא חיוב המוטל רק על ציבור של עשרה איש, שאם יש בתוכם כהנים עליהם לעלות לדוכן, וכל זמן שאין עשרה אין כלל חיוב. וממילא בנדון דידן, כל זמן שאין עשרה בני חו"ל המחוייבים בנשיאת כפיים, לא ניתן יהיה לעלות לדוכן ולברכם, ולא יועיל צירופם של בני א"י, היות והחיוב לשאת כפיים חל רק כאשר יש עשרה המחוייבים בדבר.
אלא שכאמור, לא נוהגים כן, אלא גם כאשר יש רק ששה המחוייבים בתפילה המצרפים עוד ארבעה שאינם מחוייבים, חוזר הש"ץ על התפילה והכהנים נושאים כפיהם, וצ"ע.
[והרשב"א (מגילה כג, ב ד"ה ואין נושאים) כתב על דברי המשנה "ואין נושאים את כפיהם בפחות מעשרה", וז"ל: "פירוש, משום דמזכיר את השם ואומר יברכך ה', והוה ליה כזימון בעשרה דצריך משום דאמר נברך לאלקינו". ולמדנו מדבריו עוד טעם מדוע צריך עשרה בברכת כהנים, והיינו שצריך מנין בנשיאת כפיים מדין הזכרת שם ה'. ולפי טעם זה צ"ע האם יש חיוב נשיאת כפיים בצירוף ארבעה שאינם מחוייבים. כי בהלכות זימון (או"ח סי' קצז וסי' קצח) משמע שניתן לצרף לזימון עשרה רק מי שאכל, ומחוייב בזימון, ואם יש ששה שאכלו וארבעה שלא אכלו כלל, לא ניתן להזכיר שם שמים. ואם כן הוא הדין בנשיאת כפים. אולם יתכן שהסיבה שבזימון מי שלא אכל אינו מצטרף, מכיון שאינו יכול לומר "ברוך שאכלנו משלו" (עי' במשנ"ב סי' קצז ס"ק ז וסי' קצח ס"ק א). וטעם זה כמובן לא שייך בנשיאת כפיים, וצ"ע].
אם כנים הדברים, ניתן לומר כי השאלה האם ניתן לצרף את בני א"י לבני חו"ל כדי לאפשר להם לעלות לדוכן ולברך ברכת כהנים, תלויה בשיטות הראשונים הנ"ל:
לדעת הרמב"ם, על ידי צירופם ניתן לעלות לדוכן ולברך ברכת כהנים. אך לדעת הר"ן, כל זמן שאין עשרה בני חו"ל המחוייבים בנשיאת כפיים, אי אפשר לקיים את הציווי לברך את "בני ישראל", כי אין בני ישראל פחות מעשרה ברי חיובא בברכת כהנים [ובדעת הרשב"א עדיין צ"ע].
ולפי חידושו של הגרש"ז אויערבך שגדר יו"ט שני הוא המשך חיוב יו"ט ראשון, ולכן בן א"י נחשב כ"שייך" בחיובי מצוות יו"ט שני, מסתבר שצירופם של בני א"י מאפשר את העליה לדוכן ביו"ט שני, מכיון שגם הם נחשבים כ"מחוייבים בדבר".