צירוף ישן לתפילה ולנשיאת כפיים

צירוף ישן לתפילה ולנשיאת כפיים

א. בענין תפילה ואמירת קדיש קדושה וברכו פסק השו"ע (או"ח סימן נה סע' ו): "ואם התחיל אחד מהעשרה להתפלל לבדו ואינו יכול לענות עמהם, או שהוא ישן, אפילו הכי מצטרף עמהם". עם זאת כבר הביא המשנה ברורה שם (ס"ק לג) שהט"ז (ס"ק ד) חולק וסובר שישן אינו מצטרף, והסכים עמו הפרי חדש "דישן חשיב כשוטה", ומשום כך הכריע המשנ"ב: "על כן לכתחילה בודאי צריך להקיצו ועכ"פ לעוררו שיהיה מתנמנם". 

והוסיף בביאור הלכה (שם ד"ה או שהוא ישן) וכתב: "ואם אי אפשר [לעוררו] גם כן בזה צריך עיון למעשה, כי אף דבפרי מגדים (משבצות זהב אות ד) כתב דאם אי אפשר הסומך על השו"ע לא הפסיד, וכן משמע מהחיי אדם, הלוא בברכי יוסף וכן הדרך החיים הסכימו עם הט"ז והפר"ח. ואפשר שבמקום שמתפללין קדיש וקדושה בקול רם והשאר בלחש יש להקל במקום הדחק בישן דלית בזה חשש ברכה לבטלה, וכן משמע מפרי מגדים דזה קיל יותר".

עוד הביא המשנה ברורה (שם ס"ק לג) בשם הפמ"ג שכתב, דה"ה לענין זימון עשרה גם כן ישן מצטרף לדעת השו"ע כמו לענין תפילה. ולענין קריאת התורה ונשיאת כפים צ"ע. אך לענין קריאת המגילה בודאי אין הישן מצטרף לעשרה לכו"ע, דבמגילה בעי עשרה לפרסומי ניסא ובישן ליכא פרסום". 

אמנם מה שהסתפק הפמ"ג לענין צירוף ישן לענין קריאת התורה, בביאור הלכה בהלכות קריאת ספר תורה (או"ח סי' קמו ד"ה ולקרות) פשיטא ליה דאינו מצטרף. דבריו שם נסבו על דברי תרומת הדשן (סימן כד) המובא במג"א (סע' ה) שמתיר לקרות שנים מקרא ואחד תרגום בשעת קריאת התורה אפילו כשאין עשרה שמקשיבים לקריאת התורה, כיון שגם הוא עסוק באותו ענין. וכתב הביאור הלכה: "ולא מיבעיא לדעת הט"ז וסייעתו (בסימן נה) דישן וכן מדבר ואינו שומע אינו מצטרף לענין תפילה משום דבעינן עשרה דצייתי, וכדברי הרא"ש המובא (בסימן קכד סע' ד), בודאי גם הכא בעינן עשרה דצייתי למה שקורא בספר, ואין להתיר במה שעוסק באותו ענין, דהא הט"ז שם כתב דגם בההיא דסעיף ו' דעסוק ג"כ בענין תפילה אינו מותר רק משום דיכול להפסיק ולשתוק ושומע כעונה. אלא אפילו להשו"ע שם דמקיל, אפשר הוא דוקא בתפילה ולא בקריאת התורה דשם בעינן דוקא צבור [ותדע דהא בעניני התפילה אחד מקבץ עשרה בני אדם אף שכבר התפללו ויצאו ידי ברכו וקדושה ועובר לפני התיבה ואומר ברכו וקדושה והכל עונין אחריו, ולא מצינו כן בקריאת התורה שאחד שלא שמע קריאת התורה יוכל לקבץ עשרה שכבר קראו ולקרות עוד הפעם בשבילו (ועי' בסימן קמב בביאור הלכה) ועל כרחך דלא נתקנה אלא בצבור דוקא]. ובאמת ע"כ מוכרחין אנו לומר כן לדעת השו"ע דקריאת התורה חמיר טפי, דהא בעניננו מבואר להדיא בבה"ג ורי"ף דבעינן עשרה דצייתי ולא מצטרף במה שאחד יושב ועוסק אפילו בד"ת, ולדעת השו"ע שם הלא מצטרף במה שיושב שם בביהכ"נ לחוד וכמבואר שם במג"א (ס"ק ח), וע"כ דקריאה חמירא טפי [ומזה באמת נפשט ספיקא דפמ"ג שהבאתי לעיל במשנ"ב (סימן נה ס"ק לג) שמסתפק לענין קריאת התורה אם ישן מהני, ומדברי בה"ג ורי"ף משמע דלא מהני]", עכ"ל.

אך דברי הביאור הלכה עדיין צריכים תלמוד, שכן לכאורה מהו ההבדל בין ציבור של תפילה לציבור של קריאת התורה. וגם אם נכון הדבר שקריאת התורה נתקנה רק בציבור, ו"בעינן דוקא ציבור" כדבריו, אולם סוף סוף גם בתפילה הציבור נוצר מהצטרפות היחידים, וכשם שבקריאת התורה אין הישן מצטרף, גם לצירוף עשרה לתפילת ציבור לא יצטרף הישן.

עוד יש להבין לפי דברי הפמ"ג, מדוע שונה דין נשיאת כפים מדין תפילה, שיש צד לומר שאין לצרף ישן לקיום נשיאת כפים בעשרה, למרות שמועיל צירופו לתפילה ואמירת קדיש קדושה וברכו. 

בקושיה זו עמד בספר משמרת חיים (חלק א ענייני ק"ש ותפילה אות ה) וכתב: "במה שנסתפק הפרי מגדים בהא דקיי"ל דישן מצטרף למנין עשרה לתפילה, ומסתפק אם מצטרף ג"כ לענין נשיאות כפים משום "ונקדשתי בתוך בני ישראל", פרסום, בעינן כולם נעורים. וגבי קריאת המגילה בוודאי לא מהני ישן משום דפרסום הנס בעינן וליכא. וצ"ע מאי שנא תפילה מנשיאות כפיים דהמקור דתפילה בעי עשרה הוא גם מ"ונקדשתי בתוך בני ישראל" כמבואר בברכות (כא, ב) ואם כן מאי שנא זה מזה". 

ויש להוסיף שדבר זה אכן צ"ע ביותר, לפי מה שיש ללמוד ממה שכתב הרמב"ם בכותרת להלכות תפילה: "הלכות תפילה וברכת כהנים. יש בכללן שתי מצוות עשה, אחת לעבוד את ה' בכל יום בתפילה. שניה, לברך כהנים את ישראל בכל יום. וביאור שתי מצות אלו, בפרקים אלו". באחד עשר הפרקים הראשונים מבוארים הלכות תפילה. בפרקים י"ב-י"ג דיני קריאת התורה, ובפרקים י"ד-ט"ו דיני נשיאת כפים. ולכאורה לא מובן מדוע תחת הכותרת "הלכות תפילה" מצורפים יחד דיני תפילה, קריאת התורה ונשיאת כפים. וכידוע הקפיד הרמב"ם מאד על סדר הדברים. ומכאן נלמד שקריאת התורה ונשיאת כפים הם חלק בלתי נפרד מהתפילה, ואינם דברים נפרדים ממנה. 

ראיה נוספת, מהמבואר בשו"ע (או"ח סימן נה סע' ב) "אם התחיל לומר קדיש או קדושה בעשרה ויצאו מקצתן, גומרים אותו הקדיש". ובמשנה ברורה (ס"ק ו) הביא בשם הבית יוסף: "והוא הדין בכל דבר שצריך עשרה, כגון נשיאת כפים וקריאת התורה והפטרה בנביא". הרי לנו שדין נשיאת כפים וקריאת התורה שווה לדין התפילה. והיינו כמו שנתבאר שקריאת התורה ונשיאת כפים הם חלק מהתפילה, ואינם דברים נפרדים ממנה. וכל הדינים שיש בהלכות תפילה יש גם בקריאת התורה ובנשיאת כפים. ומעתה תמוה בכפליים, מדוע לפי הפמ"ג יהיה דין צירוף ישן לתפילה שונה מדין צירוף ישן לקריאת התורה ולנשיאות כפיים, וצ"ע.

האם ישן מופקע מחיוב קיום המצוות ודינו כשוטה

ב. ונראה ששורש מחלוקת הפוסקים אם ישן מצטרף למנין תלוי בשאלה היסודית, האם ישן מופקע מחיוב קיום המצוות ודינו כשוטה, או לא.

בספר הליכות שלמה על הלכות תפילה (מילואים סימן יב) דן בשאלה, האם על הרואה את חברו ישן כשהשעה קרובה לסוף זמן קריאת שמע או תפילה, מוטל להקיץ את חברו כדי שיספיק לקיים המצוה. וכתב הגרש"ז אויערבך: "והנה מצד הסברה נראה ברור שמעיקר הדין בשעה שהאדם ישן אין עליו חיוב קריאת שמע, והריהו אז כשוטה גמור ולא יענש על זה שלא התפלל משום ביטול עשה, משום דאנוס הוא, וציין שכן פסק בשו"ת שאלת יעבץ (ח"ב סי' צז) שהישן אינו בר חיובא ופטור מהמצוות. וכמו כן הרואה אדם ישן ועליו בגד של ד' כנפות ללא ציצית אינו צריך להעירו כי בשעה זה אינו מוטל עליו חיוב להטיל ציצית שהרי החיוב חל רק בשעה שלובש, והישן שהוא כשוטה אין לבישתו לבישה המחייבת כלל. וכמו כן לענין סוכה נראה דאיסור השינה מחוץ לסוכה לא נאמר אלא לאדם ניעור בשעה שנשכב לישון, אולם מי שכבר ישן שאינו בר דעת ופטור מן המצות יש לדון שאינו חייב כלל במצות סוכה באותה שעה ומותר להוציאו תוך כדי שינתו מן הסוכה" [ובהערה שם מובא שכך גם הורה הגר"י כהנמן הגאב"ד בפונביז' הלכה למעשה בישיבת פונביז']. 

ברם למעשה מסיק הגרש"ז: "לענין קריאת שמע נראה דוודאי ראוי שיקיצנו משנתו כדי שיקרא קריאת שמע ויתפלל, דאף שאין עליו חיוב כלל ולא יענש על זה שלא התפלל משום ביטול עשה, דאנוס הוא, מכל מקום סברה הוא שיש לזכותו שלא יפסיד קיום מצות קריאת שמע ותפילה. ושאני מסוכה שמותר להוציאו לחוץ לסוכה באמצע שנתו, דהתם אין מוטלת עליו מצוה לישן בסוכה אלא שאסור לישון חוץ לסוכה. אלא נידון הקריאת שמע דומה לישן בליל יו"ט ראשון של סוכות, דודאי מצוה להעירו כדי שיאכל כזית בסוכה ולא יפסיד המצוה". 

הרי לנו דעת הגרש"ז, שהאדם הישן בשעת שינתו מופקע מקיום המצוות, אלא שיש סברה לומר שכדאי להעיר אותו כדי לזכותו בקיום מצוות, כגון קריאת שמע ותפילה, משא"כ שינה בסוכה שאיננה מצוה [אלא איסור שלא ללכת לישון מחוץ לסוכה] אפשר יהיה אפילו באמצע שינתו להוציאו מהסוכה. 

דברים אלו הם בניגוד לדברי המהרי"ל דיסקין (בספרו על התורה, בפרשת אמור; המובאים בספר הליכות שלמה, שם) הסובר שיש להעיר את מי שישן מערב חג הסוכות, כשקידש היום. והיינו, כי לדעתו הישן אינו מופקע מהמצוות כשוטה.

ובאמת, מחלוקת זו בדין ישן אם דינו כשוטה קדומה היא, וכפי שמביא בשדי חמד (חלק ג מערכת יו"ד כלל לד) מדברי האחרונים שדנו בענין, ורצה להוכיח מדין צירוף ישן למנין "שישן מחוייב במצוות אלא דמצד אונס שינה רחמנא פטריה, ולכן שייך שפיר למימר דגם הוא נחשב כהתשעה נעורים אף דאינו יכול לעמוד עמהם. שאם נאמר שעל ישן ליכא שום חיוב מצוה והרי הוא כשוטה וקטן, ודאי דאי אפשר לומר דיצטרף". ולפי זה הוסיף: "ומאחר דפסקו הפוסקים דישן מצטרף מוכח דמחייב במצוות אלא דרחמנא פטריה מצד אונסו, ממילא דבר שיכול לקיים כגון לבישת ציצית הרי יש בידו לקיימו". 

לפי דברים אלו, נמצא כי דעת הט"ז והפרי חדש הסוברים שישן אינו מצטרף למנין [כמובא לעיל אות א], כדעת הגרש"ז והשאלת יעבץ, הסוברים שישן לאו בר קיום מצוות הוא. 

ואכן הדברים מפורשים במה שכתב המשנה ברורה שהטעם שישן אינו מצטרף למנין הוא "דישן חשיב כשוטה". ודעת השו"ע שישן מצטרף למנין היא, כאמור, כדעת המהרי"ל דיסקין והפוסקים המובאים בשדי חמד שישן מחוייב במצוות גם בשעת השינה.

ברכת לישב בסוכה לאחר שישן בה בלילה

ג. נראה לפי יסוד מחלוקת זו לבאר מחלוקת נוספת בין הפוסקים, האם לאחר שישן בלילה בסוכה צריך לברך שנית בבוקר ברכת לישב בסוכה. המג"א (סימן תרלט ס"ק יז) כתב: "גם מה שכתב [השל"ה מסכת סוכה ד"ה נראה לי] שאם מברך בבוקר [לישב בסוכה] פטור מלברך עד בוקר שני, צ"ע, כיון שישן בסוכה למה תחשב הלילה הפסק. וראיה ברורה מדאיתא במנחות פרק התכלת (מג, א) דלמאן דאמר לילה זמן ציצית אם ישן בטליתו אין צריך לברך בבוקר. ומכל שכן לפי מה שכתב בב"ח (סוף סימן ח) דאפילו לדידן אין צריך לברך, כל שכן כאן". 

ונראה שיסוד מחלוקת המג"א והשל"ה הק' הוא, שלדעת השל"ה למרות שישן בסוכה כחיובו, מכל מקום מאחר שכבר נרדם בשעת השינה הוא מופקע מקיום מצות הסוכה [ומותר אפילו להוציאו מהסוכה, כפי שנתבאר לעיל לפי דעה זו] והשינה בסוכה בשעה זו אינה נחשבת לקיום מצוה, ולכן השינה מהווה הפסק לברכת לישב בסוכה, ובבוקר כשמתעורר ומתחיל חיוב חדש של ישיבת סוכה, מחוייב לברך מחדש ברכת לישב בסוכה. 

אולם לדעת המג"א, גם בשעת השינה מתקיימת מצות ישיבה בסוכה, מכיון שישן שפיר מחוייב במצוות ואינו מופקע מהן, ומכיון שכך אין השינה בסוכה מהווה הפסק לברכת לישב בסוכה, ולכן אין לברך ברכת לישב בסוכה בשנית.

טעמים נוספים מדוע ישן אינו מצטרף למנין

ד. כאמור לעיל, טעמם של הסוברים שישן אינו מצטרף למנין הוא "דישן חשיב כשוטה". 

טעם אחר מצאנו מפורש בדברי שו"ע הרב (סי' נה סע' ח) שכתב: "ויש אומרים שהוא הדין אם אחד מעשרה ישן מצטרף לדבר שבקדושה אע"פ שאינו עונה עמהם. אבל יותר מאחד אין כבוד שמים לצרפם אם הם ישנים. ויש אומרים שאין לדמות ישן למתפלל לפי שהישן נשמתו מסתלקת ממנו ואין קדושה שורה עליו ואפשר שרוח טומאה שורה עליו אפילו שישן ביום, כמו שנתבאר בסימן ד'. ולענין מעשה אין להכניס עצמו למחלוקת כיון שאפשר להקיצו". 

ומבואר בדבריו שהטעם שאי אפשר לצרף ישן לאמירת דברים שבקדושה הוא, שנשמתו מסתלקת ממנו בשעה שישן, ולכן אדם שלא שורה עליו רוח קדושה [וגם אפשר שרוח טומאה שורה עליו] אינו יכול להצטרף לאמירת דברים שבקדושה.

מכל מקום, הגם שכתב השו"ע הרב, שלמעשה צריך להעיר את הישן כדי לצרפו לאמירת דברים שבקדושה. אך בסע' י' כתב השו"ע הרב: "ומי שישן בשעה שהציבור מגיעים לדבר שבקדושה, נכון שימתינו עד שיעוררוהו משנתו. ואם לא רצה לעמוד אין צריך". 

[ומה שהביא שו"ע הרב מחלוקת אם אפשר לצרף כמה בני אדם שישנים למנין, מחלוקת זו הובאה גם בדברי המשנה ברורה (סי' נה ס"ק לב) שדעת האליה רבה ודרך החיים שלשון השו"ע "אחד מהעשרה" לאו דווקא, אלא הוא הדין יותר מאחד, ובלבד שישארו רוב אנשים שאינם מתפללים שמונה עשרה ויכולים לענות עמהם. ברם דעת הבאר היטב (שם ס"ק ט) והחיי אדם להחמיר שדווקא ישן אחד מצטרף ולא יותר. ומסיים המשנה ברורה: "ובישן בודאי אין לצרף אפילו במקום הדחק ביותר מאחד, כי בלאו הכי יש הרבה פוסקים המחמירים בישן"].

כעין דברי שו"ע הרב כתב גם בערוך השלחן (סימן נה סע' יב) וז"ל: "שוטה בודאי אינו מצטרף, וכן החרש שאינו שומע ואינו מדבר הרי זה כשוטה. אבל כשמדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר דינו כפיקח לכל דבר ומצטרף. ואין לשאול, אחרי שאינו שומע שאמר הש"ץ או אינו מדבר בעצמו איך יצטרף לאמירת קדיש וקדושה. דאין זה שאלה כלל, דאינו מעכב מה שאין כולם עונים ושומעים, כמו שיתבאר [להלן בהלכה הסמוכה] דהישן מצטרף למנין וכן העומד באמצע התפילה מצטרף אף שאינו יכול להפסיק ולענות. והטעם, דעשרה בעינן דאכל בי עשרה שכינתא שריא, וכשהשכינה כאן יכולים לומר כל דבר שבקדושה אף שלא הכל עונים". 

והוסיף ערוך השלחן (שם סע' יג) "וז"ל רבינו הב"י בסעיף ו' ואם התחיל אחד מהעשרה להתפלל לבדו ואינו יכול לענות עמהם או שהוא ישן אפילו הכי מצטרף עמהם, עכ"ל, והטעם כמו שביארנו. ויש מי שחולק על הך דישן וסבירא ליה דאינו מצטרף, ולא דמי לעומד בתפילה, שהרי יכול לשתוק ולשמור הקדיש והקדושה משא"כ בישן [ט"ז סק"ד]. ועוד דהעומד בתפילה הרי הוא עוסק בצרכי שמים, אבל הישן לשעתו הוא כמת בעלמא, ולכן אנו מברכים המחזיר נשמות לפגרים מתים, ואיך יצטרף. ומכל מקום יש שמקיימים דבריו [מג"א ס"ק ח וא"ר ס"ק ז]. מיהו יותר מאחד לא יצרפו [מג"א שם] אבל העומדים בתפילה יוכלו לצרף עד ארבעה. מיהו בישן ודאי לכתחילה יש להקיצו. וחולה כשהוא בדעתו מצרפין אותו אם שוכב בחדר המתפללין, ואם אינו בדעתו נראה לי שאין מצרפין אותו. ואפילו למאן דסבירא ליה דישן מצטרף לאו דמי לחולה, דישן אפשר להקיצו משא"כ חולה".

צירוף ישן לעומת צירוף חולה למניין 

ה. חילוקו של ערוך השולחן בין ישן, שיותר מאחד אי אפשר לצרף, לבין עומדים בתפילה שאפשר לצרף עד ארבעה, מבואר לפי דברי השו"ע הרב שהטעם שלא לצרף יותר מישן אחד הוא "שאין זה כבוד שמים" לצרפם, והיינו שאם ישן רק אחד אין הדבר ניכר, אולם כאשר יותר מאחד ישן, הדבר ניכר, ויש בכך זלזול בכבוד שמים. מה שאין כן העומדים בתפילה, אף שמתפללים לעצמם, בכל זאת הרי הם עסוקים בענין של קדושה ואין זה זלזול לצרפם, ולכן מצטרפים למנין כל זמן שיש רוב מתפללים.

אולם מאידך, במה שהחמיר ערוך השלחן בחולה יותר מישן, שחולה שאינו בדעתו לא מצטרף למרות שישן כן מצטרף, בגלל שישן אפשר להקיצו משא"כ חולה, נראה שלפי דברי שו"ע הרב יש לדון להיפך. שכן השו"ע הרב כתב בטעם שישן אינו מצטרף לאמירת דברים שבקדושה מאחר "ולא שורה עליו רוח קדושה ואפשר שרוח טומאה שורה עליו". ומבואר בדבריו שצירוף ישן למנין בלתי אפשרי: 

[א] מאחר ולא שורה עליו רוח קדושה. 

[ב] בגלל שאפשר שרוח טומאה שורה עליו. ומעתה בצירוף חולה לאמירת דברים שבקדושה, אמנם אפשר לומר שבגלל מצבו הוא מופקע מענין הקדושה והתפילה, אולם ודאי שהטעם שנאמר בישן ש"אפשר שרוח טומאה שורה עליו" לא שייך בו. נמצא שמצד סברה זו חמור יותר דינו של הישן מדין החולה.

ולכאורה גם מצד סברת "כבוד שמים" הנזכרת לעיל, יש להחמיר בישן יותר מבחולה, מפני שדוקא במצב של ישן יש לומר שאין לצרפו לתפילה בגלל שדבר זה נראה כזלזול בכבוד שמים, מה שאין כן חולה שהוא אנוס באונס הניכר, שאין כל כך זלזול בכבוד שמים לצרפו למנין. הרי שלכאורה יש צדדים לומר שאדרבה, יש להחמיר בענין ישן שלא לצרפו למנין, יותר מחולה, ודלא כסברת ערוך השלחן שהחמיר בחולה יותר מישן, וכתב בפשטות שאין לצרפו, וצ"ע.

[וראיתי דבר חידוש בספר חתן סופר (שער ברכת השחר והתורה אות ב) שהסתפק לדעת הט"ז שישן אינו מצטרף למנין, אולי דין זה נאמר דוקא אם ישן מעיקרא ואחר כך באים תשעה, שאז אי אפשר לצרפו למנין מכיון שבשעה שישן "סליק נשמתא ולא שריא שכינה שם דהא בישן לית ביב נשמתא קדישא". אבל אם התחילו עשרה להתפלל ואחד מהם נרדם, נוכל לומר שכבר באה שכינה ושרתה כאשר היו כולם ערים, ואיננה מסתלקת אם אחד מהם ישן. וצ"ע].

החילוק בין צירוף ישן לתפילה וצירופו לברכת כהנים

ו. בספר משמרת חיים מיישב את הקושיה מדוע לפי הפמ"ג שונה דין צירוף ישן לנשיאת כפים מדין צירופו לתפילה, וז"ל: "ונראה דגבי תפילה יש דין של ציבור, וציבור מיקרי אפילו אם אחד ישן, דבמציאות ציבור יש כאן. משא"כ בנשיאות כפים אין הציבור עושה כלום, ולכן אין כאן דין דציבור אלא דהקב"ה אינו משרה שכינתו אלא בתוך בני ישראל, ובתוך בני ישראל היינו שמתפרסם הדבר בתוך בני ישראל, וזהו כשיש עשרה, ואם אחד ישן דאז אינו מתפרסם הדבר לא שייך לברך ברכת כהנים. ולכן נסתפק הפמ"ג אולי אינו מצטרף גבי ברכת כהנים. ואף דשתי הדינים נלמדים מפסוק אחד ד"ונקדשתי בתוך בני ישראל", מכל מקום חלוקים בגדרם כמו שנתבאר", עכ"ד.

ונראה להוסיף בביאור חילוקו של המשמרת חיים, שצירופו של ישן להשלים מנין עשרה יתכן רק אם לציבור המצטרף אין תפקיד ליצור ולפעול משהו על ידי צירופם. אולם במידה ולציבור יש תפקיד כלשהו, כגון לפעול בפרסום הנס או כל פעולה אחרת, לא יוכל ישן להצטרף. והטעם לכך הוא, שרק אם לציבור המצטרף אין תפקיד ליצור ולפעול משהו על ידי צירופם, אז שייך לומר שגם הישן יצטרף, משום שבסופו של דבר הוא נוכח יחד עם המנין. ואף שאינו משתתף בפועל עם הציבור, אין בכך גירעון, שכן במידה ואין כל תפקיד או פעולה על הציבור, די בעצם היותו שותף להתהוות מעמד של עשרה. אולם אם מוטל על הציבור תפקיד לפעול, כגון לפרסם הנס, לא יוכל ישן להצטרף למנין, מכיון שבעודו ישן הוא אינו יכול להיות שותף פעיל לפעול את הפעולה המוטלת על הציבור.

והנה בברכת כהנים יש לציבור תפקיד להתברך מהכהנים, כפי שכתב בספר חרדים (פרק ד אות יח) "וישראל העומדים פנים כנגד פני הכהנים בשתיקה ומכוונים ליבם לקבל ברכתם כדבר ה' נמי בכלל המצוה, ממנין תרי"ג". משא"כ בתפילה, אין לציבור כל תפקיד בתפילת השליח ציבור, אלא רק צריך מציאות שתפילת הש"ץ וכן אמירת כל דבר שבקדושה יהיה במעמד עשרה.

ומעתה מובן מדוע דוקא בתפילה גם ישן מצטרף למנין עשרה, שכן בתפילה אין הציבור פעיל בתפקיד כלשהו, ולכן גם ישן מאחר וסוף כל סוף הוא נוכח ונמצא בכלל העשרה, מצטרך למנין. אולם לנשיאת כפים, מאחר ויש לציבור תפקיד להתברך, צריך שיהיו עשרה ממש לפעול את הפעולה המוטלת על הציבור.

עשרה בברכת כהנים – דין מיוחד הנלמד מהפסוק "כה תברכו את בני ישראל"

ז. האמת ניתנה להאמר, כי לפי דברי הר"ן במסכת מגילה (דף יג, ב מדפי הרי"ף) ההבדל בין ברכת כהנים לתפילה ברור, וקושיא מעיקרא ליתא. 

וזה לשון הר"ן: "אין נושאין כפים פחות מעשרה, דכתיב "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם" וכתיב "כה תברכו את בני ישראל אמור להם", ובני ישראל עשרה משמע, כדילפינן בגמרא לענין דבר שבקדושה, מדכתיב "ונקדשתי בתוך בני ישראל". ומבואר בדברי הר"ן שההלכה שצריך עשרה בנשיאת כפיים היא דין מיוחד בברכת כהנים מלבד הדין הכללי הנאמר בכל דבר שבקדושה, ונלמד מהפסוק "כה תברכו את בני ישראל". וכל הלימוד מהפסוק "ונקדשתי" שאמירת כל דבר שבקדושה היינו בעשרה, הוא רק גילוי מילתא לתיבות "בני ישראל" שהמשמעות היא עשרה. אבל עצם הלימוד הוא מהפסוק "כה תברכו את בני ישראל". 

ומעתה יש לומר, שמכיון שבברכת כהנים יש דין מיוחד שצריך עשרה הנלמד מקרא ד"כה תברכו", ישן ודאי שאינו מצטרף. שכן מבואר לפי הר"ן חילוק בין ברכת כהנים לתפילה, שבתפילה ישנה מעלה אחת – דבר שבקדושה, ובברכת כהנים שתי מעלות – המעלה הכללית של דבר שבקדושה [שנאמר גם לגבי תפילה], ודין מיוחד שתהא נאמרת במעמד עשרה מבני ישראל [הנלמד מקרא דכה תברכו]. ולכן יש מקום לומר להחמיר בברכת כהנים יותר מאשר בתפילה, ולא נוכל להקל ולצרף ישן.

[ומה שכתב בספר אשי ישראל (פרק טו הערה ב) שבדברי הר"ן מבואר שהדין שבברכת כהנים צריך עשרה נלמד מהפוסק "כה תברכו" ולא מהפסוק "ונקדשתי", צ"ע, דלא מצאנו בר"ן שכתב שאין כל לימוד מקרא ד"ונקדשתי", אלא יש לימוד גם מקרא ד"ונקדשתי" לגלויי מילתא לתיבות "בני ישראל" שהמשמעות היא עשרה, כנ"ל].

הישן – "נפשו יצאה ממנו"

ח. בדברי השפת אמת (על מסכת זבחים דף כ' ע"ב) מצאנו חידוש נפלא מדוע שינה בעבודת המקדש מחייבת קידוש ידים ורגלים, וכך כתב: 

"עיין ברמב"ם דישן צריך לקדש שנית, והכס"מ כתב הטעם משום היסח הדעת. ולא משמע כן ברמב"ם שכתב ישן או הסיח דעתו [שפירושו ש"ישן" ו"הסיח דעתו" הם שתי עניינים שונים]. ותו, דגבי תפילין כתבו הראשונים דשינה לא חשיב היסח הדעת, ולהכי לא מיתסר שינה רק מטעם שמא יפיח". ומכח קושיות אלו כתב השפת אמת טעם חדש מדוע שינה מחייבת קידוש ידים ורגלים: "ויש לומר הטעם דהוי כיצא לחוץ, דהנפש יוצאת ממנו בשעת שינה". ומבואר בדבריו שדין הישן החייב קידוש ידים ורגלים הוא מדין יוצא מן המקדש, הגם שלא יצא בגופו מן המקדש, נחשב ליוצא כיון שנפשו יצאה מן המקדש בשעת השינה.

לפי דברי השפת אמת מבואר ספקו של הפמ"ג, שמא דין צירוף ישן לנשיאת כפים שונה מדין צירופו לתפילה. והחילוק הוא, כי דווקא בברכת כהנים שהיא דבר רוחני שייך חידושו של השפת אמת שהישן נחשב "כיוצא לחוץ" מבחינה רוחנית, ולכן לא יוכל להצטרף לברכת כהנים שעניינה חלות דבר רוחני של ברכה. אולם לענין התפילה שבעצם כל אחד הרי יכול להתפלל לעצמו, וכל ענין הצירוף למנין הוא קיבוץ עשרה אנשים בגופם שעל ידי זה השכינה שורה, בזה שפיר שייך לצרף ישן כי הגם שנחשב "כיוצא לחוץ" שנפשו יצאה ממנו בשעת השינה, אולם סוף סוף גופו נמצא כאן וקיבוץ עשרה אנשים מתקיים.

•   •    •

שיעור זה ראה אור לראשונה בספרי רץ כצבי – אקטואליה בהלכה (חלק א סימן יא), ובעקבותיו הרב הרב ישראל מאיר ווייל, מח"ס וביום השבת, השולחן כהלכתו והמועדים כהלכתם, כתב:

כ"ד שבט תש"פ

לכב' הר' צבי רייזמן הי"ו

כרגיל ספריכם היו לי לעונג מיוחד כאשר הם מלאים בנידונים הלכתיים מרתקים במקורות עשירים מתוך גדולי הפוסקים.

וכדרכה של תורה יש להעיר לגבי סי' י"א, בספרי המועדים כהלכתם סי' ט"ז סעי' ט"ו הוכחתי מכמה מקומות שישן חייב במצוות, ומהם יו"ד סי' שע"ב, א' לגבי כהן ישן ומת שם באוהל, וכן מוכח בב"י סי' תרל"ט בשם הר"ן שאילולא כעין תדורו היה צריך להעיר את הישן מחוץ הסוכה.

יש לי מ"מ נוספים על זה כמו שות יעבץ ח"ב סי' צ"ז ועוד, ואם ירצה כב' אשלח לו.

בברכה ובהערכה רבה,

ישראל מאיר ווייל

•   •    •

על מכתב זה השבתי:

בס"ד, שושן פורים אדר תש"פ

כבוד ידידי

רבי ישראל מאיר וייל שליט"א

מח"ס וביום השבת, השולחן כהלכתו והמועדים כהלכתם

רמת בית שמש ג

שלום וברכה

הנני לאשר בתודה ובהערכה את קבלת הערות מע"כ על ספרי החדש 'רץ כצבי – אקטואליה בהלכה', יישר כח גדול. 

ועתה אשיב בזה בקצירת אמרים על מה שכתב מע"כ בנדון חיוב ישן במצוות (סימן יא), להוכיח מדברי הרמ"א (יו"ד סימן שע"ב ס"א) "כהן שהוא ישן ומת עמו באהל צריכין להקיצו ולהגיד לו כדי שיצא". לעניות דעתי יש לחלק, כי בנדון הכהן החשש לאיסור לאו, ובנדון דידן מדובר בביטול מצות עשה, כגון מי שישן ולא קרא קריאת שמע, או ישן שנרדם מחוץ לסוכה שמבטל מצות עשה.

כמו כן במה שהבאתם בענין החיוב להעיר את הישן מחוץ לסוכה, נתבאר בהרחבה בדברי [אות ב]. וידועה עצתו של הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה על סוכות פ"ט סעיף י"ז) דבשעת הדחק מותר אף להוציא ישן מן הסוכה על מנת לפנות מקום לאחרים, כיון שאינו עובר בכלום כשהוא ישן.

אסיים בברכה שתזכה להגדיל תורה ולהאדירה,  בברכה ובידידות

צבי רייזמן